אליה היניקה מצד הגבורה, ואח"כ מצד החסד. ולכן [כ]שנטה כבר אל החסד נקרא "גדול" מצד הגדולה, "ורב כח", הת"ת נקרא "ורב" כנודע מענין "ורב חסד". "ה'" שהוא הת"ת נקרא "רב כח" להורות שקבל מהחסד, ואח"כ מהגבורה ששם כח עליון, שהיא הבינה, ששם כ"ח אתוון דעובדא דבראשית כנודע. והנה בהיות שזהו סוד החיבוק אל הזיווג, שהוא מתיחד בב' הזרועות, והיא בין ב' זרועות, אז מתייחדים עם הבינה שהיא נקראת "תבונה". ו"אין מספר" לקבלתם משם כי הוא הרבה לרוב. וקראה לבינה "תבונה" מפני שתבונה רומז בינה, וכן כתר שהוא יחוד ת"ת ומלכות. ועתה נתחדשתי ב"אין מספר", פירש אינו מספר ומאיר למטה בתחתונים מפני העלמו בשלש ראשונות, ולכן אין התחתונים נהנין מאותו האור כלל: מ: עוד נתעסקנו בפסוק "גדול ה' ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר". ופי' בו כי הת"ת מקבל מצד הגדולה, וכן מקבל מצד הגבורה. והיינו "ומהולל מאד" פי' מושפע מצד מא"ד שהיא
הגבורה, כדפי' בזוהר "מאד, מסטרא דשמאלא כד"א מאד דא מות" והוא בפרשת וישמע יתרו. ואמרנו כי אעפ"י שהוא מהולל מצד הגבורה, עם כל זה כשהוא מקבל מצד הגדולה אז המל' מתעלה ואינה נקראת "חקר" שהיא "חר"ק" שהיא מציאותה למטה. ונקראת בבחינה זו "חקר" מפני שבה כל החקירות, שהיא סוף המדרגות. אבל מצד (הגבו') [הגדולה] אינה חקר אלא היא למעלה מיוחדת עם בעלה, (מש"כ) [מה שאין כן] מצד הגבורה. כי בב' לקו המאורות כו'. עוד פי' פסוק "דור לדור ישבח" וגו' פי' דור לדור הם בינה ומל' ששניהם נקראו (דרורו') [דרור], כמו ששניהם נקראו ג"כ צפורים, כי דרור וצפור הכל ענין א'. והנה הבינה ממשכת ומשפעת למל' הפעולות העליונות. והיינו הנרצה במלת "מעשיך" והם כחות ונשמות ושפע. "וגבורותיך יגידו", כי שפע נאצלות מצד הדין משפיעים וממשיכים אותה מצד החכמה והחסד, כדי שיהיה מזוג דין ברחמים, ורחמים בדין. וזהו "יגידו", כי לשון הגדה
מצד החכמה. עוד פי' פסוק "הדר כבוד הודך" בהוד. פי' בספ"ר בערכי הכנויים שהדר הוא בת"ת, וכן פי' בתיקון. אמנם לכאורה נראה שהדר הוא בנצ"ח. וכן תמצא שרוב המקומות הוד והדר מיוחדים, וכן נצח והוד שמנהגם לבא יחד, וכן "הוד והדר לבשת" . וכן "הודך והדרך" וכן פסוקים רבים מורים על כי הדר בנצח. ואף אם ההידור לת"ת כדפי' שם, ירצה הנצח המתיחד עם הת"ת, וזה נ"ל אמת במלה זו. והמל' נקראת "כבוד" שהיא כוללת ל"ב נתיבות עליונות כמנין כבו"ד. וזהו "הדר כבוד הודך" שהיא המלכות, בין הנצח וההוד, מתעלית אל היחוד. והיינו "ודברי" בוא"ו המורה על יחוד עם הוא"ו. והי' "ודברי נפלאותיך", פי' השפע הראוי אל "ודברי" שהם ת"ת ומל', אשפיע אותן למראה מן הנפלאות, שהם ג' ראשונות הנקראים פלאות. וענין "אשיחה" מלשון שיחים, שהם עץ יסוד ועץ הת"ת והם נקראים "שיחים". ועוד פי' "ועזוז נוראותיך יאמרו וגדולתך אספרנה", כבר מפורסם
כי עוז הוא בגבורה, ונורא בת"ת. והם (במקר') [במקרא] הם ב' נוראות וב' עזוזים, מדקאמר "ועזוז" ולא קאמר "ועוז". והנה הב' נוראות הם ת"ת ויסוד. כי יסוד ג"כ נקרא "נורא" בסוד שהוא מושך הוי"ו. והנה היסוד יש לו עוז א' והוא ההוד שהוא כח הדין. והת"ת יש לו עוז א' והוא כח הגבורה. והנה עוזים אלו "נוראותיך" שהם שני המכריעים "יאמרו", פי' יטו אותם אל צד הרחמים שהיא "אמירה" מצד הרחמים. "וגדולתך אספרנה", פי' וגדולה דהיינו יחוד כל קו החסד שהם חכמה חסד נצח, ולכן אמר "וגדולתך", פי' כל קו הגדולה אספרנה, ר"ל אאיר ואגביר אותם (כל) [אל] העוז, באופן יהיה כל האצילות נוטה אל צד הרחמים. ואם לא נרצה לדחוק, נפרש "וגדולתך" על צד החסד לבד. ועל הדרך שפי', עוד פי' "זכר רב טובך". ו"זכר" הוא הזכור הת"ת, בסוד זכור לזכר, ושמור לנקבה. והיסוד נקרא "רב טוב". והנה "זכר רב טובך יביעו", פי' ישפיעו (ו)הרחמים הנז'.
"וצדקתך" שהיא המלכות מצד הדין "ירננו", פי' יתקנו וימתיקו. הנה בסוד רנת הלויים לתקן ולשכך כח הדין. עד כאן הגיע העסק ביום הזה: מא: "הטיבה ברצונך את ציון". כבר פי' בספ"ר בשער המציאות החילוק שבין מציאות ה"ה אל המל', אל מציאות ה"י. והנה נקרא מציאות ה"י "ציון" פי' נקודת ציון, כי הוי"ו הקולמוס, והנחת הקולמוס הוא י'. וכן בחינת יחוד יסוד עם המל' הוא הי'. ולכן שניהם נקראו "ציון". והארכתי בספר הנזכר בשער ערכי הכנויין. והנה אמר "הטיבה" פי' האירה, מלשון "ומטיב את הנרות". והנה (הא) [הארת] הנקודה הזאת הוא "ברצונך", שהוא הרצון העליון, מטעם כי מציאות הי' היא מהחכמה, ולכן הארתו מן הכתר שהוא ה"רצון". אמנם בנין ה' שהם חומות אל הי' כענין זה ה הוא מצד הבית, ועליה נאמר "ויבן ה' אלהים את הצלע" כמבואר בספר הנזכר בשער הנזכר. ולכן אמר "תבנה", שהוא מצד הבינה. ששם "יבנה" דאתוון דדין כאתוון דדין. והיה בונה העולם ע"י חסד ולכן אמר "תבנה חומות ירושלים",
מציאות הה': מב: "ה' רמה ידך בל יחזיון" וגו'. הנה בזוהר בההיא עובדא דההוא סבא, פי' כי שלמה בכניסתו בתוך הרי חשך ללמוד מ"נופל וגלוי עינים", היה אומר "ה' רמה" וגו'. ועל דרך זה נבאר, "ה"' ת"ת, "רמה ידך" פי' ישפיע בה מצד החסד, שכן פי' רז"ל "ירום מאברהם". ו"ידך" היא המל'. ואמר שירימה החסד "בל יחזיון", שלא ישלוט עין הרע וקליפה בקדש ובמשכן. והוצרך לומר ענין זה, מפני ששלמה ישב על כסא דוד אביו, והוא המלכות. והנה בכניסתו שם ימשך ח"ו שיפגם המשכן. לזה אמר "רמה ידך" פי' הת"ת ישפיע בה מצד החסד, כדפי' "יחזו ויבושו קנאת עם" אמר עם כל זה שאמר "בל יחזיון", אין הכונה לומר שלא יראו, אלא שיראו למטה בטובתן של ישראל כדי שיאכלו מתמציתן, כענין פרי החג. וזהו "תערוך לפני שלחן נגד צוררי", כדי שיהיה שיני הצוררים קהות. "אף אש צריך תאכלם", פי' אין צריך לומר שיאכלו ויאבדו מצד החסד, אלא אפילו מצד הגבורה שהיא המסייעת
ומניקה לכל הכחות כי משם יניקתם, היא ג"כ תאכלם ותאבדם. וזהו "אף אש", שהיא הגבורה, "וצריך" הקליפות: מג: עוד נתגרשנו ביום ו' כ"ד לחדש ונתעסקנו בפסוק "אשרי שאל יעקב בעזרו" וגו' וביארתי פי' (בתיקו') [ע"פ התיקונים] כי "אשרי" הוא בכתר, והיינו [אותיות] "ראש יו"ד". והנה במקום אחר פי' כי הכתר מסטרא דאבא נקרא "ראש", ומסטרא דאימא נקרא "אשר". ור"ל שהטעם לפירושו כי "אשר" פירושו, א' כתר, ש' תשובה בינה, ר' ראשית חכמה. ובהיות עיקר הבנין מצד החכמה נקרא הכתר ראש, שהראש שהיא בחכמה היא על הכל. ואח"כ הא' (הע') [כ"ע], ואח"כ הש' תשובה בינה למטה משניהם. כי הנקבה למטה מהזכר בדרך י"ה, שהוא יו"ד על ה'. אבל מפאת הבינה נקראת "אשר", א' כתר עליון על הכל, והש' בינה על החכמה כדרך הנקבה הגוברת, ה' על י'. דכל הוי"ה דשלטא ה' על י' נוקבא איהי. ודינא איהי והנה במלת אשר"י הוא כללות חכמה ובינה, בזולת כללות שלשתם הנרמזות במלת "אשר". והיינו אשר"י
שעניינו אשר י'. "אשר" מצד הבינה אל הכתר, והיו"ד מצד החכמה. ומורה על הנקבה עוד פעם אחת על הזכר, אחר שאמר "אשרי" ולא אמר "יאשר". הכלל כי מלה זו עיקרה בכתר בסוד בחינתו מן הבינה עם כללות ג' ראשונות. "שאל", הנה א"ל עיקרו בחסד. נמצא לפי זה כי הם חסד מצד אחד, ובינה בסוד הדין מצד אחד. ולכן מצד שתי הבחינות האלה "יעקב בעזרו", והיינו ת"ת שהוא יעקב, מיוחד במלכות דהיינו "עזרו": מד: עוד נתעסקנו בפסוק "מי ימלל גבורות ה"'. ופירוש "מ"י" היא הבינה, ויש לה שתי בחינות. בערך בחינה אחת נקראת מ"י והיא בחינה מתעלמת מורה על (א') [מ'] הבינה כאשר ברצונה להשפיע בסוד ד' צדדים, ד' רגלי המרכבה. והי' רוכבת עליהם והיינו ם שיש לה ארבעה צדדים, ומתעלמת ומסתתרת (ביו"ד) [בקרבה אות יו"ד] שהיא נקודה נעלמת שאין בה תפיסה כלל. ולכן בסוד בחינתה המתיחדת עם החכמה שהיא היו"ד, נקראת מ"י. ובסוד בחינתה בהיותה היא המתפשטת נקראת י"ם, שפירושה (ד') [יו"ד] שהיא נקודה נעלמת מתפשטת
(ומתרחמת) [ומתרחבת] אל (א') [מ'] ומצנפת עצמה על ד' צדדין ולהניק ולהשפיע עם היות שעדיין היא ם סתומה, שאינה ממש משפעת, עם כל זה ברצונה להשפיע. והנה בסוד בחינתה הנעלמת שאז היא ודאי מתיחדת בכח הרחמים, היא מוהלת הגבורות. והנה "ימלל" פי' לשון מילה, כמו "מי מלל לאברהם". והענין הוא כי [ספירת] גבורה פחד נקראת "אלהים" בסוד הדין. וכן גבורה תתאה מל' נקראת "אלהים" בסוד הדין. ומקור הדינין האלה הם מבחינת הבינה, כי משם התעוררות הדין כדפירשנו בארוכה בספ"ר בשער מהות והנהגה. וידעת כי בהיות הדין הזה לעתים נהפך אל הרחמים, והדין מעורר כח הזיווג והחיבה כמבואר לעיל. הנה שם "אלהים" מצטרף אל [אותיות] "מילה א"'. והענין כי היסוד שהוא הברית הוא קם ומתעורר בכח התאוה כמבואר בזוהר בפרשת נח בפסוק "והקימותי את בריתי אתך". וכן "ואת בריתי אקים את יצחק" פי' קימה ממש והיינו מילה. וא' פי' הזכר כי הוא נרמז בא',
והיינו א' מילה גוף וברית. וביארתי ענין זה בשם הזוהר בספ "ר הנזכר בשער השמות בשם "אלהים". וזה שאמר מ"י שהוא הבינה אשר היא מעוררת כח הרחמים על כח הדין, בסוד שהיא שכינה גוברת על בחינת הי"ם שמשם התעוררות הדין. הנה "מ"י ימלל גבורות", שהם שתי גבורות הנקראים בשם "אלהים", יעשה אותם לשון מילה. ובהתעוררות זה "ישמיע" שהיא המל' הנקראת "שמע" "כל" נקרא היסוד. הנה מלביש היסוד בשמיעה כדרך היחוד להתעלם האמה בנקבה ומיחד. "תהלתו", דהיינו תהלת ו' שהוא בינה ות"ת. נמצא היחוד שלם, בינה ות"ת ויסוד ומלכות, ארבעתם אחד. וכל זה בסבת "מי" המוהלת שם "אלהים", שהוא עושה אותו לשון "מילה א"' כדפירש: מה: עוד פירשתי בו פי' אחר. "מ"י ימלל גבורות ה"'. דע כי השערים שבבינה הם נ', חציים דין וחציים רחמים, והיינו כ"ה וכ"ה. [כ"ה] המלכות מצד הגבורה, וכ"ה נקראת המלכות מצד החסד. והטעם כי היא יונקת כ"ה שערים מצד החסד וכ"ה מצד הדין ועל שמם נקראת כ"ה.
ופי' ר"ש בתיקונים כי השערים הם כ"ה אותיות ב"שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" שהם ששה תיבות שהוא וי"ו בת"ת, והם כ"ה שערים. ובפסוק בשכמל"ו ו' תיבות שהוא וי"ו שביסוד וי"ו זעירא. והששה תיבות הם שבהם כ"ד אותיות שהם כ"ד שערים. וענין היות כ"ד וכ"ה אין הטעם מפני ששער הנ' הוא נעלם, שא"כ היה מן הראוי שיהיו כ"ד בת"ת וכ"ה ביסוד, כי העליונים שהוא למעלה הוא הנעלם. וא"כ איד בא החסרון אל היסוד, כי ידוע שהעליונים הם בת"ת, והתחתונים הם ביסוד. והכונה כי הרשב"י ע"ה ביאר במקום אחר כי בינה עד הוד מתפשטת. ולפיכך היא ן' שערים כנגד הה', שהם כל א' כלולה מעשר והרי ן'. והנה להיות הדבר כן ראוי אל הת"ת כ"ה, י' מצד החסד וי' מצד הגבורה הם כ'. וה' מכתר ובינה וחכמה וגדולה וגבורה שבת"ת הרי ה' הרי כ"ה אלו הת"ת שבת"ת. וכשתמנה ממנה ולמטה עד הוד שהם כ"ד לבד. כיצד ת"ת שבת"ת אינו עולה במספר שהוא הוא הכולל הכ"ה של הספירות העליונות
הם ממנו. ולמטה הם כ"ד. כיצד, י' של נצח וי' של הוד הרי כ'. ונצח הוד יסוד מלכות שבת"ת הרי ד' הם כ"ד. ולכן אל היסוד הם כ"ד. וידעת כי מדרך הת"ת לנטות אל החסד. וכן נקרא "רב חסד", מטה כלפי חסד. ולכן כ"ד שבו הם רחמים שכן דרכו של רחמים. ויסוד דרכו לנטות אל הדין וכן פי' בתיקונים יצחק נקרא ח"י, שהיסוד נוטה אליו הגבורה. ולכן כ"ה שבו הם דין (כן) [כי] נטיתו אל הדין. ועד"ז יובן למה הוצרך מכריע שני בין נצח והוד ולא הספיק הת"ת, מטעם כי הת"ת עיקר נטייתו אל הרחמים ורוב פעולותיו אל הרחמים. ולכן הוצרך ביסוד להיותו נוטה קצת אל הדין. זה הטעם בענין זה בזולת טעמים אחרים שבארנו בענין בספ"ר בשער המכריעים, שם הארכנו בענין השערים בשער השערים. והנה נקראת מ"י בסוד השערים ן', שבה היא המוהלת ומכרעת את כלם אל סוד הרחמים, ומשיב אותם אל הימין, ומכניע כח הגבורות. כי מצד השמיעה שהיא המלכות היא מקבלת כל שהוא וג"כ מצד היסוד
בסוד הבינה הנקראת "תהלה" ואינה יכולה להכריעם לכף הרחמים אלא אדרבה היא מקבלת אותם כדרך שמוסר אל היסוד שהם דין ורחמים. והגענו לכפר פרעם: מו: עוד נתעסקנו אצל פתח מערת חוני המעגל שבכפר פרעם, בפסוק "אשרי שומרי משפט". ופי' "אשרי" וגו'. והנה "אשרי" מבואר לעיל בסי' מ"ג. "שומרי" נקראו מלכות ויסוד, כי שניהם מיוחדים נקראו בסוד שמור. "שומרי" פי' ממתינים, כענין "ואביו שמר את הדבר": ופי' "שומרי משפט", מיחד המל' והיסוד עם המשפט, שהוא הת"ת. "עושה צדקה בכל עת". כבר ידעת ענין הה' והי' שבמל'. ופירש בזוהר גבי ההיא עובדא דינוקא בפסוק "עושה דברו" פי' המל' נקראת "דבר". וכאשר היא מסתלקת למעלה מתעלמת בצורת י', והם צועקים בקדושתם וברנתם עד שנעשים אותם ומורידים אותם אליהם בצורת הה' שהוא הגלוי. וקרוב לענין זה בשיר השירים להרשב"י ע"ה בפסוק "הגידה לי" וגו'. והנה נראה ענין "עשייה" הוא מציאות
הה". ובהקדמה זו יובן "עושה צדקה" כי המל' נקראת "צדק" כד לא קבילת עליה דכורא. וכד קבילת עליה דכורא נקראת "צדקה". והיינו "עושה צדקה" שמצדן עושין "צדקה" והוא עשיית הה"א הזו תלויה בבינה. כאשר ביארנו לעיל בסי' מ"א וזה שאמר "עושה צדקה". ובמה, "בכל עת", כאותה שכל העתים תלויים בה, והיא הבינה שבה תלויים כ"ח עתים, בכח כ"ח אתוון דעובדא דבראשית. והענין כי המל' היא יד ימין, שלמה, יד חסרה. והיינו כ"ח עתים שבקהלת, י"ד טובים וי"ד רעים, זה לעומת זה. והכל תלוי בבינה כי מצד הבינה נשפע הרחמים, והם י"ד עתים טובים, או הדין והם י"ד עתים רעים. והנה הכ"ח עתים הם י"ד אותיות שהם יהו"ה אלהינו יהו"ה הם י"ד אותיות והם רחמים מצד החסד. ויש י"ד אותיות והם מצד הדין, והיינו כוז"ו במוכס"ז כוז"ו והם אותיות יהו"ה אלהינו יהו"ה בדרך אבג"ד, האותיות שלפנים. והנה ידעת כי צירוף האותיות בא"ב, העולה הוא דין שהוא עולה
ואינו יורד שהוא מתעלם, הטובות מסתלקות ומתעלמות כדפי' לעיל בסי' י"ג. ולכן כוז"ו במוכס"ז כוז"ו הוא לבוש והתעלמות לשם יהו"ה אלהינו יהו"ה, ולכן הוא התעלמות. ולזה אמר שמתקנים המל' שלא תתעלם אורה ולא תסתלק ח"ו, כאותה שכל העתים תלויים בה, דהיינו הבינה שבה תלוי התעלמות האור או התפשטותו. ובה תלוי מציאות היות ה' כמבואר. ועוד פירשתי בו פירוש אחר והוא קרוב אל הפשט ויפה. והענין "אשרי שומרי משפט", הכונה ששומרים המשפט שהוא הת"ת שלא יסתלק מן העולם. ותדע באיזה אופן ישמרו אותו שלא יסתלק, "עושה צדקה בכל עת". כי הנה משכן הת"ת היא השכינה מל' הנקראת "צדקה". ובהיות שהם מתקנים ומקשטים (אותם) [אותה] בכל עת ובכל זמן, הנה לא תסתלק הת"ת לעולם, ויהיה שוכן בעולם ע"י השכינה. ונכנסנו במערת אבא חלקיה וחנן הנחבא שבראש ההר על הכפר: מז: ושם נתעסקנו בפסוק "ועוז מלך משפט אהב". ופי' אני כמו שפי' בסי' א' מענין היחוד
שהתעוררותו מצד הבינה ע"י הצפון. וזה שאמר "ועז" שהוא כח הגבורה. ומפני היותו מלמעלה מצד הבינה, קראו "עז מלך". כי "מלך" הוא הבינה שהיא נקראת ג"כ "מלך משפט אהב". פי' מעורר אהבה אל המשפט שהוא הת"ת באופן שיתעורר הזווג. "אתה כוננת מישרים", פי' "אתה" חסד, וכן ביארו בזוהר. וביאר כי החכמה ג"כ נקראת "אתה". ולפי זה נוכל לומר כי "אתה" בחסד בסוד החכמה, כי משם ג"כ כוננת הת"ת והמלכות אל הזווג, בסוד הדרו'. וקרא לת"ת ומל' "מישרים" בסוד שהם יונקים מן הדין, כדפי' בתיקון ישראל (יש) א"ל מימינא, יש"ר משמאלא. הנה כי ענין הישרות הוא מצד השמאל ולפי שתחלתה מן השמאל ואח"כ אל הדרום. לכן אמר, "אתה" שהוא החסד, "כוננת מישרים" ותקנת אותם אל הזווג, אחר שהם מישרים בסוד השמאל. ואמר יתר החסד ע"י הגבורה, כי עם היות שהוא שוה אל הגבורה בסוד התעוררות שוה אליו, שהוא ממש המיחד ובסיבתו גמר היחוד. וזה שאמר "משפט
וצדקה" דהיינו ת"ת מלכות כנודע, "ביעקב" יעקב אינו ממש הת"ת, כי הת"ת נקרא "ישראל". אמנם יעקב פירושו, "יעקב", י' עקב, השכינה, והיו"ד בחינת היחוד שהוא ראשו של יסוד כדפי' ר"ש בזוהר פרשת אחרי מות. ולפעמים יעקב מלא בוי"ו להורות על בחינת היחוד בשלימות. איך שיהיה יעקב מורה על בחינת יחודם. ולכן אמר "משפט וצדקה" שהם ת"ת ומל' בבחינת יחודם, דהיינו יעקב. ולכן אמר "ביעקב אתה עשית", פי' "אתה" חסד כדפי', ו"עשית" יחודם וזווגם יחד: מח: עוד פירשתי בו פירוש אחר. והוא כי ידוע שן' שערים הם בבינה. ויש לשאול למה הם ן' ולא ע', ולא מנין אחר, והענין כי בהיות שמהן נאצלו כל הספירות נשארו שם למעלה מציאותם מציאות נחמד ונעלם, והוא מקור לספירות, שעל ידם יונקים הספירות מלמעלה. והנה הם ה', כי למעלה בבינה כל ז' ספירות נכללות בה', והם גדולה גבורה ת"ת נצח הוד, הרי ה'. כי מל' מיוחד עם הת"ת כנודע כי כן היה קודם המיעוט, וכן עתיד להיות בע"ה.
ועל דבר זה נאמר "והיה אור הלבנה" וכו', כדפי' בסי' ד' וה'. והיסוד גם הוא מתעלם בת"ת, כי גוף וברית חשבינן חד. וכן פי' ר"ש ע"ה בתיקונים בענין "סוככים בכנפיהם על