{"id":"kabala-da067340de39-1-5","bookId":"kabala-da067340de39","part":1,"torah":5,"title":"קטע 5","hebrewTitle":"קטע 5","segments":[{"index":1,"he":"הרשע במעשיו מגביר מדת הדין על הרחמים שבה והופכה כולה לדין ומתוך כך מסכים הרחמים \nעם הדין להענישו ולמדוד לו כמדתו וכפי הרושם שעושה למעלה כך מודדין לו למטה: \nהרי התבאר כי בהיות המדות כלולות זו מזו הוא שרש לכל המפעלים ולכל הדברים שיעוררו \nהתחתונים ומתוך זה יעוררו כך בעליונים ובזה יש מקום לתורה ולמצות ולשכר ועונש, והבן \nכל זה היטב ובו תעמוד על קרן אורה ויתגלו לך תעלומות חכמה: \nובאידרת נשא (ח\"ג קמא, א) כללא דכל מלין עתיקא דעתיקין וזעיר אנפין כלא חד כלא הוא \nכלא הוי כלא יהא לא שניא לא אשתניא לא משתני כו', ואיתימא מה בין האי להאי כלא הוא \nבמתקלא חדא אבל מכאן אתפרשאן ארחי ומכאן אשתכח דינא ומסטרא דילן הוו שניין דא מן דא \nורזין אלין לא אתמסרו בר למחצדי חקלא קדישא וכתיב (תהילים כה, יד) סוד יי' ליראיו \nוגו' ע\"כ: \nזה המאמר עמוק מאד וצריך פירוש ארוך ואני ירא לשלוח בו יד. אבל מנגלהו יתבאר לך כל \n"},{"index":2,"he":"מה שכתבתי בענין השנויים שהם מצדנו לא מצדו חלילה: \nוהנני חותם תשובה זו בענין אחד מצאתיו לאחד מחכמי האמת (עי' פי' הראב\"ד לס' יצירה \nפ\"א מ\"ג) וממנו יתבאר לך כי אין הרבים אלא מכח אחד. וז\"ל ואמנם אמרו י' ספירות \nבלימה לפי שהכל באים מכח אח(ד) מעילת העילות וכתר עליון וחכמ\"ה כמספר עשר אצבעות. \nאע\"פ שיש בנבראים מי שאצבעותיו יתרים כד\"א (ש\"ב כא, כ) אצבעות ידיו ואצבעות רגליו \nשש ושש, אין עיקרו אלא י' כי הוא כולל כל הקדושות וכל המספרים ולהיות אדם נעשה בצלם \nאלהים להיות למשכן לו שנאמר (איוב יט, כו) ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלוה. אם \nכן יש לך להבין מזה (ב)שם שה' אצבעות מימין וה' אצבעות משמאל כולם מתפצלים מן האמצע \nשהוא הלב כי הוא תחלת היצירה וממנו משתלחים האיברים לכל צד ליד ימין ושמאל כד\"א \nוברית יחיד מכוונת באמצע ר\"ל בלב כי הוא שרש לכל המתפצלים, כן בי' ספירות בלימה אף \nעל פי שיראה התאצלותם לכח רבים אין הרבים אלא מכח אחד הגמור: \n"},{"index":3,"he":"וכנגד זה תמצא שכל האצבעות חוזרים להיות לכף אחת בימין ולכף אחת בשמאל ושתי הכפות \nלב' זרועות וב' זרועות מתייחדות ללב, וכן ברגלים הנה האמצע ושרש ב' הרגלים מעידים \nעל ייחוד עולם העליון ועל ייחוד עולם התחתון ע\"כ: \n(ו): \nומה ששאלת למה אתן להם גבול ושעור וגשמות. דע כי הגבול הוא מצד הנבראים כמו \nשהודעתיך, כי לפי שהוצרכו הנבראים לבא בגבול ושעור מוגבל הוצרך שיהיה להם שרש זה \nלמעלה, כי כבר ידעת כי אין סוף עם שהוא אין לו גבול ושעור האציל ממנו שרש הגבול \nלמען הראות לכל באי עולם כי יש לו כח בגבול, ואלו לא המציא הגבול לא היינו יודעים \nשיש לו כח בגבול עם שהוא אינו מוגבל, ובזה נדע כי אין חוץ ממנו ויש לו כח בגבול \nמבלי גבול, ולפי שהוא שלם בלי חסרון המציא הגבול להגביל כל הנבראים בהגבלתו למען \nיוכלו להכיל אורו ותעצומו. והגבול הנמצא מאתו תחלה הוא אצילותו שהוא שרש לכל הבא \nבגבול. וכבר כתבתי שיש לו כח מכחו לפעול בהשלמה ובחסרון כפי צורך הנבראים ומדותיהם \n"},{"index":4,"he":"והתעוררותם שהם דברים מוגבלים ומשוערים, ובזה אנו מכירים שאין חוץ ממנו ושעם שהוא \nנעלה ומתעלם המציא הגבול לצורך הנבראים, והגבול ההוא מבלי גבול נאצל כי אין גבול \nלמעלה מצד עלתם ורמז ההרהור הבא מאין סוף. ועם שכל הנתפס בהרהור ומחשבה הוא מוגבל \nהוא מצד הנבראים ולכך מדתן עשרה שאין להם סוף, כי מצד שהם באים מכח מי שאין לו סוף \nוגבול ושעור אין לכחם סוף וגבול, ומצד אשר הם משפיעים בהם שהם הנבראים בעלי שעור \nוגבול הוצרך שיהיה הכח ההוא מוגבל שאם לא כן לא יוכל המוגבל לסבול ולהכיל כח הבלתי \nמוגבל, נמצאת למד כי הגבול והשעור הנראה בהם הוא מצד הנבראים לא מצד מי שבאו מכחו. \nוממה שכתבתי בשאלות שקדמו יתבאר לך עוד הכרח מציאות הגבול והשעור בספירות והכל מצד \nהנבראים לא מצדו חלילה כמו שאכריח עוד זה: \nשנינו בספר יצירה (פ\"א מ\"ה) עשר ספירות בלימה מדתן עשרה שאין להם סוף עומק ראשית \nעומק אחרית עומק טוב עומק רע כו'. לפי שיקשה כי מצד אחד יראה שיש להם מדה ושעור \n"},{"index":5,"he":"באמרו מדתן עשרה ומצד אחר יראה שאין להם שיעור וגבול ומדה באמרו שאין להם סוף, לזה \nאמר שיובן זה כפי הבחינות שיש להם ולא יקשה זה כלל יאמר כי הם עשרה כפי הערך שיש \nלהם עם הנבראים מצד מה שהם מחודשים ומוגבלים הוצרכו מדות בעלי גבול ושעור כפי \nבחינתם ומדותיהם פעם לטוב פעם לרע. ולזה אמר מדתן לפי שהם מודדין לנבראים במדתם \nלהשכירם או להענישם, אבל מצד שתופם וייחודם עם האין סוף אין להם סוף וגבול ושעור \nומדה. וירצה מדתן עשרה כשלא תצרפם אל האין סוף כי אם בערך הנבראים. ואמר עומק ראשית \nבערך העולם שהוא מחודש ויש לו ראשית. ואמר עומק אחרית כמו שהורה שיש לו מחדש והוא \nבראו בראשית חכמ\"ה, הורה שהאדון עצמו שחדשו יכול על העדרו ולכלותו ונשגב הוא לבדו \nאחר שממנו הוויתו. ועומק טוב ועומק רע כי מהאצילות הראשון והתחלת הרצון אף על פי \nשהוא בתכלית הפשיטות המציא מכח פשיטותו כל צרכי הנבראים דבר והפכו טוב ורע למדוד \n"},{"index":6,"he":"בהם אל האנשים כי הוא לא ישתנה כי השנוי הוא מצד המקבלים. עומק רום ועומק תחת. \nהתחיל לחשוב מדות ששה קצוות שהם שרש הגבול והשעור לצורך הנבראים לא מצד עצמם מצד \nשהם בשתוף וייחוד בעלתם. וזה אמרו מדתן עשרה שאין להם סוף והמציא הגבול להורות שאין \nחוץ ממנו ושעם שאין לו גבול ושעור יכול על הגבול כמו שכתבתי. ובא ללמדך עוד כי אף \nעל פי שנתן בהם שעור מספר עשרה אותו שעור אין לו סוף ולא תכלית לפי שמספר עשר כולל \nכל המספר: \nוהנה כל ההוים והנפסדים אשר אין להם סוף כולם מתגלגלים במספר עשרה וכלם נכללים \nבמספר עשרה ולפיכך עשרה שאין להם סוף. ושני הפירושים אמתיים וממנו יתבאר לך כי אין \nהשעור והגבול הנרמז בהם מצדם כי אם מצד הנבראים לקיומם כמו שכתבתי. וכבר ידעת כי \nהדברים נחלקים במוטבע במורגש במושכל בנעלם. והמוטבע מן המורגש והמורגש מן המושכל \nוהמושכל מן הנעלם כי כח זה בזה. והנעלם אין לו סוף אם כן אפילו המושכל והמורגש \n"},{"index":7,"he":"והמוטבע אין לו סוף, ולפיכך אמר עשרה שאין להם סוף כי אי\"ן סו\"ף מתייחד בכולן וממנו \nהם משתלשלים והוא שוה בכולם ולפיכך מצדו אין להם סוף וגבול ושעור: \nולהעמידנו עוד על האמת במה שכתבתי שאין חוץ ממנו ושאין לו גבול, והמציא הגבול לצורך \nהנבראים להורות כחו שיש לו כח בגבול ושאין בו שנוי והוא יחיד בכולן, סיימה המשנה \nבספר יצירה ואמרה ואדון יחיד מושל בכולן ממעון שבתו עד עד. כי באמרה אדון רמזה \nשממנו הוייתם והוא יכול על כולם. ואמרה יחיד שהוא מתייחד בהם. ואמרה מושל בכולם עם \nשיש בהם דבר והפכו אמר שממנו יצא הכל והוא שוה בכל מושל בכולם בשוה באחדות פשוטה. \nואמר ממעון שבתו עדי עד, להודיע שהגבול הנרמז ממעון קדשו שהוא כ\"ע שהוא מעונו והוא \nבמשל הגוף לנשמה. עדי עד שהיא העטר\"ה סוד כנסת ישראל הנה עם שהוא בלתי מוגבל המציא \nזה הגבול מכחו להורות כי אין חוץ ממנו והגבול מבלי גבול מצדו אלא שהוצרך לצורך \n"},{"index":8,"he":"הנבראים שהם בגבול וכחם מוגבל כמו שכתבתי כבר: \nובספר התיקונין (קג, א) והמשכילים יזהירו (דגיאל יב, ג) מאן משכילים, אלין דאית בהו \nשכל למנדע למאריהו דאיהו עילה על כל עילין בשכינתא דאיתמר בה זה השער ליי' צדיקים \nיבאו בו (תהילים קיח, כ) שער בהפוך עשר כלילא מעשר ספירות למסטרא דילהון איהו גבול \nכגון ימא דאיתמר ביה אשר שמתי חול גבול לים (ירמיה ה, כב) הכי איהי גבול ותחום לשמא \nדיהו\"ה דאיהי רשות היחיד דתחומיה איהו שמונה אלפים אמה לכל סטרא ואינון יאהדונה\"י \nורשות איהו ליחיד דאיהו רחבו ארבעה וגבהו עשרה. איהי גבול לימא דאוריתא דאיהי אמא \nעילאה דגלגלוי דאשתכחו מן חכמ\"ה דאיהו כ\"ח מ\"ה לא עברין מניה. אבל מסטרא דעילת \nהעילות דלית לעילא מניה לית לה גבול מסטריה ולית לה תחום מסטריה ולא רשות עליה ולא \nבר מניה ולית לה מדה ושעור ע\"כ: \nוביאורו כי השכינה שער להכיר כבוד האין סוף שהוא עילת העילות והיא מבוא לדעת אותו \n"},{"index":9,"he":"ובלתה אי איפשר כי כל מבקש יי' יבא אל אהל מועד והבן. ואמר כי היא כלולה מעשר \nספירות. ולפי שהם שרש הגבול כמו שכתבתי אמר שמצדם היא בגבול, ולפי שהיא קרובה \nלנבראים שהם בעלי שעור וגבול והיא להם כמו החול לים, כך היא גבול לשם יהו\"ה שנכפלה \nבו ה\"ה והיא שלמות השם הגדול לבל יתפשט יותר, כי גם הנבראים היו מתפשטים ולפיכך \nהוצרכה ה\"ה לתחמו ולהגבילו ולהשלימו, וזהו סוד אמרם (חגיגה יב, א) אני אל שדי \nשאמרתי לעולמי די. הנה ביארו שנתן שעור לשמו בה' אחרונה להמציא ממנו נבראים מוגבלים \nועולם מוגבל. ולפי שלא יובן חלילה שהיא לעצמה בשביל שהמשילה לחול והים והחול נכר \nהוא שהם דברים שונים, אמר כי לא נפרדה אבל היא רשות של יחיד שהוא יהו\"ה שהרי ה' \nאחרונה מן השם ומכללו היא ובלתה אינו שם. נמצא שאינה זולתו ומכלל הייחוד היא. וביאר \nזה עוד באמרו דתחומיה שמונה אלפים אמה לכל סטרא ואינון יאהדונה\"י, הנה גלה לנו ששני \n"},{"index":10,"he":"שמות אלו שהם יהו\"ה אדנ\"י נכללים באחד להורות על ייחודם והוא יאהדונה\"י והם יה\"ו \nה', וכשהם בייחוד אחד נכללים בשם המיוחד יהו\"ה והם שמונה אלפים לכל צד ועולים ל\"ב \nכי היא לב השמים, וכלולה מל\"ב נתיבות כי מחכמה נתפשטו הנתיבות לכל הצדדים ונשלם \nהייחוד. ואמר שהיא רשות ליחיד בפרט שהוא יהו\"ה וזהו רחבו ארבעה אותיות וגבהו עשרה \nיו\"ד ה\"א וא\"ו ה\"א, ואמר כי היא גם כן גבול לימא דאוריתא דאיהי אמה עילאה בינ\"ה \nכוללת חמשים שערים שהם ים ונקראת מ\"י מי ברה אלה, ומשם נמשכת תורה שבכתב ותורה \nשבע\"פ סוד ו\"ה, וגלי זה הים דאשתכחו מן חכמ\"ה והם סוד הנתיבות והשערים כולם באו \nבבינ\"ה שהוא הים מחכמ\"ה כי הם שלמות התורה שהיא כלולה מל\"ב נתיבות ומחמשים שערים. \nואמר לא עברין מיג(י)ה שעד שם עד הגבול באו לא יעברו גבולם כענין עד פה תבא וגו' \nוכתיב (איוב לח, כא) חוק עולם ולא יעברנהו: \nולבאר שהגבול נרמז בה אינו כי אם לצורך הנבראים לא מצד המקור שנאצלו ממנו כי מצדו \n"},{"index":11,"he":"אין להם גבול ושעור אמר אבל מסטרא דעילת העילות דלית לעילא מניה לית לה גבול מסטריה \nולית לה תחום מסטריה ולא רשות עליה ולא בר מניה. הנה הודיע שהמציא הגבול להורות \nשאין חוץ ממנו. וסיים ואמר ולית לה מדה ושעור כלומר מצדו כי הגבול הנרמז בהם לא היה \nכי אם לברא בו דברים מוגבלים כי בלתו לא יבראו ולא יתקיימו כי אין בבעלי גבול כח \nלהכיל כח הבלתי מוגבל. ובמה שכתבתי בזה יש די והותר למה ששאלת למה אתן להם גבול \nושעור: \nודע כי כל משוער בגבול יש לו גשמות וכל הנתפש בהרהור הלב קרוי גוף ואפילו הרוח. \nוהספירות שרש הגבול ונתפשות בהרהור הלב. ועם כל זה אין הענין בהם חלילה כשאר \nהנתפשים בהרהור הלב אע\"פ שהם דברים רוחניים, שהרי האצילות שהוא האלהות אין לצייר בו \nהרהור דמיון גשמות וגוף חלילה אפילו במחשבה והרהור, שהרי כתיב (דברים ד, טו) לא \nראיתם כל תמונה עם שהגיעו למדרגת הנבואה ומופשטים היו ממחשבת גוף והרהור גשמות, \n"},{"index":12,"he":"וכתיב (ישעיה מ, יח) ואל מי תדמיון אל ומה דמות ערכו לו, וכתובים רבים באו בתורה \nובדברי הנביאים בהזהרת זה ושלא יביאו בדמיונם ובהרהורי לבם שיש גוף וגשמות חלילה, \nכי האומר כן חלילה עובד ע\"ז וקוצץ נטיעות. ואם באו בתורה דברים מורים על הגשמות הנה \nהוצרכו ליכתב בלשון. ההוא לא להבין שיש שם גוף וגשמות חלילה אלא להורות על עניינים \nנעלמים מאד ממחשבת בני אדם אפילו מהמתחכמים שבהם, כתבתים בחיבורי הגדול בחלק הג' \n(פכ\"ו) אשר קראתיו חלק התכלית, ואין בכאן מקום וצורך להאריך בהם כי יארך הדבור בהם \nמאד, ואין הכוונה בכאן כי אם לקצר, והרוצה לעמוד על עיקרן ואמתתן של דברים דברי \nהייחוד יעיין שם. ועם כל זה לא ראיתי לסגור השער בפניך מכל וכל, ולהועילך בקצת \nאשמיעך דברים בהם ישקוט וינוח לבך עד אשר תפרה ונחלת ואז תעמוד על ברורן של דברים \nבשלמות: \nוהם דברי המאור הקדוש ע\"ה בספר התיקונין (תיקון ע' קל, א) וז\"ל שם, ואית פקודין \n"},{"index":13,"he":"דתליין מגופא כענבין באתכלא. א\"ל רבי אלעזר אבא והא לעילא אוקמוה דלית גוף ולית \nגויה. א\"ל ברי בעלמא דאתי דאיהי אמא עילאה. אבל לתתא אית גופא בעלמא דין דאיהי \nשכינתא תתאה וגופא איהו אוריתא דמינה תליין כל פקודין ע\"כ. ואתה עשה אזנך כאפרכסת \nותן לב להבין בפירוש דבריו דברים שהם כבשונו של עולם בם יאורו עיניך, ומהם תעמוד על \nהאמת בעסק התורה וקיום מצותיה ועבודת התפלה כי זה כל האדם: \nדע להבין זה כי המאור הקדוש ע\"ה אמר כי כל המצות נחלקות לאיברי האדם ועשה מן התורה \nדמיון גוף כגוף אדם, ואמר שיש מצות תלויות בראש ויש בעינים ויש באזנים וכן בשאר \nהאיברים, וכשתשכיל בזה תמצא שהתורה כולה בגוף האדם, והיה זה כן לפי שבאה מאדם כמו \nשידעת ונתנה לאדם: \nולפיכך הוצרכה להתחלק באיברים לרמוז עליו ולזה קיומה תלוי בגוף אדם ובאיבריו, \nולפיכך המקיים המצוה התלויה באבר זה מחזיק ומשלים האבר שהמצוה תלוי בו באיברי \n"},{"index":14,"he":"המרכבה, ולפיכך המקיים כל המצות הרי צלמו ודמותו שלם, והוא בדוגמת האדם העליון \nהיושב על הכסא ובצלמו ושכינה שורה עליו שהרי השלים כל איבריו, וגופו נעשה כסא ומעון \nאל הדמות שהוא לעומתו. ומכאן תבין סוד עת לעשות ליי' (תהילים קיט, קכו). ומכאן תבין \nכי התורה יש לה נשמת חיים ולפיכך בקיומה מתנועעת לעשות פירות ופרי פירות והוא קיום \nהייעודים שבאו בה למקיימים אותה. וטעם זה כי העושה המצוה כתקנה ועל הכוונה הראויה, \nהמצוה ההיא מתעוררת ועולה ומתקשרת עם דוגמתה למעלה בסוד הדמות שבאה ממנו, ולפיכך יש \nבה כח לקיים הייעוד ההוא הבא בה לעוסקים בה ומקיימים אותה כי רוח חיים בה, לפי זה \nחומר וצורה וגוף ונפש, קדושתה מרובה, וצריך לנהוג בה וכבוד ולעסוק בה בידים טהורות \nטהור, והמוסיף טהרה וקדושה כשעוסק בה ובמצותיה הרי הוא מוסיף בה מעלה וכבוד \nובדוגמתה למעלה וקדושה וטהרה. וכן כשאדם עוסק בתורה אותם הדברים שהוא מוציא מפיו אם \n"},{"index":15,"he":"הם בכוונה ראויה עולים למעלה וחלים ומתקשרים עם דוגמתם שהרי תורה מתורה. וכן כשאדם \nמתפלל ומכוין בתפלתו הכוונה הראויה אותם הדברים עולים וחלים ומייחדים את השם הגדול \nבאותיותיו. ולולי הדברים ההם והתיבות והאותיות יש בהם נשמה ורוח חיים לא היה מקום \nלשום דבר מזה. ודע כי נשמת התורה היא השכינה סוד ה' אחרונה והתורה לבושה, ומכאן \nתבין סוד כל מה שכתבתי למעלה בענין זה: \nובספר התיקונין (עי' זוהר ח\"א כג, ב) אוריתא דבריאה איהי לבושה דשכינתא אם אדם לא \nהוה עתיד למיברי הות שכינתא בלא כסוייא כגוונא דעני, ובגין דא כל מאן דחב כאלו \nאפשיט לשכינתא מלבושהא והאי עונשא לאדם ע\"כ. ודע כי הקבלה היא נשמתא דאוריתא, \nולפיכך אין שלמות התורה אלא בה כמו שאין שלמות לגוף בלתי נשמה. והשכינה נקראת קבלה \nכי היא נשמת התורה והיא כגוף אליה. ובמה שכתבתי יתבאר לך מה שאמר המאור הקדוש ע\"ה \nבמאמר שכתבתי למעלה באמרו אית גופא בעלמא דין דאיהי שכינתא תתאה. וכבר ידעת כי \n"},{"index":16,"he":"העולם הבא ה' ראשונה והעולם הזה ה' אחרונה, אמר כי בעולם הזה יש גוף לא אמר כי \nהעולם הזה הוא גוף ח\"ו אלא יש לו גוף ואמר וגופא איהו אוריתא דמינה תליין כל הנה \nביאר בפירוש כי התורה גוף והיא כנשמה אליה, וביאר הטעם דמינה תליין כל פקודין \nוכענין למעלה. ומכאן יתבאר למה בעולם גוף ובעה\"ב אין גוף. והכלל העולה שם גוף \nוגשמות חלילה כי אם על הדרך שרמז המאור הקדוש ע\"ה וכענין שכתבתי: \nעוד יש דרך אחרת בזה והוא דק ואמיתי נגלה לעין הביאוהו בספר הזוהר (ח\"א כ, א), והוא \nכי כל העולמות נתקנו כתיקון אדם שיש בו גוף ונפש, כי העולם של מטה הוא בדמות נרתק \nוגוף לשל מעלה לו, נמצא כי זה העליון בדמות גוף לשל מעלה ממנו והוא כדמות נשמה לשל \nמטה ממנו, וכענין זה כל העולמות עד עולם האצילות. ועולם האצילות כל אחת מהמדות כעין \nנרתק וגוף לשל מעלה ממנה וכעין נשמה לשל מטה ממנה וכן כולם, ולפיכך עולם האצילות \nהוא כדמות גוף לאין סוף והוא נשמה לו, ולפיכך נקרא בפי החכמים נשמה לשמות. ומכאן \n"},{"index":17,"he":"יתבאר לך כי אין שם גוף וגשמות חלילה אבל הענין הוא על הדרך שכתבתי. ובמה שכתבתי \nבזה נשלמה הכוונה בזאת השאלה: \n(ז): \nומה ששאלת הספירות האלה אימתי היו וכו'. לזאת השיב הר' עזריאל וז\"ל, יש מהספירות \nשהיו בכח באין סוף קודם צאתם אל הפועל כמו הספירות הא' שהיא שוה לכולם. ויש בהם \nבמושכל שנאצלו מאז כמו ספירות הב' שממנה תורה שקדמה לבריאתו של עולם. ויש מהם \nבמורגש. ויש בהם במוטבע כמו הספירות שהם צורך העולם שנאצלו עתה מקרוב לבריאת עולם, \nולפי שכח זה בזה בהמצא ב' הספירות שהם כח נעלם הראשון ומושכל מציאותם מספיק אל \nהאחרונות, כמו שאמרו רז\"ל (אבות פ\"ה מ\"א) והלא במאמר אחד יכול להבראות. ועל מה \nששאלת אם כן היו בהשואתו, אף על פי שאין להמשיל משל לאין סוף, לקרב הדבר לדעתך המשל \nהדבר לנר שמדליקין ממנו אלפי רבבה וזה מאיר יותר מזה וכולן שוין בהשואת האור הראשון \nוכולן מעיקר אחד, ואין לדמות זה לזה ואין לדמות קדימתן לקדימתו כי הוא יותר מהם \n"},{"index":18,"he":"וכחם אצול ממנו מפני יתרון קדימתו ואין חדוש מתחדש בו, אלא שנתגלה כח אצילותו \n"}]}
