ספר הפליאה — קטע 67

על מזבח הזהב כי אם פעם אחת בשנה לכלול הזהב עם הכסף. ולא לעשות במתכונתה של שמן המשחה הכתוב בתורה, דא"כ אתה מודה שיש שם אחר כמוהו, ולא להוציא בדי הארון כי לא יסורו ממנו ואם תסירם תשנה סדר תיקונו. ולא יזח החושן מעל האפוד כי שניהם אחד, ולא יקרע המעיל כי אין קריעה וחסרון למעלה, ולא להעלות קדשים בחוץ בתורת קרבן שאין הקדשים נקרבים בחוץ אלא בקדש, ולא להעלות בעלי מומין למזבח כי המומין בחוץ עולים. ולא לשחוט בעלי מומין לשם קרבן כי הכניס מום במחשבתו. ולא להקטיר אימורי בעלי מומין לשם קרבן בין רב בין מעט. ולא לזרוק דם בעלי מומין על גבי המזבח. ולא להקריב בעל מום עובר שאף שהוא עובר מ"מ נדחה וכיון דאדחי אדחי, ולא ליתן מום בקדשים ולא להקריב קרבן תפל שאינו ראוי לאכילה שנאמר היאכל תפל מבלי מלח, ולא להקריב שאור כי הוא מורה קושי ודין ונשתנה ממראיתו, אך ביום החמשים הוא היובל הגדול הוא קודש וכל הדינין

מתבטלין ואין יצר הרע אז מקריבין חמץ הוא שנאמר על שתי הלחם חמץ תאפנה, ולא להקריב דבש אף שהוא מתוק מורה דין במראיתו ומשם שהוא הקושי זב הדבש ודוגמת הענין הדבורה שעוקצת מר וקשה מקבצת הדבש דוגמת הסוד. ולא להקריב אתנן זונה ומחיר כלב ששניהם תועבה והזונה היא לילית ואתננה בחוץ ולא בפנים. וכלב הוא שנאמר מיד כלב יחידתי ומחירו קשה, ולא להמיר ולא לשנות מקרבן לקרבן כי אין להם מחצבה אחת לכל הקרבנות וגם ההמרה למה יחלוף כח בכח מ"מ והיה הוא ותמורתו יהיה קודש. ולא להאכיל בשר הפסח לישראל שנשתמד כי הוא שה תמים זכר בן שנה והוא הוציא עצמו מן הכלל, ולא יאכל אדם טמא קדשים ולא יאכל מן הקדשים שנטמאו כי הוא מורה על הטומאה שהוא ראוי בקדשים, ולא לאכול נותר ולא פיגול ולא יאכל זר תרומה כי מה לזר עם התרומה. ולא יאכילנו תושב כהן ושכיר כי זרים הם אצלו. ולא יאכל ערל תרומה שאין ערלה בקדשים וה"ה שאר קדשים, ושלא

יאכל כהן טמא תרומה כי הטומאה הפך התרומה. ולא יאכל חלל קודש ולא תרומה ולא חזה ושוק וכ"א יתבאר משפטו בפנים בעז"ה. ולא תאכל מנחת כהן כי הוא המרצה ומכפר ביניהם לאביהם שבשמים וצריך קרבנו שיהיה כלול. ולא לגזוז את הקדשים ולא לעבוד בהם כי אין עובדים בקדשים, ולא לאכול בשר חטאת הנעשית לפנים ולא לאכול פסולי המוקדשים שהטיל בהם מום בכוונה, ולא לאכול מעשר שני של תירוש ודגן ויצהר חוץ לירושלים, ושלשתן ג' מצות ל"ת והטעם נאמר בפסוק למען תלמד ליראה וכו' והסוד יתבאר במקומו בע"ה. ולא לפדות בכור בהמה טהורה כי לכהן הוא, ולא למכור מעשר בהמה, ולא יאכלו הכהנים חטאת ואשם חוץ לעזרה כי בעזרת המזבח ולמעלה עולים איש כמשפטו, ולא לאכול קדשים קודם זריקת דמן, ובכללו שלא לאכול פרי תבואה חדש קודם הפסח. ולא לאכול כרמל מתבואה חדשה ולא לאכול קלי מן החדש הוא שנאמר ולחם וקלי וכרמל וגו' עד הביאכם את קרבן אלהיכם

הוא הכבש הבא מן העומר, ולא יאכל מעשר שני בטומאה, ולא יאכל בכורים קודם הנחתם בעזרה כי הבכורים אל העזרה באים ומשם יאכלם, ולא יאכלו באנינות מעשר שני כי הוא אינו מורה לא אנינות ולא טומאה, ולא להוציא מעשר שני על דברים שאין בהם אכילה ושתייה כי באכילתך אוכלת גם כ"י מעשר העליון, ולא לאכול טבל כי אתה אוכל דבר שאינו שלך, ולא יקח כהן גרושה זונה וחללה שנאמר כי קדוש הוא לאלהיו כי הוא איש חסד וחללה מכח העבירה וזונה מכניס הפלגשים לפנים וגרושה יונקת מכוחות הטומאה, ולא יבעול כה"ג אלמנה אפי' בקדושין מפני שמחללתו, ולא יכנוס כהן פרוע ראש למקדש כי דוחק רגלי השכינה שלא בכבוד, ולא לצאת מן העזרה בשעת העבודה כי מברך הצד החיצון, ולא יטמא כהן הדיוט לשאר מתים ולא יטמא כה"ג אפי' לקרוביו ודיני טומאות יתבאר בע"ה. ודע שטומאת המת הוא מצד סיבת המלאך המות המשחית והממית אותו שהוא נקרא יצר הרע. כאשר אמרו רז"ל

הוא שטן הוא מלאך המות הוא יצה"ר שנאמר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ ואומר והושעתי אתכם מכל טומאותיכם, ולכן ארז"ל על ו' צדיקים ידועים שלא שלט בהם מלאך המות ואלו הם אברהם יצחק יעקב משה אהרן ומרים שנאמר בהם ע"פ ה'. ומרים שלא נאמר בה ע"פ ה' שגנאי הוא הדבר, וכשאמרו בכל רמז על השכינה שהיתה מיתתם על ידה כדכתיב כל הנקרא בשמי זהו שאמר ר"מ גדול השלום שלא ברא הקב"ה מדה יפה יותר מן השלום שנתנוהו לצדיקים בשעה שנפטרים מן העולם, ג' כיתות של מלאכי השרת מקדימין אותו בשלום הראשונה אומרת יבא שלום שנייה אומרת ינוח על משכבו. שלישית אומרת הולך נכוחו, ולא דיין לצדיקים שמיתתן בכבוד שנאמר וכבוד ה' יאספך אלא שמקלסין לפניו יבא שלום יבא שלום זהו שאמרו רז"ל משמת רבי בטלה כהונה שלא מת משום כח מכוחות הטומאה ולא היה מטמא וע"כ נתעסקו הכהנים בו, ובכלל כבוד ויראתו ב"ה שלא להעלות לרגל בחג בלא קרבן דכתיב כבד את ה' מהונך:

ד"ה לא תרצח שלא להרוג נקי ובכללו לא תרצח שלא להרוג נקי ובכללו שלא לנטות אחרי רבים בדיני נפשות אם לא היו ב' מחייבין יותר מן המזכים. ובכללו מ"ע להטות אחרי רבים בדיני ממונות אם תהיה מחלוקת בסנהדרין בדיני ממונות. ולא ילמוד חובה מי שלמד זכות בדיני נפשות תחלה. ולא למנות בדיינים אדם שאינו יודע בתורה כי אע"פ שהוא חכם בכל חכמות שאין הדין תלוי בסברא אלא מה שגזר הש"י ואם לא ידע איך ידון, ולא לחתוך הדין ע"פ עד א'. ולא לחתוך הדין באומד הדעת עד שיראו ב' בני אדם גופו של דבר. ולא יהרוג מחויב הריגה קודם שיעמוד בדין, ולא לחוס על הרודף אלא הורגין אותו קודם שיגיע לנרדף שנאמר וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד, ולא ליקח כופר מן הרוצח ולא יקח כופר בגלות רוצח בשגגה. ולא לעמוד על הדם, ולא להניח מכשול ולא להכשיל בדרך, ולא להוסיף במלקות, ולא ילך רכיל וכן הוא אומר אנשי רכיל היו בך וארז"ל לשון הרע הורג שלשה האומרה והמקבלה והנאמר עליו, ולא

לשנאות בלב ולא להלבין פני אדם מישראל, ולא לחבול כלים שעושין בהם אוכל נפש שנאמר כי נפש הוא חובל. ולעשות במלחמת הרשות כמשפט שנאמר כי תקרב אל העיר וקראת אליה לשלום. ולא לנקום ולא לנטור שאין זה הנוקם והנוטר הולך בדרכיו של הקב"ה שנאמר כי חסיד אני נאום ה' ולא אטור לעולם. ואומר הינטור לעולם אם ישמור לנצח ואינו נוקם אך נקרא נושא עון ועובר על פשע ואין משתמש בשתי מדות הללו כ"א להנקראים בשם צריו ואויביו נוקם השם לצריו ונוטר הוא לאויביו, ובכללו שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד כי שמא שוחט שני קרובי בשרו, ולא ליקח האם על בנים הבנים צועקים ואינם נענים. ולא יקלל אב ואם כי הם דוגמא עליונה ושלא להכות ולא לקלל משאר ישראל שנאמר לא תקלל חרש:

ד"ה לא תנאף ובכללו הוא שלא לא תנאף ובכללו הוא שלא לגלות ערות אם וערות אב ולא לגלות ערות אשת אב ולא לגלות ערות אחותו מן האם ומן האב ולא לגלות ערות בת בנו ולא ערות בת בתו ולא ערות אשה ובתה ולא ערות אשה ובת בתה וערות הבת ולא לגלות ערות אחות האב וערות אחות האם. ולא אשת אחי האב ולא אשת הבן ולא אשת אח ולא ערות אחות אשתו והסוד בכל אלו שלא להשיב הדבר הנפרד לשורשו והענף לעיקרו. וכן ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לטמאה בה ולא תביא אשה בהמה עליה שנאמר תבל הוא, ולא לשכב עם זכר שנאמר תועבה הוא. ולא לגלות ערות האב ואחי האב ולא לקרב אל העריות בדבר המביאו לידי גילוי ערוה. ולא תלבש אשה לבוש איש ולא איש לבוש אשה וכל אלו מ"ע ומצות ל"ת כולם הם צורך ישראל וצורך גבוה וכ"א בע"ה אעמידהו במעמדו:

ד"ה וראה עתה והבן שתרי"ג מצות וראה עתה והבן שתרי"ג מצות כולם שמעו בהר סיני בכלל עשרת הדברים כ"א בפרטיו ודקדוקיו בכל הצורך ומלאו שמעו עשה ומעשה שמעו לאו להודיעך שכולם אחוזים זה בזה זהו שארז"ל זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ולא אוזן יכולה לשמוע. שכוונתם לשמוע בקול אחד שני דברים זה הפך זה עשה ולא תעשה וזה א"א לבשר ודם לאומרו ולשמוע, ובאו מ"ע רמ"ח להזהיר אברי האדם שהם רמ"ח בדרך הישר והטוב לקדשם ולטהרם וללבנם ולבררם להדמות ליוצרו, ומצות ל"ת שס"ה להרחיק ולמנוע מן הדרך הרע וממדות המגונים ובזה יהיה הגוף והנשמה בדרך אחד ובהסכמה אחת. ודע והבן שזה אני יודע מאבי ז"ל שפיו כפי השכינה בתורת משה ע"ה שהתורה ברורה כולה אמורה מפי הגבורה ואין בה אות ונקודה ועוקץ וניקוד וטעם שלא לצורך וכולה בנין אלהים חצובה בשמו של הקב"ה ואין הפרש בין ותמנע היתה פלגש ובין אלוף מגדיאל ובין עשרת הדברים ובין שמע ישראל והמחסר

ממנה אות אחד כאלו החסיר שם שלם ועולם מלא רק צריך לספור האותיות והתיבות החסירים ויתירות וכתיב ולא קרי, וקרי ולא כתיב אותיות גדולות וקטנות, וזה יהיה נטוע בלבך וחקוק בקרבך וישמור כל אדם מלומר שעזרא הוסיף אותיות מלבו בהעתיקו אפי' אות א' ונקודה וטעם שזה כפירה גמורה וע"ז אמרז"ל בפ' חלק האומר אין תורה מן השמים או פסוק זה משה מפי עצמו אמר זה כי דבר ה' בזה וי לנפשיה האומר זה, ולפי שהמצות הם גופי התורה הקדושה הרי העוסק בהם מטהר ומתקדש והוא קדוש ודבוק בקדוש וע"כ יש לזהר האדם שלא יטמא את נפשו בשום צד המטמא, וראה כמה הזהירה התורה שאסרה לנו מפריס פרסה ולא יגר או יגר ולא מפריס ולא מפריס ולא יגר ומי לא ירום קולו בשמים ע"ז לאמר מה איכפת לן אי לא יפריס אי לא יגר הלא בשר רך וטוב לבן ושמן הוא והאוכלים אותם אנו רואים שאין ניזוקין ממנו ולא נחלשים ואם מפני שהוא בשר יאסור לנו כל בשר שבעולם. אך

הכוונה הוא כך יש מהם שאצילותם מכוחות הטומאה והם נקראים ערלה ויש מהם מקליפי ערלה והנאצלים מן הערלה יש להם מעלה א' או מפריס או יגר והנאצל מקליפי ערלה לא מפריס ולא יגר כי הערלה נאחז מן ההקף וקליפי ערלה נאחזים חוץ להיקף, והבהמות הטהורות מפריסי פרסה כי מוכרח הוא להעיד בצינורות ולהעלות גרה כענין צדיק חונן ונותן ואינו כובש המאכל במיעיו וישראל הקדושים והטהורים אוכלים מן הבאים בטהרה כי אנשי רשע הרבה מינים הם מהם שוכנים בבהמות הטהורות ומהם שוכנים בטומאות הערלה ובקליפי ערלה והעד שאינו מפריס כי הוא חיצון וע"כ האוכלו אוכל כלי שנשתמש בה נפש טמאה, אך הבהמה הטהורה אם יודע שיש תיקון בהנאתה ובאכילתה יאכלנו ואם לאו למה יאכל נפש אביו או קרובו ויוליכנו ע"י אכילתו חוץ ממשפחתו ומבית אביה והוא יתן הדין במקומו וגם למה ישלח ידו לעשות לה דין שלא כמשפט כי אוכלים אותה טובים ורעים ולכן משוך ידך מזה.

וראה כמה חששו חז"ל בדברים אלו והוא שארז"ל בדרך משא ומתן והוא כולה רמז וסוד וז"ל בהמה טהורה שילדה כעין בהמה טמאה מותר באכילה ובהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסורה באכילה, ראה בעיניך הטהור הולך בטמא והטמא בא בטהור ונשאו ונתנו בדבר ואמרו שהבא מן הטהור טהור והבא מן הטמא טמא, רבונא דכולא עלמא למה לא ניזיל בתר דידיה שהרי אנו רואים שאינה מעלה גרה וצורתה צורת חזיר ואף כי נולדה מרחלה לא נאכל אותה שהתורה אסרה בפירוש ואתה מתירה וגם אם אנו רואים צורתו צורת צאן והוא מעלה גרה ומפריס פרסה וטוב ושמן והתורה התירתו ולמה תאסור אותו מצד אמו וכי את אמו אנו אוכלים אמו טמאה ותעמוד בטומאה וזה טהור ונאכלנו שומו שמים על זאת טמא הבא מן הטהור הוא כלו זרע טמא וכח טמא ולמה נאכל אותו וא"כ שאתה מתירו מכח האם אם גבר כח אמו למה לא נולד כאמו אלא ע"כ שאביו גבר ולכן נולד כצורתו ואפ"ה אתה מתירו כ"ש טהור הבא מן

הטמא שיהא מותר שהרי כח אביו גבר ודומה לאביו וא"כ או שניהם תתיר בחמס או שניהם תאסור בעול, ואיני אומר דבר אליבא דמ"ד שהטמא אינו מתעבר מטהור וטהור אינו מתעבר מטמא ולא דקה מגסה ולא גסה מדקה ולא בהמה מחיה ולא חיה מבהמה והכוי בריה בפ"ע הוא כי הוא סובר טמא הבא מטהור אביו ואמו טהורים אלא שבא ענף שלא ממינם ונטהר עמהם וכן טהור הבא מטמא אביו ואמו טמאין אלא שבא ענף ממין אחר ונטמא עמהם ועל שניהם קיש קיש קריה ואין כאן אלא דמיון פועל ולא אביו מין אחר ולא אמו מין אחר אלא הנפש ההוא אע"פ שבא ממין טהור נלבשה בלבושה הראשון והשגתו השגה אמיתית ומי ידבר בהשגתו, אלא אומר אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה ודייק לומר את זה דווקא לא תאכלו אבל אתה אוכל דבר הבא ממעלי גרה וממפריסי פרסה אע"פ שאין בו סימן ואיזה זה טמא הבא מטהור וקרא מסייעו שאומר בגמל טמא הוא, הוא טמא אבל טמא הנולד מטהור אינו טמא ולמה

לא יהיה טמא והלא אביו הוא טמא ואמו טהורה ולמה יגרר אחר אמו ולא אחרי אביו אלא כמו שאמרתי שאין הטמא מתעבר מן הטהור וכו', וא"ל איך אמר זה הנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא במתיבתא דרקיע הכי אמרו כאלו עבורו מן הטמא ואלו סברו שעבורו מן הטמא ונשאו ונתנו וביררו שאין מקבל הריון אלא ממינו ודווקא כענין זה התירה התורה כי מקבל שבים ה' אבל טמא כל היוצא ממנו טמא וטהור כל היוצא ממנו טהור, והדין נותן אחר שהטמא הוא חיצון וזה הטהור נטמא בעבירה ונגרש ממקומו ובהמה טהורה הטהור בטהור שהבא הטמא ושכן במעון הטמא למה יבוא הטהור לטמאות נפשו ממנו עד שהחמירו אף במי רגליהם ונשאו ונתנו בדבר זה ואף שנראה מדבריהם שמבקשין היתר אפ"ה אין הכוונה הוא כך שיוצא מן הטמא טמא רק להראות חומר הנפש החוטאת אע"פ שנראין הדברים להיות חלק מהם טהור אפ"ה אין תקנה מצד פשעה וחטאתה. רק בהסתלק משם:

ד"ה וראה לשונם בעי מיניה מרב ששת וראה לשונם בעי מיניה מרב ששת מי רגלים של חמור מהו וסוסים וגמלים לא מבעיא ליה דאע"ג דלא עכירי ואיכא למימר מיא עייל מיא נפיק אפ"ה לא קא שתי ליה משום היוצא מן הטמא. אלא חמור דמעלי לירוקא ונהגו לשתותו לרפאות הירקון מהו לשתותו ובקש למצוא היתר לרפואה והעמיד שאסור הואיל שאין בו סכנה והדין נותן, וראה עתה איך דבריהם קשים כחומץ לשינים וכעשן לעינים שהרי הם אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסים אותו לגופן ואינם ממצות אותו מגופן ומצאו היתר לו את זה לא תאכלו שרץ העוף טמא לא תאכלו אבל אתה אוכל מה ששרץ העוף משריץ ואיזה זה דבש דבורים, ולדבריהם יהיה גם השתן של חמור מותר דלא גרע מדבש אלא הכוונה שהשתן לוקח עכוריות מהגוף. והנה בו חלק מטמא, אך הדבש אין בו מציצה מהגוף כלל ודבש גיזין וצרעין מותר באכילה והאוסר אוסר אותם משום שם לווי, ולדבריו קשה הא יש שם לווי גם בדבורים אלא צדקו דברי האוסר דבש גיזין וצרעין

כי יש בו מציצה מגוף ודומה לשתן החמור הטמא, וא"ל למה לא אסרו גם אלו ומה התירה מצאו המתירין אחרי דאית מציצה, כי יש לומר שבמתיבתא דרקיע הכי הוי הדברים שרץ עוף טמא אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ והוא דבש, ובמתיבתא דרקיע לא חלקו בין דבש לדבש, א"ל הקב"ה אל תכניסו טומאה כי לא אמרתי רק דבש דבורים ולא גיזין וצרעין כי הם ודובשם שוין וזהו שם לווי וכאשר הדברים למעלה כן הדברים למטה שמשם בא אלינו ותמצא כאלה דברים בהרבה מקומות שבא אליהו ז"ל וקא מיבעיא ליה מיניה במאי קא עסיק קב"ה והשיב כפי שעוסקין הם למטה כענין פלגש בגבעה וכיוצא בו. וראה והבן שארז"ל פרש הטמא מותר באכילה שאין לה שום חלק מהטומאה. וע"ז התירו עור הבא נגד פניו של חמור מטעם שדנו אותו פרש בעלמא כי זה העור אינו נולד מגוף הבהמה והדין עמהם, מ"מ השומע דבריהם ישתגע אם בהמה טמאה אכלה דבר טמא כגון דובים שאכלו בשר חזיר וחלב למה

יהא הפרש טהור ומותר הלא בא מטמא וגם זה העור הבא נגד פניו של חמור מי הכניסו שם מן הרוחות בא או מן הזיקים ע"כ מטמא בא ולא יהא מותר באכילה, אלא כל דבר הנאכל מתחלק לחלקים ר"ל טמא שאוכל טמא הראוי מהנאכל להדבק בטמא ידבק ויעשה בשרו ממש, והראוי להסתלק מהטמא ולצאת ממנו נעשה פרש ואותו הפרש אחר שיצא מהטמא ולא נשאר בגופו אין בו דין טומאה, אך העור שבא נגד פניו של חמור אין כאן מקומו ובעז"ה יתבאר באריכות כי לא יובן בקיצור:

ד"ה וראה והבן שדג טהור יש בו וראה והבן שדג טהור יש בו קשקשת וסנפיר שהקשקשת הוא כעין חומה סביב העטרה מפני הטומאה השוכנת סביבתה, וסנפיר הם הנאחזים וע"כ הם חדים וקשים, אך הדגים אשר אין להם קשקשת הם חיצונים מ"מ יש להם סנפיר הם קליפים הנאחזים מן הערלה ולכן סנפיר בלא קשקשת אפשר וקשקשת בלא סנפיר א"א, ועל שההיקף מרחם ונותן ע"כ לא תמצא בדוגמתן הורג וממית, הלא תראה ששוורים וצאן אוכלים עשב ודוב וארי טורפין ואוכלין כי להם אכזריות, אך מין האדם אין הפרש בין פנימי לחיצון לענין הבריאה כי כולם נראין אדם מבלי הבדל ולכן צוותה התורה לעשות המילה לצאת מן הערלה, מ"מ גם צורתם משתנים בשוכבם שלא במינם, ואין לומר לעשות הבדל והיכר בין פנימי וחיצון בהיותו אדם דאם כן אין לך עדות ברורה וחזקה מזו שיאמרו שתי רשויות הם א' האציל את זה המין והא' האציל את זה המין ואתה נותן יד לפושעים, לכן הם אדם אחד וצורתם אחת ומלך אחד עליהם. וראה כמה דקדקו

שלא לטמא עצמם אע"פ שאין בדגים אדם מ"מ יש כוחות חיצוניות ופנימיות במים השוכנים