Likutay Moharan Torah 352

תורה הזאת, וזהו):

הרוצה שינסך יין על גבי המזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין (יומא ע"א). כי עקר האלקות הוא בלב, כמו שכתוב: "צור לבבי", כמו שכתוב (שמואל א ב'): "ואין צור כאלקינו", 'אין ציר כאלקינו' (ברכות י.). כי הלב הוא הציר של המדות. הינו החכמה שבלב וכו' כנ"ל. כי קדם הבריאה היה אור הקדוש ברוך הוא אין סוף וכו', כנ"ל עין שם היטב. נמצא כשהלב בבחינת: "ולבי חלל בקרבי", בבחינות צור לבבי כנ"ל, הוא בחינות בריאת העולם. ולהפך כשהלב אטום, בבחינת ערלת לב, הוא מקלקל את הבריאה, כמבאר למעלה עין שם. ועל כן הצדיק שלבו פתוח בחכמה, בבחינת: "ולבי חלל בקרבי", בחינות: "צור לבבי". על כן על ידי זה יוכל לחדש מעשה בראשית, ולעשות נסים ונפלאות בעולם. כמו שכתוב: "ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". 'ובטובו', זה הצדיק שנקרא טוב, כמו שכתוב (ישעיה ג'): "אמרו צדיק כי טוב" (יומא ל"ח:). כי לב הצדיק הנ"ל, הוא בחינת בריאת העולם כנ"ל: וזה פרוש מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סכה מ"ט): "חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן" - אלו השיתין שמנקבין ומחללים עד התהום. הינו בחינות: "ולבי חלל בקרבי", כי 'תהום דא לבא' כמובא בזהר (עיין רע"מ פנחס רכ"ז:). וזה 'חלאים מעשה ידי אמן', מעשי ידי אמנותו של הקדוש ברוך הוא (כך דרשו שם בסכה). הינו שבחינות חלאים, הינו שמחללין עד התהום, בחינות: "ולבי חלל בקרבי" כנ"ל, זה בחינת בריאת העולם כנ"ל. וזה מעשה ידי אמן אמנותו של הקדוש ברוך הוא, כי בחינות ולבי חלל וכו', בחינות חלאים שמחללין וכו' כנ"ל, הוא ממש מעשה ידי אמנותו של הקדוש ברוך הוא, כי זה הוא בחינות בריאת העולם כנ"ל. ועל ידי זה יוכל לעשות נסים בעולם כנ"ל, וזהו 'שמחללין עד התהום', הינו בחינות נסים. כמו שכתוב (רות א'): "ותהם כל העיר" - שעל דבר נסי הכל תמהין. וזהו: 'הרוצה לנסך יין וכו' ימלא גרונם' וכו'. כי 'גרונם', הוא בחינת שיתין שמחללין עד התהום, הם קנה ולבא. (ועל ידי היין נפתח חלל הלב, בבחינת: ולבי חלל בקרבי, כי (סנהדרין ע'): חמרא וריחני פקחין). ועל כן כל הממלא גרונם וכו', כאלו מנסך יין על גבי השיתין שמנקבין ומחללין עד התהום כנ"ל: (כאן חסר קצת דברים, כי לא נכתב בזמנו. ונשכח קצת): שיך לעיל. "ישיש כגבור לרוץ ארח" וכו'. כי צריך התגברות גדול וכו' לרוץ ארח הזה שהיו יכולים לילך בזמן שהיו ישראל נזופים ועכשו רצים במהירות גדול זה הדרך וכו' עד כאן לשונו. בעת שאמר זאת התורה, שמעתי אז מפיו הקדוש ענין זה בבאור יותר. שאמר בפרוש ענין זה, לענין בני אדם הזוכים לעשות תשובה על העבר. ואמר, שאף על פי שזוכים לתקן מה שעבר, אף על פי כן עדין היכן הוא אותו הזמן שהיו רחוקים מהשם יתברך, שהיו יכולים לעבד את השם יתברך באותו הזמן. ובודאי צריכים לתקן זאת, דהינו להשלים ולמלאת את העבודה שהיו יכולים לעבד את השם יתברך בכל אותו העת שהיו נזופים מלפניו יתברך ורחוקים ממנו. על כן אחר שזוכין להתעורר לתשובה, צריכין זריזות גדול בעבודתו יתברך, ולרוץ מאד מאד, כדי שיזכה על ידי זריזות עבודתו לתקן ולהשלים גם חסרון העבודה של הימים שעברו. כי עכשו צריך לרוץ במהירות גדול זה הדרך שהיה יכול לילך בזמן שהיה רחוק מהשם יתברך: ואמר לאנשיו בזה הלשון: איר דארפט זיך זיער יאגין איר זאלט נאך קענין עפיס חאפין.


(לשון רבנו, זכרונו לברכה):

הצילה מחרב נפשי מיד כלב וכו' (תהלים כ"ב):

כי כל הפוגם בברית, אין יכול להתפלל בבחינת: "כל עצמותי תאמרנה" (תהלים ל"ה). וכשאין מתפלל בבחינת: "כל עצמותי", 'אזי כלבא נחת ואכל קרבנו' (עיין תקו"ז תי' כ"א דמ"ה ודס"ב:) הינו תפלתו. וכשמתפלל וטועם מתיקות בדבורי התפלה, זאת הבחינה נקראת "כל עצמותי תאמרנה". ואין יכול לטעם מתיקות בתפלה, אלא כשתקן פגם הברית. כי מיין מתיקין, זה בחינת מיין דדכין, (עיין זוהר שמות ו. ובזוהר נשא קכ"ד קכ"ה:). זרע קדש (ישעיה יג). שמירת הברית. ומי שהוא בבחינת מיין מתיקין, אזי דבוריו מתוקים וטובים. וכשיוצאים מפיו ומשמיע לאזניו, כמו שאמרו (ברכות ט"ו): 'השמע לאזנך' וכו', אזי נכנסים מתיקות המיין לתוך עצמותיו, בבחינת (משלי ט"ו): "ושמועה טובה תדשן עצם". וכשעצמות מרגישין מתיקות הדבורים, זה בחינת: "כל עצמותי תאמרנה". ואז אריה נחת ואכל קרבנה, כי עצם זה בחינת אריה (כמו שכתוב בתקונים תקון ג' בהי"א תקונים האחרונים). אבל מי שפגם בבריתו, הוא בבחינת מיין מרירין, בבחינת (שמות ט"ו): "ולא יכלו לשתות מים ממרה. מיין מסאבין, זרע טמא. אזי אין יכול להתפלל בבחינת: "כל עצמותי תאמרנה". ואז כלבא נחת, שהוא בחינת מיין מרירין, שצווח הב הב. והוא בחינת מרה דאית לה תרי פיות, והוא בחינת: "חרב פיות" (משלי ה'), בחינת גיהנם דאית לה תרי בנות, שצווחין הב הב (כמו שכתוב בתקונים שם). וזה בחינת חולאת שקורין ברעכניש, רחמנא לצלן, ששובר עצמות של אדם. וזה מחמת קלקול המח שבעצמות, בחינת מיין מסאבין, מיין מרירין, שבא החולאת הזאת מחמת תאות נאוף. וזה שנצטוינו בקרבן פסח (שמות י"ב): "ועצם לא תשברו בו", [וכתוב בזהר (בא מ"א:): שהיו מקימין בעצמות "לכלב תשליכון אותו", וזה היה קשה מאד להמצרים עין שם] כדי שיבחינו כל אחד מישראל את עצמו, אם בריתו על תקונו. כי בפסח כתיב בו (שם): "וכל ערל לא יאכל בו", כי עקר הפסח תלוי במצות מילה כידוע. וכשהשליכו את עצמותיו לכלבים, וראו אם שלטו בהם הכלבים, חס ושלום, היו יודעים שאין הברית, חס ושלום, על תקונו: וזה מה דאיתא בזהר (פרשת קדושים דף פ.): "אל תהיו כסוס כפרד" לענין טמאת הברית, "אין הבין", ומביא הפסוק: "והכלבים עזי נפש" עין שם. בכן מי שפגם בבריתו ישמר את עצמו מכלבים ומחרב:

וזה: "הצילה מחרב נפשי ומיד כלב (עיין רע"מ פנחס רכ"ד:) אבל הושיעני מפי אריה. הינו כשאריה יאכל קרבני, זה לי לישועה. וזהו אצל חרב וכלב כתוב לשון הצלה, ואצל אריה כתיב ישועה: ודע שעזי פנים שיש בדור, הן הן הכלבים, כמו שכתוב (ישעיה נ"ו): "והכלבים עזי נפש". והן עומדין וחולקים על תפלת איש הישראלי, שעדין לא תקן בריתו בשלמות: וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (תענית י"א:): 'צורבא מרבנן דיתיב בתעניתא, ליכול כלבא שירותא'. כי בודאי הצדיק אכילתו היא יקר הערך, כי משביע את נפש דקדשה, כמו שכתוב (משלי י"ג): "צדיק אכל לשבע נפשו". והאי צורבא מרבנן דמרעיב את נפשו, ואין יודע להשביע נפשו, בשביל זה ליכול כלבא שירותא, שגם בהם כתיב: "לא ידעו שבעה", כי גם הוא אין יודע איך להשביע את נפשו היקרה: ובשביל זה נקרא כלב בשם שגל (ראש השנה ד), כי הוא בא על תאות המשגל כנ"ל: ודוקא שאין צריך להתענות ומתענה, אזי ליכול כלבא שירותא. אבל מי שצריך להתענות, בודאי צריך להתענות ומצוה הוא (עיין ב"ח או"ח סי' תקע"א). וזה בחינת דיתיב בתעניתא, יתיב דיקא, יתיב הוא מורה על הדבר שאין משתנה כמובא: (עד כאן לשונו ז"ל)


אמר רבי עקיבא כשאתם מגיעין לאבני שיש טהור, אל תאמרו מים מים, שנאמר: "דבר שקרים לא יכון לנגד עיני" (עיין התו' הזאת בנ"א מכת"י רבינו ז"ל ממש): כי השקר מזיק לעינים בגשמיות וברוחניות, בבחינת (ישעיה ג): "ומשקרות עינים". כי כשהעינים כהות הם משקרין, שאינם מראין הדבר כמו שהוא. כגון על דבר גדול מראה שהוא קטן, ועל אחד שהוא שנים, הפך מן האמת. כי העינים נעשו כהות מן הדמעות, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (שבת קנ"א:): "ושבו העבים אחר הגשם", 'זה הראות שהולך אחר הבכי'. ודמעות הן ממותרי המרה שחורה, שהטבע דוחה אותם לחוץ דרך העינים. והמרה שחורה, היא שואבת מעכירת הדמים. ועכירת הדמים, הוא על ידי השקר. כי אי אפשר לדבר שקר, עד שיעכר את דמיו. ואמת אי אפשר לדבר, כי אם כשמזכך מקדם את הדמים. כי עקר הדבור הוא הנפש, כמו שכתוב (שיר השירים ה): "נפשי יצאה בדברו". והנפש הוא הדם, כמו שכתוב (ויקרא י"ז): "כי הדם הוא הנפש". נמצא כשאומר שקר יש לו עכירת הדמים ומזה באה המרה שחורה. וממותרי המרה שחורה נתהוו הדמעות, ועל ידי זה העינים כהות. וזה בחינת (איוב ל): "הקטפים מלוח עלי שיח", "מלוח", זה בחינת דמעות, שהם מים מלוחים, שבא על ידי שיחה: וזה בחינת 'אל תאמרו מים מים', שהוא אזהרה על שקר. (כמו שסים שם שנאמר: "דבר שקרים לא יכון" וכו'): 'מים מים', הם בחינת שקר, שהוא בחינת דמעות, שהם מים מלוחים. כי השותה מים, מרוה צמאונו, אך השותה מים מלוחים, לא די שאינו מרוה צמאונו, אלא שמוסיף צמאון על צמאונו, עד שצריך לשתות מים אחרים, לכבות צמאונו. ועל כן נקרא השקר, 'מים מים'. וזהו 'אל תאמרו מים מים', שהוא השקר, שנאמר: "דבר שקרים לא יכון לנגד עיני:

והתהוות השקר, שהוא הרע, שהוא הטמאה, הוא מחמת הרחוק מאחד. כי הרע הוא נגדיות, למשל, כל מה שהוא נגד רצונו של אדם הוא רע. ובאחד אין שיך נגדיות, אלא כלו טוב. וזה שאמרו חז"ל (פסחים נ): 'ביום ההוא יהיה ה' אחד וכו', שיהיה כלו הטוב והמיטיב', כי באחד אין שיך רע. ועל כן לעתיד לבוא יקים: "שפת אמת תכון לעד" (משלי י"ב), כי יהיה אז כלו אחד, כלו טוב. כי אמת הוא אחד, למשל, על כלי כסף כשאומרים עליו שהוא כלי כסף, הוא האמת אבל כשאומרין עליו שהוא כלי זהב, הוא שקר. נמצא שהאמת הוא אחד, כי אי אפשר לומר אמת רק שהוא כלי כסף לא יותר. אבל השקר הוא הרבה, כי אפשר לומר שהוא כלי זהב, וכלי נחשת ושאר שמות. נמצא שהשקר הוא בבחינת, "בקשו חשבנות רבים" (קהלת ז). ובשביל זה לעתיד לבוא יתבטל הרע, ויתבטל ההתנגדות, ויתבטל הדמעות, כמו שכתוב (ישעיה י"א): "לא ירעו" וכו', הינו בטול הרע. וכתיב (שם): "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי" וכו', הינו בחינת בטול ההתנגדות. וכתיב (שם כ"ה): "ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים", הינו בטול הדמעות, שהם בחינת שקר כנ"ל (עיין תיקון כ"ב דף ס"ו:). כי אז "יהיה ה' אחד ושמו אחד", שהוא כלו טוב, כלו אמת כנ"ל. ועל כן לעתיד לבוא יתבטל הטמאה, כמו שכתוב (זכריה י"ג): "ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ". כי אז יהיה כלו אחד, כמו שכתוב (איוב י"ד): "מי יתן טהור מטמא לא אחד". [פרוש שעקר אחיזת הטהרה והטמאה, הוא מבחינת התרחקות מאחד]:

כי קדם הבריאה, כשהיה הבריאה בכח, כביכול, קדם שהוציא אל הפעל, היה כלו אחד, וכלו אמת, וכלו טוב, וכלו קדש. אפלו שם טהור לא היה שיך לומר, כי טהור אין שיך אלא כשיש טמאה, כמו שכתוב (יחזקאל ל"ו): "וטהרתם מכל טמאותיכם". אבל כשכלו אחד, אין שם בחינת חשבנות רבים, שהוא עקר הרע והטמאה כנ"ל. כי הטהרה הוא בחינת הממצע בין הקדש והטמאה, שעל ידו נתתקן הטמאה, כמו שכתוב: "וטהרתם מכל טמאותיכם". והוא בחינת הבחירה, שהוא ממצע בין שני דברים. וזה אין שיך קדם הבריאה, שאז היה כלו אחד. כי באחד אין שיך בחירה, שהוא בחינת הטהרה. וכשהוציא הקדוש ברוך הוא את הבריאה מן הכח אל הפעל, אזי נתהוה תכף בחינת הטהרה כי כשהוציא מן הכח אל הפעל, היו שני דברים, בחינת האחד והבריאה. ואז שיך בחירה, שהוא בחינת הטהרה. שהוא ממצע בין האחד, כי הוא סמוך לו, ועדין לא הגיע לחשבנות רבים, שהיא הרע והטמאה. אך הוא רשם וסימן על ההשתלשלות, שיוכל להשתלשל ויגיע עד שיהיה רע וטמאה. ועל כן כתוב בזהר (בראשית דף מ"ח. ובכמה מקומות): שעקר אחיזת הטמאה, מסטרא דשמאלא. כי הטהרה מרמזת שיש טמאה, והוא סימן שישתלשל עד שיהיה טמאה. ועל כן אפשר לזכך ולהעלות הטמאה לטהרה, כי היא בעצמה נשתלשלה מטהרה. כמו שכתוב: "וטהרתם מכל טמאותיכם". נמצא שעקר אחיזת הטמאה, מבחינת הטהרה, שהוא בחינת הבחירה כנ"ל. והטהרה הוא בחינת שמאל, בחינת לוי (עיין זוהר קרח קע"ו:). בחינת: "וטהרת את בני לוי" (עיין במדבר ח). ולוי הוא בחינת שמאל כידוע. ועל כן עקר אחיזת הטמאה הוא מבחינת שמאלא, כי שמאל הוא בחינת הטהרה, שמשם עקר אחיזת הטמאה כנ"ל: וכל זה, הינו בחינת שמאל, בחינת טהרה, בחינת הבחירה, שמשם עקר השתלשלות הטמאה, שהוא הרע וההתנגדות, בחינת שקר כנ"ל. כל זה נמשך מבחינת אחר הבריאה, אחר שיצא הבריאה מכח אל הפעל. שאז היה כביכול שני בחינות, דהינו האחד והבריאה וכנ"ל. נמצא שעקר אחיזת השקר, שהיא הטמאה וכו', הוא מחמת הרחוק מאחד כנ"ל, הינו מבחינת אחר הבריאה וכנ"ל: ועל ידי השגחת השם יתברך, אפלו אחר הפעלה, שהוציא הקדוש ברוך הוא מכח אל הפעל, כל הדברים הם באחדות עמו. והרע יונק מהשארת ההשגחה, הינו מאחורי כתפה כידוע (עיין זוהר חוקת קפ"ד:). והוא רחוק מאחד. ועל ידי אמת השגחת השם יתברך עליו, כמו שכתוב (תהלים ק"א): "עיני בנאמני ארץ". ועל ידי השקר שהוא הרע, מסיר ממנו השגחת השם יתברך, כמו שכתוב (שם): "דבר שקרים לא יכון לנגד עיני", ואין חיותו אלא מאחורי כתפא. נמצא מי שהוא רוצה שיהיה אחר הישות והפעלה שהוציא מכח אל הפעל, שיהיה כלו אחד, שיהיה אב ובן כאחד, כמו שהיה מקדם כשהיה בכח, ישמר עצמו משקר, ועל ידי זה השגחת השם יתברך עליו, ואזי כלו אחד: וזה שאמר רבי עקיבא, כשאתם מגיעים לאבני שיש טהור. שיש טהור, הוא בחינת אחר הפעלה, שהוא יש, ואז שיך שם טהור כנ"ל. אם תרצה שיהיה כמו קדם הפעלה שהיה בכח, שיהיה אב ובן כאחד. וזהו, כשאתם מגיעין לאבני. הוא בחינת אב ובן כחדא, שהוא בחינת קדם הבריאה שהיה בכח, שהיה הכל אחד. שיש טהור, הוא בחינת אחר הפעלה, שהוא בחינת ישות וטהרה. אם תרצו להגיע שיש טהור, לאבני. אל תאמרו מים מים, הוא בחינת שקר כנ"ל. שנאמר: "דבר שקרים לא יכון לנגד עיני", כי על ידי שקר הוא מסיר מעליו השגחת השם יתברך, והוא רחוק מאחד. אך על ידי אמת, השגחת השם יתברך עליו. ועל ידי ההשגחה, כלו אחד, כמו שהיה קדם הבריאה כנ"ל: ועל כן שכר עולם הבא, "עין לא ראתה אלקים זולתך" (ישעיה ס"ד, ועין ברכות ל"ד:). כי מאחר שיהיה כלו אחד, לא יהיה עין שיראה, רק "אלהים זולתך": ואמר אז, שגם בזה יש קשיא מה שאי אפשר להבין. כי אם כן איך יהיה חלוק השכר לכל אחד ואחד לפי מדרגתו, ולפי עבודתו ויגיעתו בזה העולם בשביל השם יתברך. כי בודאי גם בהסוף האחרון, לא יהיו כלם שוים. ומאחר שיהיה כלו אחד, איך שיך חלוק בין אחד לחברו לפי מדרגתו. אך יש בזה סוד שאי אפשר להבינו, והדברים עתיקים:

(שיך לעיל): ובשביל זה השקר מזיק לעינים, כי על ידי השקר מסלק השגחת עיני השם יתברך, ופוגם בעינים, שהם בבחינת השגחה כנ"ל. כי השקר נמשך מרחוק מאחד, שמשם עקר אחיזת הטמאה, שהוא הרע, שהוא השקר, כנ"ל. ומחמת זה בעצמו, פוגם על ידי שקר בהשגחה, ומסלק השגחת השם יתברך מעליו. כי על ידי השגחת השם יתברך הכל אחד, אחר הבריאה כמו קדם הבריאה. ועל ידי השקר פוגם באחד, כי השקר רחוק מאחד כנ"ל. על כן מסלק ההשגחה על ידי השקר, ומפריד, חס ושלום, אחר הבריאה מקדם הבריאה, שמשם עקר אחיזת הטמאה כנ"ל. אבל על ידי אמת, שהוא בחינת כלו אחד, כלו טוב על ידי זה ממשיך השגחת השם יתברך, ואז הכל אחד. כי על ידי ההשגחה, נכלל אחר הבריאה בקדם הבריאה כנ"ל. וזהו אמר רבי עקיבא וכו' כנ"ל: ובזה מקשר המאמר הזה היטב, תחלתו בסופו, וסופו בתחלתו וכן באמצעותו, והבן היטב:


רבי חנינא בן חכינאי אומר הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי ומפנה לבו לבטלה הרי זה מתחיב בנפשו (אבות פ"ג):

כי יש אפיקורסים, שאומרים שהעולם הוא מחיב המציאות. ולפי דעתם הרעה המשבשת, נדמה להם שיש על זה ראיות ומופתים, חס ושלום, ממנהג העולם. אבל באמת הבל יפצה פיהם, כי באמת העולם ומלואו הוא אפשרי המציאות. כי רק השם יתברך לבד הוא מחיב המציאות, אבל כל העולמות עם כל אשר בהם הם אפשרי המציאות. כי הוא יתברך בראם יש מאין, וביכלתו וכחו ואפשרותו יתברך היה לבראם או שלא לבראם, על כן בודאי כל העולם ומלואו הוא אפשרי המציאות. אך מאין נמשך הטעות, שיכולין לטעות, חס ושלום, שהעולם הוא מחיב המציאות, חס ושלום. דע שזה נמשך מחמת שבאמת עתה שכבר נאצלו ונמשכו נשמות ישראל, עתה בודאי העולם הוא בבחינת מחיב המציאות. כי כל העולם ומלואו הכל לא נברא אלא בשביל ישראל כידוע (ויק"ר פל"ו ורש"י ריש בראשית) וישראל מושלין בעולם. ועל כן בודאי עתה אחר שנאצלו ונבראו נשמות ישראל, כביכול הוא יתברך מכרח לברא ולקים העולם. כי על מנת כן האציל נשמות ישראל, כדי לברא בשבילם כל העולמות. אך נשמות ישראל בעצמן כשנאצלו, היו הם בעצמן עם כל העולמות התלויים בהם, הכל היה אפשרי המציאות, כי היה באפשרותו להאצילם ולבראם או שלא לבראם. אך תכף כשנתרצה הקדוש ברוך הוא להאציל נשמות ישראל, אזי היה כל העולם בבחינת מחיב המציאות. כי מאחר שנאצלו נשמות ישראל, אזי כביכול הוא מחיב להמציא העולם, כי על מנת כן נאצלו נשמתן, שכל העולמות יבראו בשבילן, והם ימשלו בכל. והבן היטב. ומזה נשתלשל ונמשך הטעות של האפיקורסים שאומרים שהעולם הוא, חס ושלום, מחיב המציאות. אבל באמת רק השם יתברך לבד הוא מחיב המציאות, אבל כל הדברים הם אפשרי המציאות כנ"ל:

ועקר הכונה שברא כל העולם בשביל ישראל, היה כדי שישראל יעשו רצונו, ושיחזרו וידבקו בשרשן. דהינו שיחזרו ויכללו בו יתברך, שהוא מחיב המציאות, ובשביל זה נברא הכל. נמצא כל מה שישראל עושין רצונו של מקום, ונכללין בשרשם, שהוא מחיב המציאות. על ידי זה נכלל כל העולם שנברא בשבילם, בחיוב המציאות. כי עקר התכלית שנברא העולם הוא בשביל זה, ורק בשביל זה מחיב השם יתברך כביכול, לברא ולקים כל העולמות בשביל ישראל כנ"ל, כדי שיעשו רצונו כנ"ל. ועל כן אז דיקא כשעושין רצונו, נכלל העולם בבחינת מחיב המציאות כנ"ל. כי כל מה שעושין רצונו יותר, הם נכללין ביותר עם כל העולמות התלויים בהם בחיוב המציאות. כי על ידי שעושין רצונו יתברך, הם חוזרין ונכללין בו יתברך שהוא מחיב המציאות, ואז נכללין עמהם כל העולמות התלויים בנפשם, בחיוב המציאות כנ"ל: אך לזכות לזה להכלל בשרשו, דהינו לחזר ולהכלל באחדות השם יתברך, שהוא מחיב המציאות. זה אי אפשר לזכות, כי אם על ידי בטול. שיבטל עצמו לגמרי, עד שיהיה נכלל באחדותו יתברך: ואי אפשר לבוא לידי בטול, כי אם על ידי התבודדות. כי על ידי שמתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין קונו, על ידי זה הוא זוכה לבטל כל התאוות והמדות רעות, עד שזוכה לבטל כל גשמיותו, ולהכלל בשרשו: אך עקר ההתבודדות הוא בלילה, בעת שהעולם פנוי מטרדת העולם הזה. כי ביום, על ידי שרודפין העולם אחר העולם הזה, הוא מבטל ומבלבל את האדם מלהתדבק ולהכלל בהשם יתברך. ואפלו אם הוא בעצמו אינו טרוד, אף על פי כן מאחר שהעולם טרודים אז, ורודפים אז אחר הבלי העולם הזה, על ידי זה קשה אז לבוא לידי בטול: וגם צריכין שיהיה ההתבודדות במקום מיחד, דהינו חוץ מהעיר בדרך יחידי, במקום שאין הולכים שם בני אדם. כי במקום שהולכים שם בני אדם ביום, הרודפים אחר העולם הזה, אף על פי שכעת אינם הולכים שם, הוא מבלבל גם כן ההתבודדות, ואינו יכול להתבטל ולהכלל בו יתברך. על כן צריך שילך לבדו בלילה, בדרך יחידי, במקום שאין שם אדם. ושם ילך ויתבודד, ויפנה לבו ודעתו מכל עסקי עולם הזה, ויבטל הכל, עד שיזכה לבחינת בטול באמת. הינו שבתחלה ירבה בתפלות ושיחות בהתבודדות בלילה בדרך יחידי כנ"ל, עד שיזכה לבטל זה הדבר, דהינו לבטל מדה ותאוה זאת. ואחר כך ירבה עוד בהתבודדות הנ"ל, עד שיבטל מדה ותאוה אחרת. וכן ינהג זמן רב בהתבודדות, בזמן הנ"ל, ובמקום הנ"ל עד שיבטל הכל. ואחר כך עדין נשאר ממנו איזה דבר וכו', ואחר כך מבטלין גם זה, עד שלא נשאר ממנו כלום. [פרוש כי יכול להיות אחר שבטל כל התאוות ומדות רעות, עדין נשאר ממנו כלום. דהינו שעדין לא בטל לגמרי הגאות והגסות, עד שנחשב בעיניו לאיזה דבר. ועל כן צריכין להתיגע ולהרבות בהתבודדות הנ"ל, עד שלא ישאר ממנו כלום, שיהיה בבחינת מה באמת, עד שיזכה לבחינת בטול באמת]. ואזי כשזוכה לבטול באמת, ואזי נכלל נפשו בשרשו, דהינו בו יתברך, שהוא מחיב המציאות. אזי נכלל כל העולם עם נפשו בשרשו, שהוא מחיב המציאות, כי הכל תלוי בו כנ"ל, ואזי נעשה כל העולם על ידו בבחינת מחיב המציאות כנ"ל:

ועתה תראה פלאי פלאות, איך כל זה מבאר עתה בהמשנה הנ"ל באר היטב. וזהו הנעור בלילה כפשוטו,

דהינו שהוא נעור בלילה, ומתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין קונו והמהלך בדרך יחידי, הינו כנ"ל, שהולך בדרך יחידי דיקא, במקום שאין בני אדם הולכים שם כנ"ל, כי אזי הוא עקר שלמות ההתבודדות, בלילה, ובדרך יחידי דיקא כנ"ל, כי אז דיקא יכולין לבוא לבחינת בטול כנ"ל ומפנה לבו לבטלה-דהינו שמפנה לבו מכל עסקי העולם הזה- לבטלה, כדי לזכות לבחינת בטול כנ"ל ואז זוכה שיכלל נפשו במחיב המציאות כנ"ל, ואזי נכללין כל העולמות עם נפשו במחיב המציאות כנ"להרי זה מתחיב בנפשו, שנכלל כל העולם בבחינת מחיב המציאות עם נפשו כי על- ידי ההתבודדות הנ"ל, זכה לבחינת בטול, עד שנכלל נפשו בחיוב המציאות, ועל-ידי-זה נכלל כל העולם עם נפשו בחיוב המציאות כנ"ל, ונעשה נפשו וכל העולם בבחינת מחיב המציאות כנ"ל, וזהו: 'הרי זה מתחיב בנפשו' כנ"ל:

(והא לך לשון רבנו מה