{"id":"kabala-bd11e1351be2-1-28","bookId":"kabala-bd11e1351be2","part":1,"torah":28,"title":"פרק שלישי:","hebrewTitle":"פרק שלישי:","segments":[{"index":1,"he":"פרק שלישי: \nומה שראוי לדעת, כי מה שאמרו המפרשים מענין ב' צנורות א' מנצח אל המלכות והשני מהוד \nאל המלכות, אינם מתישבים כלל. כי ברור הוא שהמלכות לא תקבל שפע כ\"א ע\"י היסוד. כמו \nשנתבאר בזוהר פ' נח (דף נ\"ט ע\"ב) וז\"ל אמר ר' אלעזר אלה בכל אתר פסל את הראשונים. \nתנינן וכו'. מה כתיב לעילא בפרשתא דבראשית, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד \nוגו'. ההוא נהר דנגיד ונפיק ועייל לגנתא ואשקי ליה משקיו דלעילא ועביד ליה נייחא \nועביד איבין ורבי זרעין והוא כדין נייחא לכלא. ודא נייחא ליה לגנתא ודא עביד נייחא \nביה. כד\"א כי בו שבת, וכתיב וישבות ביום השביעי. ודא רזא דמלה דא עביד תולדות ולא \nאחרא. תא חזי [כגוונא דא] נח לתתא קיימא קדישא הוה דוגמא דלעילא, ועל דא איקרי איש \nהאדמה. ורזא אוליפנא, דהא נח איצטריך לתיבה לאתחברא בה ולקיימא זרעא דכלא דכתיב \nלחיות זרע. מאן תיבה, דא ארון הברית. ונח ותיבה לתתא, הכי הוו כדוגמא דלעילא. נח \n"},{"index":2,"he":"כתיב ביה ברית דכתיב והקימותי את בריתי אתך וגו'. ועד דאתקיים ביה ברית לא עאל \nלתיבותא, דכתיב והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה. וכדין הוה תיבה ארון הברית. \nתיבה ונח, כלא כגוונא דלעילא. ובגין דהאי ברית לעילא הוא עביד תולדות, כגוונא דא נח \nלתתא הוא עביד תולדות. בג\"כ כתיב אלה תולדות נח נח איש צדיק. הכי הוא ודאי כגוונא \nדלעילא. וע\"ד וצדיק יסוד עולם כתיב. וארעא ע\"ד אתקיימא. דהא איהו עמודא דעלמא קיימא \nעליה. ומאן איהו דא צדיק. ונח איקרי צדיק לתתא. ורזא דכלא את האלקים התהלך נח \nדייקא. דלא אתפרש מיניה לעלמין. ולמהוי הוא בארעא כגוונא דלעילא. איש צדיק, יסודא \nדעלמא. ברית שלום, שלמא דעלמא. איש האדמה ודאי. וע\"ד ונח מצא חן בעיני ה' עכ\"ל. מה \nשיש לדקדק במאמר זה הוא. א'. מ\"ש ההוא נהיר דנגיד ונפיק. מה צורך אל מלת נגיד כי \nבאמרו נפיק דהיינו לישנא דקרא דקאמר ונהר יוצא מעדן די. ועוד נפיק ולבתר נגיד מבעי \n"},{"index":3,"he":"ליה. דהכי אורחא שקודם יוצא, ואח\"כ נמשך. ונוכל לתרץ דלישנא דקרא נקט נהר דינור \nנגיד ונפיק מן קדמוהי (דניאל ז י). ועכ\"ז ע\"פ דרכנו ידוקדק יותר. ועוד דאקרא נמי \nקושיא. אמאי לא קאמר נהר נפיק מן קדמוהי. או לימא נפיק ונגיד. מאי נגיד ונפיק שלא \nכסדר. ב'. מאי דקאמר ואשקי ליה משקיו דלעילא. ודאי דמשקיו דלעילא איהו. כי כן דרך \nהנהר נמשך מלמעלה למטה ומשקה התחתונים משפע העליונים. ולמה האריך במה שלא השמיענו \nדבר כי ברור הוא. ג' אמרו ועביד ליה נייחא כו' ואח\"כ אמר והוא כדין נייחא לגנתא כו' \nלגרסא א', או לגרסא אחרת והוא כדין נייחא לכלא וכו'. יש לראות למה לא אמר ברישא ב' \nבחינות כמו שאמר בסיפא כפי הנראה ממשמעות לישנא דקאמר והוא כדין נייחא לגנתא וגנתא \nנייחא ביה, או לגרסא אחרת ודא נייחא ליה לגנתא ודא עביד נייחא ביה. אבל ברישא לא \nקאמר אלא ועביד ליה נייחא לבד. ד'. אמרו ועביד איבין ורבי זרעין נראה כפל ללא צורך. \n"},{"index":4,"he":"ה'. אמרו מאן תיבה דא ארון הברית. אמאי נקיט לישנא דארון הברית ולא קאמר מאן תיבה \nדא מלכות דעדיף טפי. ו' דהכא משמע דתיבה סתם איהו ארון הברית, ולקמן קא מסיק דכד נח \nבתוך התיבה נקרא תרווייהו ביחודא ארון הברית. ז'. אמרו איש צדיק הכי הוא ודאי כו' \nעד דהא איהו עמודא דעלמא קיימא וכו', הכל נראה אריכות במה שכבר נדרש ברישא. ח'. \nאמרו ומאן איהו דא צדיק. וכי עד השתא במאי עסיק דקא שאיל מאן איהו, וכי לאו על צדיק \nקיימינן. ולתרץ כל זה נראה לפרש שרבי אלעזר הוקשה לו בפסוק מאי דקאמר אלה תולדות. \nוק\"ל לעולם ואלה מוסיף על הראשונים אלה פסל את הראשונים, והאי אלה מאי פסיל. דאין \nלומר דפסיל כל מעשה בראשית, דלא ניחא למרייהו דלימא הכי. ואמר תנינן וכו' מה כתיב \nלעילא בפ' דבראשית. משום דקשיא ליה דנימא דפסיל תולדין דתהו ובהו וחשך שהם הקליפות. \nלכן אמר מה כתיב לעילא בפ' דבראשית, כמדקדק ואומר שאין ראוי לפרש דאהדר לתוהו ובוהו \n"},{"index":5,"he":"ולא אהדר לכל פרשתא דבראשית דסמיכא ליה. ונהר יוצא מעדן להשקות וגו' ההוא נהר דנגיד \nונפיק וכו', אמר נגיד מפני שהעדן היא הבינה והנהר הוא הת\"ת והגן הוא המלכות. ומפני \nשלא כצאתו מרחם אמו ישקה הגן. כי צריך לימשך מהלך ת\"ק שנה, דהיינו ה' הספירות עד \nהגיעו להשקות את הגן. לכן הוכרח לומר לישנא דנגיד דהיינו פי' נמשך כל המדרגות ההם \nעד הגיעו אל הגן. והיפך הסדר באמרו דנגיד ואח\"כ נפיק. משום דקש\"ל שמן הראוי דלשתוק \nקרא מתיבת יוצא ולימא נהר מעדן משקה את הגן כיון שתיבת יוצא לא דייקא שהרי יוצא \nונמשך, או נימא ונהר יוצא מעדן ובא להשקות את הגן דהשתא דייק לישנא דכל א' דהיינו \nנמשך. ולתירוץ זה כיון באמרו נגיד ונפיק והוא שהכתוב בא להודיענו ענין מחודש. שלא \nנטעה לומר כי כאשר הת\"ת משקה המלכות לא ישקה ממש משפע הבינה אבל ישנהו מטבעה וישקה \nהמלכות כפי שעורה למטה, לזה אמר שאינו כן אלא הת\"ת משפיע במלכות השפע ההיא כפי טבעה \n"},{"index":6,"he":"בבינה וכאילו המלכות ממש היתה מקבלת מהבינה ממש בלי אמצעי כלל. וז\"ש יוצא מעדן \nלהשקות את הגן. ולכן לא אמר ובא משום דלא שייך בזה בעצם ענין ההמשכה אחר שאינו \nמשתנה מעניינו בסבת ההמשכה, כאלו ממש הגן שהיא המלכות מקבלו מן המקור שהיא הבינה, \nוהת\"ת והיסוד משמשים אל ענין ההשקאה הזאת רק שמוש מעבר. וזה השמיענו בלשונו נגיד \nונפיק הכוונה כמציאות יציאתו מהבינה כן מציאות המשכתו. ושעור הלשון כך נגיד במציאות \nדנפיק ובמציאות דנפיק עייל לגנתא כאילו היא ממש היתה מקבלת מן הבינה בלי אמצעי. \nוז\"ש ואשקי לה משקיו דלעילא. הכוונה כי השפע הבא אליה ע\"י הנהר כאילו היא היתה \nיונקת ומקבלת מהבינה עצמה בלי אמצעי משקיו דלעילא ממש ואין האמצעים משמשים אל הענין \nהזה אלא שמוש צנור בעלמא עם היות שאינו כן אל העניינים אחרים ואל שפע אחר. ועביד \nליה נייחא, הכוונה כי היסוד עושה נייחא למלכות בשפע הזה ואין נמשך ממנו תועלת אל \n"},{"index":7,"he":"היסוד. מפני שהשפע הזה הוא לתקן המלכות ולקשטה לבד. שהשפע הזה הוא כמו רביעה ראשונה \nלארץ שהוא לתיקון הקרקע לחרוש ולזרוע ולא לגדל זריעה. ולכן אמר ועביד ליה נייחא. \nפי' שהתועלת הזה הוא אל המלכות לבד. אבל אחר התיקון הזה משפיע לה שפע הראוי להוליד, \nשהוא הזווג אחר התקון והקישוט אל הכלה. ואז השפע הוא לעשות פירות שהם הנשמות \nהנשפעות מלמעלה בסוד יחוד חתן וכלתו. והיינו ועביד איבין. שהנשמות הם פרי האילן, \nוהיינו ענין רביעה שניה שהיא להצמיח מציאות הזרעים. ורבי זרעין. הוא ענין רביעה \nשלישית, שהוא השפע הנשפע לגדל ולהדר הנטיעות והזרעים שהם הנשמות והיינו ורבי זרעין. \nוהם משל אל התשמיש בג' חדשים אחרונים. שפי' בגמרא (נדה דף ל\"א.) שיפה לולד ולאם. \nוהוא שיצא הולד מזורז. ומבשרנו נחזה אלוה. כי כן למעלה כאשר יגבר השפע אל הנטיעות, \nהנטיעות מתרבות ומתגדלות. והעד על זה, ענין הנשמה הבאה בחסרון הלבנה או במלואה \n"},{"index":8,"he":"הנדרש בדברי הרשב\"י בתיקונים (תקונא ס\"ט דצ\"ח). והוא כדין נייחא לכלא, פי' בהיות \nהשפע בשתי פעמים האלה שהם רביעה שניה ושלישית אז בזה נמשך תועלת ונייחא לכלא, אל \nהת\"ת ויסוד שהם סוד הנהר וסוד הזכר, ואל המלכות שהוא סוד הנקבה כנודע. כי בזווג \nנייחא לזכר ונייחא לנקבה בסוד שכינה בתחתונים צורך גבוה. ודא נייחא ליה לגנתא ודא \nעביד נייחא ביה. כוון לבאר כי עם היות שאנו אומרים ודא נייחא לכלא, אין הכוונה שהוא \nניחא אליהם בשוה. אלא נייחא דשכינה הוא נמשך מהנהר עצמו. וז\"ש ודא נייחא ליה לגנתא \nע\"י הנהר הנז' הוא תועלת ומנוח אל השכינה. אבל אינו נייחא דנהר ושהשכינה עושה לו \nמנוח, אלא שנמשך אליו מלמעלה בסבתה. וז\"ש ודא עביד נייחא ביה. פי' הנהר עושה מנוח \nנופש ומרגוע בה. ולא שהיא עושה לו המנוח. אלא הוא עושה מנוחתו שם, והמנוחה נמשכת \nאליו מלמעלה בסבתה ע\"י שיזדווג הנהר עד ימשך אליו מלמעלה שפע רב. והוא משל אל האדם \n"},{"index":9,"he":"היגע ועומד לפוש במקום מן המקומות שלא המקום עושה לו מנוחה אלא שהוא עושה מנוחתו \nשם. כד\"א כי בו שבת כו'. אין אחד מהכתובים מסויימים אל ראייתו כי כל אחד מהם סובל \nלבארו על ב' פנים. אם שנאמר כי בו שבת פי' ביסוד שבת ולא המלכות, או שנאמר כי בו \nפי' בגן שהיא המלכות שבת ונח היסוד. וכן פסוק וישבות ביום השביעי, נוכל לבארו על \nשני פנים האלו. הא' פי' וישבות היסוד במלכות שהוא יום שבת או ירצה וישבות המלכות \nביום השביעי שהוא יסוד כי בשניהם יצדק שם יום שביעי כמו שנבאר בערכי הכינויים בערך \nשבת ובערך ימים. וכוון לבאר מתוך שני כתובים האלה שתי הבחינות נייחא דמלכות ונייחא \nדיסוד דמיתורא דקראי דרשיין חדא הכי וחדא הכי. דאי לא תימא הכי אמאי צריכי אלא \nכדפרשינן. ומשום דלכאורה משמע חדא דהיינו שהמלכות שבת ונח ביסוד שהוא היותר מוסכמת \nלכאורה. לכן נקט ברישא קרא תניינא וקאמר כי בו שבת דהיינו קרא יתירא דאתא לאשמועינן \n"},{"index":10,"he":"שביתת היסוד במלכות. דשביתת המלכות ביסוד היינו קרא קדמאה דאיהו וישבות ביום \nהשביעי. וזהו מה שכוון בהפוך סדר הכתובים. כאמרו תדע שהיסוד שבת ונח במלכות דכתיב \nכי בו שבת מה תאמר היינו שביתת מלכות ביסוד לזה אמר וישבות ביום השביעי פי' שביתת \nהמלכות ביסוד הרי כתיבא דתרי קראי נינהו. וקדמאה לשביתת מלכות ביסוד, ותניינא \nלשביתת היסוד במלכות. זהו הדרך לגרסא זאת והיא הגרסא היותר נכונה. ואית ספרים דגרסי \nלעילא ורבי זרעין והוא כדין נייחא לגנתא וגנתא נייחא ביה כמו דכתיב כי בו שבת וגו'. \nואפשר ליישבה כי הכונה אל היחוד הם ב' בחינות במלכות. מציאותה המתיחדת בבעלה העולה \nלהתייחד, ומציאותה הנשארת במקומה בסוד המציאיות. והנה המציאות העולה מנוחתה הוא \nבבעלה ממש המתייחד עמה. ומציאותה התחתונה יש לה מנוחה אבל לא בבעלה ממש שאינו מתיחד \nעמה אלא עם המציאות העליון לבד. ואל שני בחינות האלה אמר. אל הבחינה הנשארת שהיא \n"},{"index":11,"he":"הבחינה התחתונה אמר והוא כדין ניחא לגנתא. פי' נמשך מנוח ונחת רוח אל הגן, אבל לא \nשיהיה מנוחתה עמו ממש. ואל הבחינה השניה אמר וגנתא נייחא ביה, דהיינו בו ממש שהוא \nהמציאיות העולה להתייחד. והביא ראיה אל הענין הזה משני הכתובים. ראשונה כי בו שבת \nדהיינו בו ממש בסוד הבחינה המתיחדת עם בעלה למעלה. והשנית וישבות ביום השביעי שפי' \nשהשפיע שביתה אל יום השביעי. אבל אינו ניכר מתוכו שבו ממש ככתוב הראשון שאמר כי בו \nשבת דהיינו בו ממש ולכן הקדים פסוק כי בו שבת מפני שמתוכו יוכרח כי וישבות ביום \nהשביעי אינו בו ממש מדלא קאמר בו בההוא קרא. רזא דמלה וכו' פי' כלל סוד כל הענין כי \nאין מי שיעשה נחת רוח למלכות אלא היסוד בסוד הנהר מתחלתו ועד סופו דהיינו ו' שהוא \nהנהר כמפורסם. ובזה יובן מלת אלה, כי אין הכונה אלה הם תולדות ולא אחרים, שאין \nאחרים זולתם אלא הכי פירושא, אלה תולדות נח, נח בעל תולדות ולא זולתו. ומלת אלה \n"},{"index":12,"he":"הפוסל אינו פוסל תולדות. אלא פוסל בעל תולדות שאין בעל תולדות אלא היסוד. וזהו \nהנרצה ברזא דמלה וכו'. ת\"ח כג\"ד נח לתתא קיימא קדישא הוה. עתה בא לבאר נ\"ח נ\"ח שפי' \nשתי נייחות כדפי' לעיל. ולהורות שהכוונה על היסוד שהיא הנרמז בנח אמר נח קיימא \nקדישא הוא. פי' נח היה המרכבה אל היסוד שהוא קיימא קדישא שפירושו ברית קודש. וע\"ד \nאיקרי איש האדמה. פי' בעל האדמה הכונה בעל המלכות הנקר' אדמה. ורזא אוליפנא דהא נח \nוכו'. רצה להכריח כי אין ליסוד מקום להשפיע אלא במלכות. שלא נאמר שאמת הוא שאין \nהמלכות מקבלת מזולת היסוד, אבל כבר אפשר שהיסוד ישפיע אל זולת המלכות, לז\"א רזא \nאוליפנא וכו'. נח אצטריך לתיבה וכו'. שהכונה כי כמו שהמלכות צריך אל היסוד, כן \nהיסוד צריך אל המלכות. כדמפרש ואזיל שאין הקיום לתולדותיו של היסוד אם לא ע\"י \nהמלכות כדמסיק. מאן תיבה דא ארון הברית וכו'. הוקשה לו כי אין התיחסות התיבה שהיא \n"},{"index":13,"he":"המלכות מתיחס אלא אל בחינת היסוד שהוא נח. כי כמו שתפלה של ראש שהוא הזכר והנקבה \nהמתיחסת אליו היא תפלה של יד. וכן יום לגבי לילה, וכן שמש לגבי הלבנה, וכן אתרוג עם \nמינים שבלולב. ולכן הוא מן הראוי שלהיות נח היסוד שתהיה אשתו המלכות והיא בחינה \nמתיחסת. אבל שיתיחס נח שהוא אדם עם תיבת עצי גופר זה ודאי בלתי מתיחס. לז\"א כי \nאדרבה בחינת המלכות בערך היסוד לא תמצא אלא בתיבה. וראיה מהארון ששם התורה, קראה \nהכתוב ארון הברית. פי' שהמלכות נקראת ארון ותיבה בערך הצטרפה אל היסוד והיינו ארון \nהברית. ועתה כיון שנח הוא היסוד, המתיחסת אל היסוד שהוא נח אינו כ\"א התיבה. וז\"ש \nונח ותיבה לתתא הכי הוו כדוגמא דלעילא, פירוש מתיחסים הם עם היות שנח הוא אדם וזו \nתיבה של עצים. והכריח הענין מן הכתוב באמרו נח כתיב ביה ברית. פי' הכתוב העיד על \nהיותן מרכבה אל היסוד. כמו והקימותי את בריתי אתך וכו'. ועד דאתקיים ביה ברית וכו'. \n"},{"index":14,"he":"פי' אחר שהכריח שנח הוא היסוד רצה להכריח ג\"כ כי התיבה היא המלכות, וז\"ש ועד \nדאתקיים ביה ברית. פי' מדחזינן שלא זכה ליכנס בתיבה עד היותו במדרגת ברית, כנראה \nשהתיבה הוא המלכות ולא זכה ליכנס בתוך המלכות עד היותו ברית שהוא היסוד. וז\"ש הכתוב \nוהקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה. פי' כאשר אקים את בריתי אתך דהיינו שיהיה \nמרכבה אל היסוד אז יזכה ליכנס בתוך התיבה שהיא המלכות. וכדין הוה תיבה ארון הברית, \nפי' בהיות נח הנק' ברית בתוך התיבה אז תקרא התיבה ארון הברית. ויתישב ענין התיבה \nונח היותם מתיחסים זה לזה יחס שלם. וז\"ש תיבה ונח כלא כגוונא דלעילא כו'. פי' כמו \nשנח לא נכנס לתיבה עד היותו ברית. כנראה שאין למלכות שפע וקבלה אלא מיסוד. וכיון \nשלהחיות זרע הוצרך ליכנס לתיבה כנראה שאין ליסוד מקום בלתי המלכות. והכוונה בזה \nלבאר לנו מה שאמר הכתוב אלה שפסל את הראשונים שאין משפיע למלכות אלא היסוד, ואין \n"},{"index":15,"he":"ליסוד מקבל אלא המלכות. וזהו תיבה ונח כלא כגוונא דלעילא כדפי', שאין מחייה וקיום \nותולדות נח אלא ע\"י התיבה ואין מציאות לתיבה אלא בנח. נח איש צדיק הכי איהו ודאי \nכגוונא וכו'. הוקשה לו כי לפי מה שפי' עתה שכונת הכתוב בענין אלה תולדות נח נח \nהכוונה על היסוד שהוא עושה תולדות ופסל שאין אחר עושה תולדות. ואמר ב' פעמים נח נח \nשהם ב' נייחות נייחא למלכות ונייחא ליסוד. א\"כ קשה כי הפסוק מיותר שאמר איש צדיק \nוביאר כי אין בחינת היותו נקרא צדיק שוה עם בחינת היותו נקרא נח. כי נח יקרא בסבת \nהתולדות והנשמות כדפי' ריש סוגיין. אבל צדיק נקרא מבחינתו שהוא קיום המלכות, ר\"ל \nמבחינות השפעת היסוד אל המלכות השפע אשר אין לה קיום זולתו. וז\"ש הכי הוא ודאי \nכגוונא דלעילא. הכונה כי כמו שליסוד עוד בחינה זולת התולדות. כן לנח שהיה מרכבה לו \nגם כן בבחינה זו. וזה שאמר כגוונא דלעילא, פי' בכל בחינות עליונות. וע\"ד וצדיק יסוד \n"},{"index":16,"he":"עולם כתיב. פי' בא לבאר כי בחינת היסוד שנקרא צדיק, הוא מפאת שאין למלכות מציאות \nזולתו. לא בבחי' הנשמות, אלא בבחינת המזון והשפע וקיום המלכות. והכריח הענין מפסוק \nוצדיק יסוד עולם. והכונה כי הוא יסוד. המלכות שהיא עולם התחתון. ואין לה מציאות \nזולתו, כמו היסוד שהוא מקומה ומעמיד הבנין. וזולתו אין מצב ומעמד לה. וז\"ש ועל דא \nארעא אתקיימת. דהא איהו וכו' פי' מציאות הקיום העצמי אינו כ\"א ע\"י היסוד. ומאן איהו \nדא צדיק. פי' ומי הוא השם והכנוי המגביל והמגדיר הבחי' הזאת. הוי אומר דא צדיק. \nרומז אל בחינה זו. כדכתיב וצדיק יסוד עולם. א\"כ נראה בהכרח היות תיבת צדיק רומז אל \nבחינת קיום המלכות, וזו שכוון הכתוב באמרו איש צדיק. הכוונה שהיה לו בחינת הקיום \nג\"כ. שגם בערך בחינה זו היה מרכבה אל היסוד. וז\"ש ונח איקרי צדיק לתתא. פי' שהיה \nג\"כ מרכבה לו בבחי' זו. ורזא דכלא כו', פי' הכריח הענין מן הכתוב שאמר התהלך נח. \n"},{"index":17,"he":"ואם יעלה על הדעת שלא היה נח מרכבה אל היסוד אלא בערך התולדות לבד למה אמר הכתוב את \nהאלקים וכו' שהכונה שלעולם הליכתו עם השכינה הנקראת אלקים. שהרי אין בחינת התולדות \nאלא מזמן לזמן. אלא ודאי כדקא אמרן. את האלקים כו' דלא אתפרש מניה לעלמין. פי' \nשהשכינה לעולם עם היסוד ביחוד. נראה שג\"כ היה מרכבה בערך השפע התמידי הנשפע למזון. \nולפיכך הוא מן הראוי שלא תפרד ממנו כי אין לה מציאות זולתו. ולמהוי הוא בארעא \nכגוונא דלעילא. פי' בכל הבחי' אשר ביסוד כדפי'. איש צדיק יסודא דעלמא ברית שלום \nוכו'. הוקשה לו תינח דלימא צדיק כדקאמרן. איש למאי אתא. דאיש היינו צדיק ממש דהיינו \nבעל, כאמרו איש האלקים שפי' בעל השכינה. לזה תירץ כי איש הוא בחינה אחרת זולת שתים \nהאלה. והוא כי היסוד נקרא איש בהיות השכינה מתלבשת בתוקף הדין בהיותה חרב מלחמה. \nומשפיע בה היסוד ומשים דמי מלחמה בשלום אז נקרא איש. וז\"ש ברית שלום. פי' היסוד \n"},{"index":18,"he":"נקרא ברית שלום. ובהיותו נקרא ברית שלום הוא בבחי' זו שהיא משלים העולם ההווה בתוקף \nהדין הנשפע מהמלכות המאודמת בדין. וז\"ש שלמא דעלמא, בבחינה זו נקרא נח איש. וז\"ש \nבנח עצמו איש האדמה ודאי. שהכוונה שהוא איש ומשפיע שלום ורחמים בהיות המלכות נקרא \nאדמה. שהכוונה בהיותה אדומה מצד תוקף אדמימות הדין. והיא בחינה מחודשת משתים \nהקודמות. וע\"ד ונח מצא חן כו', פי' להיות שנח היה מרכבה אל היסוד מצד כל הבחינות \nהאלה נאמר במעלת מרכבתו ונח מצא חן. מה שלא נאמר בזולתו. שכמה אחרים שהיו מרכבה אל \nהיסוד ולא נאמר בהן מצא חן. אלא ודאי הטעם מפני היותו כולל כל הבחינות אשר ליסוד עם \nהמלכות מה שאין כן בהזולת. ע\"כ פי' המאמר. והכלל העולה מתוך המאמר הוא היות היסוד \nמשפיע במלכות ואין מלכות מקבלת מזולתו. ובטלה בזה דעת האומרים שיש ב' צנורות מנצח \nוהוד למלכות. אלא שא\"א לספירה מהספירות להשפיע במלכות אלא ע\"י היסוד. עוד אה\"כ \n"},{"index":19,"he":"(ישעיה נ\"ז) ואין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק, פי' נאסף מלהשפיע. נראה שכל השפע \nתלוי ביסוד שהוא הצדיק. שאל\"כ איך אמר נאסף הצדיק לבד. וכן דרשו בכנסת ישראל שהיא \nהמלכות שנמשלה ליונה וכו'. וכן נאמר (ישעיה נז א) הצדיק אבד [יא] וכו' למטרוניתא \nאבד. וכיוצא בזה. כ\"ז מורה על כי אין משפיע למלכות אלא היסוד. והן אמת כי נמצא \nשהנצח משפיע למלכות. וכן ההוד. וכן למעלה בענין חוט של חסד מצד החסד, וחוט השני מצד \nהגבורה. אין הכונה שלהם צנורות אחרים. אבל הכונה כי הכל ע\"י היסוד שהוא מעבר אל כל \nמזון ושפע הנשפע למלכות. וכן כמו שאנו מפליגים בה, כן נפליג בענין היסוד שאין לו \nמקום להשפיע אלא בה כדמוכח מתוך המאמר הנזכר לעיל: \n \n"}]}
