{"id":"kabala-cbd3da1792e9-1-29","bookId":"kabala-cbd3da1792e9","part":1,"torah":29,"title":"קטע 29","hebrewTitle":"קטע 29","segments":[{"index":1,"he":"הגמל והחמור בשמות אלה להודיע שהגלם והחמר הם דברים מוכנים לישא כל משא קל וכבד לפי \nמהות הנושא. והנה החמר נושא הצורה עליו כמו שישא הגמל את רוכבו, והצורה תנהיג את \nהחמר ותתקן צורכי חיותו ומזונו ותיקוניו ותעמידהו על הטוב שאפשר לו ולה כמו שיעשה \nגם כן רוכב הסוס לסוסו. וכבר נאמר כי הסוס טפלה לרוכב ואין הרוכב טפל לסוס ודבקות \nהחמר והצורה הגלגלים (תממית) [דוממית (כמוזכר בעמ' הבא)] עם היות החמ\"ר נבר\"א. \nוהגוים קראו החמר הראשון פרימ\"א מטריא, שתף החמ\"ר עם הגל\"ם ותמצא שוים, או תחליף פ' \nבעד ב' ותמצא הראשון בגי', וסוד ג\"י אח\"ד והוא ראשון ונגזר מראש. וסוד רא\"ש השנ\"ה \nבי\"ת המקד\"ש בדמ\"י הקש\"ת במד\"ת הקש\"י בקש\"ה תמי\"ד אהב\"ת ההתחל\"ה רא\"ש המחשב\"ה שב\"ה \nחמ\"ר הא\"ש צו\"ר החמ\"ר והצור\"ה נמצאו החמר והצורה נקראים בשם צור. רא\"ש החד\"ש שר\"ש \nהאח\"ד קש\"ת האח\"ד חמ\"ר ראשו\"ן אח\"ד הנה יחס השמש והירח בשני העניינים הנקראים ראשים \n"},{"index":2,"he":"זה משתנה וזה מתחדש. נמצא שתכלית הכל הוא מה שהוא ראשית הכל ובידו הכל. וכל התולדות \nראוי לייחסם לו על זאת הצורה ונקראו אב מוליד הכל, נמצא שסוד העיבור הם התאוה \nוהחבור המוציא התאוה התענוגית לפעל והתנועה המולידה החמימות והיא הממהרת יותר \nשמוספת חום על חום והחום המרתיח הוא סבת הקושי והוא סבת תנועת הלחה הקצפית שבה \nנתקבצו כל החלקים העבים. ועם רוב הקושי והתענוג ורוב החום יצאו חלקי הלחיות מגבולם \nוממקומם הטבעי וימשיכו אחריהם כל כחות הגוף בכלל ופרט. ויתדמה המתקבץ לחץ וכח \nהאברים לקשת והחום היתר (למיתר) וישליכו החץ שהוא הטפה הכללית הנעשת כלל אחר היותה \nפרט מתוך הקבוץ הכללי שקבצה מן הכחות כלם. והיתה הטפה הכדורית כח התנועה מכל חלק \nוחלק שבדיק והסוללה מן העצים ומן החבלים ומן הבדיל והעפרת המכבידים הארגז ובנוחה \nתפעל בכבדותה ובחומה ולא תשקוט עד שתפעל הטפה ברחם כי האברים של שני החלקים ר\"ל \n"},{"index":3,"he":"הפועל והנפעל התחממו ורוב החום מייבש ומקפיא ומעצר ומקבץ הדברים הלחים ויתעבו \nוישובו החלקים המפוזרים חלק אחד וגוף אחד מקובץ ויפסיד כל חלק וחלק צורתו הראשונה \nותתהוה לכלל המקובץ צורה מחודשת דוממית תחלה: \nואתה יודע כי שם כרות שפכה בלשוננו נאמר על מי שאינו מורה זרעו כחץ מפני שזה לא \nיוליד כדומה לו. וכן שם פצוע דכא נאמר אצלנו על מי שביציו שהם כלי הזרע ממועכין \nומדוכין עד שלא יוכל הזרע להתמזג בם כראוי עד שיוכל להוליד כמוהו. ודע כי מה שאמרה \nתורה \"לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל יי\", הוא רמז למי שאינו מוליד בעצמו תולדה \nשכלית שאינו ראוי לבא בקהל השכלים שהם קהל יי והם בני העולם הבא. ואחר שקבל חומר \nהזרע הצורה הדוממית האנושית הניעוהו עוד אברי אמו אחר [כך] לקבל צורת הצמיחה ושב \nנזון ממזון האם ומדמה ושואב תמיד ומתגדל ועולה בבטן אמו ממדור למדור מתקופה לתקופה, \nומקבל כח החיות עם הכנותיו מכחות אמו שהיא חיה. ואחר שעלה יורד ומתגלגל ומתנועע \n"},{"index":4,"he":"לצאת מן המקום אשר השער שבא בו. ולסוף ט' חדשים טפה זאת יצאת לאויר העולם ועודנה \nצומחת והיא חיה ומתפרנסת לפי רכוך אבריה מדבר רך והוא מדם השדים הנקרא חלב. או אמור \nשהוא רוח בטבעו, וזה מפני שרוחו מעוטה ונשימתו חלושה היא צריכה חזוק מדבר קרוב \nלמינה ורך, עד שיתחזקו אברי הטפה הסרוחה הזאת ויתעבו ויתקשו ויהיה בם עוד כח התולדת \nכמו שהיה במי שהמציאה וכך הדבר הולך. ואמנם מדרך זו תבין צורת האדם ואמת מציאותו \nומהותו, ותדע שהקושי הוא סבה מהסבות הקרובות אשר למציאות כל נברא מכח התשמי\"ש שהוא \nכח השמשי\"ת החמה הפועלת בלחיות צבעים ודמיות אויריות. והעד עליה צורת הקשת הנקראת \nבזה השם מפני הקושי שהיא מדת הדין קשה, ומשתתפת עם עב הענן המימי הלח ומתחדשים תמיד \nבסבתה הצבעים והצמחים אשר הם מהחצים אשר תורה הקשת המתחדשת להתראות לעינים עם היותה \nנכרת באויר הלח תמיד. וכבר היתה נתונה בענן מעת היצירה, ולולי היא לא היתה טפה \n"},{"index":5,"he":"בעולם. וכבר נאמר בסוד הרקיע אשר בו הקשת נראית צבועה, הוגלדה טפה האמצעית וקראו כל \nהרקיע טפה. וכתיב על הקשת בדברי רבותינו ז\"ל שהיא אחת מן הדברים שנבראו בי\"ן \nהשמשו\"ת, אשר סודו האמת בשנ\"י השמו\"ת ביהו\"ה אלהי\"ם כלומר השתי המידות נכרות בתחלת \nמחשבה בעשרה דברים הנזכרים שם ודעם. והשם ית' אמר בתורה \"יג. את קשתי נתתי בענן \nוהיתה לאות ברית ביני ובין הארץ: \nיד. והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן: \nטו. וזכרתי את בר יתי אשר ביני וביניכם ובין כל נפש חיה בכל בשר ולא יהיה עוד המים \nלמבול לשחת כל בשר: \nטז. והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכר ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר \nעל הארץ: \nיז. ויאמר אלהים אל נח זאת אות הברית אשר הקמתי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ\" \n(בראשית ט'). עד כאן נשלמה פרשת הקשת עם היות לה ראשית עניינים והם ויאמר אלהים אל \nנח וכו' ועוד. יב. ויאמר אלהים זאת אות הברית אשר אני נתן ביני וביניכם ובין כל נפש \n"},{"index":6,"he":"חיה אשר אתכם לדרת עולם\". והנה החזיר הענין פעמים כדי לעורר המבינים אל מה שתחת \nענין אות הברית הזאת אשר בין מדת הדין ובין בני נח, ובאה אחר ענין שפיכות דמים \nמשותף עם פריה ורביה, ואחריו גם כן בא גלוי עריות וזה כלו לנח ולבניו. אבל לאברהם \nולבניו נתחדשה ברית חדשה כוללת שתים, והן ברית מילה וברית לשון. ואות השבת בין יי \nובין ישראל לבד. על כן הקשת יותר כללית מאלו ואות התפילין יותר פרטית, שאינה נוהגת \nמן הדין אלא לבעל גוף קדוש כאלישע בעל הכנפים. והאותות והמופתים היו מאז ונעלמו \nועתידים להתגלות ודומים בזה לקשת, ואות שבת ואות תפילין לעתים. אבל אות ברית מילה \nעם כל בר ישראל נגלה לעצמו ונעלם מזולתו. ואיסור והיתר הכונה בו ככונת צורת קשר של \nתפילין שקשרו בראש לאחור קשר נקשר בלי כתר, ושביד לפנים נקשר פעם וניתר פעם. כן \nהקשר העליון צריך המשכיל שידבק בעליונים ויקשר בם עד שלא יתיר בם מהם לעולם. והקשר \n"},{"index":7,"he":"התחתון פעם ידבק בו לפי צרכו אליו ופעם יותר ממנו לפי מעלת עצמו בערך אליו: \nונאמר \"כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מרא\"ה דמו\"ת כבוד \nיהוה\" (יחזקאל א' כח'). כמו שזכרנו במקום מחלק אוצר, וסודו מראו\"ת הד\"ם הנמצאים \nבכבד. כי הם יעידו על הדם הטמא והטהור ועל כחם, והיא מד\"ת המאו\"ר שגם היא כבוד השם. \nודע כי כחותינו קשורות למעלה ופעם יכוונו בזנבות ופעם בראשים ואות הנחש לעד. מענין \nאמרו \"שלח ידך ואחוז בזנבו\", וכן ואז יהיה למטה בכפו. ועוד היד מצורעת כשלג שמתחת \nכסא הכבוד, והמים נהפכים לדם ויהיו לדם ביבשת, והנה שבתי מקרר ומקשה ומקפיא גם כן \nעם יבשותו כמו שהאש מחמם ומיבש עם חמימותו וזה לפי חמר הלחות ולפי פעלם בם. ואלה \nהעניינים מי שרוצה לדעתם בארך יקרא קצת ספר אותות השמים ויעיין במדרש החכמה שחבר ר' \nיהודה הכהן ז\"ל, בקצת עניינים אלה והמה נמצאים בספר החי. ומתוך רוב למוד הספרים \n"},{"index":8,"he":"יתבארו רוב הספקות לאדם. כי זה לא רמזתיו אלא מפני הסבה שאודיענה לך בחלק י' הבא \nאחר זה. סוף דבר הכוונה בכל חי מדבר בבריאתו היא להביאו אל הכרת קונו וזה גם כן \nלהחיותו לעולמי עד ולפיכך צריך שתשתדל להכיר מה שבא בענין סוד ברית מילה וסוד ברית \nלשון שהם שני עניינים. ברית מילה תורה על היצור שהיה לפי תולדתו ערל וצריך למול על \nכל פנים. וכן ברית לשון רמז להיותו ערל וצריך למול גם כן לפיכך היה שתי בריתות אלו \nכולל אברהם ומשה האב המוליד הגוף הוא אברה\"ם מהאב\"ר והרב המוליד הדבור הוא מש\"ה \nוהוא הש\"ם על כן היה אברהם אבינו ומשה רבינו ושניהם עמודי העולמים וכן האבר מביאנו \nלעולם הזה והלשון מביאנו לחיי העולם הבא: \nואחר שהתבאר לך סוד העיבור תדע איך נתעברה אמך ממך, ושהסבות עם היותן רבות, תאות \nהמשגל הטבעית היא היתה הקרובה, והיא ששרשה בכבד שבו כח טיט הדם הטבעי החם, שהוא \nמניע הטפה שממנה נהיית ונעשית בריה, ושמה קרי והמלאך הממונה עליה שמו לילה, שנאמר \n"},{"index":9,"he":"מקרה לילה. וזה מפני שהמשגל הנקרא עין הדעת טוב ורע הוא ענין מאוס, וראוי להתבייש \nבעת הפעל מכל עין רואה ומכל אזן שומעת בכל צד. ואם כן אין עתו כי אם בחשך ובלילה או \nבבית אפל, כי הוא גלוי עריות על כל פנים, עד שאין ראוי הפעל ההוא בפה בשום פנים. \nוהיתה הקשת הנבראת מקושי ניצוץ השמש בעב הענן, והוא הלח וחציו נוגעות בלבבות סבה גם \nכן. ונאמר עליה \"את קשתי נתתי בענן\" ופירשו בה קשתי, קשותי, דמות המוקש לי. והוא \nשנאמר עוד בדמיון הנבואה שמראה הנבואה כמראה הקשת, שנודע סודו מאמרו \"הנה אנכי בא \nאליך בעב הענן\", ונתן הטעם באמרו \"בעבור ישמע העם בדברי עמך\". וטעם שני נתן באמרו \n\"וגם בך יאמינו לעולם\" באמרו בסוף אחר עבור הים ביבשה, שזה לא היה אפשר עד יציאת \nמצרים \"ויאמינו ביהוה ובמשה עבדו\". והסוד שנאמר שם הוא נגלה מאמרו \"כן מראה הנגה \nסביב\". וגלה הנביא הדבר כשאמר מבואר \"הוא מראה דמות כבוד יהוה\". וזה שכבר התבאר \n"},{"index":10,"he":"במופת בספר אותות השמים כי הקשת אינו דבר לעצמו אבל דמות צבוע אנו רואים, והחמר \nשלנו גם כן צבוע באותה המדה בעצמה, כסוד השם א\"ל שד\"י שסופיהם הנעלמים ל\"פ מ\"ד \nוסודם ההפס\"ד והנגלים סודם ההוי\"ה. והנה הכבד נגלה וסוד ל\"פ הוא גל\"ם הל\"ב. ואם כן \nנודע שהיה דם הכבד גלם הלב והם הפני\"ם, ודם הלב גלם המח, וניצוצי השכל עוברים בנקבי \nהמח ומכים בנקבי הלב וממנו עוברים אל הכבד ועולה החשק ונדבקים הגלמים בצורות \nהחשוקות, ובאלו הן מיד מתגשמות בגלמי הגוף, ומתראים ונגלים לאדם המשכיל על ידי \nהצבעים אשר בגלמי ד' הליחות: \nואמנם האוירית והמימית שהם הדם והלחה הלבנה הם קרובות למראה יותר והן מקבלות ניצוצי \nהשכל. והסוד א'דומה ל'בנה ש'חורה ד'ם י'רוקה (א\"ל שד\"י). והנה הנעלם מן (הסוד) \n[שד\"י] י\"ן ל\"ת ו\"ד והנם ש\"ר, וסוד שד\"י מטטרון, הנה הכל מטטרון שר הפנים והוא \nשכב\"ת זר\"ע. וכבר דברנו בסודו במה שעבר ונדבר עוד במה שיבא. ואם הוספנו או גרענו \n"},{"index":11,"he":"מזה לזה חבר אתה זה עם זה והשתכל בזה ובזה ותבין ז\"ה וז\"ה. ועל כן היה ראוי לכרות \nאתנו ברי\"ת מיל\"ה, שסודו ארב\"ע חיו\"ת שמהם מהותנו והברית כרותה בצורת השתי וערב. \nודין הוא לכרות זאת הברית הגופנית ולהדבק ברוחנית ממנה שהיא ידיעת השם, שלא יתכן \nשיתגלה השם עד שילקחו דרכיו 'שתי וערב', והוא 'ברית עשו'. כלומר אם לא ידע אדם מעשה \nהשם לא ידעהו, ובמה ידעהו בברית לשון הקדש. ומי יעיד על מעשיו שבתי ואותותיו שהם \nהמנוחה והקבוץ והדבוק ושביתת מעשה הפזור היא אות שניה והשבת סימן תשובה, והישיבה \nסימן לימוד, והתנועה סימניה יגיעה ועיפות ואין תכליתה כי אם מנוחה. ויום המנוח רמז \nלמנוחה נצחית מושבעת. ועל כן באה הזכרה בקשת, לזכור ברית עולם שנה ונפש, ועל כן \nהיתה לאות. וכן התפילין היו לאות ולזכרון וכל אות ומופת שבא בשום מקום הכונה בו \nהזכרון שלא נשכח מה ששכחנו: \nואמנם איסו\"ר והת\"ר שסודם כל\"י האותיו\"ת הם שראוי לאסור קצתם ולהתיר קצתם, כי הם \n"},{"index":12,"he":"סו\"ד התאוו\"ת. וזה שראוי לאסור תאוות בהמיות ולהתיר תאוות אלוהיות כלומר שראוי \nלאסור את שהותר בטבע ושהטבע שהוא מעשה בראשית שהם בגופים תאות ההמשכה אחר התולדת, \nוהטביע בגופים כחות ורוחות מניעות הגופים עד שירדפו זה את זה ויולידו כמותם. והדין \nהיה עם הטבע לעשות זה כי הגלם הטבעי כדורי רודף קצתו את קצתו, ואם לא היו התאוות \nכבר היו הגופים כלים. ולא עוד אלא שאם תעיין בטוב תמצא שלא היו נמצאים כלל, ואם היו \nהדברים כלם טבעיים והווים ונפסדים היה הטבע הוא האלוה בהכרח. ולפיכך הוצרכנו אל \nידיעת חכמת האלהות הנקראת מה שאחר הטבע שהיא מעשה מרכבה. לדעת שיש דבר אחר הטבע \nוהוא הפועל הטבע, ומה שהטבע אסרו וקשרו ושמהו בבית הסהר והוא הכיר שכל כב\"ד נופל בו \nבשם השם שנפל בו ואסרו הטבע תוך מ\"ח ול\"ב התירו שם בשם שאינו גוף ולא כח בגוף והוא \nשם השכל והשכל בעצמו. והדין עם השם להתיר חבלי החשק השכליים [הקושרים] התאוות \n"},{"index":13,"he":"הבהמיים, כי חשק השכל התגלגל עד בריאת המקרים עם המצאת העצמים ולא חפץ להשאיר עצמים \nשהם שכליים בכח קשורים בטבע. אבל עשה תחבולות והורה תורות וצווה מצות למוטבעים \nלהתיר קשריהם בהם, ולאסור ולקשור כחות הטבעים בם. עד שיגיע לכל נמצא חקו וחלקו \nהראוי לו, והעד שמצות עשה כנגד רמ\"ח אברי האדם, שראוי לקשרם מיתרון דינם, וראוי \nלהתירם ללמוד ולהרגיל בחכמות ומצות לא תעשה שס\"ה כנגד ימות החמה, והם חלקי הזמן \nשראוי לקשרם תחת כח השכל עד שלא יעברו ימיו של אדם לבטלה. וראוי להתירם ללמוד כמו \nשנאמר \"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה\" (יהושע א' ח'). ועוד נאמר \n\"אם לא ברית י יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי\" (ירמיה לג' כה'). והנה הודיענו \nבזה כי התורה ודרכיה הם מעשה מרכבה, וחקות שמים וארץ הם מעשה בראשית: \nהנה כבר כללתי לך גם עניינים רבים בזה החלק וגם אוסיף עליהם בבא אחריו שמהם תתעורר \n"},{"index":14,"he":"על תעלומות חכמה עם מה שבשאר הספר הזה מעניינים אלו. כי קשרתי אלה באלה מפני \nשתתעורר על אלה מאלה ועל אלה מאלה, ולא תחסר דבר מן הצורך בעיינך באלה ובאלה פעמים \nרבות. וכבר ידעת מה שקרה לארבעה חכמי ישראל כמו שאמרו עליהם ארבעה נכנסו לפרדס. \nוהוא שם לחכמת האלהות שהוא מקיום התענוג וכך קראו הגוים לגן עדן \"פרדיסו\", ועניינו \nשהוא ניכר מאליו שהוא מקום עדון. וזה כי כל דבר שהאדם תאב אליו להשיגו ומשיגו, והוא \nעומד קצת זמן בהשגתו עמו כבר מואס בו. וזה יקרה לכל דבר שיש בו חסרון השלמות הראוי \nלו בין מצד המשיג, בין מצד המושג, לא ילאה כח השלם אם תאב בו ואינו משיגו ברדפו \nאחריו, אבל יוסיף תענוג ברדיפתו, ואם השיג ישמח במה שהשיג. ואם יכנסו מונעים ביניהם \nלא יסבלום שניהם. כי המושג, אם משיג את משיגו יניעהו עד שלא ישקוט ולא ינוח מן העדר \nההשגה. אבל יעמידה על חזק עצמותה תמיד עד שתמצא בפעל. והמשיג יביאהו החשק לבקש עד \n"},{"index":15,"he":"שישוב אל השגתו. ועל זה הסוד חובר שיר השירים ר\"ל על הוראת חשק החושק את החשוק, לפי \nדמיון החושקים את חשוקיהם בטבעים, וחשק החשוק את החושק, והיא בדמיון חתן וכלה. ובאו \nבו משלים מורים על מציאות המונעים שביניהם ועל סודם: \nואמנם כל מי שנכנס לפרדס צריך להיותו נכנס בשלום ויוצא בשלום, וצריך שיזהר מניצוצי \nהאור כדי שיראה מה שצריך לראות ולא שיציץ ויהיה נפגע או מת. ואם יראו לו עניינים \nשהם דבר אחר אין ראוי לו שיחשוב שזה אחר וזה אחר ויאמר בליבו שיש שם שתי רשויות, כי \nיש בזה כפירה באמת וסכלות במציאה, ואם מטטרון יושב וכותב זכויותן של ישראל פעם אחת \nביום, ואין יש ישיבה למעלה הוא אמת אבל הישיבה ההיא קיום כמו \"היושב על חוג הארץ\" \n(ישעיה מ' כב') \"יושב בשמים ישחק אדני ילעג למו\" (תהלים ב' ד'). וכיוצא באלו הדברים \nכך ראוי ללומדם ברוב דברי חכמי העולם, כי באלו הידיעות יותרו הקשרים והספקות ברוב \n"},{"index":16,"he":"העניינים המדומים וישאר האדם עם שכלו בשלמות ועם תורתו באמתות, ולא יביאוהו פשטי \nהכתובים אל הרחקה מהדרך הנכונה, אבל יעזרהו וידין בשתי מדות. האחת שיאמרו כי הכרח \nהדבור חייב לומר דברים שלא היה ראוי לחשבם כל שכן לאמרם כמו שאמרו דברה תורה בלשון \nבני אדם. והשנית שידע שאפילו אם היה שם דרך זולת זאת הנמצאת בלשוננו ובמכתבנו היה \nראוי להעלימה מן ההמון בכל צד. ולא עוד אלא שראוי לכל חכם לדעת שזה הענין כלו כונת \nהשם שרצה לגלות דברים נעלמים לחכמים ולכסות דברים נגלים מן הפתאים. כמו שזכר הרב \nבחלק שלישי מן המורה בהקדמה שלפני המרכבה, ואין האדם נמשך בזה אל אחר הרצון האלוהי \nואחר כונתו שהיא המביאה את השלמים לידי השלמות ולא היה אפשר שישתמשו הרשעים באור \nהגנוז הנקרא משכן הארץ, כמו שנאמר \"צדיק לעולם ב ל ימוט ורשעים לא ישכנו ארץ\" (משלי \nי' ל'). וזה הרמוז והדומה לו הוא עיקר התורה ושרשה: \n \n"},{"index":17,"he":"עדן חלק י':\nזה החלק העשירי ידבר בתולדות הנולדים מן התנועות ומן הזמנים לפי המקומות ולפי \nהזמנים והקצים תמיד באמצעות נטיות הגלגלים ועלייתן וירידתן אחר הראש והזנב במזלות \nהגלגל וכוכבין עם ז' כוכבי לכת המחייבים [כחות] השפלים באמצעות האור והחשך. כתוב \nבספר הבהיר שהוא הספר המיוחס לר' נחוניא בן הקנה ולחבריו הדומים לו והוא אחד מן \nהספרים המעולים שבכל ספרי הקבלה ומן הטובים שבהם. 'ישב ר' ברכיה ודרש מאי תלי זה \nדמות שיש לפני הקב\"ה דכתיב \"קווצתיו תלתלים\" ומאי גלגל זה בטן ומאי לב זה דכתיב \nבהו\"עד לב שמים\" ובו כלולים ל\"ב נתיבות פליאות חכמה'. וזה כתוב בו וסודו אצלנו תלי \nבעולם כמלך על כסאו, גלגל בשנה כמלך במדינה, לב בנפש כמלך במלחמה. ודע כי סוד \nתליו\"ת תולדו\"ת, וסוד התל\"י תולד\"ה, וסוד דמו\"ת התולד\"ה וסודה כשפי\"ם. וסוד \nהכשפי\"ם, השפ\"ע, הכשפ\"ן, החשק\"ן. והנה הכשפי\"ם, ב\"ם החש\"ק, בחצ\"י הש\"ם. כי ראשי\"ת \n"},{"index":18,"he":"ישרא\"ל שהוא ראש התורה וסופה סודו מל\"ך המשי\"ח והוא חצ\"י הש\"ם, ותמצא תכל\"ה שהיא \nמית\"ה. והנה מל\"ך המשי\"ח חת\"ן וסודו חשק\"ן בכלו\"ת שהם בנו\"ת הגו\"ף השט\"ן, כי כל \nגו\"ף ר\"ע והוא זר\"ע לב\"ן וסודו זנ\"ב ער\"ל, זנ\"ב המאו\"ר הגדו\"ל. וכל דמו\"ת כשפ\"ן \n"}]}
