איתער משינתיה ההוא גברא אזיל, לגלילא עילאה, ואמר לגברא חד, חזיתא לינוקא דאיהו בן קצבא, דמית בזמן פלוני. א"ל, ינוקא דא דאת שאיל עליה, אינו אזיל בבי מטבחיא, ואיהו רשע כאבוהי, כך וכך יהא ליה, ולאבוה, ולמיניקתא דיניקא ליה. אזיל למדרשא חד, שמע לינוקא דהוה אמר, אם תבקשנה ככסף וגו': אזל לבי מטבחיא, וחזא לינוקא דהוה משחק עם הנערים בבי מטבחייא, א"ל, ברי, זיל עמי, ואזל עמיה, ואלביש יתיה, ויהב ליה לרב חד דהוה אוליף ליה אורייתא, עד דרבא רביא וקרא. ועבד ליה, דיימר הפטרה בבית הכנסת, ועבד ליה דיתפלל. עד דקרא וזנה ואתחכם יותר, עד דקרו ליה רבי: ההוא ב"נ מית דהוא אבוהי דינוקא, דהוו דיינין ליה, אתא בחלמא לחכם דא ואמר ליה, רבי, כמה דנחמת לי, ינחם לך קב"ה. בשעתא דאמר בני ההפטרה בקהל, אפקעי לי מן דינא. בשעתא דעבר לתפלה, ואמר קדיש, קרעו לי גזר דין מכל וכל. ובשעתא דאתחכם, יהבו לי חולקא בגנתא דעדן, ודא הוא חלק, דאמרי חלק לעה"ב, חלק שיש לכל צדיק וצדיק בפני
עצמו. ועאלו לי עם הצדיקים בישיבה דילהון: ובשעתא דאתחכם יותר, וקרו ליה רבי, אעטרו לי בכתרא, דצדיקייא אתעטרין ביה. ויהבו לי אכילה ושתיה, מההיא שנהנין מזיו השכינה. ודא הוא דאמרי, צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה. וכל גברא דנהנה מזיו השכינה, כאלו אכל ושתה. ובשבילך רבי, זכינא לכל האי יקר. זכאה חולקך, שבשביל דא אית לך חולקא עילאה יתיר, בעלמא דין, ובעלמא דאתי. וזכאה איהו, מאן דזכי דישבוק ברא בעלמא.
פרשת אחרי מאמר י"ח אלף עולמות ענין י"ח אלף עולמות. רבי שמעון אומר, עד שלא ברא הקב"ה את עולמו, הוה הוא ושמיה סתים בגויה. סליק ברעותא למברי עלמא, כיון דסליק ברעותא, אסחר נקודא דסתים, ואסחר תחומיה בהיכליה. ופשיט פשיטו לתלת סטרין ולא יתיר: מגו דנקודא דא, נפקו כחדא תלת נקודין, ואתיישרו תרין בחד גוונא, וחד לתתא. ואיהי נקודה דאפיק אלין תלת, עאל ואתטמר באמצעיתא, ועד דלא עאל, סליק ואיגניז: בשעתא דנפקו אלין תלת נקודין, ודליגו מגווה, נפק מגו סתימא דסתים, חד בוצינא ידיע ולא ידיע, טמיר ולא טמיר, ומדיד משחתא סתימא, מנקודא דא לנקודא דא. אתפשטו נקודין גו חילא דבוצינא, ומדיד אלף עלמין סתימין, דעין לא ראתה, מן דא נקודה לדא נקודה. ואתאחידו תרין נקודין כחדא. ובין נקודה לנקודה, אלף עלמין. מדיד אלף מגו נקודה תניינא, עד נקודה דלתתא, ועבד משחתא בפשיטו דאלף עלמין אחרנין. וכלהו עלמין סתימין.
ואלין, אינון תרין אלפין שנין דקיימא אורייתא, עד לא איברי עלמא. כדין עאל אורייתא, נקודה סתימא באמצעיתא, ואשלים להאי סטרא, ולהאי סטרא. ואשתכחו להאי סטרא תלת נקודין, ולהאי סטרא תלת נקודין: כיון דאתעביד דא, אתפשטו נקודין מהאי נקודא להאי נקודא אחרא, נהורא דנהיר, ואתלבש נקודה דא בנקודא דא. דליג מהאי נקודא אחרא סתימא, נקודא אחרא, ואתלבש דא בדא: נקודה סתימא דברא כלא בטש, ובגין דקיימא באמצעיתא, אפיק נקודה אחרא, עמודא דקיימא באמצעיתא בין אינון נקודין דנפקו, דאינון לבושין להני סתימין: [עד הכא תרין נקודין סתימין, דאתפשטו ואיברו מגו נקודה סתימא, עבדו אומנות דא, בההיא נקודה סתימא. ההוא נקודה דלתתא, דאסחר בין אינון תרין, אפיק כנקודא דלעילא, תרין נקודין לתתא. ומאינון נקודין לבושין דקא אמרן: וההיא נקודה עיקרא דכלא, אפיק ודליג מניה נקודה אחרא, דקיימא באמצעיתא, בין תרין נקודין אלין דלתתא:
עד הכא, אינון נקודין לבושין לנקודין עילאין כדקא חזי. ואינון שית נקודין, דנפקא מגו תלת נקודין סתימין, דאינון שית בנקודא עיקרא דכלא, דאשלים לכל סטר: אלין נקודין לבושין, דאינון שית, כל חד אפיק תרין, ואיהו עאל באמצעיתא, ואתלבש בתרין נקודין אלין, ואתעבידו לבושין להאי נקודה דנפקו מתמן: ואע"ג דאמרן דאינון שית, ארבע נקודין מנייהו הוו, דאפיקו כל חד וחד תרין נקודין, לאתכסאה ולאתלבשא בהו, ואתעבידו תמנייא נקודין, דאינון לבושין לד' נקודין. לבושין לאינון עילאין סתימין. עד הכא נקודין דציורא דעלמא עילאה: כיון דאצטיירו נקודין, נפק בוצינא, ועבד משחתא, ומדיד אלף בין נקודא לנקודא. ובין כל נקודא ונקודא אשתכחו, מדידו ומשחתא דבוצינא. באלין נקידין תמנייא אלף עלמין מתפשטין. תמניא נקודין דאתאחדן בהו אלין משחתי, אקרון תמנייא אלף עלמין גניזין, אשתכחו משחתי באתגלייא, ונקודי דאתכסיין, שיתסר אלף עלמין:
ומן שית נקודין לבושין אלין, אשתכחו תרין דאינון באמצעיתא דנקודין, על כל חד אלף עלמין, אשתכחו תמניסר אלף עלמין, דאזיל בהו קב"ה בכל יומא. וכל עלמא ועלמא גניז וסתים מן דא. ועל כלהו כתיב, כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם. וכתיב עין לא ראתה אלקים זולתך.
פרשת כי תצא מאמר מת בלא בנים בא פעם ב' לעולם רבי שמעון אמר, נפשא, דהיא משפעא דיסודא עילאה, כד איהי חבת, אשא דלעילא שלטא עליה. זינא בזיניה. ובגופא שלטא אשא דלרע. ושלמא על כל ישראל: ומאן דאמר, דאמן דאזיל מהאי עלמא בלא בנין, דאתי זימנא אחריתי לעלמא הדין, אמר קשוט: ועוד. אינון חייביא דשאטין באוירא, עד דמרצו חובייהו, ובתר נכנסין פעם שניה בגוף, כדי לצרף אותו, ואם יצדק, שוב אינו נכנס פעם אחרת. ואם לאו, פעם שלישית. שנאמר, הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. ואם ח"ו לא יצדק באלו השלשה פעמים, שוב אין לו תקנה, וזהו הכרת תכרת. וע"ד בעי ב"נ לאזדהרא בנפשיה, דילמא אתא זימנא אחרא: ואית לנא ראיה מנדב ואביהוא, כדכתיבנא, דמיתו פלגי גופא הוו בגין דלא אנסיבו. ועוד אית לנא סמך, מענין יבמה יבא עליה. בגין דלא ישתרש זרעיה, ולא יצטריך למיתי זימנא אחרא בגוף. ותו אוליפנא מאונן, דאמר הכתוב ביה, לבלתי נתן זרע לאחיו:
ועוד ראיה אחרא, יולד בן לנעמי. וכי לנעמי יולד, והלא רות ילדתו. אלא ללמד, שזה עובד הוא היה מחלון, ומית בלא בנין: ובגין כך תחמי, ב"נ צדיק ורע לו. דילמא זימנא אחריתי אתא לעלמא, ולא הוה זכאי כל כך, ומת בענין זה, וכדו השתא כד עאל להאי עלמא, מנכה חוביה, והדין הוא צדיק ורע לוץ וכמו כן רשע וטוב לו. דילמא אתא זימנא אחרא, ומת בלא בנין, והוה זכאי ולא גמור, והשתא משלם ליה מזכותיה בעלמא דין. ודא הוא כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם: והא דאמרן כי ישבו אחים יחדיו. ר' יצחק אמר, כי ישבו אחים, שיכירו בלבם שהם אחים. כמד"א, וישב ה' מלך לעולם. במה דאשתמודעין דהוא מלכא על כולא: ומת אחד מהם ובן אין לו, הא אם הוו ליה בנין, לא אצטריך. רבי תנחום אמר רבי יוסי, יבמה יבא עליה, למאי אצטריך. דלא לאמעוטי מדמיונא דכליל כל דמיונין: רבי יצחק פתח, יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו. יש אחד, דין הוא ב"נ דיתפטר מעלמא
הדין חסר מן טבתא, דהוא חד, ולית ליה זכותא למעבד תניין. דתניא, א"ר יצחק, האי מאן דאתפטר מן עלמא הדין יחיד בלא תניין, איתמעיט וישתיצי מדמיונא דכליל כל דמיונין: טובים השנים מן האחד. מ"ט. משום דכתיב אשר יש להם שכר טוב בעמלם. א"ר יצחק, ת"ח, דכתיב קרא, כי אם יפלו האחד יקים את חברו, בההוא דמיונא. ואילו האחד שיפול, ואין שני להקימו.
פרשת כי תצא מאמר היבום רבי יהודה שלח ליה לר' אבא, אמר, אתון דקיימתון קמי מאריהון דמתניתין, מ"ט יבמה יבא עליה להקים שם המת, ולא באשה אחרת: שלח ליה, פר"א למוד מדבר באות נפשה שאפה רוח. איתרגיש רבי יהודה, ואמר, ודאי דא היא רזא דחכמתא, משמע דאמר שאפה רוח, רוח ממש: ואזלא הא כהאי דא"ר יוסי דכתיב, ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו, ובאו ממש. א"ר יצחק, ומתפרש מלה, במאי דכתיב באות נפשה דמשמע דאפילו ארוסה, ואפילו בעולה אתיין בתועלתא דהאי מלה: והיה הבכור אשר תלד יקום וכו'. ומ"ט הבכור, ולא השני ולא השלישי. א"ר יודן, הבכור והראשון על כל פנים של מת הוא, ודעתייהו דתרויהון בזווגא קדמאה במיתא.
פרשת כי תצא מאמר החליצה תניא, א"ר יוסי, ועלתה יבמתו השערה אל הזקנין, האי מלה חוצפא אתחזי. א"ר יהודה, ח"ו דחוצפא הוא, אלא לאתחזאה טיבו דבעייא למעבד עם מיתא, ואיהו לא בעי, ולפיכך עבדית ליה קלנא קמי כולא: מאי קלנא עבדית ליה. דכתיב, וירקה בפנין, להכלם בפני הכל, אשר לא יבנה את בית אחיו. וקרא כתיב, וירקה ואמרה ככה כו'. כמד"א, ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם: רבי אבהו אמר ר' יוחנן, צהבה וירקה רוקא, דמתחזי לכולא דאיהו רוקא, ולא מים, ולא דאתכסי בעפרא: ההיא איתתא, דאתת לקמיה דרבי שמעון, ורמת רוקא, וחזי בה דאכלת בההוא שעתא, ולא הוי מתחזי רוקא, ולא אתעבידת ההוא יומא, ולבתר אמלכו ואזדווגו דא עם דא: ומי עביד ר' שמעון הכי, והתנן אי אמלכו קודם דתסתלק קמי דיינא יאות, ומדתשרי סיניה קמי דיינא לא: א"ר יהודה, שאני ההיא איתתא, דעד לא עבדו דא עם דא, אלא דארמית רוקא למחזי, ולא הוה כשרא ואזלו ואזדווגו דא עם דא לבתר:
וחלצה מעלו, כמד"א חלץ מהם. רבי יהודה אמר רבי חייא, כתיב, אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך, וכי מנעל מטהר את המקום, או מטמא את המקום. אלא א"ר אבא, מלמד שצוה לו הקב"ה בדרך כבוד להתפרש מאשתו מכל וכל. במשה כתיב נעליך, וביהושע כתיב נעלך, שלא יתפרש מאשתו מכל וכל, אלא לעתים מזומנים: כי המקום אשר אתה עומד עליו. מקום יש לך במעלה גדולה משאר בני אדם, מדרגה הנקראת קודש. וע"כ נצטוה להתפרש מאשתו בדרך נעל. אף כאן נמי האי נעל פרישות אשה: א"ר יוחנן, צריך האדם לבטוח בקונו, וליקח אשה, ולהוליד בנים, שלא ילך ערירי לעולם הבא. דתנן, מאי דכתיב ערירים ימותו, דכל מי שאין לו בנים בעולם הזה, הוא כאלו לא נברא ולא היה, ונקרא ערירי מן העוה"ז, ומן העולם הבא: דא"ר יוחנן, מאחר שהאדם נושא אשה, ומוליד בנים. נקרא עבד ה'. ונוחל העולם הזה, והעולם הבא. דכתיב, להניח ברכה אל ביתך: משל למה הדבר דומה, למלך שנתן פקדון לשלשה בני אדם, האחד שמר את הפקדון. השני אבד
את הפקדון לגמרי. השלישי טנף את הפקדון, ונתן ממנו לאחר לשמרו. לימים, בא המלך לתבוע פקדונו. אותו ששמר הפקדון, שבחו המלך ועשאו נאמן ביתו. השני שאבד את הפקדון, האבידו מן העולם, וצוה שלא יהיה לו שם ושארית, השלישי שטנף את הפקדון, והניח ממנו לאחר, אמר המלך, הניחו לזה עד שנראה האחר, היאך יעשה ממה שהניח זה בידו, ובין כך לא יצא מבית המלך: זכה האחר, יצא זה לחירות. לא זכה, אמר המלך, תנו לזה עונש על שטנף את הפקדון, וישאר הפקדון שלו. רב הונא אמר, כיון דעאל עאל: ואי טנף את הפקדון ולא הניח ביד אחר לשמרו, מוציאין אותו מבית המלך, עד שיבא אחר ויתקן מה שטנף זה, והפקדון מוציאין אותו מידו של זה, ונותנין אותו לזה שתיקנו: רבי חייא אמר, כתיב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. כיון דאמר נשמת חיים. אמאי ויהי האדם לנפש חיה. אלא, ע"מ כן נתן הקב"ה נשמה באדם, שיהיה לנפש חיה. במערבא קורין ליולדת, חיה:
ותו. אלקים אפיק זינין לזיניה,והאי הנשמה. והנשמה מתחלקת ומתרבה בגוף, בעוד שהיא בגוף, וכיון שיוצאה מהגוף, מתרבה ביותר, ומשגת מה שלא תוכל להשיג בעודה בגוף: ותכף שנפרדת מהגוף, רוצה להדבק באלקים, ובגין דלא אפיקת גופא, דהוא זיניה, כמה דאפיק אלקים נשמתא דהוא זיניה, לא מתקבלת, וחוזרת ושואפת עד שתכנס בגוף אחר, כדי לקיים זרע ולשוב להדבק בגוף הטהור והזך והנקי. ומי שלא הניח בנים, לא מזדקק ליה. הה"ד, באות נפשה שאפה רוח: רבי שמעון אמר, האי מאן דלא אשתאר בתריה גזעין לשרשא. נשמתיה אשתיצי מן ההוא דמיונא דכליל כל דמיונין, עד דמתגלגלא, ואיתורקת ממאנא למאנא. כמד"א, ולא הורק מכלי אל כלי. מאי תקנתיה. כתיב, ובא גואלו הקרוב אלין וגאל את ממכר אחיו: רבי יהודה אמר, מתגלגלת עד די תשכח מאנא דכשרא לאתתקנא. ואי ההוא פורקא לא הוי, קוזטיפא דבודיטא אתבר. ועל האי אתקרי, ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. וכתיב ועושה
חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי: הילכך א"ר אבא, כתיב בצלם אלקים עשה את האדם. מה שמא דא אפיק זינין לזיניה. כך בעי ב"נ לאפקא זינין לזיניה. שיר השירים מאמר ד' רוחות שבנשיקות רבי רחומאי פתח, ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה', הא הכא ארבע רוחות, ולא זכה בהם אדם, זולתי מלך המשיח בלבד: והכתיב מארבע רוחות באי הרוח. ארבע לא כתיב, אלא מארבע רוחות. זהו רוח שלם: אמר ליה היאך. אמר ליה, זה הבא מתוך אהבת נשיקה. היאך נשיקה מאהבה אינו אלא בפה, ומתחברן רוח ברוח, וכל אחד מהם כלול משתי רוחות, רוחו ורוח חבירו, נמצאו שניהם בארבע רוחות. וכ"ש הזכר והנקבה בהתחברם, שם ארבע רוחות יחד. והבן הבא מהם, זהו רוח הבא מארבע רוחות. כמה דאת אמר, מארבע רוחות באי הרוח, וזהו רוח שלם: רבי ברכיה אמר, יתיב הוינא על פילי דרומי רבתא, וחמינא חד בר נש דהוה אתי, נפקנא לגביה, אעילנא ליה בגו ביתאי. בדיקנא ליה, במקרא במשנה בתוספתא ובהגדה, ולא אשכחנא
ביה. נזיפנא ביה, ולא אתיב לי מידי. אפיל גרמיה אחורי דשא, ודמך. אמינא, הוא וכלבא ייכלון כחדא: דהכי א"ר מניומי סבא דגוש חלבא, מהו והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רועים וגו'. לא ידעו שבעה, אלו עמי הארץ, שהם עזי פנים ככלב, עזי נפש בכלא. מאי טעמא. מפני שלא ידעו הבין. דקב"ה לא אשרי קדושתיה בגווייהו, ועל דא אינון עזי נפש. ובג"כ הוא וכלבא ייכלון כחדא: כד איתער, קם וקריב לגבי פתורא, מאיך רישוי ולא אמר מידי. חמינא ואסתכלנא בעינוי, דחייכן. אמר לי, ודאי מאורחוי דמרך אתרחקת, דהוא תקין פתורא עד דלא ייתי אדם, ועד דלא יפקוד ליה, ויבדוק ליה, אי תוסיף למהך באורחא דא, לא יתקיימון לך בנין. מיד אהדר ואמר, ייחון לך, ויתקיימון לך: אמינא ליה אמאי אהדרת מלה ואתנחמת. אמר לי, אסור ליה לבר נש למיליט גרמיה וכל שכן אחרא, בגין דקללת חכם אפילו על תנאי יתקיים. אמינא, הכי הוא ודאי, דכתיב עם אשר
תמצא את אלהיך לא יחיה, ואתקיים. ואנת בדיקנא בך, ולווטך לאו כלום: פתח ואמר, ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. קללא דא על תנאי, וקב"ה מחיל לחוביהון בגיניה דמשה, ואעפ"כ אתמחי מפרשתא מעלייתא באורייתא, בפיקודא דעובדא דמשכנא, ואיהי פרשת ואתה תצוה. דהוה ליה למיכתב שמיה דמשה בכל מלה ומלה, ובכל פיקודא ופיקודא דתמן, ואתמחי מכל ההיא פרשתא, דלא אדכר תמן. הוי קללת חכם אפילו על תנאי, אתקיים: כיון דארגישנא ביה, קמנא ואותיבנא ליה ברישא דפתורא. אמינא, והא לבתר ואתה תצוה אמר משה האי מלה. א"ל, אין מוקדם ומאוחר בתורה: שאילנא ליה במקרא במשנה ובתוספתא ובהגדה, והוה בקי בכולא. אמינא אמאי בקדמיתא לא אתיבת לי, כד בדיקנא בך. אמר, שינתא אניס לי. תרין יומין הוו דלא דמיכנא. והשתא דשינתא אתא לעיני, לא אתיבנא לך: לבתר דאכל ושתה, פתח ואמר שיר השירים. ש רברבא, והיא תניינא מסופא דאתויי דאלפא
ביתא. ב דבראשית רברבא, והיא תניינא משירותא דאלפא ביתא, מאי טעמא: בגין דשי"ן רזא דרתיכא עילאה, ועל דא איהי בתלת סמכין, דהא אבהן אינון רתיכא. וכל שיר השירים רזא דרתיכא עילאה איהי, ובג"כ שירותא דיליה בשי"ן. כ, איהי ביתא דעלמא, דעובדא דעלמא איהי: וע"ד אתוון דקיימין בשירותא דספרין ד' אינון. דהא כגוונא דאיתעבידו, וכההוא רזא דילהון, הכי אתוון רשימין ברישא. ואינון אתוון רברבן, דסלקן על כל שאר אתוון. וההוא את רזא וסתרא דכל ספרא: ואלין איננון: א דדברי הימים. ב דבראשית. מ דמשלי. ש דשיר השירים. אלין ד' אתוון בריש ספרין, אינון אתוון רברבן. ומאן דידע בהו, יגדע רזא דכל ספרא. וההוא את אוליף רזא דכל ספרא: א תיקונא דיליה, דיוקנא וסתרא דאדם בתרין גוונין. רישא דלעילא, איהו נקודה קדמאה דשלטא על כלא, בגליפו, דאתעטר לאתפשטא תחותיה, וא"ו דאיהו רזא ודיוקנא דאדם. הוא, ובת זוגיה דלת דלתתא, דאתאחדת מסטרוי. ודא איהו שלימו דאדם:
בגוונא אחרא, באמצעיתא דיוקנא דאדם, ואתאחידא ביה מתרין סטרין, כגוונא דדרועין, מסטרא דא ומסטרא דא. ודא א, דיוקנא ורזא דיליה, אדם איהו. טעל דא רשימא אל"ף, ברי"ש ספרא דדברי הימים, דהא לא אתא ההוא ספרא אלא לאשלמא אדם בסתרוי ודרגוי, באינון תולדין דיליה, למהוי כולא חד אדם שלים: ב איהי ביתא דכל עלמא, מסחרא לתלת סטרין, עילא ותתא וכל עובדין כלילן בגווה, סחרא תלת סטרין דכל עלמא, ואשתאר סטרא דצפון דלא אתבני, דאיהו מדורא בישא, דתמן שרת רעה דכל עלמא. כד"א מצפון תפתח הרעה: ועל דא, ב' איהי ביתא ובניינא דכל עלמא, איהי בריש אורייתא, רברבא רשימא, לאחזאה על כל ספרא: וספרא דא כעובדא דבראשית, אתעביד, ברזא דשמא דארבעין ותרין, כליל בעובדא דבראשית. ועל דא רזא דספרא ברישא ב. סיומא דספרא ם. ברזא דארבעין ותרין אתוון אסתלק: מ' פתיחא, רזא דנוקבא שלימתא, אשת חיל מתעטרא בעטרהא. ועל דא, כל ספרי דמשלי, לא
איהי אלא תושבחתא דהאי אשת חיל, ולמיתב דעתא דבני נשא, לאסתמרא מאשה רעה. כמה דאת