{"id":"kabala-92b2be6f79e4-1-65","bookId":"kabala-92b2be6f79e4","part":1,"torah":65,"title":"קטע 65","hebrewTitle":"קטע 65","segments":[{"index":1,"he":"מטמאין והזוהמא ההיא נקראת ערלה כלולה מז' עבירות הנ\"ל בסוד אדם מושך בערלתו היה \nולכן נדבקת ערלתו בו ז' ימים שלמים וביום השמיני בבוקר ימול וכו' וממנו נמשכה \nהטומאה לאמו ז' ימים כמוהו ממש:\nושלישים וכו' אחר שטמאה ז' ימים על ז' עבירות כנ\"ל עדיין יש בידה עון שגרמה לכל \nהנבראים שימותו ואע\"פ שגם אדם חטא כבר נתבאר למעלה כי חוה היא שהחטיאה לבעלה ולכל \nהנבראים ולכן אדם עצמו שהוא הולד הזכר הנולד יהיה טמא בערלתו ז' ימים אך האשה תהיה \nטמאה ז' ימים הנ\"ל לסיבת חטא עצמה שאכלה מעץ הדעת אך להיות עוד בה עון שהחטיאה את \nאחרים ונודע כי כל העולם נתקלל בארבעים קללות כנגד מלקות ארבעים כנודע ואע\"פ שאינם \nאלא ט\"ל הכתוב קראם ארבעים יכנו לסיבה ידועה אצל החכמים ובהסירך ז' מן הארבעים \nישארו ל\"ג ולכן הז' ראשונים שהה כנגד חטאה עצמה החמור היא טומאת נדה גמורה אפילו \nלבעלה אך הל\"ג ימים נקראים ימי טהרה לבעלה אבל בכל קודש לא תיגע ואל המקדש וכו' \n"},{"index":2,"he":"אפילו אם לא ראתה דם בהם כמו שטומאת ז' ימים ראשונים היו אפילו אם נפחח הקבר בלא דם \nולכן קראן דמים כמ\"ש תשב בדמי טהרה יען כי שפכה דמי כל הנבראים זולת דמי עצמה שהיו \nדמי טומאה גמורה כנ\"ל. ולהורות כי לסיבה זו נתגרשו מקדושת מקדש ג\"ע ומאכילת קדשי \nג\"ע לכן בכל קודש וכו'. משא\"כ בוולד הזכר שהוא כנגד אדם עצמו שאין בו רק כריתות \nהערלה אחר ז' ימיה גמורים כנ\"ל:\nואם וכו' כבר נתבאר ענין הזכר ואמנם אם נקבה תלד ואין שם כריתות ערלה ביום הח' והי' \nמהראוי שהולד עצמו הנקבה תטמא כמו אמה ז' ימי טומאה ול\"ג ימי טוהר ואמנם להיותה \nקטנה אין דיני הטומאה וטהרה ניכרין בה ולכן תטמא אמה את טומאת בתה לשיהי' ניכר ענין \nטומאת בתה והטעם שאין האב טמא טומאת בתו היא לסיבת הנ\"ל כי חוה היא עררית אל הטומאה \nכנ\"ל ולכן טמאה כפלים י\"ד וס\"ו שהם פ' כי הם טומאת עצמה וטומאת בתה ועכ\"ז הבת עצמה \nבטומאת נדה עומדת כמ\"ש ז\"ל הבת מטמאה בנדה משום לידה לפי שאז הטומאה יוצאה מגופה \n"},{"index":3,"he":"בדם נדה אבל אם לא ראתה דם אינה טמאה כי אמה תקבל טומאת בתה כנ\"ל. ובמלאת וכו' \nלמעלה אמר תשב בדמי טהרה להורות כי גם שתראה דם באלו ימי טוהר מותרת לבעלה ואינה \nאסורה אלא בקדשים. וכאן הוצרך להורות דין הפכיי כי לענין קדשים אינה צריכה. להיות \nרואה דה כי אפילו לא ראתה כלל בימי הטוהר אסורה לענין קדשים וכן לענין הבאת. קרבן \nאינה תלויה אלא בימים ולא בדמים. וז\"ש ובמלאות ימי טהרה בין ראתה דם בהם או לאו \nתביא כבש וכו'. ועתה צריך ג\"כ לחת טעם. מהצורך בהבאת קרבן שלא ע\"י חטא. וא\"ת. שאינו \nרק כעין תודה הרי הכתוב אומר וכפר עליה ואפשר שהכתוב בעצמו ירמוז אל טעם. רשב\"י \nשאמר מפני שכשכורעת לילד נשבעת שלא. תזקק עוד לבעלה. וזה נרמז במה שאינה את טעמו כי \nבראשונה כתיב זכר ונקבה וכאן כתיב. בן או בת. והענין כי בהודיענו שינוי מספר ימי' \nהטומאה הזכירם בשם זכר ונקבה כי היותה זכר או נקבה גרם שיעור ימי הטומאה כנ\"ל אך \n"},{"index":4,"he":"עתה שמדבר בענין הקרבן אשר סיבתו היא מפני שנשבעת מפני הצער שלא תזקק עוד לבעלה \nואחר שילדתם חוזרת בדעתה ורואה כי בניהם הם ושוכחת כל הצער שעבר לסיבתם ומתחרטת \nולכן קראם בשם בנים כמ\"ש לבן או לבת ועוד אחרת כי שמחה יתירה יש לה בלידתה בן משתלד \nבת זלכן תיכף אחר הארבעים יום תביא קרבנה על שמותרת היתה לזקק לבעלה שכבר חטאה \nונזקקה לבעלה בימי טהרה וז\"ש וכפר עליה מלמד שכבר חטאה לשעבר על שנזקקה לבעלה וזה \nמפני השבוע' בלבד לא מפני איסור נדה כנ\"ל ושבועתה יש לה אז היתר רב מפני השמחה \nיתירה שיש לה בלדתה בן ואלו כך חשבה בהיותה על המשבר לא היתה נשבעת. ומהראוי הי' \nלהביא קרבן אחר שבעה ימים אלא שהוצרכה להמתין עד מלאת מי טהרה שהיתה אסורה ליכנס \nלמקדש וז\"ש ובמלאת וכו'. אך בלדתה בת שאין לה כ\"כ שמחה תמתין עוד עד שמונים יום כי \nאז ודאי תתחרט והרי כל זה הוראה אל טעם הרשב\"י כנ\"ל עוד הוראה שלישית מפשט הכתוב \n"},{"index":5,"he":"שאמר ובמלאות ימי וכו' תביא וכו' והל\"ל ובמלאת כל הימים הנ\"ל אך במה שהזכירם בשם \nימי טהרה עם היות כי בין בארבעים בין בשמונים יש בהם ימי טומאה וימי טהרה ירמוז כי \nהבאת הקרבן אינו אלא על ימי טהרה אשר אז כבר נזקקה לבעלה וכבר עברה על שבועתה ואלו \nבשבועת ביטוי יביא אשם אחד לבד לפי שנעלמה ממנו השבועה כמ\"ש שם ונעלם ממנו וכו' אבל \nכאן שעברה במזיד תביא שנים חטאת ועולה. גם ביאר טעם הנ\"ל למה נתאחר קרבנה עד מלאת \nהימים האלה כיון שכבר הותרה לבעלה אחר ימי הטומאה לז\"א חביא אל פתח וכו', וכיון \nשצריך להביאה היא בעצמה אל פתח אוהל מועד תמתין עד מלאת כל ימי טהרה. ואז וכפר עליה \nטצמה על שנזקקה לבעלה ואינו לסיבת טהרת הטומאה כי זהו דין אחר בפני עצמו כי וטהרה \nממקור דמיה לענין אכילת קדשים כי אז אינו תלוי לענין היתר להזקק לבעלה רק לסיבת \nהיותה טמאה מחמת היותם זכר או נקבה כנ\"ל וז\"ש זאת תורת היולדות כנ\"ל זאת ענין טהרת \n"},{"index":6,"he":"הטומאה היא לסיבת הזכר או הנקבה כי ענין הכפרה אינו רק להזקק לבעלה:\nואז נקרא בשם בן או בת כנ\"ל:\nואם וכו' אז ולקחה שתי תורים וכו' וכפר עליה הכהן לסיבת השבועה וגם נטהרה מטומאת \nמקור דמיה לענין קדשים כנזכר ועדיין צריך לבאר כי בשלמא אם לא תמצא ידה תביא שתי \nתורים וכו' אבל בקרבן עשיר למה תביא בן יונה או תור לחטאת ולא הי' כבש כענין העולה \nאבל גם זה ירמוז אל טעם רשב\"י כנ\"ל כי גם כי תחילה נשבעה אין להענישה בחטאת עשיר של \nבהמה כי אנוסה היא כי היתה עיניך יונים האוהבת לבעלה אהבה עזה כנודט ולכן גם חטאתה \nתהיה בן יונה או תור להורות על זה:\nאשה כי תזריע וכו' צ\"ע א' דהל\"ל אמור ולא דבר בלשון קושי. ב' מלת לאמר שהיא מיותרת. \nג' הל\"ל אשה כי תלד זכר כמ\"ש ואם נקבה תלד. ה' מה טעם אל טומאה זו אחר שנכנסה בו \nנפש קדושה טעם אל שבעת ימים ולא בו ביום לבד. ז' מה צורך לתלות טומאה זו וימיה אל \nימי נדת דוותה. ח' מאי תטמא יתירה. ט' למה נולד האדם ערל. יו\"ד משז\"ל זריזין \n"},{"index":7,"he":"מקדימין בבוקר וא\"כ יזרז גם מתחילת ליל שמיני. י\"א מה הפסוק וביום השמיני ימול אצל \nטומאה זו ובפרט כי כבר נתבאר זה בפ' לך לך. י\"ב מה ענין מספר ג\"ל ימים אלו. י\"ג למה \nחומרת הנדה דמה בז' ימים וענין בכל קודש לא תיגע הוצרך ג\"ל ימים. י\"ד הל\"ל ואם \nתזריע ותלד נקבה. ט\"ו למה עמאה שבועיים. ט\"ז איך אומר וטמאה שבועיים כנדתה כיון \nשאין נדה יתירה על ז' ימים. י\"ז ענין וששים יום מה טעם אליהם. י\"ח למה הוכפלו ימי \nטהרה של נקבה. י\"ט למה הוצרכה להביא קרבן ובפרט במ\"ש וכפר על זה ומה כפרה שייכא כאן \nכי אינה אלא טהרה טומאה בלבד:\n)התשובה(:\nדבר אל בני ישראל בקושי שלא יתגאו ולא יחטאו כי מטיפה סרוחה באים וז\"ש אשה כי תזריע \nולא עוד אלא שמעמאה אמה בעת לידתה ולא עוד אלא שהיא מעותד לצרעת ולשחין וזבה וכל \nהדינין של טומאה שיזכרו מכאן ולהבא וז\"ש נאמר ירמוז אל כל העתיד לאמר ג\"כ. או ירצה \nתירץ תימא גדולה איך בבני ישראל הקדושים יפול בהם צרעת וזיבה וכו' שיתבאר להלאה לזה \n"},{"index":8,"he":"הקדים דבר אל בני ישראל ענין כי תזריע איך הוא בא מטיפה סרוחה טמאה בכדי שאח\"כ \nבאמורך להם מאורעות הצרעת אל יתמהו וז\"ש לאמר. והודיע כי אלו הוולד היה מזרע האב \nלבדו לא תפיל בו טומאה אבל אפילו בולד הזכר א\"א אלא בהזרעת האשה ג\"כ אשר בא עליה \nנחש והטיל בה זוהמא ומשם נמשך לה טומאת לידה במספר עשר קללותיה וז\"ש אשה כי תזריע \nאפילו כאשר וילדה זכר לכן וטמאה ולכן לא הוצרך להזכיר ענין הזרעתה באם נקבה תלד כי \nפשוט הוא וכנגד ז' מצות שנצטוו אדה וחוה והיא היתה גרמא לעבור עליהם לכן וטמאה ז' \nימים. וז\"ש כימי נדת וכו' כי מאז הטיל בה זוהמא פרסה נדה ומאז נמשכה טומאתה בעת \nלידתה וכו'. וז\"ש שנית תטמא כי ב' טומאות יש בלדתה הא' כי גם אז תפרוס נדה כמשז\"ל \nאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ועוד כי בעת הלידה תחזור לבא בה זוהמת הנחש כמ\"ש לפתח \nחטאת רובץ וזה עצמו סוד היצה\"ר הנכנס באדם אז. והודיע כי מכח זוהמא זו נמשכה הערלה \n"},{"index":9,"he":"בולד ז' ימים כנ\"ל וצריך זריזים להקדים בבוקר וביום השמיני ימול וכו'. אך בלילה זמן \nשליטת החצונים ואין לכורתרה אז ולפי שצורך הולד הוא ע\"י זוהמא זו שמקומה בטיפת חומר \nהזרע ונמשך טד מ' יום יצירת הולד אך עיקר הזוהמא הם ז' ימים הראשונים ולכן יש אז \nטומאת נדה לבעלה אחר שלילי\"ת קשורה בה בכח ושאר הל\"ג ימים אין בלילי\"ת כח להתחבר \nבבעלה אבל מפני כבוד קודש ומקדש תמנע עד מ' יום. ואם נקבה תלד ואז כולה מצד האשה \nולא מצד הזרעתה בלבד כמו בזכר אז טומאתה כפולה אם זוהמת האשה ואם זוהמת הולד הנקבה \nולכן הם י\"ד לענין נידות ופ' לענין קדשים וז\"ש וטמאה שבועיים כנדתה כלומר כענין \nנדות האשה הנ\"ל שהם ד' ימים כן היא הנקבה הנולדת עתה כי כאמה כן בתה. וכיון שכל אלו \nהטומאות נמשכו בה מחמת חטא חוה וכל נשמות הנקבות התלויות בה לכן צריכה כפרה בעת \nהלידה לכפר חטא הנ\"ל אשר ע\"כ נתרחקו ונתגרשו מגן עדן אשר שם מדור השכינה. ולכן תביא \n"},{"index":10,"he":"קרבן לקרבה אל השי\"ת כבתחילה. ומכיון שתקריב קרבן זה יספיק קרבן זה אל האשה ובתה \nמכאן ולהבא. אף אם יפריסו נידות משא\"כ בלדתם ויולדות נשמות אחרות שהזוהמא שהיא חלקם \nתחזור להתדבק ביולדת וזה סוד שאין קרבן בנידה רק בלידה. וכנגד חטא חוה עצמה דכפרה \nבעיקר ברצון עצמה ובמחשבתה תביא קרבן עולה. וכנגד מה שהחטיאה לבעלה תביא קרבן חטאת:\nאשה כי תזריע וכו' מה שחזר שנית לאמר דבר אל בני ישראל לאמר ירמוז אל משז\"ל ג' \nדברים חייב אדם לאמר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עשרתן ערבתן הדליקו את הנר ואמנם \nלא נתחייבו האנשים להדליק את הנר הם בעצמם כי אם לזרז את נשיהן יען הם כבו נרו של \nעולם כמשז\"ל ומצינו במשנה הקודמת לזו על ג' דברים נשים מתות בשעת לידתן על שאינן \nזהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. וזה לדרוש בהיקש אל תת סיבה וטעם למה יחוייב האדם \nלהזהיר את אשתו בע\"ש הדליקו את הנר כנזכר במשנה של אחריה. ולכך נסמכו יחד שני \n"},{"index":11,"he":"משניות ההם וכבר רז\"ל נתנו טעם אל ג' המצות האל' היא כבתה נרה של עולם וכו'. היא \nשפכה דם אדם הראשון ישפוך דם נדתה. ונמצא לפי זה כי כמו שהאדם מחוייב לזרז את אשתו \nבמצות הדלקת נר שבת בבא זמן הדלקתה לפי שעי\"כ יגרום חיים לעצמו ולנשמתו כמ\"ש נר ה' \nנשמת אדם ולא יתכבה נרו על ידה כבתחילה. וא\"כ ג\"כ יתחייב לזרז ולהזכיר את אשתו תמיד \nענין איסור הנדה ואופן שמירתה כדי שלא ישפוך דמו כבתחילה באדם הראשון. וז\"ש דבר אל \nבני ישראל דברים קשים ותודיע להם את כל הרעה אשר מצאתם מפני חוה אם כל חי אשר שפכה \nאת דמו כדי שעי\"כ יזהירו הם תמיד לנשותיהן דיני היולדת והנדה כמ\"ש אשה כי תזריע \nוילדה וכו' כימי נדת דוותה תטמא. ובזה יתורץ ג\"כ מה צורך לתלות טומאת היולדת אל \nטומאת הנדה מכיוון שכבר ביאר מספר הימים כמ\"ש וטמאה שבעת ימים אך הענין לרמוז אל \nזהירות טומאת הנדה של האשה. ולפי שנודע כי אחר שבא אדם אל חוה בע\"ש נתקנא בהם הנחש \n"},{"index":12,"he":"ונתאוה והטיל זוהמא בחוה ומכח הזוהמא ההיא נתעורר דם הנדות ודם היולדת בחוה בו ביום \nבשעה אחת כנודע וכמו שיתבאר בעזה\"י לכן סמך פה טומאת הנדה והיולדת יחד לרמוז ענין \nטעם איסורם שהוא על מה שקדם בבריאת העולם בהטלת הטומאה וזוהמא וכמו שיתבאר בעז\"ה:\nאו ירצה כי הנה תלי תניא בדלא תניא כי הנה טומאת הנדה עדיין לא יתבאר ענינה עד פרשת \nמצורע ואיך יאמר כי היולדת תטמא ז' ימיה כימי נדת דוותה לז\"א דבר אל בני ישראל \nבתחלה דיני הנדה כדי שתוכל לאמר להם אחר כך דיני היולדות ותשווה אותם לדין הנדה \nכמ\"ש כימי נדת דוותה תטמא. ואעפ\"י שענין הנדה לא נכתב עניינה עד פרשת מצורע תקדים \nאתה עתה לאומרה להם פה קודם דין היולדת וירמוז פה אל מ\"ש שנודע כי אין מוקדם ומאוחר \nבתורה:\nאו ירצה באופן אחר ובו יתורץ מה ענין פסוק וביום השמיני ימול בשר ערלתו להפסיקו \nבאמצע' דיני היולדת עצמה ודיני טומאתה. אמנם הכוונה היא כי ירצה להורות ענין שני \n"},{"index":13,"he":"דינים ומצות שיש בעת הלידה הא' באם הוולדו והוא ענין דיני טומאה וטהרתה. והב' בוולד \nהנולד עצמו כי אם יהיה זכר ימול ביום הח' ערלתו ושתי דינים אלו שוין ביחד כי בשניהם \nיש ענין חיוב כרת ושניהם הם ענין זמן הלידה ועוד היקש שלישי הלא היא כמו שנבאר סוד \nטעם טומאת היולדת וטעם ערלת הנולד מהיכן נמשך זה להם. וז\"ש דבר אל בני ישראל ענין \nטומאת היולדת היא אמו לאמר להם אח\"כ דין' הנולד והוא וביום השמיני ימול וכו' כי מכח \nערלתו של הנולד נמשכה הטומאה לאמו כמו שנתבאר:\nאו ירצה כי בא לתת טעם אל מה שהיינו יכולין לאמר כי כאשר האשה תלד נקבה כיוצא בה \nראויה ליטמא בלידתה כי כאמה בתה כי זרע האשה גורם ללדת נקבה אבל כאשר תלד זכר שאינו \nכיוצא בה וגם שאינו נולד אלא מטיפת זרע האיש אין ראוי שהאשה תטמא בלדת אותו לז\"א \nדבר אל בני ישראל בתחילה ענין הלידה וההזרעה איך נמשכת כדי שעי\"ז תוכל לאמר להם \nאח\"כ ענין דין טומאת האשה שבעת ימים גם בנדתה זכר וז\"ש לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר \n"},{"index":14,"he":"וטמאה ז' ימים פירש כי הדיבור הראשון הקודם אל האמירה הוא זה אשה כי תזריע אז וילדה \nזכר כי גם הזכר נולד מהשתתפות הזרעת האשה וכיון שכן הוא ראוי הוא אל וטמאה שבעת \nימים וכמשז\"ל כי אפילו הזכר אביו ואמו שותפין בו כי העצמות והגידין וכו' נוצרים \nמלובן האיש והדם והשחור שבעין וכו' נוצרים מאודם האשה האמנם בנקבה שיש בה תגבורת \nזרע האשה תטמא י\"ד יום ובזכר שיש בו תגבורת זרע האיש מטמא ז' ימים בלבד ובזה נתבאר \nלמה לא אמר גם בנקבה ואם תזריע ותלד נקבה כענין שנאמר בזכר ולכאורה יוכל לתרץ כי \nמ\"ש אשה כי תזריע חוזר אל הזכר ואל הנקבה ואמר כי כאשר ילדה זכר וטמאה שבעת ימים \nואם נקבה תלד וטמאה שבועיים אבל קצת קשה דהכי הל\"ל אשה כי תזריע אם זכר תלד וטמאה \nשבעת ימים ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים. ועם הנזכר נתבאר' היטב כי בענין הנקבה אין \nצורך להזכיר ענין הזרעת האשה כי פשוט הוא שעיקר הנקברה מהזרעת האשה באה אבל בענין \n"},{"index":15,"he":"הזכר שהיינו חושבים שאינו בא מהזרעת האשה רק מהאיש לכן בו הוצרך להודיע כי גם לידת \nהזכר א\"א. להיות אם לא בהקדים הזרעת האשה. וז\"ש כי תזריע וילדה זכר:\nאו ירצה במה שנבאר טעם אל סמיכות הפרשיות כי הרגיש הכתוב בענין מצוה זו שאין בהה \nטעם כמשז\"ל מעיין אחד הוא והתורה טמאתו וטהרתו כי בז' ימי הלידה תטמא לבעלה כנדה \nובל\"ג ימים תשב על דמי טהרה ומותרת לבעלה ואינה אסורה אלא לענין אכילת קודש ומקדש \nולזה נסמך אל פ' שמיני אשר נודע כי הכל היא מהעפר וא\"כ איך בכל הנבראים מהאדמה יש \nבהם מיניה טמאים וטהורים וכמו שתראה מה שבכולם הזכירה התורה ורמזה תמיהה זו כמו \nשכתוב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ כלומר עם היות שכולם נבראו מן הארץ \nאת זה תאכלו ואת זה לא תאכלו וכן ואת זה תאכלו מכל אשר במים וכו' כל אשר אין לו \nסנפיר וקשקשת וכו' במים וכו' עם היות כולם נבראים מן המים. וכן וזה לכם הטמא בשרץ \n"},{"index":16,"he":"השורץ על הארץ וכו' וכמו כן גם שהדמים האלה ממעיין ומקור אחד הם יש בהם דם טוהר ודם \nטמא וז\"ש דבר אל בני ישראל בתחילה ענין הפרשה הנ\"ל כדי לאמר אחרית ענין האשה שיש בה \nטומאה וטהרה אף כי שופעת דם מן המקור עצמו וגם בזה יתורץ מה שהוקשה לרז\"ל למה נכתב \nטהרת האדם וטומאתו אחר דיני טומאת וטהרת הבהמה והחי' והעוף והשרצים עד שהוצרך ר' \nשמלאי לתרץ כשם שיצירתו של אדם היתה אחר יצירת בהמה חי' ועוף כן תורתו מתפרשת אחר \nתורת בהמה חי' ועוף וכפי דרכינו נתבאר טוב טעם אל האמור:\nאו ירצה היפך מן הדרך הנ\"ל והוא כי הכתוב הרגיש בפרשה הקודמת למה עשה הקב\"ה מן עפר \nאחד של האדמה כ\"כ מינים שונים של בהמה חיה ועוף ושרצים ורמשים ובכל מין מהם:\n"}]}
