שער מאמרי רשבי — קטע 10

ממותרות השבעה מלכים הראשונים שמלכו לפני מלך מלך לבני ישראל ומתו כולם וכאשר יצא המלך השמיני זכר ונקבה כנודע ונתבסם נדחו מותריהם דרך צינור זה והם בני חת ממש ומערת המכפלה לקחוה לחלקם כי חשבו לבסם הנקבה העליונה על ידי צינור זה ולא יכולו עד בא אברהם שהוא חסד ואתגלייא בפום אמה דרך הצנור הימני ואתבסמת על ידו ודי בזה ולפי ששתי צנורות אלו סמוכין זה לזה ומתערבין זה עם זה לא נרשמו שתי אותיות אלו בשבטים. המורים על שתי צנורות אלו להורות כי ממקו' גבוה יצאו מקום שאין שם קליפות (בש' המצות פ' שמות פ' ויאמרו אם מצאנו חן דפ"ה) ומותרות סמוכות להם ואין מגיע שם פגם ולא חטא ולא עון ולא כן מקום זה כי שם מתערבין לפעמים קדש עם חול ושם מגיע הח"ט אשר הוא בגמטריא טו"ב כי כאשר יתגבר צנור הימני על השמאלי יקרא טוב וכאשר יתגבר צנור השמאלי על הימני יקרא ח"ט כי גם את זה לעומת זה עשה ה': עאלת את ז' אמרה ליה רבון עלמא ניחא קמך למברי בי עלמא דבי נטרין בניך שבת דכתיב

זכור את יום השבת לקדשו אמר לה לא אברי בך עלמא דאנת אית בך קרבא וחרבא דשננא ורומחא דקרבא כגונא. דנון מיד נפקת מקמי'. (ד"ש ע"ב) הענין הוא כי ז' מורה על היות המלכו' עטרת בעלה בסוד י' על ו' כנודע וזהו זכור את יום השבת להעלותו לעולם הזכר ולקדשו להיות עטרת בעלה (ע"ב) בצזוד הקדש ובסו' אי"ה הרמוז בר"ת א'ת י'ום ה'שבת והנה זכור עם י"ה בגמטריא רמ"ח מצות עשה עלמא דדכורא להעלות את שהיא נקבה בעולם הזכר וזהו זכור את ולהעלותה עד אבא ואימא בסוד י"ה ובסוד הרמוז בר"ת א'ת י'ום ה'שבת ותהיה את זאת בסוד זי"ן ובסוד בזאת יבא אהרן כו': אמר שמואל נראה דדריש את מלשון אתים והם כלי זין כדאיתא בפסוק שם בשמואל א' סי' י"ג ואת אתו ואת קרדומו ועוד למחרשות ולאתים ועוד (וכתתו חרבותם לאתים) ורצתה שיברא העולם באור בחינה זו והשיבה השי"ת כי עם היות כי זי"ן יורה על היותה עטרת בעלה ושם המנוחה והשבתת הקליפו' כדפרשתי גם כן יורה על המלחמה ועל כלי זין חרבא דשננ' ורומחא

דקרבא כי בהתגבר הנקבה על הזכר הוא סוד הדין בסוד ה' על ו' ובסוד הוה"י אשר אז הוא דין וחרב ומלחמה והענין הוא כי כאשר תתגבר על הזכר והם בחיק אבא ואימא אז הכל רחמים ומנוחה והשבתת הקליפות וכאשר תתגבר על הזכר למטה בעולם הבנין אז הוא דין ומלחמ' וחרב' דשננא וקרבא כו' וכלי זין והכל כלול בזי"ן אם בצורתה י' על ו' ואם בקריאתה כלי זין וכתו' בספר ישן כגונא דנון והכונה על נון פשוטה שצורתה כצורת ז' אלא שזו קצרה וזו ארוכה ומורה על הדין שהיא ממנצפ"ך סוד ה' גבורות ועם היות כי היא כללא דדכר ונוקבא כנודע מכל מקום הוא מורה התגברות הנקבה על הזכר בסוד י' על ו' והוא"ו ארוכה להורות על התפשטות הדינין למטה בסוד הנקבה ולפיכך ן' פשוטה תמיד מורה על הנקבה כנודע כמו להם להן אביהם אביהן זה זכר וזה נקבה. ואמנם אומרו קרבא דחרבא דשננא ורומחא דקרבא כי התגברות הדינין הוא בג' סיבות אם מצד הגבורות התחתונות אשר

שם המלחמה הן מצד המלכות עצמה שהיא הנק' חרבא דשננא כנודע. והן מצד ת"ת עצמו שהוא רומח רמח ו' רמ"ח מצות עשה מצד הו' כי בהתגברו' הדינין ימשכו דינין מהתחתונים ומהעליונים ולפיכך אין ראוי לברא העולם בבחינה זו כי יגברו הדינין וישחיתו העולם: עאלת את ו' אמרה קמיה רבון עלמא ניחא קמך למבר' בי עלמא דאנא את משמך אמר לה וא"ו אנת וה' די לכון דאתון אתוון דשמי דאתון ברזא דשמי וחקיקין וגליפין בשמי ולא אברי בכו עלמא. הכונה היא שיברא העולם בסוד גופא בלא דרועין כי לז"א שתי בחינות אם בחי' א' בסוד גופא ודרועין טרם הזווג ואם בחינת גופא לבד סוד ו' בשעת הזווג וזהו סוד ו' שבשם בן ארבע. וזו נעלמת מאד ולא היה ראוי שיברא העולם בבחינה זו ולכן השיבם השי"ת שהן בשמו ואין ראוי שתתגלה יותר וכן בה' אחרונה שבשם כי הכונה ככלה מקושט' בשלשה ווין כחדא ה' וכד קבילת דכורא היא ה'. וכשלא יש זיווג היא ד' כנודע הנה אם כן ו'

וה' הם סוד זווג גופא בגופא ואין ראוי שיתגלה אור זה. ואמר שלשה דברים דאתון אתוון דשמי דאתון ברזא דשמי וחקיקין וגליפין בשמי כי יש וא"ו וה' עלאה דתליין במזלא ועליהם אמר דאתון ברזא בשמי כי הם פנימיו' השם ונשמה לו. ויש ו' וה' בז"א מלבר גוף לאלו (ע"ג) ועליהם אמר דאתון אתוון דשמי ועוד יש ו' וה' בנוקבא דז"א ועליהם אמר וחקיקין וגליפין בשמי כי בה נתעבה האור ונחקק ונגלף: עאלת את ד' ואת ג' אמרי אוף הכי אמר אוף לון די לכון למהוי דא עם דא דהא מסכנין לא יתבטלון מן עלמא וצריכין לגמול עמהם טיבו דלי"ת איהי מסכנא גימ"ל גומל לה טיבו לא תתפרשון דא מן דא ודי לכון למיזן דא לדין. כבר נתבאר כי ד' הוא עד לא קבילת דכורא ואין זווג וזה בזמן (ש' הכונות די"ז ע"ב דרו' ב' מדרוש ציצית ע"ח ש' ט"ל פ"א כלל) הגלות שהיא דלה ועניה וצריכה לגמילות חסדים הנמשך על ידי היסוד שהוא הקו הפשוט של הגימל ומטה אליה חסד בסוד אור זרוע לצדיק כי האור נזרע בה וחוזר וצומח מבלי שיזרע

על ידי הגנן דלא עייל בה גננא בזמן הגלות וזהו סוד ד' וג' כי ו' וה' היא בהיות ישראל בשלוה וג' וד' בזמן הגלות וזהו סוד ד' וג' ואור זה מועט ואין ראוי שיברא בו העולם ודע (ש' הלקוטי' פ' בשלח פ' ויקראו בית ישראל ופ' בהעלותך פ' והוא כזרע גד ופ' עקב פ' ויענך וירעבך) כי ג"ד הוא סוד הזרע הנופל (ד"ש ע"ג) וצומח מעצמו בזמן הגלות וזהו כי שבע יפול צדיק כי ג"ד עולה שבע והוא ג"ד שבשבטים ועליו אמרה לאה בג"ד חסר אלף כי מורה על זמן הבגידה והגלות וחסר אלף המורה על עלמ' דדכור' כנודע והמן מאור זה נעשה כי בא הטל העליון עד חקל תפוחין קדישין ומשם חזר וצמח ונעשה מן. וזמ"ש והמן כזרע ג"ד לבן ואעפ"י שאמר הכתוב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וכן אמרו בזוהר דאתא מז"א מאתר דאקרי שמים הכונה היא כי נמשך מזרע הזכר העליון כי הוא נזרע מעצמו וחוזר וצומח ולפי שבא מן הזרע העליון נקרא מן השמים ואמנם הזרע עצמו ממש יהיה

בתוספת י' ויקרא גי"ד ולא ג"ד והוא בגמטריא טו"ב כד"א אמרו צדיק כי טוב: עאלת את ב' אמרה ליה רבון עלמא ניחא קמך למברי בי עלמא דבי מברכאן לך לעילא ותתא אמר לה קב"ה הא ודאי בך איברי עלמא ואת תהא שירותא למברי עלמא. הבית יורה על המלכות בהיותה נשפעת מאשר למעלה ממנ' ונעשית בית קיבול להם כעין בית שמשימין בתוכה כל הדברי' הצריכים למזונות ופרנסה ויהיה הבית מלא כל טוב וזה ענין הברכות לזון ולפרנס עליונים ותחתוני' ואין בחינצו זו בחי' הזווג העליון כי היא פנימית בסוד עונתה וזו חיצונה בסוד שארה כסותה והנה התחתונים יש להם בחינת הזווג כי הם פרים ורבים ונמשך להם זה מהזווג העליון מש"כ בעליונים כי אינם פרים ורבים ואין להם כי אם מזונות ופרנסה בסוד ברכה ונמצא שבברכה שוין העליונים והתחתוני' וזמ"ש דבי מברכין לך לעילא ותתא ולפיכך העליוני' אינם אומרים רק ברוך כבוד ה' ממקומו שהוא סוד ברכה והתחתונים

אומרים ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון בסוד נקודת ציון אשר שם מקום הזווג כנודע: והסכים השי"ת עמה לברא העולם בבחינה זו אחר שהיא שוה לכל לשמים ולארץ וזמ"ש ב' ראשית ברא אלהים את ה'שמים ו'את הארץ (ע"ד) ונרמז בפסוק הזה בר"ת בשו"ה ולכן אנו אומרים ברוך שאמר והיה העולם כי גם הוא ר"ת בשו"ה ונברא העולם בסוד אחור שאין פריה ורביה ולכן היתה תהו ומכל מקום אח"כ אתתקנו אפין באפין ונתן לתחתוני' הזווג וכמש"ה לא טוב היות האדם לבדו אלא שבתחילה לבד נברא העולם בבחינה זו של ברכה וזמ"ש ואת תהא שירותא למברי עלמא כי בתחילה יברא העולם בבחי' זו השוה לכל לעליונים ולתחתונים ואח"ך נתן לתחתו' סוד הזווג דאהדרו אפין באפין כנודע: קיימא את א' לא עאלת אמר לה קב"ה אלף אל"ף למה לית אנת עאלת קמאי כשאר כל אתוון כו'. באמת נראית שאלה זו ששאל השי"ת לאלף לא ניתנה ליכתב כי איך תכנס אחר שניתנה לב' המעלה להבראות בה העולם וכמו שאמרה היא וקודם לב' לא היתה יכולה ליכנס כי

האותיות היו בסדר תשר"ק אבל עם מ"ש יתורץ כי השי"ת אמר שב' תהיה שירותא לבד למברי עלמא אבל אח"כ אפשר שהאותיות יברא בהם עניני העולם כי לא נתמעטו כי אם להיותם שירותא למברי עלמא לבד ואם כן יצדק לשאול אותה למה לא נכנסה אח"כ כדי שיבראו בה שאר עניני העולם ובשלמא הראשונים נפסלו מהטעם האמור למעלה בהם ואפשר שגם להבראות בהם עניני העולם נפסלו מאותו הטעם אבל האלף שלא נתן בה טעם לפגם היה לה לכנס ולפיכך שאלה למה לא עאלת תמן שתסתיים שם הבריאה. והשיבה היא שכיון שראתה האותיות שנכנסו בלי תועלת כלל לא בשירותא ולא בסופא לפיכך לא רצתה ליכנס כי אמרה כי גם היא יש בה טעם לפגם מפני שבאלף יש אריר"ה כמו שאמרו רז"ל במדרש. ועוד והוא הנכון שאין לאור האלף גילוי לבדה רק על ידי שאר האותיות בהתלבשה בהם כי היא לבדה נעלמה מאד ואחר שהם נפסלו אין לה גילוי כלל וזמ"ש אנא מה אעביד תמן כי אין עוד מציאות לגלוי אורה ותו

דהא יהיבתא לאת בית נבזבזא רברבא דא ולא יאות למלכא עלאה לאעברא נבזבזא דיהב לעבדוי ולמיהב לאחרא. הכונה היא כי כיון שאי אפשר להתגלות אור האלף כי אם על ידי התלבשות כדפרישית ושאר האותיות אי אפשר להם להיות לבוש לאלף מפני הטעמים הנאמרים בכל אחד ולא ישאר רק אות ב' להתלבש בה ונמצא שכאשר תרצה אות אלף לפעול בעולם תתלבש באות ב' ואות ב' היא עיקר בבריאת העולם ועתה תיעשה טפלה לאות אלף להתלבש בה ונמצא העיקר נעשה טפל ולא נכון לעשות כן (ד"ש ע"ד) כי מי שהי' לו מעל'. וניתן לו ממשלה רבה אין נכון להעבירה ממנו ולתתה לאחר ושיהי' זה עבד וטפל לו שתתלבש הא' באות ב'. אמר לה קב"ה אל"ף אלף אע"ג דאת בי"ת בה אברי עלמא את תהו' ריש לכל אתוון. הכונה לומר לה כי אעפ"י שנברא העולם באות ב' אינה לבדה אלא שהיא מתלבשת בכל האותיו' לפעול פעולתה וזהו פירוש את תהא שירותא למברי עלמא לומר שהיא תהיה ההתחלה לבד אבל לא שתהיה לבדה

פועלת כי אם על ידי התלבשותה בשאר האותיות כפי הפעולות הנוגעות לאותיות ומכל מקום לא תאיר אות ב' לבדה אלא על ידי אור אלף המתעלם בתוכה ומאיר בה וזמ"ש את תהא ריש לכל (דף ט"ו ע"א) אתוון כי גם בית לא תקבל שפע להאיר בבריאת העולם אלא ע"י אור אל"ף המתענם בתוכה ושמא תאמר הרי אמרנו למעלה שהאלף אמרה שאי אפשר לה להתלבש בשאר האותיות מפני גרעונם וגם לא רצתה להתלבש בב' מפני המוסר ועתה הרי הב' מתלבשת בכולם וגם האלף מתלבשת בבית. תשובתך היא כך היתה דעתה של האלף מתחילה שחשבה שבבית לבדה יברא העולם וששאר האותיות פסולין אף להתלבש בהם ולפיכך לא נכנסה והשי"ת הידיעה שאינו כך וכדפרשית. נמצא לפירוש זה שהבית לא נברא בה העולם אלא על ידי אור אלף המתעלם בתוכה ואות ב' תתלבש לפעמים באות ג' ולפעמים בד' וכן שאר האותיות הכל כפי הפעולה אבל היא לעולם לא תחסר וזהו ענין בריאת העולם באות ב' כי היא צריכה תמיד:

עוד יש לומר שאות ב' לעולם בה לבדה נברא העולם בלא אל"ף אבל מ"מ כאשר תצטרך אות ב' להתלבש בשאר האותיות לבראת איזה דבר לא תתלבש בשום אות עד שתתלבש באות אל"ף תחילה ואח"כ תתלבש באור הצריכה לאותה הפעולה וז"ש את תהא ראש לכל אתוון. עוד אפשר לפרש הדבר כפשוטו כי אעפ"י שנברא העולם באות ב' היה להיות האותיות בסדר תשר"ק והב' קודמת לאל"ף ולפיכך נברא העולם בב' כי הקרוב קרוב קודם ואחר שיצאו כי האותיות לחוץ חזרה האל"ף להיות ראש לאותיות בסדר אבג"ד בסוד חותם המתהפך וזמ"ש את תהא ראש לכל אתוון ותקבל האור העליון בתחילה. ואמר לית בי יחודא אלא בך כי וא"ו הוא סוד היחוד שמתחבר ת"ת עם מלכות ע"י וא"ו זעירא בסוד האל"ף שבין שני הווי"ן שהיא מחברת אותם והאל"ף היא אימא עלאה כד"א אל"ף בינה והיא מתלבשת באל"ף ליחד שני הווי"ן והאל"ף היא סוד אחד העולה י"ג וכן וא"ו עולה י"ג במלואה וזהו לית בי יחודא אלא בך:

ואמר בך ישרון כל חושבנין וכל עובדין דעלמא הנה אעפ"י שכל שרשי עניני העה"ז נבראו באות ב' בתחילה מ"מ הדברים הנמשכין והיוצאין מהם לא תהיה להם התחלה כי אם ע"י אות אל"ף כי מאורה ימשכו והיא תהיה סיבה ראשונה להם ומקום החשבונות הוא במלכות כד"א עיניך ברכות בחשבון וכן עובדין דעלמא במלכות הם והאלף סיבה ראשונ' להם כי משם יפרד כי עד האלף הוא סוד האחדות ומשם ואילך יפרד למקום הפירוד. ואמר עוד וכל יחודא לא הוי אלא באת אל"ף הענין הוא כי לא די שבאצילות אין יחוד אלא בה. וכמ"ש לית בי יחודא אלא בך אלא גם בבריאה יצירה ועשיה כאשר יתיחדו חלקי היצירה זה בזה וכן חלקי העשיה והבריאה וגם כאשר יתיחדו חלקי העשיה עם חלקי היצירה וחלקי היצירה עם חלקי הבריאה וחלקי הבריאה עם האצילות כל מין יחוד מאלו לא יהיה אלא על ידי אות אל"ף כי האל"ף סוד האחדות בכללי המציאות וזהו וכל יחודא לא הוי אלא באות אלף ולפי שיקשה לזה כי

האותיות ממקום גבוה בבינה ואיך ירדו למטה ליחד עד סוף המדרגות ועוד כי (ע"ב) השי"ת אמר לאלף כי כל החשבונות וכל עובדין דעלמא ממנה יתחילו ואיך אפשר זה אחרי שהיה מאצי' העליון ממקום נעלם שהוא בינה וגם שהב' היא ממקום גבוה מבינה ואיך נברא בה עולם הבריאה והיציר' והעשי' ולז"א ועבד קב"ה אתוון רברבן עלאין ואתוון תתאין זעירין אלו מעולם העליון בינה ואלו מעולם התחתון מלכות וכאשר גזר המאציל העליון שיברא העולם של בריאה בב' נתלבשה הב' של עולם העליון בב' של עולם התחתון ועי"כ ברא וזהו בראשית ברא בית בית לרמוז על ב' ביתין אלו שנתלבשו זו בזו לברא הברי' וזהו ברא וכאשר גזר המאציל העליון שמאלף יתחילו החש' ועובדין דעלמא ושיהיה ע"י כל מין יחוד נתלבשה האלף של עו' העליון באל' של עו' התחתון ליחד כל העו' בכללו' (ד"ש די"א ע"א) ולהמציא כל החשבו' ועובדין דעלמא וזהו אלהי' את אלף אלף לרמוז על ב' אלפין אלו

שנתלבשו זה בזה לעניני' אלו וזמ"ש ובג"כ בית בית בראשית ברא אלף אלף אלהים את אתוון מלעילא ואתוון מלתתא וכולהו כחדא הוו מעלמא עלא' ומעלמא תתא' והנה בראשי' ירמוז על בינה הנק' יוצר בראשית שממנה מקור הב' וברא ירמוז על עולם הבריאה וכן אלהים על בינה כנודע כי שם שרשה ואת על שאר העולמות התחתו' כד"א את ה' ויראו את אלהי ישראל כו': שם בד"ג ע"ב והועתק מכתיב' יד הר' הגדול ז"ל וז"ל. בראשית ר' יודאי אמר מאי בראשית בחכמה דא חכמ' דעלמא קיימא עלה לאעל' גו רזין סתימין עלאין והכא אגלי' שית סטרין רברבין עלאין כו'. דע כי יש ב' חכמו' באצי' אם חכמ' קדומה והוא המוח הסתום ואם מוח' דז"א המתחל' לל"ב נתיבות והיא חכמ' שבז"א והחכמה זו שבז"א בה נחקקו שרשי הו"ק הנק' עלמא וממנה מתקיימין וזמ"ש ודא חכמ' דעלמא קימא עלה וחכמ' זו בה מתלבשין ו' קצוות הללו להכנס ולעלו' למעלה ע"י למקו' המוח הסתום כי זולת' לא יוכלו לקבל האור הרב

ההוא רק שהיא מקבל' האור וממנ' מקבלי' הם וזמ"ש לאעלא גו רזין סתימין עלאין כי כשם שלהשפיע האור צריך התלבשו' כן לקב' האור צריך התלב' אלא שלהשפיע האור מתלב' בדבר יות' עב ולקב' האור יתלבש בדבר יותר דק ממנו והיא זאת החכמת שבז"א שעליה עומדין הו' קצוות הנק' עלמא וממנ' מתקיימי' וזה כי בה חקוקים וגציפין שרשי הו' קצוו' והם הנק' סטרין רברבין עלאין בסוד ס' רבוא דעלמא עלאה עלמא דיובלא כנודע והתחתונים נבלעים בשרשן העליונים לעלו' למעל' ומנהון נפיק כול' בין שאר ספי' הבנין בין ו' קצוות דז"א בין ו' קצוות שבנוקביה כולם משית סטרין רברבין עלאין שבאימא עלאה שמתלבשין בחכמה זו שבז"א יצאו וכמו שפיר' למעלה כי ו' קצוות שבבינה הם לז"א חב"ד חג"ת ושש קצוות שבז"א הם לנוקביה חב"ד חג"ת ונמצא כי משש קצוות שבבינה שנחקקו במוחי דז"א נעשו לז"א שש קצוות והם הנקראים נחלים ומהם גם כן נעשה שש קצוות לנוקביה והם נקראים מקורין כד"א

את מקורה הערה ואפשר לפרש בהפך כי מקורין הם ששה שבז"א מצד החכמה שהיא מקור הכל ונחלין הם ששה שבנקבה מצד בינה הנקרא נחל כנודע: (ע"ג) עוד אפשר לי לומר כי נחלין מלמעלה למטה ומקורין מלמטה למעלה בסוד המקור הנובע מלמטה למעלה בסוד מיין נוקבין ומיין דכורין ואלו הן השיתין שנבראו מששת ימי בראשית שהם סוד מיין נוקבין ו"ק מלמטה למעל' וזמ"ש דמנהון נפיק כולא דמנהון אתעבידו שית מקורין ונחלין לאעלא גו ימא רבה כי כולם נכנסו בה אלו זכרי' ואלו נקבו' והיינו בראשית מהכא אתבריאו כי בראשית משמשת לשתים אם לו' ברא שית ואם לומר שבחכמה נבראו הנקראת ראשית וכולן לצור' המלכות כד"א ה' בחכמה יסד ארץ ואפשר שזהו שאמר למעלה כי חכמה דעלמא קיימא עלה כי היא החכמה שבז"א שעליה עומדת ומתקיימת המלכות הנקראת עלמא כנודע והיא ימא רבא וכמו שכתבנו שה' בחכמה יסד ארץ ואלו היסודות הם שית מקורי' ונחלין הנכנסין בה מיין דכורין ומיין נוקבין כדפרישית. מאן ברא לון ההוא דלא אדכר

ההוא סתים דנא ידיע הכונה היא כי המוח שבז"א נחקקו בו שרשי השש קצוות ועל ידי מי