# neimos-netzach — complete plain text

Source index: https://ajew.org/reader/neimos-netzach/

## Sections
- [Ne'imos Netzach on Torah 1 — Ashrei Temimei Darech](/reader-plain/neimos-netzach/1/1/) — [TXT](/reader-plain/neimos-netzach/1/1/index.txt)

---



# Ne'imos Netzach on Torah 1 — Ashrei Temimei Darech

URL: https://ajew.org/reader-plain/neimos-netzach/1/1/

# Ne'imos Netzach on Torah 1 — Ashrei Temimei Darech

<div dir="rtl">נעימות נצח על תורה א — אשרי תמימי דרך</div>

Source: https://ajew.org/reader/neimos-netzach/1/1


## Segment 1

<div dir="rtl" lang="he">

0 ליקוטי מוהר"ן חלק א

שמעון בְֶּ יוחאי. על ידו לא תִשְכַח הַתוּרה. כִּי בַּזהר דא יפקון

מן גָלוּתָא כנַ"ל.

ודע שָסוד רַבי שמְעון בְּעַצְמו הוא מָרְמָז בְּפְסוק אֶחֶר. בי דע
בִּי הַתּנָא הקְדוש רבִּי שמעון הוא בְּחִינַת: "עִיר וקֶדיש כן
שמא נָחִית" - ראשִיתְּבוּת שמעון וְכו:

כִּי עלדידי זֶרעו של יוחאי שמַרֶמַז בְּזה הַפְּסוּק בסופי תבות כַּנ"ל. שהוא רַבִּי
שמעון בן יוחָאי. על ידו לא תְשְכַח הַתּוּרֶה. כִּי בזהר דָא יפקון מן גְלוּתָא
ב"ל

כיוון ששמו של רבי שמעון מרומז בפסוק "כי לא תשכח מפי זרעו..." יכול היה לעמוד
מול החכמים, למרות מעמדם הרם, ולטעון שהתורה לא תישכח. מהי הערבות לכך? "מפי
זרעו", כלומר: הדבר מובטח על-ידי הלימוד והגילוי שיבואו מפיו של זרעו של יוחאי.
הודות לזוהר, יהיה עם-ישראל ראוי להיגאל מהגלות.

ר' נתן כותב: רבי שמעון עשה מאמצים עצומים כדי לגלות את רזי התורה העמוקים
ביותר, במיוחד אלו המצויים באידרא רבא, אידרא זוטא וספרא דצניעותא - כולם חלקים
מן הזוהר. חלקים אלו מסבירים את נסתרות ראשית הבריאה, לרבות שבירת הכלים ובניין
הפרצופים האלוהיים שהתחולל לאחריה. מעל לכול, תורתו של רשב"י מוכיחה שלמרות
הנפילה והפגמים הנובעים משבירת הכלים, התיקון עדיין אפשרי -- על-ידי גילוי סתרי
התורה. משום כך נאמר על רבי שמעון ותלמידיו כי הם היו התיקון של 24,000 תלמידי
רבי עקיבא שנפטרו (הערה ב). אמנם, תלמידים אלה למדו את רזי התורה העמוקים, כולל
שבירת הכלים, ברם, הבנתם את התיקון שלאחריה לקתה בחסר. כך מובן מדוע חזו חכמי
דורם כי התורה תישכח על-ידי עם-ישראל -- כפי שמסומל בכלים השבורים של הבריאה.
רבי שמעון, לעומתם, היה בקי בתורת התיקון ולכן יכול היה להכריז שהתורה לא תישכח
(תורת נתן ב).

ודע שסוד רבי שמְעון בַעצמו הוא מִרְמֶז בִּפסוּק אחר.

בפסוק הראשון, מרומז רשב"י רק כזרעו של אביו, רבי יוחאי. כאן מציג רבי נחמן תובנה
שנייה: פסוק שמרמז על רבי שמעון עצמו.

כי דע כי הַתְנָא הקדוש רבי שמעון הוּא בחינת: "עִיר וקדיש מַן ש7ְמִיא
נחית" - ראשייתִבות שמעון וכג':

האותיות הראשונות של הפסוק מספר דניאל (ד י) יוצרות את המילה 'שמעון'. דבר זה,
אומר רבי נחמן, מרמז על לא אחר מאשר רבי שמעון בר-יוחאי. יותר מכך - הקשר אינו

הקדמה נא

מוגבל רק לראשי-תבות אלה. הפסוק מדבר על אודות המלך נבוכדנאצר הרשע.
לנבוכדנאצר היה חלום: עץ יפה הנמשך עד השמים. העץ, עמוס בפרות, היה גדול מספיק
כדי לספק קיום ומחסה לכל הנבראים. נבוכדנאצר מתאר כיצד "מלאך קדוש, שליח
משמים" קורא להשמדת העץ... דניאל נקרא להסביר את החלום. העץ, אמר דניאל, הנו
נבוכדנאצר עצמו, שליט העולם כולו, שכל צורות החיים תלויות בו לשם קיומן והגנתן.
עם זאת, בשל חטאיו, נבוכדנאצר "ייגדע" ויענש. הוא יהפוך לחיה לתקופה של שבע
שנים. מי הוא המלאך הקורא להשמדת העץ-נבוכדנאצר? המלאך הקדוש, מגלה רבי
נחמן, מרמז על רבי שמעון. בקטע שצוטט קודם לכן מהזוהר (הערה ו), אנו רואים שכוח
הרע "ייגדע" ויושמד על-ידי סתרי התורה/עץ החיים. הן בתלמוד (שבת לג, ב) והן בזוהר
הקדוש (ח"ג, ט, ב; קו, ב; תיקוני-זוהר תיקון כא, דף סא, ב וכו) אנו רואים כיצד רבי שמעון נאבק
שוב ושוב בכוחות הרע. לכן, בחירת רבנו בפסוק זה מבוססת על יותר מאשר ראשי-תבות
בלבד. הרמז שבפסוק מקיף גם את משימתו של רבי שמעון בעולם-הזה = גילוי האלוקות
באמצעות גילוי סתרי התורה, שכתוצאה ממנו הרע ייכנע.

הפרשנים (רש"י, מצודת דוד ואחרים), מצביעים על כך שהמילה 'עיר' אשר מתורגמת כאן
כ'מלאך', פירושה המילולי הוא 'ער'. זאת משום שהמלאך לעולם ער - לעולם מודע, ער,
לאלהיו (ראה תורת נתן ג). המילה 'קדיש', מתייחסת גם היא למלאך, שקדושתו לעולם לא
נפגמת. רבי נחמן מלמד ש"ערנות" רוחנית היא תנאי להגברת המודעות והקדושה, כי מי
ש"ישן" אינו יכול לקוות לדעת-אלקים גדלה והולכת. מושגים אלה, המופיעים בליקוטי-
מוהר"ן ח"א ס (סעיפים ג-ו), מבוססים על דברי רבי שמעון ביחס לתורת הנסתר, סוד עתיק
יומין. לכן, ההתייחסות דווקא אל רבי שמעון כ"עיר וקדיש", איננה מקרית. מאידך,
השגותיו ומודעותו הגבוהה של רבי שמעון, עשו אותו רגיש במיוחד לסבלם של היהודים
בגלות, כפי שהעניקו לו גם את היכולת להביא מזור למצוקתם על-ידי גילוי סתרי התורה.

שר 9

לאחר שגילה את התורה המופלאה אודות רשב"י ואביו יוחאי, הוסיף רבי נחמן: "ועכשיו
יש 'נחל נובע מקור חכמה' (משלי יח ד). . . " (חיי מוהר"ן קפט).

דברי הרבי ביחס ל"נחל נובע מקור חכמה" הנם רמז על עצמו. לאחר שהראה כיצד
שמותיהם של רבי שמעון ושל רבי יוחאי רמוזים בפסוקים, ציטט רבי נחמן פסוק שראשיך
התבות שבו מצטרפות לשמו שלו = 'נחמן'.

כדי להבין טוב יותר את דבריו אלו של רבי נחמן, ואת חשיבותם כחלק מההקדמה
ליליקוטי-מוהר"ן', נטה אוזננו לסיפור הבא (כוכבי אור, כת"י הרב מטשהערין ז"ל, עמ' קסו):
אדם אחד, מחסידי ברסלב, מצא עצמו פעם כשהוא לבדו בעיר רחוקה, בלי מכר או קרוב,
ובלי מקום ללינת לילה. הוא הלך לביתו של הרב המקומי, אדם שנודע לא רק בזכות שמו
הטוב, אלא גם בשל למדנותו בתורה וידיעותיו בקבלה. עם הגיעו, הבחין החסיד בעותק
של 'ליקוטי-מוהר"ן' מונח על שולחנו של הרב, ומיד שאלו מניין השיג את הספר.

"האם אתה מכיר את הספר הזה ואת מחברו?" השתומם הרב.

"הכרתי את המחבר. אני חסיד ברסלב".

"האם אתה מבין מה כתוב בו ?" שאל הרב.

"כמידת יכולתי", השיב החסיד.

"לדעתי", אמר הרב, "איש אינו יכול להשיג באמת יצירה זו. הבט בהקדמה. מה מקומה

אשרי תְמימִי דר הַהוּלָכִים בַּתוּרֶת ד': (חהלים קיש

</div>


## Segment 2

<div dir="rtl" lang="he">

א דע, כּי על ידי התורה נִתְקַבָּלִים כָּל התפלות וְכָל הַבַּקֶשוּת,

[אז תורה א -- "אשרי". תורה זו נאמרה בעיירה מדוודיבקא, שבה התגורר רבי נחמן במשך
כעשר שנים, עד לסופה של שנת תק"ס. למרות שהזמן המדויק שבו נאמרה תורה זו אינו
ידוע, ניתן לשער כי הדבר היה בשנה האחרונה לשהותו של רבנו שם. בשנת תקנ"ח יצא רבנו
ממדוודיבקא למסעו המפורסם לארץ הקודש. הוא שב לעיירה בקיץ תקנ"ט (לקראת ראש-
השנה של שנת תק"ס), ובסוף תק"ס כבר עקר ממדוודיבקא לזלטיפולי. ידוע כי רבנו עמד על
כך שתורות שאמר קודם עלייתו לארץ הקודש, לא תודפסנה בליקוטי-מוהר"ן. רק לאחר
הסתלקות רבנו, כלל ר' נתן כמה מאותן תורות בהדפסה המחודשת של ליקוטי-מוהר"ן (הן
ממוקמות בין התורות עג-קח, אך לא ידוע בדיוק אילו הן. ראה סוף תורה קח). לא מסתבר איפוא שר' נתן
בחר דווקא באחת מהתורות שנאמרו לפני המסע לארץ-ישראל כתורה הפותחת את ספרו של
רבנו. מאחר שידוע שתורה זו ניתנה עוד בשבתו במדוודיבקא, קודם שעבר לזלטיפולי,
אפשר לקבוע שהיא נאמרה במהלך שנת תק"ס, מיד לאחר שובו מארץ-ישראל.
הגרסה המצויה בידינו לתורה זו שונה במעט מזו שהופיעה במהדורה הראשונה של
ליקוטי-מוהר"ן. לראשונה נדפסה התורה כך במהדורת למברג (לבוב) בשנת תק"צ, ומאז
הופיעה בצורתה זו בכל המהדורות שלאחריה (אבניה ברזל, עמוד עד).
על תורה זו מסופר המעשה הבא: אחד מתלמידי רבנו בא אליו כדי לקבל את עצתו: הוא
חש שתפילותיו אינן נענות. כפתרון לכך יעץ לו רבנו לעסוק בתורה לאחר התפילה. הלה
עשה כפי שנאמר לו, אבל התייאש עד מהרה. הוא הגיע שוב לרבנו, והפעם התלונן על
שלא זכה להבנה ברורה בלימודו. "הכרח את עצמך ללמוד", אמר לו רבנו, "אפילו בלי
הבנה ברורה. במשך הזמן תראה שלימודך יהיה ברור מאוד, כאור השמש ממש" (טובות
זכרונות א', עמוד קג).
בד בבד עם היות תורה זו תשובה לשאלה פרטית של חסיד אודות הדרך להשגת קרבת
אלקים, היא מכוונת גם לשאלה כללית יותר אשר ניסרה אז בחלל האוויר. הפילוג בציבור
היהודי שומר התורה והמצוות בארצות מזרח אירופה, שנוצר בשל הוויכוח בין המתנגדים
והחסידים, היה עדיין בשיאו. אחד מהצירים שסביבם סבב הפולמוס היה היחס הראוי בין

שאנו מבקשים וּמִתְפַּלְלִים. וְהַחֶן וְהחֶשיבות של ישְראל נַתְעַלָה
ְנתְרומם בַּפָּני כּר מי שָצְריכִין, הן בְּרוּחְנִי הֶן בּגשְמי.

ועַל"ידי"זֶה נִתְקְבָּלִים כָּל הַתְּפַלות וְהַבְּקֶשוּת, כִי עָקָר מה
שָאִין נִתְקְבְּלין הַבַּקטות הוא מחמת שְאִין לְהַדְבּרים חַן, ואִין
נכָנֶסין בלב של זֶה שְמִבקְשִין מַמָנו, בָּאָלוּ אִין בְּלְבוּ מְקוּם
שִיכְנסו הַדְבָרִים בְּלְבוּ, מַחָמת שְאִין לְהַמְבקש חַן, שִיִכְנְסו

אבל עליודי התּוּרֶה, שעַלייְרי"זה נַתְחַבֶּרִין וְנתְקשָרין הג וְהֶח

וְעַל-יִדִי"זֶה נתקבְּלִים כָּל. התפלוּת וְהַבְּקֶשוּת,

רבנו פתח את התורה באמרו שעל-ידי התורה מתעלה ומתרומם החן והחשיבות של עם-
ישראל. עד כאן עסק רבנו בביאור שני המרכיבים של המילה חן: החי"ת והנו"ן, ומה הן
מסמלות. זה עתה הוא סיכם: כאשר שתי אותיות אלה מתחברות - על-ידי לימוד תורה
בכוח = מתחזקת המלכות דקדושה. כעת יבאר רבנו כיצד מתעלה עלדידי-כך החן של
היהודים וכיצד תפילותיהם ובקשותיהם מתקבלות כתוצאה מכך.

כי עקר מה שאין נתקבלין הַבַּקֶשות הוּא מִחַמַת שאין להַדַבֶרים חַן, ואין נכנֶסין
בּלֶב של זה שמבקשין ממנג, כָּאלוּ אין בִּלְכּוּ מְקוּם שִיכְנסוּ הַדַבַרים בלבו,
מחמת שאין להמבקש חן, שיכְּנסוּ הַדַּבָרים בלב של זֶה, שמבקשין ממנו.

רבנו פתח בחכמה, בשכל האלקי הגנוז בפנימיותו של כל נברא, ואז צבר למלכות, אמונה,
הכלי הנחוץ כדי לקבל את השכל הפנימי. כאן הוא מוסיף את מושג ה'לב' לכל הנ"ל. כפי
שהוסבר קודם לכן (הערה טז), החי"ת/חכמה טמונה בבינה. ובינה היא כנגד הלב (תיקוני-
זוהר, הקדמה שנייה, פתיחת אליהו). רבנו הזכיר את הלב גם כאשר הסביר שעשיו הוא אב
הטיפוס לאנשים ההולכים אחר תאוות ליבם (ראה הערות כה, כו).

בגמרא נאמר (ברכות ו, ב): "כל מי שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעים". יראה זו, קבלת
עול מלכות שמים, היא שלמות הנו"ן. כאשר לבו של אדם פתוח לקבל חכמה, הוא פתוח
גם לקבל את בקשותיהם ותחינותיהם של אחרים.

אולם, גם לבו של המבקש צריך להיות מלא בטוב. כשאדם בוחר ללכת אחר תאוות לבו,
מתמלא הלב בשטויות והבלים, וממילא לא נותר בו מקום עבור החכמה. הלב, אם-כן,
הוא מעין חלון אשר מסוגל לשקף את החכמה, אך גם לחסום את אורה. זאת משום שהלב
עשוי לשמש כמשכנם של הטוב או של הנטיות השליליות. כשאדם זוכה, היצר הטוב גורם
לחכמה להתגלות, אבל כשהרע עולה, מתגברת הטיפשות. כדברי הפסוק (הושע ידי):
"ישרים דרכי ה', וצדקים ילכו בם, ופשעים יכשלו בם"... (ביאור הליקוטים יא).

מכאן אנו למדים שכדי שהבקשות יתקבלו, צריך לבו של האדם שממנו מבקשים - כמו גם
לבו של המבקש - להיות רחב ופתוח. כיצד יוצר החן רושם ומקום בלב השומע - זאת
יבאר רבנו עתה.

כנ"ל, וְנעשָה חַן, וְעל כַּן נקֶראת התורה: "יִעַלֶת חַן", ואזֶי זכָה
שרְבְרִיו הֶם דַבָרי חַן, ואַזי נְְבְּלִין דבריו ובקֶשוּתְיו, כָּמו מי
שָמְדבר רַבָּרי מַן, שנְכְנֶסִין הַדבָרִים בֶּלֶב הַמִתְבַּקֶש, דהִַינו זֶה
וזה בַָּחִינת ת. הִינו עַל"ידי שְנְתְחַבָּרוּ וְנַתְקֶשרוּ הַחי"ת וְהנו"ן
נעשָה בְּחִינת ח"ן - על"ידייזה נִעשָה בְּחִינַת פְּיו, שְהוא לשון

אַבֶל עלדידי הַתוְרה, שעל-ידי-זֶה נַתְחַבֶּרין וּנתְקַשרין הג וְהַח כַג"ל,, ונעשה
חן, ועל כֶּן נקראת הַתוּרֶה: "יעַלַת חַן", ואזי זוכָה שדבריו הֶם דְבַרי חן,
וְאַזִי נתקבלין ַבָרִיי וּבקשותְיו, כמו מי שִמְדְבַּר דברי חן, ש:ַכנְסִין הַדַבָרים
בּלֶב הַמְתְבֶּקש, דהינוּ זֶה שמבקשין ממנו.

[מג] "התורה מעלה חן על לומדיה" (לעיל, סמוך להערה ה) - זאת משום שהתורה מחזקת את
המלכות דקדושה (נו"ן), ומאפשרת לה לקבל חכמה (חי"ת) = ממילא נוצרת המילה 'חן'.
זהו פשר דברי רבנו "התורה מעלה חן". כלומר: אף-על-פי שהאדם אינו ראוי לכך, כאשר
הוא לומד תורה בכוח הוא ממשיך הארה לאותיות חן, וזוכה בעצמו לחן. בספר 'יקרא
דשבתא' מובא שמצוות לימוד התורה נוהגת גם ביום וגם בלילה, כמו שכתוב (יהושע, א ח)
"והגית בו יומם ולילה". כפי שהוזכר כבר, היום מסמל את השכל הפנימי, בעוד הלילה
מסמל את האמונה. לימוד תורה ביום ובלילה מחבר את החי"ת והנו"ן, ויוצר 'חן'.
כפי שהוסבר לעיל (הערה לב), כאשר פרעה עמד להשמיד את העם היהודי וזצקתם עלתה
השמיימה - התמלא לבם שמחה בעת שגילה להם משה כי הקדוש-ברוך-הוא חפץ להעניק
להם את התורה, את החכמה האלקית, לאחר שייגאלו משעבוד מצרים. על-ידי אמונתם (!),
כלומר: חיזוק המלכות דקדושה, היה ביכולתם להתגבר על פרעה, מלכות דסיטרא-אחרא,
ולאחר מכן לזכות לקבל את התורה - החכמה האלקית (ח). לכן נאמר (שמות יב לו): "וה'
נתן את חן העם בעיני מצרים". כתוצאה מכך, הם לקחו עמם בצאתם ממצרים את כל
ניצוצות הקדושה ואת כל הברכות שהיו שם -- השלל שהם שללו מהמצרים.

וזה בַּחִינַת ת.

מד] על-ידי הצמדת האותיות חי"ת ונו"ן, נוצרת תמונת האות תי"ו (באבי הנחל). רבנו יבאר מיד
את תוכן הדבר ומהותן.

הַינו עלדידי שנַתחַבַּרוּ וְנתקשרוּ הַחִי"ת וְהַנוּ"ן ונעשָה בחינת ח"ן - עַלדידיחזה
נעשה בחינת תַ"ו,, שהוּא לשון חַקִיקָה וּרשימָה, כמו ש:כְּתוּב: "והתוַית ת"ו",
מה קודם חורבן הבית ציווה הקדוש-ברוך-הוא למלאך גבריאל (יחזקאל ט ד) להתוות תו, כלומר

מז]

נחְקָק וְגרשָם מקוּם בְּכֶב הַמתְבּקְט לְקְבּל הַבּקֶשה, כּי עלדידי
הַחַן נתְַבְּלוּ דבָרִי.

נמְצָא, שְבָּחִינַת הַחֶ"ן חְקק מְקיִם בָּרֶב זה שְמבַקֶשִין מִמָנו, כְּדי
שִיכְנְסו דְבְרִיי בְּלְבּּ, וַיִקבֶּל בַּקֶשָתוּ. וְהַחַקִיקָה וּרֶשִימָה זֶה
בְּחִינַת תִּ"ו כנ"ל וְזֶהו: "רְבְרִי חָכָמִים בְַּחַת נִשְמְעִים". נַחַת
ַיקָא, הַינו בְּחִינַת חן הנ"ל הת הַנ"ל, וְעַליידִייזֶה נְעַשָה

</div>


## Segment 3

<div dir="rtl" lang="he">

אהח 5/07/01

. * נתן עצמו מדגים באופן מעשי את ה"התבוננות בשכל של כל דבר" ברבות מתורותיו
שב'ליקוטי הלכות'. בהלכות יום טוב (ה: א), למשל, הוא מסביר כיצד גלגלי השיניים
הסובבים בשעון, מבטאים חכמה עמוקה יותר, הנוגעת לתהליכים רוחניים. בהלכות
פיקדון (ה: ט) הוא מראה כיצד בא הדבר לידי ביטוי בתהליך הדפוס ובטכנולוגיה בכלל.
למעשה, לאורך תורותיו הרבות הוא דן בכל בחינה ובחינה של הבריאה -- דומם, צומח
וחי - ומראה כיצד ניתן ללמוד מהן כיצד להתקרב לאלקים, כלשון רבנו בתורה זו. ניקח,
לדוגמה, את בכיו של התינוק. ר' נתן רואה בו ביטוי לכאב הכרוך ב'קבלת מוחין'.
למעשה, כל אדם המבין את הכאב שעליו לחוש כדי לצמוח, מבטא זאת בבכייה אל ה'
שיעזור לו להשיג את מטרותיו (ליקוטי הלכות, גילוח, ה: ה).

וזה בחינת יעַקב.

כעת, לאחר שהביע את הלקח המרכזי בתורה זו, "להסתכל בהשכל של כל דבר", מגיש
רבנו שורה של מובאות מהכתובים הקושרות מושג זה לרעיונות דומים נוספים. שיטת
הסברה זו של הרחבת המושג היסודי באמצעות רעיונות סמוכים מאפשרת ללומד להרחיב
את הבנתו בנושא המרכזי של התורה הנלמדת. שיטה זו רווחת במדרשי חז"ל, בכתבי
האר"י ובספרי החסידות, אך ליקוטי-מוהר"ץ הוא אולי הדוגמה המובהקת ביותר לדרך
הסברה זו. רבנו מציג נושא, מביא מובאה כדי לקשרו לנושא נוסף, קושר את הנושא השני
עם נושא שלישי, ואז מקשר את כולם על-ידי ציטוטים ודוגמאות נוספים. בסיומה של
התורה, קשורים כל חלקיו של המאמר זה בזה ברשת קשרים ענפה. ר' נתן מסביר שיטה זו
בהקדמה לליקוטי-מוהר"ן, והיא מוסברת גם במבוא של הרב מטשערין (בפרפראות לחכמה).
בתורה שלפנינו, לדוגמה, פותח רבנו ברעיון ההסתכלות בשכל הפנימי שבכל דבר, ממשיך
ומבאר כיצד הוא מקושר עם 'יעקב', יבכורה', ספירת החכמה - החיות של כל דבר; לאחר
מכן יתמקד רבנו בהיפוכו של יעקב -- עשיו, וייעזר בציטוטים ובדוגמאות כדי להוכיח
כיצד עשיו הוא אכן היפוכם של כל הרעיונות החיוביים המוצגים בתורה.

לאורך כל כתבי רבנו ותלמידיו ניתן למצוא התייחסויות לכל האישים המרכזיים המוזכרים
בתנ"ך. עניין יסודי בתורת ברסלב הוא יישומה המעשי של התורה אצל כל אדם ואדם. אין
סיפור (או מצווה) המובאים במקרא שלא מכיל בתוכו לימוד שיש בו משמעות אישית לכל
אחד מאתנו. רבי נחמן מראה כיצד הוויכוח בין יעקב ועשיו על הבכורה (כפי שהוא
מתואר בתורה ובמדרשי חז"ל) ויציאת יעקב לבית לבן שאירעה כתוצאה מהוויכוח -
עשויים להתפרש בדרך זו.

יב]

יג]

טו]

בְּחִינת חְכַמָה, כּמו שְכַתוּב: "ראשית חְכָמָה". וְזֶה בַּחִינָת:
"ויערֶבַני זה פעמים", ותרגום אוּנָקְלוס: וְחִכָּמני.

זה בִּחינת שמש. כּי השכל הוא מאיר לו בְּכֶל דרְכִיו כמו

זה בְּחִינת: "ארח צדיקים כַּאוּר נגָה הולך וָאוּר עד נכון הַיוּם".

כִּי יעקב זְכָה לכורה שהוּא ראשית, שְהוּא בְּחִינַת חְכמָה.

הבכורה מסמלת את הראשית, ההתחלה. בהתבססו על המובא בתיקוני-זוהר (תיקון יד)
ובזוהר (ח"ב קכא, ב) רבנו מקשר את הבכורה והראשית אל ספירת חכמה, הראשונה מבין
עשר הספירות שבהן נברא העולם. (למרות ש'כתר' נחשבת לספירה העליונה, מדרגתה כה
גבוהה עד שלעתים היא אינה נספרת עם יתר הספירות. במקומה נכללת דעת שהיא "מעין
ספירה", בשל היחס ההדדי המיוחד שבינה ובין כתר. דעת היא "התגלות", או "חיצוניות"
הכתר. לכן הספירות בסדר יורד הן: חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצת, הוד,
יסוד, מלכות. הראשונה בספירות ותחילתן היא, אם-כן, חכמה (ראה נספח: סדר עשר
הספירות).) לכן, אדם שזוכה להתבונן בחכמה הפנימית שבכל דבר, משיג את המשמעות
הפנימית של הדבר שבו הוא מתבונן, ה'ראשית'/החכמה שלו. זהו יעקב. הוא זכה
בבכורה, או, כפי שמסביר רבנו - בחכמה. מכוחו יכול כל אדם להשיג מדרגה נעלה זו של
התבוננות בשכל האלוקי שבכל דבר.

כמו שִכְּתוּב: "ראשית חְכַמָה".
לאחר שהוצגו המושגים 'יעקב' 'בכורה' ו'ראשית', ממשיך רבי נחמן ומקשרם זה לזה.
הוא מתחיל בפסוק (תהלים קיא י) "ראשית חכמה": ה'ראשית' היא חכמה.

זה בחינת: "ויּעַקֶבני זה פעמים", וְתרגוּם אונקלוס: וְחְכְּמִני.

כאשר התלונן עשיו על יעקב, אשר לקח ממנו בערמה את הבכורה ואת הברכות, הוא קרא
בראשית כז לו): "ויעקבני זה פעמים", והתרגום מתרגם "ויעקבני" - "וחכמני", כלומר:
יעקב, בעצם אישיותו, הוא התגלמות החכמה. כפי שמראה כאן רבנו, לא רק שמו רומז
לחכמה; הוא גם זכה בבכורה שהיא הראשית, החכמה. יותר מזה, כל מי שמחפש את
עומק החכמה שבכל דבר עושה זאת מכוחו של יעקב, בתוקף החכמה שהוא השיג.

וזה בּחִינת שמש. כי הַשכָל הוּא מאיר לו בְּכֶל דַרְכִיו כמו השמש.
וזה בחינָת: "וארח צדיקים כאור נגה הולך וְאוּר עד נכון היום".

כפי שהשמש מאירה לאדם את הדרך, שידע היכן ללכת והיכן להימנע מללכת, כך החכמה
מאירה לו את דרכו, לדעת מה לעשות ומה לא לעשות. בעל 'מצודת דוד' מסביר כי פסוק

[ט

וזֶה בְּחִינַת חית - לְשון חיוּת. כַּי הַחְכְמָה וְהַשְכָל הא הַחִיוּת

זה (משלי דיח) מתייחס לאור התורה, שהוא האור המאיר את הדרך - כפי שמתבאר
בהמשך דברי רבנו. כלומר: חיפוש הצד הרוחני בכל המתרחש סביב האדם הם
המאפשרים לו למצוא את הנתיב הנכון. בכך חוזר רבנו לדבריו בתחילת התורה, שהתורה
היא אשר מעניקה לאדם חן. בנוסף רומז רבי נחמן לפסוק אשר פתח את התורה -- "אשרי
תמימי דרך" - "ואורח צדיקים... הולך ואוָר".

רבנו מוסיף כאן יסוד נוסף -- השמש -- למושגים יעקב, חכמה ובכורה, המקבילים ביניהם.
הפסוק ממשלי "וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום", מסמן את הקשר שבין
השמש והשכל הפנימי שבכל דבר. הכתוב אומר גם (בראשית לב לב): "ויזרח לו השמש".
כלומר, השמש זרחה בגלל יעקב, כי הוא גילם באישיותו את מה שאור השמש מייצג:
השכל הפנימי, או החכמה (ראה תורת נתן ד). יתר-על-כן, בספר מי הנחל מובא המדרש לפיו
יעקב עצמו הוא השמש, כמו שנאמר בחלומו של יוסף (בראשית, לז ט): "הנה חלמתי חלום
עוד והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי... ". כשיעקב שמע זאת הוא
שאל: "מי גילה לו ששמי 'שמש'?" (בראשית רבה, פרשה פד:יא). לכן התייחס יעקב
לחלומות יוסף בתשומת לב מרובה ובכובד ראש. ואילו יוסף למד באמצעות חלומו כי
יעקב הוא השמש, דהיינו, השכל הפנימי שמנחה את האדם בדרך הנכונה. משום כך הבין
יעקב שהחלום יתגשם בסופו של דבר (ראה מתנות כהונה שם).

לעיל (הערה י) למדנו כי משה השיג אור כה גבוה של חכמה, עד שעור פניו קרן מאור זה.
לכן מובא בזוהר (ח"ג, קנה, ב) שביחס לשאר הנביאים, היה משה כשמש לעומת הירח (ראה
תורה ב הערה סב, שם מבואר כי יעקב ומשה היו שניהם מספירת 'תפארת', כלומר עניינם אחד).

וזה בְּחִינַת חית - לשון חיוּת.

האות ח, כשהיא נכתבת מלאה (חי"ת) משמעותה חיות, חיים. והחכמה היא הרי החיות
של כל דבר, כמו שכתוב "החכמה תחיה...".

על-פי הזוהר (ח"ג, רמה, ב) האות חי"ת, השמינית בסדר האל"ף-בי"ת, מייצגת את ספירת
הבינה, השמינית בסולם הספירות כשהן נמנות מלמטה למעלה (ראה נספח: סדר עשר
הספירות). בניגוד לשבע הספירות התחתונות, המרמזות לעולם-הזה (על שבעת ימי השבוע
שלו) שבו שולט המוות, הספירות שמבינה ולמעלה הימנה מסמלות את החיים. כמו כן
הבינה עצמה מכונה בחכמת הקבלה 'עץ החיים', כי שורש החיים נמשך מבינה (חי"ת--
חיות). הדבר נראה כסותר את הזיקה שיצר רבנו קודם לכן בין האות חי"ת לספירת חכמה.
הפתרון נמצא במאמר בתיקוני-זוהר (תיקון סה, צו, א) המסביר שכל החיוּת שבספירת בינה -
שורשה בספירת חכמה, הממלאת את בינה. כך האות חי"ת, המציינת חיים, רומזת לחכמה
המלובשת בבינה. (כלל חשוב בתורת הקבלה הוא שהבחינה הגבוהה מאירה בבחינה
הנמוכה ממנה, כדי להחיותה. רבנו עושה בכלל זה שימוש בכמה אופנים בליקוטי-
מוהר"ן.)

אך מחמת שאור הַשכל גדוּל מאד, אי אֶפשר לְזְכוּת אַלָיו כָּ
אֶם עַלידי בינת נון שהוא בְִּיֶת מִלָבוּת, כָּמו שְבְּתוב:
לי שמש ינון שמו", ופרש רש"י: 'לֶשון מלְבוּת.

כל המושגים שהציג רבנו עד עתה: יעקב, בכורה, חכמה, חי"ת וחיוּת - כל אלה
מתייחסים לאדם המשתמש בשכלו כדי להתבונן באור הגדול - הרוחניות - שיש בכל
חלק מחלקי הבריאה. בפיסקה הבאה מעלה רבנו את השאלה המתבקשת: אם השכל
הפנימי הוא כה גדול, והארתו חזקה כמו השמש, איך אפשר להתבונן בו? הרי האור חזק
מדי! האם ישנה דרך להתבונן בשכל שבכל דבר?

אַך מחמת שאור הַשְכָל גִדוּל מאד, אי אפַשָר לזכות אַלָיו כִּי אם עְלחידֶי
בּחִינַת נון שהוּא בְּחִינַת מִלְכוּת,

מלכות, הנמוכה שבספירות, מציינת צמצום והגבלה. וכיוון שהשכל הוא אור כה גדול,
אפשר להתבונן בו רק בהגבלה מסוימת, באמצעות בחינת מלכות המקבילה לאות נו"ן
(טבע המלכות, וכיצד היא מצמצמת ומורידה מטה את האור הגדול של השכל הפנימי,
יוסברו להלן בהערה כ).

כמו שְ3ַתוּב: "לפני שמש ינון שמו",

קודם מדרגת השמש / השכל הפנימי, על האדם להשיג את מדרגת ינון/מלכות. המלכות
מוכרחה להקדים כל השגה של חכמה (תורת נתן יא). רמז נוסף טמון בדברי רבנו כאן, כי
השגה שלמה של השכל הפנימי שבכל דבר אינה אפשרית עבור כל אחד בזמן הזה.
המילים "ינון שמו" (תהלים עב יז) מתייחסות למשיח, שבואו יפתח את העידן שבו "מלאה
הארץ דעה את ה'" (ישעיה יא ט), ואז יוכל כל אחד לראות בקלות את החכמה האלקית
שבכל דבר, בכל בחינה של הבריאה. עד אז, רק אלה שיזככו את בחינת המלכות שלהם
יוכלו להשיג את החכמה, איש איש בהתאם למדרגתו הרוחנית (תורת נתן א).

כְּמו שִ3ְּתוּב: "לְפֶנִי שמש ינון שמו", ופרש רש"י: \לשון מלְכוּת*

כעת מפתח רבנו את מושג המלכות. המילה 'מלכות' פירושה 'שלטון', והספירה המכונה
בשם זה מייצגת שלטון, ממשלה של קדושה. רק באמצעות המלכות מסוגלת האנושות
להשיג מעט את שלטון הקדוש-ברוך-הוא. האלקים עצמו אינו בר השגה, ומציאותו ניתנת
לגילוי רק על-ידי הספירות הקדושות, מספירת כתר ומטה. כדי שלנבראים בעולם-הזה
תהיה השגה או הבנה בדרך כלשהי באור הבורא שהוא למעלה מכל השגה, משתלשל אורו
הגדול ומצטמצם דרך שורה של הגבלות וצמצומים (מעין מסננים ומסכים). הגבלות

וזה בְּחִינת לְבְנֶה, כִּי הַלְבנָה אִין לה אור מַפַצְמָה בִּי אם מה

וצמצומים אלה ידועים לנו כעשר הספירות. תחילה מצטמצם אור ה' באמצעות ספירת
החכמה, ממנה לבינה, חסד, גבורה, תפארת והלאה עד ספירת מלכות. כל ירידה מאפשרת
גילוי נוסף. אולם, רק המלכות - הבריאה כפי שהיא משתקפת לעינינו - מצמצמת את אור ה'
כך שממד השלטון שלו, מלכותו, מתגלה לבני-האדם. רק באמצעותה יש לה' נוכחות
כלשהי במודעותנו, ודרכה נחשפים אנו לשאר הספירות, שכלשעצמו אינן חודרות עד
אלינו. לכך מתכוונים כשאומרים שמלכות היא בחינה של צמצום והגבלה. ספר מי הנחל
מוסיף ומסביר את השגת החכמה על-ידי המלכות: במידה שהאדם מקבל עליו מלכות
שמים, מלכות דקדושה, כן יעלה במעלות החכמה עד שישיג את השכל הפנימי, את
האל!ות, שבכל דבר.

ר' נתן מבאר: מלכות ואמונה הן היינו הך ואחת משלימה את השנייה (ראה תורה ז: א) --
חכמה פנימית יכולה להיות מושגת רק על-ידי אמונה ברורה ובהירה. זאת משום שהתורה
היא הביטוי לשכל האלוקי. התורה מכונה "תורת אמת" (מלאכי ב ו), ובה מוצא אדם חכמה
פנימית אמיתית. יחס זה שבין התורה (כלל המצוות) לאמונה, מתמצה בפסוק "כל מצותיך
אמונה" (תהילים קיט פו). כאשר אדם מבין מה עליו לעשות וכיצד לעשות זאת בדרך
המותרת על-פי התורה, הוא מתקשר בכל הווייתו לשכל הפנימי שבאותו מצב מסוים.
אולם גם טרם השיג את החכמה האמיתית, כשהדרך הראויה עדיין איננה נהירה לו, עדיין
יכול הוא לחתור אליה. יתירה מזו, גם אם לאחר ההתמקדות בדבר הוא אינו מצליח לראות
את מהותו הרוחנית - כל עוד אמונתו נותרת איתנה שקיימת חכמה פנימית באותו דבר,
הוא יוכל ללמוד ממנו בסופו של דבר כיצד להתקרב לה'. התבטלות מוחלטת זו היא
בחינת המלכות שעניינה הוא צמצום והגבלה. "קבלת עול מלכות" מציינת אמנם שההבנה
השכלית הפנימית של האדם מוגבלת, ולכן הוא זקוק ל"קבלת עול" - אמונה פשוטה, ללא
שום הבנה והשגה. אולם בד בבד, עצם אמונתו התמימה והפשוטה [מלכות/קבלת עול]
מחדירה בתוך תוכו אמונה וידיעה ברורה שאכן קיימת מדרגה גבוהה יותר, ושבמאמץ
גדול ויגיעה רבה יוכל גם להשיגה. בדרך זו מתגלה האור הגדול של השכל הפנימי באופן
מדוד, כך שהאדם יוכל להשיגו באמצעיו המוגבלים. ר' נתן מסביר שבפועל נדרשת
מהאדם עבודה מאומצת כדי להכניע את תאוותיו ותשוקותיו החמריות, וככל שהאדם עמל
לשם כך, הוא מסוגל להשיג מדרגות גבוהות יותר של אמונה ושכל פנימי. נקודה זו תובהר
טוב יותר בהמשך (ראה הערות כה, כו), כאשר רבי נחמן יציג את בחינת עשיו, המייצג את
ההיפך הגמור מכל חכמה וממלכות דקדושה. מי הנחל מוסיף שלמלכות/אמונה ישנה
היכולת להאיר את דרכו של האדם אפילו כאשר הכל חשוך ומבולבל מסביב, וזאת משום
שהיא משקפת את האור הגדול של החכמה.

וזֶה בְּחִינַת לְבְנָה, כִּי הַלבָנָה אין לָהּ אור מעַצְמָה כי אם מה שְמִקְבַּלֶת
מהַשָמט.
כא] המלכות קשורה ללבנה. אשר אינה מאירה מעצמה, אלא משקפת את אור השמש. גם

כב]

כג]

ָּלוּם, אלא מה שְמְקַבְּרֶת מן הַחִית, שְהִיא בְּחִינַת חְכְמָה,
בְּחִינַת שמש כנ"ל, ונעשה: "אור הַלְבְנָה כְּאוּר הַחַמָה".

באמונה משתקף אורה הגדול של החכמה. משום כך קובע ר' נתן שאמונת האדם מוכרחה
לשקף את החכמה הפנימית - התורה. בה-בעת, האמונה משקפת רק את השכל הפנימי
שאליו היא בטלה, כפי שהלבנה משקפת את החכמה הפנימית/אור השמש. לכן, אדם
שאמונתו כוזבת או נטולת שכל לא יוכל לקלוט לתוכו את החכמה האמיתית. בדיוק כפי
שאמונתו הנה מעוותת, כך גם החכמה שהוא מבקש מעוותת. אמונה כזו תדרדר אותו מטה
מטה, כפי שיתבאר בדברי רבנו בהמשך. אולם אדם המאמין בָּאמת מחפש אמת מוחלטת,
ולא ירשה לעצמו להחמיצה. אמונת אמת זו תוביל אותו למצוא את ה' בכל דבר.

הזוהר (ח"א קפא, ב) המלמד שללבנה אין אור עצמי, מקשר את הדברים למשיח, שגם אותו
מסמלת הלבנה. לעיל (הערה יט) הזכרנו שנגּןְ/ינוּן מתייחס למשיח. כל מלכותו של המשיח
מתבססת על אמונה (ראה תורה ז: א ועוד). גם כוחו להביא את האנושות כולה תחת שלטונו
נובע מיכולתו לגלות את השכל הפנימי, את החכמה האלקית הגנוזה ונסתרת בתוך
הבריאה.

הו בחינת מלכות, דלִית לָה מגְּרמָהּ כלוּם, אַלָא מה שמקבלת מִן הַחִית,
שהיא בחינֶת חְָכָמָה,

המלכות מקבלת את חיותה מהחכמה, החי"ת, המאירה לה דרך הספירות כולן. לאחר
שמשתלשל האור ומצטמצם הוא מגיע למלכות, אך בה עצמה אין כל אור עצמי, רק

השתקפות של האור שהיא מקבלת. לכן מלכות דקדושה, האמונה האמיתית, מלאה
בחכמה אמיתית.

בחינת שמש כַּנִ"ל, וְנַעַשָה: "אור הַלְבְנָה כָּאוּר הַחַמֶה".

החמה והלבנה נבראו שוות בגודלן, וגם עוצמת אורן הייתה שווה. הלבנה התנגדה לכך
בטענה ש"אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד", ובני האדם לא יוכלו להבחין בין
יום ולילה. הקדוש-ברוך-הוא קיבל את טענת הלבנה - והקטין אותה (ראה רש"י בראשית
א טז, חולין ס, ב). "והיה אור הלבנה כאור החמה" הוא פסוק מישעיה (ל כו) המנבא את אשר
יתרחש בימות המשיח, בעת שהעולמות כולם יזדככו, והלבנה תשוב לגודלה ולעוצמתה
המקוריים.

באופן דומה נברא האדם עם היכולת להתבונן בשכל שבכל דבר ולהשיג את החכמה
האלקית שבו. אולם כאשר חטא אדם הראשון נפגמה יכולתו זאת. כדי להשיגה בכל זאת
צריך האדם להתייגע ולנהל מאבק תמידי עם כוחות הרע המתאמצים להחשיך את אור
השכל. כעת, לאחר החטא, האדם דומה ללבנה: בדיוק כפי שהיא גדלה ומתמעטת
חליפות, כך גם על האדם להיאבק על שכלו ואמונתו. ובכל זאת, באותה הבטחה עתידית
שהלבנה תשוב לעוצמתה ולגודלה כמו השמש, והתיקון יהיה שלם, טמונה גם ההבטחה

כד]

כה]

אבל מי שָאִינו מְְטר עַצָמו אֶל הַשכֶל והַחְבְמָהוְהְחִיּת שיש
בְּכֶל דְבֶר, זֶה בַּחִינַת עשו שבּזֶה אֶת הַבְּכוּרה, כָּמוּ שִבָּתוּב:
"ויז עָשָו את הַבְּכוּרָה"; דההינו השכל כנ"ל, בְּחִינת (משלי יחם:

שהאדם ישוב אף הוא למדרגה שבה תהיה לו יכולת מלאה לראות בשלמות את אור
הרוחניות הגנוז בכל דבר בבריאה (תורת נתן א).

הפרפראות לחכמזה מראה כיצד הדבר קשור לתורה שלנו. על כל אדם, הוא מסביר, להטיל
הגבלות על שכלו, לרסן את יצריו החומריים, ולקבל עליו עול מלכות שמים בפשיטות
ובאמונה תמימה. במידה שהוא מצליח להגביל ולרסן את עצמו בבחינת מלכות/לבנה, כן
יזכה להשגה ולהבנה אמיתית יותר בשכל/החכמה/השמש. עבודה זו כשלעצמה מאחדת
מי הנחל מוסיף, שעל-ידי קבלת עול מלכות שמים, כלומר על - לימוד התורה וקיום
מצוותיה כדבעי, זוכה האדם להשיג מעט הארה מן החכמה הפנימית הגדולה שתתגלה
במלואה רק לעתיד לבוא, בביאת המשיח.

בעל ביאור הליקוטים שואל: ידוע שהאות נו"ן, שערכה המספרי הוא חמישים, מסמלת
בדרך-כלל את חמישים שערי הבינה (ראה ראש-השנה כא, ב). מדוע, אם-כן, מקשר רבי נחמן
את הנו"ן למלכות? התשובה טמונה בפסוק שצוטט לעיל: "והיה אור הלבנה כאור החמה,
ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים...". כאשר אורה של הלבנה (נו"ן) יתגבר
ויהיה כאורה של החמה (חי"ת), הוא יגדל שבע כפול שבע פעמים, פי ארבעים ותשע.
במילים אחרות, בתהליך זיכוך והשלמת בחינת הנו"ן שלו, האדם מתרומם דרך ארבעים
ותשע מדרגות ומגיע למדרגה הנו"ן - החמישים -- של שערי הבינה.

עד כאן: תפילותיו של אדם ובקשותיו אינן נענות, משום שהן חסרות חן
וחשיבות. הדרך לזכות במעלות הללו היא באמצעות התורה (סעיף א).
לשם כך אדם מוכרח להתמקד בפנימיות, בתוכן הרוחני, הטמון בכל
דבר בבריאה. החכמה הפנימית מקבילה למושגים "יעקב', 'בכורה',
חכמה, 'שמש', חי"ת וחיוּת, וניתנת להשגה רק באמצעות הנו"ן,
ספירת המלכות (סעיף ב).

ַבֶל מי. שאינו מְקַשֶר עַצַמו אֶל הַשְכֶל וְהַתְכְמָר וְהַחִיוּת שיש בְּכֶל דְבֶר, זֶה
ְּחִינַת עשָו זה אֶת הַבְּוּרֶה,

כאמור, יעקב מסמל את כל הטוב. הוא המבקש להאיר את דרכו באמצעות החכמה, שהיא
החיים עצמם. כעת מוצג המושג 'עשיו', שהוא ההיפך המוחלט מכל מה שמייצג יעקב.

כָּמוּ שכַתוּב: "וַיבָז עַשָו את הַבְּכוּרֶה"; דְהִינוּ הַשְכֶל כֶּנֶ"ל,

כפי שהוסבר, הבכורה מרמזת ל"ראשית - חכמה". הבוז שרחש עשיו לבכורה דווקא
(בראשית כה לד), כמובא בתורה, מציין את יחסו לחכמה האמיתית הפנימית.

"לא יחפ כְּסִיל בַּתְבוּנָה כִּי אם בְּהְתְנְלוּת לְבּו". וְזֶה בַּחִינָת

ר' נתן מבהיר כי בוז לחכמה אינו בהכרח דחיית השכל הפנימי ועשיית החיצוניות לעיקר,
כלומר שקיעה מוחלטת בחומריות ובגשמיות; ייתכן שמדובר גם באדם השוקד על חיפוש
חכמה ודעת, אך אם הוא עושה זאת ללא אמונה, בלי לחפש את האלוקות, אזי גם הוא
בגדר "בז לחכמה", משום שחיפושו אחר החכמה מושפע - ואפילו נשלט -- עלידי
תאוותיו ותשוקותיו החומריות. זאת משום שהחכמה היחידה שהנה שלמה ונצחית היא
התורה הקדושה, שכל כולה היא אמונה המקרבת את האדם לאלוקיו. חכמות אחרות,
כאמנות, מדע ודומיהן, מלאות באי דיוקים והנן זמניות בלבד. הן אינן מסנגלות אלא
לשרת מטרה מסויימת למשך תקופה מדודה -- שנים, דורות ואפילו מאות שנים - אך
נדחות בסופו של דבר על-ידי חכמות "מעודכנות" ו"מדויקות" יותר. לכן, כל עיסוק בידע
שאינו כולל התמקדות רוחנית שמקורה בחכמת התורה הנצחית, הוא במקרה הטוב הבל,
ובמקרה הרע -- שקרי באופן חמור. נכון הדבר גם לגבי העיסוק בתורה עצמה, אם עיסוק
זה נגוע בגישה של שינויים והתאמה לרוח הזמן החולף. כאשר אנשים לומדים את
אמיתותיה של התורה רק כדי לומר "מדוע לא ננסה זאת בדרך אחרת", או "הבה נפתח
רעיונות של תורה מתקבלים יותר על הדעת כדי לענות על צרכי הדור", גם הם נקראים
"בזים לחכמה". התורה היא מילותיו הנצחיות של הקדוש-ברוך-הוא. עיבודן למען
תועלתו האישית של אדם, יצירתן יש מאין - כל כמה שילוו בכוונות טובות - אינם יכולים
לגרום אלא לתוצאות שליליות, לרבות התרחקות מה' ומתורתו הנצחית (תורת נתן, יד). ראה

גם בהערה הבאה.

בּחִינָת: "לא וחפץ כֶּסיל בַּתְבוּנָה כִּי אם בַּהַתְגְלוּת. לבו".

כפי שהוסבר כבר (בהערה כ), על האדם להכניע את תאוותיו החומריות כדי לזכות למבט
רוחני יותר, ורק כך יוכל להגיע לראייה בהירה של השכל/הרוחניות שבכל דבר. לעומת
זאת, מי שהולך אחר תאוות לבו במקום לשעבד את לבו לשכלו, מבזה את השכל הפנימי
האמיתי (ראה ביאור הליקוטים, יא). הוא שם לבו רק לחיצוניות (ראה הערה י), מעדיף תענוגות
גשמיים וסיפוק רגשי כפי תשוקותיו של לבו. כזה היה עשיו. במקום ללמוד תורה
ולהתבונן באלוקות שבבריאה, כיעקב, הוא בחר לבזבז את זמנו לריק, בשדות ובציד.
בניגוד ליעקב, המחפש תמיד את הנקודה הפנימית בעולם ובלבו, מתבונן עשיו רק במה
שגלוי על פני השטח, ללא כל פנימיות וחן.

התורה מספרת שכאשר שב עשיו רעב מהציד, לא יכול היה לשלוט בתשוקותיו, ומכר את
הבכורה [=החכמה] תמורת הסיפוק הרגעי שבקערת גזיד עדשים. אי אפשר לראות זאת
כמצוקתו של אדם רעב בלבד, שכן התורה בעצמה מעידה שגם לאחר מכן: "ויבז עשו את
הבכרה". לא היה לו כל עניין בראשית/חכמה, והוא הפגין את רעבתנותד בלי בושה,
באמרו "הלעיטני נא מן האדם האדם הזה".

יצויין עוד, כי אין זה מקרי שמכירת הבכורה על-ידי עשיו קשורה באוכל דווקא. פעולת
האכילה, אם היא נעשית כהלכה, היא אמצעי לחיבור בין הרוחני (הנפש) לגשמי (הגוף).
(דהיינו, אדם מסוגל להתמקד במהויות הרוחניות גם באמצעות ביטויין הגופני). אילו

כח]

כט]

לבות הְרְשְעָה, בְּחִינת לְבְנָה רסְפְרְא אֶחְרא, שְלִיה נאָמָר:
"וחְפְרָה הַלְבְֶה" ובו'.

וְזֶה בְּחִינַת וצר טוב וַיִצַר הְרע. כִּי הִַיִצַר טוב נקְרא "מִסְכַן
ְחְכֶם", בְּחִינת מַלְבוּת, שהיא בְּחִינַת עַנִיה וְדלָה דלית לֶה

ביקש עשיו חכמה, הוא היה מתייחס לאכילה כאל פעולה רוחנית. במקום זאת, ביקש
מיעקב להלעיט אותן, לספק את תאוות רעבונו (באבי הנחל).

וה בחינת מַלְכוּת הֶרשַעָה, בְּחינת לְבָנָה דסטרא אִחְרא,

סיטרא -אחרא = הצד האחר, צד הרע. הכתוב אומר (קהלת, ז יד): "גם את זה לעמת זה עשה
האלהים". לכל נברא יש מקביל נגדי. ומכאן הבחירה החופשית - היכולת לבחור בין טוב
לרע.

שעְלִיה נָאָמַר: "ותְפְרה הְַבְנָה" וְכו'.

כשם שיש 'חמה' ו'לבנה' של קדושה, כך יש לעומת זה 'חמה! ו'לבנה' של הסיטרא-אחרא.
כנגד ההתבוננות בחכמה ובשכל האמיתי, כך קיים, על דרך "זה לעומת זה", מושג ה'שמש
של סיטרא-אחרא' המוסב על חכמה זרה. כנגד האמונה והצמצום הראוי לשם קליטת
החכמה האלקית, מציינת הלבנה של סיטרא-אחרא את דחיית החכמה והשכל הפנימי.
במקום מלכות דקדושה היא מציינת מלכות של טומאה. בדיוק כפי שהחמה והלבנה
דקדושה משלימות זו את זו -- אמונה וצמצום המסייעים לקליטת החכמה האמיתית - כך
השמש והלבנה דסיטרא-אחרא מסייעות זו לזו - על-ידי דחיית החכמה הקדושה, ורדיפה
אחרי כפירה ואמונות כוזבות (פרפראות לחכמה). על אלה נאמר (ישעיה כד כג) "וחפרה הלבנה
ובושה החמה".

טוב ילד מסכן וְחְכֶם ממלך זֶקן וכסיל אַשר לא-ידַע להזֶהר עוד: (קהלת ד יג)

וזה בּחִינֶת יִצַר טוב וצר הֶרֶע.

כלומר: יעקב, חכמה, מלכות דקדושה וכו' - כולם מסמלים את הנטייה לטוב, את היצרד
הטוב. לעומת זאת, עשיו, כסילות, מלכות דסיטרא-אחרא וכו' הם הנטייה הרעה, היצרד
הרע. רבי נחמן מדגים זאת באמצעות הפסוק מקהלת. בעל ביאור הליקוטים מוסיף שרבי
נחמן מקשר את המלכות עם שתי הגטיות הללו כדי ללמדנו שעל האדם להשתמש
בשליטתו בעצמו (במלכות) כדי להשליט את הנטייה לטוב על הנטייה לרע.

ִּי הַיצר טוב נְקרָא "מִסְכן וְְכֶם",

שלמה המלך, החכם מכל האדם, מלמדנו בקהלת (ד יג): "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן
וכסיל". רש"י ושם) מסביר שהיצר-הטוב מכונה "ילד" משום שהוא בא אל האדם רק בגיל

לא]

לב]

ִוְרְמָה בָּלוּם בִּי אִם מה שְמְַבְּלֶת מִחְכְמָה. וַיִעֶר הְרָע נקרא
"מל זֶקן ּבְסִיל', בְּחִינַת מַלְבוּת דְסְטְרָא אֶחְרָא, שָאִינָה הַפצֶה
ְּחְבְָמָה וֶשְכֶל, בְּחִינַת "לא יחפ" כְסִיל בַּתְבוּנָה" וְכו', כנ"ל.

שלוש-עשרה (בניגוד ליצר-הרע, ה"זקן" יותר, שכן הוא שוכן באדם מעת לידתו). הוא
"מסכן" בשל בדידותו, שכן חלקי הגוף החומרי מסרבים ללכת בעקבותיו, ומכונה "חכם"
משום שהוא מנחה את האדם כיצד לבחור בדרך הנכונה. בהקשר שלנו, מתאים הדבר
ללבנה שגם היא "מסכנה", משום שאין לה אור מעצמה, ואת אורה המועט היא מקבלת
מהשמש. במילים אחרות, היצר-הטוב מתאמץ לכוון את האדם לדרך הישרה, להאיר אותו
באור החכמה הפנימית שיש בכל דבר, כמו שהשמש מאירה. אבל כוחו של היצר-הטוב
הוא חלש ודל; הוא מותש בשל תשוקות הגוף, שעליו להתגבר עליהן ראשית כל. הוא
נראה רק כהשתקפות חיוורת של החכמה, והחכמה מתקשה במצבה החלוש להאיר את
המלכות דקדושה. לכן מכונה היצר-הטוב "מסכן". ובכל זאת, היצר-הטוב נקרא "חכם" כי
הוא יודע בידיעה ברורה שהשכל הפנימי קיים, ומשתוקק ועושה כל מאמץ להשיגו
(פרפראות לחכמה).

בּחִינָת מַלְכוּת, שהיא ינת עניה וְדְלֶּה דּלִית לָהּ מִגְּרמָהּ כַּלוּם כִּי אם מה
שִמִקבֶּלֶת מִחְכמָה. וצר הָרַע נִקְרָא "מלך זֶקן וכסיל",
רש"י מבאר כי היצר-הרע נקרא "מלך" כי הוא מולך על כל הגוף; הוא נקרא "כסיל"

משום שהוא מרחיק את האדם מן החכמה האלקית; והוא נקרא "זקן" משום שהוא מלווה
את האדם כבר מעת לידתו.

בְּחִינת מַלָכוּת דסטרא אֶחְרָא,, שאה חִפַּצֶה בַּחְכָמָה וֶשַכָל,. בחַינת "לא יִחֶפץ
כְּסִיל בתבוּנָה" וְכו', כַּנַ"ל.

בהיותו "מלך זקן וכסיל" מקביל היצר-הרע למלכות דסיטרא-אחרא, המעדיפה טיפשות
על-פני אור השכל. לכן מכנה הזוהר את ההולך אחר יצר-הרע "בחשך הולך" (קהלת ב יד).
כמו זקן טיפש, הוא מועד ונופל בדרכו. אדם הכושל בחיפוש אחר הרוחניות ומתמקד רק
בתאוותיו ותשוקותיו. הוא "הולך בחושך". לעומת זאת, אדם ההולך בעקבות היצר-הטוב,
שהנו "ילד" צעיר ורענן, יחוש תמיד מלא חיוניות. בכך הוא מתקשר ללבנה, המחדשת
עצמה תמיד בתהליך ההתמעטות וההתמלאות. הוא נקרא אמנם "מסכן" כמו הלבנה, אבל
גם "חכם", שכן יש לו שכל פנימי (זוהר ח"א, קעט, ב). גם אם ברגע זה הוא לא משיג עדיין
את ההארה הפנימית, הוא אינו זונח את השתוקקותו, ומתחזק ומאמין ומקווה שבסופו של
דבר יגיע אל האור. אולם, אדם החדל מלתור אחר התוכן הרוחני נעשה מרוכז בתאוות
לבו. הוא "הולך בחושך".

מי הנחל מבאר כי זהו הקרב העיקרי הניטש תדיר בין היצר-הטוב והיצר-הרע. היצר-הטוב
מבקש תמיד להרחיק את האדם מתורות וחכמות זרות, אשר יוליכו אותו לאבדון, ולסייצ

- ליקוטי מוהר"ן חלק א

לג]

לד]

וצריך כָּל אֶחְד לְתַּן כ לְבְּחִינת מלְכוּת דקֶדשָה לְהַתְגבַּר עַל
מִלְכוּת דסטרא אֶחְרָא. וּכמו שאמרו רבוּתִינוּ, זְכרוּנֶם לְבְרְכָה:
לְפּלֶם ירגיז אדֶם יִצֶר טוב על צר הרע ועל"ידי מה נוּתַּן כח

שְ

לו להתגבר על תאוותיו. הוא מבקש להביאו לכך שיקבל על עצמו מלכות שמים,
באמצעות התבוננות והתקשרות לשכל הפנימי שבכל דבר. כך, בעזרת חפצי הגשמיות
הסובבים אותו, הוא יגיע להכרת גדולת הקדוש-ברוך-הוא. היצר-הרע, לעומת זאת, מנסה
להשיג את ההיפך.

זה היה למעשה המאבק בין פרעה, "מלך זקן וכסיל", ועם-ישראל. ה' קרא לעמו (שמות
ד כב) "בני בכרי ישראל" - ישראל ירדו למצרים כדי לברר ולגלות את הראשית/השכל
הפנימי/הבכורה/האלוקות שבכל דבר. אולם, לאחר יותר ממאתיים שנות שעבוד, איבדו
רבים את אמונתם והתבוללו. כתוצאה מכך מתו שמונים אחוזים מבני-ישראל יחד עם
המצרים במכת חושך (רש"י, שמות יג יח). לאור דברינו, מכת חושך זו מתאימה לעשיו/
לחשכה/ לדחיית אור החכמה האלוקלת, תכונות אשר התגלו במלוא כיעורן אצל פרעה.
פרעה היה גם הוא בכור (רש"י, שמות יב לב), אבל בניגוד לבני-ישראל אשר שמרו על
אמונתם (וממילא גם על חכמתם), הוא היה בכור כסיל, שכן הוא הכחיש את קיום האלקים
(שמות, ה ב). פרעה, כבכור דסיטרא-אחרא, רצה לשעבד אליו את הבכור דקדושה, את "בני
בכרי ישראל" - כשם שהיצר"הרע מבקש לשעבד אליו את היצר-הטוב (שער הכוונות, פסח א,
עמ' קמז).

צְריך כָּל אֶחֶד לְתֶן כח לְבְחִינת מַלְכוּת דְקְדֶשָה להתְגְבַּר על מלכות דְסְטְרא
אחרא..

ד דז

לאחר שהסביר רבנו שהמאבק בין השכל-הטנימי האמיתי לבין התאוות החומריות
והחכמות הזרות הוא המאבק בין היצד-הטוב והיצר-הרע, המאבק בין מלכנת דקדושה
למלכות דסיטרא-אחרא - הוא מתקדם צעד מעשי נוסף, ומורה לנו כיצד יכול האדם לחזק
את המלכות דקדושה.

כמ ש)ִמָרוּ רַבותינו, זכְרוּנֶם לְבְרְכָה: לְעוּלֶם ירגיז אָדָם יִצֶר טוב על יִצֶר

חכמינו ז"ל מורים לנו (ברכות ה, א) כי לא די לו לאדם לשבת שקט ושאנן ולאפשר לכל
מאורע ממאורעות החיים האנושיים להתפתח לכדי מאבק בין היצר-הטוב והיצר-הרע.
להיפך, עליו לקחת לידיו את היוזמה, ולהפעיל את היצר-הטוב כנגד היצר-הרע. בעשותו
זאת, הוא מחזק את המלכות דקדושה, שגם לאחר שכבר חוזקה, יש לשוב ולחזקה עוד
ועוד ולא להרפות. כמו בגשמיות, כל עוד מקפיד האדם על פעילות גופנית ושומר על
בריאותו, נשמר גופו איתן ובמצב טוב. אבל אם הוא מתדשל ומקל ראש בהנהגותיו ובסדר
יומו, ייעשה. גופו חלש ורפה. כך גם ברוחניות - על האדם לחזק תמיד את המלכות
דקדושה. לא די לשבת בחיבוק ידיים ולקוות שהמלכות דסיטרא-אחרא תתבטל ותיכנע

לה]

וצר התכפו

סמויה: ה' כבר צייד את בניי בהגנה הדרושה, והעניק להם חן - "הילדים אשר חנן...".

ובנימין לא הָיָה אז. וְעַל כן ברכו יוסף בחן, כמו שְ3ָּתוּב: "אַלקים יחנ בני".
המדרש מלמד: מידת ה'חן' הוענקה על-ידי יעקב אבינו לכל אחד מאחד-עשר השבטים
(שהיו עמו בפוגשו את עשיו). ומה עם בנימין שטרם נולד? השלמת משימה זו נותרה
ליוסף, שיברך את אחיו הצעיר בחן (בראשית רבה עח: י).

החשיבות שמייחסים הכתובים ל'חן' וההדגשה שגם יעקב וגם יוסף זכו לחן וגם פעלו
להעלות 'חן' זוקקת עיון נוסף. ביאור הליקוטים מציע מבט מקורי על העניין: 'יעקב', כפי
שראינו, מסמל את החכמה (חי"ת), ולכן הוא מקביל לשמש. כמו השמש, הוא מאיר את
הירח באור חכמתו - וכאן הירח (נו"ן) הוא שנים-עשר בניו, שהם כנגד שנים-עשר ירחי
הלבנה (ומשום כך עם-ישראל נוהג על-פי לוח שנה ירחי). בלוח העברי, שנה מעוברת
מאופיינת בחודש שלושה-עשר, המציין את חלוקתו של שבט יוסף לשניים: אפרים
ומנשה, בניו (שקיבלו ייצוג מלא בתוך השבטים). הסיבה לחודש הנוסף היא כדי ליצור
תיאום בין מחזור הלבנה למחזור החמה, כך שפסח וסוכות יחולו בעונות הַמְתְאִימות.
תיאום זה הוא האיחוד המדובר כאן בין הנו"ן (לבנה) והחי"ת (חמה). הדבר מסביר גם
מדוע האות נו"ן מופיעה פעמיים בשמו של בנימין: כדי להביא את הנו"ן/מלכות
לשלמותה. אפשר להסיק מכאן גם שבנימין, שלא נולד עדיין בעת שיעקב העניק את ברכת
החן, מסמל את כל צאצאיו העתידיים של יעקב. לכן, עם"ישראל כמכלול מקביל לנו"ן,
אמונה, שבה משתקפת חכמת האבות, אשר השיגו חכמת אמת פנימית (חי"ת). לכן היה
חשוב שלכל שבט יהיה חן, שכן כל שבט, בדרכו המיוחדת, משקף את חכמתו הפנימית
העמוקה של יעקב (ראה הערות כ-כג).

ודוקא יוסְף הָיה יכול לְבְרכוּ בחן,

כאן מבהיר רבנו מדוע דווקא יוסף, יותר משאר האחים, היה ממונה על העלאת ה'חן' על
בנימין.

כּי יוסף הְיָה כְּלוּל ביותר מבחינת יעקב, כמו ש3ְּתוּב: "אלה תלדות יעַקב - יוסף";
ישנן מספר סיבות לכך שתולדותיו של יעקב ושל הדורות הבאים אחריו נתלות ביוסף.

ראשית, הגורם המרכזי לעבודתו של יעקב אצל לבן היה רצונו לשאת את רחל, אמו של
יוסף. בנוסף, פניו של יוסף היו דומות לאלה של אביו. מעבר לכך, האירועים בחייו של

5.

עקב ויוסף כְּחְדָא חשיבִי.

ועל כַּן נאָמַר בַּיוּסף ובריס יג "בכור שורו הֶדֶר לו". בַּכוּר הוא
בַּחִינת השכַל כנ"ל. וַזֶהוּ שורו - לשון הַסְתְּכַּלוּת, כּי צְריכין

יוסף הקבילו לאירועים בחיי אביו: "זה נשטם וזה נשטם, זה אחיו מבקש להרגו וזה אֶחיו
מבקשים להרגו, וכן הרבה" (רש"י בראשית לז א).

כי הוּא הָיָה עקר תולְדותיו. כי יעקב ויוסף כחַדָא חשיבִי.

בזוהר הקדוש מובא שבמערכת עשר הספירות מרמז יעקב לתפארת, ויוסף ליסוד. ישנו
הרבה מן המשותף בין תפארת ליסוד: תפארת קשורה לאות וא"ו (כי היא מרמזת לאות
וא"ו בשם הוי"ה, וגם כוללת את שש הספירות של זעיר-אנפין). ספירת היסוד רמוזה גם
היא באות וא"ו שכן היא השישית מבין שבע הספירות התחתונות. בכתבי המקובלים
נודעות תפארת ויסוד כ'וא"ו גדולה' ו'וא"ו קטנה'. הן מקבילות זו לזו ואינן ניתנות
להפרדה. בזוהר מובא שיכולותיה של ספירת תפארת קיימות גם בספירת היסוד (אך
במידה נמוכה יותר). אפילו האות וא"ו עצמה, אי אפשר לבטאה ללא וא"ו נוספת (זוהר
ח"א, קפב, ב, ניצוצי אורות א). בדרך זו נחשבים יעקב ויוסף לאחד. לכן, כפי שליעקב הייתה
היכולת להעניק חן, כך גם ליוסף. הפרפראות לחכמה מוסיף שזו הסיבה שבברכתו של
יעקב ליוסף, "בן פורת יוסף...", הוא מתארו כמי שנושא חן בעיני רואיו (רש"י, בראשית
מט כב).

לאורך התורה נודע יוסף כהתגלמותו של הצדיק האמיתי. זאת משום שיוסף מקביל
לספירת יסוד, הספירה המציינת את האיכויות הגלומות בצדיק. רבנו כותב שמדרכו של
הצדיק להתאמץ לגלות את החן והיופי האמיתי של כל נפש יהודית (ליקוטי-מוהר"ן ח"א,
יז: א). בכתבו כאן שדווקא יוסף היה זה שהעלה חן על בנימין, מצביע רבנו על כך שרק
הצדיקים האמיתיים שבכל דור מסוגלים להעלות חן על ישראל.

ועל כַּן נאמר ביוסף: "בַּכור שורו הֶדֶר לו". בכור הוּא בְּחִינַת השכל כַּנִ"ל.

ראה הערה יב. יוסף נקרא הבכור משום שהוא נטל את הבכורה שנלקחה מראובן, בנו
הגדול של יעקב. לכן נטל יוסף חלק כפול, כפי שנוטל הבכור: בניו, מנשה ואפרים, נטלו
שני חלקים בין השבטים.

וזֶהוּ שורו - לשון הַסְתְּכַּלוּת, כי צריכין להסתְכּל בְּהַשְכֶל. שיש בְּכָל דְָבְר
המילה "שור' מזכירה את המילה "שור', "התבונן!'. כמו (במדבר ד יז) "אראנו ולא עתה,

אשורנו ולא קרוב". פסוק זה רומז להתבוננות בחכמה הפנימית שבכל דבר: "אשורנו" -
אביט בו במדרגת המלכות/נו"ן, אך "ולא קרוב" - משום שמדרגת החכמה היא מאוד

נ]

אוּנקְלוּם: זיו ליה - לֶשון אור. בי השכל מאיר לו בְּכָל דְבְרן
אפלוּ בִּמְקוּם שְהְיה אפל וחשך, מאיר לו הַשְכָל, כְּשְזיכָה

והצמצום של המלכות נצרכות כדי להביט בה. מכוח יכולתו זו, להתמקד בחכמה, זכה
יוסף לבכורה.

וזהו הֶדֶר לו - תּרְגִּם אונקלוס: זיו ליה - לשון אור.

רש"י מסביר שהמילה "בכור' מציינת הן 'גדוּלה' והן 'מלכות'. לענייננו מציין הדבר
שהגדולה, הארתה של חכמה, ניתנת להשגה רק כאשר היא מחוברת למלכות. משום כך
זכה מאוחר יותר יוסף, הבכור, לגדולה לאין שיעור, בהיותו המשנה למלך במצרים. רש""י
מוסיף גם ש"בכור שורו" מרמז ליהושע, שביחס למשה, שהיה ה"חמה", היה הוא
ה"לבנה" (ראה ליקוטי-מוהר"ן ח"א, ו: ה). יהושע זכה גם הוא לגדולה ולמלכות כמנהיגם של
בני-ישראל, בגלל יכולתו לשקף את האור הגדול של רבו -- משה, החכמה (ראה לעיל, הערה
י) באמצעות בחינת הלבנה, הנו"ן.

כי הַשכֶל מאיר לו בַּכֶל דְבָר;

ולכן מתבאר הפסוק "בכור שורו הדר לו" כך: בכור - יוסף השיג את הבכורה/
חכמה/ראשית, בגלל שורו - יכולתו לראות ולהתבונן ולמצוא את השכל הפנימי, החכמה
האלקית שבכל דבר, וכתוצאה מכך חדר לו - זיו ליה, אור לו - השכל האיר את דרכו
והדריך אותו בנתיב הנכון.

אַפלוּ במקום שהֶיה אפָּל וְחשך, מאיר לו הַשְכָל,

על הפסוק (תהלים פא ו) "עדות ביהוסף שָמו" אומרים חז"ל (סוטה לו, ב): "יוסף, שקידש שם
שמים בסתר, הוסיפו עליו אות אחת משמו של הקדוש-ברוך-הוא". הדבר אירע כאשר
יוסף מצא עצמו במקום "אפל וחשוך", לבדו עם אשת פוטיפר, אשר ניסתה לפתותו. חז"ל
ושם) מגלים לנו, שבאותו רגע קשה וחשוך, נגלתה דמות דיוקנו של יעקב ליוסף, והיא
שהעניקה לו את הכוח להתגבר על היצר-הרע הקשה הזה. על-ידי התבוננות בשכל הפנימי
= כלומר, דמות דיוקנו של יעקב = שהיה טמון אפילו בתוככי מצב קשה זה, עמד יוסף
בניסיון וקידש את השם (פרפראות לחכמה).

בסעיף הבא, שבו מתבאר מעשהו של רבה בר-בר-חנה, דן רבנו באחת משיטותיו
האכזריות של היצר-הרע להפיל בני-אדם ברשתו: באמצעות התחזות למעשה מצווה.
הדבר מחדד את הבנתנו את ניסיונו של יוסף. החוזים בכוכבים גילו לאשת פוטיפר שנועדו
לה צאצאים מיוסף, אך לא היה ברור להם האם מדובר בה עצמה או בבתה (כפי שאכן
אירע מאוחר יותר, בראשית מא מה). אשר על-כן, ייתכן שכוונתה לקשור קשר עם יוסף
הייתה לשם שמים (רש"י בראשית לט א), היא ראתה את פעולת הפיתוי כמצווה! בסופו של
דבר, יראת השמים של יוסף הצילה אותו. "איך אעשה הרעה הגדלה הזאת וחטאתי
לאלקים?" אמר יוסף לאשת פוטיפר (בראשית לט ט). יוסף התבונן תמיד בשכל הפנימי

תְבְּרך.

שבכל דבר, והתקרב לה' על-ידי כך. לכן היה מסוגל לראות את טבעה האמיתי של
ה"מצווה" שהציעה אשת פוטיפר. במקום ליפול לחטא, הוא קידש שם שמים (תורה ז הערה
מט).

כשזוכָה להסתכל על הַשכֶל שיש שִָם בַכֶל דָבֶר וּמקרב אותו להשם יִתְבֶּרף.

כעת, לאור התורה הזאת, יכולים אנו להבין טוב יותר את המאבק בין יעקב ועשיו, כמו גם
את המאורעות שנבעו ממנו, אשר הכתובים מספרים עליהם. מאבקם לא היה רק על
הבכורה, אלא גם מאבק מסביב לשאלה מי מהם יזכה לחכמה האמיתית, ויירש בעקבות
כך את כל הברכה והשכר שהחכמה טומנת בחובה. קודם לכן (סעיף ב), ציטט רבנו את
הפסוק (קהלת ז יב) "בצל החכמה בצל הכסף, ויתרון דעת החכמה תְחַיָּה בעליה". החכמה
מעניקה חיים. על ברכת החכמה נאבקו יעקב ועשיו. ביאור הליקוטים מצביע על-כך
שאותיות המילה 'בכור', ו'ברכה' קרובות. המשיג חכמה - הברכה שלו היא.

ר' נתן כותב: עשיו הכחיש לחלוטין את האמונה בעולם-הבא. "הנה אנכי הולך למות",
אמר, "ולמה זה לי בכרה ?" (בראשית כה לב). במקום חיים, הוא בחר במוות. הוא בז לבכורה,
דחה את החכמה. הוא לא יכול לתאר לעצמו שקיימת מציאות כלשהי מלבד זו הגלויה
לעיניו. רש"י (שם) מסביר שזכות הכהונה, השירות לפני ה' והיכולת לכפר על חטאים
באמצעות הקרבת קרבנות על-גבי המזבח, הייתה שייכת במקורה לבכורות. (רק לאחר חטא
העגל הוחלפו הבכורות על-ידי הכוהנים.) עשיו, בכל אופן, מעולם לא האמין שניתן
להעלות דבר מה חומרי למדרגה רוחנית, כמו בהקרבת קרבן. בכך הוא טעה טעות קשה.
המילה העברית 'קרבן' באה מהשורש קר"ב, קרבה, כיוון שבהקרבת קרבן אנו מרוממים
תכונה בהמית כלשהי, תשוקה או תאווה, לרמה גבוהה יותר; מביא הקרבן מִתַעלֶה מעל
קשריו לחומריות ומתקרב לה'. מה גרם לעשיו לדחות כל זאת? תאוותו לעולם החומרי,
כמו בפסוק מספר משלי (יח ב), שמיוחס בתורה שלנו לעשיו: "לא יחפץ כסיל בתבונה כי
אם בהתגלות לבו". עשיו הניח שבהתנכרו לברכות העולם-הבא הוא יוכל ליהנות יותר
מטובות העולם-הזה (מזון, ממון, וכדומה). אולם, כפי שהכתוב מתאר, דווקא יעקב, אשר
השיג את הבכורה, והעדיף את העולם-הבא על-פני העולם-הזה, זכה לשגשוג גשמי.
במקום לנסות לספק את תשוקות לבו, הוא בחר בהתבוננות, בדרך שבה הגשמי הנו משני
בלבד לעומת הרוחני. יעקב בחר בחכמה, אשר כוללת הכול. זו הסיבה שכאשר עשיו הבין
שגם השגשוג הגשמי ניטל ממנן, הוא נתמלא חימה וביקש להרוג את יעקב אחיו.

הכתוב מספר שיעקב ברח אז מפני עשיו, וגיסה למצוא מקלט בבית דודו, לבן. בדרכו לשם
הוא עצר בבית-המדרש של שם ועבר ושקע שם בלימוד במשך ארבע-עשרה שנים, כלומר
- למד תורה בכוח. כאשר הוא חידש את מסעו לבית לבן, הוא עבר במקום שבו היה עתיד
המקדש להיבנות, שבו יוקרבו הקרבנות. בעודו שם, שקעה השמש, כרמז ליעקב שלא
יצפה לתפוס את העומד להתרחש באמצעות חכמתו. עליו להניחה הצדה, ולסמוך על

אמונתו (ראה הערֶה מח). בחלומו הוא ראה שאפילו הארצי והגשמי מקורם בעולמות

החכמהף

העליונים. לפיכך, הגשמי יכול להיקשר אל הרוחני, בתנאי שהאדם מכיר בחכמה העמוקה
הטמונה בו. ה' הבטיח אז ליעקב שהוא יגן עליו, משום שהגנה על החכמה היא הדרך
היחידה לקלוט את התוכן הפנימי שבכל דבר; מלאכת קשירת הגשמי לרוחני היא המקום
שבו ההגנה הזו היא הנדרשת ביותר. זוהי הסיבה לכך שכאשר הגיע יעקב לבסוף לבית
לבן הוא נעשה רועה, "מגנן" של הכבשים (מלשון "כבשונו של עולם", הפנימיות, השווה
חגיגה יג, א וליקוטי-מוהר"ן ח"א מד: ז), המזהה בכל דבר את החכמה הפנימית שבו, ומקשר
אותו למקורו האלוקי. אולם לבן היה נוכל. הוא חיפש כל הזדמנות לרמות את יעקב והפנה
את ערמומיותו כנגד בן אחיו. אף-על-פי-כן, כפי שרבנו לימד קודם לכן, השם 'יעקב'
מציין חכמה. הדבר כולל את היכולת להערים על הזולת כאשר הדבר נחוץ. כיוון שהוא
קישר כל דבר למקורו, היה יעקב מסוגל לזהות את תחבולותיו של לבן ולגבור עליהן.
בדרכו חזרה לביתו, לאחר עשרים שנה בבית לבן, נודע ליעקב שעשיו הולך לקראתו ועמו
ארבע מאות איש. יעקב שיגר לעשיו את המסר הבא (בראשית לב ה-ו): "עם לבן גרתי [רש"י:
גרתי -- ותרי"ג מצוות שמרתי] ואחר עד עתה, ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה...",
כלומר הוא רצה שעשיו ידע שלאורך השנים שבהן לא התראו, הוא, יעקב, הצליח להגן על
חכמתו על-ידי התמקדות בשכל הפנימי ובאלוקות הטמונה בכל דבר. יותר מזה, הוא בורך
בשפע רב המוכיח זאת. בכך הוא העלה חן, ועשיו לא יכול היה לפגוע בן. ה'תי"ו' שלו,
המצוירת מהרכבתן יחד של האותיות 'חן', תגבר על עשיו ו-ת' (=400) אנשיו.

בעל באבי הנחל מציין שעשיו פגע בחי"ת, בחכמה. בכך הוא פגם גם בנר"ן, הכלי הנדרש
לשם ספיגת החכמה הפנימית. בכך הוא מנע מעצמו את האפשרות לזכות בברכה.

עד כאן: תפילותיו של אדם ובקשותיו אינן נענות, משום שהן חסרות חן
וחשיבות. הדרך לזכות במעלות הללו היא באמצעות התורה (סעיף א).
לשם כך אדם מוכרח להתמקד בפנימיות, בתוכן הרוחני, הטמון בכל
דבר בבריאה. החכמה הפנימית מקבילה למושגים 'יעקב', 'בכורה',
חכמה, 'שמש', חי"ת וחיות, וניתנת להשגה רק באמצעות הנו"ן,
ספירת המלכות, בחינת אמונה. עם זאת, ישנה גם מלכות אחרת, של
הסיטרא-אחרא, המובילה אנשים להיכנע לתאוותיהם במקום להתמקד
בחכמה הפנימית הטמונה בבריאה. רק באמצעות לימוד תורה עם כל
כוחות הנפש אפשר להתגבר על מלכות זו ולתת כוח למלכות דקדושה.
בכך מביאים הארה לאות נו"ן ולאות חי"ת, ובאחדותן נעשה חן
(סעיף ב). החי"ת והנו"ן מתמזגות יחדיו לאות תי"ו, שעל-ידה נחקקות
מילותיו של אדם ומתקבלות בלב השומע. כך, על-ידי התורה (הנלמדת
עם כל כוחות הנפש), החי"ת, מתקבלות תפילותיו של אדם ובקשותיו,
והחן והחשיבות של היהודי גדלים (סעיף ג). זאת משום שכאשר איש
ישראל (יעקב) מבקש את החכמה הפנימית, הוא מביא חן לעצמו ולכל
צאצאיו (בנימין); בתנאי שהוא פונה גם אל צדיקי האמת (יוסף), שכן
הם היחידים המסוגלים להעלות את ברכת החן (סעיף ד).

</div>


## Segment 4

<div dir="rtl" lang="he">

לחרות סימן במצחם של צדיקי ירושלים - תו אשר ישמש כאות הגנה עבורם בזמן
החורבן. האות תי"ו מציינת חקיקה וחריתה. חז"ל מספרים כי לבסוף נחקקה האות תי"ו
על מצחי כל תושבי ירושלים. מדוע? משום שהאות תי"ו מציינת גם "תחיה" וגם "תמות"
(שבת נה, ב). בהקשר שלנו, מרמזת האות תי"ו לתורה, שעליה נאמר "ישרים דרכי ה'
וצדקים ילכו בם, ופשעים יכשלו בם". כפי המבואר יוצר החיבור של החי"ת והנו"ן 'חן',
וצירוף זה מציין את התי"ו. ביתר פירוט: כשאדם לומד תורה, כשהוא הולך בדרכי ה',
תי"ו זו היא מקור חיים. אבל כשאדם מנצל את ידיעותיו כדי ללכת נגד דרכי התורה, תי"ו
זו תוביל אותו רק למוות, כפי שאירע לעשיו ("הנה אנכי הולך למות") ולאנשי ירושלים
("והתוית תו") (ביאור הליקוטים).

ִּי עליידי החן נְקָק וְגרְשֶם מְקום בלב המתבקט לְקבֶּל הַבִּקֶשָה, בִּי עַליודי
הַחן נִתְקְבלוּ דְבָרִיו.

היינו, על-ידי לימוד תורה בכל הכוח רוכש האדם חן וחשיבות, שמעלים ומרוממים את
דיבוריו. הפרפראות לחכמה מציין שכן הוא גם להיפך; כאשר האדם מבזה את החכמח -
היינו, מרחיק עצמו מהתורה = החן והחשיבות מסתלקים ממנו, וממילא בקשותיו אינן
מתקבלות.

נמצא, שבחינת הַח"ן חָקק מקום בַּלֶב זֶה שמבקשין ממנו, כָּדי שיכנסו דְבַרִין
בלבו, ויקבל בקשָתו. והַחַקִיקָה וּרשִימָה זֶה בחינת תִ"ו כנ"ל וזהו: "דבַרִי
חַכָמִים בּנָחַת נשמְעִים". נחֶת דַיְקָא, הַיָנוּ בְּחִינַת חַן הג"ל והֶת הַנ"ל, ועַלד
ידידזה נַעַשה אותיות נַחַת, ואַז נשמעים דְבריו,, ונתקבּל בַּקֶשָתו כַּנ"ל.

רבנו מסכם חלק זה בהסבירו כיצד "על-ידי התורה... נתקבלים כל התפילות והבקשות".
צירוף האות תי"ו למילה 'חן' יוצר את המילה 'נחת'. הכתוב אומר (קהלת ט יז): "דברי
חכמים בנחת נשמעים". יש בהם חן, והם חוקקים רושם (תי"ו) בלבו של השומע. דבריו

של החכם, אם כן, נשמעים ונענים. בהקשר שלנו יתפרש הכתוב כך: דברי - מלכות
דקדושה (המרומזת ב"פה", ראה תיקוני-זוהר, הקדמה שנייה, פתיחת אליהו) חכמים - אלה

המתבוננים בשכל הפנימי שבכל דבר; כיוון שהם נאמרים בנחת -- כי התורה שהם לומדים
מעלה חן ויוצרת תי"ו, נשמעים - כתוצאה מכך, תפילותיהם מתקבלות. הפרפראות
לחכמה מוסיף שתרגום הפסוק "דברי חכמים בנחת נשמעים" לארמית הוא "מַלי דצלותא
דחכימיא בחשאי מתקבלין קדם מרי עלמא", כלומר: "תפילות החכמים מתקבלות בהסתר
לפני בורא עולם".

ביאור הליקוטים מצביע על-כך שככול שגדל המחסור הרוחני שעל האדם להשלים, כן
גדל יתרונו כשהוא מתגבר עליו ומשלימו. אנו יכולים ללמוד זאת מהנו"ן, שלמרות שהיא
מסמלת חיסרון, ספירת מלכות (שכמו הלבנה, אין לה מכוחה כלום, ואת אורה היא
מקבלת מהשמש), כשהיא משלימה את חסרונה על-ידי התחברות לחי"ת, היא מגיעה
לשיא שלמותה. דווקא על-ידי צירוף שתיהן (הנו"ן והחי"ת) זוכים לחן ולקבלת התפילות.
מעבר לכך: מיזוגן של שתי האותיות הללו, יוצר את האות תי"ו, שהיא בעלת הערך
הגימטרי הגבוה ביותר מכל אותיות הא"ב (400). קודס לכן, כשהיו כל אחת לעצמה היה
ערכן חמישים (נ) ושמונה (ח) בלבד, אך עתה, חמישים כפול שמונה הם ארבע"מאות.
באב* הנחל רואה בכך את מערכת היחסים ההדדית שמקיימות ביניהן התורה והתפילה.
תורה היא חכמה, חי"ת, ותפילה היא מלכות, נו"ן (ראה תורה ז: א). חיבור התורה והתפילה
יוצר את החן החיוני כל"כך לשם הישרדותו של עם-ישראל בחושך גלותו. זו הייתה אחת
מעצותיו היסודיות של רבנו: לעשות מהתורות תפילות. על האדם לנסח תפילות מתוך
התורה שהוא לומד; להתחנן לקדוש-ברוך-הוא שיזכה לקיים בשלמות את התורה שלמד
(ראה ליקוטי-מוהר"ן ח"ב, כה).

זו הייתה, למעשה, פעולתו הגדולה של משה. משה שהה ארבעים יום על הר סיני כדי
לקבל את התורה (חי"ת). בשובו, גילה כי בני-ישראל חטאו בעשותם את עגל הזהב,
זממילא הם אינם יכולים לקבל את התורה. לפיכך הוא שבר את הלוחות. משה עלה איפוא
פעם שנייה, כדי להתפלל על עם-ישראל ומחסורו הרוחני (הנו"ן). כך השיג 'חן'. בכך
יוסברו דבריד בעלייתו השלישית השמיימה. משה התפלל לה', ופתח במילים (שמות
לג יב-יג) "ואתה אמרת... מצאת חן בעיני. ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך". בכך הוא יצר
את התי"ן, המציינת תשובה (בראשית רבה כב: יב; שבת נה, א). בעקבות זאת, ניתנו הלוחות
השניים ביום-הכיפורים, יום התשובה. או-אז זכו בני"ישראל כולם ל'חן' בזכות קבלתם
את התורה, ובזכות תפילותיהם הרבות ביום-כיפור (ראה ירח האיתנים על תורה זו). כך יובן גם
מדוע קרנו פני משה והאירו אחרי עלייתו השלישית אל האלקים - רק לאחר שהשיג את
התורה עבור כל בני-ישראל.

עד כאן: תפילותיו של אדם ובקשותיו אינן נענות, משום שהן חסרות חן
וחשיבות. הדרך לזכות במעלות הללו היא באמצעות התורה (סעיף א).
לשם כך אדם מוכרח להתמקד בפנימיות, בתוכן הרוחני, הטמון בכל
דבר-בבריאה. החכמה הפנימית מקבילה למושגים "יעקב', -"בכורה',
חכמה, 'שמש", חי"ת וחיות, וניתנת להשגה רק באמצעות הנו"ן,
ספירת המלכות, בחינת אמונה. עם זאת, ישנה גם מלכות אחרת, של
הסיטרא-אחרא. המובילה אנשים להיכנע לתאוותיהם במקום להתמקד

ועל כּן יעקב שָהוּא בְּחִינת השְכֶל כַנ"ל, על כֶּן זְכָה לְחָ, כָּמו
הַשבָטִים בֶּחֶן, כָּמו שִבָתוּב ושפה: "היְלְדִים אשָר חֶנן" וְכו';

בחכמה הפנימית הטמונה בבריאה. רק באמצעות לימוד תורה עם כל
כוחות הנפש אפשר להתגבר על מלכות זו ולתת כוח למלכות
דקדושה. בכך מביאים הארה לאות נו"ן ולאות חי"ת, ובאחדותן
נעשה חן (סעיף ב). החי"ת והנו"ן מתמזגות יחדיו לאות תי"ו, שעל-
ידה נחקקות מילותיו של אדם ומתקבלות בלב השומע. כך, על-ידי
התורה (הנלמדת עם כל כוחות הנפש), החי"ת, מתקבלות תפילותיו
של אדם ובקשותיו, והחן והחשיבות של היהודי גדלים ==

וְעַל כן יעקב שהוּא בּחינת הַשְכל כַּנַ"ל,

כפי שהוסבר (סעיף ב), יעקב מגלם את החכמה הפנימית הטמונה בכל דבר. הכתוב אומר
שכאשר יצא יעקב לבית לבן, שקעה השמש מוקדם מן הרגיל (בראשית כח יט). ר' נתן רואה
כאן רמז לכך שכדי להגיע להארה רוחנית (שמש) היה על יעקב להניח הצדה את חכמתו

""ההילה ולסמוך על אמונתו בלבד (תורת נתן ו). כך השיג יעקב את החי"ת והנו"ן, וזכה לחן.

]1

בסעיף זה, רבי נחמן מראה כיצד מתקשרת התורה שלנו עם מאבקו של יעקב כנגד קליפת
עשיו. כפי שהוזכר לעיל (הערה יא), תורת ברסלב מייחסת חשיבות גדולה ליישומם של
דברי התורה בימינו. בתורה זו מלמד רבנו כיצד להגדיל את החן של היהודים, בניו של
יעקב, בעיניהם של יורשי עשיו בעת הזו.

על כן זֶכָה לחן, כָּמו שִ3ָתוּב: "כִּי חגּני אלקים" וכו

בעת ששימש יעקב כשכיר בבית לבן, נגלה אליו ה' בחיזיון, והורה לו לשוב לביתו
(בראשית לא ג). בשורשו, חיזיון זה היה השגה של חכמה חדשה, תורה חדשה. בדרכו חזרה
נודע ליעקב על תכניתו הנתעבת של עשיו לנקום בו על אבדן הבכורה והברכה, ולהסתער
עליו יחד עם ארבע מאות לוחמים. יעקב התפלל אז (בראשית לב ט-יא): "...אלהי אבי...
האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך... הצילני נא מיד אחי מיד עשו... פן יבוא והכני אם
על בנים...". יעקב חשש שעשיו ישתמש בתי"ו שלו (=400) = המציינת חרב, מוות
וחורבן = כנגד תי"ו החיים שלו. תפילתו לעזרה למען ישוב אל אדמת אבותיו היא בקשה
לממש הלכה למעשה את התורה שלמד ולעבוד את ה' על-פיה. בכך רצה יעקב לזכות

לעשות מהתורה תפילה, עוד בטרם יפגוש בעשיו, ובכך הוא זכה לשלמות החן. כך,
במקום לפגוע ביעקב, נפל עשיו על צווארו בנשיקות וחיבוקים (באבי הנחל).

וְעל כּן ברך את השבְטים בּחן, כָּמו שַ3כְּתוּב: "הִילְדִים אשר חֶנן" וכו';

בתפילתו שילדיו לא ייפגעו על-ידי עשיו, בירך אותם יעקב ב'חן', כדי לסכל את כוונתו של
עשיו להשמידם ובאבי הנחלו. על-פי זה יכולים להתפרש דבריו של יעקב לעשיו כאזהרה

אן]

ב]

:ג]

פּ ליקוטי מוהר"ן חלק א

ובנימין לא הָיָה אז. על כַּן בַּרכו יוסף בַּחַן, כמ שִ3ַתוּב (בואשית
מגכט): "אַלקים יִחֶנַך בָּנִי".

ודוקא יוסף הָיָה וכול לְבְרְכוּ בְּחֶן, כִּי ייסף הָיָה כַּלוּל
תּלדות וְעַקב = יוּסַף"; בִּי- הוא הָיָה עְקָר תולְדוּתֶיו. בִּי

</div>


## Segment 5

<div dir="rtl" lang="he">

של תורה זו כפתיחה לליקוטי-מוהר"ן ?'"

"אמור לי אתה", ענה החסיד.

"נראה שרבי נחמן רומז כאן שיש בו נשמת רשב"י", השיב הרב. "כי השם 'שמעון בן-
יוחא*. הדוא בגימטרייה 553, כמו השם 'נחמן בן שמחה'" ושיחות וספורים, עמ' קסו).

הסברו של רב זה הוא רב תוכן בפני עצמו. כמוהו ראוי לציין את ההקבלות השונות
בסיפור חייהם של שני צדיקים אלה.

כאשר הלך רבי נחמן לעולמו, כחמישה חודשים לאחר שאמר תורה זו, הוא היה רק בן
שלושים ושמונה וחצי. למרות גילו הצעיר יחסית, הוא היה רבם של תלמידי-חכמים
מוכשרים, יראי שמים, שבחלקם היו מבוגרים ממנו בשנים רבות. למרות ההתנגדות אליו,
נחשב הרבי כאחד 'הזקנים' של זמנו. ההקבלה לרבי שמעון ברורה. הוא היה תלמיד צעיר
בלבד כאשר נתן את הבטחתו שהתורה לא תישכח. היותו הבולט מבין תלמידיו של רבי
עקיבא הייתה ידועה, עד כדי כך שבמקרה שלו, לא היה זה בלתי הולם שצעיר כמוהו
ינקוט עמדה כה מנוגדת לחכמים המבוגרים ממנו בשנים רבות.

רבי נחמן חי לפני כמאתיים שנה, תקופה שבה שטף את העולם נחשול של כפירה. עבור
יהודי מזרח אירופה התבטא הדבר בהתפשטותה של תנועת ההשכלה, שפעלה כנגד יהדות
התורה המסורתית. ההטפה לרעיונות הכפירה, שנעשתה על-ידי אלו שראו צורך בכך
שהיהודים "ירחיבו את גבולם" ויתאימו עצמם לעולם המשתנה סביבם, איימה על הגרעין
הקשה של האמונה היהודית. רבי נחמן נוכח בכך, וחזה את ההתבוללות העצומה והריחוק
מהתורה, אשר גבעו מהשפעותיה של התנועה המכונה 'השכלה'. במובנים רבים, הייתה
תקופה זו דומה מאוד ל'דור השמד' של רבי שמעון (הערה ד). המזימה שתכננו הרומאים
ביחס לעם-ישראל הייתה לגרום להתבוללות עצומה ולעקירת התורה. כאשר רשב"י קבע
כי התורה לא תישכח הודות ל"זרעו של יוחאי", הוא קבע למעשה כי הוא וחיבורו, הזוהר
הקדוש, הם שיבטיחו את קיום העם היהודי בגלות. אם בכלל אפשר להשוות מישהו לרבי
שמעון במשימת הבטחת קיומו של העם היהודי בגלות -- הרי זה רבנו. דברי רבנו לאחר
התורה מציינים שהוא ותורתו - ליקוטי-מוהר"ן - הנם תגובה, תיקון, לנחשול הגואה של
כפירה אשר שטף את העם היהודי בימיו. בהמשך ל"עיר וקדיש מן שמיא נחית" ישנו כעת
"נחל נובע מקור חכמה", מעיין מים חיים שממנו אפשר לשאוב דעת והכוונה אשר יובילו
אותנו בסופו של דבר לגאולה השלמה. באופן מפתיע מרומזת שותפות זו בין רבי נחמן
לרבי שמעון בגימטרייה המשותפת של שמותיהם - 553. אם נחסיר ממספר זה את המילה
'בן', המשותפת לשניהם, נקבל את המספר 501, ערכה של המילה 'ראש", מנהיג.

על-אף שאין לשער את גדולתו של רבי שמעון, אנו יודעים לפחות שמכל חכמי התלמוד
רק לו ניתנה הרשות לגלות את סודות התורה. כפי שמצוין בדברי הזוהר שהובאו לעיל
(הערה ו), תורת הנסתר היא הכוח להעלות את היהודים שנפלו ונטמעו - לזכך אותם

הקדמה נג

(הערה ו), תורת הנסתר היא הכוח להעלות את היהודים שנפלו ונטמעו - לזכך אותם
מהשפעת הערב-רב - ולהשיבם אל התורה והקדושה. כוח תשובה זה נמשך מספירת

מזוהה רבי שמעון, אבי תורת הנסתר, עם ספירת הבינה ועם התשובה בייחוד.

כאשר תיאר את עצמו כ"נחל נובע מקור חכמה" זיהה רבנו גם את עצמו עם סגולות תורת
הנסתר/בינה/תשובה. תורת הקבלה מלמדת שספירת החכמה מסומלת על-ידי מקור המים,
המעיין, בעוד ה"נחל" הנובע ממנו מסמל את הבינה (ראה ליקוטי-מוהר"ן ח"א ח: ו-ז; שם
לד: ה). התורות שבספר ליקוטי-מוהר"ן שאובות היישר ממקור ה"מים", ספירת החכמה,
ודווקא תורות אלה מסוגלות לחלחל לעמקי עומקים, ולהחדיר אמונה והשתוקקות
לתשובה אפילו באלה הרחוקים ביותר מה'. כפי שהוסבר, זו הייתה בדיוק מטרתו
המוצהרת של רשב"י: להבטיח שהתורה לא תישכח ולהבטיח את הקיום היהודי בגלות.
אולם, עתה, כתוצאה מהנצרות והכפירה-האתיאיזם (ושאר מיני 'איזם' שבינתיים), ישנם
יהודים רבים שתורתו של רבי שמעון נמצאת מעבר להישג ידם, שאורה של תורת הנסתר
שהוא גילה הנו בהיר מדי עבורם. כאן נולד הצורך במשהו שבמהותו ישמש המשך

אהח3/07/201קן

לעבודת התיקון שהחלה על-ידי "עיר וקדיש מן שמיא נחית" - התורות הנובעות מ"נחל
נובצ מקור חכמה".

לכן נהגו חסידי ברסלב לצטט את דברי הזוהר "בהאי חיבורא, דאיהו הזוהר... " בשינוי,
ולומר: "בהאי חיבורא - ליקוטי-מוהר"ן, שהוא מבאר ומסביר את ספר הזוהר -- יפקון
ביה מן גלותא. כיוון ש'נחמן בן שמחה', עולה בגימטרייה 'שמעון בן-יוחאי'".

כעת מובן יותר מדוע אמר רבנו תורה זו בעת שנסע מברסלב לאומן. כפי שהוזכר (הערה א),
הרבי ראה בהיקראו לאומן אות כי שעתו קרבה למות. אי אפשר לומר שהוא היה המום או
בלתי מוכן לכך. אדרבה, ר' נתן כותב שכל מטרתו בבחירת אומן כמקום למות ולהיקבר
בו, הייתה כדי להשלים את תיקונן של נשמות לאין מספר, שנזקקו לתיקון זה במשך מאות
שנים. באומן נטבחו יהודים בהמוניהם. יום קודם שנפטר אמר רבנו לר' נתן: "זה זמן רב
שהסתכלו עלי לתפסני לכאן. לא אלפים נשמות כאן, כי אם רבבות, רבבות, רבבות...
הנשמות שלא הכירו אותי כלל, הם מצפים על תיקונים שלי" (חיי מוהר"ן קנא, קצא).

למעשה, תיקון הנשמות - לא רק של המתים, אלא גם של החיים - היה בראש מעייניו של
רבי נחמן עוד מאז שובו מלמברג, כמעט שנתיים קודם לכן. הסברו שלו לנסיעתו לשם
היה, יחד עם סיבות אחרות, כדי להילחם בהתפשטות הכפירה. למברג (לבוב), העיר
הגדולה שבמזרח גליציה, שימשה במשך מאות שנים כמרכז ללימוד תורה. בתחילתה של
המאה ה-19 מצאה לה תנועת ההשכלה דריסת רגל בין כ-30,000 התושבים היהודים
שהתגוררו בה. רבנו ראה זאת כמשימתו להילחם בכך - אז, ולמען העתיד. לפיכך, אין זה
מקרה שדווקא בעת שהותו בלמברג הוא ציווה לשניים מתלמידיו לחשוף כמה מתורותיו,
שהיו עד אז נסתרות מעין הציבור, וכן יזם את הדפסת ליקוטי-מוהר"ן. מטרת דאגתו זו

נעשתה ברורה יותר לאחר שובו, שכן מאז הוא שם דגש רב על שמירת תורותיו עבור
הדורות הבאים. כפי שהוסבר לעיל, רבי נחמן ראה את ספרו ליקוטי-מוהר"ן כתגובה -
כתיקון -- לגל הגואה של כפירה וחילוניות ששטף את האומה היהודית בימיו.

לכן, כאשר רבי נחמן ומלויו היו בדרכם לאומן, מחשבותיו של הרבי סבבו ודאי סביב
תיקון הנשמות כאשר אמר "עדיין, ה' עוזר לעמו ישראל בכל זמן, 'אין דור יתום' (חגיגה
ג, ב), כך ענה רבי שמעון... " ואז החל ללמד תורה זו.

במשך מסע זה דיבר רבנו עם ר' נתן על כך שה' מביא תמיד את כל הברואים להשלמתם
ולתיקונם. ר' נתן כותב שכדי להסביר כל זאת יידרשו דפים על-גבי דפים. בקיצור, הרבי
חשב בתחילה, כשאך החלו ר' נתן ואחרים להתקרב אליו, שהוא ישלים את התיקון מיד,
ורבים מדבריו רמזו לכך. אך מאוחר יותר, בעוונותינו הרבים, עוונות הדור ונחישותו
העצומה של השטן שהובילה לכל ההתנגדות לרבנו, השתבש הכול, והוא לא היה מסוגל
עוד להשלים את שרצה בימי חייו. עם זאת, הוא המשיך לומר שהוא תיקן ושהוא יתקן,
"גמרתי ואגמור", שכן לאחר שובו מלמברג הוא מצא את הדרך לומר את דבריו כך שאורו
לעולם לא ידעך. הרבי אמר בעצמו: "מיין פייעריל וועט שוין טלוען ביז משיח וועט
קומע !". "האש שלי תוקד עד ביאת המשיח !" וחיי מוהר"ז רכט).

בעזֶרת אֶל עָלִיון אשָר שָמִיִם וארי קָנָה.

נתחיל לְהְדְפים חדושים נִפַלְאִים וְנוראים על מאָמָרִי רב בַּר בר חַנֶה
בזֶכות זֶה נִזכָה לעלות לְצִיוּן בַּרְנָנָה.
אל קרית מַלֶך דור חַנָה:

עסק התמידי בתורה לעבודת התפילה. בעוד שהמתנגדים עסקו בעיקר בלימוד תורה,

שמו החסידים דגש חזק יותר על עבודת התפילה. פעם אחת, בהתייחסו לוויכוח זה אמר
רבנו: "המתנגדים אומרים שהעיקר הוא לימוד התורה; החסידים אומרים שהעיקר הוא
עבודת התפילה, ואני אומר: להתפלל וללמוד ולהתפלל !" (טובות זכרונות א, עמ' קג; ראה
שיחות הר"ן רפז). או כהגדרת ר' נתן את ייחודה של דרכו של רבי נחמן: "רבנו חיבר יחד
הטוב מן ה'פרושים' והטוב מן ה'חסידים', הינו שהפרושים העיקר אצלם הוא התורה
הקדושה... והחסידים העיקר אצלם הוא התפילה... ורבנו זצוק"ל כללם וחיברם יחד,
דהיינו לעסוק בתורה ובתפילה יחד" (אבניה ברזל, עמוד נב אות י). בהתאם לכך, הקשר ההדוק
שבין תפילה ולימוד תורה הוא נושא מרכזי בתורה זו.

ייתכן להוסיף על הנאמר, כי במשך חיי רבנו, החלה תנועת ההשכלה הארורה לכרסם
ביהדות מזרח אירופה. מנהיגיה טענו שכדי שהיהודים יתקבלו בסבר פנים יפות על-ידי
שכניהם הגויים, וכדי שמצבם הכלכלי והחברתי ישתפר -- עליהם להתאים עצמם לחברה
הלא-יהודית המודרנית, ורק אז יעלה חֶנם בעיני הגויים. בין שורות תורה זו באה איפוא
לידי ביטוי התנגדותו הנמרצת של רבנו להשקפה זו, המעוותת ביסודה: הדרך היחידה
הפתוחה בפני יהודי להיות מקובל ומכובד, היא לימוד תורה והתקשרות תמידית עמה. רק
התורה תגדיל את החן ותגלה את החשיבות של ישראל לעיני כל. הדבר אופייני לתורותיו
של רבי נחמן: לדון בשאלות השעה - שהן למעשה שאלות של נצח = וללמד כיצד צריך
היהודי להתייחס אליהן בדרך שתוביל אותו להצלחה.

אשרי תמימי דֶרֶך הַהוּלכִים בתורת ה':

דע, כי עלדידי הַתוּרֶה נתקבלים כָּל הַתַּפלות וכֶל הַבַּקֶשות, שאָנוּ מבקשים
ומתפללים.

משפט פתיחה זה אינו רק תשובה לאותו חסיד שביקש לשפר את איכות תפילותיו. זוהי גם
עצתו של רבנו לכל אחד ואחד מישראל כאשר הוא חש כי תפילותיו אינן נענות. באמת, כל
מי שעובד את ה' מתנסה מעת לעת במבוכה שביטא החסיד הלזה. לעתים מתפלל האדם
שוב ושוב על דבר מסוים, אך אינו חש כל מענה. ואז, אם ביטחונו בה' אינו יוצא מגדר
הרגיל, אמונתו בוודאי תיחלש. כתוצאה מכך תחלחל החולשה גם אל מאמציו בתפילה,

וסיכוייי שהיא תיענה יקטנו עוד יותר. עצתו של רבנו לכל אלה הנתקלים בכך היא: "דע כי
על-ידי התורה נתקבלין כל התפילות וכל הבקשות".

והַחן וְהֶחַשיבוּת של ישראל נַתַ,עְלָה וְנתְרוּמַם בפני כָּל מי שצריכין, הַן
ברוּחָני הן בגשָמי.
בדרך כלל "מצבו הגשמי" של אדם כולל את צרכיו הגופניים כבריאות, פרנסה, מעמד

ידי הנו"ן (=50) - חמישים הימים שמיציאת מצרים עד למתן תורה (ליקוטיהלכות, פקדון, ד: ב).
כנזכר לעיל (הערה א) כאשר רבנו לימד תורה זו, הוא יעץ לתלמידו לעסוק בתורה כל יום.
כאשר התלונן התלמיד שאינו מבין את הלימוד במלואו, אמר לו רבנו: "הכרח עצמך
ללמוד גם כשאינך מבין עדיין. תראה שבסופו של דבר הדברים יתבהרו, כמו אור השמש".
עתה, לאחר שעברנו כברת דרך בלימוד תורה זו, נוכל להבין את דברי רבנו ביתר העמקה:
תפיסתו השטחית של האדם את דברי התורה אינה תואמת תמיד את משמעותם הפנימית.
זו הייתה איפוא עצת רבנו לתלמידו, אם בתחילה אינו מסוגל להיכנס לפנימיות חכמת
התורה = ימשיך ללמוד גם ללא הבנה, וידבוק באמונה עד שיזכה לחכמה, ואז לימודו
ייעשה בהיר, כאור החמה.

ר'נתן כותב: רבנו זירז מאוד כל אחד לקבוע לעצמו זמן בכל יום ללימוד תורה, ולשמור עליו
במסירות, בלי שיחסר ולו יום אחד. גם אלה הרחוקים מהקדושה צריכים לעסוק בתורה, כי
כוח התורה כה גדול עד שהוא מסוגל להוציאם מחבלי הטומאה ולקרבם אל הקדושה.
בזכות התורה יכול האדם להתגבר על פגם הברית, שכן פגם הברית הוא בספירת היסוד,
והתורה היא למעלה מכך, בתפארת/יעקב/שמש (חיי מוהר"ן תקעג). למעשה, ניתן לומר שעלך
ידי התורה אפשר להשיג כל דבר (שיחות הר"ן יט; ראה גם ליקוטי הלכות, בציעת הפת, ה : כב).

וּכֶשזֶה קָם, זה נופֶל.

לאחר שנים רבות של עקרות הרתה רבקה אמנו, אך שמחתה הופרה על-ידי התרחשות
מטרידה. בכל פעם שהיא חלפה ליד בית-מדרש, העובר שבתוכה החל להתנועע כאילו הוא
רוצה לצאת. אולם, בכל פעם שהיא עברה ליד בית עבודה-זרה, העובר נע שוב באופן דומה.

שְכְּתוּב הושיד = "בִּי ישרים דרכי ה', צדיקים יִלְכוּ בָּם, ופשעים
יכּשָלוּ בָם". הַינו עליידי דרכי ה, הַינוּ התורה, עַליידִי"זֶה
ַצְִיקִים, שְדְבקִים בַּמַלְכות דַקֶדשָה, הֶם נַתְחַזָקִים וּמְקְבְּלִים
בח עַליידִייזֶה. "ופשעים יִכְּשְלוּ בָּם" בַּחִינת מלְכוּת הֶרשְעָה,
בּחִינַת הַיִצר הֶרַע, שנופל וְנכְנַע עלדידי הַתוּרה, בנ"ל.

רבקה נבוכה. האם ילך הילד בעקבות הוריו, או חס-ושלום יהיה עובד אלילים, או שמא שני
הדברים גם יחד? היא הלכה אל החכם, שם, כדי שיסביר לה את המתרחש. שם אמר לה
שמבטנה עתידים לצאת תאומים, שני בנים, העתידים להילחם זה בזה לנצח על השליטה
בעולם. וכיוון ששניהם אינם יכולים לשלוט בו זמנית, כיוון שאין שני מלכים משמשים בכתר
אחד, אז "כשזה קם = זה נופל". בהקשר שלנו, המאבק בין יעקב ועשיו הוא המאבק שבין
היצר-הטוב ליצר-הרע. כאשר היצר-הטוב מתגבר, והכוח ניתן למלכות דקדושה, מלכות
הרשעה נופלת והיצר-הרע מובס. לעומת זאת, אם היצר-הרע מתגבר, היצר-הטוב נסוג. שכן
גם מאבקם של אלה הוא נצחי, ושלטון שניהם כאחד אינו אפשרי (השווה ביאור הליקוטים).

וְאַזִי נופל ונתבטל מלכות הַרשעה, כָּמו שכָתוּב: "כי יִשָרִים דרכי ה/,
צדיקים ילכו בָם, ופשעים יכָשלוּ בָם".
"דרכי ה'" הן למעשה דרך אחת: דרך התורה, אף-על-פי-כן נכתב "דרכי" בלשון רבים, כי

דרך זו פועלת פעולה כפולה = היא מחזקת את היצב הטוב, ובה-בעת גורמת ליצר-הרע
ליפול.

הַינּ עלדידי דַרכי ה', הנ הַתוּרֶה, עלדודיחזה הצדיקים, שדבקים בַמִלכוּת
דּקְדשָה, הם נתחַזקִים ומקבלים כח על-ידי"זה.5 "ופשעים יִכְּשְלו בָם" בְּחִינָת
מלכות הְרשְעָה, בְּחִינת היצר הֶרע, שנופל ונכנע עַלדידי הַתוּרֶה, כַּנַ"ל.

עד כאן: תפילותיו של אדם ובקשותיו אינן נענות, משום שהן חסרות חן
וחשיבות. הדרך לזכות במעלות הללו היא באמצעות התורה (סעיף א).
לשם כך אדם מוכרח להתמקד בפנימיות, בתוכן הרוחני, הטמון בכל
דבר בבריאה. החכמה הפנימית מקבילה למושגים "יעקב', 'בכורה',
חכמה, 'שמש", חי"ת וחיות, וניתנת להשגה רק באמצעות הנו"ן,
ספירת המלכות, בחינת אמונה. עם זאת, ישנה גם מלכות אחרת, של
הסיטרא*אחרא, | המובילה ‏ אנשים להיכנע לתאוותיהם | במקום
להתמקד בחכמה הפנימית הטמונה בבריאה. רק באמצעות לימוד
תורה עם כל כוחות הנפש אפשר להתגבר על מלכות זו ולתת כוח
למלכות דקדושה. בכך מביאים הארה לאות נו"ן ולאות חי"ת,
ובאחדותן נעשה חן (סעיף ב).

וזה פרוש מה שָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חְנָה:

האי גַּלָא דמטבע לְסְפִינתָא מִתְחַזי כִּי צוּצִיתא דנורא
רתא ְּרִישָא. וּמחִינֶן ליה בְּאִלְוְתָא דְחֶקִיק ֶליה

גלָּא - הוא הַיִצָר הרע.

אהח5/07/201

וזה פרוּש מה שאמר רַבָּה בַּר"בַּר-חְנָה:
רבנו יראה כעת כיצד נרמזים רעיונות התורה כולה בסיפורו המופלא של רבה בר-בר-חנה
(בבא בתרא עג, א).

הַאי גַלָא דמטבַע לספִינְתָא מתחזי כּי צוּציתְא דנוּרא חוּרתָּא בּרִישָא. ומחינן

ליה אַלְוְתָא דַחְקיק עַלִיה "אַהְיה אשר אָהְיה"
תרגום: אותו הגל שמטביע את הספינה מתגלה בתחילה כניצוץ של אש לבנה.
הכינו אותו במקל שחקוק עליו "אהיה אשר אהיה".
אהי"ה הוא השם הקדוש שבאמצעותו התגלה ה' למשה בסנה הבוער (ראה שבועות לה, א).
כפי שהכתוב מתאר (שמות ג יג-יד):
ויאמר משה אל האלהים: הנה אנכי בא אל בני ישראל, ואמרתי להם:
אלהי אבותיכם שלחני אליכם.
ואמרו לי: מה שמו?
מה אמר אלהם?
ויאמר אלהים אל משה: אהיה אשר אהיה.
ויאמר: כה תאמר לבני ישראל: אהיה שלחני אליכם.
בקבלה מוסבר ששם זה קשור לספירת כתר, המדרגה שבה עלתה לראשונה אצל הבורא
המחשבה לברוא עולם. משום כך נאמר שם זה בזמן עתיד, 'אהיה', שכן בעת המחשבה
הראשונה הכול היה עדיין גנוז בעתיד. מהמדרש, התלמוד והזוהר אנו למדים שמחשבה
ראשונה זו זהה עם המושג 'ישראל', "מחשבתן של ישראל קדמה לכל" (בראשית רבה א: ד;
ראה גם ברכות ו, ב; תיקוני-זוהר יז, א). הדבר מתקשר למה שלימדנו רבנו לעיל (סעיף א, ראה גם
הערות יא-יג), שיעקב מקביל ל'ראשית' ולבכורה. בקבלה מקובל לכנות את יעקב בשמו
השני -- 'ישראל', כאשר הוא במדרגתו הגבוהה ביותר. בנוסף, כפי שהוזכר לעיל, ה' קרא
לעמו "בני בכורי, ישראל" (ראה הערה לב). (זיהוים של יעקב ושל ישראל = שניהם כאחד -
כ'ראשית', דומה להגדרתן של הספירות חכמה וכתר כספירה הראשונה.)

גַּלּא - הא היצר הֶרע.
היצר-הרע נקרא 'גל', משום שהוא מקים מחיצה. מעיז 'גל אבנים', בפני הקדושה וקהילת

סד]

סה]

דמטבע לְסְפִינְתָא - הא הַחַן וְהַחַשִיבוּת, לֶשוּן סְפוּן וְחשוּב,

בי הַיִצַר הְרָע רוצה לְהטבִּיע וּלְהשפִיל, חס ושְלוּם, בְּחִינַת הַחַן
והחשיבות של ישראל, בִּחִינת מלָכוּת דקדשה:

ומלאך מזיק הוא) = כּי מִתַחְלָה הַיִּצַר הרע מִתְלְבַּש עַצַמוּ בְּמַעַווּת
ומטעָה את הָאדֶָם כאלו מסיתו לעשות מ.צְוָה. וְזהוּ בְּחִינָת

לּ

יעקב, גל). היצר-הרע מפתה את האדם להתעלם מהשכל האלקי, כך הוא גורם בסופו של
דבר לנפילת החן והחשיבות של בחינת המלכות (פרפראות לחכמה).

דְמַטַבָע לְסְפִינְתָא - הוא הַחֶן וְהַחֶשיבות, לשון ספוּן וחשוּב, כי היצר הרע
רוצה לְהַטַבִּיע וּלְהַשְפִּיל, חס ושלום, בְּחִינת הַחֶן והַחַשיבוּת של ישראל,
בחינת -מלכות דקדשה.

המילה 'ספינה' ('ספינתא' בארמית) דומה למילה הארמית ל'חשיבות' - "ספין', מלשון

'ספון וחשוב'. הספינה שבסיפור מרמזת לחן ולחשיבות של עם-ישראל, אשר היצר-הרע
פועל להטביע על-ידי הסתרת השכל הפנימי שבכל דבר.

וּמתְחַזִי כי צוּצִיתא דְנוּרָא חורתא בְּרִישא - כי מִתחַלֶה הַיִצֶר הֶרָע מִתְלְבַּש
עצמו במצוות וּמטעָה את הָאַדֶם כְּאִלוּ מסיתו לְעַשות מצַוֶה.

היצר-הרע אינו נוקט בפנייה ישירה אל האדם שהוא מחטיא ובשכנוע גלוי שלו (ראה
הערה נט). במקום זאת הוא עושה שימוש במצוות ומעשים טובים למטרותיו שלו. הדבר
מזכיר את עשין, אשר הונה את אביו, יצחק. הוא נהג לשאול "כיצד מעשרים מלח ותבן?"
(שלמעשה אינם חייבים במעשרות), וגרם לאביו להאמין שהוא דקדקן גדול בקיום
המצוות (רש"י, בראשית כה כז).

כפי שהוסבר, כיוון שהחכמה האלקית הגנוזה בכל דבר היא כה נעלית, אי אפשר להשיגה
אלא באמצעות בחינת הנו"ן. הנו"ן מציינת את הריסון שאדם מטיל על שכלו בשואפו
לתובנה עמוקה יותר. כלומר, ההימנעות מלנסות להשיג מה שנמצא מעבר ליכולת ההבנה
שלו. הגבלה זו היא למעשה מצווה. אולם היצר-הרע הופך אותה על פניה ומשתמש בה
כדי לשכנע אדם שהתבוננות בשכל הפנימי היא מעבר להשגתו ומשום כך גם אסורה עליו.
בעשותו כך, הוא מתעה אנשים מן הדרך באמצעות מה שנדמה כצדקות וכמידה טובה
"(פרפראות לחכמה).

מכאן אנו למדים כיצד השכל הפנימי, כל כמה שהוא בסיסי, עלול להפוך למעוות כל-כך,
עד שיגרום לאדם לסטות מן האמת. יעקב מסמל חכמה פנימית אמיתית, אך ספר בראשית
מכנה אותו וכראשית כה כז) "איש תם" = שאינו מתחכם. את ציוויי התורה עלינו לקבל, כמו

סו]

צוּצִיתא דנוְרָא חוּרְתָּא - אש לְבָנה, אף"עליפיכן מַלָאֶ
מזיק הוא.

קָ

אנשים פשוטים, ללא שאלות. זוהי אמונה אמיתית. (דוגמה הפוכה לכך אפשר למצוא אצל
שאול המלך. ה' ציווהו למחות כל זכר לאומה העמלקית, אולם שאול התחכם, ניסה
"להבין" את משמעותו האמיתית של הציווי, והותיר את אגג, מלך עמלק, בחיים. כמה
דורות מאוחר יותר כמעט הוביל הדבר להכחדתו המוחלטת של עם-ישראל על-ידי צאצא
של אגג, המן הרשע.). הדרך, היחידה להשגת דעת אמת היא על-ידי פשטות גמורה
(פרפראות לחכמה).

ר' נתן כותב: למעשה, קשה הדבר ליצר-הרע לפתות את האדם לעשות ממש חטא. היהודי
בשורשו רחוק מאוד מחטא. משום כך נוקט היצר-הרע בגישה ערמומית - הוא מתאמץ
לשכנע את האדם שהמעשה שלפניו הוא בעצם מצווה. בכך מהווה היצר-הרע את ההיפך
הגמור מיעקב. זהו עשיו, שבמהותו מגלם את הרוע, וזהו גם לבן, המשמש דוגמה לדרך
הערמומית והשקרית שבה אדם מוסת לעשות "מצוות" כביכול. רבות הן השיטות שבהן
משתמש היצר-הרע. הוא יעמוד בתוקף על-"כך שטיעוניו הנם "האמת המוחלטת". הוא
יעורר מריבה, ואז ישכנע את האדם שאסור לו להטות אוזן לדברי אחרים, ושעליו להיות
מסוגל לעמוד על עקרונותיו... יותר מזה, אף אדם אינו מחוסן מפני פגיעתו. למשל,
קורח. הוא התנבא שהגדולה תבוא למשפחתו, וכך, בחשבו שהוא חסין מפני תחבולותיו
של היצר-הרע, הוא פתח במרד כנגד משה, צדיק האמת... לעתים הוא יגייס לעזרתו יראת
שמים מזויפת כדי להשיג את מטרתו. הוא ישכנע אדם שהוא רחוק מה', שמאמציו
להתקרב אליו פשוט חסרי טעם. "לעולם לא אוכל לשנות את דרכי באמת," יאמר אדם
לעצמו בכובד ראש, "אז מה הטעם לנסות?" היצר-הרע למד גם את אומנות ההמרה, כיצד
להחליף את הטוב ברע. משום כך מכונה השתמדות 'המרת דת'. היצר-הרע לא יימנע
אפילו מאמצעי זה כדי להשיג את מטרותיו (תורת נתן ט). | ,

וזה בחינת צוּציתָא דנוּרְא חוּרְתָּא - אש לְבְנָה, אַף"על"פי-כן מַלאֶך מזיק הוא.
הצבע הלבן מציין זוך וטוהר. בהתאם, הוא רומז לצדיק האמת ולראשית הבריאה. אולם,
"זה לעמת זה עשה האלהים" (ראה הערה כז). לבן הנוכל מציג עצמו כלבן וטהור, כאילו היה
אחד מצדיקי האמת. אולם, בלבן מתגלה משמעות אחרת של הצבע הלבן: לובן הצרעת
(ויקרא יג). מכאן אנו למדים שאדם צריך להיות מאוד חשדן לגבי תפיסותיו שלו את האמת.
הכרחי הדבר לתור אחר החכמה הפנימית שבכל דבר, עד שהאמת נעשית גלויה מעצמה
(תורת נתן כב).

מצוידים בתובנה זו, נוכל להבין טוב יותר את מילותיו של המשורר בתהלים (קיאי):
"ראשית חכמה יראת ה', שכל טוב לכל עשיהם". רבנו ציטט קודם את תחילת הפסוק
בלבד, ופירש ש'ראשית' היא היא החכמה. כעת אנו יכולים להבין שהאמצעי להשגת
הראשית/החכמה הוא יראת-ה'/הנו"ן - באמצעות קבלת מלכות ה'. אשר למצוות, הגמרא
מציינת שהן מעניקות "שכל טוב לכל עשיהם" = לא די בלימוד המצוות; יש לעשותן

סח]

סט]

ּמְחִינן ליה בְּאַלְְתָא דְחְקִיק עְלֶה אַהְיָה וְבו', הַינו שְָקֶר
הַכְנְעָתו של היצָריהְרַע הוא עלדידי הַתוּרֶה, שהִיא כַלָה
שמוּתָיו של הקדוש-ברוּך-הוּא. וְהַתוּרֶה היא בְּחִינת וָא"ו. בי
הלוחות, אָרְכֶן ויו ורחְבֶןוי"ו.

זֶהוּ בְחִינת אַלְותָא, דְהַיְנו מקְלוּת דחְקִיק עָלֶה אֶהְיָה וכו',

(ברכות יז, א). זאת משום שהתורה ניתנה כדי שתילמד, כדי שנדע מהו רצונו של ה' וכיצד
אפשר לקיימו. אדם הפועל כך עתיד לבקש את השכל הפנימי שבכל דבר, שכן מטרתו
הבלעדית היא לעבוד את בוראו דרך החכמה האלוקית שהוא משיג. הוא יקיים מצוות
אמיתיות ולא ילך שולל בעקבות "לובנן" של המצוות-כביכול. בניגוד לכך, חכמתו של
אדם הלומד לשם תועלת אישית, אפילו לשם העצמת שכלו שלו, גורמת לקיום לא נכון
של מצוות. משום כך כה בסיסי הוא לרכוש ראשית כול את הנו"ן, את יראת השמים.

מחינֶן ליה בְּאַלְותָא דַחְקִיק עָלֶה אַהְָה וְכו', הינוּ שָעקר הַכְנְעתו של הַיִצר-
הֶרַע הוּא על-ידי התוּרה,
ראה לעיל, סעיף ב והערות לה-לז.

שהיא כַּלֶה שמוּתִיו של הקדוש-בֶּרוך"הוּא.

תורת הקבלה גדושה בדוגמאות כיצד צירופים מסוימים של אותיות או מילים רומזים
לאחד מצירופיהם הרבים של שמותיו הקדושים של ה'. לדוגמה, כפי שרבי נחמן מביא
בליקוטי-מוהר"ן (ח"א, טו: ה), אותיות המילים "מי אלה" עשויות להצטרף יחד לשם
אלהים. המומחה לדבר יוכל לראות כיצד התורה כולה מורכבת משמותיו של ה' (ראה
בהקדמת הרמב"ן לתורה). לעיקרון זה ישנה גם השלכה הלכתית. כשאדם נשבע, עליו לאחוז
ספר תורה בידו. בכך הוא מפגין את מודעותו לכך שהשבועה נאמרת בשם ה', ולכן הוא
לא יעז להישבע לשווא. השולחן ערוך (חושן-משפט פז: טו-יז) קובע שכל קלף שנכתב
בקדושה -- תפילין או אחד מספרי הנביאים - מתאים לכך, שכן גם הוא עשוי משמותיו
הקדושים של הבורא. ראה גם את פירושו של הרא"ש לנדרים (פרק ג סימן ב).

והתורה היא בְּחִינַת וָא"ו. כִּי הלוחות, אַרכָּן וי" ורחבֶּןְ וִי"ו.

וזהוּ בִּחִינַת אַלוְתָא, דהינוּ מקלות

מידות לוחות הברית (המגלמות במהותן את התורה כולה) שקיבל משה בסיני היו שש
אמות על שש אמות (בבא בתרא יד, א). התורה מדומה כאן לאות וא"ו, שערכה הגימטרי הוא

שש. התורה היא וא"ו גם משום שבאמצעות זעיר-אנפין, הוא"ו, יכול לעבור אור החכמה
(ח) מן הבינה למלכות (נ). כלומר, על-ידי לימוד תורה בכוח - וא"ו - נעשה חן.

צא]

עב]

הינוּ שמות, בחינת התורה, שהיא בְּחִינת וַי"ו, והַוּי"ו הא צורת
מקָל, וְהִיא בַּלֶה שְמוּתְיו של השֶם יִתְבֶּר, הַינוּ שְהְתוּרֶה
הקדושָה היא מכָניע אֶת הַיִצַר הְרָע שָרוָּה לעשות אֶת הָאָדֶם
משנָע ממש, חס ושלוּם.

ִּי בַּעַליעַבְרה הוא מִשְנֶע, בָּמו שאָמַרוּ רבותִינו, זכְרֶּם
לְבְּרְכָה: 'אין אָדֶם עובר עברה אֶלָא אם כַּן נְכְנֶם בו רוחַי
שטות'. וּבָמו שְהַמְטְגָעִים צְריכִים לְהַביתֶם וְלְשוּם עְלִיהֶם

בנוסף, יש להבין שהחכמה העליונה (ח) שעוברת דרך הלב (בינה) למלכות (נ) עוברת גם
דרך זעיר-אנפין, הוא"ו, שהוא ה"צינור" להמשכת האור מלמעלה למטה. רבנו מלמד כאן,
אם-כן, שאפשר להמשיך את החכמה לתוך הנו"ן, המלכות, רק באמצעות לימוד תורה
בכוח, כי "כח" מרמז על המשכת הבינה, כידוע. וכך, באמצעות הכוח שמקבלת הנו"ן
מהבינה דרך הוא"ו, היא יכולה לעלות עד החכמה. יש להוסיף גם שדוא"ו רומז ליעקב
וליוסף, שנזכרו בסעיף הקודם.

שני רעיונות אלה, שהתורה עשויה משמותיו של הקדוש-ברוך-הוא ושהיא דומה לאות
וא"ן, חדשים לדיוננו. רבי נחמן מסביר אותם כעת בקשר למעשהו של רבה בר-בר-חנה.

וזהו בֶּחינת אַלִוְתָא, דהִינוּ מקלות דְחְקִיק עַלָהּ אַהְיָה וכו, הַינוּ שמות,
בּחִינַת הַתוּרֶה, שהיא בְּחִינַת וַי"ו, והוִי"ו הוא צוּרת מקל, והיא כַּלָה שְמוּתְיו
של הֶשם יתבֶּרֶך, הינו שהתורה הקדושה היא מכניע אֶת הַיצר הרע

השם הקדוש אהי"ה מרמז לכל השמות הקדושים האחרים שבתורה. האות וא"ו צורתה

כמקל, כמטה. כלומר, המטה עם השמות הקדושים שבאמצעותו הוכנע ה"גל" (היצר-
הרע) הוא למעשה התורה.

שרוצה לעשות את הָאַדָם משְַ:גָע ממִש, חס ושלוּם.

בהיותה גילויו של רצון ה', מהווה התורה את החכמה הפנימית. ההיפך ממנה הוא הפרת
רצון ה', החטא, שהוא מעשה שטות, כפי שיסביר רבנו בהמשך. כשהיצר-הרע חפץ לגרום
לאדם ללכת אחר תאוות לבו, הוא מנסה להזיק לשפיותו באמצעות טיפשותו שלו.

כי בַּעֶל"עַברה הוא מִש1גָע, כַּמוּ שאמרוּ רבותינג, זְכרונֶם לבַרְכָה: 'אין אָדֶם
עובר עברה אלא אם כַּן נכנס בו רוּח-שטוּת'.
מרגע שהשתלטה על האדם רוח שטות -- כאשר אדם משתוקק ללכת אחר תשוקות לבו

>< במקום אחר שכלו - החטא הנו בלתי נמנע (סוטה ג, א). אז, לאחר שגרמה לו לחטוא פעם

אחת, שבה רוח השטות ומופיעה, ובפיה טענות חזקות יותר מבתחילה. היא מסיתה אותו

שמות, כַּמו כן ממש הַתוּרה- שעוסקין הוא בְּחִינַת מקלות
ושמות, שְבּזֶה מכין וּמכֶניעין אֶת הַיֶצר הרע וּמְנֶרְשִין מן הָאָרָם
אֶת השגְעון וְהְרוּח שטות שְנְכָנֶם בו, בְּחִינַת מְחִינןְ ליה
בְאַלְוְתָא, החְקִיק עלִיה שמות' וְבו, כָנ"ל.

לחטוא, ובכך משבשת עוד יותר את שפיותו. ר' נתן שואל: אנשים רבים הלכו אחר לבם
שנים ארוכות וחטאו חטאים גדולים. אם כל חטא גורם לערעור גוסף ביציבות הנפשית,
האין זה מתבקש שמספרם של המשוגעים והמופרעים בנפשם בעולם יהיה גדול הרבה
יותר? תשובתו של ר' נתן היא שבאמת המספרים לא משקפים את כמות החטאים. הסיבה
לכך היא רחמיו האין-סופיים של ה'. ה' מרחם על החוטא ומאפשר לו לשמור על רמה
מסוימת של שפיות כדי שיוכל לשוב בתשובה. שכן אפילו באמצעות מידה מועטה של
חכמה מסוגל האדם לפרוש מהטיפשות שמובילה אותו לחטוא.

הפרפראות לחכמה מסביר זאת בדרך הבאה: החטא נוצר מרוח שטות. כיצד, אם-כן, יכול
היצר-הרע לגרום לאדם בעל שכל אפילו להעלות בדעתו חטא? הלא הדבר אינו אפשרי!
לכן מתעטף היצריהרע במעטה של מצווה, ובאמצעותו מוביל אותו לחטא. תחבולה זו
מונעת מהאדם, אפילו בעל חכמה הוא, מלהתמקד בחכמה הפנימית ובאלוקות שיש בכל
דבר; בכך היא מרחיקה אותו מה' ומובילה אותו לחטאים חמורים יותר. עם זאת, בכל
יהודי, כצאצא של יעקב אבינו (החכמה הפנימית), טמונה היכולת המולדת להתבונן בשכל
שבכל דבר. גרעין קט זה של חכמה נותר עמו תמיד, בכל הגסיבות, ומנחה אותו לדרך
הנכונה, אם רק מטה האדם אוזן לקולו. בעל מי הנחל מוסיף שזאת הסיבה לריבוין של
מחלות הנפש והפרעותיה. כל אדם סובל מאי-שפיות בהתאם לחטאיו. אולם זה הלומד
תורה, כאשר הוא מתבונן באלוקות שבכל דבר ומנסה להתקרב לה, משיג חכמה
ומשתחרר מכל רוח שטות.

וּכְמו שהַמְשַגְעִים צריכים לְהכוּתֶם וְלֶשוּם עַלִיהם שמות, כמו כן מִמִש הַתוּרֶה
שעוסְקין הוא בַּחִינת מִקָלות ושמות, שַבֶּזה מכין וּמְכניעין אֶת היצר הרע
מנרשִין מן הָאָדָם אֶת הַשגָעון וְהְרוּח שטוּת עְגְכֶנֶס בו, בְִּינֶת ומְחינֶך ליה
ְּאַלְוְתָא, דחְקיק עְלִיה שמות' וְכו', כִַ"ל.

אי-שפיות נוצרת כתוצאה משני מצבים. האחד הוא אי-השפיות הנוצרת כאשר אדם מוצף
ברוח שטות, כך שבלי משים הוא ממיר רע בטוב וטוב ברע. השני הוא אי-השפיות
הנגרמת כאשר אדם רודף במודע אחר הטיפשות וחפץ בחטא. לכל אי-שפיות ישנו
הטיפול המתאים לה. ניתן לעורר פחד אצל אדם בלתי שפוי על-ידי הכאתו הפיזית אן
באמצעות איום לגרום לו נזק גופני. הדבר מכריח אותו להניח לתשוקותיו השטותיות.
למרות שהוא חפץ בדבר מה הכרוך בחטא, הוא מבין שזה אינו כדאי את המכות שיהיה
עליו לספוג. זהו הטיפול לאי-השפיות מהסוג השני. אולם כאשר אדם מחליף טוב ברע

ולהיפך, טיפול זה לא יועיל לו. אדם כזה יחשוב תמיד שעליו להמשיך במעשיו
ה"טובים", ויתמיד בעשייתם. במקרה כזה על האדם להשתמש בקמיעות ובשמות קדושים
כדי לסלק את רוח השטות. (תורת הקבלה, גם זו שמבית"מדרשו של האר"י הקדוש, מלאה
בסיפורים על מקרים שבהם רוחות השתלטו על בני-אדם ועשו אותם למשוגעים. במקרים
רבים גורשו רוחות אלו על-ידי קמיעות והשבעות בשמות ה'. ראה שער הגלגולים קפו; ספר
החזיונות, רבי תיים ויטל.) הדבר נכון גם לגבי היצר-הרע, שבתחילה משכנע אדם לקיים
"מצוות" כביכול, להמיר טוב ברע. לאחר מכן, כאשר השיבוש קונה לו מקום של קבע,
האדם חפץ ברע מרצונו החופשי. בדרך זו מבקש היצר-הרע לעשותו לבלתי שפוי
לחלוטין. כפי שרבנו מלמד, הדרך היחידה להכניע את היצר-הרע חיא ללמוד תורה. משום
שהתורה היא מטה, מקל, ומצורפת כולה משמות קדושים - שתי.הרפואות לחוסר שפיות.
בעל באבי הנחל מסביר זאת כך: בלבנה ובחמה ישנם צדדים של קדושה (סיטרא
דקדושה) ושל טומאה (סיטרא-אחרא, ראה סעיף ב). הקדושה של החמה ושל הלבנה
מייצגת לימוד תורה; השמש היא התורה/החכמה הפנימית, והלבנה מסמלת את הצמצום
שנדרש כדי להיעשות כלי לקבלת התורה. כאשר ידיעותיו של אדם בתורה משמשות
לריסון ראוי של השכל בחתירתו לגבהים רוחניים, אי אפשר לשטות בו כך שיאמין כאילו
החטא הוא מצווה. לעומת זאת, שמש הטומאה מייצגת את היכולת האנושית להמיר טוב

הבלים. השמות הקדושים של התורה - החכמה הפנימית - וקמעותיה, משמשים אז
להכנעת נטייתו של אדם לבלבול. ה"מטה" של התורה, לימוד תורה "בכל הכוח", מכניע
את החשק לחוסר דעת. ישנן, אם-כן, שתי דרכים שבהן מנסה היצר-הרע להסיר"את החן
והחשיבות של עם-ישראל: באמצעות המצוות-כביכול ובאמצעות חטאים ממשיים. אף-
על-פי-כן, ניתן להתגבר על תחבולותיו אלה של היצר-הרע באמצעות לימוד תורה, אשר
מצרף את החי"ת והנו"ן כך שה'חן' והחשיבות של עם-ישראל מתגברים.

סיפורו של רבה בר-בר-חנה מתפרש, אם-כן, כך: הגל - היצר-הרע, שמטביע את
הספינה - שמאיים לבלוע את החן והחשיבות של עם-ישראל, מתגלה בתחילה כניצוץ
של אש לבנה - מתחיל בשכנוע אנשים לקיים מצוות-כביכול. הכינו אותו במקל שחקוק
עליו "אהיה אשר אהיה" - הדרך להכניע את היצר-הרע היא לימוד תורה בכל כוחות
הנפש.

זֶהו: "אשרי תמימי דֶרֶך".
רבנו מסביר כעת כיצד גלום תוכן התורה כולה במילות הפסוק שבו נפתחה (תהלים קיט א).

אַשָרי - לשון הַמְתְבְּלוּת.
המילה 'אשרי' מזכירה את המילה 'שור' שפירושה להסתכל.

וער]

[ע

עח]

תמימי דרך - בחינת: "יעקב איש תִּם"; שהוא בְּחִינַת הַשְַכָּל
בנ"ל. הַינו לבות לְהסְתְבָּל על השבל שיש ִּכֶל דַּבֶר, שהוא

בַחִינת "יעקב איש תִּם"- זֶה זוכין עלדודי התורה.

וְזֶהו: הַהולְכים בַּתוּרת ה כו עלדודי שלומד תורה בְּכח,
עַל"ידִי"זֶה נותָן כח למַלְכוּת דהקדשה בַּחִינת נו"ן, לְקבל מן
השכֶל, שְהוא בּחִינַת חי"ת, ואזי נפשֶה חן וְְתְקְבָּלים דְבְרִיו
כנ"ל, ואזי נתְעַלָה הַחַן וְהַחַשיבות של ישֶראל, וְכֶל הַתְפְלוּת
ְהַבַּקְטוּת נַתְקַבּלִים:

תְמִימי דְרֶך - בַּחִינָת: "יעקב איש תַּם"; שהוא בְּחינַת הַשכָל כָּנ"ל. הַינוּ
לזכות לְהְסתְכַּל על הַשכֶל שיש בכֶל דְּבֶר, שהוא בְּחִינַת "יְעַקב איש תָּם" -
זֶה זוכין עלדידי התורה.

ראה לעיל, סעיף ב, שיעקב מסמל את האדם שמתבונן תמיד בשכל הפנימי שבכל דבר.
בתארם את יעקב כאיש של שלמות, בוחרים הכתובים (בראשית כה כז) בלשון "'תם',
שפירושו גם 'תמים', 'פשוט'. רכנו רואה זאת כראיה לכך שכדי להשיג את החכמה
הפנימית -- השלמות - על האדם לנהוג ראשית כל בפשטות גמורה. כלומר, עליו להביא
לידי ביטוי את בחינת הנו"ן, הצמצום, בכך שיניח הצידה את חכמתו שלו. הוא מוכרח
לקבל עליו קודם כל עול מלכות שמים. רק אז יזכה להשיג את החי"ת, החכמה הפנימית.
זאת ועוד: ככל שהוא מקבל עליו יותר עול מלכות שמים ונעשה כפוף לה, כך גדלה השגת
החכמה שלו (פרפראות לחכמה, מי הנחל).

וְזֶהּ: הְהוּלָכִים בּתוּרֶת ה'. כי עַלדידי שלומד תוּרֶה בכח, עַל-ידִייזֶה נוּתָן כח
למִלְכוּת דְקְדשָה בחינת נו"ן, לקבל מן הַשִכֶל, שְהוּא בְּחִינַת חי"ת, וְאַזֶי
נעשה חן וְנְתְקְבַלִים דְבְרִיו כַּנּ"ל,

ראה לעיל, סעיף ב.

וְאַזי נתְעַלָה הַחן והַחַשִיבוּת של ישראל,

משום שהחי"ת, הנו"ן והתי"ו שהן יוצרות, מהוות יחד את הנחת' המאפשרת לדבריו של
אדם להישמע ולהתקבל (ראה לעיל, סעיף ג).

וכָּל התפלות והַבַּקֶשות נַתְקבַּלִים:

יעדה העיקרי של החכמה. של דעת-אמת פנימית. הוא הגדלת האמונה בה'. שהיא תמצית

התורה כולה, כפי שאומר הפסוק (תהלים קיט פו) "כל מצותיך - אמונה". במילים אחרות,
על האדם לעסוק בכל ענייניו בהתאם להדרכותיה של התורה. כאשר אדם לומד עניין
כלשהו, עליו לדעת ולהאמין באמונה שלמה שחכמה פנימית עמוקה טמונה בתוכו,

אוצר החכמה:

ושאפשר להתקרב לה' יתברך באמצעותו. אם יתעוררו בו אז תובנות חדשות ורעננות
בעבודת ה' שלו - מה טוב. אם לא, עליו לצמצם את שכלו ולבטוח באמונתו. בסופו של
דבר, כאשר יזוקק ויטוהר טבעו הגשמי, הוא יבין. אולם עד אז עליו להמשיך להאמין
באמונה שלמה שבכל דבר בעולם אכן צפונה חכמה רוחנית עמוקה. במילותיו של
המשורר בתהלים (קד כד): "כַּלם בחכמה עשית" -- כלומר, ייעודו של כל דבר בעולם הוא
לסייע לאדם להתקרב לה' ולהאמין בו (ליקוטי הלכות, פיקדון ד).

הפסוק הפותח צריך, אם-כן, להיקרא כך: אשרי תמימי דרך - אלה המתבוננים בשכל
הפנימי שבכל דבר, כדי למצוא את רוחניותו ולהתקרב כך לה'; ההולכים בתורת ה' -
זוכים להשיג חכמה זאת על-ידי לימוד תורה בכוח, אשר מאיר את השכל ומדריך אותו
בדרך הנכונה. אשרי חלקם.

אל אש קה
ל ל כל

ר' נתן, בפירושו לתורה זו, קושר רעיונות אלה למושגי ספירת העומר. כפי שראינו בתורה,
על האדם להתבונן בשכל הפנימי של כל דבר תחת השמש. בדומה לכך, ספירת העומר
מדגישה את הערך שבחישוב הספירה של כל יום ויום - ובכך עושה כל יום לבעל
חשיבות. בנוסף לכך, שבע שבתות (=שבועות, בלשון התורה) ימי העומר צריכות להיות
"תמימות", שלמות. ימים מושלמים. אדם יכול להשיג זאת על-ידי התמקדות בחכמה
הפנימית שבכל דבר שהוא פוגש באותו היום. אפילו אם חולפים רגעים או שעות שבהם
הוא מאבד את המיקוד, כשהערנות מיטשטשת וחומקת, אין זה מאוחר מדי. הוא יכול
להתחיל להתבונן בשכל הפנימי שבכל דבר מעתה והלאה. לכן, אפילו אם חלק מהיום
אבד, עדיין אפשר לעשותו לבעל חשיבות. אין הדבר דורש יותר מהיזכרות רגעית בכך
שכל יום הוא חשוב, אפילו יתרת אותו היום. בדרך זו מתקרב האדם לתורה, שכן ספירת
(החשבת) ימי העומר מסתיימת בחג מתן תורה. שבועות (ליקוטי הלכות, פיקדוז ד: ה-ז).

</div>


## Segment 6

<div dir="rtl" lang="he">

לְמַלְכוּת הקדשה? עַליידי הַתוּרה, שהוּא עוסק בְּבח (כָמו שָאֶמְרו
רבוּתִינו, זכְרונֶם לְבַרְכָה 'לְעוּלֶם ירגיז וכו' - אי אַזֶיל - מוטב, וָאם לָאו - יעסק
תורה וּכְמוּ שאָמָרוּ רבותִינו, זכְרוּנֶם לְבְּרְכָה: 'אם פָּנַע בֶּד
מנול זֶה, משכהו לְבִיתההמדרש'. כּי עלדידי הַתּוּרה נותְן כח
לְמַלְכות דקְדשה.

במאבק מרצונה הטוב. רק על-ידי חיזוק פעיל של מלכות דקדושה, תובס המלכות
דסיטרא-אחרא ותוכרע. ר' נתן כותב: נתינת כוח למלכות דקדושה היא צו קבוע ופקודה
תמידית עבורנו. כוחות המלכות הרשעה עושים את עבודתם במשך הלילה -- בזמן של
חשכה, מבוכה וספקות. ביום, זמן האור והבהירות, הם נחלשים. לכן כה חשוב וחיוני
ללחום נגדם בפועל ממש, להתעמק ולהתבונן בשכל הפנימי/השמש המאירים את דרכו
של האדם. ב"אור היום" גנוז הכוח להדוף את כוחות הרע (תורת נתן יג).

ועל"ידי מה נותן כח למלכות דְקְדשָה? עַל-ידי הַתוּרֶה, שְהוּא עוסק בֶּכחַ.
"בכוח" יכול להתפרש בכמה אופנים: א. לימוד התורה בתנאים קשים כעוני, מחלה או
תחת לחץ. ב. שינון דברי התורה הנלמדים בקול ובכוח. ג. ריכוז שכלי עמוק ומוחלט בזמן
הלימוד. כל אלה ודומיהם נחשבים ללימוד התורה "בכוח".

הפרפראות לחכמה מוסיף: "אם בחְקתִי תלכו... ונתתי גשמיכם בעתם" (ויקרא כו ג-ד).
רש"י מפרש: "שתהיו עמלים בתורה". כלומר, לימוד מתוך מסירת כל כוחות הנפש.

לימוד כזה מביא עמן שפע של ברכה.

(כמו שאָמרו רבותינו, זכרונֶם לברְכֶה, לעולָם ירגיז וכו' - אי אָזיל - מוּטֶב, ואם לָאו -
יעסק בַתורֶה').

בגמרא נאמר (ברכות ה, א): "לעולם ירגיז אדם יצר-טוב על יצר"הרע. אם ניצחו - מוטב,
ואם לאו - יעסוק בתורה. אם ניצחו - מוטב, ואם לאו - יקרא קריאת שמע. אם ניצחו -
מוטב, ואם לאו -- יזכור לו יום המיתה". מכאן אנו למדים שבמלחמת היצר ישנם זמנים
שבהם די בדחייה קלה כדי לסלק אותו מדרכן. עם זאת, ישנם זמנים שבהם היצר-הרע
חוזר שוב ושוב. או-אז, כדי להבריחו, יש הכרח ללמוד תורה. לימוד התורה הוא הנותן
כוח ליצר הטוב, העוזר לאדם להתגבר על יצרו-הרע (ראה את דברי ר' נתן על מאמר חז"ל זה,
בהערה הבאה).

מו שאָמְרוּ רבותינג, זְכְרוֶּם לברכָה: 'אם פְּגַע בֶּך מִנוּל זה, משכהו לְבִיתה
הַמדֶרש'. כִּי עלדידי הַתורֶה נותן כח לְמִלְכוּת דקְדשָה.

פעמים רבות לימדונו חכמינו שהעצה היחידה כנגד יצר-הרע היא לימוד תורה. רבנו
מצטט כאן שתי מימרות: הראשונה, "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר-הרע", מזרזת

אותנו להתייצב מול היצר-הרע בפעילות יזומה, להגביר את הטוב על-ידי פעולות מעשיות
כה בדרך התורה והמצוות. השנייה מכנה את היצר-הרע 'מנוול' ומייעצת לגרור
ית המדרש - וגם זו אחת הדרכים ללמוד תורה "בכוח" (ראה הערה לה). מאמר
חז"ל השלם הוא (קידושין ל, ב): "אם פגע בך מנוול זה - משכהו לבית-המדרש. אם אבן
הוא = נימוח, אם ברזל הוא -- מתפוצץ". זהו כוחה של התורה לשבר ולהכניע את היצר-
הרע. בהקשר שלנו מתלווה מלחמה זו להתבוננות בשכל האלוקי שבכל דבר. היצר-הרע
לובש צורות שונות כדי לפתות את האדם ללכת אחר תאוותיו ותענוגיו הגופניים, הוא
רוצה לחזק בכך את כוחה של המלכות דסיטרא-אחרא. אבל אם האדם מתנגד אליו, על"
ידי התבוננות בשכל הפנימי הרוחני הגנוז גם בעצמים חומריים, הוא הודף ממילא את
פיתויי היצר ומחזק את המלכות דקדושה. התמקדות זו ברוחניות, בשכל האלוקי, היא
עצם מהותו של לימוד התורה, ומכאן כוחה ועוצמתה של התורה "להמיס" ו"לפוצץ" את
היצר-הרע (על-פי המהרש"א שם, ד"ה אם אבן).

</div>


## Segment 7

<div dir="rtl" lang="he">

ר' נתן שואל: ומה אם האדם מצוי בדרך, או במצב אחר שבו הלימוד אינו אפשרי? מה
עליו לעשות אז כדי להכניע את היצר-הרע? התשובה היא שאף זה מרומז בציווי של חז'"ל
"משכהו לבית-המדרש" - עליו להפנות את מחשבתו לבית המדרש (ליקוטי הלכות, מנחה
ז: סה). במילים אחרות, עליו לרכז את מחשבתו בעניינים קדושים, וזה נחשב לו כלימוד
תורה על כל הסגולות הגנוזות בו. על-ידי כך יוכל להכניע את היצר-הרע.

במקום אחר שואל ר' נתן: חכמינו ז"ל לימדונו שכדי להכניע את היצר-הרע, על האדם
ללמוד תורה. אם אינו מצליח, עליו לקרוא קריאת שמע או להיזכר ביום המיתה. השאלה
היא: אם העצות היעילות ביותר לדעת חז"ל הן השתיים האחרונות, מדוע לא לפתוח בהן?
למה להגיע אליהן רק לאחר שלימוד התורה נכשל במאמציו להכניע את היצר-הרע? ועצם
הדבר צריך עיון, האם באמת זכירת יום המיתה יעילה יותר? הרי בעינינו רואים אנו
שאנשים רבים מדברים על המוות וחושבים עליו, ואין בכך כדי להניא אותם מלחטוא?
משיב על כך ר' נתן: האמת היא, שלימוד תורה הוא הרפואה היחידה כנגד היצר-הרע.
אבל היצר-הרע יודע זאת, ולכן עושה כל מאמץ כדי למנוע מהאדם את לימוד דבר ה'.
אפילו כאשר אדם מצליח להתגבר על המכשולים וללמוד תורה, קורה לעתים שהוא מגלה
שוב ושוב את אותן נטיות רעות בתוכו. במוקדם או במאוחר, התסכול שנגרם מכך עולה
על גדותיו והאדם נכנע בקרב. כאן מופיעה העצה לזכור את יום המיתה. כשאדם זוכר
שמסעו בעולם-הזה הוא זמני בלבד, ושיום אחד הוא ייקרא לעלות למעלה כדי למסור דין
וחשבון על כל מעשיו, אז יחדל מלהקדיש כל תשומת לב ליצר-הרע. למרות שישנם זמנים
של נפילה, שבהם אפילו קריאת שמע נמצאת מעבר להשגתו, כאשר יחסו ליום המיתה
מבוסס על שאיפות רוחניות - הוא יגבר על יצרו-הרע (ליקוטי הלכות, בציעת הפת ה: כב).

כעת יכולים אנו לפרש את חלקו האחר של מאמר חז"ל זה, במונחי התורה שלנו. כפי
שראינו, לימוד תורה מחזק את מלכות הקדושה. על-ידי נתינת כוח למלכות דקדושה
האדם משיג את מדרגת מלכות שמגלה את השכל הפנימי השייך לספירת חכמה. לשם כך
עליו לקרוא קריאת שמע, תמצית האמונה העמוקה. כאשר הוא מייצב את אמונתו, נשאר
על כנו הקשר שלו עם מלכות דקדושה.

לח]

לט]

שְהִיא בְּחִינַת ח, וְנתְחַבָּר וְנתְקֶשָר הַח וְהַנ, וְנעשָה אור הַלְבְנָה
באר הַחַמָה.

וכשזה קֶם, זֶה נופל. ואזי נופל וְנָתְבַּטַל מַלכוּת הַרשעָה, כַּמו

מאמר חז"ל זה קשור גם לדבריו הבאים של רבנו, בדבר יצירת ה'חן' מחי"ת ונו"ן. "יעסוק
בתורה" - בכוח, "ואם לאו = יקרא קריאת שמע" -- שהיא בחינת אמונה, ה-נ. "אם לאו -
יזכור לו יום המיתה" - זהו ה-ח, כמו בפסוק (איוב ד כא) "ימותו ולא בחכמה", כי החכמה
היא החי"ת. כך נוצר החן, בעקבות לימוד התורה בכוח.

ואי מקְבַּלת הַמִּלְכוּת, שהִיא בּחינת נ, חיוּת מן הַחְכְמָה, שְהִיא בּחִינַת ח,
ְנתְחְבַּר וְנתקשר הח וְהַנ, ונעשה אור הַלְבָנָה כאור הַחַמָה.

כאשר אדם לומד תורה בכוח, הוא רואה את השכל שבכל דבר. שכל זה מביא אור לאות ח,
החכמה, ונותן כוח ל-נ, המלכות. כך הוא מחבר בין המלכות לחכמה ויוצר חן. ר' נתן מוסיף
שהדבר רומז לסיבה שעם-ישראל נאלץ להמתין חמישים יום לאחר צאתו ממצרים, קודם
שהוא קיבל את התורֶה. התורה היא חכמה, ומעצם טבעה המרומם, אפשר לזכות לה רק על-

</div>


## Segment 8

<div dir="rtl" lang="he">

בי עַכשו בְּעַוונוּתִינו הְרַבִּים חן וחשיבות הָאַמיתי של ישראל
ְפל, בַּי עַכְטו עקר החשִיבוּת וְהַחֶן הוא אֶצְלֶם. אַבֶּד עַליודי
הַתוּרה נַתְעַלָה הַחַן והחַשיבות של ישראל, כִּי הַתוּרה נקֶראת:
"איְלֶת אַרְבִים וְַעַלת חן"; שְמעָלָה חֶן על לוּמָרֶיהָ. וְעַלייְדִייזָה

וסיפוק בחיים. "מצבו הרוחני" של יהודי כולל את סילוק הרע שבו כמו חטאיו לאלקיו
ומידותיו הרעות, וכן עלייה בסולם הקדושה והשגת אלוקות גדלה והולכת.

כי עַכשו בַּעַוונוּתִינוּ הְרבִּים חן וחשיבות הָאַמִיתִי של ישראל נָפַל, כי עְכשו
עקר הַחַשיבוּת והַחֶן הוא אִצַלֶם.

"חן וחשיבות" אמיתיים שייכים בצדק ובזכות לעם-ישראל, עם סגולה, העם הנבחר. אולם
כאשר הוא חוטא ניטלות ממנו סגולות אלו, לגמרי או חלקית, ואז נראה כלפי חוץ כאילו
דווקא עמי העולם מעוטרים במעלות של חן וחשיבות. זוהי איפוא הגדרת הגלות: החן
והחשיבות נמצאים בידי זרים. במקום להעריך ולכבד דברים שבקדושה - נוטים להעריך
אידיאלים וערכים הלקוחים מתרבות זרה.

אבל עלדידי התורה נתְעַלה החן והחשיבות של ישראל, כִּי התּוּרֶה נקראת:
"אַיּלֶת אָהָבִים וַיְעַלַת חַן"; שמַעַלֶה חן על לומדיהָ.

כעת מביא רבנו ראיה מהגמרא על הקשר שבין התורה לחן: חכמינו דורשים (עירובין גד, ב)
כי שלמה המלך מכנה את התורה (משלי ה יט) "יעלת חן" משום שיש בכוחה של התורה
הקדושה להעלות חן על לומדיה.

מושג ה'חן' בלימוד התורה עשוי להתבאר על-פי דברי המהרש"א (עירובין נד, ב) שבלימוד
תורה לא ייתכן ריבוי למעלה מהמידה. למרות שכל דבר שמרבים בו יתר על המידה נעשה
למעמסה, ולא פעם אף גורם לדחייה, אין הדבר כן בלימוד התורה הקדושה. התורה מלאה
וגדושה במתיקות וערבות ויש בה 'חן' רב. תמיד אפשר לגלות דברים חדשים בתורה, ואין
זה משנה כמה פעמים חזר כבר אדם על תלמודו. הוכחה מעשית לכך ניתנת עלדידי
השקדנים הלומדים וחוזרים על תלמודם ללא הרף, ותמיד נראים הדברים חדשים בעיניהם,
מלאי חן ונעימות. עם זאת, אין להכחיש שישנם כאלה המשתעממים מלימוד תורה,
האומרים "שמעתי זאת כבר", או "אני רוצה לשמוע משהו חדש...", "שמועה זו נאה וזו
אינה נאה", וכדומה. רבי נחמן מתייחס בעקיפין לאנשים אלו בפיסקה ג, שבה הוא מסביר
שלימוד תורה "בכוח" - בהתלהבות - משרה על האדם חן וחשיבות כאלה, שעוצמתם
של דבריו גְדֶלה. זאת, משום שהחן פירושו שהיהודי הנו מואר בשכל פנימי, שאותו הוא
מקבל מן התורה, המגלה את השכל הפנימי שבכל דבר. כך יכול אדם להפנות את
תפילותיו למחוזות חפץ ראויים ואמיתיים, והן מתקבלות.

נַתְַבְּלִיןכָּל הַתְּפַלוּת וְהַבַּקֶשוּת.

וְעַל-ידַידזֶה נַתְקְבלִין כָּל התפלות והַבַּקֶשוּת.

וח כלומר: בלימוד התורה יש סגולה מיוחדת המעניקה לאדם חן וחשיבות, וכתוצאה מהם
מתקבלות תפילותיו.

עד כאן: תפילותיו של אדם ובקשותיו אינן נענות, משום שהן חסרות חן
וחשיבות. הדרך לזכות במעלות הללו היא באמצעות התורה.

ב בי איש הישראֶלִי צֶריך תָּמִיד לְהַסְתְכָּל בְּהַטְכֶל, של בֶּל דְּבֶר,

וזח ככלל, רבנו פותח כל תורה (ולעתים כל חלק ממנה) בהצעת הנושא המסוים שבו עוסקת
התורה (או החלק). שאר התורה היא שורה של הוכחות, השוואות, מובאות וכיוצא בזה
המאמתות ומבססות את היסוד שהניח, מהתורה ומדברי חז"ל וכו', וכן מסבירות כיצד
זוכים להשיגו (ר' אליהו חיים רוזן). בתורה זו יראה רבנו כיצד "על-ידי התורה נתקבלים כל
התפילות והבקשות" - בפשטם של דברים, בעומק וברמז. זהו הנושא היסודי והמרכזי של
התורה שלפנינו. בפסקה השנייה מתחיל בניין התורה לשלביה, ותחילה מבאר רבנו,
שהלימוד הנדרש לשם כך הוא התבוננות בשכל האלקי ובחכמה הפנימית הגנוזים בכל
דבר בעולם.
מן המפורסמות הוא שרבנו הדגיש חזור והדגש שיהודי צריך לחיות באמונה פשוטה ללא
התחכמות. רבים מבקרים גישה זו בטענה שאמונה פשוטה עלולה למנוע מהאדם את
השימוש בשכלו כדי להבין את העולם שסביבו. התורה שלפנינו (כמו רבות אחרות)
מפריכה טענה זו מכול וכול. רבנו מורה כאן כי אין דבר בעולם שאינו דורש שימוש בשבל
העמוק ביותר; על האדם להתבונן בשכל שבכל דבר, להיכנס לעומקו ולהבינו כמידת
יכולתו (ראה ביאור הליקוטים). עם זאת, בניגוד לסוברים שהבנה זו באה במקום האמונה
הפשוטה באלקים, דעת רבנו היא הפוכה, שדווקא האמונה היא הכלי המביא לגילוי השכל
והחכמה האלקית. מכאן נובע שכל אימת שאדם מסוגל להשיג את החכמה הפנימית, את
האלוקות, הוא מוכרח לגלותה. לעומת זאת, כאשר האלוקות נסתרת, כשההבנה נעדרת,
צריך להישען על האמונה בלבד.
ההבדל בין שיטתו של רבנו לבין זו של מבקריו בא לידי ביטוי כאשר מגיע האדם לקיום
מעשי של המצוות. אלה הטוענים, כפי שטענו ראשי תנועת ההשכלה, שעל אדם להבין
תחילה את מצוות התורה וטעמיהן בטרם יקיים אותן בפועל, והמסקנה העולה מכך היא
שכאשר אדם איננו מבין את המצוות או כאשר הן אינן מקובלות עליו, אל לו לציית להן,
חלילה. רבנו קידש מלחמה על גישה פסולה זו, ולהלן הוא יראה את הטעות שבה. אדם
חייב אמנם לבקש הבנה, אבל ישנם מכשולים שעליו להתגבר עליהם קודם שיוכל לרכוש
הבנה שלמה. לעתים, המכשולים נובעים מתאוות הלב, והן המשפיעות על דעתו של

ט]

לְקשָר עַצָמו אֶל הַחְכָמָה וְהשכל שיש בְּכֶל דַבֶר, כָּדי שואיר
לו הַשְכַל, שיש ְּכָל דְבָר, לְהתְקֶרב להשם יִתְבַּרך על דידי
אוּתו הַדַבֶר. כִּי השְכַל הוא אור גֶדוּל ומאיר לו בַכָל דרְכיו,
כָּמוּ שִבָּתוב: "חְכַמַת אדֶם תַאיר פַּניו".

האדם ומונעות ממנו מחשבה ישרה. עד שיצליח היהודי להתגבר על המכשולים הללו,
עליו להישען על אמונה פשוטה, ולקיים מצוות גם אם הוא מתקשה להבינן.

ולְקשר עצמ אֶל הַחְכְמָה וְהְכֶל שיש בְּכֶל דְבֶר, כּדִי שיאיר לו הַטְכֶל, שיש
בכֶל דְּבר, לְהַתְקֶרב לְהֶשֶם יַתְבֶֶּך על"ידי אותו הַדְבֶר.

תכלית הבריאה כולה היא, כדברי הזוהר (ח"ב מב, א), "בגין לאשתמודע למאן דברא ליה",
"כדי שיתגלה ה' לברואיו", ויכירו בו כולם (ראה ליקוטי מוהר"ן לז: א; תורת נתן ח). לפי דברי
רבנו כאן, מתחלקת ידיעה זו לשלושה שלבים: תחילה על האדם להסתכל ולהתבונן
בחכמה האלוקית שבכל דבר, ולאחר מכן עליו לחבר ולקשר עצמו עם חכמה זו. לבסוף,
כתוצאה מההתאחדות עם החכמה -- היא תאיר לו, ותסייע בידו להגיע למטרה המיוחלת -
ההתקרבות אל האלקים.

כי הַשכֶל הוּא אור גדול וּמאִיר לו בִּכֶל דַרְכָיו,

בהשיגו את השכל הפנימי, יגלה האדם כי הוא אור גדול ועצום, שבכוחו להאיר את כל
מעשיו ופעולותיו. אז יתבהרו ספקותיו והתלבטויותיו כיצד לכלכל מעשיו כראוי.

כמו שְכְּתוּב: "חְכָמת אָדֶם תְאיר פּנִיו".

מפסוק זה (קהלת ח א) אנו למדים כי ה'חכמה' היא 'אור'. לפי רש"י (שם) מכוון פסוק זה
למשה רבנו, אשר עור פניו קרן לאחר שקיבל את התורה (שמות לד ל). השגת החכמה של
משה הייתה כה אמיתית ושלמה, עד שעומק התוכן האלוקי התגלה לו מכל פרט ופרט
בבריאה. כתוצאה מכך הייתה דבקותו של משה בחכמה האלקית במדרגה כה נישאת, עד
שהאור הגדול של החכמה האיר ממש את עור פניו.

הכתוב אומר: "כָּלם בחכמה עשית" (תהלים קד כד). הבורא יתברך גנז את חכמתו בכל עצם
גשמי ובכל היבט של הבריאה. בעינינו הגשמיות אנו מסוגלים לראות את מעטהו החיצוני
של הדבר, את הצורה, הצבע וכו'. באמצעות עינינו הרוחניות אנו רואים את מבנהו
הפנימי, את החכמה הטמונה בן. לדוגמה, אין כל דבר מרגש בפיסת אדמה, אבל עבור זה
המסוגל לראות את ערכה הפנימי של האדמה, בין אם את האבנים היקרות או את החומרים
המזינים שבה -- עבורו, החן והחשיבות של האדמה ברורים וגלויים (באבי הנחל). הדבר נכון
עבור כל דבר שהבורא יצר. כל נברא מיוחד הוא בצורתו הפנימית והחיצונית, ומיוחד
בדרך שבה מתגלה החכמה האלקית דרכו (מי הנחל; ראה גם ליקוטי-מוהר"ן ח"א יז: א).

וזה בְּחִינת יעקב. כַי יעקב זְכָה לְבַּכוּרֶה שהוא ראשית, שהוא

ר' נתן כותב שעיקרון זה, של ראיית עומק החכמה הטמונה בכל חלק מהבריאה, הנו עמוק
מכל עמוק. בכל נברא יש חיצוניות ופנימיות, ומטרתו של האדם צריכה להיות הבנת
הבריאה בלה במונחיה הפנימיים, האלוקיים. זאת, מדגיש ר' נתן, ניתן להשיג רק עלידי

התורה. באמצעות התורה בלבד יכול האדם להשתחרר מתאוותיו החומריות המעיבות על
יכולתו להשיג את הרוחני. כפי שרבנו מסביר בהמשך תורה זו, רק על-ידי התורה יכול

</div>