{"id":"kabala-dec14477afb8-1-28","bookId":"kabala-dec14477afb8","part":1,"torah":28,"title":"קטע 28","hebrewTitle":"קטע 28","segments":[{"index":1,"he":"אור קדמאה, נקודת חלם. ועל דלא אנהיר בישובא, כגוונא דיליה, איהו מארת חסר, דלא \nנהיר בישובא, כגוונא דחלם אע\"ג דקיימא בגוונא דיליה: \nוייאמר אלקים ישרצו המים שרץ נפש חיה, דא איהו, ברזא דנקודת שב\"א סגו\"ל. דהא סגו\"ל \nאתכליל מיין באשא. רחשין רחישו דההוא נפש חיה, ההוא דעתא באתיהיב לה מתרין סטרין, \nאיהו קלה עלה, ודא אקרי שרץ דנפש חיה, רחישו דרחיש ונפיק ואזיל בכל נקודי: \nותא חזי, שב\"א איקרי מהיר צדק, והכי איהו. ובג\"כ איקרי נפש דההיא חיה, שרק דתלת \nנקודין. בשעתא דאת ו' אסתלק מינה, אפיקת דעתא ההיא דנטלה מגו עילא, כמא דאתמר, \nובאתריה דאת ו', אפיק שרק, והכי איהו בכל אתר: \nועל דא, נקודי כולהו קיימין לאנהרא לאתוון, כעובדא דשמיא וארעא וכל עלמין כולהו. \nולית קיומא ונהירו לכל אתוון, בר בנהירו דנקודי, וכולא אתמסר ברזא דאורייתא בסיני. \nוהכי איהו ברזא דלעילא, וכלא תיקונא דאדם, כמה דאתמר: \nויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, כתיב מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ. ת\"ח, \n"},{"index":2,"he":"כד ברא קב\"ה למברי אדם לתתא, בעא למעבד ליה כגוונא דתרין עלמין: \nוכל רזין דלעילא ותתא, כלא איהו באדם. גולגלתא דרישא דקיימא על גופא, איהו ברזא \nדעלמא עילאה, באינון תיקונין דרישא. גופא איהו ברזא דגופא, דקיימין דרגין בשייפין \nידיען תחות האי רישא. ירכין ורגלין, כולא בדרגין דלתתא, כדקא חזי ליה למהוי כגוונא \nדלעילא. כל דיוקנין עילאין ותתאין, כולהו חקיק קב\"ה באדם, למהוי איהו שלים בכולא. \nתא חזי, מה' מצעדי גבר כוננו, כד קב\"ה אתרעי ביה בבר נש, כל צעדוי וכל אורחוי אינהו \nמתתקנן קמיה, ואיהו מתקן להו כל חד וחד כדקא יאות. ודרכו יחפץ, אפילו במילי דעלמא: \nתו. מה' מצעדי גבר כוננו, אי בר נש ישוי דעתיה ורעותיה ולביה לגבי מלכא קדישא, למהך \nבתר אורחיה דאיהו עביד. קב\"ה אתרעי ביה, כאילו הוא דיליה ממש: \nבשעתא דנפקו אתוון מגו רזא עילאה, כמא דאתמר, ואתגלימו, ואצטיירו בדיוקנא דאדם. \nלבתר נפקו נקודי, ואנשיב בהו רוחא דחיי, ואתקיימו אתוון, כבר נש דקאים על רגלוי \n"},{"index":3,"he":"בקיומא דרוחא: \nלבתר דנקודי אתקיימו על אתוון, ויהבו בהו נפשא, אצטריך למהוי בדעתא וסכלתנו, ולנטלא \nבמטלנוי, ולמיהב מזונא ותוקפא לאחרא. ודא איהי בצלמנו כדמותנו. כמא דאוקימנא, \nבצלמנו דא רזא דעלמא עילאה. כדמותנו דא רזא דעלמא תתאה: \nדבר אחר, בצלמנו: \nאלין תנועי דטעמי, דאינון תיקונא ושלימו, בדעתא וסוכלתנו, למנדע ידיעה לאסתכלא \nלעילא, כמה דאיהו סתים ולא אתגלייא: \nכמלכא דאיהו חכים בסוכלתנו בחכמתא, ולא נטיל לסטרא דא או לסטרא דא, בר בחכמתא \nובסוכלתנו ובמנדע. אוף הכי, כגוונא דא, תנועי דטעמי, כולהו מטלניהון בחכמתא \nובסכלתנו ובמנדע, כמה דאתחזי. ודא איהו בצלמנו: \nכדמותנו, אלין רזין דנקודי, דאינון נפקו מגו דיוקנא חדא דנקודה עילאה, מההוא דיוקנא \nסתימא דלא אתחזי, ומגו דנפקי מגו נקודה חדא אקרון נקודי דמות, דיוקנא דנקודה עילאה: \n\n"},{"index":4,"he":"דאי תימא אתוון. לאו הכי, דהא דיוקנא, לאו איהו לעילא, ולא תלייא תמן דיוקנא, דהא \nלבתר דנפקי מרזא דעלמא עילאה, אגלימו ואצטיירו כולהו, מה דלא הות מקדמת דנא, דלאו \nאית דיוקנא וציורא לעילא כלל, ועל דא לא ידיע, ולית מאן דידע ביה כלום: \nראשיתא סתימא דאתגלייא, ולא ידיע, חד נקודה סתימא איהו. וההוא נקודה, לא ידיע, ולא \nאתגליא, ולית מאן דידע בה. אבל אתוון, לא בה אתציירן, ולא תליין לעילא, דהא לית תמן \nדיוקנא כלל. ועל דא, כדמותנו אלין נקודי. בצלמינו, אלין תנועי, דאיהו שלימו דכלא: \nרזא הכא לידעי מדין. תנועי דאיהו שלימו דכלא, אן אינון בבר נש. אלא רזא דא בצלמנו, \nהא איהו צולמי דבר נש מלגו ולבר. לגו, סוכלתנו ומדע וחכמה. לבר, ההוא צולמא דאזלא \nעליה, ומדברא ליה לבר נש בנטירו, למהוי נטיר מכלא. בעוד דהני תנועי אינון בבר נש, \nב\"נ איהו שלים בכלא. כגוונא דא בכל אינון רזין עילאין דלעילא: \nורזא דא, מה' מצעדי גבר כוננו, למיטל במטלנוי, באינון תנועין דטעמי. ודרכו יחפץ, \n"},{"index":5,"he":"באינון נקודי. מה', מיניה אתנטיל רזא דא, למהוי לתתא כלא כגוונא חדא ורזא חדא: \nמה' מצעדי גבר כוננו, כגון אזלא מקפא שופר הולך, דאינון מצעדי גבר, דמתתקנן כל חד \nוחד כדקא חזי ליה, ודא איהו כוננו. ושאר תנועי, אינון דכתיב, ודרכו יחפץ, הן \nבזקיפו, הן למיזל, הן למיפסק, הן לנגנא בחדווא, הן למשתק, הן למיהב דינא. כלא איהו \nמנדע וסוכלתנו למיטל במטלנוי כדקא יאות: \nזרקא דא איהו ניגונא בחדוה, כד אתי בוצינא דקרדינותא, בההוא בטישו דגו אוירא דכיא \nדלא אתפס, יהיב חדו וחדוה, וזריק מרחוק, לנגנא בחדוה, למאן דלא ידיע ולא אתפס כלל, \nוקאים בקיומיה, ולא אתישב למנדע, עד דקריב בסכלתנו יתיר. וכן תנועי כלהו, כל חד וחד \nכדקא יאות: \nועד לא מטו אלין תנועי, כל אינון שייפין דכגופא, לא יכלין לנטלא במטלנין. דהא כל \nשייפין דגופא אתפלגו באתוון, דאינון עשרין ותרין אתוון, דאתגלמו בפרקין ושייפין: \nתריסר שייפין, אינון פרקין דנטלין. ואלין תריסר לא נטלין עמוד במטלנין כדקא יאות, \n"},{"index":6,"he":"בר ברזא דתריסר תנועי, דכולהו עבדין להני פרקין לנטלא לון. ואית תנועי אחרנין, \nלמיהב סוכלתנו וחכמה ומדע לכל גופא, ולנטלא כל גופא, ולמיהב חדוה לעילא ותתא כולא \nכדקא חזי: \nעשרין ותרין אתוון, אינון כללא דרזא דגופא. וכלהו אתפלגו בשייפין דגופא. ומרזא \nדאתוון, גופא אשתלים. אשתארו אתוון אחרנין, דאינון עשר. תריסר אתוון אינון קדמאי, \nדאינון שייפין קיומא דכל גופא, למהוי כל שייפא ושייפא על תיקוניה: \nואע\"ג דאית בהו באתוון, אתוון דאתחזון בדכורא, ואתוון דאתחזון בנוקבא. כגון א' \nדכורא, ב' נוקבא. ג' דכורא, ד' נוקבא. ה' נוקבא, ו' דכורא. וכן אתוון כולהו אחרנין \nמנהון כלילן בדכורא, ומנהון כלילן בנוקבא. ואי תימא, אי הכי, איך אתבני אדם ברזא \nדעשרין ותרין אתוון, דהא כד אסתכלן, ואתברירו אתוון דאצטריכו ואתחזון לדכורא, לית \nבר תריסר, לקביל תריסר שייפין: \nאלא ודאי, אתוון כולהו כלילן ברזא דדכורא, ואינון עשרין ותרין אתוון, אתוון דכורי \n"},{"index":7,"he":"ואתוון נוקבי. בגין דשייפין כולהו, אית שייפא באינון פרקין, דאינון כלילן דא בדא, \nועייל דא בדא. מאן דעיילא איהו דכר, ההוא דמקבל ליה בגויה, איהי נוקבא: \nבכל שייפין אית דכר ונוקבא. ועייל דא בדא, כדכורא בנוקבא. ובגין כך, כלהו אתוון \nסלקין ברזא דדכורא ונוקבא. ואתוון כולהו אצטריך אלין לאלין, ולאתחברא אלין באלין. \nאעיל דא בדא, כדכורא בנוקבא: \nכ\"ב אתוון אחרנין כלילן בנוקבא לתתא, ואינון אתוון זעירין. דהא כד אתחבר דכר \nבנוקבא, בתיאובתא דבכל אתוון דשייפין כולהו, לגבי נוקבא, אטיל בה רזא דאתוון, \nבאינון מיין דילה, ולבתר אקרימו שמים דאגלימו אתוון, ונפקי אתוון אחרנין כגוונא \nדאלין. ועל דא אית אלפא ביתא דאתוון עילאין רברבין. ואית אלפא ביתא דאתוון דקיקין: \nא' איהו חד, ורזא דחד, נפיק ואגלים ברזא דלתתא, שייפין עילאין דאתחברן בחד, ואינון \nחד. ועם כל דא, לאו איהו אלא שייפא חד: \nבגין דכד נפקא א', ואתיהיבת בראש, נפקא בההוא דיוקנא דהנהו אחרנין דאצטריכו לאתחברא \n"},{"index":8,"he":"בהדיה, וכד נפק א', אחזי לתרין דרגין אחרנין, דאצטריכו לאתחברא בהדיה, דאינון שמאלא \nואמצעיתא, וכולהו אתאחדו כחדא, ואתחזון בדיוקנא דיליה. כיון דאשתכחו ואתיישבו \nבדוכתייהו אינון תרין שייפין אחרנין, אתהדר א' ואתיישב בדוכתיה בראש, בסטרא דימינא: \n\nהיך עבד קב\"ה. כד אתוון נפקו, את קדמאה דנפיק, ריש לכל אתוון, איהי א'. מה עבד \nקב\"ה. אתעטף בההוא את, וברא שמים. ואת דא ברא ביה קב\"ה, רזא דייחודא, דאינון תלת \nדרגין, ואינון שמים, רזא חד. כמא דאוקימנא, והא אתמר. כיון דאתברו שמים ברזא דא, עד \nלא הוו קרישו ולא גלידו שמים, דהא טמירין הוו גו מייא, רזא דאת א', דאיהו לימינא: \nלבתר דאקרישו מגו מייא, נפקת את ו', מתציירא בציורא,דגלימו בדיוקנא דאדם. ועם כל דא \nלא חסר מההוא דיוקנא דאת א' כלום, ואתהדר ואתיישב בדוכתיה: \nשארי נהירו דהאי את לאנהרא מרישא דעלמא לסייפי עלמא. גניז ליה נהוריה באת אחרא, \nועביד להאי את בי\"ת חד, לאגנזא נהוריה בגויה, ואתגניז ההוא אור בגויה: \n"},{"index":9,"he":"ומההיא שעתא, אתגניז ואיטמר, ולא נפיק לעלמא, בר בחד שביל דקיק, דאמשך חד חוטא \nמיניה, ומיניה אתזן עלמא, וקאים בקיומיה: \nמהאי את אתבני כולא. מהאי את אתסן כולא. באת דא נטיר לון קב\"ה לישראל, ואתבר \nשנאיהון קמייהו. הה\"ד, ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב. בשעתא דגרמו חובין, \nמה כתיב. השיב אחור ימינו. כדין בההוא זמנא אתגלון ישראל מארעא, ושלטו בהון \nשונאיהון: \nא' אתיישב בדרועא, ברזא ותוקפא וחילא, דאינון תרין סטרין אחרנין דאתתקפו ביה, ואיהו \nדרועא דימינא. ב' אתכליל בגווה, וכניש ליה לקבילה, כנוקבא דעייל בגוה דכורא. בג\"כ \nאתוון כולהו, חד דכר, וחד נוקבא: \nא', אתפשט לאתוון אחרנין, ואשתלימו בשלימו, לנטלא תרין דרגין אחרנין אלף, למהוי \nשלימו דיליה. ורזא דא והחונים עליו מטה פלוני. והחונים עליו, תרי דרגין בחד: \nעד דסלקין אתוון, לשתין רבוא, כחושבן שבטיהון דישראל, דאינון תריסר, וסלקין לשתין \n"},{"index":10,"he":"רבוא. אוף הכי אתוון, כד אתמלו סלקין לשתין. אלף בית גימל דלת הא וו זין חית טת יוד \nכף למד מם נון סמך עין פא צדי קוף ריש שין תו. אלין אינון סליקו דאתוון, לשיתין \nרבוא. בגין למהוי שלימו ברזא דאתוון, בשייפי כולהו: \nאשתארו תו אתוון, ואינון תריסר. מם בתימא, צדי אריכא, נון, פא, כף, ואינון אתוון \nאחרנין כפולים, מנצפ\"ך. ואינון סלקי לתריסר אתוון. וכד אתוון כולהו אשתלימו, סלקין \nלע\"ב אתוון, רזא דשמא קדישא דקב\"ה אתקרי בהו: \nחושבן ישראל שבעים נפש, ותרין אתוון דאינון סהדי בגוייהו, ואתכלילו בהו, ואינון \nי\"ה. דכתיב, ששם עלו שבטים שבטי י\"ה עדות לישראל. ועל רזא דא, הראובני השמעוני. והא \nאוקמוה, וכלהו סלקו לע\"ב: \nכגוונא דא אלפ\"א בית\"א, דסלקא אתוון כולהו לרזא דע\"ב אתוון, למהוי כלא רזא דגופא \nשלים, רזא דאדם. רזא דרתיכא עילאה. רזא דשמא קדישא גליפא: \nבג\"כ אתוון כלהו סלקין בסליקו דרתיכא עילאה, בדיוקנייהו וגופייהו, למהוי כולא רזא \n"},{"index":11,"he":"חדא כדקא יאות. אתוון כולהו, כד מתחברן ואתגליפו בגלופייהו, ברזא דע\"ב אתוון \nגליפין, אתעבידו כולהו גופא חדא. \n \nמדרש רות\nויהי בימי שפוט השופטים רבנן פתרי קרא דכתיב, ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני \nאלקים. מאן ככבי בקר. אינון מלאכין קדישין דשלטין ביממא. אמן בני אלקים. אינון \nמלאכין קדישין דשלטין בליליא. \n \n"},{"index":12,"he":"מדרש רות מאמר נר\"נ ונשמה לנשמה ונ\"ר הבהמית\nבא וראה, כל מה שברא הקב\"ה בעולמו, לא ברא אלא ליקרא דיליה, שנאמר, כל הנקרא בשמי \nולכבודי בארתיו יצרתיו אף עשיתיו. הקב\"ה ברא בר נש בעלמא, ויהיב ביה שמיה ידוד. ה', \nנפש. ו', רוח. ה', נקראת נשמתא. י', נשמתא לנשמתא. וקראם, י\"ה, אב ואם. ו\"ה, בן \nובת: \nדוגמא דברא רוח ונפשא דקדישא, כך ברא רוח ונפשא מסטרא דשמאלא. ובדוגמא דהוא היין על \nשמריו, כד הוא הרוח והנפש השכלית, על רוח ונפש הבהמית. ולמה נקראת בהמית. שהוא \nמסטרא דסמאל ונחש, דאינון דכר ונוקבא. ועל דא אמר שלמה המלך החכמתו, מי יודע רוח \nבני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ: \nולסטרא דמסאבו, לא יהיב קב\"ה שמא דיליה. שנאמר, אני יי' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן \nותהלתי לפסילים. אני, רמז ויסרתי אתכם אף אני. ה', רמז למדת הרחמים. לאחר לא אתן, \nרמז לאל אחר, שנאמר לא תשתחוה לאל אחר, דהוא בסטרא דמסאבא: \n"},{"index":13,"he":"פתח רבי ואמר, ברזא דידוד. י' נקרי בדוגמא, דא אלימלך. ה' אתקרי בדוגמא, דא נעמי. \nולמה נקראת שמה נעמי. שנאמר ויהי נועם ה' אלקינו עלינו וגו'. ו\"ה דוגמא, דא רות \nובעלה: \nרות הפכה לשמה תור. שנאמר, ותור וגוזל. יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את \nמראיך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה: \nפתח ואמר, ומהו ומעשה ידינו כוננה עלינו. דא עובדא דיעבד בר נש. אי אינון עובדין \nטבין, ישכון עליה הויה. ואי לא, יסתלק מינה. שנאמר, חכמת נשים בנתה ביתה ואולת \nבידיה תהרסנה. חכמת נשים: \nדא נשמתא ונפשא. ואולת, דא נפש דשמאלא שנקראת ערפה: \nפתח ואמר, מה הוא דאמר, הראיני את מראיך. כד יתעביד בר נש מטיפה, בשלייתא דאמיה, \nכמה דאתרבי, אעיל ביה הקב\"ה זעיר זעיר רוחא ונפשא. ונר יהיבת על רישיה בליליא. \nשנאמר, בהלו נרו עלי ראשי. ועמוגא דנהורא ביממא, שנאמר ויסע עמוד הענן וגו', ולילה \nבעמוד אש כו' ללכת יומם ולילה. ונאמר, כי נר מצוה ותורה אור: \n"},{"index":14,"he":"ואלפי ליה כל אורייתא. ואולפי ליה כל פיקודי. וימרון ליה, חזי, דדין הוא דרך \nעקלתון, דאיתקרי לילה. ובאתרא הדין יעלון כל נפשתא דאינשא. שנאמר, קטן וגדול שם הוא \nועבד חפשי מאדוניו: \nואחזיין ליה, בעמודא דאישתא, דהיא על רישיה, כמה דובין ונמרין ואריין ומלאכי חבלה \nדיתבין תמן. וכלבא תמן, ועל דא אמר דוד, הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחיבתי. ודין אתרא \nהוא חושך, ומלאכי חבלה קרון להון לילות. ועל דא אמר, מפחד בלילות. לילות ממש אקרון: \n\n"},{"index":15,"he":"וימרון ליה, אם תזכה למצות, כל מצוה ומצוה, יעבדון לך מינה מלאך טוב, ובעידן דתיעול \nבאתרא הדין, ותזכה למצות, יימרון, סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך פלוני דא, \nולא ישלטון עליך מלאכי חבלה: \nובדוגמא דא ביממא, יימרון, אם תזכה באורייתא, כל אות ואות יהיה מלאך, דיעזרך באתרא \nהדין. ואורייתא דאקרי אורחא, יהך באורחא הדין, דלא ישלטון עלך. ועל דא אמר, לנחותם \nהדרך. ובתר דין יחזון ליה גינתא דעדן, וכל חלק וחלק שיש לצדיק בפני עצמו. ומשביעין \nליה שיקיים כל התורה: \nובתר כן יימרון ליה, ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו' ואעשך לגוי גדול וגו'. ויאמר ה' \nאל אברם, דא נשמתא, דהיא אב לרוח, ורם לגוף. לך לך מארצך, דא גנתא דעדן. וממולדתך, \nדא בטן דאימא, של בשר ודם. ומבית, דא שכיתנתא. אביך, דא הקב\"ה. שאין אביו, אלא \nהקב\"ה. ואין אמו, אלא כנסת ישראל. אל הארץ, זה העולם השפל. ויהבו ליה ז' ברכאן \nדאמירן לעיל, מואעשך וגו עד כל משפחות האדמה וגו': \n"},{"index":16,"he":"אם בר נש יזכה, ויהיה צדיק, והוא ידע שמא דהקב\"ה, מה יימרון ליה כד אסתלק מעלמא. לא \nתירא מפחד לילה וגו', על כפים ישאונך פן תגוף באבן. מן האבן של דרך עקלתון, רגלך \nכו' עד כי ידע שמי: \nואם בר נש לא יזכה באורייתא, ולעובדין טבן, כד יסתלק מעלמא, יעול באורחא חשוכא \nדאמרנא, ואזדעזעו כל מאן דאית בההוא אתר, ויימרון הזאת נעמי, דאזלת באתרא הדין \nמלייא כל טובא, מלייא מאורייתא. עמוד הענן דנהר לה באתרא הדין למיהך ביממא. ועמודא \nדאישתא לאנהרא לה למיזל באתקר הדין בליליא. ועם בעלה נשמתא לנשמתא: \nאתיבא איהי ואמרה, אל תקראן לי נעמי, קראן לי מרה, כי המר לי שדי מאד. דהנעל לי \nבגופא בישא. אני מלאה הלכתי באתרא הדין, וריקם השיבני ה': \nבההיא שעתא אמרה, שבנה בנותי וגו'. שנאמר, ותאמר נעמי לכלותיה שובנה בנותי. אתיבת \nרות נפשתא קדישא ואמרת, אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי באשר תלכי אלך ובאשר \nתליני אלין וכו': \n"},{"index":17,"he":"אבל ערפה, נפשתא דהיא סטרא דשמאלא, אזלא לגופא, ואתאבלת עליה. שנאמר, אך בשרו עליו \nיכאב ונפשו עליו תאבל. וכל זמן דאתאבל עליה, אמר הגוף לנפש הבהמית, בשביל האכילה \nוהשתייה שנתת לי, הנשמה בצער גדול, ובלא תורה ובלא מצות. טול מה שנתת לי. ונבקע \nהגוף. \n \nמדרש רות מאמר אשרי משכיל אל דל\nאמר רבי, כתיב אשרי משכיל אל דא וגו'. מהו דל. איש נסתר ויאמר מה תתן לי, וכי יותר \nרשע אני מכל האדם שבעולם. ויעשה מריבה עם הקב\"ה. אשריו מאן דמשכיל ליה. דכתיב, או \nיחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי: \nדאמר רבי נהוראי, מ\"ד או יחזיק במעוזי וגו'. וכי הקב\"ה שהוא בעל השלום, עושה שלום \nבמרומיו, צריך למי שיעשה לו שלום, והלא השלום שלו: \nאלא, העני בשעה שרואה את עצמו בדוחק, הוא עושה מריבה כלפי מעלה. והמחזיק בידו של \nעני, ועושה עמו צדקה, כביכול, עם הקב\"ה עושה שלום. לפי שגורם לעני, שמבקש מחילה \nמלפניו יתברך, על שהטיח דברים כלפי מעלה, ואז עושה שלום בינו לבין קונו. מי גרם לו \n"},{"index":18,"he":"לעשות שלום. זה הנותן צדקה לעני, והחזיק בידו, דכתיב או יחזיק במעוזי וגו', וזהו \nהדל. והקב\"ה מהו אומר. אין דנין את האדם לפי צערו. \n \nמדרש רות מאמר אין דנין את האדם לפי צערו\nוה\"נ באיוב, דאמר רבי תנחום, אמר איוב להקב\"ה, מי יתן ידעתי ואמצאהו כו' אערכה \nלפניו משפט. עד שהטיח איוב דברים כלפי מעלה: \nותו לא. והלא בכמה מקומות כפר בתחיית המתים, והטיח דברים כלפי מעלה, וסקל איקונין \nשל מלך: \nאלא אמר רבי נהוראי, בההיא שעתא אמר המקרג להקב\"ה, איוב שאמרת עליו איש תם וישר \nוירא אלקים וסר מרע, הרי כפר בתחיית המתים, והטיח דברים, וסקל איקונין של מלך. אמר \nהקב\"ה, איוב לא בדעת ידבר: \nבשעה שנתווכח איוב עם הקב\"ה, מה הוא אומר. הטוב לך כי בעשוק כי תמאס יגיע כפיך \nוגו'. וכי הוא טוב זה העושק שבעשה לי, אבי ואמי עשו לי הגוף, ואת אתעבידת אריס \nעמהון, ויהבת בי נשמתא. ואמרת למקטרג, אך את נפשו שמור. מה דידך נטרת, מה דאבי \n"}]}
