{"id":"kabala-bd11e1351be2-1-152","bookId":"kabala-bd11e1351be2","part":1,"torah":152,"title":"פרק ג:","hebrewTitle":"פרק ג:","segments":[{"index":1,"he":"פרק ג: \nעם היות שבפרק הקודם חייבנו שלא ימצא נשמה דבריאה אם לא תתלבש ברוח דיצירה ולא ימצא \nרוח דיצירה אם לא תתלבש בנפש דעשייה. עכ\"ז אפשר שימצא נפש דעשיה בלא רוח דיצירה וכן \nרוח דיצירה בלא נשמה דבריאה מפני כי לא הכל זוכים אל הרוח ולא הכל זוכים אל הנשמה \nכי לפי מה שהאדם מתקרב אל קונו כן יושפע עליו רוחו. וכאשר יזדכך יותר, יושפע עליו \nנשמתו. וכאשר יוסיף אומץ בעבודתו, יושפע עליו נשמת האצילות כדי שיקרא בן בית \nלהקב\"ה. ועכ\"ז אינם חונים עליו כל המדרגות האלה רק לעתים ידועות לפי שיעור טהרתו. \nוכן בארו בזהר פ' ויקרא (דף כ\"ד ע\"ב) וז\"ל בר נש מקדש גרמיה מלרע, מקדשין ליה \nמלעילא. וכד אתקדש בקדושה דמאריה, מלבישין ליה נשמתא קדישתא אחסנתא דקב\"ה ובנ\"י. \nוכדין ירית כלא ואלין אקרין בנין לקב\"ה כד\"א בנים אתם לה' אלהיכם והא אוקמוה עכ\"ל. \nוזהו דבר נגד הנשמה האצולה ולכן אמר אחסנתא דקב\"ה וכנ\"י דהיינו מיחוד הת\"ת והמלכות \n"},{"index":2,"he":"הם מצד האצילות שמשם נקראים בנים כדפי' לעיל בפ' הקודם. וז\"ש ואילין איקרון בנין \nוכו'. ועוד הוסיף הביאור הרשב\"י ע\"ה בפ' זו (שם דף כ\"ה.) וז\"ל הא תנינן אית מאן \nדזכה בנשמתא, ואית מאן דזכה באתערותא דרוח, ואית מאן דלא זכה אלא בנפש עכ\"ל. וכן \nבארו בפ' אחרי (דף ע' ע\"ב) וז\"ל דא\"ר יוסי בכלהו בני נשא אית נפש ואית נפש עלאה \nמנפש. זכה בר נש בהאי נפש, מריקין עליה עטרא חדא דאקרי רוח הה\"ד עד יערה עלינו רוח \nממרום כדין אתער בר נש באתערותא אוחרא עלאה לאסתכלא בנימוסי מלכא קדישא. זכה בר נש \nביה בההוא רוחא, מעטרין ליה בעטרא דכתרא קדישא עלאה דכליל כולא ואקרי נשמה דאתקריאת \nנשמת אלוה וכו' עכ\"ל. והנה ר' יוסי במאמר הזה הכביר תוספת ביאור כי אפי' אל הנפש \nעצמה לא יזכה. ומפני דלכאורה משמע שאם אין לאדם נפש לא יוכל לחיות לזה אמר אית נפש \nואית נפש כי יש נפש החיונית הטבעית שהיא מרכבה אל הנפש האלהית כמו שנבאר ואע\"פ \n"},{"index":3,"he":"שיהיה האדם חי אפשר שלא יתאצל בו נפש אלא הוא חי מצד הנפש החיונית. וכשיזכה יושפע \nעליו נפש האלהית. ואם יזכה עוד ישפיעו עליו רוח ונשמה כדמפרש. עוד בארו ענין זה \nבזהר בפ' ויגש (דף ר\"ו.) וז\"ל ואלין תלת דרגין כלילן בהו בבני נשא לאינון דזכאן \nלפולחנא דמאריהון. דהא בקדמיתא אית ביה נפש ואיהו תיקונא קדישא לאתתקנא בה בר נש. \nכיון דאתי בר נש לאתדכאה בהאי דרגא אתתקן לאתעטרא ברוח דאיהו דרגא קדישא דשריא על \nנפש לאתעטרא ביה בר נש ההוא דזכי. כיון דאסתלק בהו בנפש ורוח ואעל ואתתקן בפולחנא \nדמאריה כדקא יאות כדין שריא עליה נשמתא דרגא עלאה קדישא דשלטא על כולא בגין לאתעטרא \nבדרגא עלאה קדישא וכדין איהו שלימו דכולא שלים בכל סטרין למזכי בעלמא דאתי. ואיהו \nרחימא דקב\"ה כד\"א להנחיל אוהבי יש, מאן אינון אוהבי אלין אינון דנשמתא קדישא בהו \nעכ\"ל. וממנו מתבאר כוונתינו באור יפה. וכן נתבאר בזוהר (חדש דף י\"ב ע\"ב ע\"ש וינעם \n"},{"index":4,"he":"לך) שהרשב\"י ע\"ה עשה סעודה לכבוד ר\"א בנו שנשפע עליו נשמתו. עוד נתבאר בתיקונים \n(תקוני ז\"ח דף קל\"ד) וז\"ל ת\"ח דבר נש מיד דאתייליד יהבין ליה נפשא דבעירא מסטרא \nדדכיו מאילין דאתקריאו אופני קדש. זכה יתיר יהבין ליה רוחא [מסטרא דחיוון דאינון] \nחיות הקדש. זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מסטרא דכרסייא. ותלת אילין אינון אמה ועבד \nושפחה דברתא דמלכא. זכה יתיר יהבין ליה נפשא באורח אצילות מסטרא דבת יחידה ואתקריאת \nאיהי בת מלך. זכה יתיר יהבין ליה רוח באורח אצילות מסטרא דעמודא דאמצעיתא ואתקרי בן \nלקב\"ה הה\"ד בנים אתם לה' אלהיכם. זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מסטרא דאבא ואימא וכו' \nע\"ש עכ\"ל לענייננו. הנה נמצא שלפי שיעור עסק האדם בעה\"ז כן יושפע עליו נשמתו או \nרוחו או נפשו הכל לפי שיעור עבודתו. ואופן פגימתה עם היות שאינה בגוף זה יתבאר \nבס\"ד. ויש פעמים שהנשמה יושפע על האדם בעת יקיים איזה מצוה או באיזה ענין עסק התורה \n"},{"index":5,"he":"אז ישגיח בו ה' ויושפע עליו נשמה לפי מה שהוא כדי שישתלם בה. ובזולת ג' חלקים אלה \nעוד יש חלקים זולתם שהם המלאכים המלוים לאדם לשומרו שעליהם נאמר (תהלים צא) כי \nמלאכיו יצוה לך. וכן ביאר הרשב\"י ע\"ה בספר הזהר (בהקדמה דף י\"ג.) ונחלקו ר\"ש ור' \nפנחס במספרם במה שר\"ש אמר שהם שנים שנאמר כי מלאכיו יצוה לך. ור\"פ אמר ג'. דכתיב \n(איוב לג) אם יש עליו מלאך הרי א', מליץ תרי, אחד מני אלף, הרי ג'. ובמ\"א (במשפטים \nדף ק\"ו ע\"ב) פי' כי אלו המלאכים הם הנבדלים מן האדם בעת חטאו ועליהם נאמר (ישעיה נז \nיח) ואשלם נחומים לו ולאבליו שהם המלאכים האלה שהם מתאבלים עליו ובדלים ממנו כפי \nמעשיו הרעים שהם נעלמים במעשיו והם מתגלים במעשיו. והטעם מפני שהם נאצלים באצילות \nנשמתו כי בעת שהנשמה מתאצלת מייחוד הקב\"ה ושכינתיה המלאכים האלה נאצלים עמה. וכן \nביאר הרשב\"י (בהקדמה שם דף י\"ב) וז\"ל ישרצו המים שרץ נפש חיה, דא ברית קיימא קדישא \n"},{"index":6,"he":"נהר דנגיד ונפיק. ומייא דיליה אתרביאו ורחשין ריחשא ורבוייא דנשמתין לההיא חיה. \nובאינון נשמתין דעאלין בהאי חיה נפקין כמה עופין וחילין רברבין דטאסין כל עלמא וכד \nנשמתא נפקא להאי עלמא ההוא עופא דפרח ונפיק בהדי האי נשמתא מההוא אילנא נפק עמיה. \nכמה נפקין בכל נשמתא ונשמתא, תרין, חד מימינא וחד משמאלא. אי זכי אינון נטרין ליה \nדכתיב כי מלאכיו יצוה לך. ואי לא אינון מקטרגי עליה. א\"ר פנחס תלתא אינון דקיימי \nאפטרופסין עליה דבר נש דכתיב אם יש עליו מלאך מליץ וכו'. ומסיק התם שהודה ר\"ש לר' \nפנחס. ואין לומר שאין המלאכים האלה אותם שארז\"ל יצה\"ט ויצה\"ר, כי בפי' בארו בזהר \n(וישלח דף קס\"ה ע\"ב) שהם עצמם יצה\"ט ויצה\"ר. וז\"ל ר' יהודה פתח כי מלאכיו יצוה האי \nקרא אוקמוה חברייא דהא בשעתא דבר נש אתי לעלמא מיד אזדמן בהדיה יצה\"ר דאיהו מקטרגא \nליה לבר נש תדיר כד\"א לפתח חטאת רובץ מאי חטאת רובץ דא יצה\"ר. ודוד נמי הכי קרייה \n"},{"index":7,"he":"חטאת דכתיב וחטאתי נגדי תמיד בגין דאיהו עביד ליה לבר נש למחטי קמיה מאריה. ויצה\"ר \nדא לא אתעדי מן בר נש מן יומא דאתיילד ולעלמין. ויצה\"ט אתי עם בר נש מיומא דאתי \nלאתדכאה ואימתי אתי לאתדכאה כדקא יאות כד איהו בר תליסר שנין כדין אזדווג בר נש \nבתרוייהו חד מימינא וחד משמאלא כו' ואלין אינון תרין מלאכין ממש ממנן ואינון משתכחי \nתדיר בהדיה. אתי בר נש לאתדכאה ההוא יצה\"ר אתכפייא קמיה ושליט ימינא על שמאלא \nותרוויהו מזדווגין לנטרא ליה לבר נש מכל אורחוי דאיהו עביד כד\"א כי מלאכיו יצוה לך \nוגו' עכ\"ל. וממנו מתבאר כי ענין הנדרש לעיל על שני המלאכים הםם יצה\"ט ויצה\"ר. עוד \nשם (דף קע\"ד ע\"ב) א\"ר אבא בשעתא דבר נש אזיל באורחי דאורייתא וכל אורחוי מתתקנן \nכדקא יאות כמה סנגורין קיימין עליה לאדכרא ליה לטב. פתח ואמר אם יש עליו מלאך מליץ \nא' וגו' ויחוננו ויאמר פדעהו וגו'. וכי לא איתגלי וכו'. ת\"ח בהאי קרא תשכח ברירא \n"},{"index":8,"he":"דמלה כתיב אם יש עליו מלאך אי לא כתיב יתיר יאות הוא. אבל מלאך מליץ א' מני אלף \nכתיב. ומאן איהו, דא איהו מלאך דממנא עמיה דבר נש בסטר שמאלא דכתיב יפול מצדך אלף \nודא הוא סטרא דשמאלא דכתיב בתריה ורבבה מימינך. אבל אחד מני אלף דא הוא יצה\"ר דאיהו \nאחד מאינון אלף דהוו לסטר שמאלא בגין דאיהו סליק לעילא ונטל רשו. וע\"ד אי בר נש \nאזיל באורח קשוט ההוא יצה\"ר איהו עבד לו כמה דכתיב טוב נקלה ועבד לו. כדין איהו \nסליק ואתעביד סניגורא ואמר קמי קב\"ה זכו עליה דב\"נ. כדין קב\"ה אמר פדעהו מרדת שחת \nוכו' עכ\"ל לענייננו. והנה מתוכו מתבאר כי השני מלאכים הם יצה\"ר ויצה\"ט. ומ\"ש לעיל \nשיצה\"ר מתאצל עם הנשמה ג\"כ כמו שיצה\"ט מתאצל עמה. מפני כי יצה\"ר הוא מצד הגבורה \nוהוא מלאך קדוש. אמנם מרכבתו הוא טמא והוא מתלבש בכח הטומאה. כי כן יש כמה מלאכים \nקדושים ממונים על כחות הזרים. ומרכבתו הוא כח מתפשט מד' קליפות טמאות שהם עון משחית \n"},{"index":9,"he":"אף וחמה והוא רוכב על ארבעתם והולך לצד שמאלו ש\"א וכן יצה\"ט רוכב במרכבה קדושה שהם \nכח מיכאל גבריאל אוריאל רפאל והוא רוכב על ארבעתם והולך לצד ימינו של אדם. והאדם \nמטה עצמו לא' מן הצדדים ויש בידו יכולת להכריע כף החובה לצד הזכות או להפך כי כן \nבארו ענין זה בספר ר\"מ. ושאר ענייני הנשמה מעניין אצילותה נתבאר בשער מהות והנהגה. \nוכן יצה\"ר נתבאר בשער היכלות הטומאה: \n \n"},{"index":10,"he":"שער לא פרק ד\nפרק ד: \nבבירור ענין הצלם הנדרש בזהר מקומות רבים. ומהמפורסם היות הצלם הזה ענין רביעי \nשאינו לא נפש ולא רוח ולא נשמה אמנם הוא מתגלה יותר מהם עד שיש מן החסידים משיגים \nדמותו בעולם זה. ואמנם בענין מהותו ואפן יצירתו נתבאר בפ' אמור (דף ק\"ד ע\"ב) וז\"ל \nבספרא דשלמה מלכא אשכחנא דבשעתא דזווגא אשתכח לתתא שדר קב\"ה חד דיוקנא בפרצופא דבר \nנש רשימה חקיקה בצולמא וקיימא על ההוא זווגא. ואלמלא אתיהיב רשו לעינא למחמי, חמי \nבר נש על רישיה חד צולמא רשימא כפרצופא דבר נש ובההוא צולמא אתברי ב\"נ. ועד דלא \nקיימא ההוא צולמא דשדר ליה מאריה על רישיה וישתכח תמן, לא אתברי בר נש. הה\"ד ויברא \nאלקים את האדם בצלמו. ההוא צלם אזדמן לקבליה עד דנפק לעלמא. כד נפק, בההוא צלם \nאתרבי. בההוא צלם אזיל, הה\"ד אך בצלם יתהלך איש. והאי צלם הוא מלעילא. בשעתא דאינון \nרוחין נפקין מאתרייהו כל רוחא ורוחא אתתקן קמי מלכא קדישא בתקוני יקר בפרצופא דקאים \n"},{"index":11,"he":"בהאי עלמא. ומההוא דיוקנא תקונא יקר נפק האי צלם. ודא תליתאה לרוחא. ואקדימת בהאי \nעלמא בשעתא דזווגא אשתכח. ולית לך זווגא בעלמא דלא אשתכח צלם בגווייהו. אבל ישראל \nקדישין, האי צלם קדישא ומאתר קדישא אשתכח בגווייהו. ולעכו\"ם צלם מאינון זינין בישין \nמסטרא דמסאבותא אשתכח בגווייהו. וע\"ד לא ליבעי ליה לאיניש לאתערבא צולמא דיליה \nבצולמא דעובדי כו\"ם, בגין דהאי קדישא והאי מסאבא עכ\"ל. ודבריו מבוארים, שאמר שהצלם \nשלישי אל הרוח הטהור והקדוש, והוא שני אל הנפש, ורביעי אל הנשמה. ואולם באופן \nמציאות הוייתו אמר בשעתא דאינון רוחין נפקין מאתרייהו וכו', ירצה כי מציאות הנשמה \nהוא כמו האומן הצורף הכסף וברצונו לצייר צורה ומתיך את הכסף. והנה לצייר צורת ענין \nהנרצה אליו צריך לצייר קודם המקום שבו יצטייר הצורה ההוא ויגלם בתוך אויר הצורה \nההיא המציירת הכסף המתוקן אל הצורה והנה הנשמות הם רוחניות בין חלק הרוח בין חלק \n"},{"index":12,"he":"הנפש בין חלק הנשמה. והנה מאחר שע\"י הזווג נתקן השפע הראוי אל החלקים האלה צריך \nבחינה רביעית שבה יגלמו לצורת אדם המצויירת באויר הגן. והנה מציאות גולם האויר שבו \nנצטיירו צורת החלקים הנזכרים ולכן הוא שלישי לרוח ורביעי לנשמה ושני לנפש. והוא כי \nהנפש מצטיירת בגולם הצלם, והרוח מצטיירת באמצעות הנפש, והנשמה באמצעות הרוח. ועל \nהציור הזה הוא שאמר אתתקן קמי מלכא קדישא כו' בפרצופא דקאים כו' ומההוא דיוקנא \nתקונא יקר נפיק האי צלם. כי ממציאות הגלם החלקים הנז' בגולמם הוא הצלם. ולכן כאשר \nהאדם מזדווג עם אשתו מקדים הצלם הזה כדי שעל ידו יגלם הוולד כגולם צורת הפרצוף \nכדפי' בראש המאמר: \nהנה זהו מהות הצלם ונקרא צל לפי שהוא מצל על ראשו של אדם כדמפרש ואזיל. ואולם כמו \nשהוא הקודם אל היצירה כן הוא מסתלק קודם המיתה ל' יום וכן נתבאר בזוהר פ' ויחי (דף \nרי\"ז ע\"ב) וז\"ל א\"ר יוסי כד ההוא בר נש אתקריבו יומוי תלתין יומין מכריזי עלוי \n"},{"index":13,"he":"בעלמא כו'. ואי זכאה הוא תלתין יומין מכריזין עלוי בין צדיקייא בג\"ע. תנא כל אינון \nתלתין יומין נשמתיה נפקא מניה בכל ליליא וסלקת וחמאת דוכתה בההוא עלמא, וההוא בר נש \nלא ידע ולא אשגח ולא שליט בנשמתיה כל אינון ל' יומין כמה דהוה בקדמיתא דכתיב אין \nאדם שליט ברוח לכלוא את הרוח וגו'. א\"ר יהודה מכד שראן אינון תלתין יומין, צולמא \nדבר נש אתחשך ודיוקנא דאתחזי בארעא אתמנעת עכ\"ל. ועוד האריך שם בענין יותר. וכן \nביאר במקום אחר בפרשה (זו דף רכ\"ז.) וז\"ל ר' חזקיה פתח ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה \nעל אברם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו כו', דא יומא דדינא קשיא דאפקי ליה לבר נש \nמהאי עלמא. דתניא ההוא יומא דבר נש נפק מעלמא, ההוא יומא דדינא רבא דאתחשך שמשא מן \nסהרא כו' דא נשמתא קדישא דאתמנעת מבר נש ל' יומין עד לא יפוק מעלמא וחמא דצולמא \nדאתמנעת מניה ולא אתחזי. מ\"ט אתמנעת מניה בגין דנשמתא קדישא סלקא ואתעברת מניה ולא \n"},{"index":14,"he":"אתחזי. דלא תימא דכד בר נש מית ואתחלש האי נשמתא אתעברת מיניה, אלא כד איהו בחייוי \nבתוקפוי אתעברת מיניה נשמתא ולא נהרא לרוחא ורוחא לא נהיר לנפשא כדין צולמא אתעברת \nמניה ולא נהיר ליה. מההוא יומא כלא מכרזי עליה ואפילו צפרי שמייא. מאי טעמא בגין \nדנשמתא איהי סלקא מיניה ורוחא לא נהיר לנפשא כדין נפשא אתחלשת ומיכלא וכל תאובתא \nדגופא סלקא מניה ואתעבר עכ\"ל. וממנו ג\"כ מתבאר כי הסתלקות הצלם עם שאר החלקים הוא \nל' יום קודם הפטירה. ואינו כן דברי הזהר (בפ' זו דף ר\"כ.) אלא שבליל הושענא מסתלק \nהצלם. וז\"ל ת\"ח כד אתער דינא בעלמא דקב\"ה יתיב על כורסיא דדינא למידן עלמא, בעי ב\"נ \nלאתערא תשובה דיתוב מחובוי. דהא ההוא יומא פתקין כתיבו ומשתכחו כלהו באחמתא הא \nכתיבין. אי זכי ב\"נ דיתוב קמי מריה קרעין פתקין דעליה. לבתר זמין קב\"ה קמיה דב\"נ \nיומא דכפורי יומא דתשובה. אי תב מחטאוי טב. ואי לאו פקיד מלכא למחתם פתקין. ווי ליה \n"},{"index":15,"he":"דהא תשובה בעיא לאסתלקא מניה. אי זכי בתשובה ולאו שלימתא כדקא יאות, תליין ליה עד \nיומא בתראה דעצרת דהוא תמינאה לחג. ואי עביד תשובה שלימתא לקמיה מאריה פתקין \nאתקריעו. ואי לא זכי, אינון פתקין נפקין מבי מלכא ואתמסרן בידוי דסנטירא ודינא \nאתעביד ופתקין לא מתהדרין תו לגבי מלכא. כדין צולמין אתעברו מניה ולא משתכחו עמיה \nוכיון דמתעברן מניה הא ודאי טופסקא דמלכא יעבר עלוי ויטעום כסא דמותא. ובההוא ליליא \nדחגא בתראה, סנטירין זמינין ופתקין נטלין. בתר דנטלי לון, צולמין מתעברין ולא \nמשתכחין. ואי משתכחי בהו גריע או יעבר עליה דינא או מרעין בישין בגריעותא דלהון והא \nאוקימנא להא עכ\"ל. ומתוכו מתבאר בפי' כי הסתלקות הצלם הוא בליל הושענא ומעשים בכל \nיום כו'. ונראה לומר כי הם ודאי מסתלקים בליל החותם כדמפרש הכא ובשאר מקומות זולתו. \nאבל ענין הסתלקות הזה אינו אלא לשעתו להראות לאדם ענייני החתימה אבל אחר כך חוזר \n"},{"index":16,"he":"הצל על ראשו עד סמוך למיתתו ל' יום ואז מסתלק ושוב אינו חוזר. ונתבאר בזהר כי מהצלם \nהזה עוד מתהוה צלם אחר ושתיהם מתיחדים. וז\"ל בפ' (ויחי דף ר\"כ.) ת\"ח האי צלם קדישא \nכד אזיל בר נש ואתרבי ואתעביד מהאי פרצופא דיוקנא דיליה, אתעביד צולמא אחרא ומתחברן \nכחדא ודא נטיל לדא. בשעתא דאשתכחו תרין צולמין נטיר הוא בר נש וגופא דיליה בנטירו \nורוחא שרייה בגויה. בשעתא דקריבו יומוי מתעברן מניה ודא סליק לדא ואשתאר ב\"נ בלא \nנטירו כדין כתיב עד שיפוח היום ונסו הצללים תרי. והנה מתוך המאמר הזה מתבאר כי נעשה \nצלם לצלם: \nנמצאו כללי האדם בעולם הזה בצורתו ז' כחות ג' מהם נפש רוח נשמה ב' מהם יצה\"ר ויצה\"ט \nהם המלאכים הנ\"ל ולדעת רבי פנחס הם ג' ועוד ב' צללים כללם ז' או ח' לדעת ר' פנחס. \nואפשר דלא פליג ר' פנחס אר\"ש ומשום הכי קאמר ר\"ש התם שפיר קאמר ולא מפני שחוזר בו \nהרשב\"י ע\"ה דקאמר תרי אלא משום דתרי אינון ותלת אינון כי המלאך השמאלי שהוא יצה\"ר \n"},{"index":17,"he":"מתהפך לשני גוונים הא' קטיגור ולפעמים הוא סניגור ונמצא שבו כללות שני כחות והוא \nנשפט לשנים והנה נמצא דברי הרשב\"י ודברי רבי פנחס ע\"ה צודקים כי הם שנים והם שלשה \nוהכל אחד כדפירשנו. ואחר שנכלל בפרקים הקודמים מציאות צורת האדם בכלליו ובפרטיו נבא \nעתה לבאר תועלת הוייתו בעולם השפל עם היות ברמים משכנו: \n \nשער לא פרק ה\n"}]}
