Chapter 65
פרק סה
Source: https://ajew.org/reader/yimay-shmuel/1/65

Segment 1
HE:
והכלל כי היא הוכרחה להתרצות לזה, וגם אנוכי לא יכולתי להתנגד לזה, כי היה מר לי מאד ולא יכולתי לשית עצות בנפשי מה לעשות עם הילד ואיך לכלכלו, והשלכתי יהבי על השם יתברך ועל השגחתו כי יעשה איך שברצונו וכו׳, וכן היה שהלכו מחוץ לעיר עם הילד והבטיחה לי זוגתי שתחזור עם הילד אחר כך.

EN:
In sum, she was compelled to consent to this, and I too could not oppose it, for it was exceedingly bitter for me and I could find no counsel within myself regarding what to do with the child or how to sustain him. I cast my burden upon Hashem, blessed be He, and upon His providence—that He should act according to His will, and so forth. Thus they went outside the city with the child, and my wife promised me that she would afterward return with the child.

Segment 2
HE:
ואני היה לבי נשבר בקרבי לשברי שברים ממצב הילד האנוש מאד, וגם כי יד הרופאים באמצע העלולים גם להזיק יותר מלהועיל וכו׳ ומה לעשות, והנחתי את עצמי כך על המטה באין אונים מחמת רוב צערי עד הלב והנפש.

EN:
My heart within me was broken into fragments because of the child’s exceedingly critical condition, and also because the physicians’ hand was now involved, although they were liable even to do more harm than good, and so forth. What was I to do? I lay down upon the bed, utterly helpless from the immensity of my anguish, which penetrated to my very heart and soul.

Segment 3
HE:
ואחר כך קמתי כמתעורר מהשינה ואמרתי ללבי מה לך נרדם קום קרא וכו׳ אולי יעזור וכו /והתחלתי לבכות הרבה מאד בביתי לפני השם יתברך בדמעות שליש, ואמרתי תהלים ובכיתי וכמה שחשבתי שכבר נתקרר דעתי מהבכיה אבל נתעוררתי עוד לבכות ולבכות, וכן אמרתי כל התהלים בבכיה בדמעות שליש "עיני נגרה ולא תדמה מאין הפוגות", וכמה שרציתי להשקיט הבכי ונזכרתי ונתעוררתי יותר לבכיה וכן בכיתי כמה שעות מאין הפוגות.

EN:
Afterward I arose as one awakening from sleep and said to my heart, ‘What are you doing asleep? Arise, call out,’ and so forth; perhaps it would help, and so forth. I began to weep exceedingly in my home before Hashem, blessed be He, with copious tears. I recited Tehillim and wept. Each time I thought that my mind had already been cooled by the weeping, I was aroused anew to weep and weep. Thus I recited all of Tehillim amid weeping and copious tears: ‘My eye pours down and does not cease, without respite.’ The more I wished to quiet the weeping, the more I remembered and was aroused to still further weeping. Thus I wept for several hours without respite.

Segment 4
HE:
והלכתי ופתחתי ספר המובא ממאמרי חכמינו זכרונם לברכה, ופתחתי הספר לראות מה יהא בתחלת הפתיחה עצה לצרותי, וכמובא בספר המדות: כי אם רוצים לדעת עצה יפתח ספר ויראה שם מה לעשות, ועשיתי כן ומצאתי תיכף מאמר של רבי שמעון בר יוחאי זיע״א כי אם מת בן אצל אדם אל יתרעם על השם יתברך שלקח ממנו בן וכו׳ כי בזה נתרצה אצלו ונתכפר עוונותיו וכו׳.

EN:
I went and opened a book compiled from sayings of our Sages, of blessed memory. I opened the book to see what counsel for my troubles would appear at the place to which it first opened, as is brought in Sefer HaMidos: when one wishes to know what counsel to take, he should open a book and see there what he should do. I did so and immediately found a teaching of Rabbi Shimon bar Yochai, may his merit shield us, Amen: if a person’s son dies, he should not complain against Hashem, blessed be He, for having taken his son from him, and so forth, for thereby he becomes accepted before Hashem and his sins are atoned, and so forth.

Segment 5
HE:
וכשראיתי זאת נפל לבי בקרבי מאד, כי זה סימן וראיה גמורה כי כבר נגזרה גזרה ואין מה לעשות, וכמעט שנתייאשתי בדעתי עוד אבל ידעתי מאמר חז״ל ש״אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים" ומובא שאפילו אם החרב חותכת כבר בצווארו וכו /וכן עוד מאמר חז״ל": אפילו בעל החלומות אומר לאדם שלמחר ימות אל ימנע עצמו מן הרחמים" וכו /וכן דיבור רבינו ז״ל": קיין יאוש איז גאר ניט פאר האנדין".

EN:
When I saw this, my heart fell greatly within me, for I regarded it as a sign and conclusive proof that the decree had already been issued and there was nothing to be done. I nearly again despaired in my mind. Yet I knew the saying of our Sages, of blessed memory: ‘Even if a sharp sword rests upon a person’s neck, he should not despair of mercy.’ It is brought that this applies even if the sword is already cutting into his neck, and so forth. There is also another saying of our Sages, of blessed memory: ‘Even if the master of dreams tells a person that tomorrow he will die, he should not refrain from seeking mercy,’ and so forth. And there is Rabbainu’s statement, of blessed memory: ‘Kein yeyush iz gor nit farhanden’ [‘There is no despair whatsoever’].

Segment 6
HE:
ונתמרמר לבי בקרבי יותר ויותר, וממש נמס לבי בקרבי ומררתי יותר ויותר בבכיה בכל לב ונפש, ולקחתי ספר המדות מרבינו ז״ל ופתחתי בסימן המתקת דינים ועשיתי כל מה שנזכר שם מענין המתקת דינים, וגם ענין הגורל המובא שם: שלעשות גורל כמו יום כפור: לה׳ ולעזאזל וכו׳ עיין שם, ועשיתי כן, וכן כל המובא שם להמתקת דין הכל עשיתי אז וכן בענין רפואה וכו׳.

EN:
My heart grew ever more embittered within me; it literally melted within me, and I wept ever more bitterly with all my heart and soul. I took Sefer HaMidos by Rabbainu, of blessed memory, opened to the section entitled ‘Sweetening of Judgments,’ and performed everything mentioned there concerning the sweetening of judgments. I also carried out the matter of the lot brought there—to cast a lot as on Yom Kippur, ‘for Hashem and for Azazel,’ and so forth; see there. I did so. Everything brought there for the sweetening of judgment I performed at that time, and likewise what is brought under the subject of healing, and so forth.

Segment 7
HE:
וגם נדרתי נדרים להשם יתברך וכו /וכן אמרתי כל שמות הצדיקים בבכיה והתעוררות, ומובא בדברי רבינו ז״ל: כי שמות הצדיקים מביא שינוי במעשה בראשית ויכולים לשנות הטבע, ומלבד זה הזכרתי בפי כל פעם וכל רגע שמות הצדיקים הגדולים השגורים תמיד בפי, כגון יחידי הדורות והאבות הקדושים ושבעה רועים וכל הצדיקים שהייתי על ציונם וקבריהם הקדושים, ובפרט שם רבינו ז״ל ורבי שמעון בר יוחאי זיע״א לא נפסק מפי ולבי.

EN:
I also made vows to Hashem, blessed be He, and so forth. I recited all the names of the tzadikim with weeping and spiritual awakening. It is brought in the teachings of Rabbainu, of blessed memory, that the names of the tzadikim bring about a change in the work of Creation and can alter nature. In addition, at every time and every moment I mentioned aloud the names of the great tzadikim that were always familiar upon my lips—for example, the unique tzadikim of the generations, the holy Patriarchs, the Seven Shepherds, and all the tzadikim whose tziyunim and holy graves I had visited. In particular, the names of Rabbainu, of blessed memory, and Rabbi Shimon bar Yochai, may his merit shield us, Amen, did not cease from my mouth or heart.

Segment 8
HE:
וכן הלכתי אז לכותל מערבי והתפללתי מנחה ועוררתי רחמי השם יתברך, וגם עוררתי אנשי שלומינו שמצאתי אז שיעוררו רחמים עלי וכו׳, וחזרתי תיכף לביתי כי נצרכתי להשגיח על הילדים שיבואו מהחדר, וגם חיכיתי בכליון עיניים לראות את זוגתי עם הילד ולשמוע מה שלומו, וכן כבר נעשה לילה ואין לי שום ידיעה כלל.

EN:
I then went to the Western Wall and prayed Minchah, arousing the mercy of Hashem, blessed be He. I also aroused those members of our fellowship whom I found there to arouse mercy for me, and so forth. I immediately returned home, because I needed to watch for the children when they returned from cheder. I also waited with consuming expectation to see my wife and the child and to hear of his condition. Night had already fallen, and I still had no information whatever.

Segment 9
HE:
ומובן ממילא טעמי וצערי, ורציתי לצאת חוץ לעיר אבל לא יכולתי להניח הילדים לבד בלילה, והיה לי חידוש גדול מה שלא חזרה זוגתי עם הילד ועל כל פנים לבדה, וגם בני הגדול נרו יאיר גם כן לא בא עדיין ובוודאי לא לחנם, והיה לי צער עד הנפש וישבתי גם כן בצערי עד שבא בני הגדול נרו יאיר, ואמר לי שזוגתי תחיה נשארת ללון עם הילד אצל אחותה ושמצבו לא טוב ושיותר גרוע וכו׳, ושלמחר אבוא גם אני לשם.

EN:
The nature of what I then felt, and of my anguish, may be understood of itself. I wished to go outside the city, but could not leave the children alone at night. I found it exceedingly strange that my wife had not returned with the child, or at least returned alone. My older son, may his light shine, had likewise not yet come, and this was certainly not without cause. My anguish reached my very soul, and I sat in my distress until my older son, may his light shine, arrived. He told me that my wife, may she live, was remaining overnight with the child at her sister’s home; that the child’s condition was not good and had grown worse, and so forth; and that I too should come there the following day.

Segment 10
HE:
ומובן ממילא צערי, אבל הנחתי מעט דעתי כי על כל פנים שמעתי משלומם, וישבנו לאכול סעודת הערב אחר תעניתי כל היום שלא אכלתי כלום, ואכלנו פת במלח ובצער עמוק, וגם הנחתי הילדים לישן, וישבתי ודברתי עם בני נרו יאיר בפרוטרוט מה שלום הילד ואיך היה היום, ואם היו אצל דוקטור ומה אמר, ואם חושבים למחר לחזור לביתינו, והוא השיב לי שבפרוטרוט אינו יודע רק זאת יודע שהוא חולה מאד ומצבו אנוש, ושאמו אמרה לו שיאמר לי שלמחר אבוא גם כן מחוץ לעיר, ומובן ממילא הנחת רוח שהיה לי מזה.

EN:
My anguish may be understood of itself. Nevertheless, my mind was somewhat eased, since at least I had heard of their condition. We sat down to eat the evening meal after I had fasted all day without eating anything. We ate bread with salt, in profound sorrow. I put the children to sleep. Then I sat and spoke with my son, may his light shine, in detail about the child’s condition: how he had been that day, whether they had gone to a doctor and what he had said, and whether they intended to return home the following day. He replied that he did not know the particulars; he knew only that the child was very ill and his condition critical, and that his mother had told him to tell me that I too should come outside the city on the following day. The degree of ‘peace of mind’ this gave me may be understood of itself.

Segment 11
HE:
והנה כאשר אנחנו יושבים באמצע אכילה כנ״ל והנה נכנסנה השכנה שלנו וקראה אותי שקוראין אותי לטלפון, ונכנסתי תיכף לשמוע הטלפון, וקראה אותי זוגתי שאבוא תיכף אצלם חוץ לעיר, ושאלתי מה שלום הילד והשיבו לי: ״מה אתה שואל?! תבוא לכאן ותראה" כאומר שאין לדבר כלל וכו׳ (וואס פרעגסטו? קום אהער וועסטו שוין זעהן!).

EN:
While we were sitting in the midst of the meal, as stated above, our neighbor entered and called me, saying that I was wanted on the telephone. I went in immediately to answer the telephone. My wife called and told me to come to them outside the city at once. I asked how the child was, and they replied: ‘What are you asking?! Come here and see!’—as though to say that there was nothing at all to discuss, and so forth. (Vos fregstu? Kum aher, vestu shoyn zen! [What are you asking? Come here, and you will see!])

Segment 12
HE:
והטעם שלי אז אין במוח אנושי לשער, כי ממש נס גדול שלא נפלתי לארץ מחמת צער, כי כבר נגמר בדעתי מתשובה הזאת ומהקריאה שקורין אותי כי הילד רחמנא ליצלן וכו׳, ותיכף גמרתי ברכת המזון והנחתי בני הגדול שיהא בבית עם הילדים, ואני הלכתי מהר לחוץ לעיר, וכבר היה מאוחר בלילה ולא השגתי אוטו והלכתי רגלי, וכל הדרך הלכתי בלי מוח ובלי לב, וצער ויסורים שלי אין במוח ודעת אנושי לשער כלל, ונסים שלא ניתר לבי ממקומו.

EN:
The nature of what I felt at that moment cannot be measured by the human mind. It was literally a great miracle that I did not fall to the ground from anguish, for from that reply and the summons for me to come I had already concluded in my mind that the child—may the Merciful One save us—and so forth. I immediately completed Birkas HaMazon and left my older son at home with the children. I hurried outside the city. It was already late at night and I could not obtain an automobile, so I went on foot. Throughout the entire way I walked without mind and without heart. My anguish and suffering cannot be measured by any human mind or understanding; it was miraculous that my heart was not torn from its place.

Segment 13
HE:
אבל חזקתי את עצמי באמונה בהשם יתברך ובצדיקיו הקדושים, וקבלתי הכל באהבה ושכל מה דעביד רחמנא לטב עביד וכו׳ ואסור להרהר אחר מדותיו של השם יתברך וכו׳, וגם חזקתי את עצמי שעדיין לא אבדה תקותי חס וחלילה איך שהוא יכול להיות שהילד יבריא, ועל כל פנים איך שהוא ואיך שיהיה קבלתי בדעתי לבלי להרהר אחר השם יתברך וצדיקיו וכו׳.

EN:
Yet I strengthened myself in faith in Hashem, blessed be He, and in His holy tzadikim. I accepted everything with love, knowing that ‘whatever the Merciful One does, He does for the good’ (kol mah deavid Rachmana letav avid), and so forth, and that it is forbidden to question the ways of Hashem, blessed be He, and so forth. I likewise strengthened myself with the thought that my hope had not yet been lost, Heaven forbid; in some manner it remained possible that the child would recover. In any event, whatever the circumstances and whatever might be, I resolved in my mind not to question Hashem, blessed be He, or His tzadikim, and so forth.

Segment 14
HE:
וכן הלכתי כל הדרך בצער עמוק ובמוח ולב שאין דוגמתו, עד שבאתי סמוך להבית ושמעתי מרחוק איזה בכיה, וכבר מזה היה ברור בדעתי כי כבר בוכים על המת ומובן בעצמו הטעם שלי, וחזקתי את עצמי והלכתי עד שנכנסתי להבית, וראיתי כי גיסי ובני ביתו יושבים ואוכלים סעודת הערב בבית החיצון.

EN:
Thus I walked the entire way in profound anguish, with a state of mind and heart unlike anything else, until I approached the house and heard some weeping from afar. From this it became clear in my mind that they were already weeping over the dead, and the nature of what I felt may be understood of itself. I strengthened myself and continued until I entered the house. I saw that my brother-in-law and his household were seated eating the evening meal in the outer room.

Segment 15
HE:
ונח מעט דעתי בזה כי מסתמא הילד חי, ונכנסתי בבית הפנימי והיה הילד מושכב בעריסה, ושאלתי אם יש לו רוח חיים והשיבו לי הן, וחזקתי את דעתי כי אפילו אם חס וחלילה כבר לא היה רוח חיים גם כן הייתי מאמין שיכול לכנוס בו רוח חיים וכו׳ בכח הצדיק הקדוש, ומכל שכן כשיש בו רוח חיים בוודאי וכו׳, ואמרו לי כי מצבו אנוש מאד, והיו אצל הדוקטור בלומנטל וצוה להם ליקח זה החלב חמאה שהיו נותנים בשביל ילדם כנ״ל היקר מאד, ויתנו בלי הרף כנ״ל ואף שיקיא, וגם רפואה נתן להם שיתנו כל פעם ולמחר בבוקר יביאו אותו עוד הפעם לראותו.

EN:
My mind was somewhat eased by this, for presumably the child was alive. I entered the inner room, where the child lay in a cradle. I asked whether the breath of life was still within him, and they answered yes. I strengthened my mind with the thought that even if, Heaven forbid, the breath of life were already no longer within him, I would still believe that the breath of life could enter him, and so forth, through the power of the holy tzadik; all the more so now that the breath of life was within him—certainly, and so forth. They told me that his condition was exceedingly critical. They had been to Dr. Blumenthal, who instructed them to obtain the same very expensive buttermilk that they had given their own child, as stated above, and to give it continuously, as stated above, even if he vomited. He also gave them a medicine to administer repeatedly, and told them to bring the child to him again the following morning so that he could examine him.