{"id":"kabala-5ac7036f42dd-1-34","bookId":"kabala-5ac7036f42dd","part":1,"torah":34,"title":"הקדמה מ","hebrewTitle":"הקדמה מ","segments":[{"index":1,"he":"הקדמה מ\nאמר שמואל, עוד מצאתי קונטרס קטן בין אמתחותי, ממקצת לשונות מספר התקונין ומספר \nהזוהר שהם צריכים עיון, והנה לא רציתי לסמוך להניחם על ראשי, או להגיה אותם \nבמקומותם, שמא הלקט ההוא יהיה ח\"ו שכחה, לכן אמרתי אשימם בספר ויוחקו, והיה כל מבקש \nאותם יבא לבקש אותם במקום הזה, וזה החלי בעזר אל גואלי: \nבספר התקונין תקון כ\"ב דף ס\"ה ע\"ב שורה כ\"ג, וז\"ל, כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון. \nבשמחה סליק לחשבן אדנ\"י, בר מאת ש', דאיהו תלת מאה. ואתון בשמחה איהי מחשבה. ש' \nאיהי תלת אבהן. בחמה איהי ה\"ס, ואיהו שכינתא וכו'. וקשה דאתוון בחמה סלקי נ\"ה ולא \nס\"ה, וצ\"ע. אמר שמואל, גם בדפוס המגיה תמה בזה. ואני חדשתי, שמא אותיות בחמה \nבמילואם שהם עשרה, וזהו החשבון כזה, בי\"ת חי\"ת מ\"ם ה\"א הרי נ\"ה ועשרה: \nשם בספר התקונין תקון מ\"ז דף פ\"ו ע\"א, בשורה כ\"א, וז\"ל, נעשה אדם, דא פקודא למגזר \nית גיורא, ואי איהו מקיים יבום וחליצה, איהו בצלמנו כדמותנו. וקשה דאי לא הוו \n"},{"index":2,"he":"תרווייהו הורתם ולידתם בקדושה, קייל\"ן דאין האחד מייבם או חולץ לאשת אחיו. ואי \nהורתם ולידתם בקדושה, לא הוי גיורא, אלא ברייהו דגיורי וישראל גמורים הם, וצ\"ע: \nבספר הזוהר, בפרשת וירא דף ק\"כ ע\"א, שורה י\"ח, וז\"ל, וירא את המקום מרחוק דא יעקב, \nכמה דאתמר מרחוק, דלא זכה ביה וכו', ראיה בעינוי, דהא כד אתא יעקב, מית הוה אברהם, \nואסתלק מעלמא וכו'. תימא, כשנדקדק בשנותיהם, תמצא יעקב בן י\"ג שנים כשמת אברהם, וכן \nארז\"ל על פסוק ויזד יעקב נזיד, תבשיל עדשים היה לאבלו של אברהם שנסתלק ה' שנים, כדי \nשלא יראה לעשו יוצא לתרבות רעה, בשנת הי\"ג. וי\"ל עם הנזכר, כי עד דכתיב ויגדלו \nהנערים שהיו בן י\"ג שנה גמורים ושלימים, אז ניכר היות עשו הרשע, ויעקב איש תם יושב \nאהלים. וקודם זה איננו ניכר, וזו היא הראיה שלא ראהו אברהם שלם כפי הצורך, אכן ראיה \nגופניית ודאי ראהו: \nשם בספר הזוהר פרשת תולדות דף קל\"ה ע\"א שורה ל\"ב, וז\"ל, השתא דמית אברהם, דיוקניה \n"},{"index":3,"he":"הוה ביה, ואשתאר ביה ביצחק, דכל מאן דחמי ליה ליצחק, הוה אמר דא אברהם וכו'. וקשה \nכי רז\"ל אמרו שלעולם היה יצחק בדיוקנו של אברהם, מפני הליצנים שלא יאמרו מאבימלך \nנתעברה שרה. והכא אמרו, דהשתא דמית אברהם אשתאר ביה דיוקניה, וטז\"ס ויברך אלהים את \nיצחק בנו, כי הברכה הזו היתה, שנשארה דיוקנו בו להעיד שהיא בנו, וזהו מלת בנו שהיא \nמיותרת, ואחר שכתוב ויברך אלהים וגו', סמיך אברהם הוליד את יצחק, לפרש מה ענין \nהברכה הנז'. ועוד קשה מלת אע\"ג שאמר למעלה מזה, וז\"ל, אר\"י מ\"ש דעד הכא לא כתיב בן \nאברהם, והשתא אמר, אלא אע\"ג ויברך אלהים את יצחק בנו, השתא דמית אברהם. וא\"כ קשה \nמלת אע\"ג, שהיא להפך והיל\"ל משום דכתיב וכו' וצ\"ע: \nשם בספר הזוהר בפרשת ויצא דף קנ\"א: \nע\"א שורה כ\"ז, וז\"ל, ר' חייא ור' חזקיה הוו יתבי תחות אילני דחקל אונו וכו', אמר \nהשתא אתינא לאודעאה, דירושלם קריב איהו לאתחרבא וכו'. וקשה, דהא ירושלם אתחרבת בימי \n"},{"index":4,"he":"ריב\"ז, ובתר כן הווה דרא דתלמידו ר' אליעזר, ובתריה דרא דר' עקיבא, ובתריה דרא \nדרשב\"י, ובתריה דרא דתלמידוי ר' חייא ור' חזקיה הנזכר פה וכו'. ואפשר לומר, דחזרה \nלהתיישב בבני אדם, תחת ממשלת קיסר רומי הרשעה, והודיעו כי גם עתה תחזור להתחרב. ואף \nזה קשה גם כן, דהרי עשר גליות גלו סנהדרין, והאחרונה היתה בטבריא, כנראה דאין עוד \nלא היה ישוב בירושלם אחר חורבן טיטוס. ואפשר לומר, כי הני ר' חייא ור' חזקיה היו \nחכמים בזמן ריב\"ז, ואין אלו דרא דרשב\"י: \nשם בספר הזוהר בפרשת ויצא דף קנ\"ג ע\"ב שורה כ\"ה, וז\"ל, וע\"ד יוסף ובנימין תרין \nצדיקים נינהו וגו', ואנן הכי תנן, בשעה דשאיל יוסף לבנימין, אמר ליה אית לך בנין \nוכו'. וצריך לתקן תחלה לשון הזוהר, יען הוא מוטעה, ואכתוב פה הגהתו, כפי הנמצא \nבספרים ישנים. וז\"ל, ואנן הכי תנן, בשעה דשאיל יוסף לבנימין, אמר ליה אית לך אנתו, \nאמר ליה אין. אמר ליה אית לך בנין, א\"ל לא. אבל בנין זמינין. א\"ל ואיך יקרון. א\"ל \n"},{"index":5,"he":"ע\"ש אחוי, אחי וראש גרא ונעמן וכו'. וראוי לדקדק בזאת הסוגיא, בענין בנימין דאקרי \nצדיק, על דלא שמש ערסיה כל הנהו שנין דאתאבל יעקב על יוסף, ופירש ואמר כי כשירד \nלמצרים, שאל לו יוסף, אם היה לו בנים, והשיב לו שעדיין לא היו לו בנים, וא\"ל יוסף \nואם יולדו לך מה יהיה שמותם, והשיב לו שיקראם ע\"ש יוסף, אחי וראש, כנדרש בגמרא אחי, \nשהיה אחי וכו'. וחזר והקשה שהרי בירידתם למצרים, נאמר ובני בנימין בלע ובכר, והיו \nמכלל ע' נפש שירדו מצרימה, ותירץ, כי אחר שאתא בנימין לוות יוסף למצרים, ואשתכח \nליוסף כאשר נגלה להם, ואמר אני יוסף אחיכם, אז הדר בנימין עם אחיו לאיץ כנען, ושמש \nערסיה, ונולדו לו בנים. וז\"ש בנימין הדר לביתיה, ושמש ערסיה וכו', וצ\"ע, כי כפ. \nהנראה מענין יהודה, שהיו עצמותיו מגולגלים בארון מפני החרם שקבל עליו, אם לא אביאנו \nאליך וחטאתי לאבי כל הימים, משמע דלא אהדר בנימין לארץ כנען. ואם נאמר דאהדר, ומה \n"},{"index":6,"he":"שהיו עצמותיו מגולגלים, בעבור דקיל\"ן דחרם על תנאי מפי עצמו צריך הפרה אפילו \nשיתקיים, קשה ג\"כ, שהרי תכף אחר שעלו אחיו לארץ כנען, והעלו עמהם העגלות, הורידו \nעמהם ליעקב למצרים, ולא היה שהות לבנימין להוליד אפילו בן אחד, כ\"ש עשרה בנים. \nואפילו אם יהיו לו עשרה נשים, כי הרי כלם ירדו למצרים נולדים, חוץ מיוכבד שנולדה \nבין החומות, ומכ\"ש שכל השבטים נולדו עמהם תאומה אחת ונשאו אותה, ולא יתכן שבנימין \nהנקרא צדיק, ישא תשעה נשים אחרות ארורות מבנות כנען, וכמו שהקשה רבי נחמיה לר' \nיהודה במדרש ועיי\"ש. ואם נאמר שנולדו עמו עשרה תאומות, הוא פלא עצום. ועוד שאפילו \nלזה לא היה זמן שנתעברו ושיולדו כלם וירדו למצרים: \nאמר שמואל, ונוסף על זה, שמוכרח לומר שכלם מתו קודם שירדו למצרים, וכמו שפרש\"י ז\"ל \nלדברי האמור תאומות נולדו עם השבטים, צ\"ל שכלם מתו קודם שירדו למצרים, הואיל ולא \nנמנו בתוך הע' נפש, זולתי סרח בת אשר, או יוכבד כמ\"ד, וצ\"ע: \n"},{"index":7,"he":"שם בספר הזוהר פרשת ויצא דף קס\"א ע\"א, שורה ה', וז\"ל, ויסר ביום ההוא את התישים. \nר\"א פתח ואמר מי יגור באהלך, אלא יעקב בחין שעתא דמזליה הוה, דשרי ליה לאיניש למבחן \nשעתיה עד לא יתוב לארעיה, ואי מזליה קאים כמא דעביד שפיר, ואי לאו לא יושיט רגלוי, \nעד דיסלק לגבי כו', צ\"ע שכל הדף ההוא אין לו הבנה במ\"ש, אם דשרי ליה לאיניש למבחן \nמזליה עד לא יתוב לארעיה, ואי מזליה קאים וכו', ואם במ\"ש וכד בעא קב\"ה יעקב לנטלא \nאגריה, לא אשכח עשרה מכל זיניא עד אמר ר' אלעזר וכו'. וצ\"ע: \nשם בספר הזוהר בפרשת משפטים דף קט\"ו ע\"ב שורה כ\"ז, וז\"ל, ודאי שבועה לא חלה, אלא על \nדבר שיש בו ממש, נדר חל אפילו על דבר שאין בו ממש, והא אוקמוה מתני'. וקשה דבמסכת \nנדרים, ובמסכת שבועות תנן איפכא, חומר בשבועה שחלה על דבר שאין בו ממש כדבר שיש בו \nממש, משא\"כ בנדרים. וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל בהלכות נדרים פ\"ג. ואם נרצה להחליף דברי הזוהר \n"},{"index":8,"he":"ונגיה כדברי המשנה כנזכר אי אפשר, כי הרי מדבריו נשמע שבא להזכיר חומר הנדר יותר \nמהשבועה, כי כך כתב ולא עוד אלא יתיר אמרו נדרים ע\"ג שבועות עולים, וכל הנשבע כאלו \nנשבע במלך עצמו, וכל הנודר כאלו נודר בחיי המלך, והנה כל זה חומרא בנדרים היא. גם \nלקמן ביארו בפירוש באמרם ובודאי עלמא דאתי בינה, וחלין על דבר שאין בו ממש. אמר \nשמואל, אולי נוכל להגיה בזוהר, לומר חומר בנדרים שחלים על דבר מצוה כרשות, משא\"כ \nבשבועה: \nשם בספר הזוהר בפרשת תצוה דף ק\"ף ע\"ב שורה ב', וז\"ל, וע\"ד בתהלה לדוד, בכלהו כתיב \nו' בכל את ואת, בר מאלין תרין דלא כתיב ו', דהא ו' שמא דקב\"ה. ולמעלה מזה ביאר אותם \nואמר, ואילין ר' וק' וסמכין לו בסמיכו אתוון דשקר, אבל אינון אשתמודען לגביהו יתיר, \nוע\"ד בתהלה לדוד וכו'. קשה, כי כפי זה יש טעות בספרי תהלים שלנו, בפסוק רצון יראיו \nיעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם וצ\"ל את שועתם בלא ו', כפי דברי הזוהר. ופסוק של חנון \n"},{"index":9,"he":"ורחום ה' ארך אפים וגדל חסד, הרי כתוב ורחום בו' וגדל בו'. ואולי ע\"ד הנזכר בפרשת \nפינתס בר\"מ דף רנ\"ד ע\"א, על פסוק ויהי ביום כלות משה, כלת כתיב, ושם עצמו הקשו שהרי \nכלות כתיב בוא\"ו, ותירצו דהכי כתיב חסר בתורה למעלה בשמים, ולא בתורה שנתנה לנו \nדנעו מעגלותיה. ואולי גם זה שאמר בקרא דרצון יראיו יעשה דלא כתיב ו', הוי בתהלים \nשלמעלה בשמים. אמר שמואל, ק\"ל בדברי מורי ז\"ל, פסוק של חנון ורחום מאן דכר שמיה, \nוצ\"ע: \nשם בספר הזוהר בפרשת תצוה דף קפ\"ג ע\"א שורה י\"א, וז\"ל, וכ\"ש דביומא דשבועות, אזדמן \nנהמא עילאה, דאיהו אסותא בכלא וכו'. זה מובן, כי לחם מצה דפסח, היא מלכות. אבל לחם \nדשבועות, היה חמץ, והוא כנגד נהמא עילאה, ת\"ת, תורה שבכתב, אסותא דכלא, כמש\"ה ולכל \nבשרו מרפא. אמנם מ\"ש אח\"כ וע\"ד מקריבין חמץ לאתוקדא ע\"ג מדבחא, אין לזה הבנה כנודע \nדשתי הלחם דעצרת היו חמץ, אבל אינם נקרבים ע\"ג המזבח, אף לא היו נשרפות, אבל נאכלות \n"},{"index":10,"he":"לכהנים. וכמו שכתב הרמב\"ם ז\"ל בהלכות מעשה הקרבנות בפרק י\"ב, ובהלכות תמידין \nומוספין פ\"ח. והרי אלו שתי טעיות שכתב שנשרפות, וגם שהם על המזבח, גם אומרו \nומקריבין תרי נהמי אחרים כחדא, יש טעות, כי שתי הלחם עצמם הם החמץ, דאלו מנחת נסכים \nהבאה בכל יום עם קרבן התמיד מצה היא, כנזכר בהלכות מעשה הקרבנות פי\"ב, והיכי קאמר \nתרין נהמין אחרנין, וחמץ אתוקדא בינייהו, משמע דחמץ אינו תרין נהמין, ובפרט באמרו \nדאתוקדא בינייהו, משמע כי שלשה הם, אחד חמץ, ושנים מצה, ושלשתם נשרפות, וזה שקר \nמפורסם. ודע, שיש נסחא אחרת, דלא כתיב מלת אחרנין, אף לא מלת בינייהו, וכפי נסחא זו \nאינם אלא תרין נהמין בלבד, אבל עדיין קשה, כי אינם נשרפות אלא נאכלות לכהנים. וא\"ת \nדעל הקומץ הקרב על גבי המזבח איירי, אי אפשר, דאין קומץ בשתי הלחם, כנזכר בהלכות \nמעשה הקרבנות בפי\"ב, והיינו יכולים לומר דבשתי הלחם שלא נמצאו כשרים איירי, דאז \n"},{"index":11,"he":"נשרפות, כנזכר בהלכות תמידין ומוספין פ\"ח. ועכ\"ז דוחק הוא, להעמיד דברי הזוהר באבדו \nשני הכבשים, כנזכר בדבריו דבדברי הפסוק עצמו מדבר, וצ\"ע: \nשם בספר הזהר פרשת ויקרא דף ב' ע\"ב שורה א', וז\"ל, מה כתיב ולא יכול משה לבא אל אהל \nמועד כי שכן עליו הענן, צ\"ע טובא, כי תחלה הקשה, כי כיון דכתיב ולא יכול משה לבא אל \nאהל מועד יען כי שכן עליו הענן, א\"כ היכי כתיב ויכס הענן את ההר, ויבא משה בתוך \nהענן, ויהי שם מ' יום ומ' לילה. ותירץ דהכי איצטריך אז, בגין לקבלה אורייתא זמנא \nאחרא וכו'. וקשה דהאי קרא בלוחות הראשונות כתיב בסוף פרשת משפטים, אך בארבעים יום \nאחרונים לא כתיב דעל בגו עננא. גם במ\"ש אח\"כ, א\"ר יוסי, אי הכי, הא כתיב ויקם משה \nאת המשכן, וכתיב ויהי משה בהר, וכתיב ויקרא אל משה, דמשמע דמשה הוה בטורא בההוא \nזמנא דקרא ליה. קשה טובא, דקרא דויהי משה, הוי בסוף משפטים, והיאך הפסיקו ונתנו בין \nסוף פרשת פקודי, אחר פסוק ולא יכול משה, לראש פרשת ויקרא, והרי ויהי משה בהר הוי \n"},{"index":12,"he":"במתן תורה יום שבועות, וקרא דלא יכול משה, הוי ר\"ח ניסן בשנה שניה, וצ\"ע טובא: \nשם בספר הזוהר בפרשת בחקתי דף קי\"ג ע\"א שורה כ\"א, וז\"ל, אם בחקתי תלכו ואת משפטי \nתשמרו, כד\"א משפט לאלהי יעקב וגו', צ\"ע דנראה דגריס, משפט בהאי פסוקא, ובס\"ת דילן \nכתיב, ואת מצותי תשמרו. ואולי יש לומר דפסוקא אחרינא הוא, בפרשת בהר סיני, ועשיתם \nאת חקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם ושם מקום דרוש זה, אלא שהמעתיקים טעו וכתבוהו \nפה בפרשה זאת: \nשם בספר הזוהר בפרשת חקת דף ק\"ף ע\"א שורה כ\"ד, וז\"ל, ובעי נעל דההוא מיתא, ולא אזיל \nביה וכו', זה לא נמצא לו שרש כלל, ויש נסחא אחרת יותר נכונה והיא זאת, ובההוא נעל \nההוא מיתא לא אזל בין חייא וכו', כלומר דע\"י חליצת הנעל ההוא, גורמת האשה ההיא אל \nהמת ההוא, שלא יצטרך להיות נידח בעה\"ז בין החיים לבקט לו מנוח, יען כי אינו יכול \nלעלות למקומו כשאר המתים, יען כי ע\"י זה הנעל אתתא נטלה ליה וכו', ושכיך גופיה \n"},{"index":13,"he":"דההוא מיתא: \nשם בספר הזוהר בפרשת האזינו דף רפ\"ח ע\"א שורה ח', וז\"ל, עד דהוה יתיב, אמר הא ר' \nפינחס בן יאיר הכא, נראה דרשב\"י ע\"ה נפטר אחר ר' פנחס חמיו. ובגמרא דידן מייתי ההוא \nעובדא דרבינו הקדוש, שזמן לסעודה לר' פינחס, ולא רצה, וגבה טורא בינייהו, וכבר היה \nאז נשיא והנה עתה בשעת פטירת הרשב\"י לא היה רבינו הקדוש ז\"ל נשיא, אף לא גדול \nבשנים, כי רבינו הקדוש ור\"א בר\"ש היו שוים בשנותיהם כנודע. ואפשר דתרי ר' פינחס \nהוו, והראשון היה חמיו של הרשב\"י, ונפטר מקודם. והב' היה בן בנו של זה הא', והיה \nבימי רבינו הקדוש ז\"ל: \n \n"},{"index":14,"he":"מעשה של הרוח\nאמר הצעיר שמואל ויטאל, היום אביעה חידות, ממה שאירע לי במצרים יע\"א, ממעשה שאירע \nלאסתר ת\"מ, בת הר' יהודה וייסר יצ\"ו, שנפגעה ונשארה בפגיעותה ובכאב לב יותר משני \nחדשים אחר שנשאת, ואח\"כ יום אחד הפצירו בי, שאלך ואבקר אותה, והלכתי לבקר אותה, \nומצאתיה כמשפט הנפגעים. ונסתפקתי אם הוא מזיק, או שד, או רוח רעה של ישראל. ויעצתי \nאותם להביא פליל אחד מן הגוים שיבקר אותה, וכן עשו. ובאמצע הענין דבר המזיק אשר \nבקרבה בקול רם ואמר שהוא גוי, ונכנס בה לתאוותו בה, ובכלל דבריו אמר, כי הוא הכה \nאותי הכאה קטנה בשוקי, אשר בעבור זה נכאבתי בשוקי, כדי שלא אוכל ללכת לרפא אותה. \nואחר כך טרח עליה הפליל הגוי, ואמר שכבר חבש את המזיק בצלוחית אחת קטנה, וטמן אותה \nבארץ כדרכו לעשות עמהם: \nואח\"כ פתע פתאום והנה קול אחד צועק מפי הנערה, ומדבר ואומר, הן אני נשארתי לבדי \nיחידי בגוף הנערה הזאת, ואני רוח יהודי אחד, ולכן תמהרו ותקראו לי להחכם ר' שמואל \n"},{"index":15,"he":"ויטאל יצ\"ו, כדי שירפאני ויוציאני מזה, ותכף קראו אותי, והוכרחתי לילך אצלה מפני \nהכבוד הבאים, ובשעה שנכנסתי אצלה, לא נתאמת לי עדיין, אם הוא רוח יהודי, או שד, או \nמזיק, וישבתי בצדה, והיא מוטלת כאבן דומם, מכוסת בשמיכה לבנה אחת, ועל הספק אמרתי \nשלום על ישראל, ותכף נתנענע שפתי הנערה, והשיבה לי, ברוך הבא, שלום עליכם ברכה \nוטובה. אמרתי לו יהודי אתה, והשיב לי הן. אמ\"ל אם יהודי אתה, אמור שמע ישראל, אמר \nשמע ישראל וכו'. ואז התחלתי לדבר עמו, והיה משיב לי כהוגן, כל מה שאני שואל ממנו, \nעד ששאלתי לו מי הוא, ומי אביו, ומאיזה ארץ הוא, ואימתי מת, והיכן נקבר, וכמה שנים \nחי, ומה היה ענשו, ומה היא חטאתו, ומי הוא המגולגל כאן, אם הנפש או הרוח, ומי הוא \nפקיד עליו, ואם הוא יושב יחידי כאן, או אם יש עמו שומר אותו, ועל הכל השיב לי כהוגן \nוכשורה, אין בהם נפתל או עקש בדבריו, מבלתי שהוצרכתי לגזור עלי. בגזירה כשאר \n"},{"index":16,"he":"הרוחות, כידוע דרכם לכל יודעי מדע: \nאח\"כ שאלתיו, ועתה מה אתה רוצה, והשיב לי שאתקן אותו, ואוציא אותו מן הגוף הזה \nבחכמתי הגדולה, שהוא מכיר אותי, ממה שמכריזים עלי בשמים. אמרתי לו, א\"כ, כיצד \nנשתבחת ואמרת, אני הכתי ל\"ח שמואל בשוקו כדי שלא יבוא עוד אצלי, השיב לי אינו הוא \nח\"ו, כ\"א אותו הגוי שהיה מזיק עמי, ואמר שהכה אותי ושקר וכזב, וכדי להשתבח בעצמו \nאמר כך, אבל אין לו יכולת ח\"ו ליגע בי. אמרתי לו, א\"כ למה באת אלי בחלום הלילה בליל \nשלישי ליל י\"ז בתמוז, וצערת אותי, והשיב לי אמת כי אני הוא באתי, אבל המצער אותך \nהיה אותו המזיק הגוי, ואני לא חטאתי לך כלל. אמרתי לו, ואתה למה באת עמו, והשיב לי \nכדי לבקש ממך תקון: \nסוף סוף אמרתי לו, עתה מה אתה רוצה, והשיב רצוני שתתקן את נפשי ואת רוחי, ותוציאני \nמן הגוף הזה. אמרתי לו כן אעשה, למחר חזר וא\"ל, ולמה תעכב שתי רוחות בצער כזה, רוחי \nורוח הנערה הזאת, ויש לאל ידך לעשות, וחלה פני מאד. סוף סוף השבעתיו שבועה חמורה, \n"},{"index":17,"he":"שלא יכזב ויצא ויחזיר ויכנס בה, וגם שלא יזיק ביציאתו, לא לנערה עצמה, ולא למשפחתה, \nולא לעומדים שם בעת יציאתו מן הגוף, ולא לשום א' מישראל, וגם שלא ישב עוד פה מצרים, \nאלא תכף ומיד ילך לדרכו לגיהנם להתרפאות שם: \nומלבד זה גזרתי עליו כל הנז\"ל בחרם ובנדוי וכו', ואח\"כ אמרתי לו שיתן לנו אות אמת \nביציאתו, ושיאמר שלום עליכם ביציאתו, וכן עשה. וכן דבר ג\"פ. ואח\"כ קראתי לעשרה ת\"ח \nשימצאו שם, והתחלתי לדפוק בדפק שלו הימין, וכונתי בפסוק הפקד עליו רשע ושטן יעמד על \nימינו, ככתוב אצלי באורך וגם בכונות אחרות ידועות אצלי, לתקן נפשו ורוחו, ואח\"כ \nנענע בשפתיו, ואומר עמנו בקול רם בתחלה, מזמור יענך ה' ביום צרה כלו. ומזמור ויהי \nנעם וגו'. יושב בסתר עליון וכו'. אנא בכח וכו', כלו. וכונתי בשם קר\"ע שט\"ן. ואח\"כ \nמזמור בקראי ענני אלהי צדקי וכו': \nואח\"כ תפלה זאת, בשם האל המיוחד, גדול אתה וגדול שמך בגבורה, אנא ה' הנכבד והנורא, \n"},{"index":18,"he":"המהודר והמפואר והמקודש, המרומם והמבורך, הבוחן והחוקר, המיושר והנשגב, הנעלם \nוהמכוסה המתקף בע\"ב שמות הא' המיוחד, הצח והטהור, השומע זעקות, המקבל תפלות, העונה \nבצרות, הט אזנך, אל תפלתי ואל תחנתי ואל בקשתי שאני מתפלל לפניך ושואל ממך, ואתה \nתשמע מן השמים מכון שבתך, וקבל ברחמים וברצון רוח זה העומד לפנינו, המגולגל בנערה \nהזאת, הנקראת פב\"פ, הנקרא שמו פב\"פ, וקבל תפלתינו שאנו מתפללים עליו, לתקן נפשו \nורוחו, ולהוציאו מן הגלגול הזה, ולהכניסו אח\"כ בדינה של גיהנם, ולמלט נפשו ורוחו \nמיד כף הקלע של המזיקים, ומן הצער שהוא בו, ויתחשב גלגול זה ובשת זה שנתבייש בו, \nלכפרת כל עונותיו וחטאתיו ופשעיו, ויהיו דברינו אלה דברי סניגוריא לפניך על הנפש \nוהרוח הזה, ויגלו רחמיך על מדותיך עליו, בזכרנו לפניך י\"ג מדות של רחמים, אל מלך \nיושב על כסא רחמים וגו', ויעבור וגו', ובעת אמור י\"ג מדות ה' ה' אל רחום וחנון, \n"},{"index":19,"he":"יתקע בשופר, כמנהג כל הסליחות. ואחר כך יאמר י\"ג מדות של מיכה הנביא מי אל כמוך \nוכו'. ואח\"כ יאמר פסוק דברי עונות גברו מני וגו'. ופסוק אשרי תבחר ותקרב ישכון \nחצירך וגו'. ופסוק וירדו כל עבדיך אלה אלי וגו'. ויאמר פסוק זה ג\"פ. ואח\"כ יאמר צא \nצא צא. ויכוין הכונות אשר בפסוק זה ככתוב אצלי. ותכף בהיותו מסיים מלת צא ג\"פ, הקים \nרגל השמאלית של הנערה למעלה בפני כל העם, ויצא מאצבע קטנה של רגלה, וצעק בקול גדול, \nואמר עליכם שלום ג\"פ, והשבתי לו לך לשלום, לך לשלום ג\"פ. ותכף ומיד ישבה הנערה, \nופתחה עיניה והביטה בי, ונתביישה ממני, ואמרה מה אלו האנשים עושים, כי לא ידעה \nמאומה מכל מה שעשינו, ונשקה ידי ואכלה ושתה: \nוזה נעשה על ידי, יום ה' כ\"ו לתמוז, שנת התכ\"ו ליצירה פה מצרים יע\"א. וכתבתי כ\"ל זה \nלמזכרת לבאים אחרינו, למען ידעו כי יש אלהים בישראל: \nהצעיר שמואל ויטאל ס\"ט: "}]}
