{"id":"kabala-bd11e1351be2-1-10","bookId":"kabala-bd11e1351be2","part":1,"torah":10,"title":"פרק שלישי:","hebrewTitle":"פרק שלישי:","segments":[{"index":1,"he":"פרק שלישי: \nאחר שבפרק הקודם השתדלנו להעמיד בהכרח שאין הא\"ס הוא הכתר אלא כל אחד מהם ענין בפ\"ע \nר\"ל זה מאציל וזה נאצל. ראינו בפרק זה לבטל סברא אחרת קרובה לדעת המקובלים הקודמים \nוהיא סברת הר' שם טוב בספר האמונות שער ד' פ\"א שתחלה מנה הספירות ואמר שכתר היא \nספירה ראשונה, אח\"כ אמר שאין הכתר בכלל הספירות. וזה טופס לשונו בקצור נמרץ. כל \nהמקובלים הסכימו למנות עשר ספירות אלו א' כתר עליון ב' חכמה וכו', אולם המופלאים \nוהעמוקים שבחכמה הסכימו שאין למנות כ\"ע ע\"ד האמת בכלל העשר כי הוא כא\"ס, וכמו שסבת \nכל הסבות אין למנותו כלל כן אין ראוי למנות לכ\"ע כי אין שום התחלה ושום קץ וסוף בו \nוהוא הכל. ורשב\"י הזהיר על זה בכמה מקומות ועל זה כוון בס' יצירה עשר ולא אחד עשר. \nוכבר ידעת היות מוסכם אצל חכמי המשנה שאליהו הנביא מתגלה אל כל הראוים. ויש קבלה \nלמקצתן מן האחרונים ז\"ל שהיה מתגלה להרב הגדול ר' אברהם אב\"ד החסיד ז\"ל וממנו קבל \n"},{"index":2,"he":"הרב הגדול הראב\"ד חתנו והרב החסיד רבי יצחק שקבלתו סלת נקייה לעמוק מאד בחכמת \nהקבלה. והוא ג\"כ פירש י' ולא י\"א שאין להכניס במנין הכתר. והמשלים המנין הוא הדעת \nהעליון שרמז הכתוב (משלי ג כ) בדעתו תהומות נבקעו. ועליו אמר בספר הבהיר שהוא היכל \nהקודש. ועיקר שם המיוחד הכתוב בספרי הנביאים כוונו באותיות השם באמצעות הת\"ת לזה כי \nהוא היכל לשרש העליון עכ\"ל. ועוד האריך הרבה ע\"פ הסברא הזאת. ובמקום אחר כתב כי \nמטעם זה קרא בס\"י לחכמה עומק ראשית כי הוא תחלה וכו'. זאת היא סברת רש\"ט שרצה לומר \nשהכתר אינו במנין הספירות עם שהודה בענין שהא\"ס אינו הכתר כדמוכח מתוך לשונו שאמר \nוכמו שסבת כל הסבות אין למנותו כלל כן אין ראוי למנות לכ\"ע, הורה שסבת כל הסבות \nאינו הכתר, אמנם הכתר נאצל ממנו. וקודם שנכנס בהריסת סברא זו ראוי שנדע מי הביאם \nבטעות זה ונאמר כי הוזקקו לסברא זו מפני ג' דברים ראשונה מאמר בעשרה מאמרות נברא \n"},{"index":3,"he":"העולם (אבות פ\"ה מ\"א) שהעתקנהו בשער הקודם בפ\"ג. ושם השתדלנו בענין והכרחנו שאין \nמאותו המאמר ראייה לדבריו כלל. והשני שראו בס\"י התחיל למנות משנת העמקים מחכמה \nבאומרו עומק ראשית ועומק אחרית שהן חכמה ובינה שנראה שהיא ראשונה לאצילות ואין הכתר \nבחשבון הספירות וכן באמרו אחת רוח אלקים חיים וכו' שנייה רוח מרוח אמרו כי אחת רוח \nאלקים חכמה ורוח מרוח בינה וכו' נראה שמחכמה מתחיל מנין הע\"ס. והשלישית כי מצאו \nאילן גדול לתלות בו והוא האלהיי רשב\"י ע\"ה באדרא וז\"ל אתר דשירותא אשתכח מעתיקא \nקדישא דאתנהיר ממזלא וכו' כמו שנעתיקהו בע\"ה. והנה אחר כי תחלת האצילות הוא מחכמה \nהמתנהרת מהכתר נראה בפי' שאין הכתר מכלל מנין ע\"ס לכן דחקו עצמם לבקש תשלום מנין \nהעשר ובקשו דעת. והאמת לא בקשו צדק. כי ענין הסברא הזאת היא דחויה אב\"אי קרא ואב\"אי \nסברא. ראייה מן הסברא מפני שלא ימלט מב' דברים בכתר אם הוא נאצל או אינו נאצל. אם \n"},{"index":4,"he":"הוא נאצל א\"כ מאחר שהוא עלול מהסבה הראשונה למה לא יכנס במנין הספירות כי מי המעיט \nבכבוד האצילות עד שהכתר מפני שהוא כא\"ס והוא גדול ומשובח לא יכנס במנין הספירות כי \nהספירות (הם חכמה ובינה) הם ג\"כ כאין סוף בכחם ומעלתם ועכ\"ז לא מנענו עצמנו מלמנותם \nבעשר. והרי אחר שהכתר עילה לחכמה וחכמה עילה לבינה ושלשתם ודאי נאצלים א\"כ כערך \nחכמה אל הבינה כן ערך הכתר אל החכמה וכמו שהחכמה נמנית במנין הספי' עם הבינה כן \nהכתר ימנה עם החכמה א\"כ מה הטעם שנעלה הכתר על כל שאר הנאצלים ועוד כי מה שאמר שהוא \nכא\"ס אינו מעלה כלל לפי שהרי א\"א שיהיה שוה אל המאציל ממש מאחר שהוא עלול ממנו \nבהכרח ירד ממעלת עילתו ואחר שנפליג בעלת כל העלות כל מה שאפשר במה שהוא א\"ס אין \nראוי להפליג כ\"כ בכתר כי אינו במעלת מאצילו אחר שהוא נאצל ועלול מעילה ראשונה \nכדפי'. וכמו שפי' הרשב\"י ע\"ה באמרו אוכמא איהו קדם עלת העלות הורה שאין הוא במעלת \n"},{"index":5,"he":"הא\"ס ח\"ו וא\"כ למה הוא כא\"ס כי גדר הא\"ס הוא תואר שלא יתואר בו כלל באמיתית כ\"א \nבמאציל. ומאחר שישנו בכלל הנאצלים ואינו כא\"ס א\"כ למה לא יבא במנין הספירות כי אינו \nרק ממנין הנאצלים ולמה נמנה קצתם ונניח קצתם זה בלתי ראוי. וא\"ת שאינו נאצל, זה א\"א \nלהאמינו אם לא שנא' שהוא סבת הסבות ואין זולתו שאל\"כ הוא שניות ח\"ו שנאמר שיהיה דבר \nאחד זולת סבת הסבות ולא היה נאצל ממנו. ואם נאמר שהוא נאצל ג\"כ אלא שאינו כדמיון \nשאר הנאצלים מפני שקדם להם זמן רב. זה א\"א כי א\"א קדימה על החכמה אלא קדימת עילה \nועלול כי א\"א להפרד ולהבדיל בין כל נאצל ונאצל אלא כהבדל עילה ועלול וכן ההבדל ג\"כ \nבין החכמה ובין הבינה וכמו שנכניס במנין הנאצלים החכמה עם הבינה כן נכניס ג\"כ הכתר \nעם החכמה. ואחר שמתוך הסברא הוא מוכרח שהכתר הוא במנין עשר ג\"כ מוכרח מתוך הראיה \nמדברי הרשב\"י ע\"ה בתקונים (תקונא ע' דף קי\"ח) וז\"ל ואברין אלין כלהו בספירן. רישא \n"},{"index":6,"he":"כ\"ע, מוחא חכמה, בינה לבא ובה לב מבין, תרין דרועין חסד וגבורה, גופא עמודא \nדאמצעיתא, תרין שוקין נצח והוד, יסוד אמה. שכינתא אות דיליה עכ\"ל. ועם היות שיש בו \nלהתעורר קצת עכ\"ז אינו מהמתיחס אלינו. והנה מנה י\"ס נגד האברים ומנה כ\"ע רישא ולא \nמנה דעת כלל, הרי שכ\"ע בכלל ספירות. עוד בתקונים (בהקדמה דף ג') ואשמע את קול \nכנפיהם בעשר מיני תהלים. בשיר פשוט דאיהו י' כתר, שיר כפול דאיהו י\"ה, חכמה ובינה \nמשולש ביה\"ו דאיהו חג\"ת, מרובע בידוד דאיהו נהי\"ם עכ\"ל. הנה מנה עשר ספירות בעשר \nאותיות ולא מנה הדעת כלל אלא הכתר. ואין סברא לומר כי זה הכתר שמנה הוא הדעת, א\"כ \nהיה לו להתחיל מחכמה שהוא ראשית האצילות לפי דעתם ועוד דכולי עלמא סברי שזה כתר שמו \nוזה דעת שמו ולא פליגי אלא איזה מהם יבא במנין עשר. ועוד ראייה מהזהר פ' בראשית (דף \nל\"א) וז\"ל וע\"ד בראשית ב' ראשית היא חכמה כמה דתרגם יונתן בראשית בחכמתא, בגין \n"},{"index":7,"he":"דאיהו תניינא לחשבנא. ואקרי ראשית, דהאי כתרא עלאה טמירא היא קדמאה. ועל דלא עייל \nבחושבנא, תניינא הוי ראשית, בג\"ד ב' ראשית עכ\"ל. ופי' כי הוקשה לו במלת בראשית כי \nהבי\"ת היא גדולה והיא רומזת לחכמה כנודע ומלת ראשית ג\"כ הוא רומז בחכמה נמצא א\"כ \nהחכמה נרמזת בתיבה זו שני פעמים שלא כראוי וזה כוון באמרו בראשית ב' ראשית היא \nחכמה. פי' שניהם רומזים בחכמה הבי\"ת כמפורסם שהוא בי\"ת וראשית באמרו ראשית שהיא \nחכמה ומטעם כי מתוך קושיא זו הייתי אומר בראשית בכללה רומז בחכמה, ר\"ל כי אין הרמז \nבחכמה למלת ראשית אם לא שיבא בבית דהיינו בראשית, לזה הכריח כי מלת ראשית לבד הרמז \nבחכמה וראייה לזה מת\"י שפירש בחכמתא ולא אמר חכמתא כנראה כי הבית לעולם היא רומזת \nבחכמה מלבד מלת ראשית שהוא ג\"כ רמז בחכמה כמו שפירש יונתן בחכמתא הבי\"ת שימושית. \nוהנה מת\"י מוכרח שלעולם הוא כפל כי ראשית היא חכמתא והבי\"ת ג\"כ רומז אל החכמה. \n"},{"index":8,"he":"והשיב אל הענין הכפל מפני שמלת ראשית מורה על תחלת, והיה נראה שהחכמה תחלת האצילות \nוראשיתו. וזה אינו כי הכתר תחלת האצילות, לכן באה באות בית בתחלתה כאומר אע\"פ שנקרא \nראשית עכ\"ז היא שנית לי' למנין הספירות וכתר הוא הראשון. וז\"ש בגין דאיהו תניינא \nלחושבנא פי' חכמה שנית למנין הספירות. ואיקרי ראשית, פי' ולמה נקרא ראשית והוא מקום \nהטעות לפי האמת מפני שהכתר הוא הראשון והקדום, (ולכן הוצרך לומר בי\"ת כדמסיק בסוף \nדבריו). לז\"א דהאי כתרא עלאה טמירא היא קדמאה. פי' מפני שהוקשה לו כי כיון שלפי \nהאמת היא שנית ולא ראשונה א\"כ למה נקרא ראשית שאינה ראשונה מאחר שהכתר קודם אליה. \nולזה אמר שהכתר טמיר ונעלם ואין ראוי שיקרא ראשית, כי פירוש ראשית ר\"ל תחלת הגלוי \nותחלת הגלוי הוא בחכמה לא בכתר כמו שיתבאר בע\"ה. לכן נקרא החכמה ראשית ולא הכתר. \nועם היות שאין ראוי לכתר להיות נק' ראשית עכ\"ז הוא ראשון לאצי' ונכנס בחשבון האצי' \n"},{"index":9,"he":"וז\"ש היא קדמאה. ועל דלא עייל בחושבנא [ר\"ל בכלל הגלוי] כדפי', תניינא הוו ראשית, \nפי' הוי הוא שנית עם שהיא נקרא ראשית מן הטעם שבארנו. בג\"ד ב' ראשית, פי' ולפיכך \nבאה מלת ראשית כפולה לומר לך חכמה נקרא ראשית ועם היותה ראשית היא שניה והיינו בית \nשבראש התיבה. ע\"כ פי' המאמר. והנה הורה לנו בפי' כי הכתר הוא במנין ע\"ס, ושאין בו \nפקפוק עם שהחכמה נקרא ראשית ויש לנו עוד ראיות טובות הרבה מאד כהנה וכהנה ולא נטריח \nעצמינו בהעתקתם הנה להיות שאנו מוכרחים להעתיקן בשערים הבאים בע\"ה. והנה הכרחנו \nבפי' שהכתר ממנין הספירות (ע' בפלח הרמון): \n \n"},{"index":10,"he":"שער ג פרק ד\nפרק רביעי: \nלהיות שבפרק הקודם הכרחנו שהכתר במנין הספירות, נשאר לנו לבאר ענין המאמרים המנגדים \nלכאורה סברא זו והם אותם שהכריחו המפרשים לדעתם מהם. ראשונה מספר יצירה שאמר במשנת \nהעמקים וז\"ל ע\"ס בלימה מדתן עשר שאין להם סוף. עומק ראשית ועומק אחרית, עומק טוב \nועומק רע, עומק רום ועומק תחת, עומק מזרח ועומק מערב, עומק צפון ועומק דרום. ואדון \nיחיד אל מלך נאמן מושל בכולן ממעון קדשו ועד עדי עד עכ\"ל. ואמרו כי מאחר שעומק \nראשית היא החכמה ועומק אחרית היא הבינה כמו שביארו, א\"כ הוא מוכרח כי מנין הספי' הם \nדוקא מהחכמה ולמטה ושאין הכתר במנין הספי' ועומק רום הנזכר במשנה הוא הדעת. ועוד \nהוסיפו להביא ראיה ממשנה אחרת כזו שבס\"י וז\"ל ע\"ס בלימה. אחת רוח אלקים חיים ברוך \nומבורך שמו של חי העולמים קול ורוח ודבור וזהו רוח הקודש. שתים רוח מרוח חצב וחקק \nבו עשרים ושתים אותיות שלש אמות ושבע כפולות ושתים עשרה פשוטות ורוח לכל אחת מהן. \n"},{"index":11,"he":"שלש מים מרוח חקק וחצב בהן תהו ובהו רפש וטיט חקקן כמין ערוגה והציבן כמין חומה \nוסככן כמין מעזיבה. ארבע אש ממים חקק וחצב בה כסא הכבוד ואופנים ושרפים וחיות הקודש \nומלאכי (השרש) [השרת], ומשלשתן יסד מעונו שנאמר (תהלים קד ד) עושה מלאכיו רוחות \nמשרתיו אש לוהט. חמש חתם רום ג' אותיות מן הפשוטות קבען בשמו הגדול יה\"ו וחתם בהם \nשש קצוות פנה למעלה וחתמו ביה\"ו. שש חתם תחת ופנה למטה וחתמו ביו\"ה. שבע חתם מזרח \nפנה לפניו וחתמו בהי\"ו. שמנה חתם מערב ופנה לאחריו וחתמו בהו\"י. תשע חתם דרום ופנה \nלימינו וחתמו בוי\"ה. עשר חתם צפון ופנה לשמאלו וחתמו בוה\"י. אלו עשר ספירות בלימה \nרוח אלהי' חיים, ורוח, ומים, ואש, ורום מעלה, ותחת, מזרח, מערב, צפון, דרום עכ\"ל. \nהנה בפי' נראה שדרך דרך המשנה האחרת ואמר א' רוח אלקים חיים שהוא חכמה, וב' רוח \nשהיא הבינה, ג' מים מרוח שהיא החסד, ד' אש שהיא הגבורה. ורום בהכרח הוא הדעת, הרי \n"},{"index":12,"he":"בהכרח שאין מנין הספי' אלא מחכמה. זהו דעת רש\"ט וההכרח שלו. ועתה ודאי חייבים אנו \nלבאר המשניות האלה כדי שיתוקן הכל בה\"ו. תחלה יהיה עסקנו במשנת העמקים ומשם יתבאר \nענין משנה הקודמת. ובמשנה זאת כתב הרמב\"ן ז\"ל איני מבין בבא זו עכ\"ל. והאמת אין \nקושי המשנה הזאת כ\"כ אם לא שנאמר שהוקשה לו הסדר. ועכ\"ז נראה מזה ענותנותו של החסיד \nע\"ה, שבחר לומר אינו מבין מלסתור טעם קבלתו מפני דוחק משנה אחת. מפני שרצה לחשוד \nדעתו ולא לסתור גבול ראשונים. ועכ\"ז אין אנו רואים במשנה זו דוחק כלל. וזה פירושה \nעשר ספירות בלי מה פי' המלה הזאת נחלקת לשתים שר\"ל בלי מה ופי' מה היינו מהות. \nוהכונה שע\"ס הם בלי מהות לפי שאין מהותם מושג אלינו. ואף אם נאמר זו דין וזו רחמים \nוכיוצא בזה, הכל מושג אלינו מתוך פעולתם אבל מתוך עצמותם הם בלימה. עוד הוא מלשון \nבלום כדכתיב (תהלים לב ט) עדיו לבלום שראוי לאדם לבלום פיו ואל ירבה דבריו במהותם \n"},{"index":13,"he":"ובענינם מפני קוצר המשיג ועומק המושג. או יהיה מלשון הסתר והעלם כמו עדיו לבלום \nוהיינו כסוי העדי והסתרו. והנה הספי' נקראו בלימה ר\"ל ספירות ההעלם שהן נעלמות. וג' \nפירושים אלה עולים אל מקום אחד שהכוונה להורות על העלמם וקוצר השגה ושאין ראוי \nלהאריך בהן הדבור מפני העלמן. ואמר מידתן עשר ומפני שמזה יומשך היות להן גבול ח\"ו \nלז\"א שאין להם סוף. ועם היות שהוא דבר והפכו שאנו נותנים בו גבול ואח\"כ נאמר שאין \nלהם גבול, כבר פי' בפרקים הקודמים כי בערך שיש להן בחינתם אל המאציל אין להם גבול, \nאבל בערך בחינתם ופעולתם הנמשכות אלינו יש להם גבול אל פעולתם כפי קבלתנו שאנו בעלי \nגבול וזה כח גדולתו של יוצרינו מבלי גבול יגבילהו ויצמצמהו לתועלת התחתונים בעלי \nגבול ותכלית. ולדבר זה אל יבהל עיני המשכיל. שאינו רחוק, כי השמים ושמי השמים לא \nיכלכלהו אף כי ב\"ה, ועכ\"ז לאהבת ישראל היה מצמצם שכינתו בין שני בדי הארון כמו שפי' \n"},{"index":14,"he":"רז\"ל. עומק ראשית ועומק אחרית הם חכמה ובינה, כי חכמה נקרא ראשית כמבואר בפרק הקודם \nובינה נקראת אחרית כי שם אחרית וסוף הדברים בסוד היובל וזו תחלת ההעלם וזו סופו \nבסוד הגלגול והיובל וכמו שנבאר בשער סדר האצילות. וטעם אמרו עומק בכאו\"א, להורות כי \nעם היות שראשית ואחרית ומזרח ושאר הגבולים מורים על הגבול, עכ\"ז הם עמוקות עמוק \nעמוק מי ימצאנו וההשגה בהם נמנעת מפני שהם בלי גבול כדפי'. וטוב ורע הם גדולה \nוהגבורה ונקראים טוב ורע, מפני שהחסד פועל פעולת הטוב והשכר, והגבורה פועל פעולת \nהדין והעונש. ועכ\"ז לישנא דרע לאו דוקא. ואחר שבאר הד' העמקים האלה חזר לבאר ששה \nעמקים שהם ו' קצוות שהם עומק רום ועומק תחת מזרח מערב צפון דרום. וזה הטעם איחור \nהכתר עד הנה ליחס הקצוות. עם היות שאינו מתייחס בענין סדר הספי', כי קרוב לדבר זה \nצריכין המפרשים לבאר לפי דעתם שרום הוא הדעת. מפני שהרי דעת למעלה מגדולה וגבורה \n"},{"index":15,"he":"ולמטה מחכמה ובינה, כדמוכח קראי (שמות לא ג) ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה \nובדעת ובכל מלאכה וכו', ועוד כתיב (משלי כ\"ד) בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת \nחדרים ימלאו. וכן פי' רז\"ל בג' דברים מהי' שבהם נברא העולם, בחכמה ובתבונה ובדעת. \nהרי שהדעת קודם אל החסד והגבורה. וא\"כ למה אחרו עד לאחר עומק רע ועומק טוב, אלא מאי \nאית להו למימר כי הטעם מפני סדר הקצוות. א\"כ לדידן נמי איחור הכתר מפני סדר הקצוות. \nועוד אמר עומק רום ועומק תחת היינו כ\"ע שהוא המרומם על כל האצילות ועומק תחת היינו \nהמלכות שהיא תחת כל האצילות. ועומק מזרח ת\"ת. ועומק מערב הוא יסוד, שבו מתערבים כל \nהכחות כח הדין וכח החסד וכח הרחמים ולכן נקרא מערב. או ירצה עומק תחת, יסוד. שהוא \nתחת כל האצילות שהמלכות מקומה למעלה אם לא מפני הקטרוג, כאשר יתבאר בשער מיעוט הירח \nבע\"ה. ועומק מערב היא המלכות שבה מתערבים כל הכחות. ועוד שהוא נגד מזרח לעולם. \n"},{"index":16,"he":"ומזרח ומערב, ת\"ת ומלכות. ועומק צפון ועומק דרום, הם נצח והוד. כי נצח נטייתו לחסד \nדהיינו דרום, והוד נטייתה אל הגבורה דהיינו צפון. ולכן יצדק בהן צפון ודרום. ואדון \nיחיד הוא הא\"ס. שאינו במנין הספירות ח\"ו. הפך אותה הדעת שבטלנו בפרק א' ובפרק ב' \nמזה השער. וטעם אמרו \"אל \"מלך \"נאמן. נוכל לומר כי ר\"ת אמ\"ן. ואמ\"ן עולה צ\"א, כמנין \nיאהדונה\"י. וכן פי' הרשב\"י ע\"ה פעמים הרבה. וקצת מבעלי החכמה יחסו שם זה לא\"ס לא \nמפני שא\"ס מקבל שם ח\"ו אלא מפני ששם זה מורה על היחוד והחיבור לספירות שיש על ידי \nהת\"ת והמלכות ממטה למעלה ומלמעלה למטה. כי שם בן ארבע כולל כל הספי' מלמעלה למטה, \nואדני הוא כולל עשר ספי' ממטה למעלה. וזהו י' בראש וזהו י' בסוף כמו שנרחיב הביאור \nבשער התהפכות האור בס\"ד. לכן יחסו השם הזה אליו להורות כי היחוד הזה הנרמז בשם \nיאהדונה\"י הוא על ידו. וזהו שכנה אותו כאן \"אל \"מלך \"נאמן. ועוד כי מלת אל מורה על \n"},{"index":17,"he":"חיוב מציאותו, ומלך מורה על מציאות השגחתו ומלכותו בעולם השפל ובכל העולמות, ונאמן \nמורה על נצחיותו וקיומו שהוא נאמן שלא ימוט ח\"ו. וכל זה הענין מחייב הא\"ס כדפי' קצת \nבפ\"א. ואמר מושל בכולן פי' ממעלה למטה וממטה למעלה. וענין מושל בכלן להורות על \nעצמות המתפשט בתוך הכלים, כאשר נרחיב הביאור בשער עצמות וכלים בס\"ד. ממעון קדשו. \nהוא הכתר ששם העלמו כמו שנתבאר בפ\"ב מתוך הרשב\"י ע\"ה. ועד עדי עד. פי' ג' מדות \nהנקראות עד, בינה יסוד מלכות. שהם כוללים כל האצילות בכלל. כי בינה כוללת ג\"ר. ות\"ת \nויסוד הכל אחד כי גוף וברית חשבינן חד. והיינו וא\"ו, שהיא כוללת שש קצוות. ומלכות \nהיא עצמה. הרי בענין וע\"ד עד\"י ע\"ד כלול כל האצילות. או אפשר לומר ועד עדי עד. פי' \nאע\"פ שנתפשטו ההויות לעדי עד עכ\"ז הוא מושל בכלם אם ירחקו ואם יקרבו. ע\"כ פי' \nהמשנה. ותרצנו ענין התחלתו בחכמה כי אין כוונתו ח\"ו שלא יכנס הכתר במנין הספי' אלא \n"},{"index":18,"he":"עומק רום הוא הכתר. ואם לא מנה אותו כסדרו תחלה לכל הספי', הוא מפני סדר הקצוות. \nובענין זה הוא הדרך והיא הטעם למשנת החותמות שכתבנו בריש פרקין. ונמצא שאין המשניות \nאלו הכרח כלל להפוך ההקדמות המקובלות לנו: \n \nשער ג פרק ה\n"}]}
