{"id":"kabala-dec14477afb8-1-30","bookId":"kabala-dec14477afb8","part":1,"torah":30,"title":"קטע 30","hebrewTitle":"קטע 30","segments":[{"index":1,"he":"אמר רבי חנינא, יש רחוק ונתקרב, וקרוב ונתרחק. יש רחוק ונתקרב, דכתיב, ממרחק תביא \nלחמה. קרוב ונתרחק, דכתיב, מרחוק ה' נראה לי. זה קרוב לנביאים. וזה רחוק למלכות. \nרבי אלעזר אומר, איפכא, קרוב למלכות. ורחוק לנביאים. שרואין דמיונות של מעלה כמין \nגוף: \nרבי חלקיה אמר, כשרואין הנביאים בציחצוח, בידוע שהעולם נידון למיטב. וכשרואים \nבחשיכה, נידון לפרעניות. ואזי פתח קרא, ויהי בימי שפוט השופטים וג': \nויהי בימי. רבי בון, כל יומוי הוה בקסרין, יומא חד חמא עמא דסרחי, דהוו מסכני אזלו, \nולא משגיחין עלייהו. אמר, ודאי דינא אתחזי הכא, קם ואזיל ליה. \n \n"},{"index":2,"he":"מדרש רות מאמר קן צפור\nיומא חד חליש דעתיה, פגע בכפר סיכנין ברמון, ואדמוך. שמע חד קלא, לחד תנא דלעי \nברננא דאורייתא דאמר, כי יקרא קן צפור לפניך וכו'. קן, זה תשובה. בדרך, זה רחל. \nשנאמר, ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום. וצדיקים, תרין בנין, יוסף \nובנימין. והיא נקראת לבנה, הולכת כל הלילה, ומאיר להם, עד נכון היום, שהוא יעקב: \nבכל עץ, כל, דא צדיק חי העולמים. עץ, דא שכינה. שנאמר, עץ חיים היא למחזיקים בה. על \nהארץ, דא ארץ התחתונה. אפרוחים, דא שנים עשר שבטים דלעילא. או בצים, דא ישראל \nדלתתא, דאינון כמלבושא דגופא. והאם רובצת על האפרוחים וכו', שלח תשלח את האם, \nשנאמר, ובפשעכם שולחה אמכם: \nואת הבנים תקח לך. ארכין רבי בון אודנוי, ושמע ההוא קלא דאמר, חס על דא, לא אמר ולא \nכלום. מאן דחס, שבק אימא ובנהא ואזיל ליה. ומה דאימא מתרכא מן הקן, מה היא אומרת \nאוי שהחרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתי את בני לבין האומות. ועל דא ירחם \n"},{"index":3,"he":"הקב\"ה, דהא רחמנא לא אשתכח אלא הכי: \nועל דא שכינה צועקת על בניה. הא כתיב, שלח תשלח, תרין שלוחין, דאינון בית ראשון \nובית שני. שלח תשלח אפילו ק' זימנין דאי אהדר על גוזליה גו רחימו דבנהא, שלח אפילו \nכמה זמנין, עד דאזל ליה וסתר קן שלה, ויטול בנין טמירין דקונטרא, למיטל אגרא, הא \nרחמנא לא אשתכח אלא הכי והארכת ימים, שיאריך רוגז מן ששת ימים, שנקראו ארך אפים. ה' \nה' אל רחום וחנון א\"א וגו': \nא\"ר חזקיה אמר רבי יוסי בן קיסמא אמר רבי שמואל, כד ברא הקב\"ה עלמא, ברא ליה בתלת \nקיטרין, ואינון חכמה ותבונה ודעת. דכתיב. ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו \nתהומות נבקעו: \nוכלהו קיטרין בבר נש. וקיטרא דתבונה דפקע מינייהו, אתפשט בשאר בריין ובכולהו אית \nסוכלתנו לפום אורחיה: \nהאי עופא כד פרח מגוזליה, ואשתלח מעל בנהא, מצפצפא ואזלא, ולא ידעה לאן אתר אזלא, \nמנדרא למיבד גרמה. הקב\"ה דכתיב ביה ורחמיו על כל מעשיו, אפילו על יתושא זעירא \n"},{"index":4,"he":"בעלמא, רחמין דיליה על כלא. ההוא דממנא על עופא, איתער לגבי הקב\"ה: \nוהקב\"ה אתער על בנוי, כדין קלא נפקא קמיה, ואמרה, כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד \nממקומו. כדין איהו אתער רחמי, על כל אינון דאזלי מנדדי מאתר לאתה, ומדוך לדוך אחרא. \nתבירי לבא, תבירי חילי. ואיתער רחמי על כל עלמין, וחס עלייהו, ושביק חובי דמנדדן \nמאתרייהו, וחס עלייהו ועל כל עלמא: \nוע\"ד אמר הקב\"ה, אשרי צפורא לבר, והיא איתערת רחמין על כל עלמא מאן כרים למיחס על \nעלמא ולאיתער רחמין עלייהו. ההוא בר נש דשלח ההוא ציפור לצערה בתרין גוונין, הכי \nאתער הקב\"ה, ואתמלי רחמין על כל אינון מארי דצערא, ועל כל אינון דמנדדי מדוכתייהו. \nובג\"כ, אגריה דהאי בר נש, מה כתיב ביה. למען ייטב לך והארכת ימים: \nקם ר' בון על רגלוהי, וחדי, ואמר, ברים רחמנא דשמענא להאי קלא, ואלמלא לא אתינא \nלעלמא אלא למשמע דא, דיי: \nאהדר ההוא קלא כמלקדמין, פתח ואמר, מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית וגו'. כל עמא \n"},{"index":5,"he":"לא איתון אלא בחכמה. ובר נש אתמלי בכולא. שאמר בריין, בתוספתא דחכמתא, דאשתאר בבר \nנש: \nואע\"ג דכולהו בריין הכי, לא הוה בריה קליל למירדף בתר עובדא דבר נש, כעופא. בר נש \nבני בניין לדיוריה, עופא בני בניין לדיוריה. בר נש אתיא מזוני לבריה, עופא אתיא \nמסוני לבניה. בר נש אסי למרעין בעשבא, עופא בעשבא מסי למרעין. בר נש אומנא ועביד \nארבין בימא, עופא נטל גוזליה ואתקין ליה על כיף ימא: \nבר נש משבח ומרומם למלכא עילאה, עופא מצפצפא ומשבחא למריה, דהוא אלהא עילאה.ובג\"כ, \nלמען ייטב לך, אטיב לך לא כתיב, אלא ייטב לך. ההוא שלוחא דציפורא דמשלח, דאתער על \nעלמא לאוטיב לך: \nרבי בון קם ואזיל גביה, ואשכח דהוא רבי ינאי סבא, מן חברייא עאל גבוי, ונשיק ליה \nברשיא. אמר, כמה דמנחמת לבאי, כך ינחם הקב\"הלך. יתיבו כחדא. \n \n"},{"index":6,"he":"מדרש רות מאמר ויהי בימי שפוט השופטים\nפתח ההוא סבא ואמר, ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ. בזמן שהקב\"ה דן את \nהעולם, למי הוא דן תחלה. לאותם שהם דנין את העולם, הם דנין את העולם, מי דן אותם. \nהקב\"ה. מפני קלקול הדין, רעב בא לעולם: \nבכל זמן אינו בא, אלא בעון ראשי העם. כי הא דאמר רבי יודאי, מאי דכתיב, רב אוכל ניר \nראשים ויש נספה בלא משפט. כשיש סיפוק אוכל בעולם, ניר ראשים, הם זורעים ואוכלים \nלשובע. וכשאין אוכל בעולם, יש נספה בלא משפט, יש מי שעומד בשלוה, ונספה מן העולם. \nעל איזה עון. על עון שמקלקלים את הדין ואת המשפט, ומעוותין אותו: \nואי תימא, אם הגדולים חוטאים בלא משפט, שלא עשו משפט בעולם, הקב\"ה בא להרוג העניים \nבשבילם. אלא, העניים הם כליו של הקב\"ה, והם קרובים אליו, וכשהרעב בא לעולם, הם \nצועקים אליו, והקב\"ה שומע להם, ומעיין על העולם, ודן לאותן שגרמו צער זה על העניים, \nונספים מן העולם קודם זמנם. כדכתיב, אם צעק יצעק אלי וגו' ושמעתי כי חנון אני. \n"},{"index":7,"he":"ואומר, וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב וגו': \nבודאי, באותו זמן, יש נספה ומסתלק מן העולם, קודם זמנו, בלא משפט, על שלא הוציאו \nהמשפט לאורה, ועל שעוותו וקילקלו המשפט. דאמר רבי יוסי, כל דיין שאינו מחמיץ את \nהדין, אין מחמיצין דינו מלמעלה, ומסתלק מן העולם קודם זמנו. הה\"ד, יש נספה בלא \nמשפט: \nיש מי שדן את הדין לאמיתו, ומקבל שכר עליו מאת הקב\"ה. ויש מי שדן דין אמת לאמיתו, \nונתפש. כגון דיין שמדקדק דקדודים לזכות לרשע, ואינו מעניש אלא בדין אמת. דתניא, בית \nדין מכין ועונשין שלא מן התורה, כדי לעשות סייג לתורה. או מפני שהזמן גורם, והדיין \nמסלק עצמו מן הדין, ומלהענישו, ומדקדק בעניו הדין, למצוא פתח לזכות אותו מן הדין \nממש, והוא דין אמת, אפ\"ה כשהקב\"ה דן את העולם, אותו הדיין נתפס עליו, ומסתלק מן \nהעולם קודם זמנו. ואם לאו, עליו הכתוב אומר, לא נין לו ולא נכד בעמו. כשעצמו אינו \nנתפס, נתפס זרעו: \nיש מי שאינו דן את הדין לאמתו, ומקבל עליו שכר. כגון אבא, שראה אחד מחבק לאשת איש, \n"},{"index":8,"he":"ומנשקה, אפיק לון לקולפין, וקטיל לון. לאו דבני הריגה נינהו, אלא לעשות סייג לתורה, \nדלא יימרון, דיינא אפיק לון מדין תורה, דלא מתחייבי קטול, אלא ועשו סייג לתורה. \nודיינא דלא עביד סייג לתורה, לית ליה סייג בעלמא דין, של נין ונכד עצור ועזוב. \nובעולם הבא מעבירין ממנו אותם מעשים טובים, שהם סייג לאדם לעולם הבא. כי הא דאמר \nרבי נורי, עשו סייג לתורה, בגין דתורכון חיים בהאי עלמא ובעלמא דאתי: \nוילך איש, בכל מקום שנאמר איש, צדיק גדול הוא בדורו, שיוכל לעמוד על עצמו, ועל \nאחרים. כעינין זה לגנאי, איש יודע ציד איש שדה, רשע ברשעו קטיל, ומקפח בני נשא ולא \nדחיל: \nאלימלך דגול בדורו, ראוי לעמוד על עצמו, ועל אחרים. כיון שראה הרעב, מיד ברח. לפיכך \nנענש. מבית לחם יהודה, ממקום סנהדרי גדולה, מנביעו דאורייתא דתמן. כמה דאת אמר, מי \nישקני מים מבור בית לחם אשר בשער: \nודא עקר רגלוי מנביעו דאורייתא דבית לחם יהודה, לגור בשדי מואב, ובגין כך אתענשו. \n"},{"index":9,"he":"ואנת רבי, גלית גרמך באתר דנבעין חברייא מבועי דאורייתא הכא. אמר, בריך רחמנא \nדשדרני הכא, למשמע מילך: \nרבי בון, הוה אזיל יומא חד באורחא, פגע ביה חד ינוקא. א\"ל, רבי, תבעי דאיהך עמך \nבאורחך, ואשמש קמך בהאי אורחא. א\"ל, זיל. אזל אבתריה: \nעד דהוה אזיל, פגען ביה, ר' חייא ורבי אבא ורבי יודא ור' יוסי, אמרו ליה, את \nבלחודך, ולית מאן דטעין בתרך. אמר לון, חד ינוקא הכא דאזיל אבתראי. אמר רבי חייא, \nכדאי הוית לחוב בעצמך, דלית עמך עם מאן דתשתעי במילי דאורייתא. יתבי בחקלא תחות \nאילן חד: \nפתח ר' חייא ואמר, ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום. ההולך בדרך, \nצריך להיות עמו, מי שידבר עמו בדברי תורה. וכך דרכן של צדיקים, הולך ואור, הולך, \nועמו דברי תורה. דכתיב, ותורה אור. עד נכו\"ן היום, עד שתשתתף עמו השכינה, ולא תזוז \nממנו. דתנינן, בכל מקום שיש דברי תורה, שכינה שם. שנאמר, בכל מקום אשר אזכיר את שמי \n"},{"index":10,"he":"וכו': \nפתח רבי יהודה ואמר, רפאות תהי לשרך וגו'. התורה היא רפואה לאדם, לגוף ולעצמות, \nבעולם הזה ובעולם הבא. דאמר רבי נחמיה א\"ר נהוראי, אסוותא לבר נש בהאי עלמא בכל \nיומא, מאן דקרי ק\"ש על תיקוניה. \n \nמדרש רות מאמר בק\"ש יש רמ\"ח תיבות\nואמר ר' נהוראי, בק\"ש יש רמ\"ח תיבות, כמנין רמ\"ח אברים של אדם. והקורא ק\"ש כתיקונה, \nכל אבר ואבר נוטל תיבה אחת לעצמו, ומתרפא בו. ודא איהו רפאות תהי לשרך ושיקוי \nלעצמותיך: \nאדהכי, מטא ההוא ינוקא, לאי מאורחא, ויתיב קמייהו. שמא אלין מלין, קם על רגלוהי, \nואמר, והלא בקריאת שמע אין שם אלא רמ\"ה תיבות. א\"ל רבי חייא, תיב בני, יתיב, אמר, \nבני שמעת בהאי מידי: \nא\"ל, כך שמעתי מאבא, דבק\"ש יש רמ\"ח תיבות חסר תלת, למנין איבריו של אדם. מאי \nתקנתיה. תקינו, דש\"צ חוזר שלשה תיבות אלו. ומאי נינהו. ה' אלקיכם אמת. כדי להשלים \nרמ\"ח תיבות על הקהל. וכדי שלא יפסיק לאמת, לא פחות משלשה, ולא יותר משלשה: \n"},{"index":11,"he":"אדהכי אתי רבי יודא בריה דר' פנחס, ויתיב לגבייהו, ואמר להו, במאי עסקיתו. אמרו \nליה, במילי דק\"ש, והכי אמר האי ינוקא. אמר, ודאי הכא הוא, והכי אמר ר' יוחנן בן \nנורי אמר רבי יוסי בן דומססקית, משמיה דר' עקיבא, חסידים הראשונים תקנו קריאת שמע \nכנגד עשרת הדברות. וכנגד מנין איבריו של אדם. והא חסרו מהם שלשה. תקנו שיהא ש\"צ \nחוזר ומשלים אותם. ומאי נינהו. ה' אלקיכם אמת: \nבתפלה תקנו, ג' ברכות ראשונות, וג' ברכות אחרונות בקריאת שמע, ג' שמות בראשונה, ה' \nאלקינו ה'. ושלשה שמות באחרונה, ה' אלקיכם אמת. וכל הקורא ק\"ש כהאי גוונא, בידוע \nשאינו ניזוק באותו יום: \nוכל האומר ק\"ש שלא עם הצבור, אינו משלים איבריו, מפני שחיסר השלשה תיבות שש\"צ חוזר. \nמאי תקנתיה. יכוון בט\"ו ווי\"ן דאמת ויציב: \nועם כל זה היה קורא עליו אבא, מעוות לא יוכל לתקן וגו'. אותן שלשה תיבות שבק\"ש, \nשש\"צ חוזר אותם, לא יכול להימנות אותם לתשלום רמ\"ח כשאר הציבור. אמר לההוא ינוקא, \n"},{"index":12,"he":"אימא קראך. פתח ואמר, עיר קטנה ואנשים בה מעט: \nרבי בון, טעין יומאא חד, אבתרוי דרבי שמעון בן יוחאי, בסליקו דחד טינרא, ברמאה \nדטורא, חמו חד צפורא מנדדא מגוזלא, ואתיין אחרנין, ואמרטון אגפהא, ואמר האי קרא \nעלה, כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו: \nעד דהוו נזלו, חמו. חד חוויא, דקטיל בר נש, ואזיל ליה. וחמו אריא, דטריף אודנא, \nואכיל. אמר רבי שמעון, מאי אהני להאי חיויא, דטריף למגנא. \n \n"},{"index":13,"he":"מדרש רות מאמר אשר בשערה ישופני\nפתח ואמר, אשר בשערה ישופני. והרבה פצעי חנם. אשר בשערה, דא שטן, דאורחיה כחיוויא, \nטריף וקטיל למגנא, ולא אתהני מיניה. ישופני, כתיב הכא ישופני, וכתיב התם הוא ישופך \nראש. ובגין דבשערה ישופני, הרבה פצעי חנם, דאורחיה לאבאשא חנם, וטרף טרפא למגנא: \nואי תימא בלא רשות קא עביד. והכתיב, רוח סערה עושה דברו. וכתיב, אם ישך הנחש בלא \nלחש. חיויא לא נשך, עד דלחשין ליה מלעילא. דאמר רבי שמעון, אית דלחשין ליה מלעילא, \nולא אשתמודע לגביה ההוא חויא, וקטיל ליה לאחרא. זכאה מאן דלא אשתמודע גביה, ולא \nאתרשים קמיה: \nמה כתיב באלימלך. ושם האיש אלימלך, כיון דאתרשים לגביה, אסטין בדינא עלוהי, עד דקטל \nליה. דכתיב, וימת אלימלך. כיון דשרי ביה שארי בבנוי וכלא בעונשא דדיינא, דלית ענשא \nכענשא דדינא. די לא יימא דיינא דאיהו אתענש בלחודוי, אלא איהו ובנוי וכל בייתיה \nיתפסון בחובא דדינא: \n"},{"index":14,"he":"דיינא, אית ליה למירדף ולמדע בתר עובדי דבני מתא, דאיהו איתפס בחובייהו. דלא יימא \nדיינא, אנא למידן דינא בין גברא לחבריה, ולא יתיר. אלא כל עובדי מתא תלויין על \nקודליה. ואי אטים עינוי נעובדי מתא, איהו אתפיס בחובייהו: \nאלימלך, יכיל הוי למיקם ולמיגנא על דריה, וזכאה הוה. בשעתא דאיתער הקב\"ה בדינא על \nעלמא, אשגח בראשיהן דעמא, ובעא לחפיא על אלימלך. ב'דמיתא מה כתיב. איש סתם, ולא \nכתיב מאן הוא. מיד קם מקטרגא ואמר, ושם האיש אלימלך, דאתרשים איהו ואתמודע הוא וכל \nבייתיה: \nמכאן אוליפנא, דלית דיינא בכל דרא ודרא, דלא אתרשים ואשתמודע לגביה עילא. ובשעתא \nדאתער דינא על עלמא, איהי איתדן בקדמיתא, דכתיב שפוט השופטים. \n \n"},{"index":15,"he":"מדרש רות מאמר מחלון וכליון ערפה ורות\nושם שני בניו מחלון וכליון. רבי פדת ורבי פרחיא אמרו, מחלון: \nשמחל לו הקב\"ה לאחר זמן, על שהיה מוחה בידו של אביו, ומשתדל בו על המשפטים. כליון: \nעל שנכלה מן העולם: \nר' יוסי בן קיסמא אמר, כשם שהיו הם, כך היו נשותיהם. ערפה, על שמה נידונת, קשת קדל, \nדלא בעאת למיהוי לה חולקא עם ישראל. כמו דאת אמר, כי פנו אלי עורף ולא פנים. רבנן \nאמרי, לפי שהחזירה עורף לחמותה: \nרות: \nעל שם תור, שהוא כשר על המזבח. כך רות, כשירה לבא בקהל, שעליה נתקיימה הלכה, עמוני \nולא עמונית, מואבי ולא מואבית. רות: \nשיצא ממנה בן, שריווה להקב\"ה בשירות ותושבחות: \nרות אשת מחלון, באתה בקהל. מחלון, שמחל לו הקב\"ה, להיות שמו נזכר. ערפה אשת כליון, \nלא באתה בקהל, שכילה אותם הקב\"ה, כליון לא נזכר שמו בישראל: \nועל תיקונא דא. נעמי, נשמה. אלימלך, נשמתא לנשמתא. מחלון, רוח השכלית. רות, נפש \nהשכלית. כליון, רוח הבהמיות. ועלדא אמר שלמה, ומי יודע רוח בני האדם העולה היא \n"},{"index":16,"he":"למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, רוח האדם, דא מחלון. רוח הבהמה, דא כליון, \nשהוא מסטרא דשמאלא. נפש הבהמית, דא ערפה, ערפה, שהיא מקשת קדל, והיא מסיטרא דשמאלא. \nועל דא, כליון לא נזכר שמו בישראל. \n \nמדרש רות ויקחו להם נשים מואביות\nויקחו להם נשים מואביות, א\"ר רחומאי, בנות עגלון מלך מואב היו. ומפני מה זכה עגלון \nלכך. א\"ר רחומאי, כשבא אהוד ואמר, דבר אלקים לי אליך ויקם מעל הכסא. אמר לו הקב\"ה, \nאתה קמת מכסאך בשביל כבודי, חיים, ממך יצא מי שישב על כסאי. שנאמר, וישב שלמה על \nכסא ה': \nרבי בון אמר, אלמלא הוינא התם, כד אתקיימא הלכה, מואבי ולא מואבית, פליגנא עליו, \nואמינא, מואבית ולא מואבי. דכתיב בהו, ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראנה לעם \nלזבחי אלהיהן. וכתיב, הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם ותהי המגפה בעדת ה'. אינון \nגרמין כולי האי, וגוברין אסירי ואינון שריין: \nומיד אמר, הדרי בי. ומה, משה ואלעזר קבלון. דכתיב, אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם. \n"},{"index":17,"he":"מ\"ט. דבהכרח עמדו בנות מואב באותו מעשה, דא\"ר חלקיה אמר רבי אסיא בן גוריון, האנשים \nבאין ומביאין אותן בעל כרחן, וההיא שלא קבלה, הורגין אותה. עד שנמצאו מואביות כולן \nשם בהכרח. וע\"ד ודאי האנשים אסורים, והנשים מותרות. ועוד, כתיב באורייתא תרי טעמי, \nעל דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, ואשר שכר עליך בלעם, עיקרא דמילתא גוברין הוו: \n\n"},{"index":18,"he":"אמר רבי חיסדאי, והא תנינן, דנחל שיטים מגדל הניאוף דנשים הוא, ואת אמרת בעל כרחן \nעמדו שם. ואמר רבי אושעיא, מאי דכתיב, ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים, \nשבאותו זמן, עתיד הקב\"ה לרפאות את כל העולם, ומפני שנחל שטים מרבה ניאוף, יצא מעין \nמבית ה' לרפאות אותו הנחל. א\"כ הרי לך כי בשביל הניאוף הן באות מעצמן: \nא\"ר מנסיא, ח\"ו. גלוי וידוע, דבמקום שבעליהם ואביהם שם, שאינן באות מעצמן בפרהסיא, \nאלא הם הפקירו אותן בעל כרחן בעצת בלעם: \nא\"ר יוסי בן קסמא, תמיה אני, אם מגילה זו לא באה אלא כדי ליחס זרע דוד, שבא מרות \nהמואביה, לא יספר יותר, ולמה לי כולי האי, ליכתוב יוחסא מבועז, כשנשא את רות, ויאמר \nאלה תולדות פרץ, עד וישי הוליד את דוד. אלא כולא איצטריך, בגין צדקת זו, שבאה \nלהתגייר, ולחסות תחת כנפי השכינה, ולהודיע ענותנותה וצניעות שבה וצדקותה: \nרבי אלעזר בר' יוסי אמר, להודיע זרע דוד, שהוא כסף צרוף דעליל לארץ. דהא פרץ ועובד \n"},{"index":19,"he":"כסף צרוף הוא, ככסף זה שנצרף פעם ושתים: \nואם תאמר, מפני מה באו מן האמהות בענין זה. אלא כסף מזוקק מתוך סגים שבה. וזרע דוד \nצרוף מצד זה ומצד זה. דככתיב, ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך וגו', בשני יצריך, ביצר \nהטוב וביצר הרע. הכל צריך כאחד. וזרע דוד איצטריך הכי. \n \n"},{"index":20,"he":"מדרש רות מאמר רוח ונשמה, ונשמה לנשמה, ורוח הטומאה\nפתח רבי ואמר, הכי אדם הראשון, נשמתא לנשמתא. חוה, נשמתא. קין והבל, הבל, מזינא חדא \nעם אדם וחוה, ואתקרי רוח דקודשא. קין, רוח דטומאה דשמאלא, אתקרי כלאים. והוי \nעירבוביא, דלא אצטריך. סטרא אחרא, דלא מזינא דאדם וחוה. ועל דא, לא תחרוש בשור \n"}]}
