The Shofar Blasts and Musaf
סדר תקיעות ותפילת מוסף
Source: https://ajew.org/reader/kaftor-vaferach-a/1/9

Segment 1
HE:
ובהסכמה כדבר המובן מאליו בינתיים ירד הרב לבית הטבילה עלה והסתפג לבש את הקיטל אזר אבנטו, התעטף בטליתו ושופרות אין ספור תחב בחגורתו ובצעדים איטיים עושה הוא את דרכו לבימה. הקרובים אליו הרגישו במאמציו הכבירים לסתום את פי המשטינים. פאותיו התבדרו והתנפנפו לרוח הקלילה שנשבה דרך החלונות הפתוחים, אגלי זיעה כיסו את פניו שפשטו צורה והחליפו גוונים. שיניו דא לדא נקשו וגופו רעד כולו. מתיחות איומה שררה בבית המדרש כשהרב קירב את השופר לפיו להשמיע את התקיעות. קולות ברורים יפים וצחים יצאו מפיו הטהור, ללא הפסק וללא פגם כמו בהעברה בעלמא סימן טוב, מרמזים הברסלבים, כי במלחמתו הגדולה - ניצח הרב את השטן - נפתחו שערי רחמים והתפנה הדרך לתפילת מוספים

EN:
and agreement, as a matter of course. Meanwhile, the rabbi went down to the ritual bath, came up and dried himself, put on the kittel, girded his sash, wrapped himself in his tallit, and thrust countless shofars into his belt; with slow steps he made his way to the platform. Those close to him sensed his mighty efforts to stop the mouths of the accusers. His sidelocks scattered and fluttered in the light breeze that blew through the open windows; beads of sweat covered his face, which shed its form and changed hues. His teeth knocked one against another, and his whole body trembled. Terrible tension prevailed in the study hall when the rabbi brought the shofar to his mouth to sound the blasts. Clear, beautiful, pure sounds issued from his holy mouth, without interruption and without flaw, as though by a mere passing of breath. A good sign, the Breslovers intimated: in his great battle, the rabbi had defeated Satan; the gates of mercy had opened, and the way had been cleared for the Musaf prayer.

Segment 2
HE:
קול צלול דק שבדק מבקיע את דרכו בדממה שהשתררה באולם המלא מפה אל פה ומרעיף טל של תחיה בעצמות היבשות של אלפי המתפללים, העומדים ושופכים את צקון לחשם מאור השחר ,,י-ה-ל-ל-ו א-ת ש-ם... אלפי עינים נוצצות מופנות לבימה העומדת במרכז האולם לידו של הרב עומד רבי ישראל דוד גרינהוז, ,,בעל המוסף" וספר תורה בידו, כרגע הוא הופך את פניו וצועד באיטיות לתיבה. לרבי ישראל דוד היו כל הסימנים הטובים שחז"ל סימנו בהם את שליח ציבור זקנו מגודל, פרקו נאה, מטופל בילדים וביתו ריק מכל. קולו אמנם לא רעם כקולו של שלמה יודא, אך מעלה יתירה היתה לקולו, שכן חדר ישר לליבותיהם של השומעים ונפח רוח חיים במלות התפילה. מי ששמע את רבי ישראל דוד מתפלל הרגיש את המלה. על כל כוונותיה והתעלה לדרגות הגבוהות של תפילה בכוונה. על הקול בתפילה אמר רבי נחמן בקולו של אדם להכיר את דרגת המלכות שלו ואין שני קולות שווים יש קול ענות גבורה וישקול ענות חלושה. קול שהוא בגדר ,,שאגת אריה" - כזה היה קולו של שלמה יודא - וקול שהוא בחזקת קול דממה דקה וקול שהוא קול בוכים - כזה היה קולו של ישראל דוד - ובקול זה כבש לבבות כשפתח ישראל דוד ב,,הנני העני ממעשי" בניגונו המקובל של רבי פנחסל מקוריץ נקוו מעיינות של דמעות על ריצפת בית הכנסת. עולמות שלמים מעביר לפניך ישראל דוד כל פיוט עולם חדש וכל ניגון מותאם לתפילה תפילותיו מוגשות בצורה כה מובנת כמו ,,אשרי יושבי ביתך" הנאמר שלש פעמים ביום. גדול כוחו בשיבוץ ובפיסוק טעמים. הציבור מופשט לגמרי מהבלי העולם. הידים פרושות כלפי מעלה והעינים בולטות כאילו יצאו מחוריהן, נפשם יוצאת בדברם לפני בוראם. כל כך רעננות, כל כך התלהבות כאילו זה עתה התחילו להתפלל. לשיא

EN:
A clear voice, the finest of the fine, made its way through the silence that had settled over the hall, which was filled from end to end, and showered dew of revival upon the dry bones of the thousands of worshipers who stood pouring out their whispered supplications since dawn: “P-r-a-i-s-e t-h-e N-a-m-e...” Thousands of shining eyes were turned toward the platform standing at the center of the hall. Beside the rabbi stood Rabbi Israel David Greenhaus, the “Musaf leader,” with a Torah scroll in his hand; at that moment he turned and walked slowly to the lectern. Rabbi Israel David possessed all the favorable marks by which our Sages of blessed memory characterized a prayer leader: his beard was full-grown, his record was fair, he had children to support, and his house was empty of everything. His voice indeed did not thunder like that of Shlomo Yuda, but his voice possessed a superior quality, for it penetrated directly into the listeners’ hearts and breathed a living spirit into the words of the prayer. Whoever heard Rabbi Israel David pray felt the word. With all its intentions, he rose to the lofty levels of prayer with concentration. Concerning the voice in prayer, Rabbi Nachman said: by a person’s voice one can recognize the degree of his kingship, and no two voices are alike. There is a voice of a mighty response, and there is a voice of a feeble response. A voice in the category of a “lion’s roar”—such was the voice of Shlomo Yuda—and a voice deemed a fine sound of silence, and a voice that is a voice of weeping—such was the voice of Israel David—and with this voice he conquered hearts. When Israel David began “Here I am, poor in deeds,” in the traditional melody of Rabbi Pinchasl of Koretz, springs of tears pooled on the synagogue floor. Israel David brought entire worlds before you: every liturgical poem was a new world, and every melody was fitted to the prayer. His prayers were presented in a form as comprehensible as “Happy are those who dwell in Your house,” recited three times each day. Great was his power in setting and in phrasing the cantillation. The congregation was entirely stripped of the vanities of the world. Hands were spread upward and eyes protruded as though they had left their sockets; their souls went out as they spoke before their Creator. Such freshness, such fervor, as though they had only just begun to pray. To the climax