ספר עץ חיים — שער ו פרק ח

שער ו פרק ח ענין אחור ופנים וחיצוניות ופנימיות כפי (מה שמוכרח) הנראה מוכרח שהכל דבר א'. והענין שבהתפשט האור להאיר למטה הוא שיש לו חשק להשפיע תוספת (ל"ג לתועלת) נשמות חדשות בתחתונים מה שלא היה עד עתה וא"כ יהיה האור רחמים גמורים כי לולי שהתחתונים ראויים אל הרחמים לא היה יורד ומתפשט למטה להאיר תוס' נשמות שלא היו עד עתה ולכן נקרא אור זה אור ישר שבא ביושר מעילא לתתא כי כן דרכו ויושרו להאיר בתחתונים ומטבע החסד והרחמים הוא להיות מטיבים בעולם ונקרא אור של רחמים ג"כ לסיבה הנ"ל ונקרא אור זכר כי כן דרך הזכר להשפיע לזולתו שהיא הנקבה. ועוד כי טבע של הזכר הוא להשפיע נשמות חדשות ממש ונקרא אור הפנים כי הוא מביט בעין יפה ובפנים מאירים אל התחתונים וע"כ הופך פניו אליהם ונקרא אור של פנימיות שהרי הנשמות מזווג הפנימי' של המוחין באים והם שמות של הוי"ה המורים רחמים ולא שמות אלהים המורים דין. אמנם כשאין

התחתונים ראוים האורות מסתלקים וחוזרין למעלה שאינם רוצים להאיר למטה. אמנם עכ"ז לא יחפוץ המאציל ב"ה בהשחתת העולם ומאיר לתחתונים שיעור חיות ומזון ושפע הראוי לעצמן בלבד ולא להוציא תוס' נשמות חדשות וכיון שהשפעת אור זה בלתי רצונו הנה הוא ממשיך אליהם אור מחיצוניותו בלבד שהוא אור מספיק לחיות העולמות די הכרחן ולא יותר ע"כ נקרא אור חיצוניות ונקרא אור האחור שהוא היפך פניו בכעס עמהם בסוד דומה דודי לצבי ומאיר להם אור ההכרח עם היותו מסתלק ואינו נותן להם האור אלא בהפיכת האחוריים אל התחתונים ונקרא אור דין לסבה זו ונקרא אור חוזר כי בעת חזרתו והסתלקות למעלה שלא להשפיע בהם שפע גדול אז נמשך להם אור ההכרחי הזה. ונקרא אור נקבה לב' סבות ע"ד הנ"ל אם לפי שהוא כדרך טבע הנקבה שמקבלת ואינה משפעת ואם בסבה שאין בה כח להוליד נשמתין כמו הזכר אלא בחי' המזון לבד כמ"ש ותתן טרף לביתה וגו' שהם שמות אלהים שהוא דין. גם

יש עוד חילוק אחר שאור ישר כמעט שהוא נפרד ממקומו כדי לרדת ולהשפיע לתחתונים לכן הויו"ת שלהם פשוטות ומלאים כולם הם הויו"ת באותיות נפרדות זו מזו. אמנם אור החוזר הוא רבוע כזה א' א"ל אל"ה אלה"י אלהי"ם שתמיד האותיות הם מחוברים להורות שהם עולין ומחוברים זו בזו עד שמתחברין עם שרשם ומאצילם כי רצונם להסתלק מן התחתונים. גם יש חילוק אחר כי המוחין של בחי' חיה אשר בז"א הבאים מחכמה הם הגורמים זווג זו"ן כדי להוציא נשמות חדשות והם בחינת פנים כי הוא זכר והמוחין דז"א מצד אימא הנקרא נשמה הם ענין אחור והם נקבה: והנה צריך להבין מאוד אמיתות הענין פנים ואחור כי באורות יקראו התפשטות והסתלקות ונקרא יושר וחוזר. ובכלים נקרא פנים ואחור דהיינו שבאור לא שייך פנים ואחור שהכל פנימית. אמנם ודאי שהוא כולל דין ורחמים ובהיותו מתפשט ויורד למטה ונכנס במקום הראוי לו נקרא אור יושר כי הוא מאיר בבחי' הרחמים שבו וכשהוא חוזר לעלות אז מאיר

במקומו בהיותו שם למעלה בבחי' דינין שבו הנקרא אור חוזר ואז הכלי לא יקרא כלי דפנים כמו בהיותו מקבל אור יושר רק יקרא כלי דאחור. נמצא כי מ"ש בענין זו"ן שעומדין פב"פ או אב"א אז הענין הוא שכשבאו המוחין דז"א שהם בחי' חיה לחכמה שבו אז האור ההוא נקרא יושר שהם אלו המוחין עצמן שהם נשמה לנשמה ואז הכלים שלהם נקרא פב"פ. אך כל זמן שאין לו מוחין בבחי' חכמה שהם עיקר אור יושר שלו ומסתלק למעלה ובהכרח שמשם מאיר בו בבחי' (נ"א אז מאיר בו) אור חוזר שהם הדינין שהוא שאר חלקי האור ז"א שמתחת מדריגת חיה ולמטה ואז הז"א עומד אב"א ומקבל בכלי של אחוריים שלו ואז אינו יכול להזדווג. ומ"ש בזוהר שהנשמה של אדה"ר יצא מזווג אב"א ר"ל שעלו זו"ן למעלה במקום או"א ושם קבלו המוחין אור ישר ושם חזרו כליהם בבחי' פב"פ ונזדווגו. אמנם אין בהם כח לקבל אור המוחין בסוד התפשטות למטה במקומו שאז נקרא אור יושר כי בעמדם למטה אינן מקבלים רק

אור חוזר וע"כ למטה אינם רק אב"א וכשיעלו אז הם פב"פ. ואמנם מה הם ב' בחי' (נ"א מה שהם בבחי' הללו) הללו בין באורות בין בכלים צ"ע מה ענינם: ואפשר לומר שג' בחי' צלם שהם נר"ן שבמוחין דז"א הם ג' בחי' הפנימים שהם עיבור יניקה ומוחין וכולם פנימים כנודע כי המוחין הם פנימים. אלא שקשה לזה אם כן לא נשאר לחיצוניות רק אלו ב' בחי' שהם עיבור ויניקה לבד. או אפשר לומר שבחי' הפנים הוא כשבאין לז"א מוחין מבחי' חיה שהוא חכמה (נ"א בחכמה) כנ"ל שאפי' בינה נק' אחור בערך החכמה שאינה יכולה להוליד נשמות חדשות אלא בחכמה שהוא הזכר וא"כ אין בחי' פנים לז"א רק אחר היות לו בחי' חיה שהם מוחין דאבא ואז יכול להוליד. וראיה לזה מענין ברכת כהנים שהם מקיפים דצלם אבא קודם ויעבור שהוא זווג ז"א ולאה ואח"כ בא הזווג דיעקב ורחל בנפ"א ועוד ראיה גדולה מזה כי אפי' שזכרנו כי החיצוניו' והאחוריים של עליון הם הפנים של תחתון ואז אינו זווג בז"א עצמו אלא ביעקב ורחל עכ"ז יש צלם דאבא ג"כ בברכת

כהנים ונ"ל הטעם שאלו היה הזווג דז"א עצמו אז היה כעין שבת שעולה בצלם דאו"א למעלה בבחינותיהן ובמקומם האמיתי אך עתה יורד הצלם למטה ואינם מוחין גמורים לז"א ועכ"ז בערך יעקב הם גמורים ונקרא פנים ועיין בדבר זה שהרי נודע מהתיקונים שנשמת ז"א הפנימיות (נ"א הפנימים) אשר עליו (נקרא אדם) הוא שם מ"ה דאלפין והוא בחכמה כ"ח מ"ה והוא בחי' חכמה דז"א כי חכמה עילאה דאבא הוא ע"ב דיודי"ן גם בזה תבין ענין העלאת מ"ד ע"י שם מ"ה בז"א כנודע והענין שמ"ד שהיא (נ"א הוא) הטפה בהוצאות נשמות חדשות אינו מוריד אותה אלא ע"ש הזכר שהוא החכמה דז"א (נ"א ע"י שם הנ"ל דמ"ה שהוא שם החכמה בז"א) שהוא החיה שבו ואינה זו החכמה בבחי' עיבור או יניקה רק החכמה הנזכר בבחי' חיה דז"א והנה נודע כי שם ב"ן המעלה מ"ן הוא בנימין ושרשו דכורא משם ע"ב דיודי"ן שהוא חכמה והוא כמנין חסד (והנה החסד שבע"ב) יכול להעלות מ"ן לצורך זווג אבא ואמא וזה

נמשך אל הז"א מאבא שהוא חכמה לכן נקרא רוחא כי הוא זכר ממש שהוא בחי' רוח שהוא ז"א: והנה הזכיר במקום אחר בחי' חיה שהוא ג' מקיפי נר"ן ואפשר שהוא ג' אותיות צלם דאבא כנ"ל: הגה"ה וזווג אב"א אינו כפשוטו רק דע פירושו כי הזווג הוא שהזכר מוליד ומוריד מ"ד והנוק' מעלה מ"ן של הברורין וכשהם עדיין אב"א אין בה עדיין כח לברר מ"ן ואין ביסוד (נ"א בהיסוד) שלה מ"ן להעלות וא"כ איך יהיה הזווג ולזה צריך שיהיו שניהן עולין זו"ן למקום או"א עילאין ואז היא מעלה מ"ן עצמה (נ"א עצמן) דבינה והוא מוריד מ"ד ובהיותן שם ודאי שחוזרין שניהם פב"פ (נ"א פניהם) לצורך הזווג שלהם כי א"א להזדווג אם לא פב"פ ובהיותן למטה עדיין אין להם תיקון גמור להיותן עומדין פב"פ מחמת הקליפות שלא יתאחזו בהם החיצונים באחוריים כנזכר לכן עלו למעלה עד או"א ושם חוזרים פב"פ כי אין שם פחד הקליפות ואז שם מזדווגים ע"י מ"ן דבינה עצמה שלקחה היא ביסוד שלה ומעלה אותן

בסוד מ"ן נמצא כי כמעט זווג זה הוא עליון ואינו נקרא על שמם רק ע"ש או"א שהרי ע"י כח מ"ן שלהם עצמן הם מזדווגים ואחר שנגמר תיקונם בבחי' פב"פ ויכולין להיות למטה במקומם פב"פ אז יש בה יכולת להעלות מ"ן וזה נקרא זווג פב"פ: שער ז פרק א שער השביעי שער מטי ולא מטי ובו ה' פרקים: כבר בארנו באורך בכ"מ כי האצילות העליון התחיל להיות עקודים נקודים ברודים ועתה נחזור לבאר הענין באורך ונבאר מציאות העקודים מה ענינם: הנה קודם מציאות העקודים לא היה האור העליון יכול להתלבש בשום כלי כי לא היה יכולת בכלים לסובלו ושם היה האור בלתי מתלבש בכלי עד שהגיע התפשטות האור הגדול ההוא אל בחי' העקודים ושם נעשה מציאות כלי א' אל האור הגדול ההוא ואז התחיל האצילות להיות בו איזה מציאות הגבלת האור מה שלא היה יכול להיות הדבר עד עתה. אמנם תחלה היה האור כולו של החלקים המגיעים לאצילות כולם נעלמים תוך כלי א' לבד ואותו הכלי היה בו בחי'

כלי של כתר העליון אח"כ נתפשט האור יותר למטה מבחי' הנ"ל הנקרא עקודים ואז נעשית י' כלים אך כולם עדיין בסוד בחי' כלים דכתר. פי' שידוע הוא כי כל ספי' מהי"ס היא נכללת מי"ס ויש בכל א' בחי' כתר ואותו (נ"א אמנם) חלק של הכלים שנוגעין למציאת הי' כתרים של הי"ס היה בהם יכולת להעשות בהם כלים ושם היו נגנזים כל הי"ס כולם כי שאר חלקי הספי' לא היו יכולים להעשות בהם כלים כי הכלים שלהם לא יכלו לסבול האור ההוא עדיין וזה המציאות הנק' נקודים והוא מה שאנו קורין יו"ד נקודות קודם האצי'. ובחי' העקודי' (נ"א לי' נקודו' אצי' בבחי' העקודי') בראשונ' נקרא נקודה א' לבדה ואח"כ נעשה סוד האצי' כמ"ש בע"ה: ונתחיל לבאר מציאות העקודים מה ענינו. דע כי האור העליון אשר הוא חלק הראוי להתלבש באצי'. אשר יש בו כח הי"ס אע"פ שעדיין לא ניכר היותם י' אורות רק אחר גמר העקודים וכמ"ש בע"ה. אמנם ודאי שהכח של י' אורות אלו היה בהם תחלה רק לפי שלא היה האור נגבל

תוך הכלי לא היה ניכר עדיין מציאת היותן י'. והנה כאשר רצה המאציל העליון להוציא בחי' הכלי ההוא הנקרא עקודים מה עשה המשיך האור שלו למטה עד מציאות סיום שיעור הראוי להיות נעשה ממנו בחי' עקודים שהוא עד הטבור ואחר שהמשיכו חזר ונסתלק האור ההוא למעלה במקורו בפה ונודע הוא כי האור העליון כשהוא מתפשט וחוזר ונעלם מניח רושם חותם למטה בהכרח. והנה אותו האור שהוא הרשימו הנשאר למטה כאשר נסתלק אור עליון ונעלם במקורו אז נשאר אור רשימו ההוא למטה בלתי אור עליון ההוא (הנסתלק) ואז ע"י התרחקו ממנו אור עליון אז נעשה אותו (נ"א באותו) אור הנשאר ונתהווה בחינת כלי כי סיבת התפשטות האור והסתלקותו אח"כ גרם להעשות מציאות כלי ולפי שכאשר האור הא' חזר ונסתלק היה מסתלק בבת אחת וברגע א' לכן כל מציאות אור הנשאר (מהם) נעשה (רק) מציאות כלי א' והוא נקרא בחי' כלי הנקרא כתר כי עדיין האור עליון לא היה נבדל בי"ס כי

עדיין לא היה ניכר היותן י"ס ומה שנקרא כתר ולא ספירה אחרת הטעם הוא כי לעולם הכתר קרוב אל המאציל: והנה הכלי הראשון אשר האציל המאציל נקרא כתר בוודאי אך מה שהאציל אח"כ עי"ז הכלי הנקרא כתר אז יקראו חו"ב כו'. אך עתה עדיין כולם בסוד י' כתרים ואחר התפשטות הב' אז נעשה שאר חלקי הספי'. סוף דבר הכלי שהאציל המאציל העליון לא יקרא אלא בחי' כתר לבד. ונבאר עתה מציאות זה ההסתלקות של האור העליון כי הנה כאשר נעריך שמציאות זה הכל שכולל כל האור הנה בהכרח הוא כאשר מסתלק האור ממנו יהיה בו חלקים הראויין להביט אל האור ההוא [המסתלק מהם] ובהתרחקו מהם יתרחק מהם הבטת פנים אל פנים כפי שיעור התרחקו. והמשל בזה כי כאשר האור מסתלק מהחלק הי' של הכלי הזה אשר יקרא אח"כ בשם בחינת מלכות כמ"ש הנה אותו החלק הי' מן הכלי ההוא אשר ממנו נסתלק מהם האור ההוא שעי"כ נעשה כלי כנ"ל ואז הכלי הפך פניו למטה כי כיון שנעשה עתה בחי' כלי בהפרדו מן

שורש האור שלו אין בו יכולת להסתכל בו פב"פ ואז הופך פניו אחר שנעשה בחי' כלי ואז אינו מסתכל באור עליון שנתרחק ממנו אלא דרך אחור. והנה גם האור העליון יקרא עתה אחור בעת הסתלקותו ויהיה הכלי עם האור ההוא אב"א ואחרי אשר נסתלק האור ההוא ג"כ עוד שיעור חלק א' אשר יקרא אח"כ בחי' היסוד ונסתלק מכולו אז גם החלק הזה יהפוך פניו מן האור העליון כי לא יוכל לקבלו ואז גם בחי' [כלי] ראשונה הנקרא מלכות כיון שהאור נתרחק ממנה תוכל להפוך פניה למעלה ואז יהיה המלכות ויסוד פב"פ רק היסוד יהיה עם אור עליון אב"א. וכן כאשר יסתלק בחי' אור של ההוד אז ההוד יהיה אב"א עם האור העליון ואז היסוד הפך פניו אל ההוד ויהיה ההוד ויסוד פב"פ ומלכות תהיה פנים באחור פני המלכות באחורי יסוד כי תאוות וחשק הספי' להחזיר פניהם אל האור אך הספי' הקרובה אל האור [אשר מסתלק ממנו] לא תוכל להחזיר עדיין פניו אליו עד שיתרחק מהאור שיעור ספירה אחת.

וכן כאשר יסתלק האור מבחי' הנצח אז הנצח יהיה אב"א עם אור העליון ופב"פ עם ההוד ויסוד יהיה פנים באחור עם ההוד ומלכות ג"כ פנים באחור עם היסוד וכן עד"ז עד שתסתלק האור מכל י' חלקי הכלי ואז יהיו כל הספירות פנים באחור פני תחתונה באחור עליונה אך הכתר עם החכמה יהיו פב"פ כי הכתר עם האור [העליון] הם אחור באחור לטעם הנ"ל ובזה מוכרח שכתר וחכמה יהיו פב"פ: הרי ביארנו סוד הסתלקות ואיך נתהוו הכלים עי"ז. אמנם אע"פ שביארנו היות בכלי זה מציאות כלי מלכות ויסוד וכו' לא מפני זה יקראו י' כלים כיון שעדיין לא יש היכר להיותן י"ס וג"כ כי האור נסתלק ביחד רק הענין הוא כדמיון כלי ארוך אחד אשר חלקים שלו אינם שוים כפי התרחקות של החלקים ההם מקצתם אל קצתם והרי ביארנו מציאות האור והתפשטותו והסתלקותו והם ב' בחי' כמ"ש בעזרת האל ועתה יש התפשטות והסתלקות אחר כאשר יתבאר בע"ה ואז ישלימו ד' בחי'. והענין הוא שכאשר נשלם בחי' הכלי הזה ונעשה כלי ע"י

הסתלקות האור אז כאשר יחזור האור להתפשט בו אז ישאר בחי' אורות וכלים. אמנם כאשר נתפשט האור בכלי זה פעם ב' אינו מתפשט כסדר הא' אך נגלה ונעלם וז"ש בזוהר מטי ולא מטי ואלו הב' בחי' נקראו התפשטות והסתלקות (נ"א בחי' שניים יקראו הסתלקות והתפשטות) הנ"ל שבהם יושלמו הד' בחי'. והענין כי תחלה מטי האור תוך הכלי של הכתר ואח"כ מסתלק ממנו ואח"כ מטי האור בכלי של חכמה וחזר אח"כ להסתלק וכן עשה בכל י' כלים וזה (נ"א ואז) נקרא מטי ולא מטי הנזכר בזוהר תמיד ולעולם יש בטבע האור ההוא לבא (נ"א להביא) ולהאיר ואח"כ מסתלק כמו שיש בטבע שלהבת הנר שהיא מתנועעת וכן נשאר תמיד האור ההוא להיות מול"מ בכלים האלו הנקרא עקודים כי לסבת היותן בכלי א' אין כח בכלי הזה לסבול האור אם לא בהיותו מטי ולא מטי והרי בארנו בזה ד' בחי' שהם התפשטות הא' והסתלקותו והתפשטות הב' והסתלקותו. וגם בארנו שזה התפשטות והסתלקות הב' נקרא מטי ולא מטי ולכן

נקרא הכלי ההוא עקודים לפי שהוא כלי א' והוא מקשר ועוקד י' אורות בתוכו. ובזה ג"כ נתבאר איך הכלי נקרא כלי א' לבדו והאורות נקרא י' לפי שכשנסתלק האור (יש סילוק א' לעשות הכלי כנ"ל (נ"א הסתלקות ההוא נעשה כלים כנ"ל) ואז נסתלק האור בבת אחת) ולכן הכל נקרא כלי א' לבד ולא י' כלים משא"כ באורות שבתוכם שכאשר יחזרו להתפשט התפשטות האמיתי שהוא התפשטות הב' הנה אינו מתפשט בפעם א' בתוך הכלי כמו שנסתלק אלא נכנס ויוצא י' יציאות וי' הכנסות נכנס ויוצא י' פעמים א' בכתר וא' בחכמה וכן בכולם ולסיבה זו נקרא י' אורות אבל הכלי בבת א' נעשה ע"י הסתלקות א' שנסתלק בפעם אחת ולכן יקרא כלי א'. והנה ד' בחי' אלו הם מציאות ד' אותיות הוי"ה כי י"ו הם ב' בחי' התפשטות וה' ה' הם ב' בחי' הסתלקות וכבר ידעת כי שם הוי"ה אינו מתחיל אלא מחכמה ולמטה. והטעם לפי שד' בחי' אלו לא שייכים אלא מחכמה ולמטה אבל בכתר לא יש בו רק ב'

בחי' בלבד וכנגדן נקרא י"ה יהו"ה וז"ס כי ביה ה' צור עולמים לפי שבהם התחיל לצייר ולברוא את העולם מתחלה שהוא סוד עקודים אשר הם סוד י"ה הוי"ה כי י"ה בכתר והוי"ה בשאר פרצופים כולם. והטעם כי הנה למטה בט"ס יש בהם ד' חסרונות (האור אשר זה עצמו יגרום כינוי [נ"א שינוי] השם באור העליון לשיוכל לקרות בשם הוי"ה לד' חסרונות אלו אשר) ואלו הם הא' הוא התפשטות האור פ"א כי אז התחיל האור להתפשט בכתר ראשון מכולם ואז כל הט' שלמטה ממנו היו חסרים מאותו אור באופן זה כי בעת שנתהווה האור במציאות הכתר עדיין כל השאר היו חסרים והרי זה חסרון א' בהתפשטות הא' בט' כלים ואין חסרון זה נוהג בכתר. גם בהתפשטות הב' יהיה חסרון זה פ"ב בט"ס ולא בכתר הרי שיש ב' חסרונות בט"ס ולא בכתר כי כאשר לא נאצל שום אור לא יקרא זה חסרון אך אחר שהתחיל כבר זה האור להתפשט ונתפשט בכתר תחלה אז ט"ס יקראו חסרי האור ההוא לפי שקדם אור הכתר אליהם. אך

הב' חסרונות אחרים (היו נוהגים) הם בין בכתר בין בט"ס והוא ב' בחי' הסתלקות כי זה נקרא חסרון אמיתי בין אל הט"ס ובין אל הכתר עצמו. ונבאר ענין זה מ"ש כי בחי' אלו נקראו כי בי"ה ה' צור עולמים והענין כי ז"ס הפ' סולו לרוכב בערבות בי"ה שמו ויש לדקדק בפסוק דהול"ל י"ה שמו מאי בי"ה שמו אך הענין הוא כי כל השם כלול בי"ה וזהו בי"ה שמו כי י"ה במילואו הוא יו"ד ה"א גימטריא כ"ו שהוא הוי"ה הרי כי בי"ה הוא שם הוי"ה ממש ושם י"ה בכתר לרמז איך ממנו יצא שם הוי"ה ובו כלולין כל ד' אותיות הוי"ה: