{"id":"kabala-7fa8ab80ba88-1-2","bookId":"kabala-7fa8ab80ba88","part":1,"torah":2,"title":"חלק א' ענין א' סימן א' כולל גדר כל הפריצה:","hebrewTitle":"חלק א' ענין א' סימן א' כולל גדר כל הפריצה:","segments":[{"index":1,"he":"חלק א' ענין א' סימן א' כולל גדר כל הפריצה: \nתחלת מדרגות כל מבקש ה' לכבודו, הוא שלא יפרוץ גדר פן ישכנו נחש, הרגיל לבוא בפרצות \nלנשוך, שעל זה רמז שלמה החכם באמרו בקהלת [י, ח ] חופר גומץ בו יפל ופורץ גדר ישכנו \nנחש, ומפני שזה החיבור כולל ענינים זרים מאד מאומתינו היום בדורינו זה, התחלנו בו \nבענין גדר הפרצות אשר בימים הקדמונים נכשלו בהם רבים מן המשכילים, כמו שייעד להם \nדניאל באמרו יבקשו להעמיד חזון ונכשלו, ואמר [דניאל יא, לה] ומן המשכילים יכשלו, \nונתן טעם לדבר, באמרו לברר וללבן וכל הנמשך לזה, עד שאמר כי באחרית הימים ישוטטו \nרבים ותרבה הדעת, מפני שאמר [עמוס ח, יב] (ירמיה בי עוד הרע) ישוטטו לבקש את דבר ה' \nולא ימצאו, כי משרבו הפרצים מנעו מאז הכהנים מלברך בשם ככתבו, אבל הסכימו שיברכו את \nהעם בשם במקדש ככתבו, ובמדינה בכנוייו [סוטה לח, א]: \nוהנה הפרוצים בדעתם סוד ה', היו פורצים גדר התורה והמצוה, והיו מפסידים האמונה \n"},{"index":2,"he":"כשהיו מגיעים לדעת שהאמונה האמתית היתה הפך מחשבתם השקרית ומדמיונם הרע, וזה שהאדם \nהמאמין דבר אחד ואין בידו מאזני שקל והשקול, אם האמונה ההיא אשר קבלה בימי קטנותו, \nאשר לא היה אפשר להיותו מאמין זולתה לפי מיעוט שכלו שאם לא היה מקבל שום אמונה, היה \nנשאר תמיד כבהמה בצורת אדם, ראוי עם כל זה אחר הגדיל שכלו שיחקור, וישים דעת \nבאמונתו המקובלת, וילמוד עד שיוצאנה לפועל מושכל, שעל זה נאמר [משלי יד] פתי יאמין \nלכל דבר וערום יבין לאשורו, ואם הוא תמיד באמונה מקובלת בלתי מובנת, לפי הראוי \nלהבין בה על פי המושכל האלהיי, הנה הוא עודנו עומד בפתיותו, ובהבינו אמנתו אשר קבל \nבקטנותו, הנה נעדר ממנה מקצת הפתיות ושב מבין, וכך עולה ממדרגה למדרגה מעט מעט, \nושכלו מתגדל בכל יום בעיינו בעניינים המושכלים אשר קיבלם, מרומים נמשכים אחר \nהמורגשים, ואין ראוי לחשוד יולדיו או רבותיו ומלמדיו, מפני שלא גלו לו סתרי האמונה \n"},{"index":3,"he":"בקטנותו כי לא נשאר בעדם, אבל נשאר בעד חלישות שכלו, כמו שאין ראוי שיאשים מיניקתו \nאשר היניקתהו מחלב שדיה בעבור שלא האכילתהו שאר המזונות העבים מיד, שהרי אם היתה \nעושה כן היה יותר קל עליה מאד לפרנסו מחוץ, ממה שתפרנסהו מדמה, אבל היא כוונה \nלהחיותו בחכמה ולא להמיתו במזון שאינו ראוי לו, שידוע כי הלחם והבשר והיין, אע\"פ \nשהם חיים לגדולים שכחם סובלם, הם סם המות לקטנים שאין כחם סובלם, כן ענין קבלת \nהאמונה המושכלת עם המקובלת. שאע\"פ שהמשכלת סם חיים למשכילים אשר דעתם סובלה, והיא \nסם המות לפתאים אשר אין דעתם יכול לסבלה, ועל כן משיגלה אדם האמונה האמתית למשכיל \nישיג דעתו אם סובל אם לא, וזה לך האות אם ישמח בה, ולא יבהל בשומעו סודה, ולא יפרוץ \nגדריה, אשר הם לה מפתחות למנעול שבשניהם, ישמר הגן מליכנס בו חיות רעות, תבין מיד \nשזה המקבל האמונה המשכלת הוא החכם, ומבין מדעתו, ותן לחכם ויוסיף עוד הודע לצדיק \n"},{"index":4,"he":"ויוסיף לקח, ואל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות: \nואמנם אשר תגלה לו סוד אחד, ויבהל וישתומם עליו ויחשוב שסר מעליו כח אמונתו, ושאתה \nשכל בעיניו או מין ואפיקורוס, אל תאכילהו סם חיים פן תמיתהו, ונפשו מידך יבוקש, \nשכבר הזהירך שלמה עליו באמרו [משלי כג] באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך, ואל \nתשג גבול עולם אשר גבלו ראשונים, וכפי הענין הזה תבחן כח כל מקבל דבר מושכל או \nמקובל, ותבינהו כפי מה שהוא, והסוד הראשון אשר הגלה לו יהיה מן הקלים אשר בפיך, לא \nמאשר בלבך אשר לבא לפומא לא גלי, ובעשותך כן תתן לכל אדם חקו, ותמשך אחר דרכי ה' \nיתברך אשר נותן לחם לכל בשר, ומשביע לכל חי רצון, כל חי משביע לכל חי, מרצונו כאשר \nירצה כפי מה שהכיר בו, והשתדל בענין זה לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, ואם יצאו \nמפיך דברים מורים אשר פרצת הגדר אצלו, רוץ מהר וגדור מה שפרצת, עד שתהפך כוונתו אל \nאשר היה בו מתחלה, ועשה בתחבולה עד אשר לא ירגיש בך ולא ישיג כוונתך בשום פנים, \n"},{"index":5,"he":"ובזה תקרא גודר פרצות: \nחלק ב'. ענין ב'. סימן ב'. כולל מהות תועלת הגדר: \nכל דבר שאדם מכוין אליו, צריך שיביא אל תועלת קטנה או גדולה, שאם לא יכוין לזה, \nתהיה פעולתו בלתי השגחה, שענין השגחה מורה על כוונה ורצון ובחירה, ומי שפועל פעולה \nבלעדיהם תקרא פעולתו מקרית, עד שאפילו אם בא לפעול פעולה הכרחית אצל הטבע שאין לו \nעליה שום כוונה, ויתכן שאם היה אפשר אצלו בלתה היה שמח בכך, ולא היה פועל אותה \nלעולם, כמזון לבעל שכל שהוא אצלו קשה, מפני שהוא לו מצד היותו בעל חיים, לא מצד \nהיותו בעל שכל, או היצאה בהחליפו מה שהותך מן המזון שהוא לו הכרחית לקיים בה חייו \nזמן אחד, הנה גם לזה הפעל צריך שיכוין אליו קצת כוונה משותפת עם הכרח הטבעי, והיא \nשיכוין לאכול המזון המועיל, אשר אין הטבע מכריחו לאכול המזון המזיק, אבל הכרח הטבע \nשאתו מצד המזון הוא שיהיה נזון לבד, אלא שאפילו הטבע מקבל המזון המועיל ופועל בו \n"},{"index":6,"he":"בדמות כוונה, ואע\"פ שאינו בעל כוונה ואינו מקבל באותה הצורה בעצמה המזון המזיק, אבל \nשב אצלו המזיק כנגד פעולתו, שכוונת מטביע את הטבע היתה לשמור טבע הנזון מדת זמן כפי \nמזגו, ולשמור מן הנזון ההוא תמיד כהללת ההויה וההפסד, ואם מי שחצי כוונתו להוות \nהדברים בקש המועיל וההפסד הכרחי מפני ההויה, כל שכן שראוי למי שהתועלת כלה שלו \nשיכוין להועיל לעצמו בפעולתו, ואם עשה כן, אז תהיה פעולתו פעולת בעל שכל, וכל מה \nשיהיה השכל האנושי יותר שלם באיש המכוון אל התועלת, תהיה התועלת יותר גדולה לפי \nעניינה, וכל שכן שתהיה יותר חזקה ושלימה, אם תשתתף קצת מהכוונה השכלית האלהית עם \nכוונתו, שאז תגיע אל המכוון מהות התועלת: \nוהנה נודע לכל משכיל שלם, שהתועלת המגעת לו בהיותו גודר פרץ נפרץ היא היותו ניצול \nמכל מיני הנזק האפשריים, ואם הפרץ היה קל שינזקו בו רבים, והוא גדרו שב מהות התועלת \nיותר רחק ויותר נכבד. ואם גדר הפרץ, מועיל ליחיד ולרבים, בגופים או בממון, כל שכן \n"},{"index":7,"he":"אם גדר הפרץ מועיל ליחיד ולרבים בתשועת הנפשות, ועל כן כל מי שהוא מנהיג המדינה או \nחלק מחלקיה או מדינות הרבה, בהיותו מכוון בפעולותיו לסדר אנשי דורו, ומתקן תקנות, \nוגוזר גזירות כדי לגדור פרצות הדור, ומעלה סתריו ממעלה אל מעלה, עד שהגיע אל תועלת \nריוח הממון לעם, ומשם אל תועלת היותם שלוים ושקטים ובריאים בגופם, ומשם אל תועלת \nהיותם נוחלים חכמה, המביאה לידי חיי הנפשות הנצחיים: \nהנה זה האיש בעשותו כן, הגיע הוא וכל השומעין לדבריו והנמשכין אחריו אל תכלית \nהתכליות בתועלת, שאם מהות כל תועלת בכלל הוא טוב, בהכרח זאת התועלת היא שיגיע אל מה \nשהיתה בעבורה יצירת האדם בעולם השפל, ואם כן מהות תועלת האחרונה, שבכל התועלות \nוהנכבדת שבהן היא השגת החיים האחרונים הנצחיים, שבכוונת כל התועלות הראשונות \nוהאמצעיות היתה להגיע כל זאת האחרונה הנזכרת, ואם הגיעה נשלמה הכוונה העליונה בהם, \nואם לאו נעדרה הכוונה והיתה לבטלה, וידוע שמשים התועלת האחרונה בכלל המציאות משותפת \n"},{"index":8,"he":"עם מציאות האדם, מכוין תמיד להוציאה לפועל, ואם תקצר או תחסר מהמציאות, שלא תגיע \nאליה זה האיש הרמוז אליו ההוה הנפסד, הנה יתכן שיגיע אליה זה האחר, ועל זה נשמר \nהמין כדי שישיג זה וישלים חסרונו של זה, ואם כן מצד המכוון התבאר שמהות התועלת \nהאחרונה קיימת לקצת אישי המין: \nחלק ג'. ענין ג'. סימן ר'. כולל הכרה מציאות התועלת: \nאין ספק שאחר המכוון הראשון, כוון אל מציאות תועלת מאשר פעלו התועלת היא הכרחית \nומחוייבת שתמצא, ואם מציאותה לחלק קטן מחלקי האדם מספקת, רק בהרבותה היא יותר נכבדת \nאצל העם המקבל, כמו שהוא הכרח שימצאו אישי האדם, ואע\"פ שהוא איפשר שימצאו אילו \nהנמצאים, או זולתם טרם המצאם, הנה אחרי המצאם, יאמר עליהם שהם מחוייבי המציאות \nבבחינת סיבתם, ואיפשרי המציאות בבחינת עצמם, ואשר היה סיבתם הראשונה להמצאתם הוא \nאשר כוון אל תכליתם, וצייר מהות תועלתם לפי עצמותם ועומדו איפשר בתחלתו במציאותם, \n"},{"index":9,"he":"ומחוייב והכרחי בסופו בעבור שהמציאם: \nוזה כולו הוא לדעת מאמיני היות מציאות כל איש מצוייר מממציאו, ר\"ל שמי שכוון להמציא \nכוון ההכריח מציאות תועלתו, וחייבו להמצא לפניו או עמו או אחריו, ר\"ל בעת הפרדנו מן \nהעולם השפל, כמו שאנו רואים שכוון להמציא לו צרכיו, ותועלותיו בעולם הזה, וזה לדעת \nמאמיני היות כל זה בטבע, כבר הכריחם הרגשם וחייבם שכלם להודות שזה התקון דומה לתקון \nמכוון, ואע\"פ שאין שם כוונה נופל עליו בזה, ואין לנו צורך להקשות עליהם במחשבותם, \nכי כוונתנו רחוקה מכוונתם, ואמנם אם לא היה בעבור הכרה מציאות התועלת, לא היה שום \nדבר מתקיים, כמו שתאמר להמזון הכרחי לטבע כל נזון, ואם לא היה בו תועלת הכרחית \nלקיומו לא היה נמצא: \nואמנם חמשת החושים הכוללים, הכח המרגיש הם לחי לתועלתו, ויש מהם הכרחיים, כלומר שלא \nיתקיים בלעדם זמן אחד, ויש מועילים בלתי הכרחיים, וההכרחיים הם השתים הקרובים אל \n"},{"index":10,"he":"חייו מאד, והם הטבע והשמוש, והמועילים הם השלשה, שהם רוחניים יותר מהראשונים. והם \nהראות והשמע והריח, וזה שאם לא יראה אדם יתכן שיחיה וכן אם לא ישמע, או לא יריח, כי \nהנשימה שבאף אינה הריח, אבל הנשימה ששם החיים תלויין, אינה מכלל החושים, והעד \nהתחרות, שאע\"פ שאינו מריח הוא מנשם ואם לא ינשום ברגע קטן ימות, אבל אם לא יריח כל \nימי חייו לא ימות בעבור זה, כי ענין הריח הוא שיריח ריח טוב, או ריח רע או בינוני. \nוהנשימה אם כן דבר אחר אינה הריח, אבל אם לא יטעם כבר היינו אומרים גם כן שיחיה בלי \nטעם, אחר שהמאכל אינו הטעם, אבל מפני שאנו רואים מי שלא יטעם לו האוכל לא תתעורר \nתאותו לאכול, ולא יוכל להעביר מזונו בוושטו, ואם יעבירנו יקיאנו כי אם אצטומכתו לא \nתסבלנו, ויהיה זה הדבר סיבת מותו, על כן נידע שהטעם משותף עם המזון, וכמו שהמזון \nהכרחי לחיותו, כן הטעם הכרחי לחיותו, וכמו כן נאמר בהרגש המשוש לא שידוע שמי שאינו \n"},{"index":11,"he":"ממשש בשרו ודמו מתים, ואם הם שהם משכן החיים מתים, הנה כל שכן שאר הגוף שהוא מת, \nואפילו בהיות הבשר והדם חיים כל שכן אחר מותם, ואם כן הנה הכרח מציאות. התועלת \nבהכרח מציאות החי בעודו חי, וכן בקצת דברים: \nחלק ד' ענין ד' סימן ה'. כולל טעם הכרח המועיל: \nבעבור שהתועלת הכרחית לפי כונת הממציא את בעל התועלת כמו שזכרנו, יראה כי ההכרח הוא \nהטעם בעצמו, אבל עם טוב עיון יתבאר שהטעם זולת ההכרח, וזה כי ההכרח אם היה איפשר \nלהעבירו היתה מציאותו לבטלה, ואם היה הכרח בלתי מועיל לא היה ממציאו בעל הפועל \nבכוונה ורצון, אבל טעם ההכרח הוא שראוי לבקש מפני מה היה הדבר הפלא הכרחי בתועלת \nהדבר הפלני, ונתונת זה הטעם הוא מכלל דרכי סתרי התורה וסודות המציאות, ושמע עניינו \nבכלל, דע כי הטעם בזה המקום, ר\"ל סיבה ומי שהשכיל שהמחויב המציאות בבחינת עצמו \nיתברך שמו הוא סיבת ראשונה לכל המציאות, כבר ישכיל שכל הדברים יש להם סבה הכרחיות, \n"},{"index":12,"he":"כי המציאות נמשך מסבה לסבה עד הגיע מהסבה ראשונה אל נמצא אחד שאינו סבה לדבר, והוא \nתכלית לסבות כולם, ויהיה כל מה שבין הסבה הראשונה אשר אין לה סיבה, ובין הנמצא אשר \nאינו סבה סבות, ומסובבות כלומר עלות ועלולים בהכרח, והסבה הראשונה הוא האלוה יתברך \nשמו, והסבוב האחרון שהוא האחרון שהוא העלול אשר אינו עילה לזולתו, הוא שכל האדם \nהנמצא לו בפועל שלם אשר אין אחריו דבר זולתו, וידמה זה לסוג הסוגים העליון אשר עליו \nבו, והוא העצם או הגשם לפי שתי הדיעות, ולמין המינים אשר אין אחריו מין, והוא החי \nהמדבר, או אמור האדם שגדרו חי מדבר מת, לפי שתי הדיעות הידועות, והנה כל שבין שתי \nהקצות, הוא סוג ומין בערך מעלה ומטה, וזה ידוע למי שידע מעט הגיון מן הדבור \nהפילוסופי: \nוהבן מזה שאין לך דבר בכל המציאות בלא טעם, ואיך יתכן עם זה להיות התורה והמצוה בלא \nטעם, שאחר שלמציאות הפרעושים והכנים וביצי הכנים יש להם טעם בראותיו, ג\"כ מה שהן \n"},{"index":13,"he":"מצערין את האדם, כל שכן שיש טעם בדברים שהם ברומו של עולם, ר\"ל לתורה ולמצוה: \nוכבר כתבו אנשי החכמה בספריהם, שכל מעשה יש ארבע סבות למציאותו, והוא החומר, \nוהצורה, והפועל, והתכלית, ובארו כי התכלית היא הסיבה הנכבדת שבהן, ובעדה נמצא השלש, \nואם לא הגיעה התכלית לא נשלמה כוונת בעל התכלית, ואם הגיע נשלמה כוונתו, ואם כן טעם \nהכרה המועיל, מבואר שהוא להגיע אל מה שכוון אליו בעל התכלית, כי תחלה עשה הדבר, \nואחר כך המציא לו תועלתו, ואחר כך עוד המציא לו הכרחי לקיומו, ואחר כך המציא לו \nהתכלית, ואם כן התכלית הוא סבת ההכרח, וההכרח סבת התועלת, והתועלת סבת מציאות \nהנמצא, כלומר שלא נמצא דבר בלתי תועלת, והכרח מציאות הממציא, הביאו להמציא הנמצא \nותועלותיו, ואשר הוא הכרחי לו כדי להגיע אל תכלית כוונתו שהיא הסיבה הראשונה, והיא \nהאחרונה בעצמה, וזה מספיק בזה המקום לפי כוונתו בזה החבור, ואע\"פ שביאור אלה \n"},{"index":14,"he":"העניינים העמוקים, צריך להגדיל אף הספרים לאמתם בפרטיהם, ונתנו פה כוונתינו לקצר \nולא להאריך: \nחלק ה' ענין ה' סימן ה' כולל הפסד העדר הגדר: \nכבר זכרנו שכל גדר הוא מכוון מהגודר, וכאשר הוא מכוון לתועלתו, והתועלת מגיע בשמירת \nהגדר, ובהיותו מכוון כראוי, כן הנזק מגיע בהעדר תועלתו המכוונת, וכאשר תהיה תועלת \nהגדר גדולה לפי עצמותה ומהותה או קטנה, תהיה גם כן העדרת התועלת ההיא, כשיעורה \nלמפרע מפסדת ההשגחה וההנהגה לפי הגודל והקטנות כערכם: \nואחר שהשלמנו חלקי החלק הראשון בפרטיהם, נודיע בכלל למה כווננו בהזכירנו אותם \nבראשית זה החיבור אשר כמעט יחשוב חושב שאינו מענין כוונת החיבור, ואמיתת כוונתינו \nבזה היא זאת, דע כי תכלית תכליות מציאות האדם היא בעולם הזה, כדי שישכיל המושכל \nהראשון, שהוא השכל הראשון העליון המשכיל כל מושכל, אשר תחתיו בהשכילו עצמותו הכוללת \nכל עצמותם, וכל מה שיוסיף כל משכיל, ומשכיל להשכילו, יהיה יותר נכבד ומעולה אצלו \n"},{"index":15,"he":"ואהוב ונחמד לו מזולתו, ממי שלמטה מהמשכיל ההוא, ויהיה מתדמה לו יותר מזולתו, \nמהמשיגים שבימינו, וכל מה שיסבל אמתת מציאותו יתרחק מאתו, ויוסיף רוחק בעת התגדל \nדעתו, אם לא ישתדל להוסיף בהשגתו אותו, ור\"ל בהתגדל דעתו בהיותו מתקרב לזמן ההשגה, \nוהן ימי הזקנה והשיבה, שאם הוא מזקין בלתי היותו נותן לזקנותו חקה שהיא החכמה כמו \nשנאמר [איוב יב, יב] בישישים חכמה וארך ימי תבונה, והוא מוסיף להדבק בהבלי העולם \nהזה בהתקרבו אל פרידותו ממנו בטבע, הנה הוא יוסיף דוחק מה בכל יום ויום, וזה האיש \nאם נזקן וחושב שהתחכם, הנה הוא זקן וכסיל: \nואם יחשוב לומר הנני שומר מה שצווני קוני בשמרי קצת מצותיו, צריך שיתעורר משנתו, \nואם היא שנת שכרות טוב שיעוררהו במרזפתא דנפחי, ממה שיעזבוהו לישון שנת עולם ולא \nיקיץ, והוא שיודיעוהו שאחר שזקן אין עת הזקנה זמן העבירות שיחסר מהם וישמור בזה \nמצות קונו, כמו שחשב שהנה העבירות אצלו כבר מתו בטבע ואין צורך לו לאזהרת קונו, \n"},{"index":16,"he":"והנה שאחר שהעבירות סבתם יצר הרע, והוא באמת הדמיון הפועל הרבה בזמן הבחרות ומעט \nבזמן הנערות, ואין לנו פועל בזמן הזקנה, להוציא דבר לפועל, ואם יש לו מציאות בלב \nהזקנים הוא לפי הרוב בכח, ר\"ל במחשבה לא בפעל, כי הכח חלש לצאת לפועל, וזה שהסיבה \nקרובה לעבירה בטבע היא רתיחת הדם, והזקן דמו קר מאד והוא בלתי חום חזק, שכבר גובר \nעליו כח המרה השחורה, שטבעה קר ויבש, והעפר מבקש חלקו שהוא רוב הגוף המורכב ממנו, \nוכל הדברים הקשים שבגוף, כגון העצמות, והגידים, והאלל, והצפורנים, והשער, והדומים \nלהם, שאינם מרגישים בחייהם הם מתים, אפילו בזמן שהדם רותח, כל שכן אחר כן, ובעבורם \nנעשים המעשים שהתנועה בם קרובה, ועל כן חלשו תנועות הזקנים עת הזקנה, ואחר שהוא כן \nמה עבירות יעשה הזקן החלוש: \nואם תאמר יכול לחטוא בפיו ובלבבו, אחר שהעבירות נמצאות בג' מקומות ראשונות שהם הלב, \nוהפה, והמעשה, הנה תשמע כוונתי בזה בחלק השני, ואולם המצות אשר יחשוב לקיימם ידוע \n"},{"index":17,"he":"שהן נמשכות כולן אחר המצוה האחת המיוחדת, והיא סוד הדבור הראשון שבעשרת הדברות וגם \nהעבירות כולן נמשכות אחר הדבור השני, וכבר אמרו חכמינו זצ\"ל [ספרי שלח טו] כל המודה \nבע\"ז כופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בע\"ז מודה בכל התורה כולה, הנה כבר אתה רואה \nשכל התורה כולה תלויה בשני הדברים הראשונים, ואם לא יכיר אדם אי זה דבר הוא הנקרא \nע\"ז בכלל ובפרט, לא ידע לכפור בה בלבו, ואם יכפור בה בפיו זה אינו מספיק להשלמה, \nואע\"פ שהוא טוב ורחמנא לבא בעי, ואי אפשר להשיג מהות ע\"ז בתכלית ההשגה, כי אם בהשגת \nידיעת השם הנכבד והנורא, ומפני שזו ההשגה אינה ראויה אלא למי שהוא זקן בחכמה \nובמנין, מפני שישיג בחכמת אמתת הדברים על בוריין וישיג במנין חלשת ע\"ז וחוזק ה', \nהסכימו למסרה לראוי, ולמנעה ממי שאינו ראוי, ומפני שאין כל הדיעות שוות גדרו פרצות, \nואמרו שידיעת שם צריכה אל תנאים רבים, כדי שלא יחשוב ג\"כ היודע את השם שכבר פטר \n"},{"index":18,"he":"עצמו מכל מה שקדם בהכרח לידיעת השם, בהיות לאל ידו לעשות, אבל הראוי הוא לשמור שתי \nהשמירות כי זו מקיימת זו, וזו את זו, בדמות הגוף והנפש שניתן צריכין זה לזה, ובדמות \nהאות עם הנקודה, כי המציאות לשניהם יחד בזמן אחד, ואע\"פ שהאות רומז לגוף, והנקודה \nלנפש, שהרי הנקוד מניע את האות והאות מתנועע, והמדע להניע את שניהם, דומה לשכל \nהמנהיג הגוף והנפש יחד: \nוהנה כשירצה אדם למסור קבלה אחת בידיעת השם, צריך שימסרנה לגודרי הפרצות הם, אם לא \nהיו מוצאים מצות כתובות בשום מקום, שכלם הטבעי החזק גוזר שהיו מחדשים אותם מדעתם, \nשהרי גדר הפרצה דומה אל נתינת המצוה, אלא שזה בשכל אנושי, וזה בשתוף שכל אלהי עם \nאנושי, ואחר שזה כן כל שכן שזה המקבל השלם לא יפרוץ שום גדר, אבל ישתדל בכל כחו \nלגדור פרצות במקום הפרוץ לפי הדור, והזמן: \n \n"},{"index":19,"he":"החלק הב' אותיותיו ו'ז'ח'ט'י' חלקיו חמשה וענייניו חמשה. והשם ס'פ'ר'ד'י':\n"}]}
