שער הכוונות - דרושי תפילין דרוש ז דרוש ז': בענין תפילין מחודש בקיצור בכל ענייניו אחר עטיפת הציצית יניח תפילין, והמניח הוא ז"א בסוד מ"ש חז"ל שהקב"ה מניח תפילין, וענין התפילין עצמם הם בסוד המוחין שלו כי הנה נתבאר אצלינו כי בתחי' הם ד' מוחין ואח"כ כשמתלבשין תוך נה"י דאימא טרם שנכנסין תוך ז"א עצמו חוזרים להיות שם בסוד ג' מוחין בלבד ואחר שנכנסי' בז"א נמשך קוצ' דשערי דאריך אחורי רישא דז"א במקום העורף ומוציא הארת הד' מוחין לחוץ במקום המצח דז"א וגם מוציא הארת מלבושיהם שהם נה"י דאימא ולכן הם ד' פ' כנגד הארת ד' מוחין עצמן והד' בתים כנגד הארת מלבושיהן שהם נה"י כנז' ואע"פ שאינן רק ג' עכ"ז הוצרכו להתחלק לד' בתים כדי להלביש בחוץ את ד' הארות המוחין גם ט"א לזה והא כי נודע כי זו"ן היו בתחילה ביחד בסוד העיבור תוך אימא אבל הז"א היה בחי' ג' גו ג' בסוד נה"י גו חג"ת ונוקבא היתה ז' להם בבחי' העטרה קשורה ביסוד וכשנולדו ויצאו לחוץ חזר הז"א
להיות בסוד ו"ק גמורים גם נוקבי' נתפשט' וירדה במקומה ולכן היו הבתים ד' כנגד נה"י ומלכות ולהורות אל סוד העיבור הנז' נמצאו כאן כ"א אזכרות כמנין אהיה בתש"ר וש"י. והענין הוא כי בהיותם בסוד העיבור היה הז"א בסוד ג' קוים לבד ג' גו ג' והמלכות בסוד עטרה כנז' הרי ז' וכל א' מאלו הז' נכלל בכל א' מהג' קוים הנז' והרי הם ג"פ שבעה הם כ"א ולהיות כי אימא הנקרא אהיה ובתוכה היה העיבור ולכן נרמזו האזכרות בסוד מספר אהיה וא"ת א"כ יהיו כ"א שמות של אהיה ולא שם הויה. הטעם הוא כי שם אהיה מורה בחי' התפשטות אמנם ההויה מורה על היותו כמו שהוא עתה טרם שנתפשט במוחין והנה הבטישא דקוצא דשערי הנז' לא הועיל' רק להוציא הארה בלבד של המוחין ואינה אלא בזמן שבהמ"ק קיים אבל אחר החורבן כבר נתבאר אצלינו כי המוחין דגדלות מסתלקין וחוזר ז"א לקטנות בכל יום ויום בסוד חדל נא מי יקום יעקב כי קטן הוא. ואמנם בשעת ק"ש ותפלה יש בנו כח
להחזירם בו ואחר התפלה מסתלקין אבל עכ"ז נשאר שם כל היום קצת רשימו של הארה ולכן כל היום הוא זמן תפילין אבל בלילה מסתלק אפי' הרשימו ולכן לילה לאו זמן תפילין הוא. וענין הרצועות דתש"ר הם נ"ה דאימא שעומדים בסוד אור מקיף על ראשו של ז"א ועי"ז נמשכת הארה כל היום עד הלילה כנז'. וענין המעברת' של ראש וש"י ה"ס ג' שמות אהיה הויה אלקים שמספרם יב"ק ואלו הג' עומדים בתוך המעברת' וז"ס ויעבר את מעבר יב"ק. אמנם תש"י הוא בנוק' דז"א והענין הוא כי קשר תש"ר היא לאה ותש"י היא רחל נוקבא דז"א ועניינה כי נה"י דז"א נעשו מוחין בראש דרחל כנודע וקוצא דשערי דרישא דז"א נמשך עד רישא דרחל ע"ד הנ"ל ומכה בערפה ויוצאי' ד' הארו' מוחין שלה במצחה ולפי שהראש שלה היא מאחוריו דז"א כנגד הלב לכן אנו מניחין תש"י בזרוע שמאלי דז"א בפרק הג' שהוא כנגד הלב דז"א. ועוד ט"א והוא כי הדעת דרחל הם הה"ג הניתנים לה מן היסוד דז"א כנודע
והוא עומד למטה והדעת הוא מקומו יותר למעלה כנגד הלב דז"א ולכן צריך להעלות ולקשר תש"י בזרוע שמאל כנגד הלב כי עי"כ הה"ג העומדות למטה ביסוד דז"א יעלו בסוד אור חוזר למעלה עד הלב במקום זרוע שמאלי הנקרא גבו' וגם הם ה"ג מסוג של הגבורות ג"כ ואז יאירו הה"ג בסוד אור חוזר ויהיו למעלה כנגד הלב ברישא דנוקבא וז"ס מ"ש בזוהר פינחס דבעי לאזדהרא דלא יעדי יוד שהוא קשר תש"י מן התפילין עצמם. והטעם הוא כי היוד הזאת שהוא קשר של תפילין ה"ס היסוד כנ"ל של הה"ג שממנו נעשה דעת הנוקבא ולפי שהוא תחתון למטה צריך להעלותו למעלה עם התפלה עצמה היושבת למעלה כנגד הלב ולקשרו שם שלא ירד ממקומו וע"ז נאמר שימני כחותם על לבך כו' כמבואר אצלינו וע"ש גם ענין פסוק זה הוא כי הנה שני בחי' היו כאן הא' הוא ענין בטישת קוצא דשערי דז"א בראש הנקבה אשר אינו מכה רק בחו"ב שלה בלבד כי עד שם מגיע קוצא דשערי בלבד שהוא עד החזה דז"א אבל בדעת
שלה שהוא יותר תחתון לפי שנעשה מן היסוד שלו כנז' אין קוצא דשערי מגיע שם ולא בטש ביה. בחי' הב' היא לתועלת הדעת שלה גם הוא להעלותו עד מקום הלב וזה נעשה ע"י הקשירה דיוד קשר עם התפילה עצמה כנז' ולכן כנגד הבטישה בתרין מוחין כתיב שימני כחותם על לבך כי שם מקומם וכנגד קשירת גבורות הדעת ולהעלותו ולקושרו בזרוע שמאל אמר כחותם על זרועך ונתן טעם לכל זה ואמר כי עזה כמות אהבה אהבת ז"א לנוקבא ולכן מעלה אותה ומחברה עמו כענין חיבור האשה בבעלה וענין זה נקרא אהבה ממש ואחר שכבר הניחה הנקבה תפלה שלה בתחילה משום אהבה הנז' אז מתקנא בה הז"א ומניח גם הוא התש"ר וז"ס קשה כשאול קנאה והרי נתבאר טעם למה מקדימין תש"י לתש"ר. וא"ת והרי גם אימ' הנעשי' תש"ר לז"א גם היא אוהבת אותו כאם על בנה. והתשובה היא כי תש"ר אינה אלא מכח בטישת קוצא דשערי דא"א כנז' ואינו עושה אותן מפני אהבה שיש לו עם ז"א כי ז"א ברא דאו"א הוא ולא
דא"א ולא עשה זה מחמת אהבה רק מחמת כי חפץ חסד הוא הוא דייקא כי א"א הנקר' הוא חפץ תמיד לעשות חסד עם זולתו ולכן התש"י הנעשית לסיב' אהב' גמורה שיש לז"א עמה כאהבת איש לאשתו משתדל לתקנה בתחי' ונקדמת ואז הז"א נותן בה אותו הרשימו שלה שנשארה בו ועושה אות' בחי' תש"י כמבואר אצלינו ואח"כ מתקנא בה ואז א"א בטש ביה משום כי חפץ חסד הוא ומחזיר בו גם הרשימו של המוחין שלו שנסתלק בכל לילה כנ"ל ונעשית בו תש"ר אח"כ ובביאורינו למעל' יובנו כל אלו הדברים על מתכונתם וע"ש. והנה נתבאר אצלינו כי כאשר לאה מתפשטת בכל אחורי קומת ז"א אחר חצות לילה מאותו האור הגדול לוקחת רחל מוחין בהיות' בבוקר למטה בעולם הבריאה וגם לסיבה זו מניחין תש"י בתחי' לפי שנעשית מן ההארה הנז' אשר קבל' רחל מן לאה אחר חצות לילה אבל התפילין דז"א ש"ר נעשים מכח ההארה הנמשכת ע"י ישראל הקמים בחצות לילה ועוסקים בתורה ולכן נעשי' אח"כ ואחר היות
שניהם זו"ן בבחי' התפילין אז אומרי' ק"ש כמשי"ת לקמן בע"ה בענין הק"ש והנה ד' פרשיות דתש"י הם כנגד ד' אותיות הויה והבית כנגד אדני וה"ס זו"ן ובשעת הקשירה יכוין שקושר הנוקבא עם ז"א כדי לייחדם אח"כ בק"ש במלת אחד ר"ל א"ח ד' שהם זו"ן קשורים יחד בשני קשרים קשר יד וקשר יו"ד וה"ס שני יודין שבשם יאהדונה"י בסוד פותח את ידיך וקרינן ביה יודיך. ע"כ הגיעו דרושי התפילין:
שער הכוונות - דרושי תפלת השחר דרוש א דרוש א': ונבאר עתה כללים שיש בסדר תיקון תפלת השחר דע כי מן תחילת התפלה עד ברוך שאמר הוא עולם העשיה ומברוך שאמר עד יוצר אור הוא עולם היצירה ומן יוצר אור עד סוף ברכת אבות הוא עולם הבריאה ושאר כל העמידה הוא עולם האצילות וסדר העשיה הוא מתתא לעילא וכדי ליחד את העשיה ביצירה והנה יש בה קלי' קשות וחזקות לכן צריך ליחד תחילה ראש היצירה בראש העשיה ואח"כ שאר היצירה הוא מתתא לעילא וכן הבריאה הוא מתתא לעילא וברכת אבות הוא ראש הבריאה הנקרא היכל ק"ק דבריאה עד סוף בא"י מגן אברהם ושאר כל העמידה כולה היא באצילות וזה ביאור כל הנז' כי הי"ח ברכות שיש מן ענ"י עד ברכת התורה הם ח"י ברכאן דיסוד דעשיה ומן הודו עד ב"ש הוא ריש' דעשי' היכל ק"ק שלה וב"ש הוא היכל ק"ק ראש היצירה ולכן הם י"ג ברוך כמנין אחד והוא סוד י"ג מכילן דרחמי אשר בעולם היצירה ולכן יש בב"ש פ"ז תיבות ככתוב בנוסח שנעתיק לקמן בע"ה לרמוז כי הוא ראש היצירה
שעליו נאמר ראשו כתם פז ולכן צ"ל המהולל בפה עמו שעולה בגימ' פ"ז ולא ככתוב במחזורים בפי עמו ואח"כ ח"י שמהן שיש באותם הפסוקים של יהי כבוד ה' לעולם עד תהלה לדוד כנודע והנה הם ח"י ברכאן דיסוד דיצירה ולהיו' כי נודע כי בכל עולם מארבע עולמות אבי"ע יש כל הי"ס וכל הפרצופים שהם א"א ואו"א וזו"ן ולכן בסוף היצירה אנו חוזרים להזכיר ח"י הויות בשירת הים וי"ג שבחים דישתבח שהם שיר ושבחה הלל וזמרה כו':
והנה בהיותו בסדר העשיה שהוא מתחל' התפלה עד ברוך שאמר כנ"ל יכוין לעלות כל הנפשות אשר שם אל עולם היצירה ובסדר היצירה יכוין לעלות כל הרוחין אשר שם אל עולם הבריאה ובסדר הבריאה יכוין לעלות כל הנשמות אשר שם אל עולם האצילו' ואז מלכות עילאה נכללת מכל אלו הנפשין ורוחין ונשמתין ועי"כ נעשין בה בחי' מ"ן וצריך לשתף גם את עצמו בכל חלקיו דהיינו להעלות נפשו עם הנפשות דעשיה ורוחו עם הרוחין דיצירה ונשמתו עם נשמתין דבריאה והבן זה היטב וכבר ביארנו ענין עליית העולמות שאינם עולים רק בחינת הנפשות והרוחות והנשמות אשר בהם בלבד אבל העולמות עצמן אינן עולים וכן בירידת הנשמות אחר העמידה תכלול נפשך ורוחך ונשמתך עמהם ע"ד הנז' בעליה. עוד דע בענין סדר תפלת שחרית כבר נת"ל כי מן התחלת הי"ח ברכות עד ב"ש הוא בעולם העשיה ומשם עד יוצר אור עולם היצירה ומשם עד תפלת י"ח הוא עולם הבריאה ומשם עד קדיש שאומרי' קודם אשרי יושבי הוא
באצילות ומן אשרי יושבי עד תפלה לדוד חוזר להיות עולם הבריאה ומשם עד אין קדוש כה' חוזר להיו' עולם היצירה ומשם עד עלינו לשבח הוא עולם העשיה והכונה היא שצריך בתחילה להעלות העולמות ממטה למעלה כנ"ל ומתקשרים עולם התחתון בעולם העליון ממנו עד שנמצאים כל העולמות כולם יחד קשורים בעולם האצילות בעת שמתפללין תפלת י"ח בעמידה ואז נעשה שם הזווג העליון ואח"כ צריך לקבל שפע העליון הנמשך מן הזווג ההוא וצריך להורידו למטה בעולמות התחתונים מעילא לתתא ולכן באומרינו אשרי יושבי ביתך עד תפלה לדוד אנו מורידין השפע מן האצילות אל הבריאה ואין הכונה להוריד עולם הבריאה בעצמו וכן עד"ז עד אין קדוש כה' כי אין בלתך כי אז אנו מורידין השפע מיצירה לעשיה ואח"כ בעלינו לשבח אז יורדין העולמות הנז' כל א' במקומו כמ"ש שם בע"ה גם נת' במזמור אשרי יושבי ביתך הנתקן אחר נפילת אפים ושם נתבאר בכל הצורך וע"ש היטב והנה כאשר תתחיל בח"י
ברכות הנז' עד ב"ש תכוין תמיד בהויה דמילוי ההין שהוא בעשיה ויוצא מאות הי אחרונה של ההויה הכוללת כנודע כי ה' אחרונה היא בעשיה והויה זו דמילוי ההין ה"ס נשמת העשיה הנק' בחי' נפש והיא העולה ממקומ' אל היצירה כנז' גם תכוין אל שם א"ל אדני אשר בעולם העשיה ובהגיעך אל ב"ש עד יוצר אור תכוין אל נשמת עולם היצירה שהוא הויה דאלפין העולה בגי' מ"ה והוא בחי' רוח כנ"ל גם תכוין אל שם א"ל הויה אשר בעולם היצירה ובהגיעך אל יוצר אור עד העמידה תכוין אל נשמת הבריאה והיא הויה דמילוי ס"ג גם תכוין אל שם א"ל שדי אשר בעולם הבריאה ובהגיעך אל ברכת אבות אחר שאמרת ה' שפתי תפתח אז תכוין אל הויה דמלוי יודין העולה בגי' ע"ב שיוצא מאות יוד של ההויה הכוללת כי כבר ידעת כי ה' שפתי תפתח הוא בהיכל ק"ק דבריאה. וכן עד"ז ממש תכוין בעת הורדת הג' עולמות אחר העמידה כנ"ל עד עלינו לשבח והנה אין ראוי לכוין כל א' וא' בפני עצמו לפי
שעיקר הכונה היא לכלול ולקשר עולם בעולם ולכן כשתגיע אל ב"ש תכוין אל אות ה' תתאה שבשם הויה ותכוין אל שם ב"ן דמילוי ההין. וגם תכוין אל שם א"ל אדני ותעלם ותחברם עם אות ו' של השם ועם שם מ"ה דאלפין ועם שם א"ל הויה שביצירה וכשתגיע אל יוצר אור תכוין אל ה"א תתאה להעלות' ולדבק' עם אות ו' ואות ו' דבוקה עם ה' עילאה שבבריאה וכן שם ב"ן דההי"ן תחברהו לשם מ"ה ושם מ"ה עם שם ס"ג דבריאה וכן שם א"ל אדני עם שם אל הויה ותחברם עם שם א"ל שדי שבבריאה ובהגיעך אל העמידה תכוין להעלות כל הד' עולמות כלולים זב"ז בג' בחי' הנז' מלמטה למעלה ע"ד הנ"ל ועד"ז תעשה להפך בעת ירידת העולמות אחר העמידה כנ"ל ונמצא כי בהגיעך אל אין קדוש כה' כי אין בלתך כו' תכוין לכל הארבע עולמו' כלולים זב"ז מעיל' לתתא:
שער הכוונות - דרושי חזרת העמידה דרוש א דרושי חזרת העמידה שחוזר התפלה הש"ץ: דרוש א': בחזרת העמידה של ש"ץ דע כי כונת חזרת העמידה הוא ממש כדרך אשר נתבאר בעמידה של לחש ואין הפרש ביניהם כלל זולתי שאז היתה שיעור קומת יעקב ורחל מן החזה ולמטה דז"א ונודע כי הכתר שלהם לבד הוא במקום הת"ת דז"א ושאר כל פרצופם הוא כנגד נה"י דז"א בלבד ועתה הם עולים כנגד חג"ת דז"א כמו שנבאר ונמצא כי בתחל' הכל היתה רחל אחור באחור עם ז"א. וטעם הדבר נתבאר במ"א למה היתה בתחילה הנקבה אחור באחור עם ז"א והטעם הוא לפי שאור ז"א הוא גדול מאד ולהיות הנוק' עדיין בלתי שלימו' תיקון אין בה יכולת לסבול אורו הגדול ולהתקרב אצלו ע"ד מ"ש רז"ל על הצדיקים שכל א' נכוה מחופתו של חבירו הגדולה מחופתו אבל אחר אשר כבר המשכנו אליה הארה עליונה אז נתקנ' ועומדת עמו אחור באחור ואח"כ הוצרכה לקבל הארה יותר מעול' לשתוכל לחזור עמו פב"פ אבל עכ"ז
עדיין איננה שם רק בבחי' נקו' אחת לבד בסוף היסוד דז"א. ואח"כ צריכה עוד הארה יותר מעולה לשתעשה פרצוף גמור ותעמוד עמו פב"פ ומזדווגת עמו בבחינת היסוד דז"א שבאמצע נ"ה וכמ"ש כל זה בברכת אבות דתפלת לחש ואמנם עתה צריכה לעלות עוד שלשה מדרגות אחרות שהם חג"ת דז"א ולכן צריך עתה פ"א לחזור ולעשות כל אותם התיקונים הנז' ממש פעם א' ככל הנז' כי בכל עליית מדריגה יותר עליונ' צריכ' אל הארות אחרות יתירו' ולכן חוזרין העמידה עצמה ממש אבל יש הפרש ביניהם שהראשונ' היתה בלחש לפי שהיתה עדיין למטה במקום נה"י דז"א אשר יש שם פחד ואחיזה לחיצונים והקליפות כמו שמצינו להרשב"י ע"ה בזוהר מגזם מאד בענין המשמיע קולו בתפלתו שהקליפו' אוחזו' בתפלתו יען הוא במקום תחתון אבל עתה בעלות' אל חג"ת דז"א אין שם פחד מן הקליפ' ולכן אומרים אותה בקול רם. ונחזו' לבאר ענין זה היטב הנה בתפלת לחש העמדנו ליעקב בנצח דז"א ולרחל בהוד דז"א ועתה
בחזרת ש"ץ העמידה כונתינו עתה היא להעלות' יותר למעלה ולהעמיד ליעקב בחסד דז"א ורחל בגבור' דז"א ועיין בתפלת ר"ה בדרוש א' שכתבנו שם בענין השינויים שיש בין השבתות וי"ט ומשם תבין היטב ענין עמידת זו"ן זה בנצח וזה בהוד וכבר נתבאר במ"א כי סיבת היות יעקב ורחל למטה בנה"י דז"א הוא לפי שהיסוד דאימ' מגיע עד החזה דז"א והאורו' סתומי' ולכן אין יעקב ורחל יוצאין אלא מן החזה ולמטה שהאורו' מגולי' ונמצא שהכתר שלהם הוא בשני שלישים תחתוני' המגולי' שבת"ת דז"א וחב"ד שלהם הם כנגד ג' פרקים עליונים דנה"י דז"א. ואמנם יש בזה מקום שאלה והוא כי מבשרנו נחזה אלוה שהיסוד של הנקבה אינו ארוך והוא מסתיים למעלה בין תרין פרקי' קדמאין דנצח והוד שלה. והנה ב' פרקי' קדמאין דנ"ה דאימא מתלבשין בחו"ב דז"א וא"כ היסוד דאימא היה ראוי להתלב' בדעת שלו בלבד המכוון בין חו"ב שלו וא"כ איך ירד יותר למטה ונשתלשל עד החזה דז"א שהוא
באמצע תרין פרקין תניינין דנ"ה דאימא. אבל הענין הזה יובן בסוד והאם רובצת על האפרוחים כו' כי אימא עילאה בהתלבש' תוך ז"א להיות לו בחי' מוחין כנודע הנה היא רובצת עליו בסוד רביעה וכריע' ואיננה זקופה. ובהיות' רובצת יושפל היסוד שבה למטה עד כנגד אמצע התרין פרקין אמצעי' דתרין שוקיים דילה ואז מגיע היסוד שלה עד החזה דז"א אבל צריך שתדע כי דבר זה אינו נוהג תמיד אלא דוק' כאשר אימא עלאה רובצת על תרין אפרוחים שהם זו"ן וכמש"ה והאם רובצת על האפרוחים תרין ואז היא רובצת ואינה זקופה. והטעם הוא כדי שתגיע להאיר עד מקום תחתון שהיא הנקבה אבל בהיות' על בן א' ולא על שניהם אז איננה רובצת אבל נשארת זקופ' ואז היסוד שלה אינו מגיע רק עד הדעת בלבד. והנה לעיל נתבאר בברכת אבות כי בתיבות למען שמו באהבה אז נכנסו נה"י דאימא תוך נוק' דז"א ואז אימא עילאה היתה על הבת בלבד ולא על הבן שהוא ז"א ולכן נשארה זקופה ולא
רבוצה ולכן יסוד שלה איננו רק עד כנגד הדעת דז"א בלבד ואינו משתלשל ויורד עד כנגד החזה ולמטה והנה כאשר אח"כ בחתימת ברכת אבות חזרו נה"י דאימא להתלבש תוך ז"א נשאר' זקופה כדרכה ולא רבוצה עליהן לפי שכבר עתה קבלה נוק' דז"א מתחי' מאימא ואיננה צריכה אימא לרבוץ ולהשפיל עצמה עד החזה כדי להאיר בנקב' העומדת שם כנודע אך אמנם נשאר' זקופה ועי"כ נמצאו כל חג"ת דז"א באורות מגולים כי היסוד דאימא איננו רק בדעת דז"א. וכיון שחג"ת דז"א הם אורות מגולים לכן יעקב ורחל גם הם מסתלקים ועולים עד שם בחג"ת דז"א וכפי גודל שיעור מקום אורות המגולים בז"א כן הוא גודל גובה קומת יעקב ורחל ולכן עתה הם נגדלים יותר ועולים עד כנגד חג"ת דז"א. והרי נתבאר ענין טעם חזרת העמיד' דש"ץ וטעם היותה בקול רם:
גם יובן טעם למה איננה ביחיד אלא בעשר' וזהו במ"ש בזו' פ' משפטים דקי"ז ע"א בפ' אחרי רבים להטות דאין רבים פחות מג' ואינון ג' אבהן. ועתה שעולים יעקב ורחל בחג"ת ג' אבהן שבז"א צריך שיהיה ברבים ולא ביחיד: שער הכוונות - דרושי חזרת העמידה דרוש ב