{"id":"kabala-bd11e1351be2-1-106","bookId":"kabala-bd11e1351be2","part":1,"torah":106,"title":"שער כג פרק ו","hebrewTitle":"שער כג פרק ו","segments":[{"index":1,"he":"שער כג פרק ו\nפרק ששי: \nאות ו' נבאר בשער האותיות ב\"ה. ואולם ו' בראש התיבה מורה על התפארת ואעפ\"י שהתיבה \nעצמה רומזת במלכות כמו ועת\"ה ואתה ואנ\"י וזאת. הרמז הוא לתפארת ולמלכות מיוחדים וזה \nכלל גדול לכל כיוצא בזה במלת ויהו\"ה שנבאר בעה\"ו: \nויהו\"ה הוא ובית דינו כבר נתבאר כי שם בן ד' הוא התפארת ובית דינו של שם הוא \nהמלכות. ויש לשאול כי אין כאן רמז לבית דינו כלל כי השם הוא בתפארת והוא\"ו רמז \nלתפארת. ויש לפרש כי נזכר שם המלכות בשלימות מפני כי כל מקום שאומר וה' הוא ובית \nדינו. ואין דין כ\"א בתגבורות המלכות היא מדת הדין על התפארת שהוא מדת הרחמים. ולכן \nגבר ידה ונזכרה שמה בשלימות ונרמז בעלה עליה בוא\"ו להורות אל סיוע הסכמתו אל הדין \nוהטעם כי הוא דין מעורב עם רחמים ובכל מקום שנזכר שם בן ד' בדין מעורב עמו רחמים \nודאי. ולכן שם הזה מסכים וזהו שאמר וה' הוא. כי הוא\"ו שהוא התפארת נקרא הוא. כדפי' \n"},{"index":2,"he":"בפ' הקודם. ובית דינו כי כשאומר וא\"ו נוסף הכוונה כי הוא מוסיף על ענין ראשון. \nוהיינו הנקבה הנעלמת לבא בהעלם כדפירשנו. ובזהר פרשת תרומה (דף קל\"ח) בפסוק מזמור \nשיר ליום השבת וז\"ל אשכחן בכמה אתר דעלמא תתאה לא סליק בשמא ואתיא סתים כגון האי \nוכגון ואל משה אמר עלה אל ה', ויקרא אל משה. כלהו סתים שמא ולא סליק ביה אלא בגין \nדאית ביה דרגא עלאה ולגבי דרגא עילאה איהי לא סליק בשמא עכ\"ל. הנה בפירוש כי \nכשמלכות מתאחדת עם התפארת אינו עולה בשם אלא הזכר לבד. ולכן כאן שעיקר הוא התפארת \nשהוא השם באה המלכות בהעלם בתוספות הוא\"ו המורה שהוא כמוסיף הזכר על הנקבה הנעלמת. \nוזה רמזו באמרם הוא ובית דינו כי אין אדם יכול להזכיר שם בן ד' אם לא בבית דינו \nואין דיין דן את הדין אם לא בבית ומוכרח מעצמו שם בית דינו. ובא הגלוי בתוספות וא\"ו \nכמוסיף כאלו כבר היתה הנקבה נזכרת כדפי': \nוה\"ו פי' בסוד אנ\"י וה\"ו שהם תפארת ושכינת עזו בסוד אשר נקרא תפארת הוא כדפירשנו \n"},{"index":3,"he":"בערכו. ואין ספק שאין שם וה\"ו בלא א' חשוב כשם הוא השלם. שבשם הוא מורה היחוד הגמור \nוהכבוד החופף. והיינו כתר הנרמז בא'. ובשם וה\"ו חסר א' כדפירשנו בערך הוא. ואין \nתימה שזה שם משמות ע\"ב וזה מלה וא\"כ איך נתעלה יותר מהשם. שכיוצא בזה פי' הרשב\"י \nע\"ה בפסוק ואת שדי, ואל שדי (בזוהר ויחי דף רמ\"ז ע\"א) (ע' לעיל בע' אל שדי): \nוי פירש הרשב\"י כי בהיות וא\"ו זעירא שביסוד דהיינו יו\"ד מסתלק אל התפארת והשפע \nמתקבץ שם בתפארת ואין משך וא\"ו של תפארת דהיינו ראש וא\"ו שהוא היסוד משפיע אז נאמר \nוי. והארכנו בערך אוי והוי: \nויהי הוא מדת הדין הוא גבורה וכן פי' חז\"ל (מגילה דף י') ויהי לשון צער והטעם מבואר \nשהוא וי כמבואר לעיל. והי ג\"כ לשון צער כמו קינים והגה והי (יחזקאל ב') כמו שפי' \nבשער פרטי השמות. וכ\"ז מורה היותו בכח הדין גבורה. וכן בארו בזהר פרשת תרומה (דף \nקס\"ז.) וז\"ל ומרזא דימינא נפיק שמאלא ועל דא ויהי אור דא שמאלא מכאן דויהי קדמאה \n"},{"index":4,"he":"דאורייתא בסטרא דשמאלא הוה. ובג\"כ לאו איהו סימן ברכה מ\"ט בגין דנפק ההוא חושך \nדאחשך אנפי עלמא וסימנא דא כד אתגלי רזא דעשו ועובדוי בהאי ויהי הוה דכתיב ויהי עשו \nאיש יודע ציד אתקיים בויהי עשו איש יודע ציד לפתאה עלמא דלא יהכון בארח מישור עכ\"ל. \nהנה בפי' כי ויהי מצד הגבורה בבחינת החשך והשחרות כדפי' בשער הגוונים: \nוילון היא המלכות כי היא רקיע ראשון שאינו משמש כלום כ\"א כפי הנשפע אליה מלמעלה \nוהוא נכנס שחרית ויוצא ערבית ומחדש בכל יום מעשה בראשית כן פי' חז\"ל בחגיגה (דף י\"ב \nע\"ב) וידוע כי היא מדת לילה וידוע שאמרה שרגא בטיהרא מאי מהני לכן עבודתה בלילה. \nומחדש בכל יום פי' משפיע לכל מעשה בראשית כי כלם נשפעים על ידה כד\"א (משלי לא) ותקם \nבעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. וזהו אמרם בר\"מ (פינחס דף רל\"ו) שכינתא \nתתאה איהי וילון דביה מכניס ערבית ומוציא שחרית ע\"כ. וקשיא שהוא הפך גרסת הגמרא \n"},{"index":5,"he":"שאמרו נכנס שחרית ויוצא ערבית. ולבאר אותו כפי מה שנפרש בגמרא אם נפרש כפי' התוספות \nנכנס שחרית בעה\"ז להאיר, ויוצא ערבית מן העולם והעולם נחשך. נבאר כפי זה מה שאמר \nבר\"מ מכניס ערבית פי' מכניס האור בנרתק שלה והחשך מתפשט ומוציאה שחרית האור ומאיר \nהעולם ולא פליגי. ולפי הנסתר ירצה הפך מה שפי' לעיל כי בלילה כשהיא יונקת מן הדין \nהרחמים שלה נגנזים וחשוכין וסטרא דשמאלא מתפשט בעולם ובשחרית היא מוציאה רחמים \nוהחשכים הלכו אל הרי נשף. זהו ללשון ר\"מ. ולשון הגמרא נכנס שחרית בעולם להעביר \nחשכים וגילולים מן הארץ, ויוצא ערבית מן העולם והרחמים נגנזים שלא לחסום שור בדישו. \nזהו פי' ע\"ד התוספות. וע\"ד פי' רש\"י ז\"ל שפי' נכנס שחרית בתיקו ופי' כי וילון סבת \nהחשך המחשיך נוכל ג\"כ לתקן הלשונות שלא יהו חולקים. ופי' כך כי הגמרא אמרה נכנס \nשחרית בתיק והאור מתפשט בעולם ויוצא ערבית ומחשיך העולם והאור מתאסף. ובר\"מ פי' \n"},{"index":6,"he":"מכניס ערבית החשך בעה\"ז ומחשיכו, ומוציא שחרית החשך מן העולם והאור מתפשט. וע\"ד \nהסוד באורו כמו שפי' בתחלה לעיל כי היא מדת לילה והיא חפצה באבן וצור מכשול להשכיר \nולהעניש וזהו והשיבו את האבן על פי הבאר (בראשית כט ג) כדפי' בספר הזהר פ' ויצא כי \nעל פי ר\"ל על פומא דבירא שהיא שכינה כמו על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו (במדבר ט). \nוירצה שברצונה ובמאמרה היו משיבין האבן נגף כמבואר שם ובסיבתה הקליפות מתפשטים \nבתחלת הלילה כשהיא יונקת תוקף הדין. והיא המכנסת אותן [בשחרית] לתיקן אל נקב התהום \nששם תיק שלהם כמבואר [לא] בשער היכלי החמורות. והיא הנותנת להם רשות להתפשט [ערבית] \nכי הכל עשה יפה בעתו וגם רשע ליום רעה. וביום טובה נהיה בטוב: \nועד בארו בזהר פ' בראשית (דף ל\"ד) בפסוק (שמות טו) ה' ימלוך לעולם ועד כי מלת ועד \nהוא בבינה דתמן ויעודא וקיומא ואשלמותא דכלא. ופי' כי בבינה הוא קבוץ הקצוות כלם \n"},{"index":7,"he":"לקבל שפע. ומלת ועד לשון בית הוועד. והטעם שבה מתקבצים מפני ששם קיומם ושלימותם \nולפי זה לא תקרא הבינה ועד אלא בבחינת קיבוץ הספירות בה להתקיים כדפי': \nושט הוא רמז לאותם הכחות הנקראים אישי ה' כד\"א וכליל לאישים. כי הם היו אוכלי הבשר \nוהחלבים. והריח בלבד העולה מעלה מעלה. וזהו אשה ריח ניחח לה'. אשה הוא הושט והריח \nהוא ניחוח לה'. וזה האשה הוא כללות הכוחות התחתונים אשר תחת המרכבות כלם. כי בענין \nהקרבנות קרובים אל ה' לעמוד לשרתו ולברך בשמו. וכן ביאר הרשב\"י (בז\"ח דף ע\"ח) בשיר \nהשירים בפסוק משכני כו' (א ד) ואל זה כיון בר\"מ (פינחס דף רל\"ה) ז\"ל ובחבורא קדמאה, \nושט דבולע מיכלא ומתמן עאל לכלהו שייפין דאיהו בדרגא דאישים אשים אינון קרבין מיד \nובלעי ונטלי כליל מגו אשא עלאה דכליל לאישים. ורזא דא אשי ה' ונחלתו יאכלון וגו'. \nעד הנה הגיע דעתינו הכשל בכח רב שפעו בביאור הוא\"ו. והנה נכנסים בביאור ערך זי\"ן: \n"},{"index":8,"he":" \nשער כג פרק ז\nפרק שביעי: \nזאת היא המלכות. וז\"ל הרשב\"י ע\"ה בתיקונים (בהקדמה די\"א ע\"ב) ובגין דלית השגה לנביא \nוחוזה וחכם פחות מינה אמר הנביא אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' כי אם בזא\"ת וגו' ובג\"ד \nיעקב אוליף להו לבנוי ויהב לון קבלה מינה הה\"ד וזא\"ת אשר דבר להם אביהם. ודוד דהוה \nליה קבלה מינה אמר לגבה אם תחנה עלי מחנה כו' בזא\"ת אני בוטח. רמז לה בההוא תגא \nוסליק מחשבתיה לגבה ואמר לא יירא לבי כו' ואהרן דהוה ליה קבלה מינה לא הוה עאל לפני \nולפנים פחות מינה הה\"ד בזא\"ת יבא אהרן אל הקדש דהוה ידע דאיהי עקרא דכלא דאיהי קרבן \nלה' עולה לה' אשה לה'. וישראל דהוה לון קבלה מינה לא בעו מקב\"ה משכונא אחרא דיפרק \nלון בגינה מן גלותא אלא זאת הה\"ד ואף גם זא\"ת בהיותם בארץ אויביהם וגו'. והנביא כד \nחזא דוחקא דישראל תקיפא בגלותא אמר בגינה זא\"ת אשיב אל לבי וכו'. וזא\"ת ליהודה \nויאמר כו' עכ\"ל. והנה המאמר הזה מבואר אל כונתנו. והטעם [שנקראת] זאת מפני שהיא \n"},{"index":9,"he":"נקראת את מן הטעם בארנו בערכו. וכאשר היא טובה כפולה להיות מקבלת תוספות טובה מז' \nנרות המנורה הטהורה אשר על ראשה אז נקראת זאת: \nזבול פי' ר' משה בס' השם במדת הבינה וז\"ל זבול מלשון חברה ודירה וחיבור. ואמר הכתוב \n(בראשית ל כ) הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו ששה בנים, ואחר ילדה בת. ואישי חכם מאד \nעכ\"ל. וכונתו כי לאה הרמז אל הבינה וילדה ששה בנים שהם מחסד עד יסוד. ובת היא המל'. \nואמרה הפעם יזבלני הכונה על יחוד החכמה והבינה. ואישי הוא החכמה. וא\"כ לפי זה תקרא \nהבינה זבול ע\"י יחוד החכמה אליה. עוד כתב במדת התפארת וז\"ל זבול מלשון הפעם יזבלני \nאישי והוא המחבר ומזבל עמו הבנין כולו איש וביתו והם ששה. ואמר שלמה (מ\"א ח יג) בנה \nבניתי בית זבול לך. והוא אחד משבעה רקיעים. ואין זבול זה כזבול הבינה עכ\"ל. והכלל \nהעולה מדבריו כי התפארת נקרא זבול בהיותו מתחבר עם שש קצוות שהוא זבול לשון חיבור \nכדפירשנו: \n"},{"index":10,"he":"זה הוא התפארת ונקרא זה כי הוא עולה י\"ב הויות י\"ב גבולים. וזה מתחבר ומזדווג בזאת. \nזה לזכר וזאת לנקבה וכן מבואר בזוהר פי' בא (דף ל\"ז ע\"ב) וז\"ל הכי תנינן האי כתרא \nדאתקרי זאת אתקרי אשה כד\"א לזאת יקרא אשה. אמאי משום דכתיב כי מאיש לוקחה זאת. מאן \nהוא איש ההוא דאתקרי ז\"ה ודא הוא איש דכר כד\"א כי זה האיש. האיש הזה וכו' וזאת \nאתנסיבת מז\"ה עכ\"ל. ודקדק כי מזה, דהיינו איש. לוקחה זאת, והיינו ענין לקיחת הצלע \nשהיא כלת משה. ונמצא לפי זה כי נקרא התפארת זה בסוד מדרגת מרע\"ה שהוא מלגיו בסוד \nהדעת כדפירשנו בשער המציאיות. וכן היסוד נקרא ג\"כ זה. כל מה שאירע ליעקב אירע \nליוסף. וכן אמרו בזהר פי' בשלח (דף ס\"א.) וז\"ל א\"ר יהודא לא קריבו ישראל לטורא \nדסיני עד דעאלו לחולקא דצדיק וזכו ביה. מנ\"ל דכתיב ביום הזה באו וגו' ביום הזה ממש \nדייקא וכתיב ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה וגו' עכ\"ל. ובזהר פ' פקודי (דף רלו ע\"ב) \n"},{"index":11,"he":"פי' הרשב\"י ע\"ה כיצד הקדושה נקרא זה וזאת מפני שהיא נמצאת עם האדם לעולם בסוד ברית. \nוז\"ל ורוח קדשה אקרי זאת דאיהי רזא דברית רשימא קדישא דאשתכח תדיר עמיה דבר נש וכן \nזה ה' קוינו לו זה אלי ואנוהו עכ\"ל. ומבואר הוא ואין תימא היות זאת במלכות וזה \nביסוד וזה בת\"ת כדפי', כי שלשתן נקראים ברית כדפי' בערכו. והאמת כי שלשתם אחוזים בו \nבסוד מילה ופריעה. וכן ברית נקרא ראש הגויה, דגוף וברית חשבינן חד. ונמצאו שלשתם \nמזומנים עם האדם לעולם בסוד הברית. ולכן נק' בלשון הזמנה כמורה באצבע זה: \nזהב הוא רמז אל מדת הגבורה. כד\"א (איוב לז כב) מצפון זהב יאתה. ולפעמים יתייחס אל \nהבינה והארכנו בשער הגוונים פרק ג' ע\"ש: \nזית הוא המלכות וכבר נודע כי הבציעה יש בכזית ויש בכביצה ופי' בר\"מ (פנחס רמ\"ד ע\"ב) \nכי כביצה י' ראשונה וכזית יו\"ד שניה שבשם יאהדונה\"י: \nזכור כענין זכור ושמור [לב] אינון קב\"ה ושכינתיה זכאה איהו מאן דמיחד לון ביום השבת \n"},{"index":12,"he":"דאיהו יסוד וכו' עכ\"ל. הנה בפי' אמר כי זכור ושמור הם תפארת ומלכות וכן מוסכם בפי \nהמקובלים באומרם זכור לזכר ושמור לנקבה. ויש שפי' זכור ליסוד ואינו עיקר. עוד פירש \nבזוהר חדש פרשת יתרו (דף מ\"ט ע\"ב) בפסוק אנכי ה' אלהיך אנכי כללא דדכר ונוקבא כחדא \nוכלא אקרי זכור מ\"ט בגין דאיהו נטיל לנוקבא ואכליל לה בגויה וע\"ד לא אדכר אלא איהו \nבלחודוי וכד איהי [אמשיכת] לבעלה בהדה ואתי איהי לגבה כד\"א עד שהבאתיו אל בית אמי \nכדין איהי נטלא שמא וכלא אקרי שמור מ\"ט בגין דאיהי אמשיכת ליה לגבה ונטלת ליה כדין \nכל ביתא קיימא ברשותהא ולא אדכר אלא איהי בלחודהא ולעלמין לא מתפרשין דא מן דא \nעכ\"ל. ולהבין המאמר הזה על בוריו צריך להקשות עליו במאמר שני להרשב\"י ע\"ה בר\"מ \n(משפטים דף קי\"ח ע\"ב) וז\"ל וקב\"ה זכור מימינא שמור משמאלא ושכינתא זכירה מימינא \nשמירה משמאלא אינון תפילין דרישא דבר נש ותפילין דיליה (נ\"א דיד) והכי שכינתא תורת \n"},{"index":13,"he":"ה' תמימה ומצוה דיליה. והאי מסטרא דעמודא דאמצעיתא דאיהו כליל דינא ורחמי זכור \nושמור אתקריאת איהי זכירה שמירה. ובכל פקודין איהי שקילא לגביה במדריגה. אבל מסטרא \nדחסד וגבורה קב\"ה זכור ושכינתא שמור כמה דאוקמוה מארי מתניתין זכור לזכר ושמור לכלה \nבגין דבימינא ושמאלא ענפין מתפרדין כגוונא דכנפי ריאה דאינון פרודות מלמעלה \nולקבלייהו חיוון וכו' עכ\"ל. ואין כוונתינו הנה לבאר את גוף המאמרים כי יארך הדרוש \nלמה שאינו ענייננו. אלא לבאר ענין זכור ושמור באופן שיתישבו שני המאמרים האלה על \nמתכונתם בערך זה לבד. כבר פי' בשער מהות והנהגה כי התעוררות הנקבה אל הזווג העליון \nהוא מצד השמאל והתעוררות הזכר הוא מצד ימין. והענין כי הנקבה עיקרה בשמאל והזכר \nבימין. ובהזדווג הזכר אל צד הנקבה אז יהיה הזכר טפל אל הנקבה והנקבה עקר והזכר אינו \nעולה בשם. ובהיות זווגם כך הנה יצדק אמרנו כי שניהם שמור מצד השמאל הגובר ואף אם \n"},{"index":14,"he":"א\"א אם לא שיתערב עמה בחי' זכור מצד ההתעוררות הימין גם אל הזווג כי הא בלא הא לא \nסגיא, עכ\"ז הזכר לא יעלה בשם ולא הימין מפני שהם הטפלים אל השמאל שמור היא הנקבה. \nולכן גברה ידה ועיקר השם מתייחס אליה שמור ודאי ושניהם יחד שמור. ובהזדווג הנקבה אל \nהזכר ר\"ל אל צד הזכר אז תהיה הנקבה טפלה אל הזכר והזכר עיקר והנקבה אינה עולה בשם \nובהיות זווגם כך יצדק אמרנו בו כי שניהם זכור מצד הימין הגובר. ואף אם אי אפשר אם \nלא שיתערב עמהם כח השמור מצד ההתעוררות השמאל גם אל הזווג כי הא בלא הא לא סגיא, \nעכ\"ז הנקבה לא תעלה בשם ולא השמאל מפני שהם נטפלים אל הימין זכור הוא הזכר ולכן \nגברה ידו ועקר השם מתייחס אליו ודאי שניהם מתייחסים יחד זכור. והענין הזה יובן \nהיטיב במה שפירש' בשער הנז' פכ\"ג מענין ענפים מתפרדים לימינא ולשמאלא כי בחסד \nוגבורה הם ידו\"ד אל הימין אדנ\"י אל השמאל יאהדונה\"י בתפארת כי שם הזווג בשוה כדפי' \n"},{"index":15,"he":"שם. ובזה יובן ג\"כ אשה מזרעת תחלה יולדת זכר פי' כאשר תקריב היא ללכת אל מקום בעלה \nאז יולדת זכר כי הוא יעלה בשם ולא היא והוא זכור רחמיך [לג] אבל כאשר יקריב הוא \nללכת אל מקומה אז יולדת נקבה כי היא תעלה בשם ולא הוא והיא שמור דין ונקבה. ובזה \nנתבארו המאמרים וענין זכור שמור בעצם: \nזכירה כל המפרשים הסכימו היות הזכירה ביסוד כי הוא המזכיר כל הדברים למעלה במקום \nהחיים. וזהו זכרנו לחיים בר\"ה וכן זכרון תרועה כשהוא ביום השבת יסוד. וכן היא מלשון \nאזכרתה לה' (ויקרא ו ח), וכמו יזכור כל מנחותיך (תהלים כ). כי הכונה על היסוד הקושר \nהמדות כלם. כדפי' הרשב\"י ע\"ה בתיקונים (תקונא נו דף פ\"ז) וז\"ל וכל ענפין תמן \nמתיחדין ומתקשרין ומשלבין ומקבלין דא מן דא וכלא ע\"י דצדיק ובלא צדיק לית קורבא \nויחודא אלא אחוה וכו'. הנה בפי' שאין קשר ויחוד לספירות כלל אם לא ע\"י יסוד. ולשון \nזכירה הוא לשון קטורת כענין אזכרתה לה'. וזה כונת דוד באומרו מזמור לדוד להזכיר \n"},{"index":16,"he":"שפי' לקטר ולקשר למלכות עם שאר הספירות ע\"י היסוד. וכבר אפשר היות פי' זכירה לשון \nזכר ממש כי ע\"י הזכרות שהוא היסוד הוא יחוד כל הספירות כדפי'. ונתבאר בזהר פרשת \nויצא (דף ק\"ס.) כי כמו שיש זכירה מצד הזכר בקדושה כך יש זכירה לרעה מצד הקליפה שמאל \nכדכתיב (תהלים עח לט) ויזכור כי בשר המה. וכמוהם רבים: \nזכות בעל ספר האורה כתב כי זכות הוא הגבורה והטעם לפי שבה נזכרים כל הזכיות וכל \nהחטאים. והאמת כי כן פירשו רבים בענין בני חיי ומזוני וכו' הכוונה שאינם תלוים במדת \nהדין הקשה. אמנם הטעם שאמר שנקרא כן אינו מתיישב כי אדרבה בגבורה היא כף חובה שם \nמזכירים חובות בני אדם אמת כי הכל ביושר ובמשפט. ועכ\"ז החובה והדין בגבורה מקומה \nוא\"כ איך יקרא זכות. ובתיקונים (תקונא י' כ\"ד) פירש הרשב\"י ע\"ה כי החסד נקרא זכות \nוז\"ל וכתר ביה תלייא בני חיי ומזוני דאיהו מזלא דכלא ואיהו לא תליא במזל. ובג\"ד \nאוקמוהו בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא דחסד איהו זכותא \n"},{"index":17,"he":"עכ\"ל. וצריך לחקור כי בהיכלות כתב הרשב\"י ע\"ה כי היכל גבורה נקרא היכל זכות כדפי' \nבשער היכלות בפ\"ד. ופי' הטעם כי באתר דא מתהפך זכו דכל בני עלמא. ולכאורה נוטה \nלדברי בעל ספר האורה וקשה דידיה אדידיה. אמנם בארו הטעם בזהר בפ' שמות (דף ו'.) \nוז\"ל וההוא היכלא איקרי היכל זכותא בגין דכד דיינין דינא מהפכין בזכותא [דב\"נ \nבקדמיתא] וכענין הסנהדרין ע\"ש ולעולם זכות הוא חסד כדפי' הרשב\"י ע\"ה בתיקונים. בס' \nמאירת עינים פ' וירא בפי' המאמר לאו בזכותא תליא מלתא אמר שהת\"ת נקרא זכות וז\"ל \nזכותא הת\"ת שהוא רחמים. ואמר ה\"ר אבנ\"ר שלכך זכותא רומז לת\"ת שכן צדקה רומזת לו \nותרגום צדקה זכותא עכ\"ל: \nזעיר אנפין פי' ר' משה בת\"ת וז\"ל זעיר אנפין בלשון הזוהר בסוד אנפי רברבי ואנפי \nזוטרא דע כי כתר ראש לכל האצילות כולו ולכן קרוי ראש ועם חכמה ובינה אפי רברבי ומוח \nסתים. והת\"ת ראש לבנין והוא ג\"כ יקרא ראש על דמיון צורת האדם הרוחני ויקרא אנפי \n"},{"index":18,"he":"זוטרי והם פני יעקב החקוקים בכסא הכבוד והיודע סוד ענין נעשה אדם יבין זה היטב והם \nפני משה פני חמה עכ\"ל והנה כוונתו כי זעיר אנפין הוא התפארת. ולכאורה דבר זה תכלית \nהזרות כי הוא נקרא עולם ארוך ואיך אפשר כי יתייחס אליו זעיר אנפין. אלא היה נראה כי \nזעיר אנפין הוא המלכות כי היא דמות כל מה שלמעלה ממנה והיא זעירא ויש הוכחה לזה \nבקצת מקומות מהזוהר. אמנם קשיא לון כי בזוהר פ' נשא (דף קכ\"ט.) ארז\"ל ומן ההוא ארחא \nאתפרשא לתרי\"ג אורחין דאורייתא דפליג בזעיר אנפין דכתיב ביה כל אורחות ה' חסד ואמת \nוגו' ע\"ש עכ\"ל הרי כי בזעיר אנפין הם אורחות של חסד ואמת ומשמע בתפארת. ועדין אין \nולאו ורפיא בידן עד אשר נגיע אל פי' האדרא בס' אור יקר ושם נבאר ענין זה בס\"ד: \nזעקה היא בבינה וכן יש לנו קצת דמדומי ראייה מהזוהר פ' שמות (דף ך.) שכתב וז\"ל \nשצעקה היא בלב הה\"ד צעק לבם אל ה' צעקה וזעקה דבר אחד הוא עכ\"ל ואין לב אלא בינה \n"},{"index":19,"he":"כד\"א הלב מבין ולכן הזעקה בעה\"ז ובעה\"ב כמבואר שם ונאריך בערך צעק\"ה בעה\"ו: \nזקיפה כל זקיפה כמו זוקף כפופים וכן כלם הוא בת\"ת וכן אמרו בגמ' (ברכות די\"ב) כל \nהזוקף זוקף בשם דהיינו ת\"ת. וכן פי' הרשב\"י בתיקונים בענין זה פעמים רבות: \nזקן הוא הכתר וכן מורגל הרבה בזוהר. אמנם זקנים לשון רבים הוא מורה על הספי' [לד] \nוכן פי' הרשב\"י ע\"ה (בזהר בלק דף קצ\"ז ע\"ב) בפסוק (דברים כא יט) ותפשו אותו וכו' \nזקני עירו אלין יומין קדמאין יומין סבין דכלא עכ\"ל: \nזרח פי' ר' משה על הת\"ת שמשו מאיר וזורח על עיר דוד הפרוצה בסוד פרץ הלבנה מתחדשת \nבכל חדש וחדש ודי בזה הערה למשכיל ויפה כיון: \nזרועות עולם גדולה גבורה והם זרועות לגוף שהוא הת\"ת והוא שם מורה על הכח והגבורה \n(תהלים קיח) כד\"א ימין ה' עושה וגו'. ועוד (שמות טו) ימינך ה' נאדרי בכח וכו'. \nוההכרח על זה הוא בזרוע נטויה כי הוא שם מורה על האריכות והכח ועוד נקראים כך תכונת \n"},{"index":20,"he":"גוף אדם הנאצל: \nזרת בתיקונים (בתיקונא י\"ט דף ל\"ו ע\"ב) פי' הרשב\"י ע\"ה וז\"ל ושמים בזרת תכן מאי זרת \nדא גבורה עכ\"ל הורה בפי' כי זרת הוא גבורה. ור' חייא פי' בס' הזוהר (תשא דף קפ\"ט \nע\"ב) וז\"ל כוס של ברכה אצטריך למהוי מתקנא בימינא. ונשא מגבעות אצטריך למהוי זקיף \nמן פתורא שיעורא דאקרי זרת לברכא לקב\"ה. ודא הוא ונשא מגבעות. מגבעות מאי הוא, אלא \nבינה ובין בתולות אחריה רעותיה, שיעורא דזרת איהו. עכ\"ל. נמצא לפי זה כי זרת הוא \nהמלכות עם בתולות אחריה רעותיה. ונוכל לומר דלא קאמר בינה ובין בתולות וכו' זרת \nאיהו, אלא שיעורא דזרת. כנראה שזרת הוא ענין בפני עצמו, אלא שאלו שיעורם זרת. לכך \nנאמר דעקרא דזרת הוא הגבורה כדפי' בתיקונים: \nזיתים הם האברים העליונים אשר למעלה מיסוד שמהם מוציא היסוד שמן זית זך וכו' שהוא \nמשפיע שפע העליון מאברים העליונים על המלכות. כי כמו שעל ידי כתישות האבר ברית \nהמעור אז האברים נסחטים ומזדעזעים להשפיע בנוקבתו, כן הדבר למעלה ביסוד עם שאר \n"},{"index":21,"he":"האברים להשפיע אל המלכות. כי השפע הוא שמן והאברים העליונים זיתים כן פי' הרשב\"י \nבתיקונים ובר\"מ (פנחס דף רמ\"ז ע\"א). [וזשה\"כ] ושנים זיתים עליה וכו' (זכרי' ג') \nופי' כי המנורה היא מלכות כנודע, וגולה על ראשה הוא יסוד כי הוא גולת מים עליונים, \nושנים זיתים עליה הם נצח והוד תרין ביעין דדכורא כי שם המשכת הזרע ושם מתבשל כדמיון \nהשמן בזיתים ומשם נשפע ע\"י היסוד. אמנם יקראו הספי' זיתים בסוד הימין ששם השמן כאשר \nיתב' בערכו. אבל מצד שמאל הם ענבים ואשכלות [המושכות יין מהבינה] כדפי' בערכו ויתב' \nבע\"ה. ע\"כ הגיע מה שראינו לדבר בערך הזי\"ין. והננו מקוים רחמי אל יעזרנו בביאור ערך \nח': \n \n"}]}
