{"id":"kabala-bd11e1351be2-1-84","bookId":"kabala-bd11e1351be2","part":1,"torah":84,"title":"שער כ פרק ט","hebrewTitle":"שער כ פרק ט","segments":[{"index":1,"he":"שער כ פרק ט\nפרק תשיעי: \nעוד בשם אלדים שם (בהקדמה ד\"ב.) מאמר א' וז\"ל א\"ר שמעון על דא שמייא וחיליהון במ\"ה \nאתבריאו דכתיב כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו' וכתיב מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה \nהודך על השמים על השמים איהו לסלקא בשמא. בגין דברא נהורא לנהוריה ואתלבש דא בדא \nוסליק בשמא קדישא ה' עילאה. וע\"ד בראשית ברא אלהים דא אלהים עילאה. דהא מ\"ה לא הוי \nהכי ולא אתבני. אלא בשעתא דאתמשכן אתוון אילין אל\"ה מעילא לתתא ואימה אוזיפת לברתא \nמאנהא וקשיטת לה בקישוטהא. ואימתי קשיט לה בקישוטהא כדקא יאות, בשעתא דאתחזן קמה כל \nדכורא דכתיב אל פני האדון ה'. ודא אקרי אדון כד\"א הנה ארון הברית אדון כל הארץ. \nכדין נפקת ה' ואעילת יו\"ד ואתקשטת במאני דכורא לקבליהון דכל דכר בישראל. ואתוון \nאחרנין משכין לון ישראל מלעילא לגבי אתר דא. אלה אזכרה. אדכרנא בפומאי ושפיכנא \nדמעאי ברעות נפשא בגין לאמשכא אתוון אלין וכדין אדדם מעילא עד בית אלהים למהוי \n"},{"index":2,"he":"אלהים כגוונא דיליה. ובמה, בקול רינה ותודה המון חוגג עכ\"ל. ופי' ע\"ד שמייא וכו' \nלמאי דהוה סליק אדעתין בזהר בביאור ענין מי אלה שנתבאר בפרק הקודם היה קשה למה \nנבראו שמים וחיליהון במ\"ה כדכתיב כי אראה וכו'. כי מה יחס כינוי מ\"ה אל המלכות \nלענין בריאת שמים וחיליהון. אמנם לפי מה שפירש אליהו להרשב\"י ע\"ה בשם אלהים שפי' מי \nאלה כמו שבארנו בפ' הקודם מענין מ\"י ואל\"ה, יתישב טעם מ\"ה לבריאת שמים וחיליהון \nכאשר יתבאר בע\"ה. וזה המאמר הוא סוף מאמר הקודם בפרק הקודם. וקודם נתינת טעם למלת \nמ\"ה לבריאה הכריח הענין מהפסוק. כי הפסוק אמר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וזה חוזר \nאל שם מ\"ה הנז'. ואמר שהם מעשה אצבעותיך מה. וז\"ש קודם לזה מה אדיר שמך. ר\"ל מ\"ה \nהוא שמך האדיר במלכות הנקרא ארץ. וזה כוון באמרו דכתיב כי אראה שמיך וכו' וכתיב מה \nאדיר וכו'. ומפני כי סוף הפסוק אשר תנה הודך קשה לכאורה לפי' זה. ולפי האמת הוא \n"},{"index":3,"he":"הכרח אל העניין. לזה סיים פי' הפסוק ואמר על השמים איהו לסלקא בשמא. פי' הוד שמך \nהשלם אינו במלכות כי מלכות הוא מ\"ה לבד. אמנם הודך הוא על השמים שכוונתו על תפארת \nהנקרא שמים, והיא הבינה שהיא על השמים ת\"ת. בגין דברא נהורא לנהוריה הכונה שהאציל \nאל\"ה שבהם מתלבש מ\"י כדפי' בפרק הקודם. והם מאורות שבהם נתלבש אור הבינה הנעלמת \nהנקראת מי. וסליק בשמא קדישא כו' פי' אז נשתלם השם ונתעלה האצילות של הבינה בשם \nאלהים. וע\"ד בראשית וכו'. פי' הכריח הענין כמוסכם בפי הכל כי אלהים זהי בינה, דאל\"כ \nמאן לימא לן שהוא בבינה נימא שהוא במלכות. אלא ודאי מן הטעם שפי' דלא שייך שם אלהים \nבמלכות אלא ע\"י עליית רגלים כדמפרש ואזיל. וז\"ש דהא מה לאו הכי שהרי מדת המלכות לא \nשייך בה מ\"י אלא מה. וכיון שכן אע\"פ שתתייחד עם אלה לא תעלה בשם אלהים מלא אלא (ה\"ם \nשהם היא מה) [אלה\"ם שהמלכות היא מ\"ה] בה' ולא בי'. וז\"ש דהא מ\"ה לאו הכי, פי' אינה \n"},{"index":4,"he":"בי' אלא בה'. ועוד דלא אתבני להיותה נקראת (בהם אלה) [בשם אלהים] אלא ע\"י המשכת \nאל\"ה אלה וזה א\"א אלא ע\"י כח בני אדם כאשר יתבאר. וזה שחזר לבאר על ראשון ראשון. \nראשונה למה נקראת מ\"ה. אמר ואימא אוזיפת לברתא וכו' פי' להבין הענין הזה צריך אל מה \nשבארנו בשער המציאיות מענין המלכות שיש לה שני מציאיות. הא' מציאות שבו נקראת י' \nוהיא דקה ביותר וזהו מצד החכמה זכר, לכן אז היא בצורת זכר והיא אות ברית מילה בסוד \nהיו\"ד שבה. ומצד הבינה יש לה מציאות הה\"א שהיא הבנין אשר נבנתה בלקיחתה מן האדם \nדכתיב (בראשית ב) ויבן ה' אלדים את הצלע. הבינה (הבינה) [בנה] את הצלע שהיא המלכות \nבסוד היו\"ד ונבנתה הה\"א. וטעם שנבנתה הה' בה מצד הבינה, הוא כי לבינה ג\"כ צורת \nהה\"א. והה\"א ג' ווי\"ן בסוד חסד דין ורחמים כאשר ביארנו בשער הנזכר. והנה המלכות \nאינה נבנית מהבינה בקישוטיה הנחמדים שהם מציאות היו\"ד אשר בבינה הנרמזת ביו\"ד של \n"},{"index":5,"he":"מ\"י. אמנם אוזיפת לה מבניין הה\"א שהיא בחינת ה\"א שבה כי היא בחינה קרובה אל מלת אלה \nהנזכר והנה המ\"ם של מ\"י והמ\"ם של מה הם שוים מטעם שהוא רומז אל כללותם מד' סטרין \nשהם ד' יסודות. הבינה מצד היותה משפעת בהם, והמלכות מצד קבלתה מהם. ובזה לפי שהיא \nבחינה מתגלית יצאו שוים. אמנם קשוטי הבינה שבהם היא מתקשטת שהיא מציאות היו\"ד אין \nלה מצד הבינה בכל הזמן בלתי בהראות כל זכר אל פני האדון ה' שהיא המלכות בבחינת \nהיו\"ד כמו שהכריח מפסוק ארון הברית אדון כל הארץ. הנה כי המלכות נקרא אדון בבחינת \nהיו\"ד ולפניה נראין הזכרים כדכתיב אל פני האדון. כדין נפקת ה\"א וכו'. פי' כי לפי \nשאז מתראים לפניה הזכרים ולאו דווקא הזכרים אלא הזכרות ממש אות ברית היה מתראה לכל \nא' אם היה שומרו בטהרה. וזהו לשון זכורך ולא כתיב זכרך שנראה הזכר עצמו אלא זכורך \nשהוא האבר הקדוש אות ברית יו\"ד וכן דקדק בזוהר במ\"א (משפטים דף קכ\"ד. ובפ' שלח דף \n"},{"index":6,"he":"קס\"ה ע\"ב). ומפני שהיו מתראים הזכרים. לכן היא היתה מתקשטת בקשוטי הבינה עצמה שהם \nמצד החכמה דהיינו יו\"ד. וז\"ש אתקשטת במאני דכורא וכו' פי' בכלי הזכר דהיינו מצד \nהחכמה והיא אות ברית כדפי'. והנה אז ע\"י הזכרים היתה בחי' מ\"י. ואתוון אחרנין כו' \nפי' אותיות אל\"ה הצריכים להשלים שם אלדים היו מושכים אותם ישראל מלמעלה למטה, \nהכוונה היו מייחדים את המלכות הנקראת מי עם האבות שהם החסד והדין והרחמים הנקראים \nאלה. ולהורות כי ענין היחוד וההמשכה הזאת היתה טורח ודוחק גדול. הכריח הענין מפסוק \nאלה אזכרה. ופי' כי אין הכוונה אזכרה כפשוטו שהוא זכרון אחר הגלות אלא הזכרון ממש \nבזמן הרגלים כי היו ישראל מתפללים על יחודם באותיות אלה בדמע הלב ובתפלה ובתחנונים \nוזהו שהיו זוכרים אל\"ה בתפלתם והיו שופכים דמעות כדי להמשיך ולייחד אותיות אל\"ה אל \nמ\"י. וזהו אדדם [אדדם עם הכולל בגי' מ\"י], הכוונה אורידם ואניעם ואשפיעם אל המלכות \n"},{"index":7,"he":"כדי שיהיה שם אלדים שלם. ובמאי בקול רינה ותודה וכו' פי' צעקה. או יהיה פי' רנת \nהלוים כדכתיב (במדבר יח כג) ועבד הלוי הוא וכו', והמון חוגג הם ישראל העולים \nלרגלים. ונשלם ביאור המאמר הזה שבח לאל. והכלל העולה הוא כי אלדים שבמלכות הכוונה \nאל מ\"י, פי' מ\"ם של מ\"ה והיא עצמה מ' של מי הנזכר בבינה, וי' הוא מציאות היו\"ד שלה \nוהיא נשפעת מצד מ\"י שהוא י' של בינה מצד החכמה בסוד קוצו של ה' ראשונה, כאשר נבאר \nבפ' י\"א בע\"ה, ואלה הוא ג\"כ אל\"ה הנזכר בבינה. כלל זה הענין (בבינה המ' רומזת) בסוד \nשהוא משפעת בד' קצוות הם ד' יסודות והיו\"ד על הסוד הנרמז. ובמלכות המ' הוא בסוד \nשהיא מקבלת מד' יסודות שהם ד' רגלי המרכבה. ואין לתמוה שאחר שהמלכות היא א' מד' \nרגלי המרכבה שאינה מקבלת אלא מג' שהיא עצמה הד'. כי כבר ביארנו בזה בכמה מקומות \nהיות כח בחינה מקבלת מעצמה ומשאר הספירות שלמעלה ממנה. ואלה בבינה בסוד שהיא משפעת \n"},{"index":8,"he":"באלה. ובמלכות בסוד שהיא מקבלת מאל\"ה. ואחר שנתעוררנו בפי' השם הקדוש הזה בכל \nענייניו ומציאותיו מצאנום ג'. העקרי הוא בגבורה והוא מקומו המיוחד, הב' הבינה, הג' \nהמלכות. וראוי שנחקור האיך השם הזה מורה דין, שהרי לפי מה שפי', אדרבה עקרו רחמים \nוכן מורה מה שפי' בכל א' משלשת המאמרים הנז' בפ\"ז ח' ט'. ולזה נשיב בהקדמה מה שפי' \nבשער ט\"ו פ\"ג שבכל מקום שהמדרגות ממטה למעלה מורה דין והם דין, ולכן להיות כי בשם \nזה הם המדרגות ממטה למעלה הם דין. כיצד כי לפי מה שפי' בענין מ\"י ואל\"ה מן הראוי \nהיה שיהיה סדר השם מי\"אלה. כי מ\"י הוא בסוד הנעלם בבחינה הנעלמת כדפי'. ואל\"ה הוא \nבבחינה המתגלית. ולכן בא בהיפוך ממטה למעלה בג' פנים. ראשונה היות אלה קודם למי \nכמפורסם. ועוד קדם יו\"ד למ\"ם עם היות כי במ\"י קודם מ' לי' נתהפכה המדה וקדם בהשם י' \nלמ'. ואע\"פ שאפשר לדחות כי אדרבה זו היא עקר סדרו שהיו\"ד תקדם למ'. זו אינה ראייה, \n"},{"index":9,"he":"כי העקר שבשם הוא משמעות מ\"י המורה על העלם הדבר ואם היה לשון ים היה מורה גלוי \nובחינה מתגלית כמו שנבאר בערכי הכנויים בפ\"ד. והטעם כי בהיות המלה י\"ם מור\"ה גלוי \nכי יו\"ד שהיא נעלמת מתפשטת אל ד' סטרין שהיא מ' ונמצאת היו\"ד שהוא נקודה בלי הרחבה \nמתרחבת אל מ' ומתפשטת אל ד' קצוות כי\"ם המתרחב והולך. אמנם בהיות מ' קודמת אל י' \nמורה אדרבה העלם כי ד' סטרין אע\"פ שהם רחבים ונמתחים בסוד החכמה עכ\"ז הם נעלמים \nומתקבצים בסוד היו\"ד. שהיו\"ד נקודה נעלמת וזהו מ\"י המורה העלם. ולכן במלכות מ' קודם \nה' המורה אדרבה יותר גלוי, שהמ\"ם היא פתוחה קצת ואינה מתפתחת לכל הצדדים וה\"א בחינה \nיותר מתגלית. אבל בהיותה מ\"י מורה על כי היא מתעלמת בסוד הבחינות הנעלמות. ונחזור \nאל הענין כי מ\"י ג\"כ בא בהיפוך י\"ם. עוד בא בהיפוך ג' והוא מפורסם בדברי הרשב\"י ע\"ה \nבמקומות רבים בתיקונים ה' של שם הקודם לי' וגובר עליו ובארנוהו בשערים הקודמים. \n"},{"index":10,"he":"והרי בבחינות אלה עם היות שענין האותיות מורות רחמים ישפוט בהם הדין מפני הפוכים \nהאלה. ע\"כ הגיע מה שראינו לבאר בשם זה: \n \nשער כ פרק י\nפרק עשירי: \nהשם הששי יהו\"ה והוא מיוחס אל הת\"ת. וכלם הסכימו בו שהוא רחמים גמורים. אמנם נמצא \nבתקונים (תקונא כ\"א דף מ\"ד ע\"ב) הפך זה. וז\"ל דרישא דחרבא איהו י', גופא דחרבא ו', \nתרין פיפיות דחרבא תרין ההי\"ן, נרתקא דילה אדנ\"י [וחרבא הוי\"ה]. וכד איהי יהו\"ה בר \nמשכינתיה איהו דין דחתך מכל סטרא. כד עאל בנרתקא אתעביד רחמי ולא חתוך דינין. ורזא \nדא דחרבא בנרתקא יאהדונה\"י הכי הוא ודאי. ובזמנא דיהו\"ה בר משכינתיה אתמר ביה כי \nיהו\"ה אלהיך אש אכלה הוא, דנטיל מגבורה לאוקדא עלמא עכ\"ל. הרי בביאור כי השם בן ד' \nהוא דין אש אכלה. וכשנדקדק היטב בלשון המאמר הזה נמצא איש שלומינו ואינו חולק כלל \nעם הסכמת המפרשים, ודקדק שאמר י' רישא דחרבא להיות שהיא חכמה בראש ולהיותה רחמים \n"},{"index":11,"he":"אין לה חלק בגוף הדין אלא כלאחר יד בהסתר פנים והוא ראש החרב. וגוף החרב שהוא הוא\"ו \nתפארת. אבל החותכים הם הב' פיות שלה שהם הבינה המשפעת דין אל הגבורה ומשם יונק הת\"ת \nלהיותו דין חוץ מטבעו ומדתו. וז\"ש דנטיל מגבורה וכו' כי בלי יניקתו משם הוא רחמים \nמכל צד ובחי'. והפה האחרת היא המלכות שהיא חותכת ופועלת בדין, אמנם כאשר הוא ביחוד \nעם המלכות הוא רחמים. והשם המורה על היחוד הוא שם בן ח' אותיות והוא שם נפלא וקדוש. \nוהרשב\"י אמר ג\"כ בפי' שהוא רחמים בתקונים (תקונא ע' דף קי\"ח) וז\"ל ואית אבר דאתקרי \nביה יהו\"ה רחמי וכו'. אלא ודאי כדפי' והוא נכון וברור. וברמז שם זה בזהר שה\"ש (ז\"ח \nדף ע\"ט) פי' הרשב\"י ע\"ה. חדרא רביעאה דיוקנא דיעקב סבא ברזא יה\"ו דנטיל ירותא דאבא \nואמא ואיהו אתרבי בגווייהו ואזל לקמייהו בארח דצניעו דכל עלמא הכי אתחזי כגוונא \nדסדורא דאתוון דמארי כלא כמה דאינון מסודרן יהו\"ה אורחי דדכורא לשוואה תדיר נוקביה \n"},{"index":12,"he":"לקמיה לאשגחא בה ולאסתלקא מינה חשדא וקנאה ולא יהיב עינוי באנתו אחרא. י' דכר ה' \nנוקבא י\"ה הא נוקבא לקמי דדכורא ולאסתכלא בה תדיר. ברא אזיל לקמי אמיה לחפיא לה \nמעינא בגין יקרא דילה ויקרא דאבוי כו' [יעקב] נטיל (ס\"א נטיר) נוקביה (ושוי לה \nלקמיה) לאשגחא בה תדיר ולא באחרא הה\"ד תמיד עיני ה' אלהיך בה דלא תסתלק מעינא רגעא \nחדא ודא איהו סדורא דאתוון קדישין למהוי סדורא דא עילא ותתא עכ\"ל. ולכאורה מציאות \nהמאמר הזה בכללו רחוק מאד כי אין קנאה ושנאה למעלה וכן נתינת עיניו באשה אחרת. אלא \nכדי לתת טעם ע\"י כן אל סדר האותיות השם הקדוש. ועוד יש לדקדק בדבריו באמרו ברזא \nיה\"ו דנטיל ירותא וכו', נראה מתוך דבריו כי טעם היות בת\"ת אותיות י\"ה הוא מפני \nשמקבל מהם ירושת אב ואם והוא טעם נכון. ואח\"כ בתוך כדי דבור אמר כי הטעם הוא ואיהו \nאתרבי בגווייהו, וזהו טעם שני. אח\"כ בתכ\"ד אמר ואזל לקמייהו ארח דצניעותא א\"כ נראה \n"},{"index":13,"he":"שהרשב\"י ע\"ה ח\"ו אינו מתיישב בענין כראוי כי הוא מתהפך מענין לענין. עוד צריך לדקדק \nמהו ירותא דאבא ואמא ועניינו, וכן אמרו אתרבי בגווייהו. (והענין הוא) שהרשב\"י ע\"ה \nפי' חדרא רביעאה ואמר שהוא ת\"ת ברזא יה\"ו. ר\"ל כי עיקר האותיות של השם בת\"ת הם \nאותיות יה\"ו. ולזה הוקשה לו כי בשלמא אם נאמר שיהיה עיקר השם כל ד' האותיות כפשוטו \nניחא שמפרש הטעם מפני שהוא נוף האילן כולל כל הענפים וממנו מתפשטים לכן נתייחס לו \nשם כולל כל האצילות שהוא שם בן ד'. אלא לפי מה שפי' עתה שעיקר השם בו הוא יה\"ו ג' \nאותיות לבד, קשה מה טעם אל האותיות האלה או יכלול הכל או לא יכלול אלא הוא\"ו הרומז \nבו לבד. לזה תירץ כי הטעם הוא דנטיל ירותא דאבא ואמא. ופירושו ביאר הרשב\"י ע\"ה בשעת \nפטירתו כדפי' בספר אור יקר בס\"ד. וזהו כלל דבריו. כי כאשר נאצל חסד מחכמה מציאות \nהחסד נשאר שם, וכאשר נאצלה הגבורה מהבינה מציאות הגבורה נשאר שם. ובהיות שהתפארת \n"},{"index":14,"he":"מתעלה בסוד הדעת. כמו שהת\"ת דרכו להכריע בין הגדולה וגבורה וכולל אותם במקומם \nכנודע, כן בהיותו מתעלה יורש שתי מציאיות אלו וכולל אותם. וכמו שגובר התפארת על \nהחסד וגבורה הנאצלים במקומם בסוד הכרעתו, כן הוא מכריע בין אותם המציאיות וגובר \nעליהם. וז\"ש הנה דנטיל ירותא דאבא ואמא, דהיינו שתי המציאיות הנעלמים וע\"י הוא נקרא \nבשם י\"ה. ומפני שהוא אתרבי בגווייהו, דהיינו מציאות שלישי המכריע, לכן יצוייר בו \nו'. והיינו סוד יה\"ו שהם סוד ג' קווין קו הימין חסד קו שמאל גבורה קו האמצעי רחמים \nת\"ת וזהו סוד יה\"ו אשר בו. והם מציאיות נכללים בעצם הת\"ת כדפי'. ואזל לקמיהו וכו'. \nהוקשה לו כי לפי המציאיות האלה היה ראוי שיהיה סדר השם יו\"ה דהיינו מציאות קו \nהרחמים בין הימין והשמאל כדפי' ואמר ואתרבי בגווייהו. ולזה תירץ כי טעם סדר האותיות \nהוא כי אחר שאותיות שם בן ד' כולל כל האצילות והוא שם הנעלם שפי' בשער הקודם יוכרח \n"},{"index":15,"he":"היותם סידורם כזה יהו\"ה. גם בכל מקום אשר ימצאו אותיות אלה אין ראוי שיהיו אלא כסדר \nהזה. וז\"ש ואזל לקמייהו. פי' טעם היות אות ו' הקצונה ולא האמצעית, הוא מפני אורח \nדצניעו כאשר יתבאר. דכל עלמא הכי אתחזי כגוונא וכו'. פי' בכל מקום שיהיו האותיות \nהאלו ראוי שיהיו מסודרות כסדר האותיות השם הנעלם הכולל כל האצי'. ולכן אמר דמארי \nכולא, דהיינו מציאות עצם השם כדפי'. ואח\"כ נתן טעם אל האותיות וסידורם, ואמר אורחיה \nדדכורא היינו חכמה שהוא יו\"ד והוא משפיע בבינה וזהו נוקביה לקמיה. כי מצד הזכר שהוא \nצד הרחמים מגביר הרחמים על הדין לעולם. ולכן מצדו הוא יו\"ד על ה\"א רחמים על הדין, \nלעולם ימין גובר על השמאל. וז\"ש ארחיה דדכורא, פי' ענין זה וסדר זה אל האותיות הוא \nמצד הזכר, כי מצד הנקבה לעולם מגברת ה' על י' דין על הרחמים כדפי' בשער ממטה למעלה. \nוז\"ש לאשגחא בה כדפי', להשפיע בה שיהיה האור ישר זכר משפיע ונקבה מקבלת, ולא בהפך \n"},{"index":16,"he":"בסוד אור החוזר שיש בו דין וקנאה. וז\"ש לאסתלקא מינה חשדא כו', פי' הקליפות. ואע\"פ \nשאין הקליפות למעלה הנה בהסתלק השפע בסוד אור החוזר ודאי קליפות מתפשטות למטה מפני \nרבוי הדין הנשפע. וקנאה הוא כינוי אל הדין כדפי'. ואמרו ולא יהיב עינוי וכו' אפשר \nלומר כי בהסתלק השפע והיותו אור חוזר, נמצא הזכר מסלק שפעו ומשפיע כלפי מעלה במקום \nאשר למעלה ממנו. ונמצא יהיב עינוי באנתו אחרא. או אפשר לפרש בהסתלק השפע אל \nהחיצונים ואף אם לא שייך זה למעלה ח\"ו, עכ\"ז בהסתלק שפעו יחוייב הענין הזה כנודע. \nולסדר האותיות זכר על נקבה משפיע על המושפע, רחמים גוברים על הדין, אמר י' דכר ה' \nנוקבא י\"ה הא כו' כדפי'. ברא אזיל לקמי אמיה. פי' הרשב\"י ע\"ה בתקונים כי השם יוה\"ה \nשהוא ו' עם י' שני משפיעים יחד. ושתי ההי\"ן הוא סוד ותלכן שתיהם (רות א יט) כי \nשתיהן הולכות בגלות אמא עלאה ואמא תתאה. ופי' הענין בשער מהות והנהגה בפי\"ג. וא\"כ \n"},{"index":17,"he":"נמצא כי צריך היות הבן לפני האם לחפייא לה מעינא שלא ישלוט בה עין הרע. והטעם איך \nיצדק ענין זה בבינה, נתבאר בשער הנזכר. בגין יקרא דילה ויקרא דאבוי. כי דבר זה נוגע \nעיקר אל הבינה שמסתלק ממנה השפע ולכן הקדימה. ויקרא דאבוי, כי גם למעלה יש בזה \nנדנוד שכינה בתחתונים צורך גבוה. יעקב נטיל נוקביה היינו המלכות שהיא ה' אחרונה. \nולהיות האור ישר רחמים ולא יאחזו סרכי הקליפות בכנפי המשכן, צריך להיות ו' על ה' \nרחמים גוברים על הדין. דלא תסתלק מעינא רגעא חדא. כי המלכות צריכה יותר שמירה מפני \nקורבתה אל הקליפות. למהוי סדורא דא עילא וכו' פי' בכל מקום שיהיו אותיות השם גם אם \nלא יהיו רומזים במקומות אלו, עכ\"ז ראוי שלעולם יהיו הרחמים גוברים על הדין כדפי'. \nע\"כ פי' המאמר. והנה נתבאר מתוכו שאין שם בן ד' אשר בת\"ת רומז אל עשר ספירות \nבאותיות אלו כדרכו ברוב המקומות, מפני כי אין שם הזה שם העצם כדפי' בפ\"א. אבל כיון \n"},{"index":18,"he":"לפרש סדר האותיות בו להיות שהוא כולל אותם העטרות שהם סוד אב ואם ולכן נכללות בו ג' \nאותיות בסוד יה\"ו. וה\"א היינו שכינה המתייחדת עמו. ואל השם הזה מציאיות רבים \nבתקונים. כמו י' רישא דלויתן, ה\"ה סנפיריו, ו' גופא דלויתן. וכן י' רישא דעופא, ו' \nגופא דעופא, ה\"ה הם כנפיו (בתקונא מ\"ה ע\"ב). וכן ו' שרביטא דשושנה, ה\"ה תרין זמנין, \nה' עלין מלגאו ה' עלין מלבר, י' תפוח דילה (תקונא ל\"ח ע\"ב). וכן ו' גופא דאילנא, ה' \nענפין דאילנא, ה' שורשא דאילנא, י' איבא דאילנא. וכיוצא באלו עניינים רבים בביאורם \nיאריך הענין לנו לבלי צורך מצטרך לכן לא נאריך. והרוצה לעניינם ימצאם בתיקונים \nבמפוזר: \n \n"}]}
