{"id":"kabala-bd11e1351be2-1-46","bookId":"kabala-bd11e1351be2","part":1,"torah":46,"title":"פרק עשרים ושתים:","hebrewTitle":"פרק עשרים ושתים:","segments":[{"index":1,"he":"פרק עשרים ושתים: \nהכונה בפרק זה הוא לבאר בעצם היחוד ממש מה ענינו והנאתו ומה הנמשך ממנו. והענין הזה \nכבר נתבאר קצת מתוך לשון מאמר הזוהר שכתבנו בפ\"כ. וז\"ל במ\"א בפ' ויקרא (דף ז'.) ובת \nכהן, דא נשמתא קדישא דאתקריא ברתא דמלכא, דהא אוקמוה נשמתא קדישא מזווגא דמלכא \nומטרוניתא נפקת, ובג\"כ היך גופא דלתתא מדכר ונוקבא כך היא נשמתא לעילא עכ\"ל. הרי \nהורה כי הזווג הוא לקבל הנשמות. וכן נתבאר פ' לך (דף פ\"ה ע\"ב) וז\"ל ופריו מתוק לחכי \nאלין נשמתהון דצדיקייא דכולהו איבא דעובדוי דקב\"ה וקיימי עמיה לעילא. ת\"ח כל נשמתין \nדעלמא דאינון איבא דעובדוי דקב\"ה כולהו חד ברזא חד. וכד נחתי לעלמא כלהו מתפרשין \nבגווגין דכר ונוקבא ואינון דכר ונוקבא מחוברים כחדא. ות\"ח תאובתא דנוקבא לגבי דכורא \nעביד נפש (כו'). ורעותא דתאובתא דדכורא לגבי נוקבא ואתדבקותא דיליה בה אפיק נפש, \nוכליל תאובתא דנוקבא ונטיל לה ואתכלילו תאובתא תתאה בתאובתא דלעילא, ואתעבידו רעותא \n"},{"index":2,"he":"חדא בלא פרודא. וכדין נטיל כלא נוקבא ואתעברת מן דכורא ותאובתין דתרווייהו מתדבקן \nכחדא. וע\"ד כלא כליל דא בדא. וכד נשמתין נפקין, דכר ונוקבא כחדא נפקין. ולבתר כיון \nדנחתו מתפרשין דא לסטריה ודא לסטריה. וקב\"ה מזווג לון לבתר ולא אתיהיב זווגא לאחרא \nאלא לקב\"ה בלחודוי דאיהו ידע זיווגא דלהון לחברא לון כדקא יאות. זכאה הוא ב\"נ דזכי \nבעובדוי ואזיל בארח קשוט בגין דאתחבר נפש בנפש כמה דהוו מעקרא. דהא אי זכי בעובדוי \nדא הוא בר נש שלים כדקא יאות. ובג\"כ כתיב ופריו מתוק לחכי דהוא בתקונא מבורך \nלאתברכא מיניה עלמין בגין דכלא בעובדין דבר נש תליא אי זכי אי לא זכי. א\"ר חזקיה \nהכי שמענא דכתיב ממני פריך נמצא. דקב\"ה אמר לה לכנסת ישראל ממני ודאי פריך נמצא, \nפריי נמצא לא כתיב אלא פריך ההוא תאובתא דנוקבא דעביד נפש ואתכליל בתוקפא דדכורא \nואתכליל נפש בנפש ואתעבידו חד כליל דא בדא כדאמרן. לבתר אשתכחו תרווייהו בעלמא ודא \n"},{"index":3,"he":"בחילא דדכורא אשתכח איבא דנוקבא. ד\"א בתאובתא דנוקבא אשתכח איבא דדכורא, דאי לאו \nתאובתא דנוקבא לגבי דכורא לא אתעבידו פירין לעלמין, הה\"ד ממני פריך נמצא עכ\"ל. \nומתוך כלל המאמר מתבאר כי הנשמות הם מזווג תפארת ומלכות. וכאשר נבא בעומק הבנתו \nנראה מתוכו כי נשמת הזכר ונשמת הנקבה הם מיוחדים ותאומים בעיבור אחד וא\"א לצייר \nנשמת הנקבה בלא זכר ונשמת הזכר בלא נקבה. והטעם מפני שהם שתי כוחות משתי ספי' \nמתיחדות. מכח הנקבה נמשכת נקבה ומכח הזכר נמשך זכר. ומצאנו שהנשמות בין זכר בין \nנקבה מתהוות מיחוד התפארת ומלכות. ויש להקשות על זה דאנן קי\"ל שהנשמות הם מבינה \nכאשר יתבאר בשער הנשמה, ואחר שהם מיחוד ת\"ת ומלכות האיך אפשר שיהיו מהבינה. ואין \nלומר שענין זה הנדרש הנה היינו בערך הרוחות שהם מהתפארת או הנפשות שהם ממלכות וכן \nאמר נפש בנפש, שהרי בתחלת דבריו נשמתין קאמר כמו שאמר ופריו מתוק לחכי אלין נשמתהון \n"},{"index":4,"he":"וכו'. ועוד יגיד עליו ריעו המאמר הקודם שבפ' ויקרא שאמר נשמתא ג\"כ. ועוד יש להקשות \nשבזוהר נראה בפי' כי מיחוד ת\"ת ומלכות אינו מתהוה אלא או זכר או נקבה וכן מוכיח \nמתוך הלשון בפ' תזריע שכתבנו בפ\"כ. ובפ' פקודי (דף רמ\"ה ע\"ב) בענין ההיכלות בהיכל \nהראשון איתא וז\"ל בהאי היכל אית רוחא דאקרי סטוטריה והאי איהו חיזו שפירא (נ\"א \nספירא) דנציץ לכל עיבר והאי איהו דקיימא לתרין סטרין ומאלין מתפרשן נציצין כנציצו \nדשרגא כמה דאוקימנא בכמה סטרין. וכמה גוונין מלהטן מהאי בסטרא דימינא. כד ההוא \nרקיעא עלאה נהר דנגיד ונפיק מעדן אפיק נשמתין לאעלא גו היכלא שביעאה לעילא, ההוא \nהיכלא שביעאה נקיט לון. וכד נפקי אינון נשמתין קדישין מגו ההוא היכלא שביעאה נחתין \nעד דמטין כו' ונקיט לון ההוא רוחא קדישא סטוטרי\"ה דאיהו לימינא. וכל אינון נשמתין \nדכורין דאינון זמינין לאתפרחא בזכאין דכורין לימינא, כלהו נקיט לון ומתעכבי תמן עד \n"},{"index":5,"he":"דאתכלילו בנשמתין דנוקבא. בגין דמהאי רוחא נפקא רוחא אחרא לשמאלא דמתחזי ואתגניז \nואתכליל בהאי רוחא קדמאה ואינון חד כלילן דא בדא והאי רוחא אקרי אדיריה סניגיה האי \nאיהו רוחא לשמאלא. והאי קיימא דכד תאובתא דהיכלא שביעאה לאתדבקא בההוא נהר דנגיד \nונפיק, ההוא רעותא דסלקא מתתא לעילא עבדא נשמתין ברעותא דיליה ואינון נוקבי. וכד \nרעותא דההוא נהר נחתא ואתדבקא מעילא לתתא עבדין נשמתין דכורין. רעותא דלעילא עביד \nדכורין, רעותא דלתתא עביד נוקבין. וכד אלין נשמתין נוקבין נפקין מגו ההוא היכלא \nשביעאה נחתין עד דמטו להאי רוחא שמאלא דאקרי אדירי\"ה, ואקרי לבנת הספיר כמה \nדאוקימנא בסטרין אוחרנין. כיון דמטו להאי רוחא אינון נשמתין נוקבין, נקטי לון האי \nרוחא וקיימאן ביה. ולבתר אתכלילו רוחא דא דשמאלא ברוחא דא דימינא וכדין אתעבידו \nאינון נשמתין כלילין דכר ונוקבא כחדא, מזדווגין ופרחאן מהאי היכלא ואתפרשאן בבני \n"},{"index":6,"he":"נשא כדקא יאות עכ\"ל. והנה מתוך המאמר הזה הריסה אל שתי הגדרין שגדרנו למעלה בענין \nהנשמה. ראשונה שאמר שהן מתהוות זכר ונקבה בפני עצמן אלו אל הימין ואלו אל השמאל אמת \nשהם מתיחדים ע\"י שתי הכחות ההם מפורשים בשמות ידועים כמבואר מתוך פשט המאמר. שנית \nאמר לעיל שהם מיחוד ת\"ת ומלכות, והנה אמר כאן בפי' שאינן אלא מהיחוד ההיכל השביעי \nבנהר דנגיד ונפיק שהיא בבינה לא מיחוד החתן והכלה. עוד נמשך מתוך המאמר הזה הריסה \nאל המאמר מפ' תזריע שכתבנו בפ\"כ. ששם אמר שרעותא מתתא לעילא הוא רחמים והוא זכר \nוהיינו אשה כי תזריע וילדה זכר ופי' רז\"ל אשה מזרעת תחלה ילדה זכר. והכא קאמר ההוא \nרעותא דסלקא מתתא לעילא נקטא נשמתין ברעותא דיליה ואינון נוקבי. הרי שבפי' אמר \nשבהיות רעותא מתתא לעילא אז הם נקבות ואח\"כ אמר וכד רעותא דההוא נהר נחתא ואתדבקא \nמעילא לתתא עבדין נשמתין דכורין, הפך מ\"ש בפ' תזריע שבהיות התעוררות מלמעלה למטה אז \n"},{"index":7,"he":"היא נקבה ודינא. ונראה לתרץ שזאת השלישית אינה שאלה מפני שהענין הנזכר כאן הוא ענין \nאחר והנז' בפ' תזריע הוא ענין בפ\"ע. ולשנים הראשונים נראה לומר כי הנזכר במאמר הזה \nהוא ענין בפ\"ע והנזכר בשאר המאמרים מיחוד תפארת ומלכות הוא ענין בפ\"ע. ולבאר הענין \nהזה נקדים הקדמה, כי ידוע שההיכלות הם כלים מגלים פעולות הספי' והספי' משפיעים \nבהיכלות כמו שנרחיב הביאור בשער היכלות. והנה ההיכל הזה הראשון הוא כנגד הספירה \nהתשיעית. והיא היתה עשירית מקודם המיעוט ולכן היכלה הוא זה הראשון ממטה למעלה והוא \nנקרא לבנת הספיר. וידוע כי היסוד הוא כולל יחוד תפארת ומלכות כאשר נבאר לפנים הוא \nנרמז בשם יאהדונה\"י ולכן בהיכל היסוד שם גלוי הויות הנשמות. ושתי הרוחות אשר בהיכל \nזה הם אותם שאמר אחד אל הימין ואחד אל השמאל הם משכן וכסא לת\"ת ולמלכות, שהזכר \nנטייתו לעולם אל הימין בסוד הרחמים והנקבה לעולם נטייתה אל השמאל בסוד הדין. וידוע \n"},{"index":8,"he":"שהעקר נשמות הם בבינה שהיא הנקראת במאמר הזה נהר דנגיד, ומשכנה בהיכלות הוא היכל \nהשביעי. והנה ידוע כי מציאות המשכת הנשמה מהבינה אל הת\"ת והמלכות הוא בהעלם ובדקות, \nכדרך הזרע הנשפע מהמוח הזכר אל הזכר וממוח הנקבה אל הנקבה. והנה ידוע שסוד הזכר הוא \nבאור ישר ממעלה למטה דרך המשך הספירות, וסוד הנקבה באור חוזר ממטה למעלה. ולכן כאשר \nיושפע שפע הנשמה אל התפארת יושפע עליו בסוד אורו הישר שהוא מלמעלה למטה, וכאשר \nיושפע שפע הנשמה אל המלכות יושפע עליה בסוד אורה שהוא ממטה למעלה. ולכן אמר בזכר כד \nרעותא דההוא נהר נחתא מעילא לתתא עבדין נשמתין דכורין, פי' כאשר השפע הזה הוא בסוד \nאור הישר והוא אור היורד מלמעלה למטה אז הנשמות הם זכרים. פי' הוא שפע הראוי אל \nהזכר להוות ממנו נשמת זכר ואז מקבל אותו האור הימיני שהוא משכן ומושב הת\"ת שהוא \nהזכר. ואמנם כאשר השפע הוא בסוד אור החוזר שהוא האור העולה ממטה למעלה אז הנשמות הם \n"},{"index":9,"he":"נקבות, פי' שפע הראוי להוות ממנו נשמת הנקבה. ואז מקבל אותו האור השמאלי שהוא משכן \nוכסא אל המלכות שהיא הנקבה. וענין ירידת שפע זה מהנהר אין בו צורה כלל אלא כח הנשפע \nמהמוח דרך חוט השדרה. אמנם מציאות הנשמה בהווייתה בצורת נשמה הוא בשתי הכוחות שהם \nאור ימיני ושמאלי שהם משכן תפארת ומלכות ועל ידיהם הם מתיחדים הזכר והנקבה כדפירש \nבמאמר. ובזה נמצא שאין המאמר הזה חולק עם האחד מהמאמרים הנזכרים. ומתוכו יצא לנו אל \nענין הזווג כי תחלת השפע הראוי אל הנשמה נשפע מהבינה אל הת\"ת הראוי לזכר ואל המלכות \nהראוי לנקבה, והיינו ענין הנשמות שהם מבינה. אח\"כ מתיחדים תפארת ומלכות. וע\"י יחודם \nמתיחדים הנשמות תאומים זכר ונקבה, עד שהם באים אל בני אדם ומשם נפרדים כל אחת ואחת \nלעצמה. ומה שכתב בפרשת תזריע מענין אשה מזרעת תחלה, אינו לענין הנשמות אלא אל \nהתעוררות הקודם אל הזווג כדפירשתי בפ\"כ. ומה שיש לחקור עתה בענין זה הוא שמתוך כל \n"},{"index":10,"he":"המאמרים האלה בכלל נראה כי מיחוד תפארת ומלכות מתהוים נשמות כדמוכח לעיל, וזה דבר \nבלתי אפשר שבפירוש אמר הרשב\"י ע\"ה שהנשמות כלם הם נבראות מבריאות העולם לכל הפחות. \nוז\"ל בזוהר פרשת לך (דף צ' ע\"ב) ת\"ח דאמר ר' שמעון כתיב זה ספר תולדות אדם. וכי ספר \nהוה ליה אלא אוקמוה דקב\"ה אחמי ליה לאדה\"ר דור ודור ודורשיו כו'. היאך אחמי ליה אי \nתימא דחמא ברוח קודשא דאינון זמינין למיתי לעלמא כמאן דחמא בחוכמתא מה דייתי לעלמא. \nלאו הכי אלא חמא בעינא כולהו וההוא דיוקנא דזמינין למיקם בהאי עלמא כלהו חמא בעינא. \nמ\"ט בגין דמיומא דאתברי עלמא כלהו נפשין דזמינין למיקם בבני נשא כלהו קיימי קמיה \nקב\"ה בההוא דיוקנא ממש דזמינין למיקם ביה בעלמא. כגוונא דא כל אינון צדיקייא בתר \nדנפקין מהאי עלמא כלהו נפקן סלקן וקב\"ה אזמין לון דיוקנא אחרא לאתלבשא בהו כגוונא \nדהוו בהאי עלמא בג\"כ כולהון קיימין קמיה וחמא לון אדה\"ר בעינא. ואי תימא בתר דחמא \n"},{"index":11,"he":"לון לא קיימי בקיומייהו. ת\"ח כל מלוי דקב\"ה בקיומא אינון וקיימין קמיה עד דנחתו \nלעלמא. כגוונא דא כתיב את אשר ישנו פה וכו' הא אוקמוה דכלהו בני נשא דזמינין למהוי \nבעלמא כלהו אשתכחו תמן. הכא אית לאסתכלא, דהא כתיב ואת אשר איננו פה וכו' ומשמע \nהנהו כולהו דיפקון מאינון דקיימי תמן בגין דכתיב עמנו היום ולא כתיב עמנו עומד \nהיום. אלא ודאי הכא כלהו קיימו תמן ולא אתחזו לעינא בג\"כ כתיב עמנו היום אע\"ג דלא \nמתחזון. ואי תימא מ\"ט לא אתחזון הכא כמה דאתחזון לאדה\"ר דחמא לו עינא בעינא, והא \nהכא מתחזי יתיר. אלא הכא כד אתיהיבת אורייתא לישראל חיזו אחרא ודרגין עלאין הוו \nחמין ומסתכלין עינא בעינא והוו תאיבין לאסתכלא ולמחמי ביקרא דמאריהון. ובג\"כ חמו \nיקרא עלאה דקב\"ה בלחודוי ולא מאחרא. וע\"ד כלהו בני נשא דזמינין לקיימא בעלמא כו', \nהה\"ד גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו. גלמי ראו עיניך מ\"ט בגין דדיוקנא אחרא \n"},{"index":12,"he":"עלאה הוי כהאי ובג\"כ כתיב ומי צור זולתי אלקינו מאן צייר טב דכליל כלא דא בדא כקב\"ה \nעכ\"ל. והנה מתוכו מתבאר בפי' היות הנשמות נאצלות מצויירות ציור מתגלה. עד שנשמר \nהרשב\"י ע\"ה שלא נאמר שהיו הנשמות שראה אדה\"ר אותם שעתידין עדיין להתאצל וראה בכח \nמראה הנבואה. אלא שראה אותם נאצלות מצויירות ציור מתגלה שראה אותם בעיניו כדמוכח \nבלשונו. וכן בענין אשר איננו פה עמנו היום הוקשה לו למה לא אמר עומד ולמה לא ראו \nאותם. והוצרך לתרץ שלא נתנו לב לדבר, לפי שהיו רואים עניינים עליונים יותר שהם \nכסאותיו של ממ\"ה הקב\"ה. ואחר שכן, ראוי לדעת מה ענין הנשמה שמתאצלת בעת הזווג. ועוד \nשא\"א לומר שהיה זווג קודם אדה\"ר ממה שנתבאר בפרקים הקודמים כי לא היה זווג שלם עד \nאחר שנברא אדה\"ר ולא ראינו שת ובת זוגו שיצאו אחור כנגד אחור וכן הבל וזוגתו וקין \nוזוגתו. ואם אמת שנאצלו בזווג שהיה קודם אל אדה\"ר א\"כ היה ראוי שכולם יהיו אחור \n"},{"index":13,"he":"כנגד אחור. ואמנם הענין הזה לא נמצא כ\"א באדם וזוגתו אם בגופו ואם בנשמתו. ואין \nלומר שכן היו הנשמות בעת אצילותן קודם הנסירה של אדה\"ר, דא\"כ לא לישתמיט תנא בחד \nדוכתא לפרושי האי. לכן היה נראה לפרש שבעת אצילות נשמת אדה\"ר נאצלו כל הנשמות \nשבעולם ר\"ל כל הדורות העומדים עד התחייה ואותן הנשמות המתהוות מהזווג הם שמורות \nלעתיד לבא כי אז יחדש הקב\"ה עולמו בנשמות חדשות. וזה דוחק. ועוד היה באפשר לומר \nשאין מתוך המאמר הזה הכרח שהיו נאצלות אלא תיקי הנשמות ודיוקנם שהם מתלבשות בהן אחר \nאצילותן ודייק הכי אמרו וההוא דיוקנא דזמינין למיקם וכו' משמע שאינן ממש הנשמה אלא \nדיוקן שבו מתלבש הנשמה. ועוד דייק הכי שאמר וקב\"ה אזמין לון דיוקנא אחרא לאתלבשא \nבהו דהיינו תיקין ולבושין אל כל הנשמות. וכן דייק לישנא דקרא גלמי ראו עיניך דהיינו \nגלמי לבוש שבו נחתא הנשמה אחר אצילותה. וג\"ז אצלינו קצת דוחק, שאם נשמות ליכא \n"},{"index":14,"he":"עדיין, לבושין למה. וכי לא הספיק בריאת דיוקנא בעת אצילות נשמתם. ועוד נראה לתרץ, \nונאמר בעת שהאציל הקב\"ה נשמת יציר כפיו האצולה, היתה כלולה מס' רבוא נשמות. שאין \nדור פחות מס\"ר, וכן פי' הרשב\"י בתיקונים. והנה בהיות נשמתו כלולה מאותם ס' רבוא כל \nעוד שהיו האנשים הולכים ומתרבים היתה נשמתו מתפשטת בהם ולעולם אין נשמה שלו חסרה \nדבר וזהו הטעם קנס המיתה לכל הבאים אחריו כי כלם חטאו במעשה ההוא. והוא הולך ומצטרף \nבכל הנשמות. ויש לנו קצת דמדומי ראיה שהרי במרע\"ה שהוא שת כנדרש בתיקונים ועליו \nנאמר (בראשית ה ג) ויולד בדמותו כצלמו שהיה כלול מס\"ר כאביו כי הוא הבן הנמשך \n[ממוח] האב ולכן הוציא ממצרים ס' ריבוא. ועליו נאמר אשה אחת ילדה ס' רבוא בכרס אחד. \nועל זה רמזו שקול משה כנגד כל ישראל. ועל זה אמר (במדבר יא כא) שש מאות אלף רגלי \nהעם אשר אנכי בקרבו. כי עמו ממש היו ממנו יצאו ובו היו כלולים, ולכן כלם ינקו ממנו \n"},{"index":15,"he":"תורה. ועל זה רמז (שם שם יב) האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו. כי הגם \nשהם כלולים בו, עכ\"ז אין אנכי הרה מהם שהוא רומז כנגד השכינה המתעברת מהם. וגם אין \nאנכי המוליד אותם כנגד הת\"ת שהוא האב המוליד. וע\"ז אמר (דברים ג כו) ויתעבר ה' בי \nלמענכם כי נעשת השכינה מעוברת בי. פי' כל עובריה היו בי ואנכי הייתי שלייתכם למענכם \nודאי. ולכן פירש בתיקונים (תקונא שתין ותשע דף ק\"ח ודף ק\"י) שמרע\"ה מתפשט בכל דור \nודור בס' ריבוא דהיינו סיבוב הגלגול של ס\"ר שעליו נאמר (קהלת א) דור הולך ודור בא \nופי' דור שהולך הוא דור שבא ולכן בכל דור ודור הוא מתפשט בששים ריבוא ותורתו מאירה \nבהם וכלם יונקים ממנו כמבואר ענין זה בתיקונים בפסוק (בראשית ד ב) ותוסף ללדת וכו'. \nובזה יובן הנדרש בר\"מ (פ' תצא דר\"פ) שמשה רבינו בעולם הזה בגוף נבזה בין ישראל \nכמבואר שם. וח\"ו שיהיה משה רבינו ע\"ה מבחר היצורים כלם מגולגל כלל כל שכן בבזיון. \n"},{"index":16,"he":"אלא הכוונה על מציאות אור תורתו המאירה בבעלי התורה וששים ריבוא היונקים ממנו והם \nנבזים בין עמי הארץ, וזה אמת שאין בו ספק אל הענין ההוא. ונחזור אל ענייננו שהיתה \nנשמת אדה\"ר כלולה מס\"ר שהוא שיעור דור אחד. וזה ביאר במ\"ר (תשא פ\"מ) וז\"ל עד שאדה\"ר \nמוטל גולם הראה לו הקב\"ה כל צדיק וצדיק שעתיד לעמוד ממנו. יש שהוא תלוי בראשו של \nאדה\"ר ויש שהוא תלוי בשערו ויש שהוא תלוי במצחו ויש בעיניו ויש בחוטמו ויש בפיו ויש \nבאזנו ויש במלתין (וזה מקום הנזם). ותדע לך בשעה שהיה איוב מבקש להתוכח עם הקב\"ה \nאמר מי יתן ידעתי ואמצאהו וגו' אערכה לפניו משפט. הקב\"ה משיבו אתה מבקש להתוכח עמי \nאיפה היית ביסדי ארץ. מהו איפה, ארשב\"ל אמר ליה הקב\"ה איוב אמור לי האיפה שלך באיזה \nמקום היתה תלויה בראשו או במצחו או באיזה אבר שלו אם אתה יודע באיזה מקום היתה \nאיפתך אתה מתווכח עמי. הוי איפה היית עכ\"ל. ומתוכו בפי' מתבאר כונתינו בלי פקפוק. \n"},{"index":17,"he":"ואמר עד שאדה\"ר מוטל גולם מפני שאחר שהציבו והעמידו הקב\"ה בצביונו ובמעמדו נתפשטו \nהנטיעות הכלולות בו בג\"ע עד עמוד להם גופים להתלבש אבל היו כלולים בו קודם גמר \nבריאותו בהיותו גולם דהיינו עסה מגולגלת. ואחר שהזכרנו ענין זה נאמר כי דקדק לשון \nהמאמר שהראה הקב\"ה לאדה\"ר דור דור ודורשיו, הנה שלא הראה לו אלא כמנין הדור הזה \nשהוא ס' רבוא אבל הנוסף על ס' רבוא לא היו עדין נבראות שהם נאצלות ע\"י הזווג והם הם \nהנשמות החדשות שמהם ג\"כ עתיד הקב\"ה לחדש עולמו כדפי' לעיל. ובזה יובן מה שדרשו רז\"ל \nשראה אדם לדוד שלא היו לו חיים ונתן לו ע' שנה מחייו. עם היות שנדרש ענין זה בזוהר \nבענין אחר. זהו הנראה לנו בתיקון הענין הזה ונכלל הפרק הזה. ונבאר עתה ענין נאה \nביחוד שנמצא בס' הזוהר: \n \nשער ח פרק כג\n"}]}
