{"id":"kabala-bd11e1351be2-1-45","bookId":"kabala-bd11e1351be2","part":1,"torah":45,"title":"פרק עשרים ואחת:","hebrewTitle":"פרק עשרים ואחת:","segments":[{"index":1,"he":"פרק עשרים ואחת: \nהנרצה בפרק זה הוא לבאר ענין המשל בזווג העליון אל החבוק והנשוק. וז\"ל בספר הזוהר \nפ' בראשית (דף ל\"ד ע\"ב) רבי שמעון קם ואמר מסתכל הוינא כד בעא קב\"ה למברי אדם \nאזדעזעו כל עלאין ותתאין. ויומא שתיתאה הוה סליק בדרגוי, עד דסלקא רעותא עלאה ונהיר \nשירותא דכל נהורין. ופתח תרעא דמזרח דהא מתמן נהורא נפיק. ודרום אחמי תוקפי דנהורא \nדירית מרישא ואתתקף במזרח. מזרח אתקיף לצפון וצפון אתער ואתפשט וקרי בחיל סגיא \nלמערב למקרב ולאשתתפא בהדיה. כדין מערב סלקא בצפון ואתקשר ביה. לבתר דרום אתיא \nואחיד במערב וסחרין ליה דרום וצפון דאלין גדרי גנתא. כדין מזרח קריב במערב ומערב \nשריא בחדווא ובעאת מכלהו ואמרת נעשה אדם בצלמנו כדמותנו דלהוי כגוונא דא בד' סטרין \nועילא ותתא. ומזרח אתדבק במערב ואפיק ליה. ועל דא תנינן אדם מאתר דבית המקדש נפק \nעכ\"ל. מסתכל הוינא פי' מעיין הייתי בענין בריאת האדם. אזדעזעו וכו' מפני שלא ישר \n"},{"index":2,"he":"בעיני העליונים בריאת האדם מפני שע\"י האדם עיקר שכינה בתחתונים. ולכן אמרו (תהלים ח \nה) מה אנוש כי תזכרנו כדפי' רז\"ל. וכן נתבאר בזהר בענין עזא ועזאל. ולכן נזדעזעו \nהעליונים והתחתונים מפני שכלם בידו ניתנו והוא המושל על כלם דכתיב (בראשית א כח) \nורדו בדגת הים. ויומא שתיתאה הוא היסוד יום הששי. וענין הוה סליק בדרגוי פי' היה \nמסתלק עם הת\"ת והמלכות שהוא המייחדם. והענין שהיה מתעורר אל הזווג הנעשה ע\"י והוא \nעולה אל הת\"ת ויורד אל המלכות. עד דסלקא רעותא וכו'. פי' עד שעלה הרצון לפניו, ופי' \nעד שהושפע שפע אל הכתר מלמעלה והשפיע אל החכמה שהיא הנקרא שירותא דכל נהורין כדפי' \nבשער אם הא\"ס הוא הכתר בפ\"ג וז'. ופתח תרעא דמזרח. מזרח לא קאמר דהיינו הת\"ת אלא \nתרעא דמזרח שהוא החכמה שמשם מאיר המזרח בשעת אצילותו ואף אחר אצילותו. ומשם דרך \nהשער הזה אורה יוצאה אל כל האצילות. ודרום אחמי תוקפיה וכו'. פי' החסד שהוא הנקרא \n"},{"index":3,"he":"אור ועיקר יניקת החסד מן החכמה ולכן החסד האיר אורו שהוא מקבל מראשו שהוא החכמה. \nואתתקף במזרח פי' החזיק והתייחד החסד עם התפארת מצד יחוסם יחד כי החכמה שער המזרח \nודרום מקבל משם ולכן מתייחד החסד עם המזרח. ובזה יתישב מה שנמצא בקצת מקומות כינוי \nהמזרח אל החכמה מפני טעם שאמרנו. והנה החסד מתייחד עם התפארת מצד שהוא מטה כלפי \nחסד. ומזרח אתקיף לצפון פי' הת\"ת אחר שכבר נתייחד עם הדרום וקבל ממנו הוא הולך \nלהתייחד עם הצפון לעשות מעשהו להכריע הגבורה אל החסד. וצפון אתער ואתפשט וקרי בחיל \nסגיא. פי' מעורר כח הדין לבלתי יתבטל הדין ולכן היא משפעת הדין אל המלכות שהיא \nנקראת גבורה תתאה, וזהו למקרב ולאשתתפא בהדיה, כדרך עורכי המלחמה שאינם מתפזרים כדי \nשיהיו כולם אגודה אחת. כדין מערב סלקא והיא המלכות ומתייחדת עם הגבורה שסוד נטייתה \nהוא אל הדין. לבתר דרום אתיא ואחיד במערב פי' החסד כאשר ראה שהדין מתגבר על ידי \n"},{"index":4,"he":"המלכות ומתיחדת עם הגבורה הוא מתגבר ואוחז במלכות שהיא הנקרא מערב מפני ששם ערוב \nהכוחות שהיא מקבלת מן הכל. וסחרין ליה דרום צפון וכו' פי' כי בחינת המלכות היא \nבחינה בפ\"ע שהיא מציאות י' וע\"י הצפון והדרום המקשטים אותה ועושים לה גדרים סביבה \nדהיינו מציאות הה', כדפי' לעיל בשער סדר האצילות פ\"ב, ונבאר בשער המציאיות. כדין \nמזרח קריב במערב פי' ע\"י החסד והגבורה יש מציאות היחוד אל התפארת עם המלכות. אבל \nקודם הענין הזה אין להם קירוב. וענין אמרו מזרח קריב במערב אין הכוונה אל מציאות \nזווג ממש אלא הוא ענין חבוק כי היחוד הזה נקרא חבוק שהוא ע\"י השתי זרועות שמאלו תחת \nלראשי וימינו תחבקני. והכונה כי המלכות מקדים השמאל אל הימין והיינו שמאלו שהוא \nהגבורה הקודמת אליה כדפירשתי ואח\"כ ימינו שהוא החסד שהוא הדרום האוחז במערב שהוא \nהמלכות ועליו נאמר וימינו תחבקני וזהו הנקרא חבוק אל היחוד העליון. והיינו מזרח \n"},{"index":5,"he":"קריב במערב דקאמר שהוא בסוד החבוק, ומערב שריא בחדוה זה סוד שמחתה שוכבת בחיק המלך \nבין שתי זרועותיו. ואפשר שירמוז אל הנשיקה שנבאר אח\"כ. כגונא דא בד' סטרין ועילא \nותתא. פי' ד' סטרין הם מזרח מערב צפון ודרום הנז' במאמר שהם חסד גבורה תפארת מלכות. \nומעלה ומטה הם נצח והוד שהם תרין ביעין דדכורא עם היות שלא נזכרו והם נקראים מעלה \nומטה כדפי' בשער אם הא\"ס הוא הכתר. וכן האדם כלול מכלם כמו שנבאר בשער הנשמה. ומזרח \nאתדבק במערב היינו היחוד והזווג בעצם דכן אמר אתדבק ולא אמר קריב כמו שאמר לעיל. \nואפיק ליה פי' האציל נשמתו כדפי' בפרק הקודם. וע\"ד תנינן אדם מאתר דבית המקדש היינו \nהמלכות שהוא הנקראת בית המקדש. ואפשר שהמלכות נקרא בית והיכל אל הקודש העליון החופף \nומקדש הבית. שהוא התפארת הנקרא קדוש מצד החכמה הנקרא קדש. והוא מקודש משם ומקדש \nביתו והיכלו וזהו יחודם ומשם היתה אצילות נשמתו של אדה\"ר. ע\"כ. ומתוכו למדנו ענין \n"},{"index":6,"he":"החיבוק אל הזווג העליון שהוא ע\"י שהחסד מתייחד בתפארת והתפארת מתיחד בצפון שהוא \nהגבורה והגבורה אוחז במלכות והחסד אוחז במלכות ואז המלכות והתפארת מחובקים ומחושקים \nיחד בסוד (שה\"ש ב) שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני כדפי'. והטעם שאין להם חבוק \nוקירוב אלא על ידי החסד והגבורה, הוא לפי שהמלכות היא יסוד העפר ומטבעו שהוא קר \nויבש, והתפארת הוא יסוד האויר והוא חם ולח. והרי הם הפכיים בטבעם זה מזה, שזה חם \nולח וזהו קר ויבש. וא\"א להם להשתוות ולהשלים אם לא ע\"י המים והאש שהם אמצעיים \nביניהם, שהמים קרים ולחים משתוים אל הרוח בלחותו ואל העפר בקרירותו, והאש חם ויבש \nמשתוה אל העפר ביבשותו ואל האויר בחמימותו. והרי שהם מתייחדים עם היותם הפכיים ע\"י \nאש ומים שהם הגבורה והחסד כדפי' לעיל. והיחוד הזה מתבאר בזוהר בכמה מקומות. ומה \nשצריך לדקדק הוא שמצינו הרשב\"י ע\"ה פירש בענין הזה הפך אל הכונה הזו בזוהר בפ' \n"},{"index":7,"he":"במדבר (דף ק\"ך.) וז\"ל ר\"א שאיל לר\"ש אבוי סימנא לזווגא דיחודא מנין. אמר ליה ברי \nאע\"ג דאוקימנא מלין לכל סטר ואתבדרו הכא מלה והכא מלה, סימנא דא נקוט בידך והכי הוא \nכעין סחרא דמדבחא. דתנן ובא לו לקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית \nמערבית דרומית. א\"ל והא לא יכיל עד דמקבל עליה ב\"נ עול מלכותא קדישא בקדמיתא ויהיב \nעליה עול דא, ואת אמרת דייתי לדרום בקדמיתא. א\"ל כלא הא אמינא לך, דהא ובא לו לקרן \nאמינא בקדמיתא, והא ידעת רזא דקרן, ודא הוא עול מלכותא קדישא. לבתר דרומית מזרחית, \nדתמן הוא אילנא דחיי, ודא לאזדווגא ליה במזרח דאיהו אבא עילאה, דהא בן מסטרא דאבא \nקא אתי. ובג\"כ מדרום למזרח דתוקפא דדרום במזרח הוא ובעי לאתקשרא כחדא דרום במזרח. \nומזרח דאתקשר בצפון כד\"א וצפונך תמלא בטנם, בגין דהאי אשלים ומלי נחלין ומבועין \nוע\"ד מזרחית צפונית אלין אבא ואימא דלא מתפרשין לעלמין והא אוקימנא. ומה דאתמר \n"},{"index":8,"he":"צפונית דאיהי טמירא עלאה ומסטרא דילה נפיק צפון ודינין מסטרא דילה מתערין אע\"ג \nדאיהי רחמי וחידו והא אוקימנא. וכד איהי נפקת, צפון נפיק ביה דאיהו אתכליל וקשיר \nבדרום. לבתר צפונית מערבית דהא מסטרא דאבא נפיק בן ומסטרא דאמא נפיקת בת. ובג\"כ \nצפונית מערבית ודא הוא קרן דקדמיתא, דהשתא אתקשר בצפון סתם. לבתר בעי לקשרא ליה \nבדרום דתמן הוא קשורא דכלא וגופא ביה אשתכח, ועל דא מערבית דרומית. אשתכח האי קרן \nתלתא זמני חד לקבלא ליה בר נש בקדמיתא, ולבתר תרי לקשרא לה בתרי דרועי לאתחברא \nבגופא ולמהוי כלא חד. ודא הוא סדורא דיחודא שלים, וכל סטר וסטר בההוא קשורא דיתחזי \nליה ולא יחליף סטרא בסטרא אחרא דלא איתחזי ליה, בגין דלא יתעניש. ומאן דעביד יחודא \nדא כדקא חזי כמה דאמרן, זכאה חולקיה וכו' עכ\"ל לענייננו. והנה מתוכו מתבאר בזולת \nשנוי הרוחות שפירש דרום בתפארת ומזרח בחכמה וצפון בבינה, עוד שינה ענין החבוק הזה \n"},{"index":9,"he":"שרצה לבאר כי עיקר היחוד הוא ליחד התפארת ומלכות בין חכמה ובינה. ולפרש הענין כן \nבמאמר הקודם אי אפשר לפי טבע לשון המאמר. ולכן נראה לדקדק לשון המאמר בסופו שאמר \nאשתכח האי קרן תלת זמני חד לקבלא ליה בר נש בקדמיתא ולבתר תרי לקשרא לה בתרין \nדרועי. והכונה כי ג' פעמים נזכרת המלכות במשנה ראשונה במה שאמר ובא לו לקרן, דהיינו \nפתח הכניסה שהיא לקבל עול מלכות שמים ראשונה כדפירש רבי אלעזר, ושנים הם צפונית \nמערבית דהיינו מערב שהוא המלכות, ומערבית דרומית היא המלכות ג\"כ, ואמר שהם ליחדה \nבשתי זרועות שהם חסד גבורה דהיינו דרומית וצפונית שכל אחד מהם נזכר עם המערב. וקשה \nשאין זה דרכו הקודמת, שלמעלה אמר דרום שהוא התפארת וצפון שהוא הבינה. לכן נאמר כי \nכשנדקדק לשונו מעולם לא שינה רבי שמעון. שדרום הוא החסד וג\"כ מזרח שהוא החכמה הוא \nעל דרך שפי' לעיל. וכן דקדק שאמר לבתר דרומית דתמן הוא אילנא דחיי. ולא אמר דרומית \n"},{"index":10,"he":"דאיהו אילנא דחיי, אלא דתמן, שהכונה שהתפארת נטייתו אל הימין שהוא החסד, וז\"ש דתמן \nאילנא דחיי, פי' בדרום שהוא החסד. ואח\"כ אמר ומה דאתמר צפונית דאיהו טמירא עלאה \nומסטרא דיליה נפיק צפון וכו'. הנה שאמר שהטעם שנקרא בינה צפון הכוונה שהיא נעלמת \nדהיינו לשון צפון, ועוד שמשם נמשך הצפון. והנה נמצא לפ\"ז כי עיקר צפון בגבורה. \nוהטעם שהוצרך אל היחוד הזה אל הבינה על הגבורה ואל החכמה על החסד. מפני שבא לתרץ \nהענין שקשה אל ענין החבוק הזה. כי לעולם התפארת יונק מן החסד ומן הגבורה וכן המלכות \nיונקת מן החסד ומן הגבורה, א\"כ מה נשתנה ענין זה היחוד שצריכין לקבל מן החסד ומן \nהגבורה הרי לעולם מקבלים משם. אלא השינוי הוא כי הת\"ת מקבל מן החסד בבחינת החסד \nלבדו ומן הגבורה בבחינת הגבורה לבדה. אבל אל היחוד צריך שיקבלו מן החסד בבחי' החכמה \nשעליה, ומן הגבורה בבחי' הבינה שעליה. ואין לומר שאין מתוך המאמר הזה יחוד הת\"ת \n"},{"index":11,"he":"בצפון. שהרי דקדק ואמר ובעי לאתקשרא כחדא דרום במזרח מזרח דאתקשר בצפון כמו דאמרי' \nוכו'. הכונה כי צריך לייחד הדרום ששם הת\"ת על הדרך שפי' עם החכמה והחכמה היא מיוחדת \nעם הבינה כבר. נמצא שהת\"ת ע\"י החכמה מתייחד עם הבינה. זהו העולה אלינו מתוך המאמרים \nהאלה, שצריך הת\"ת לקבל מהחסד עם החכמה הכוונה שפע החכמה על החסד ומן הגבורה ע\"י שפע \nהבינה ואח\"כ הגבורה תשפיע במלכות השפע שמקבלת מהבינה. ואח\"כ עוד מקבל המל' משפע \nהחכמה שבחסד. והכונה שהם מתיחדים כלם אל החבוק הזה. ועוד להורות גם בענין החבוק קשר \nויחוד החכמה עם הבינה שודאי צריך ג\"כ שיתיחד יו\"ד בה\"א, וע\"י יתיחדו וא\"ו בה\"א. או \nאפשר לומר כי לעולם אין שני המאמרים האלה מסכימים יחד ועכ\"ז לא פליגי. והמאמר \nהראשון שבבראשית עסקינן בזווג הת\"ת והמלכות לענין הנשמות. ולכן אמר שצריך ליחד הת\"ת \nעם החסד והגבורה עם השפע הבא להם מן העליונות שכן הוא מוכרח כדפי'. וכן נראה מתוך \n"},{"index":12,"he":"דברי המאמר שאמר ודרום אחמי תוקפיה דירית מרישא. שהוא מה שהחסד מקבל מן החכמה וכן \nהמלכות מקבלת מן הגבורה ומן החסד ועל ידו מתיחדים. ובמאמר הזה עסקינן ביחוד פי' \nבכוונת ק\"ש, ואמר שצריך ליכנס בקרן שהיא המלכות דהיינו שמע ואח\"כ בדרום דהיינו הת\"ת \nשהוא ישראל. ואח\"כ יחודו עם החסד ומשם ייחד הת\"ת עם החכמה שהוא המזרח דהיינו ידו\"ד. \nואח\"כ יכוין שהחכמה מיוחדת עם הבינה דהיינו אלקינו שהוא הצפון. ובשם אלקינו יכוין \nאל הבינה ואל הגבורה שהוא הצפון ואל המלכות ששלשתם נקראים אלקים. ואח\"כ ייחד המלכות \nבידו\"ד שהוא הת\"ת שהוא הדרום. ואח\"כ במלת אחד ירמוז שכלם מיוחדים ביחוד שלם. ואין \nלתמוה שיהיה בענין היחוד כמה דרכים, שכן ביאר בפירוש הרשב\"י על שאלת רבי אלעזר שאמר \nסימנא לזווגא דיחודא כנראה שלא שאל על מציאת הזווג הידוע אלא על היחוד שהוא פי' של \nק\"ש. זהו דרך אחרת לתקן הענין הזה, ועכ\"ז אצלנו הראשון עקר. ואחר שהתעוררנו בענין \n"},{"index":13,"he":"החבוק נבא בביאור ענין הנישוק. וראשונה ראוי שנאמר הנשיקה היא בפה כי כן כתיב (שה\"ש \nא ב) ישקני מנשיקות פיהו. וכן בארו בזוהר פרשת נח (דף ע') וז\"ל ישקני מנשיקות פיהו. \nדא הוא תאובתא עלאה דנפקא רעותא מפומא לנשקא ולא נפיק מחוטמא כד אשא נפקא, דהא כד \nאתחבר פומא לנשקא נפיק אשא ברעותא בנהירו דאנפין בחדווא דכלא באתדבקותא דנייחא. \nובג\"כ כי טובים דודיך מיין וכו'. ומתוכו נתבאר שאין הנשיקה הזאת ע\"י הגבורה שמשם \nהשפעת יין המשכר ואש השורף כנודע ויתבאר בשער ערכי הכנוים. אלא הנשיקה הוא בפה שהוא \nרחמים יותר ומשובח יותר. שמן החוטם לפעמים יוצא הדין אבל הפה הוא רחמים וע\"י הנשיקה \nמתעורר כח הגבורה בסוד שפע הבינה יין המשומר יין המשמח והיינו אשא ברעותא בנהירו \nדאנפין דקאמר. ועוד הוסיפו בביאור הנשיקה הזאת בפ' משפטים (דף קכ\"ד ע\"ב) וז\"ל ישקני \nמנשיקות פיהו. מ\"ט ישקני יאהבני מיבעי ליה אמאי ישקני. אלא הכי תנינן מאי נשיקות \n"},{"index":14,"he":"אדבקותא דרוחא ברוחא דבג\"כ נשיקה בפה דהא פומא אפקותא ומקורא דרוחא הוא ועל דא \nנשיקין בפומא בחביבותא ודבקין רוחא ברוחא דלא מתפרשן דא מן דא. ועל דא מאן דנפיק \nנשמתיה בנשיקה מתדבק ברוחא אחרא ברוחא דלא מתפרש מיניה והיינו אקרי נשיקה. ועל דא \nאמרה כנסת ישראל ישקני מנשיקות פיהו לאדבקא רוחא ברוחא דלא יתפרש דא מן דא עכ\"ל. \nוהנה מתוכו נראה היות הנשיקה דבר נעלם ונחמד יותר מהאהבה שאהבה היא ענין החבוק \nשאמרנו בו מקודם וענין הנשיקה הוא אחר האהבה ואמר שעל ידו הוא דבקותא רוחא ברוחא. \nוכן ביאר הרשב\"י ע\"ה במדרש (בז\"ח שה\"ש) שיר השירים אתדבקותא דגופא בגופא, ישקני \nמנשיקות פיהו אתדבקותא דרוחא ברוחא וכו' עכ\"ל. והנה הורה שענין שיר השירים שפי' שם \nבספירות הוא אתדבקותא דגופא דהיינו הספי' בבחינותיהן החצוניות, אמנם הנשיקה \nאתדבקותא דרוחא ברוחא בסוד פנימיות ונשמה אל הספי' היותם מתדבקות ב' הרוחות \nהפנימיות יחד כאדם הנושק לחשוקתו בפיו. כי ע\"י הפה הוא מיחד פה עם פה נשימה בנשימה \n"},{"index":15,"he":"והיינו נשמה בנשמה רוחא ברוחא. והכלל העולה אלינו בענין הפה והנשיקה מקצת מקומות \nמהזוהר הוא כי הפה הוא ענין המלכות בבחינתה הנעלמת בתפארת ודרך בה מוצא הרוח הפנימי \nהנעלם בתפארת וכן הרוח הפנימי הנעלם במלכות ועל ידם הנשיקה. וענין הנשיקות מתעוררות \nמפנימיות הספירות המאיר מהא\"ס. וענין זה הוא שכמו שהם מתיחדים מצד הבחינות החצוניות \nשל הספי' כך יתיחדו מצד הבחינות הפנימיות של הספירות. וסוד רוחא ברוחא יתבאר בספר \nאור יקר בחלק ראשון. ובעניינים אלו הארכתי שם הרבה בזוהר בעובדא דסבא ופ' ויצא ע\"ש. \nונשאר עלינו לבאר ענין מתבאר בספר הזוהר פ' אמור (דף ק' ע\"ב) וז\"ל רבי אבא שלח ליה \nלר\"ש אמר ליה אימתי זווגא דכ\"י במלכא קדישא. שלח ליה וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך \nלא בת אמי ותהי לי לאשה. אתרגיש ר' אבא ארים קליה ובכה ואמר רבי ר' בוצינא קדישא \nווי ווי, ווי לעלמא כד תיפוק מיניה ווי לדרא דיהון בעלמא כד תסתלק מנהון וישתארון \n"},{"index":16,"he":"יתמין מינך. א\"ל ר' חייא לר' אבא האי דשלח לקבלך מאי קאמר. אמר ודאי זווגא דמלכא \nבמטרוניתא לא הוי אלא בזמנא דנהרא מאבא עלאה וכד אתנהרא מיניה קרינן לה קדש דהא מבי \nאבא נטלא האי וכדין מזדווגין כחדא בגין דמלכא קדש אקרי דכתיב קדש ישראל לה' ראשית \nתבואתה דנטיל מאתר דאקרי קדש. כדין אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי דהא מבי אבא שמא \nדא ולא מבי אימא ועל דא ותהי לי לאשה לאזדווגא כחדא בזמנא דא ולא בזמנא אחרא, בזמנא \nדנטלא מבי אבא ולא בזמנא דנטלא מבי אימא. ויום הכפורים אוכח דתשמיש המטה אסור בגין \nדזווגא לא אשתכח דהא מבי אימא נטלא ולא מבי אבא. אמר ר' חייא ודאי זכאה דרא דר\"ש \nשארי בגוויה זכאין אינון דקיימין קמיה כל יומא עכ\"ל. והנה ביאר בפי' שאין יחוד ת\"ת \nעם המלכות אלא בהיות המלכות מקבלת מחכמה ואז מתיחדים, אבל כאשר היא מקבלת מבינה לבד \nאינם מתיחדים. ויום הכפורים שהוא הבינה משפעת במלכות מוכיח שאסור בתשמיש המטה מורה \n"},{"index":17,"he":"שאין יחוד למעלה. וזהו מבחר הפי' בלשון הזה. ואין תימא מענין חבוק שאנו מיחדים אותה \nבצפון שהוא הגבורה משפע הבינה כדפי' לעיל, מפני שכבר חוזר ואומר מערבית דרומית שהיא \nליחדה בימין בחסד דתמן אבא. ועוד כי החכמה מיוחדת עם הבינה כמו שאמרנו מזרח דאתקשר \nבצפון דהיינו החכמה מיוחדת עם הבינה. ואין ספק שכל קבלתה מהחכמה היא על ידי הבינה. \nומה שאמר אך לא בת אמי פי' אך לא כאשר היא מקבלת מבחינת הבינה בבחינת עצמותה לבד, \nאלא כאשר היא בת אבי ר\"ל שמקבלת בחינתה עם החכמה היינו חכמה ממש. והענין הזה מוכרח \nמכמה מקומות: \n \nשער ח פרק כב\n"}]}
