Hebrew Content
תורה שהיא אמת (עיין כעין זה בזוהר בלק ר"ח:). ובהכרח, שבדברים הללו נרמז בהם דבר אמת. ויש לרמז הנ"ל, "ארץ אכלת", כלומר שאכילתה והשפעתה, הוא מבחינות יושביה, שהוא בחינות "וישב יעקב", שהוא מדת אמת כנ"ל. והוא גם כן בחינות תפלין, שנקראים פאר, שהוא מדת יעקב. ועל כן נקראת ארץ ישראל, "אילה שלוחה הנותן אמרי שפר", כמו שדרשו רז"ל, כלומר ארץ ישראל היא אילה שלוחה לבשל פרותיה. והשפעתה הוא ממדת אמת, שהוא בחינות תפארת, בחינות תפלין. והינו "הנותן אמרי שפר", כי שפר הוא לשון פאר, שהוא בחינת תפלין. ויש לרמז, נפתלי הוא אותיות תפלין:
ועל זה יש לרמז גם כן, (קהלת ט'): "ראה חיים עם אשה". כי אש"ה ראשי תבות ה'נותן א'מרי ש'פר. והינו "ראה חיים", כי תפלין נקראין חיים. כמו שאמרו רז"ל (מנחות מ"ד): "ה' עליהם יחיו", דדרשו על תפלין. כי בתפלין נאמר, (דברים כ"ח): "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך" וכו' (ברכות ו). והינו "ראה חיים", שהוא תפלין, "עם אש"ה", ראשי תבות ה'נותן א'מרי ש'פר, שהוא גם כן בחינות תפלין כנ"ל:
וזהו, (דברים ח'): "ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם". כלומר, 'ארץ', שהוא בחינות אמת. ואז הוא בבחינות הארת פנים, ואינו בוחר בתפנוקים. ועל כן 'לא במסכנת', מחמת דלות ועניות, 'תאכל בה לחם', ולא שאר מעדנים. רק מחמת שהוא בבחינות אמת, והוא מפשט מתאות אכילה, ואינו בוחר רק בלחם לאכל: ועל כן נקראת ארץ ישראל, ארץ החיים. כי השפעתה ממדת יעקב, שנאמר עליו: 'יעקב אבינו לא מת' (תענית ה:). והוא גם כן בחינות תפלין, שנקראים חיים: נמצא, כי האוחז במדת אמת, אזי פרנסתו ברוח, כי ההשפעה ממדת אמת כנ"ל. וזה רמז, (שבת ק"ד): קשטא קאי. כי רז"ל דרשו (פסחים קי"ט) על פסוק: "ואת כל היקום" וכו' - 'זה ממונו של אדם שמעמידו' וכו'. וזהו 'קשטא', האוחז במדת אמת, אזי 'קאי', זה ממונו שמעמידו על רגליו, ופרנסתו ברוח. אך 'שקרא לא קאי', כי הוא בהסתרת פנים שהוא בחינות אמת: ועל כן על כל צרה שלא תבוא, גוזרין תענית. כי מאחר שישראל נתונין בצרה, הם בבחינות הסתרת פנים, בחינות דינים. ועל כן גוזרין תענית, לשבר תאות אכילה. ואזי יהיה בחינות הארות ונשיאות פנים, שהוא בחינות המתקת ובטול הדינים כנ"ל, וכי לא אשא פנים שהן מדקדקין וכו':
ובזה תבין נפלאות בדברי רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות כ"ד), שדרשו על פסוק: "והיו חייך תלואים" - 'זה התולה תפליו'. גם אמרו (מנחות ק"ג:): - 'זה הקונה מן הפלטר'. זהו שאמרנו, כי אלו ואלו דברי אלקים חיים, ושניהם דבר אחד. כי מאחר שהוא תולה תפליו, ופוגם בתפלין, שהוא מדת אמת. אזי הוא בהסתרת פנים, ונתמעט השפע שלו, ומזונותיו מצמצמין, וצריך לקנות מן הפלטר: ועל כן כתיב על ארץ ישראל, (דברים י"א): "תמיד עיני ה' אלקיך בה". "כי דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" (תהלים ק"א), אך ארץ ישראל, שהיא מדת אמת, "תמיד עיני ה' בה" וכו':
והנה כשהצדיק אוכל לשבע נפשו, ולא מחמת תאוה הגשמיות. אזי הוא בבחינת נשיאות פנים, ונזון ממדת אמת. וכאשר בכח אכילה זו, עומד להודות ולהלל לה', אזי יוצאין ממנו דבורי אמת, שהם בחינת יעקב, מדת תפארת, שהוא כללות הגונין. והוא בחינת שמים, אש ומים. וגם כן בחינת ארץ ישראל, שהשפעתה גם כן ממדת יעקב כנ"ל. ועל כן בכח זה, נעשה שתף להקדוש ברוך הוא לברא שמים וארץ, שהם בבחינת אמת, בדבוריו הקדושים שנובעים ויוצאים ממנו גם כן בבחינת אמת כנ"ל. וזהו שאמרנו למעלה, כי ארץ ישראל היא "אילה שלוחה". והינו "הנותן אמרי שפר", כי הנזון מבחינות ארץ ישראל, שהיא "אילה שלוחה", שהיא בחינות אמת, אזי "הנותן אמרי שפר". כלומר שנותנת מעצמה ומכחה "אמרי שפר" - לשון תפארת, שהם אמרי אמת. ועל כן יוכל לברא שמים וארץ, שהם גם כן ממדת אמת כנ"ל. ועליו נאמר (ישעיה נ"א): "ולאמר לציון עמי אתה", אל תקרי עמי אלא עמי. מה אנא עבדי שמיא וארעא במלולי, אף אתם וכו' במלולא כנ"ל (הקדמת הזהר ה.), כי בדברים האמתיים, יוכל לברא שמים וארץ: (וזה, "ולאמר לציון", הינו על ידי אמרי אמת, שהוא בחינת אמרי ציון, אמרי ארץ ישראל, שהוא בחינת אמת, על ידי זה "עמי אתה", אל תקרי עמי וכו' כנ"ל). וכיון שיכול לברא שמים וארץ חדשים, יוכל לעשות מופתים בשמים ובארץ. כי השם יתברך מנהיג עולמו על פי דרך הטבע, והטבע הוא על פי הנהגת הגלגלים כידוע. וכיון שהצדיק יכול לברא שמים חדשים, אזי הוא משנה כל הגלגלים, ועושה טבע חדש. ועל כן בודאי הוא יכול לעשות מופתים, שהם שנוי הטבע. והענין פלא ודו"ק: וזה, ואכלתם אכול ושבוע כלומר מה שתאכלו, הן מעט והן הרבה, תשבעו ולא תהיו משקעים בתאות אכילה. אזי תהיו בבחינת נשיאות פנים, ונזונין ממדת אמת. ובכח אכילה זו, והללתם את שם ה' אלהיכם כנ"ל, אזי תהיו שתפין להקדוש ברוך הוא לברא שמים וארץ. וזהו אשר עשה עמכם, דהינו אל תקרי עמי אלא עמי, מה אנא וכו'. וכיון שתוכלו לברא שמים וארץ, אזי להפליא, שתוכלו לעשות נפלאות ומופתים בשמים ובארץ. והינו דסים ולא יבשו וכו', כי בחינת הבושה הוא גם כן כלליות הגונין, כי 'אזל סמקא ואתי חורא' (בבא מציעא נ"ח:), ופניו משתנה לכמה גונין. והוא מדת תפארת, ממדות הנפולין. ומה מתקו דברי רבותינו, זכרונם לברכה, לפי זה, (ברכות ו:): 'כיון שנצרך לבריות פניו משתנה ככרום' שמשתנה לכמה גונין. כי 'כיון שנצרך לבריות', והינו מפני שפגם במדת אמת, והוא בהסתרת פנים, שהוא מדת אמת כללות הגונין כנ"ל. ועל כן פניו משתנין ככרום לכמה גונין, שהוא גם כן מדת תפארת ממדות הנפולין. כי "את זה לעמת זה עשה" וכו' (קהלת ז'). ועתה המקרא הזה נדרש כמין חמר, "ואכלתם אכול ושבוע", בבחינת אמת כנ"ל. ואז תוכלו לעשות נפלאות, אשר עשה עמכם להפליא כנ"ל. אזי: "ולא יבשו עמי לעולם", כי מאחר שאתם בבחינות אמת, כללות הגונין, אינכם צריכין להתביש. שהיא כללות הגונין, במדות הנפולין. על כן ולא יבשו עמי לעולם: וזהו "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת". כמבאר בזהר (בראשית כ"ה: ובתקונים נ"א), 'עשב' הוא ע"ב שי"ן, תלת ראשין שלשה אבות, שהוא הגונין. והינו "בשדך לבהמתך", שתשדד הבהמיות שלך. "ואכלת ושבעת", לאכל ולשבע, רק להסתפק במעט, אזי "ונתתי עשב":
על אשר מעלתם בי וכו' במי מריבת קדש מדבר צין וכו' (דברים ל"ב): צירי זה בחינת וייצר, יצירה לטב יצירה לביש, יצירה לשכר יצירה לענש (זהר בראשית כ"ז. (וברע"מ בהר קיא). ובברכות ס"א), בחינת דין ורחמים. וזה בחינת בינה, ששם נוצר הולד, כמו שכתוב (משלי ב'): "כי אם לבינה תקרא". ושם שני בחינות חסד ודין, כי משם דינין מתערין (זוהר ויקרא י). והיא בחינת סכה, כמו שכתוב (תהלים קל"ט): "תסכני בבטן אמי". והיא בחינת כח התפלה מה שמתפללין בכח, "כל עצמותי תאמרנה" וכו' (תהלים ל"ה). והוא בחינת סכה, כמו שכתוב (איוב י): "בגידים ועצמות תסוככני". כי כח שאדם מכניס בתבות, הם כ"ח אתון דעבדא דבראשית, שבהם נברא העולם. ועשרה מאמרות שבהם נברא העולם (אבות פרק ה'): מקבלין כח מכ"ח אתון אלו. והדבורים שאדם מדבר בכח, הם עצמן הדבורים של הקדוש ברוך הוא. וזה בחינת (ישעיה נ"א): "ואשים דברי בפיך", כי הם עצמם דבר ה', והם "כח מעשיו" (תהלים קי"א). והמאמרות שבהם נברא העולם, הם בחינת חסד, כמו שכתוב (תהלים פ"ט): "כי אמרתי עולם חסד יבנה". והחסד הוא בחינת סכה, בחינת חבוק, וזה "ואשים דברי בפיך", אזי "ובצל ידי כסיתיך", שהיא בחינת סכה, שהיא בחינת צל יד, חבוק יד ימין (זהר פינחס רי"ד:): אבל הדבורים שאינם דבורים קדושים, אזי גורם שנתעורר סכת נוצרים, סכת עכו"ם, כמו שכתוב (תהלים קמ"ד): "אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר", שהוא חבוק דסטרא אחרא. וזה פרוש, (שם ל"א): "תצפנם בסכה מריב לשונות". כי כשלשונות של עכו"ם גוברים, חס ושלום, אזי השכינה היא ריב עם קדשא בריך הוא. כמו שכתוב בתקונים (תקון כ"א דף מ"ד:): "שמעו הרים ריב" - 'דאיהי ריב על בנהא בגלותא'. כי בארץ ישראל איהי רבי (שם דף מ"ה:), שנתהפך אתון רי"ב ונעשה רב"י. ועקר ארץ ישראל על ידי כח מעשיו, כמו שכתוב (תהלים קי"א): "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים". אבל כשכח הזה, הינו בחינת סכה נפגם, אזי גוברים אמות העולם גובר ימין שקר. ונעשה מרב"י רי"ב, אזי איהי ריב על בנהא, שגלו משלחן אביהם ומארצם יצאו: ובשביל זה, סכה, הינו תפלה בכח, היא סגלה לבנים. ובשביל זה, תכף אחר סכות שמיני עצרת. שהנוקבא עוצרת וקולטת הטפה, שלא תפיל (כמבאר ב"פרי עץ חיים" בסופו בכונות שמיני עצרת). וזה בחינת: "תסכני בבטן אמי", הינו בחינת סכה נעשה בחינת עבור. ובשביל זה "ותתפלל חנה על ה'" (שמואל א א). על דיקא (זהר אחרי עט: ועי' זהר תולדות קל"ז ובפי' אוה"ח שם) שהיא בחינת סכה:
גם ארץ ישראל סגלה לבנים, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ראש השנה ט"ז:): "לך לך מארצך", ושם תזכה לבנים. כי "נחלת ה' בנים" (תהלים קכ"ז), וזה מחמת, "שכר פרי הבטן", שכר סכה, בחינת: "תסכני בבטן אמי". כי עקר ארץ ישראל, הוא על ידי כח מעשיו, כמו שכתוב: "כח מעשיו וכו' לתת להם נחלת" וכו'. וכח הזה הוא בחינת סכה, "כל עצמותי תאמרנה", בחינת: "בגידים ועצמות תסוככני", בחינת: "ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך": וזה בחינת (מיכה ו'): "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט", זה הדין (כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה מכות כ"ד), בחינת: "שמאלו תחת לראשי" (שיר השירים ב'). "ואהבת חסד", זה בחינות חסדים הפנימיים. "והצנע לכת", זה בחינות מקיפים, בחינת סכה. כי דפנות הסכה הם שתים כהלכתן, שהם נצח והוד, ושלישית אפלו טפח (סכה ו:), שהוא בחינות יסוד. וזה בחינות: "והצנע לכת", 'והצנע', זה בחינות יסוד, 'מגלה טפח ומכסה טפח' (נדרים כ:). ו'לכת', זה בחינות נצח והוד. "עם ה' אלקיך" זה בחינת ארץ ישראל, כי 'כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוקי' (כתבות ק"י:), כי ארץ ישראל נעשה מכח מעשיו כנ"ל: ולעתיד לבוא שיתנסו אמות העולם על ידי מצות סכה (עיין ע"ז ג'), אז נתקים (צפניה ג'): "אז אהפך אל כל העמים שפה ברורה". שפה ראשי תבות של שכר פרי הבטן, הינו בחינת סכה כנ"ל: גם אז נתהפך ריב לשונות, ולא יהיה בחינת ריב כנ"ל, ויהיה שפה אחת לעבדו שכם אחד. ואז יתגבר אמת, כמו שכתוב (משלי י"ב): "שפת אמת תכון לעד". הינו, אפלו עכו"ם יחזרו לעבדו שכם אחד: וזה (בראשית ד'): "אם תיטיב שאת", ראשי תבות שפת אמת תכון. "ואם לא תיטיב", לפתח חטאת רובץ, ראשי תבות רחל למפרע בחזרת אנפין, בחינת ריב. שהיא ריב בגלותא, דמתגברין אמין דעלמא, ריב לשונות, אשר פיהם דבר שוא וכו': וזה פרוש במי מריבת, זה בחינת מי החסדים, בחינת סכה. שמצלת מריב לשונות, כמו שכתוב: "תצפנם בסכה מריב לשונות" כנ"ל: קדש תרגומו רקם, לשון רקם וציר. בחינת צירי כנ"ל, שממנו יצירת הולד: מדבר צין לשון ציני הר הברזל. לשון תמרים (סכה ל"ב:): לשון תמורה וחלוף. פרוש כי הקדוש ברוך הוא צוה להם שידברו אל הסלע, כדי שילמדו ישראל קל וחמר על שכר וענש כפרוש רש"י, והם [פגמו] בהדבור, וגרמו, חס ושלום, התגברות של הריב לשונות. וגרמו התגברות ימין שקר, כמו שכתוב: "אשר פיהם דבר שוא" וכו'. וזה פרוש צין, לשון תמורה, תמורת קדש, תמורת צירי, תמורת סכה דקדשה, נעשה סכה בקלפה, חס ושלום. ובשביל זה ענשם, כי מנגד תראה ושמה לא תבוא, כי ארץ ישראל הוא מכח מעשיו כנ"ל:
לשמש שם אהל בהם והוא כחתן יצא מחפתו וכו' (תהלים י"ט):
א כי קדם הבריאה היה אור הקדוש ברוך הוא אין סוף. ורצה הקדוש ברוך הוא שיתגלה מלכותו, ואין מלך בלא עם, והצרך לברא בני אדם, שיקבלו על מלכותו. והתגלות מלכותו אי אפשר להשיג אלא על ידי המדות, שעל ידי המדות משיגין אלקותו, ויודעין שיש אדון מושל ומנהיג: וצמצם את האור אין סוף לצדדין, ונשאר חלל פנוי. ובתוך החלל הפנוי, ברא העולמות (כמבאר ב"עץ חיים" בתחלתו בהיכל א' ענף ג'), והן הן מדותיו: והלב הוא הציר של המדות, הינו החכמה שבלב, כמו שכתוב (שמות ל"א): "ובלב כל חכם לב" וכו'. ועקר היצירה היתה בחכמה, כמו שכתוב (תהלים ק"ד): "כלם בחכמה עשית". נמצא שהלב הוא הציר, כמו שכתוב (שם ע"ג): "צור לבבי". ואית יצירה לטב ולביש, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות ס"א): "וייצר" - בשני יודין וכו'. והם שני יצרין, יצר טוב ויצר הרע. הינו מחשבות טובות, הם יצר טוב. ומחשבות רעות, הם יצר הרע. כי עקר היצרים, הם המחשבות והחכמות שבלב, כמו שכתוב (בראשית ו'): "כי יצר מחשבות לבו" וכו'. וכשאדם חושב במחשבות רעות, הוא מטמטם את החלל של הבריאה, ששם התגלות המדות. כי הלב הוא צור העולמים, הינו צור המדות. כי לפי אור להביות הלב של איש הישראלי, אי אפשר להתגלות מהמדות. כי אור להביותו, הוא עד אין סוף, הינו אין סוף ואין תכלית לתשוקתו. וצריך לצמצם ההתלהבות, כדי שישאר בלב חלל, כמו שכתוב (תהלים ק"ט): "ולבי חלל בקרבי". ועל ידי הצמצום של ההתלהבות, יוכל לבוא להתגלות מהמדות, הינו לעבד את השם יתברך בהדרגה ובמדה. ומחשבות טובות שבלב, הן יצרין טבין. שעל ידן נתגלין פעלות ומדות טובות, והינו יצירה לטב. וכשחושב מחשבות רעות, הוא מטמטם הלב, בבחינת ערלת לב. ומקלקל את הבריאה, הינו החכמה שבלב. כי היצר הרע הוא טפשות הלב, כמו שכתוב (דברים י'): "ומלתם את ערלת לבבכם", ותרגומו: 'ית טפשות לבכון'. 'וטפשות', הוא קלקול הבריאה, שהיא על ידי החכמה: נמצא כשאדם חושב מחשבות טובות בלבו איך לעבד את השם יתברך, בזה נעשה לבו, בבחינת: "צור לבבי", ובבחינת: "ולבי חלל בקרבי", שבתוך החלל יתגלו פעלותיו. ועל ידי פעלותיו ומדותיו הטובים, יתגלה שהוא מקבל על מלכות שמים שלמה: וזה פרוש, (תהלים פ"ז): "ושרים כחוללים" וכו'. 'ושרים', זה בחינת התגלות מלכות, בחינת 'שרה על העולם כלו' (ברכות י"ג), בחינת (זכריה י"ד): "והיה ה' למלך וכו'. כחוללים כל מעיני בך", הינו לפי החלל שנעשה על ידי מחשבותיו הקדושים, כן התגלות מלכותו:
ב וזה בחינת (דברים י"א): "ולעבדו בכל לבבכם", 'איזהו עבודה שבלב זה תפלה' (תענית ב). כי תפלה בחינת מלכות דוד, כמו שכתוב (תהלים ק"ט): "ואני תפלה". ועקר התפלה תלוי בלב, שישים כל לבו עליה. שלא יהיה בבחינת (ישעיה כ"ט): "בשפתם כבדוני ולבם רחק ממני". כי תפלה שבלב, היא בחינת התגלות מלכותו, בתוך החלל הפנוי, בתוך המדות, בתוך העולמות:
ג וזה בחינת ה"א, כי דל"ת היתה, ואתחזרת ונעשית ה"א (עיין תי' כ"א (דף מ"ז.) ובזוהר חקת ק"פ:). כי דלת הוית, לשון דלה ועניה. הינו כשמטמטם לבו בטפשות, 'ואין עני אלא בדעת' (נדרים מ"א), ואז היא בחינת דל"ת. וכשמקדש מחשבתו, ולית קדשה פחות מעשרה (מגלה כ"ג:). והיא בחינת יו"ד (תקון י'), שממשיך לתוך הדל"ת, ונעשית ה':
ד וכשמקים התפלה, את בחינת מלכות, בבחינת: "ולעבדו בכל לבבכם", זה בחינת: "היא העולה" (ויקרא ו'): בחינת (שיר השירים ח'): "מי זאת עולה", 'מי עם זאת עולה' (הקדמת הזהר י' ותקון כ"א ל ל"ח ס"ט). והם שני בתים ביתא עלאה וביתא תתאה, שיש לשניהם עליה, כי לא אבוא בעיר עד דבקרבך קדוש: [פרוש כי רבותינו, זכרונם לברכה, דרשו (תענית ה'): על פסוק זה (הושע י"א): "בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר", 'נשבע הקדוש ברוך הוא שלא יכנס בירושלים שלמעלה, עד שיבנה ירושלים שלמטה'. ואיתא בכתבי האר"י, זכרונו לברכה, שהכונה על פי סוד הוא, שבינה אמא עלאה, ביתא עלאה, היא בחינת ירושלים שלמעלה. ומלכות, ביתא תתאה, היא בחינת ירושלים שלמטה. שאין היחוד שלמעלה, שהוא בחינת עלית ביתא עלאה נשלם, עד שנבנה ונשלם בחינת מלכות בשלמות, שהיא בחינת עלית ביתא תתאה וכו' עין שם. וזהו מה שכתב רבנו, זכרונו לברכה, מי עם זאת עולה וכו'. כי בינה לבא (פתח אליהו). היא בחינת ביתא עלאה, בחינת מי. ומלכות, היא בחינת ביתא תתאה, בחינת זאת. ועל ידי בחינות אלו הנ"ל הנאמרים ב
English Translation
Tinyana 59
There is a zealous one who is rewarded, a zealous one who loses (Pesachim 50b).
For know, that mitzvah [mitzvah – commandment] [root גרר] drags another mitzvah (Avot, Chapter 4), it is found that the mitzvah drags its fellow. And certainly, there is some aspect between the mitzvos that connects one mitzvah to its fellow, through which the mitzvos are dragged one after another [goreret – dragging, from root גרר]. In truth, this aspect itself, namely, that which is between the mitzvos as mentioned above, this aspect is also exceedingly precious. Therefore, one who is a tzadik [tzadik – righteous one] from his youth and walks in the upright path from his days, from level to level, as it is written regarding Avraham (Genesis 24:1): “And Avraham was old, come in days,” that Avraham came to his level through the days, as brought in the Zohar (Chayei Sarah, 129a), that at three years old he recognized his Creator (Nedarim 32a), and he was always going from level to level.
But one who is in this aspect [bechina – spiritual level], he loses through zealousness. For when he is greatly zealous and runs with zealousness from mitzvah to mitzvah, then he loses through this the aspect of holiness that is between mitzvah and mitzvah as mentioned above. For through this zealousness, he passes over and skips this aspect. Because the mitzvah itself comes to him, as it is drawn and dragged to him through the first mitzvah that drags the second, as mentioned above. And when he also runs with zealousness toward the mitzvah, then he may skip and pass over the aforementioned aspect, namely, that which is between the mitzvos as mentioned above. Therefore, he is zealous and loses. But when he lingers a little, he can, in the meantime, attain also the aspect that is between the mitzvos as mentioned above.
And all this is for one who walks in the ways of G-d in order from his youth. But one who needs to do teshuvah [teshuvah – repentance], he must specifically be greatly, very greatly zealous, to hasten and run exceedingly to escape for his soul. And it is forbidden for him to linger at all, to stand and settle, because a baal teshuvah [baal teshuvah – penitent] does not go from level to level at all, and there is no aforementioned aspect between him and holiness. For he needs to begin anew, and he must run and leap toward holiness, as it is brought, that the baal teshuvah must leap over what needs to be leaped over and jump toward holiness with great zealousness. And such a person is zealous and rewarded, as mentioned above.
And the aspect that is between the mitzvos as mentioned above is, for example: “And G-d spoke to Moshe, saying, And you shall make” (Exodus 25:1 and elsewhere). And certainly, there is service also in these words that are before the mitzvah. For the essence of the mitzvah itself is stated in the Torah afterward, after the word “And you shall make.” But in truth, certainly, also in the aforementioned verses that are between mitzvah and mitzvah, there is service. And this is the aforementioned aspect, that which is between mitzvah and mitzvah. And see elsewhere [Likutay Moharan 1, Torah 22] regarding this matter, that in truth, there is service also in the verse “And He spoke,” etc.