עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות

[אמר המעתיק מצאתי מכתב יד המחבר מעלים מפוזרים קרועים ומה שיכולתי העתקתי]

למה שכתבתי במקום אחר, על אודות העשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. יש להתפלא בטעמא דמלתא [למה] נקדם זמן בריאתם להיות בערב שבת הראשון. ולמה נחסר ונגרע זמן ועת התגלותם והכרחותם מיד, ויכולת הבורא יתברך לבראם ולהמציאם מזמן ועת ערב שבת בין השמשות, הלא כאשר הגיע הכח והיכולת של הבורא יתברך לבראם ולהמציאם במהירות, [וכי] להבל ולריק חס ושלום נתקדמו ועמדו מיום הבריאה, עד יום התגלותם הנ"ל. ודבר בעתו מה טוב, יען אשר באמת לא נפלא ונעלם ונפסק חס ושלום כח ויד ה', בבריאת ומציאות יש מאין, כאז כן עתה כנודע. ואולם, מצירופי דבריו הקדושים ושאר דברי חכמינו אשר בענין זה תבין, שכפי כוונת הבריאה, יצאה ונמצאה באופן שעל ידה בעצמה יתפלא ויתעלם כביכול השגתו וידיעתו יתברך שלמעלה, בשידוד הטבע. ומחמת זה לבד, אין כל חדש תחת השמש מעת הבריאה והלאה. גם כל הנפלאות שלעתיד [אשר חשבו חז"ל בסוף מס' כתובות] נכון ונמצא גם מעין הארתם תחת השמש, מעת הבריאה כנ"ל. [ומה שיצאו מהכלל עשרה דברים [בעת ההיא] וכו' יש לבאר בהקדמות אחרות]. וכל ששת ימים שבעת הבריאה והתגלותה, עמדו ונמצאו כאמצעי וממוצע, בין השגחתו ואלהותו יתברך שלמעלה מהטבע וקודם הבריאה, ובין הטבע שבכלליות הבריאה, שנשתלשלה ויצאה בה, והן הן אשר יצאו בהם המתחשבים אמצעי וממוצע, יחשבו בין לעולם שבקודם הבריאה, ובין לעולם שאחר הבריאה:

יש להתפלא בזה המאמר.... אמצעות המאמרות הנ"ל, שהיו מוכרחים את הפועל, והטבע והבחירה, מלמעלה מהכח וההשגחה והידיעה. תבין מרחוק לששת ימיהם הנזכרים, שכמו כן גם הם הוכרחו כביכול לאמצעות. וזאת תבין ותתבונן לישוב הפליאה, כי גם כל אשר חשבה התורה כמה נסים ושידודים שנמצאו בעצם הבריאה והפועל, הוכרחו גם כן כביכול המאמרות וימיהם הנ"ל, ולהתוסף בזה על כלליות הפועל והטבע, ולהיות מוכנים ומכוונים וקולעים אל השעה והעת שהיו מוכרחים נפשות ישראל. ולגלות ולהראות לכל איש תבונות כי הידיעה לבד עשתה והוציאה כמו כן גם שאר כל הפועל והטבע, עד שהם בעצמם לשידודים נפלאים ונוראים יחשבו בעיניהם. כי בהמטה הכין והפליא הבורא יתברך, את ההמצאה הנפלאה והמוכשרת להיות על ידה עיקר הנסים והשידודים, שנתגלו ביציאת מצרים וקריאת ים סוף. והלוחות מעשה אלקים, כוללים לכל הנפלאות והנסים שבמתן תורה.... פי הבאר, ופי האתון. ואם לא נחשב פי הנחש וההסתה, בעצם יום השישי שבימי המאמרות הנ"ל, ועד סוף היום, עדיין גברו ועצמו מאד הכוחות הנפלאות והנמצאות בכל פרטיות הבריאה מלמעלה מהטבע, וההפלאה היתה מהפלאת הבורא יתברך, שהפליא [בסוף] הימים הנ"ל, להיות נתהווה כח הבחירה, ופקיחת עיני הדעת הנ"ל:

שעוד בכל הנ"ל תבין במה שכתבתי לעיל, שאף על פי שהמאמרות לא יצאו כי אם בששת הימים הנ"ל. אבל בכל זאת, ברא אלקים לעשות ולהשתדל בהם מיום ליום, ומשנה לשנה, עד גמר התיקון שלעתיד. ותבין מרחוק, שגם התגברות הסתרת הטבע והפועל בדורות הראשונים כמו בדורות שאחריהם, והן באמצעות הטוב, והן להיפוך חס ושלום באמצעות הרע, היתה אז בכח האדם לבא בהפלאת הנבואה ודעת העליון. ובלעם בכח הרע שבו, נתגבר ועלה זה לעומת זה כנגד משה ממש. ובהבלעה רבה ועצומה, רצה לבלעם ולהשחיתם לנצח במאמרי ודברי פיו, להבליע ולהחרים לנצח חס ושלום לכל נפשות ישראל, לולי מה שהפיר השם יתברך את דברי עצתו, להפך כל רעות והורדת דברי פיו, לאתונו וסוכנתו בעצמה [כמובן מזה בדברי מהרנ"ת ז"ל]:

....כנגד עוצם ואו'.... תבין מרחוק, [לענין] פי הנחש כנזכר, [שאינו] נחשב בין העשרה. שלא נחשב, בסיבת היותו בערב שבת קודם בין השמשות, עוד אין שייך לחשבו, מחמת שעדיין משלה ושלטה באלה הימים, ההשגחה והשורש [ששם כולו אחדות], ולא נשלם עדיין ההבדל והבדלת הגלגל מהשפל הבהמה מהאדם, המובא במקום אחר. כי [מלפני זה], גם הם כלמעלה מהטבע, ושבקדם הבריאה. ומחמת זה לבד היה מוכן ועומד בהם גוף האדם לחיים הנצחיים בפרי עץ הגן, אשר גם הוא הממוצע במקום כאמצעות הזמן, בין הטבע ולמעלה מהטבע. ולהחשב מפני זה גם הוא כלמעלה מהטבע ועדן, כנגד כל הארץ והמקום אשר זולתו. וגירוש וריחוק האדם מאתו, הוא הוא מעין גירוש וריחוק מעץ החיים הנצחיים אשר בו. ובעוצם התגברות כח הטבע שבהשלמת מעשה המקום, [אחר] זמן שבששת ימים הנ"ל, אף על פי שבעיני [ה'] טוב מאד, בהביטו ובראותו לעצם המכוון שיתגלה לעתיד על ידי זה, אבל מעוצם המלחמה והתגברות הרע [שהיה, ושיהיה עד לעתיד], הוכן ועמד האדם בגירושו וטלטולו ובסוף ששת הימים הנ"ל למות ולשוב מיד לעפרו, לולא מה שנסמך לזה יום השבת, אשר הוא לבד, אגין עליה כנודע: