{"id":"kabala-bd11e1351be2-1-100","bookId":"kabala-bd11e1351be2","part":1,"torah":100,"title":"קטע 100","hebrewTitle":"קטע 100","segments":[{"index":1,"he":"אמונה במלכות והיא נקראת כן מצד הצדיק בהתייחדה עם החתן. וז\"ל הרשב\"י ע\"ה שם. \nשכינתא תתאה איהי אמונה מסטרא דצדיק דביה כלילן תרין שמהן אמן דאינון יאהדונה\"י \nעכ\"ל. ואמרו דביה כלילן, לרמוז אל היותה מקבלת עליה החתן על ידי היסוד. וז\"ל ר' \nחזקיה בזהר פרשת בלק (ד\"קצח ע\"ב) בשעתא דאתחבר בה אמ\"ת לחדוה וכל אנפין נהירין כדין \nאקרי אמונה עכ\"ל. ודבריו מתבארים ומזוקקים. ובפרשת פקודי (ד\"רכג.) אמר שהשכינה \nנקראת אמונה מטעם שהיא מקבלת עליה כל הנחלים העליונים ומוציאה אותם במספר שהכניסם \nבאמונה ולכן נקר' אמונה. ואמת שנקראת אמונה בהיותה כלולה מהם. ואין זה חולק עם מה \nשפי' בפרשת בלק, כי על ידי יחוד התפארת עמה היא מקבלת הנחלים העליונים ונכללת מהם \nכנודע. ובתיקונים פי' דמסטרא דעלת כל עילאין נקראת אמונה דישראל. ופירש מפאת \nאצילותיו בלי הצטרף יניקתה מהספי' אלא בסוד פשטיות ספירתה הנאצלת מן המאציל ב\"ה \n"},{"index":2,"he":"נקר' אמונתן של ישראל. ונר' הטעם כי היא אמונה ומגודלת מהחכמה בסוד הדעת העליון \nהנקרא ישראל והיינו הנקראת י' כדפירשנו בשער המציאיות. או אפשר לומר כי בבחינתה זו \nשהוא עצמיותה מציאות יו\"ד המורה על האחדות של ספירות בסוד יו\"ד קוצא לעילא וקוצא \nלתתא וגיו באמצע [כו] המורה אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים באמצע. וזו היא \nאמונתן של ישראל להאמין ביחוד הזה והאמונה הזאת וזה ע\"י התגלות הא\"ס בכל מדותיו על \nידי היחוד (ואפילו על) [ת\"ת עם] המלכות וע\"י הוא משגיח אפילו בנקודת התהום כמבואר \nבשער סדר עמידתן והנה בסוד הענין הזה נקרא אמונה דישראל. וכן נתבאר עוד בתיקונים \n(תקוני ז\"ח ד\"קך ע\"ב) ז\"ל ובג\"ד קרא לה אמונה דישראל רבה אשתמודען עלאין ותתאין \nועילת על כל עילאין. ומאן דמייחד ליה בה כאלו מייחד ליה ואמליך ליה על כל עילאין \nותתאין עכ\"ל. הנה בפי' כדפי' כי בה תלייא כל אמונתם של ישראל מפני שבה תלויה כל \n"},{"index":3,"he":"אמונתם ביחודה עם הא\"ס וזה אי אפשר אם לא על ידי הייחוד שאין הא\"ס מתגלה בספירות אם \nלא בסוד היחוד החזק וזהו אחד מסגולות היחוד. והענין כי אין האצילות שלם אלא בסוד \nזכר ונקבה ואז זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם שלם. ואין הא\"ס משכין שכינתו אלא \nבמקום שלם לא במקום פגום ח\"ו ולכן העיקר על ידי היחוד כדפירשנו: \n. אומנת פירש ר' משה כי המלכות נקראת אומנת כשהאומן בתוכה כי אז היא אומנת ומגדלת \nלכל. אמנם נ\"ל כי אומנת היא הבינה שכן נאמר בנעמי (רות ד טז) ותהי לו לאומנת. \nומפורסם שנעמי בבינה ורות במלכות והיא אומנת הבן שהוא ו' כנודע: \nאמוראים פי' הרשב\"י עליו השלום בתיקונים (תקונא כ\"א ד\"מב) כי ג' אבות גדולה גבורה \nתפארת נקראים אמוראים ונצח הוד יסוד נקראים תנאים. ולכאורה היה ראוי שיה' להפך כי \nתנאים גדולים מאמוראים. אלא שאפשר לומר שהוא על דרך נבון וחכם כי נבון גדול מחכם \nונבון בבינה וחכם בחכמה. אלא הטעם כי כל עוד שיתעלה יתמעט הידיעה בו וכן הענין כי \n"},{"index":4,"he":"תנאים גדולים מאמוראים שהם יורדים לסוד עומק הענין. והאמוראים יודעים הענין כמו \nבקבלה בלי גילוי טעם כ\"כ כפעולות החסד גבורה ת\"ת שהידיעה בפעולתם נעלמת: \nאמרת הוא המלכות כמו בצע אמרתו (איכה ב יז) ופי' בזהר פרשת נח (ד\"סא) בזע פורפירא \nדיליה פי' לבוש. וכן השכינה לבוש והיכל אל הת\"ת כי אין להזכיר שם בן ד' אלא בהיכלו \nדהיינו אדנ\"י. ונקראת לשון אמרא בהיותה עטרה בראש בעלה רמז להיותה בראש אמיר בהיותה \nיונקת משלש ראשונות. ולשון אמרתו הוא לשון גובה ועלוי מגזרת אמרו צדיק כי טוב \n(ישעיה ג י): \nאמיץ כענין חזק ויאמץ לבך (תהלים כז יד) וכיוצא לפי הנראה מענין הכתובים שהוא מצד \nאומץ הגבורה החזקה אמנם מצד הבינה השופע עליה. וראיה באמרו ואמיץ כח (ישעיה מ כו. \nאיוב ט ד) שהוא כח הבינה (ע' לעיל בערך איש): \nאמירה בזה רבו המפרשים יש שפירש במלכות והכריחו כן מן הפסוק (תהלים סח יב) אדנ\"י \nיתן אומ\"ר. והדיבור למדת הגבורה והביא ראיה לזה מפסוק (שמות יב) וידבר אלדים אל משה \n"},{"index":5,"he":"הזכיר לשון דבור בשם אלדים שהוא גבורה ויאמר אליו אני ה' הזכיר אמירה במלת אני. \nואחרים פירשו להיפך דיבור במלכות ואמירה בת\"ת. ובזהר בפרשת ויקרא (די\"ז ע\"ב) בפסוק \n(שמות לב יג) וכל הארץ הזא\"ת אשר אמרת\"י, פי' רציתי דהיינו לשון רצון שהיא עלותה אל \nמצח הרצון והכריח כן מכמה פסוקים. וכן נתבאר בזהר פרשת נח (ד\"ס) וז\"ל. לאמר, דא \nנוקבא. נראה בפי' כי האמירה במלכות. וכן כה אמר ה' ודאי. ובפרשת יתרו (ד\"פג) בתיבת \nלאמר פי' ר' יצחק לאמר דא הוא דכתיב אשת חיל עטרת בעלה דכתיב לאמר הן ישלח איש \nוגו'. וצריך ביאור ועם דקדוק לשונו יצא לנו פי' האמירה מהו. ויש לדקדק למה אמר דא \nהוא דכתיב אשת חיל וגו' הקצור קצרה ידי הכנויים אשר למלכות. ב' מה ענין ראייתו \nמפסוק לאמר הן ישלח איש והלא בפרשת נח לא הוצרך אל ראייה כלל, ועוד אדרבא משם נרא' \nהפך. ולזה נאמר כי אין כוונת ר' יצחק להכריחנו כי מלת לאמר הוא במלכות, כי זה \n"},{"index":6,"he":"פשיטא. אמנם הי' כוונתו לומר כי היא נקראת כן כשהיא מתעלת להיותה עטרת ולכן אמר דא \nהוא דכתיב אשת חיל עטרת בעלה. פי' לאמר הוא בהיותה עטרה לראש גבר. וזה פי' לאמר \nשהוא מלשון את ה' האמרת היום וה' האמירך היום (דברים כו יז), אמרו צדיק כי טוב \n(ישעיה ג י). וכמוהו רבים שהם מלשון עלוי. והכוונה כי הדברים האלה וגו' הי' להעלות \nהמלכות להיותה עטרת לראש בעלה. והביא הכתוב שאמר לאמר הן ישלח וגו', מפני שהוקשה לו \nממנו שהוא הפך דעתו כי בשלוחי' נאמר לאמר. ולזה אמר כי אדרבא משם ראיה כי לאמר הפי' \nשהיא נקראת כן בהיותה עטרת בעלה והיא נשלחת ח\"ו. כי בהיותה למעלה קודם היותה נשלחת \nהיא נקראת אשתו. וזהו כוון בהבאת הכתוב כאמרו כשנעיין בפסוק הזה אדרבא נמצאהו מכריח \nכוונתנו וראיה אלינו. ועתה בזה גם צדקו דברי המפרשים באמרם שאמירה הוא בת\"ת מאחר \nשהיא במלכות מצד היותה עטרת בעלה. ובזהר פ' וירא (ד\"קב) וז\"ל בכל אתר דקאמר ויאמר \n"},{"index":7,"he":"סתם או ויקרא סתם או אמר סתם הוא מלאכא דברית ולא אחרא. ויאמר דכתיב ויאמר אם שמוע \nתשמע ולא קאמר מאן הוא. ויקרא דכתיב ויקרא אל משה ולא קאמר מאן הוא כו'. אוף הכי \nכו' מלאכא דברית הוה כו' עכ\"ל. ופי' שם ג\"כ ויאמר שוב אשוב היא ג\"כ השכינה שהיא \nנקראת מלאך הברית. ומשמע מכאן שאין לשון אמירה במלכות אלא בהיותה סתם ולא אמר מי. \nואפשר כשיאמר ויאמר ה' יה' האמירה במלכות והכוונה הת\"ת מדבר על ידי המלכות, וכאשר \nיה' האמירה סתם ירצה על ידי המלכות לבדה. וכן דקדק בלשונו באמרו הוא מלאכא דברית \nולא אחרא. כי ודאי שאם הוא מלאך הברית אינו זולתו. אלא ודאי הכוונה, כי כאשר אמר \nהאמירה או קריאה מפורשת הכונה היא על ידי המלכות. ובענין הדבור נאריך בערכו בעה\"ו: \nאמש פי' אויר מים אש. ופי' בחסד דין, ורחמים מכריעים בנתיים. ובספר יצירה שי\"ן \nשורקת, מ' דוממת, א' רוח חק מכריע בנתיים. ופי' כי הזכרת הש' הוא בשריקה בהשפלת \n"},{"index":8,"he":"האות למטה והוא רומז אל כח הדין. והזכרת המ\"ם הוא בדמות מ' רומז אל כח הרחמים. והא' \nבינונית בנתיים רומז אל המכריע. ואית דגרסי שי\"ן שורקת מ' דוממת לשון וכו' ופי' \nלהפך כי ש' בשריקה וכל עוד שימשך הנשימה בה ימשך השריקה אבל מ' היא דוממת שאינה \nנמשכת אלא נדממת. והכוונה שי\"ן בשריקה לרמוז אל הדין כענין שרקו ויחרקו שן (איכה ב \nטז). אבל מ\"ם בסוד החסד כענין קול דממה דקה (מ\"א יט יב) מצד הימין והטהרה. ואלף \nלעולם בינונית מכרעת וג' אותיות אלה נרמזות בכתר חכמה בינה שהם אמות לכל האצי'. שהם \nג' ראשים חסד דין ורחמים ומשם מתפשטים ג' קוים כאשר הארכנו בזה כל הצורך בשערים \nהקודמים. ואמנם יאמר אמ\"ש על יום שעבר שהוא נעלם בשלש אלו שנתעלמו. כאלו נאמר היום \nשהוא גדולה גבורה תפארת בקר וערב וצהרים. ויום שעבר בג' הקודמות שהם כח\"ב הנעלמים: \nאמת כל המפרשים הסכימו היות התיבה הזו רומז אל הת\"ת ופסוק מלא הוא (מיכה ז כ) תתן \n"},{"index":9,"he":"אמת ליעקב ויעקב מרכבה לת\"ת. זולתי הרמב\"ן ע\"ה שנראה מדבריו כי יסוד מדת יעקב והיא \nמדת אמת וזה הפך דעת הרשב\"י ע\"ה בכמה מקומות. ואחרי שחזרנו על כל המפרשים מצאנום \nאומרים בתיבה זו כי היא כלולה מרא\"ש וסו\"ף ואמצ\"ע. להורות כי המדה הזו כלולה כן \nע\"כ. אמנם בספר הזהר (פ' שלח ד\"קסג ע\"ב) פי' כי אמת הוא רמז לת\"ת. כדפי' במקומות \nרבים ובפרט בשער השמות בפ\"ו במלת ת\"ם מאמת הנשאר הוא רמז ליסוד ומלכות. כי היסוד \nנקרא שור תם ועל שמו נק' המלכות תם. אמנם תם תרמז למציאותם העליון כאשר נבאר בערכו \nבעה\"ו. והנה בהיותה מתייחדת בת\"ת למעלה אז נקרא מציאותה אליו בסוד שימני כחותם \n(שה\"ש ח ו) ונקרא הוא על שמה אמ\"ת. ומפני שהוא כחותם המתהפך מציאות הנשאר בו נעשה \n[אות מ' קודם לת'] הפך ת\"ם בסוד הצירוף והחתימה (ע' בשער הכנוים בד\"ה בא יעקב): \nאנא בכנוי זה פי' המפרשים שהוא בינה כלולה בג' ראשונות. ואמרו כי עולה גם כן נ' \n"},{"index":10,"he":"שערי בינה וב' יתרים לרמז אל כתר והחכמה. ועיקר המלה בבינה ולכן א' מכאן שהיא כתר \nוא' מכאן שהיא חכמה ונו\"ן באמצע בינה כדפי': \nאנחה יש לנו קצת גילוי מהזהר פ' שמות (די\"ט ע\"ב) כי האנחה היא בהת\"ת ופסוק ויאנחו \nבני ישראל מן העבודה (שמות ב כה) לא שהם נאנחו, שלא אמר ויתאנחו אלא ויאנחו כביכול \nלמעלה כלומר שהת\"ת מתאנח עליהם שלא היה בהם כח לעלות אנחה למעלה. ואין לתמוה על \nענין זה כי גדולה מזו אמרו ז\"ל ע\"פ (ישעיה סג ט) בכל צרתם לא צר לא באל\"ף וקרי \nבוא\"ו בזהר שלהי פ' וירא ד\"קך: \nאני מלה זו שתופה לשתי מדות לבינה ומלכות ופי' בתקונים כי על שתיהן נאמר (דברים לב) \nראו עתה כי אני אני הוא, אחד למלכות ואחד לבינה. ובספר האורה פי' המלה זו למלכות \nואמר כי מורה על הדין ולכך אמר ויסרתי אתכם אף אני (ויקרא כו), וכן אני אמית ואחיה \n(דברים לב), וכן ויראת מאלהיך אני ה' (ויקרא יט) ע\"כ. ובספר השם פי' ר' משה כי המדה \n"},{"index":11,"he":"הזו מדברת ומיסרת לישראל פן יחטאו ולפעמים מבטחת ומנחמת לישראל ומלת אני כמדבר לנכח \nעם חברו והיא הבטחה לטובה גם לרעה ע\"כ. ומן הנכון כי מלכות תקרא אני בסוד היחוד \nהעליון ר\"ל שמקבלת ממה של מעלה. וכן מבואר בזהר פ' נח (ד\"סה) בפסוק ואני הנני מביא \nוגו'. ומה שנמצא לפעמים מורה על הדין כאמרו ויסרתי אתכם אף אני, הוא על דרך ארורים \nהם הרשעים שמהפכים מדה\"ר למדת הדין. וז\"ש אף אני פי' אפילו במדת אני שלא מטבעה. \nוזהו טעם שפעמים בא לדין פעמים בא לרחמים: \nאניה פי' ספינה. והענין כי הים היא במלכות כאשר יתבאר בערכו בע\"ה. והאניות שבתוכו \nהם כחותיה הנאצלים ממנה. וכן מבואר בזהר במקומות רבים. והנה בהיות המלכות מקבלת דין \nאז הים הולך וסוער בסוד סערת הדין והאניות אין להם שקט ומנוחה כי הם יונקות ג\"כ מן \nהדין: \nאנך היא במלכות מצד הדין וראיה מהכתוב (יחזקאל ז ז) והנה ה' נצב על חומת אנך. ואפשר \nלפרשו על החצונים קצת: \n"},{"index":12,"he":"אנכי הוא ג\"כ מלה משותפת למלכות ולבינה והוא אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיה נא יב) א' \nלמלכות וא' לבינה, כן פי' בתקונים (תקונא תלתין ד\"עב ע\"ב). ובזהר [כז] פי' אנכי א' \nדכר תפארת נ' נוקבא דא שכינתא תתאה ודאי. והזכר מקבל מזכר ונקבה עליונים. שהם כ\"נ \nדהיינו כ' כתר נ' בינה נקבה כאשר יתבאר בערכו י' זכר חכמה, והם זכר ונק' מקבלים \nמזכר ונקב'. וכללות המלה בסוד המלכות או בינה: \nאנף כמו פן יאנף (תהלים ב יב), גם בי התאנף ה' (דברים א לז). הוא מצד הדין החזק \nביותר: \nאנפי רברבי אנפי זוטרי לפי הנר' מתוך דברי הרשב\"י ע\"ה בקצת מקומות בתקונים (בתקונא \nשבעין דקכ\"ה) כי אנפי רברבי בסוד וא\"ו עלאה שיש לה שתי פנים בסוד מלואה וא\"ו. ו' מן \nהימין פן א', ו' שני מן השמאל פן שני. והם בסוד ויס\"ע ויב\"א והיינו התפארת לפעמים \nיונק מן הימין ונטייתו שם ולפעמים יונק מן השמאל ונטייתו שם. ושתי הפנים מתייחדים \nבוא\"ו עולם ארוך ת\"ת המייחדם והיינו א' באמצע ב' ווי\"ן וזהו סוד ארך אפים. ואנפי \n"},{"index":13,"he":"זוטרי הם בוא\"ו שביסוד שמלואה ג\"כ וא\"ו והם ג\"כ שני פעמים שהם נצח והוד וכדרך \nהתפארת בין גדולה וגבורה כן דרך היסוד בין נצח והוד. זהו הנראה במקום א'. ובמקום \nאחר משמע כי הכרובים אנפי רברבי הם נצח והוד. ועל הדרך הנדרש למעלה והם כרובים \n(שעליהם) שעל ידם מתייחדים חתן וכלה. ואנפי זוטרי הם מטטרו\"ן וסנדלפו\"ן שהם כרובים \nתחתונים ועל ידיהם גם כן היחוד. ועדיין הדבר שקול אצלינו וצ\"ע: \nאסטומכא המלכות נקר' אסטומכא. כי כמו שהאסטומכא היא המבשלת המזון ומעכלת אותו \nומבדלת המותר להשליכו, ושולחת המבחר אל המקום שבו יתבשל וישתלח אל אברי הגוף. כן \nהמלכות היא מקבלת שפע רוחני בעצמותה מלמעלה ומתקנת אותו השפע ומגלימו ומציירו \nבעביות כדי שיוכלו המרכבות ונערותי' להתפרנס ממנו. שאינם בדקות האצילות לקבלת השפע \nכפי שיעור אצילותו. והנשאר מחלקת לצד השמאל וזה הענין יתבאר בשער התמורות בסייעתא \nדשמייא. וכן המזבח שהוא כנגדה בעולם הזה הוא האסטומכא ומעכלת המזון ע\"י הארי הרבוץ \n"},{"index":14,"he":"עליו. והמותר שהם אברים ופדרים הולכים ומתעכלים כל הלילה. ולצד צפון לצד הקליפות \nמתעקם עשנו כמו שנתבאר בזוהר (תרומה ד\"קל) ובשער התמורות (פ\"א) ומפני זה אמרה תורה \n(ויקרא ו ה) והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה שלא יעכב המזון: \nאסם כענין יצו ה' אתך את הברכה באסמיך (דברים כח ח) ודאי שהם אוצרות שבמלכות שבם \nמקבלת השפע והצנעתו: \nאסן כענין וקרהו אסון (בראשית מד כט) הוא הקליפה הקשה שהיא המקטרגת בשעת הסכנה: \nאספקלריא הם שנים. מאירה ושאינו מאיריה. המאירה הוא הת\"ת ושאינו מאירה הוא מלכות. \nופי' ר' משה בספר השם כי הת\"ת אספקלריא המאירה וצחה. ומרע\"ה היה מתנבא ורואה בתוכה \nוהיה רואה הדברים על בוריין בלי מראה וחידה. אבל מלכות אספקלריא שאינה מאירה ומתנבא \nעל ידה מתנבא ע\"י חידה ומשל. וזהו במראה אליו אתודע (במדבר יב ו) עכ\"ל. ובתקוני' \n(תקוני ז\"ח דקכ\"ה ע\"ב) לכאור' מנגד ליה וז\"ל שבעה היכלין היכלא דאהבה. ב' היכלא \n"},{"index":15,"he":"דיראה. ג' היכלא דרחמי. ד' היכלא קדמאה היכלא דנבואה דאספקלריא דנהרא. ה' היכלא \nדנבואה דאספקלריא דלא נהרא וכו'. והנה היכל אהבה הוא חסד היכל יראה הוא הגבורה היכל \nדרחמי הוא הת\"ת ונהרא ולא נהרא הם נצח והוד וזה הפך מה שפי' לעיל. והדין נותן כי \nעקר הנביאים הם נצח והוד וא\"כ איך נתן אספקלריא דנהרא ולא נהרא בתפארת ומלכות. ודבר \nזה יובן במאמר שני בתקונים (תקונא יח ד\"לג) ז\"ל ת\"ח ידו\"ד אדנ\"י אינון קב\"ה \nושכינתיה בתרין שוקין ידו\"ד לימינא אדנ\"י לשמאלא ואינון אספקלריא המאירה ואספקלריא \nשאינה מאירה עכ\"ל. והנה נתבאר שהמלכות היא שאינה מאירה והת\"ת מאירה. אמנם הענין הזה \nהוא בהיותם במקום הנבואה שהם נצח והוד תרי נביאי קשוט ששם יניקת הנביאים והיינו \nבסוד יחודם וכמו שהארכנו בזה בשער השמות בפ' י\"ב. ובתיקונים במקום אחר (תקונא כ\"ב \nד\"סג ובתקוני ז\"ח ד\"קכט) פי' כי המלכות בהיות תפארת מתייחד עמה נקראת אספקלריא \n"},{"index":16,"he":"המאירה וכאשר תסתלק תפארת מעליה תקרא אספקלריא שאינה מאירה. ואין זה חולק עם מה \nשפי' כי עקר הצחות וההארה הוא מצד הת\"ת. והכל בסוד יחודם בנצח והוד ע\"י היסוד ידו\"ד \nבנצח אדנ\"י בהוד [כח] וביסוד שניהם א' יאהדונה\"י: \nאסר יש בו ג' עניינים ענין נדר כמו ואסרה אסר (במדבר ל ד) הוא בבינה מקום הנדר. \nומשמעות אסור כענין מלך אסור ברהטים (שה\"ש ז ו) היינו קשר הת\"ת עם המל' והוא בית \nאסורים שלהם ופי' מתיר אסורים ששניהם אסורים. וענין אסור ומותר אסור הוא מצד הגבורה \nכי שם מעמד האסור והארכנו בס' אור יקר: \nאף התיבה זו מיוחסת למלכות שנא' ואף גם זאת (ויקרא כו מד). אמנם נק' כן דוקא בקבלת \nדין חזק מן הגבורה שהיא חרי אף הגדול אמנם יש בתמורות אף וזהו והרבה להשיב אפו. \nואפשר כשהיא מקבלת מהגבורה ופועלת ע\"י התמורות הנק' אף אז תקרא היא אף: \nאפוד יש בו ב' ב' בחינות הא' מצד האחוריים המקושטים מצד הגבורה וזהו לשון קישוט \n"},{"index":17,"he":"כענין ואפדת לו בחשב האפד (שמות כט ה). ויש מצד הקליפות כענין אפוד ותרפים (שופטים \nיח כ). זה מצד יין המשמח, וזה מצד יין המשכר המתנסך לע\"ז: \nאפיסת הרעיון נק' כ\"ע. ופי' ר' משה הטעם לפי שאין המחשבה תוספת בו כלל. ונ\"ל הטעם \nכי שם כלתה המחשבה כי משם ולמעלה אינו נתפס ברעיון ומחשבה ועליו נאמר בספר יצירה אם \nרץ לבך שוב לאחור: \nאפיקי מים הם נצח והוד. והענין שעל פי הרוב הכנוים שלהם הם שניהם ביחד מה שאין כן \nבשאר הספירות. ואמר בזהר ור\"מ כי הם תואמים שני חצאים שניהם יחד אחד, ולפיכך רוב \nכנוייהם הם משתוים. ונקראים אפיקי מי\"ם בהיותם שואבים שניהם יחד מימי הנהר העליון \nמן הבינה ע\"י התפארת כי הוא המשקה אותם יחד בשוה. וכשהם חונים על היסוד אז נקראים \nאפיקי מים כי השפעתם עליו כמבו' בשער הצנורות וכל זה מבואר בזהר (אחרי דף ס\"ח): \nאפלה היא הגבורה וזהו אמרם ז\"ל המים הרו וילדו אפלה והוא כנוי לדין הקרוב אל הרחמים \n"},{"index":18,"he":"כמו האפלה שהוא העב הדק הקרוב אל המים וזה אמרם הרו וילדו אפלה כלו' הדין היוצא מן \nהרחמים והוא צד הרחמים המתקרב אל הגבורה ומתחלת להתעבות והיא קרובה אל הדין יותר מן \n"}]}
