שמהפכים מדת הרחמים למה"ד, והנה כי ד' פרשיות אלו חכמה בינה חסד פחד ר"ת כ"ו במ"ק כולם באים בת"ת זה השם שמניח תפילין והם תכשיטי המלך הם נקרא טוטפת לשון תכשיט ומהת"ת בנצח הוד יסוד, וראה והבן ת"ת נקרא בכר בני בכורי ישראל והיה כי יביאך הוא הנצח המנצח והוא מטה משה שמו אשר בו, ואהבת הוא היסוד וישראל אהב את יוסף, והיה אם שמוע הוא ההוד שבו הלוי נאחז וכולם באים בעטרת ונעשים בית אחד, והנה הת"ת קבל ד' וחולק ד' ועל כן ד' בתים בראש ובעבור שיוצאים בד' ע"כ הן ארבע בתים בתפילין הראש כי הת"ת הוא הראש המניח תפילין. ועל שבאים בעטרה כל הד' ע"כ התפילה של יד בבית אחד והוא הנקרא יד שמאל, וראה בני נגד תפילין שבראש נאמר תפלה למשה איש האלקים ר"ל משם הת"ת שהוא איש הבינה ועל שממנו נתנבא באספקלריא המאירה נקרא תפילה למשה ונגד תפילה של יד נאמר תפלה לעני כי יעטוף ונקרא עני כי הוא עני הנצרך לכל. אל"ר והלא מדת משה
נצח. א"ל בני משניהן הוא כלול, וגם אהרן מדתו הוד כי לוי הוא ונתכהן ושב להיות ראש המכפר ונארז בחסד ונצח ימין והוד שמאל. אל"ר שמעני עניין התפילין, דע לך כי קדש לי רומז בחכמה עילאה ומנא לן דהכי הוא דכתיב קדש לי כל בכור פטר כל רחם ר"ל המשכה ויחוד במדתם כולם בחכמה כי הוא ראשית חכמה בראשית ברא אלקים ויו"ד דהוי"ה רומז בה ובה נכלל כתר עליון בקוצו בקוצו של יו"ד, והנה ע"י ד' פרשיות האלו מתאחד הת"ת בכ"ע זהו קדש לי כל בכר ר"ל הת"ת שהוא בכור וכ"ל שהוא משך הו' קדשהו לי ומי קידשהו החכמה שהוא פטר רחם. פרשה השנייה והיה כי יביאך הרומז בבינה בעבור שמצרים שר המצריים הוא בכור כי הוא נאחז בחסד אברהם בכור ההיקף, ע"כ הבינה היא הגואלת שאין אחר יכול כן שלא היה נגאלין מיד מצרים אילמלא הבינה שנפתחו נ' שערי בינה וזהו וחמשים עלו בני ישראל אלו החמשים שערי בינה. וע"כ כתיב כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים בבינה הוא
חוזק הפחד הנקרא יד כי עד הפחד הנקרא יד ה' ספירות, והפחד שואב מהבינה וגזר הכתר ונפתחו נ' שערי בינה ונשלחו כולם ויצאו ישראל ממצרים. פרשה שלישי שמע רומז בחסד, שחסד עולה ע"ב ונתן כח הע"ב שמות הם ע"ב גשרים ואז נחלש כח מצרים. פרשה ד' והיה הוא הפחד מה"ד הקשה ונתחבר עם הג' פרשיות ויראו כולם בת"ת ויצאו ת"ת עם בת זוגו ועשה מלחמה עם מצרים והפילו זהו ה' איש מלחמה, וע"כ בהיות התפילין בראשינו ובזרועינו ד' פרשיות מונחים בראש הת"ת וע"י זה אנחנו קיימים בתוך האומות ויען שאלו ד' פרשיות כולם מתחלפין לת"ת ולנצח ולהוד וליסוד ע"כ ד' פרשיות בבית אחד הוא העטרה כי שם ביתם, ואלו הם כתנות עור שהלביש הקב"ה לאדם ולאשתו הם ת"ת ועטרה וע"כ נקרא תפילין של ראש קדושה חמורה ושל יד קדושה קלה, ומ"מ מד' פרשיות ומתכסים גם שניהם שתי לבושים, וי ליה וי לנפשיה למאן דלא נזהר בשיחה באמצע כי קצץ השם ועבד פירוד, והנה
היחוד השלם בהנחת שתיהן אף כי אינן מעכבות זו את זו כי אם מכווין באחד באיזו שיהיה גם בחבירו לכן לא מעכבין דנזהר שלא תפריד בין אחים כי רבקה אוהבת את יעקב. הלא תראה יהו"ה עם רבקה ויהו"ה עם יעקב עולים ישראל זה לא יקרא עוד שמך יעקב בחסרון הרחמים רק ישראל עם יהו"ה ועם רבקה. אל"ב אמור לי אם נקרע ונראין התפילין של יד חייב לכסותו. א"ל רב אשי דאמר ליה אמימר למה נראין התפילין שלך והיה לאות לך כתיב לך ולא לאחרים, א"ל במקום לך לאות אתמר דהיינו בקיבורת ששם מכוסין אבל אם נקרעו אין בכך כלום. א"ל בני ולדבריו למה לא אמר והיה במקום לך לאות אלא מדלא כתיב במקום ש"מ לך לאות ולא לאחרים לאות, ועדיין אני אומר נקרע הבית יד ונראין התפילין צריך לכסות. א"ל ואמימר למה לא הסכים לדעתו, וא"ל אמימר ויתר ואני מבקש זכותי, א"ל מכסה אותן בעור דרך כבוד אבל אם נקרע בית יד ונראין מה איכפת לן ונעיד שקר שאינם לאחרים לאות
והלא גם לאחרים לאות הם שאלמלא השפעת לאחרים הן הע' שרים אין להם קיום וע"כ אמימר קצר לשונו. קלף נבילה וטריפה מחיה טהורה או בהמה טהורה כותבין עליהם תפילין או לא. אל"ב כתיב למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך, א"ל מאי האי אימא תהיה תורת ה' בפיך כענין לא ימושו מפיך וא"כ קלף חזיר מה לכתוב עליו תפילין. א"ל מה לטמא עם טהור כל כוונתינו להרחיק הטמאים הערלים ולהיות המשכן אחד וע"כ על כרחך מהמותר בפיך. אל"ר א"כ נבלה אע"פ שהם טהורין הואיל והם רחוקים מהאכילה יהיו רחוקים ג"כ לכתוב עליהן מצוה, א"ל בני נבילה וטריפה קבלו דיניהם וכתיבת מצוה בעורן זכות הוא להם שכן בהמה טריפה נזדמנה ביד ישראל לזכותה זכות מעט בברכה של רחמנים ונמצאת נבילה וטריפה כי עדיין צריכה דין ואם אין מתקרבים כלל לא נברך על השחיטה דלמא נמצא נבילה וטריפה אלא הכי הוא מהמותר בפיך אף כי הוא נבילה וטריפה, אל"ר אם מצא קלף בעלמא וכתב תפילין
מהו א"ל עיבוד לשמו בעינן שאם לא יכוון רק בהזדמן לו קלף לאו כלום הוא כי אם תבין כ"י מקבלת כל כתיבות ומבארת אותם כי היא ביאור התורה ולא בהזדמן רק בכוונה ומעשה וע"כ צריך עיבוד לשמו, ויאמר כתיבה זו לתפילין לשל ראש וזו לתפילין של יד ויוציא הדברים מפיו ויחשוב המשכן ושכינתיה בתוכה ואם לא יעשה כך אינו מועיל כי המחשבה הוא דברים שבלב ואינו כלום. ודע בני באמת שהתפילין אינם נכתבין רק לצד הבשר יען שצד הבשר הוא נסתר וד' פרשיות הללו נעלמים ונסתרים ע"כ נסתר בנסתר, ואין רשאי הסופר לכתוב אם לא שיקרא בפיו שאע"פ שקורא לו אחר אל יסמוך בקריאתו כי אין הדין נותן להכניס ולהפסיק בין הכותב והקלף. וזה מעשה הסופר יחתוך ד' חתיכות קלף והד' פרשיות יכתוב על הד' חתיכות ויעשה ד' בתים והן תפילין של ראש כי ת"ת שהוא ראש המניח תפילין מכתר הד' כתרים ומחלקן לעצמו ולנצח ולהוד וליסוד והם מכתירים העטרה וע"כ התפילין של
יד כותב כולם בקלף אחד כל הפרשה עמוד אחד, ואח"כ יתנם בעור ויעשם בית אחד ואם יש לו תפילין של ראש שהם ד' בתים יתן עליהם עור ויכסם ויניחם ביד ובלבד שלא נתקדשו לשל ראש. והנה הכוונה שגם הד' פרשיות של יד ד' בתים נחשבים אלא בבואם בעטרה נעשים אחד ומתכסים. וע"כ כסוי בעור שפיר דמי, ודע בני באמת שאות שיש בו חלל ונפל דיו בחללו או שנעשה הרי"ש דל"ת בעקום הרגל מעט או הדל"ת נעשה רי"ש אינו יכול לחזור ולמחוק הדיו שנפל לחזור האות כמשפטו אלא נפסל וצריך גניזה. א"ל ואמאי לא מה מעכב אחר ששב האות כמשפטו, א"ל בני אין קטיגור נעשה סניגור הואיל והיה היפוך כוונתו אין לו תקנה וכ"ש שקלקל צורתו. וראה והבן בני עדים שהעידו בפני ב"ד היכולין לחזור כן זה נתקלקל קריאתו ויזהר מאוד שלא יכתוב בשמאל כי אם בימין שאין דין נותן לברך בשמאל במקום שאין לו ברכה כי אין ברכה בפחד, אל"ר ואיטר יד ימינו מה יעשה. אל"ב מה יעשה היא
ימינו ואינו יודע לכתוב בימינו כותב בימינו שהיא שמאל כל אדם כי והיה אם שמוע הוא שמאל ונכתב עם הפרשיות וע"כ מותר אבל בלאו הכי אסור לכתוב עם השמאל כלל וכלל. א"ל הרי שיגעו האותיות יכול להפרידן כי הנגיעה מורה שבמה שרומז זה רומז זה ואינו כן באמת. ודע בני שהשיטין רומזין לצינורות וע"כ יזהר שלא יאריך אחת ויקצר אחת ואם יש נקב בחלל האות אין לחוש רק שיהיה האות מוקף גויל מכל צד שלא יהיה לו שום חסרון מצד הנקב, ויען שכריכתו בשער בהמה טהורה וביותר בשל שור ותפירתן בגידין הן הם דברים שאין השכל מורה בהן אמרו הלכה למשה מסיני, ובאמת כל היכי שהסוד עמוק ולא רצו לגלותו ארז"ל הלכה למשה מסיני, ובאמת צריך לכרוך הפרשיות הללו בשער עגל ולהיות השער נראית ממנו מעט בחוץ שע"י זה שלום וריעות למדה"ד כי עשינו לו חלק בקדושת התפילין, ומה שצריך שיראה בחוץ הדין נותן פעולת הדין גלויות והכל בדין ובצדק יוצאות כן אנו
פועלים לה כבוד בקדושתינו בענין מפורסם הוא השער היוצאות והנראה בחוץ ובעטרה שמדתה פחד עתה הוא שמטתה ויש לה ממשלה ותובעת דין מהבינה לדון את העולם כפעלם וכל החיצונים המקטרגים ממנה נאחזים ובאים ופועלים קטרוג. ואחר זה עולין ומלשינים וסופרים לדין והדין שהוא הפחד תובע דין מהבינה ע"כ צריכין אנו לשמור עצמנו מהקטרוג שלא יקטרג בד' פרשיות הללו כי ילך אל הדין והדין שהוא הפחד יגרום בבקשה דין שלא ישפיע, וע"כ נותנין אנו חלק בתפילין הללו לקבל גם הדין חלק מעט מן המעט בקדושה ויותר לא יקטרג בקדושתינו שהרי הוא עם הקדושה מבחוץ בקלף וממנו משך ממשלת הדין שהוא הפחד ונותן למקטרג. א"ל ומי יאמין לך בדברים הללו לערב בקדושת תפילין צינור הפחד והוא כח חיצוני לערבו בקדושת תפילין, ובאמת כי פרשה והיה אם שמוע הרומז בפחד הואיל וממשלה אית ליה כי הוא בעל השמטה דין הוא להיות עם הכולל כענין פן תעזוב את הלוי
אלא שער הוא דבר מסואב אמאי יבוא תוך הקדושה. א"ל בני הכי הוא כמו שאמרת אלא שער הזה אינו מתחבר בקדושה רק כאשר תכפלהו ותקבצהו ויעשה כשעורה ואז דין טומאה על השער ואסור להעלות שם. אבל שער פחות מכשעורה אין דין טומאה עליו וכורך עמה תפילין להמצא שם באותו קדושה ובלאו הכי יורד ומסטין ולוחם עם האדם ומטהו לצד הרע ועושה רע ואח"כ עולה ומקטרג וקובל לפחד יצחק כי ממנו בא אליו הכח, והמניח תפילין או שכך וכך עושה בזו השעה ומיד מעלין מעשיו אל הדין ויענש עליהם, ומי גרם לו כל זה שלא נתן חלק למקטרג בתוך הקדושה הוא השער הרומז למקטרג וע"כ צריכין להראותו בחוץ לראות המניח ולשום דעתו בחלק המקטרג שלא יקטרגהו. והנה ביו"כ צוה ה' לישראל לשלוח לו חלק הוא העז השולחים ע"י איש עתי כדי שלא יקטרג ונתעוררו חז"ל לומר שלא הגיע העז ההוא אפילו בחצי ההר עד שנעשה איברים איברים, ויש כאן שתי סיבות שהרוחות מחלקים אותו, האחד הוא
העז ששולחים ע"י איש עתי כדי שלא יקטרג ואם יקטרג מ"מ אפילו שנותנין לו חלק אז מראין לו שבתקיעת שופר גדול יעשה כמוה ובלע המות לנצח ולא עביד קטגוריא כי מרתת וכן ארז"ל האי מאן דמרתת אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי מאי תקנתיה אי איכא אינשי ליזל אצליהו ואי לא יקרא קריאת שמע ואי איכא טינופת לינשוף מדוכתיה ד' אמות ואי לא לימא עיזא דבי טבחא שמינא מנאי, ומאי תקנתא עביד ליה בהאי מימרא וכי עיזא דידיה הוא אלא כוונתו שחלקך לצד שמאל הוא העז ואין הכוונה שהוא יותר שמן ממני אלא שמה שהוא שמן הוא ממני כי אני ימין והוא שמאל ולית לך רשות להזיק לי הואיל ואית לך חלק וכיון ששומע דמסכים בחלקיה מיד מניחו והולך לו, משל למה הדבר דומה לאדם שיש לו ב' בנים אחד רשע ואחד צדיק אם יניח כל אשר לו לצדיק הרשע בוכה ונאנח על חלקו ומבקש להרוג הצדיק ואם הרבה לזה ומיעט לזה הרי הוא מפוייס, וכן הדבר הזה מניח שער שור בדוכתייהו
ור"ל שכורך כל פרשה ופרשה בשער שור, ומשער להיות פחות מכשעורה פן יבא ערל טמא אל הקודש וגם להיראות בחוץ לכווין בהנתן לו חלק מהקדושה שלא יקטרג, ומה טוב ומה נעים להדר אחר בהמה הראוי ליקרב כי המום פוסל בקדשים ואף כי הוא נבלה וטרפה לפחות משום תהיה (תורת ה' בפיך ולא יהיו הפרשיות) חסירה. אל"ר בתורה נכתב קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע וכן סדר האצילות וכן צריך לכותבם כי הכתיבה בענין האצילות כמוציא הדברים מכח אל הפועל ואם שינה כתיבתן קלקל באצילות ואין תקנה, אלא כשסודר אותם בבתים איך יסדרם, א"ל בני אודיעך סוד גדול דע בני שאחר האצילות אין מוקדם ומאוחר בתורה להודיעך שכולם היו בכח כשלהבת בגחלת וגם ידעת שעיקר יניקת והיה אם שמוע הוא הפחד מוהיה כי יביאך הוא הבינה ואם לאו שהם באמצע יחריב העולם, לכן קדש שהוא החכמה הנקרא אב כרחם אב על בנים בראשונה שמע שהוא החסד אב ההיקף בסוף והיה כי יביאך והיה
אם שמוע באמצע וזהו שמירה מעליא ויחוד שלם, ואע"פ שהפחד למעלה מהחסד אין מוקדם ומאוחר ואם יניחם כסדר הכתוב בתורה ויהיה והיה אם שמוע באחרונה אין שמירה, לכן ירא הש"י יכתבם כסדר הכתוב קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע להעיד סדר האצילות, והנחתן בבתים קדש לי, והיה כי, והיה אם שמוע, שמע, והנה הקו הירוק הוא הבינה והאש הגדולה הוא הפחד מעוטפים ברחמים החכמה והחסד והת"ת מתברכין בלי עיכוב ואין לשנות בין של ראש בין של יד. אל"ר תינח בשל ראש שהוא בד' חתיכות קלף אפשר הא והא ביד שהוא קלף אחד לא אפשר הא והא, א"ל הא דרדקי דבי רב ידעו כותב קדש והיה כי יביאך ומניח חלק שיעור לכתוב והיה אם שמוע ולמטה מן החלק כותב שמע ואח"כ כותב בהחלק שהניח והיה אם שמוע והנה הכתיבה כסדר וההנחה כמשפט שהדינים באמצע והרחמים בקצוות. ויזהר כל אדם בתפילין כשרים ואל יאמר אוכל להעלים מעשי כי בזה לא יביאני אלקים במשפט כי החייבין
בין מעט בין רב במשפט באין, אוי לה לנפש שבאה טהורה ושבה טמאה וי לכם עמי הארצות דלא עסקיתו בתורה ונתתם נפשכם לשקצים ואקוץ בם, וגם דע לך שהחכמה נקודה דקה ונעלמה ואע"פ שהוא בכור לדין יותר הוא ברחמים מהחסד וע"כ בהנחתם בראש יבא קדש חכמה לצד ימין וחסד שהוא שמע לצד שמאל, ודע בני שכל הכתיבות הללו כולם ברומים באויר העליון הוא כתר הנקרא אויר שאינו נתפש ולכן צריכים כולם לראות האויר שלא יכסה אחד לאחד ושלא לשום קדש ושמע באמצע או שלא לשום קדש לצד שמאל ושמע לצד ימין כי כל אלה מורים הריסה ופסולים הם ולא יעלו בראש. אל"ר ולמה אמרו תפלה עגולה פסולה, א"ל בני כסוי הסוד הוא שאמרו תפילין מרובעת הלכה למשה מסיני, וידעת בני באמת שהוי"ה ד' אותיות וד' פרשיות בבתים וקיום העולם בד' מזרח מערב צפון דרום הם הזרועות וד"ו פרצופים והנה העטרה מערבבת אותיות מרב"ע שהכל מתערבין ואין הוראה בעיגול ר"ל כאשר יעשה
עיגולים מורים שאינה ד' שהמרובע בד' מורה. אל"ר עור עוף מהו למעבד ביה תפילין, א"ל כשר א"ל והלא בשר הוא א"ל אפ"ה כי מעלת העוף גדול שרוחות קדושות נמצאו שם הלא תראה צוותה התורה לכסות דמו וע"כ אע"פ שעורו בשרו הוא הואיל ומקבל כתיבה שפיר דמי, ולא תימא עוף טמא כי טמא בטמא שוכן, ומה טוב ומה נעים להיותו כתובים בעורות עוברים שלא ראו אויר העולם הם הם הטהורים. א"ל והלא ארז"ל מהמותר בפיך ואפילו נבילות וטריפות. א"ל הכי הוא אלא למצוה מן המובחר אמרתי שאין לך בריה שראה אויר העולם שאינן מקבל דין מפני שהעולם הזה עולם הדין. אל"ר ורצועות שחורות למה, א"ל בני גם באלו כיסו הסוד שארז"ל רצועות שחורות הלכה למשה מסיני. ודע בני שת"ת ישראל נקרא קודש והוא שיר השירים ר"ל קדש על הו' קצוות שהם קדשים שהכל צריכים בו ומורידים הד' פרשיות בכנ"י שם שניהם נלבשו בכתנות עור והרצועות הם המשכת השפע הקדושה מד' פרשיות, וע"כ נמשכין
עד סוף באדם עד הלב לחבר את האוהל להיות אחד וע"כ שחורות דבר שאינו מקבל טומאה, וגם השפע של ד' פרשיות בחשך ושחור מבלי מושג הוא שנאמר וחשך על פני תהום. אל"ר ולמה יעשה ב' שיני"ן בצד אחד ג' יודי"ן ובצד אחד ד' יודי"ן וזה השי"ן לא ניתן למרע"ה הלא לא תראה שי"ן של ד' יודי"ן בתורה ואמאי תקנו התוספת על מה שכתוב בתורה והלא כתיב אל תוסף. א"ל בני וכתיב לא תסור ואין זה תוספת רק הוראות החיבור ואביי הוא דידע זה הסוד והעלימו ואמר הלכה למשה מסיני. ודע בני באמת כי שמטה שעברה הוא שמטת החסד הוא השי"ן של ד' יודי"ן ואז העטרה בכח ת"ת ואין שטן ואין פגע רע. ובזו השמטה שהיא שמטת הפחד וחסר י' אחת משי"ן והעטרה במקומו וע"כ השי"ן הא' שבתפילין הוא של ד' יודי"ן לרמוז על זה, ועל הנחתן בבתים אשמיעכם דברים גדולים ונוראים, א"ל אדונינו והלא כל מה שאמרנו כולם ממך קבלנו, א"ל בני אמת כי כולם אינם מבוארים בענינם ועתה אף כי
כולם אמיתיים ודברי אלקים חיים ואפ"ה שימו יד לפה והקשיבו כי כל דברי מפי מלאך עליון יצאו ועליהם אין להרהר כי אין בהם ספק, ואשאל והודיעני למה באברהם הקוראו אברם עובר בעשה מה שאין כן ביעקב קראו ישראל ושב וקראו יעקב ואם ידעתם מה באו ג' ההי"ן בשם אחד מע"ב שמות זהו הה"ה מה ענינו ומה טיבו. א"ל נחום אדונינו עד מתי תבעיתנו בדבריך כי הה"ה מצטייר י"ד י"ד י"ד הוא שם בן מ"ב אותיות מבראשית עד ב' ובוהו ושם הה"ה עולה י"ה חצי שם יהו"ה ובמלואו כזה יו"ד ה"א כולל כל השם, והנה מורה בשם העצם שם מלא הוא שם יהו"ה ובו נשלם העולם, האמת ציורה מורה ג"כ י"ד י"ד ה' ה"א גימטריא (חיה י"ו) הוא חיה אשר לה י"ו פנים וע"ז עולה ציורו יהו"ה י"ו פנים, א"ל בני הלא אמרתי לכם הקשיבו דעו לכם כי הה"ה רומז בג' ההי"ן אשר כולם שמאליים וה' א' הרומז בבינה קו ירוק המקיף מהחכמה לבינה, וה' הב' בגבורה וה' הג' בעטרה, הה' של
בינה רומז שחלק הה' לב' ציורים י"ד והם אור גדול ואור קטן הם לצורך השמיטה זו ובזה החכמה בא לבינה זה התיקון לתקן סדר השמטות כל שמטה לפי מדתה וטבעה ודרכה לבריאת עולמה, והה' השני בגבורה ובציורה של ה' רפואת הקושי שבה האמת, הה' הראשון מורה שהיא תחלת קטרוג באור הקטן וה' שני מורה בגבורה ומשם חרון הבינה פעמים וכל גלות ישראל,