סימן יט

אות א'

ז"ב יום הרביעי עיין לעיל סימן ט"ו (בביאור על התחלת המעשה שהעקום בצווארו וכ').

אות ב' ר"פ לביאור המעשה מהב' צפרים שביום הד' שבמעשה הז' בעטלירס, קול דודי דופק וכ' יונתי תמתי (שהיא תמה לבת זוגה העומדת למינהו כנודע), ודודי חמק עבר וכ' בקשתיהו ולא מצאתיהו וכ' והוא ענין החורבן כנודע שנפרדו כעין אבידה שני הכרובים והצפרים הנ,ל זה מזה, עד יום הבנין שאז ישובו וימצאו זה את זה להתחבר כמער איש ולויות.

אות ג' עיין ליקו"מ ח"א סי' ג' מענין צפרים דקדושה שמטהר את בעל הלה"ר וכ' וכ' ועיין ביאור הלקוטים ד"ה מן הכרובים שהם בחי' שני צפרים הנ"ל בהפלאת ראייתו הנ,ל בפנים מהנרגן ובעל לה"ר [מפריד אלף] שטהרתו תלויה בתיקון שתי הצפרים נראה מבואר שבהיפך ח"ו בהשבתם זה מזה בשעת הקלקול נחשבים כנפרדים זה מזה (וכמובן במ"א שא ינם יכולים כלל למצוא זה לזה) והתיקון הוא ע"י השית עזקאין שבקנה הצואר בקול הניגון דקדושה כמוב"פ.

בסוף דבריו הק' על אודות אשר זכה דוד למלכות ולרעות ביעקב שזה מחמת שהי' יכול לתקן גם הנגינה שהוא מאחורי הקדושה (מאחר עלות) יש להתפלא לכאורה כי הלא מבואר תחלה מדבריו הק' שהשתי צפרים חיות טהורות הם בנין המלכות דקדושה ושבהם ידע לנגן בנגינה דק' וגם ממילא מובן שהוא בוודאי טהורה ומזוככת לגמרי ולא ראתה כלל מעולם שום טומאה כלל, ועתה למה יהי' צריך לבנין המלכות גם תיקון הנגינה שהיא מאחורי הקדושה, ואולם בהמבואר מדבריו הק' שגם המלכות דקדושה הוא בסוד הלילה והחושך אשר יסובב עליו קינת הנביא במחשכים הושיבני וכו' כמוב"פ. יש לבאר דברמתוך דבר שמחמת זה תרד ותבא בין הרחוקים והרשעים עד שמהם לבד עיקר נועם הניגון המושך הלב, בקול י'ללה', שהוא היוצא בל'י'ל'ה' מהצפרים הנשתלשלים מהצפרים דקדושה בריחוקם זה מזה ואולם בכח הזוכה לקנה הצואר דקדושה ויודע נגן בכל קולות הנגינה שבעולם מהפך את הקול לתיקון המשכתם זה לזה באלה הקולות בעצמם כמובן מכ"ז גם במ"א (ביאור הלקוטים סי' ג').