Segment 2
אות י וזה בחי' צדקה. כי על ידי מצות צדקה זוכין להמשיך על עצמו אור הנקודה הקדושה הנ"ל שהוא בחי' צדיק. כי זה הנותן צדקה הוא בבחי' צדיק כמובא בחינת צדיק חונן ונותן שזהו בחינת הנקודה הנ"ל שהיא בחי' צדיק בחי' יוסף הצדיק שזכה להרבות בצדקה כ"ש ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו וכו'. ועי"ז זכה לבחי' הנקודההנ"ל בחינת צדיק מוש לשהוא בחי' ויוסף הוא השליט (כ"ש שם בהתורה הנ"ל) כ"ש ויוסף הוא השליט הוא המשביר וכו' שע"י שהיה הוא המשביר והמשפיע לכל העולם פרנסה בחינת צדיק חונן ונותן בחי' בעל צדקה עי"ז זכה לבחי' ויוסף הוא השליט בחי' צדיק מושל בחינת אור הנקודה הנ"ל. וע"כ קודם התפלה צריכן ליתן צדקה כשרז"ל כי עיקר התפלה היא כדי שתאיר הנקודה מהפה אל הלב בבחי' פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות וכו' כ"ש שם. ע"כ צריכין ליתן מקודם צדקה כדי לגלות ולהאיר אור הנקודה שבפה עלידי הצדקה שעל ידה עיקר שלימות הצדיק שהוא בחי' הנקודה הנ"ל כנ"ל. וע"כ עיקר הדיבור פה דקדושה נעשה על ידי הצדקה. כ"ש אדמו"ר זצ"ל (בלק"ת סי' ט"ו) כ"ש בפיך זו צדקה וכתיב נדבות פי רצה נא ה' כמובא בדבריו הקדושים. כי עיקר שלימות הדיבור פה דקדושה הוא מהנקודה הנ"ל שעיקר הארתה ע"י הצדקה כנ"ל:
And this is "Honor your father and your mother, so that your days may be lengthened" (Exodus 20:12) etc. And our Sages of blessed memory expounded: "in the world that is entirely long" etc. For our Sages of blessed memory said: "It is better for man that he had not been created than that he was created." And if so, it is difficult: why was he created? And our Rebbe of blessed memory explained (in Likutay Moharan II, Torah 39) that according to the afflictions of this world, it is certainly better that he not be created; but for the sake of the tachlis , it is certainly good that he was created. For it is impossible for the neshamah to attain the tachlis , the aspect of Shabbos, except by passing through this world of action etc.; see there.
Segment 4
אות יא וזהו גודל מעלת הצדקה ששקולה ככל התורה כולה וכאשר האריכו רז"ל בעוצם מעלת הצדקה וקודם כל דבר שבקדושה צריכין להפריש לצדקה כמובא בספרים. כי עיקר כלל התורה וכל הדברים שבקדושה הכל הוא כדי לזכות לבחי' צדיק לקשר הנקודה אל הלב לתקן השבירה לבטל כל התאות שהם האהבות רעות שהם סטרא דמותא הנמשכין משבירת כלים כידוע. ע"כ הצדקה תיקון לכל זה. כי עיקר שלימות אור הנקודה הוא ע"י הצדקה כנ"ל. וז"ש אדמו"ר ז"ל במ"א (בלק"ת סי' ד') שהצדקה היא ההתחלה של כל ההתחלות בעבודת ה' וכו' ע"ש. כי כל עבודת ה' הכל הוא להאיר אור הנקודה כנ"ל. שזה זוכין ע"י צדקה כנ"ל:
And therefore "so that your days may be lengthened" is juxtaposed specifically to the mitzvah of honor [of parents] . For there are those for whom it is difficult: why should one honor his father and mother because they brought him into this world? Is it not better for man that he had not been created than that he was created? And in truth, many people complain about their days and say: why were we created? — because of the great abundance of troubles and sufferings they endure in this world. And as it is written, "Man is born to toil; his days are short and full of anger" (Job 5:7, 14:1) .
Segment 6
אות יב ויעקר מעלת הצדקה הוא שזוכין ע"י הצדקה לקשר את עצמו בכל עת להנקודה השייך ללבו בעת הזאת דייקא בבחינת אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת. בכל עת דייקא כי צריכין לעשות צדקה בכל עת כדי לקשר עצמו בכל עת להנקודה השייך ללבו בעת הזאת דייקא כנ"ל. וזהו אשרי שומרי משפט כי מה שמדברין בינו לבין קוונ שעי"ז מקשרין אור הנקודה אל הלב כנ"ל זה בחינת משפט ששופט ודן א"ע ומוכיח א"ע לקיים את דברי התורה. וכמובן בדברי אדמו"ר ז"ל במ"א (בסי' נ"ט) שקורא את ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו בשם משפט. וגם כי העיקר לקשר א"ע להנקודה השייך ללבו אז באותו העת דייקא. בבחי' לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו. דבר יום ביומו דייקא היינו כנ"ל. לכוין המשפט לקשר עצמו להנקודה השייכה ללבו באותו היום כנ"ל. כי שם בפסוק הזה מדבר מתפלה ושיחה שמדברים בינו לבין קונו. כ"ש שם בתחילת הפסוק ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני ה' קרובים אל ה' אלקינו יומם ולילה לעשות משפט עבדו וכו' דבר יום ביומו היינו כנ"ל. שכל הדיבורים והתחינות שמתחננים לפני הש"י יהיו בבחי' משפט דבר יום ביומו לקשר עצמןו בכל עת להנקודה השייך ללבו באותו היום כנ"ל. וז"ש שם להטות לבבינו אליו ללכת בכל דרכיו וכו'. כי על ידי בחי' משפט בחינת הנקודה הנ"ל עי"ז זוכין להטות הלב להש"י כנ"ל. וקשר הפסוק הוא כמו תנא והדר מפרש שבתחלה מבקש להטות לבבינו אליו וכו'. והדר מפרש ע"י מה נזכה לזה ע"י ויהיו דברי אלה אשר התחננתי קרובים וכו'. שנזכה להתבודדות כזה עד שיהיו דברינו קרובים להש"י עד שימשיך עלינו בחי' משפט בחי' הנקודה הנ"ל השייך ללבינו בעת הזאת בחי' דבר יםו ביומו ועי"ז נזכה להטות לבבינו אליו ללכת בכל דרכיו כנ"ל. וזהו אשרי שומרי משפט ששומר ומכוין המשפט לקשר עצמו בכל עת להנקודה השייכה ללבו באותההעת כנ"ל. זה זוכין ע"י עושה צדקה בכל עת כנ"ל:
But in truth, for the sake of the tachlis — that even the lowest of the low and the lightest of the light will merit — certainly all the sufferings and troubles endured in this world and after death are worthwhile. For everything is worthwhile for the sake of the tachlis . Only, one who is a true chacham and sees what will be born [i.e. foresees the future] settles with himself: why should he endure great suffering and pain in this world, especially after death if he does not improve his deeds — and in the end what will remain of him? Is it not better for him to improve his deeds, and then he will be saved from the bitterness of the punishments after his death, and also in this world it will be much easier for him to accept the afflictions of the world, as is known? And afterward he will merit what he will merit — "no eye has seen" (Isaiah 64:3) etc.
Segment 8
אות יג כי עיקר התהות הזמן הוא ע"י צדקה וחסד. כ"ש בהמעשה של הז' בעטלירש במעשה של יום ג' ע"ש כל המעשה של יום ג' מבואר שם שעיקר התהות הזמן הואע"יהחסדים של אמת. ע"כ ע"י צדקה שהוא בחי' חסדים של אמת. כשרז"ל אין הצדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד. ע,כעל ידי הצדקה נתהוה הזמן. ע"כ על ידה יכולין לקשר עצמו להנקודה השייך ללבו באותו העת והזמן מאחר שכל הזמן נתהוה על ידה וכנ"ל. וע"י בהמעששה הנ"ל של יום הג' ותצמצא בהאיזה רמזים ע"פ התורה הנ"ל. כי מבואר שם שיש לב של העולם שצועק אל המעין תמיד וכו' ע"ש היטב ענין הנפלא והנורא הזה. והענין בקיצור שיש מעין שעומד על ההר וכו' ויש לב של העולם שהוא עומד בקצה העולם. וזה הלב צועק תמיד אל המעין בהשתוקקות נמרץ וכו' וגם המעין משתוקק אל הלב. וזה הלב יש לו שתי חלישות. אחד מחמת עוצם ההשתוקקות וצעקה שצועק ומשתוקק תמיד אל המעין. ואחד מחת השמש שרודפת אותו ושורפת אותו מחמצת שהוא משתוקק ורוצה לילך ולהתקרב אל המעין. ואין לו מנוחה להלב רק בעת שבא ציפור גדול ופורש כנפיו עליו ומגין עליו מן השמש עאז יש לו נייחא קצת. וגם אז בשעת נייחא הוא מסתכל ג"כ כנגד המעין ומתגעגע אליו. אך מאחר שהוא מתגעגע אליו כ"כ מפני מה אינו הולך ומתקרב אל המעין אך וכו' וזה המעין אין לו זמן וכו'. והכלל שעיקר קיום של המעין והלב בעולם הוא ע"י הכבד פה הנ"ל שבאמת יש לו שלימות הדיבור פה בתלכית השלימות רק שנקרא כבדפה מחמת שהואכבד פה לדבר דיבורים שאינם שבחים להש"י. אבל באמת יש לו שלימות הדיבור נורא ונשגב מאד. כי כשהוא מתחיל לדבר שירות וחידות וכו' שלו יש בהם כל החכמות עד שאין נמצא שום נבראבעולם שלא ירצה לשמוע אותו. וזה הכבד פה הולך ומקבץ כל החסידים של אמת ומביא לאיש חסד האמת ועי"ז נתהוה הזמן. ואזי נותן יום להלב ולהב נותן היום להמעין וכו'וכשזה היום נוסע ובא ממקום שבא משם. אזי הוא בא עם חידות ושירים נפלאים מאד והכל כפי היום כי יש שינויים בין הימים. כי יש יום א' בשבוע ויום ב' וכו'. וכן יש ר"ח וימים טובים ויוה,כ וכו' ע"ש כל זה היטב. ואם אמנם לא איתיא איניש על יבשתא די יכול פשרא דנא להחוויא. כי מאדמאד עמקו מחשבותיו בסיפורי המעשיות שסיפר בפרט במעשה הנוראה הזאת של הז' בעטלירש שמאר שהוא עולהעל כולם. ואין שום דיבור שלא יהיה בו כוונה נוראה ונשגבה וכו'. עכ"ז מהשאנו יכולין למצוא איזה רמז אנו מחוייבין להתייגע ולמצוא. כי דברים הנאמרים ברוח הקודש בפרט במדריגה נשגבה כזאת סובלים הלכ כל דברי אמת שמוצאין בהם כ"א כפי דעתו. והנה בהעמשה הזאת מבואר קצת ענין התורה הנ"ל שמדברת מהתקשרות הלב אל הנקודה שבזה תלוי תיקון העולמות כיע לידי התקשרות הלב אל הנקודה נתתקן השבירה שהוא תיקון הכל. וזה בחי' המעשה הנ"ל שהלב צועק תמיד אל המעין וכו' כי המעין הוא שורש של כל הנקודות טובות. כ"ש שם בהתורה הנ"ל שה נקודה הוא בחי' חכמה מעין ע"ש. וע"כ הלב צועק תמיד אל המעין כי עיקר תיקון הלב שהוא תיקון כל העולם הוא ע"י הנקודהשהיא בחי' המעין כנ"ל. וזה בחינת החלישות שיש להלב מחת שהשמש רודפת ושורפת אותו. זה מרמ ז על חמימות היצר הרע והתאוות שהם אהבות הנפולין שהם החרפות לב שבירת לב שהם רודפין אחר הלב הקדוש של איש הישראלי ורוצין לשורפו ח"ו. כי כל תאוות וטרדות עולם הזה ובלבוליו הכל נקרא תחת השמש כמבואר בכל ספר קהלת כ"פ כ"ש שם מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש וכתיב אשר לא ראה את המעשה הרע הנעשה תחת השמש שמכנה כל המעשים רעים הנעשים בעולם שנעשים תחת השמש כי כל התאות וכל המעשים רעים והבלבולים הכל הוא תחת הזמן כי למעלה מהזמן אין שום אחיזה להמעשה הרע ועיקר הזמן הוא עלידי השמש שהוא ראש כל כוכבי השמים אשר על ידם הש"י מנהיגאת הזמן וע"כ נקרא כל הזמן תחת השמש ושם דייקא נעשה מה שנעשה בעולם מה שנתנסה ונצטרף כ"א אם יעמוד מכנגד המעשה הרע הנעשה צתחת השמש וזה הלב הקדוש והנורא הנ"ל אע"פ שבאמת הוא נקי לגמרי מכל המעשה הרע הנעשה תחת השמש כי הוא מדבר מלב קדוש ועליון כמובן שם אע"פ כן נוגעים בו הפגמים של רדיפת עוה"ז של שאר בני העולם שהואבחי'המעשה הרע הנעשה תחת השמש בחי' אכן חליינו הוא נשא בחי' והוא מחולל מפשעינו וכו'. וזה הלב צועק תמיד אל המעין בצעקות נוראות והשתוקקות עצוםכ כי משם חיותו כנ"ל וגם זה ההשתוקקות והצעקהאל המעין נחשב לחלישות מחמת שהוא יותר מהמדמה. אבל עיקר מנוחת הלב הוא בעת שבא צפור גדול ופורש כנפיו ואז יש לו נייחא מהשמש. וגם אז הלב מסתכל ומשתוקק אל המעין וכו' ע"ש. וענין זה יש לרמז ע"פ מ"ש בהתורה ויתן עוז למלכו (בסי' ע"ח) ע"ש מ"ש שם מעוצם מעלת הדיבור דקדושה שהוא עיקר החיות שזהו בחי' אלמאל כנפי ריאה דנשבין על לבא הוי לבא אוקיד כל גופא, מבואר שם שלפעמים הלב בוער להש"י מאד מאד. אבל הוא יותר מדאי עד שהיה אפשר לאוקיד כל גופא אבל ע"י דיבור תורהותפילה מקררין החמימות הזאת שלא תהיה יותר מדאי. וכן להיפך כי לפעמים ח"ו בוער האםד אל תאוות עוה"ז כ"כ עד שג"כ הי' אוקיד כל גופא ח"ו. אבל ע"י הדיבור של תורה ותפילה מקרר אש הזה ג"כ. וזה בחינת אלמלא כנפי ריאה דנשבין על לבא וכו'. כי כנפי ראיה הם התורה והם מנשבין על הלב להצילו משני התבערות הנ"ל. וכנפי ריאה שהם דיבורי התורה ותפילה שנקראין כנפים (כמ"ש במ"א) זה בחי' כנפי הציפור הגדול הנ" במעשה הנ"ל וכמו שמבוארבתיקונים לענין הנ"ל שכתב שם אלמלא כנפי ראיה דנשבין על לבא הוי לבא אוקיד כל גופא שהביא שם על זההפסוק והיו הכרובים פורשי כנפים על הכפורת, כפורתא דאלבא ע"ש. נמצא שכנפי ריאה המחרפים על הלב שהם בחי' דביורי התורה ותפילה כנ"ל הם בחי' כנפי הכרובים שהם צפרים היינו בחי' כנפי הצפור הגדול הנ"ל במעשה הנ"ל שפורש כנפיו על הלב ומצילו משריפת ורדיפת השמש, ואז יש נייחא להלב משנההחלישות כמובן שם בהמעשה הנ"ל כי שתי החלישות הנ"ל תלויים זה בזה. כי מחמת שהשמש שהם תאוות עוה"ז שרודפין אחר הלב ושורפין אותו מחמת זה גם הצעקה וההשתוקקות שהלב צועק ומשתוקק אל המעין הוא ג"כ חוץ מהמד' ונחשב ג"כ לחלישות רבל כשהציפור בא ופורש כנפיו ומצילו מהשמש דהיינו מתאוות הזמן אזי נתבטלגם החלישות הב' כי אז אינו צועק ומשתוקק הלב כ"א במדה ובהדרגה. וכ"ז מובן שם בהמעשה הנ"ל. שמתחיל לדבר משתי חלישות הנ"ל ואח"כ מבאר שיש ניחא להלב כשהצפור בא ופורש כנפיו ומצילו משריפת השמש ואז יש נייחא להלב. ולכאורה אינו מובן איך ניצול הלב מחלישות הב' של ריבוי ההשתוקקות ע"י פרישת כנפים של הציפור הלא כנפי הצפור אינם מגינים כ"א כנגד השמש כמבואר שם. אך ע"פ דברינו מיושב קצת. כי הא בהא תליא כנ"ל וכשהצפור פורש כנפיו ומגין מהמש דהיינו שהדיבור הקדוש של תורה ותפילה מגין על הלב מרדיפת העוה"ז. אזי ממילא נתבטל גם חלישות הב' של ריבוי ההשתוקקות חוץ מהמדה. כי אז אין צריך הלב לצעוק ולהשתוקק חוץ מהמדה רק השתוקקות הוא בהדרגה ובמדה. וזה שכתוב שם שגם אז כשיש נייחא להלב גם אז מסתכל וצופה ומביט הלב אל המעין ומשתוקק אליו כוו' ע"ש. היינו כי גם בעת הנייחא של הלב משתוקק ג"כ אל המעין רק שאז ההשתוקקות הוא בהדרגה ובמדה מחמת ששי לו נייחא מרדיפת השמש שהם תאוות עוה"ז וכנ"ל. והנה מבואר שכל עיקר קיום הלב של העולם הוא ע"י המעין משמסתכל ומבטי ומשתוקק אליו. וזה קיום כל העולם כי אין קיום בלא לב כ"ש שם. וכל קיום הלב עם המעין בעולם הכל ע"י הכבד פה שמקבץ כל החסדים של אמת שמהם נתהוה הזמן. שעי"ז נותן האיש אמת יום אל הלב והלב אל המעין שעי"ז יכולים להיות בעולם המעין והלב. ואז יש קיום להלב ע"י הצעקה וההשתוקקות וההסתכלות אל המעין וכן מעין אל הלב. שעי"ז נתקשרים ונמשך חיות מהמעין אל הלב ויש לו קיום ועי"ז מתקיים כל העולם. וכל זההוא בחי' הנ"ל שע"י צדקה שהוא בחי' חסדים של אמת שעי"ז נתהוה הזמן. עי"ז יכולים לקשר הלב אל הנקודה שהוא בחי' התקשרות הלב אל המעין כנ"ל. כי מבחי' הנ"ל המבואר במעשה הנ"ל מענין צעקת הלב אל המעין משם נמשך כל ההתבןודדות והשיחות בינו לבין קונו והצעקות וכו' שצועקין בני ישראל מן הלב להש"י. כי הכל משם כי הלב הנ"ל במעשה הנ"ל הוא שורש לבבות של כל ישראל והמעין הנ"ל הוא שורש כל הנקודות של כל ישראל הכלליות והפרטיות. וכמו שהלב הנ"ל אין לו חיות כ"א מהמעין שמסתכל בו תמיד ומשתוקק אליו צועק אליו תמיד. שעי"זנמשך לו חיות מהמעין כמובן שם בהמעשה הנ"ל. כמו כן בפרטיות כל לב של כ"א מישראל עיקר חיותו וקיומו הוא ע"י ההשתוקקות והצעקה אל הנקודה ששרשה מהמעין הנ"ל. שזהו בחי' כל ההתבודדות והשיחה והצעקהבינו לבין קונו. וזה גודל מעלת המדקה שע"י צדקה שהוא בחי' חסדים של אמת עי"ז נתהוה הזמן עם כל השירים והחידות שהם הדיבורים הקדושים והנפלאיםשל הכבד פה שע"י כל זה עיקר קיום וחיות של הלב שמקבל מהמעין כנ"ל. כי מחמת שכל הזמן נתהוה ע"י צדקה וחסד ע"כ על ידה יכולין לקשר עצמו להנקודה הנמשכת מהמעין השייך ללבו בעת הזאת דייקא כנ"ל:
But in any case, ultimately, even the slight tachlis , the small amount that the lightest of the light will merit — it outweighs all the troubles and sufferings he endured in this world and afterward. And for this reason, he is certainly obligated to honor his father and mother who brought him into the world — since through them he will merit such a tachlis that no angel etc. can merit, but only the souls of Israel, by virtue of having been in this world specifically, where there is such a foothold of sheker and such desires etc., as mentioned above.
Segment 9
(הלכה ה' בה' שבועות הלכה ב')
It turns out that all these five commandments [on the first tablet] speak about the tachlis that man will merit in this world specifically, as mentioned above. But how does one merit arriving at the tachlis , which is the aspect of Shabbos, the Name of the Holy One, blessed be He — to recognize Him, blessed be He? It is through subduing one's yetzer and breaking the desires of this world, as mentioned above.