פריה ורביה והלכות אישות ג

אות א על פי התורה על פסוק: ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה בליקוטי תנינא (סימן כג').

הכלל שצריך האדם להיות בשמחה תמיד, ולהתגבר בשמחה כל כך עד שיחטוף את היגון והאנחה שהם כל המרה שחורה והעצבות, יחטוף אותם ויכניסם לתוך השמחה בעל כרחם, עד שיהפוך היגון ואנחה לשמחה, כי דייקא על ידי מה שהבעל דבר מכניס בלבו יגון ואנחה ומרה שחורה, על ידי זה דייקא יהיה שמח מאד, כי יאמר בלבו אף על פי שאני רחוק כל כך מהשם יתברך, אף על פי כן אני מזרע ישראל, ולא עשני גוי, ואני זוכה בכל יום לקיים כמה מצוות ציצית ותפילין וכמה ברכות ודיבורים קדושים בתפילה ובתורה שאני זוכה לומר בכל יום ויום, ואדרבא זהו עיקר שמחתי שמרוחק כמוני יזכה גם כן להניח תפילין בכל יום שהם כתרי דמלכא וכולי, וכיוצא בזה בשאר המצוות שכל ישראל מקיימין בכל יום. ומי שמתגבר את עצמו עד שבא לשמחה כזאת, עד שמהפך כל היגון לשמחה הוא דבר גדול מאוד, ורק זהו עיקר מצוות השמחה להיות שמח כל כך עד שיהפוך היגון ואנחה לשמחה, ומזה נעשה יחודים גדולים ושעשועים גדולים מאד מאד למלה למעלה בכל העולמות, כאשר הבננו מתוך דברי רבינו ז"ל בשעה שזכינו לשמוע החדוש הנפלא והנורא הזה, גודל הפלגת מעלת זאת הבחינה כשזוכין לשמחה כזאת עד שמהפך המרה שחורה וכל היגון ואנחה לשמחה וכולי. וזהו בחינת ששון ושמחה ישיגו וכולי, שהששון ושמחה משיגים ומגיעים וחוטפים היגון ואנחה לתוך השמחה בעל כרחם וכולי כמבואר שם עיין שם, ועיין שם עוד בסמוך (סימן כד') מה שכתוב שם מגודל המצוה להיות בשמחה תמיד, כי על ידי השמחה זוכין לרפואה לכל מיני תחלואים ומכאובות, כי כל מיני חולאת באין על ידי קלקול השמחה, כי השמחה היא בחינת עשרה מיני נגינה שהן מחיין כל העשרה מיני דפיקין שבהם תולה כל חיות האדם וכל הרפואות, שכולם תלויים בהעשרה מיני דפיקין שחיותם על ידי עשרה מיני נגינה שהם בחינת השמחה וכולי, ועל כן העיקר בעבודת ה' בפרט להרחוקים הבאין להתקרב להשם יתברך, שיתגברו בכל עוז להיות בשמחה תמיד, עיין שם מענין גודל האזהרה יתירה שהזהיר רבינו ז"ל בכמה לשונות שיכריח האדם את עצמו בכל הכחות להיות אך שמח תמיד. וזה בחינת קדושת הברית שעיקרו על ידי השמחה, כמובן בדברי רבינו ז"ל בכמה מקומות שעיקר קדושת הברית זוכין על ידי שמחה, וכאשר שמעתי מפיו הקדוש בפירוש שעיקר התגברות תאוה זאת של ניאוף הוא על ידי עצבות ומרה שחורה, על כן צריכין להתגבר עצמו ביותר להיות בשמחה תמיד וכנ"ל:

אות ב וזהו בחינת מצוות פריה ורביה, כי זה ידוע שעיקר אחיזת העצבות והמרה שחורה הוא בבחינת האשה שהיא סטרא דנוקבא, שהיא סטרא דדינא קשיא ששם עיקר אחיזת העצבות שהוא תוקפא דדינא, וזהו בחינת מה שנאגמר בסטרא דנוקבא: רגליה יורדות מות, כי העצבות הוא בחינת סטרא דמותא כידוע בדברינו כמה פעמים. וזהו בחינת ואחריתה מרה כלענה וכולי, בחינת ומוצא אני מר ממות את האשה וכולי, בחינת העצבות והמרה שחורה בחינת יגון ואנחה שנאחז בהאשה ביותר כנ"ל. כי אף על פי שכל זה נאמר באשה רעה אשה זונה, אף על פי כן זה ידוע שכל אחיזתם בהקדושה משתלשלת מסטרא דנוקבא, ועיקר השמחה והחדוה הוא בבחינת סטרא דדכורא בבחינת עוז וחדוה במקומו שנאמר על קדושת הברית, כי בו עז, והוא חדוה דמטרוניתא וכולי. וזהו בחינת מצוות חפריה ורביה שצריך האדם דווקא לקיים מצוה זאת בקדושה ובטהרה, ועל ידי מצוה הזאת הוא זוכה לחטוף את המרה שחורה והיגון והאנחה לתוך השמחה בבחינת הנ"ל, בחינת ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה כנ"ל. וזהו בחינת ישמח את אשתו בדבר מצוה שאמרו רז"ל, כי עיקר קדושת הזווג היא על ידי שמחה שהוא קדושת הברית כנ"ל, כי זה עיקר בחינת היחוד והזווג דמצוה שעל ידו מתחברים איש ואשה, ואז נמתק ונתבטל בחינת היגון ואנחה שהוא העצבות תוקפא דדינא הנאחז בהאשה. ועל ידי קדושת המצוה הזאת נתבטל היגון והאנחה ונתהפך לשמחה שהוא עיקר קדושת הזווג, בחינת קדושת הברית כנ"ל, ועל כן אמרו רז"ל: השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה וכולי, וכמו שאמרו: ושמח את אשתו וכולי כי זה עיקר מצוות הזווג להפוך היגון ואנחה לשמחה, שזה עיקר שלימות השמחה כנ"ל דהיינו ליחד ולכלול אשה באיש שיתהפך היגון ואנחה הנאחז בהאשה בסטרא דנוקבא לשמחה כנ"ל. ועל כן השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, כי אין שלימות להשמחה של האיש כשהוא לבדו, כי אין שלמות להשמחה כי אם כשמהפך יגון ואנחה לשמחה שזהו עיקר שלימות השמחה כנ"ל:

אות ג וזהו בחינת השמחה של החתונה שהיא מצוה גדולה, כמו שהפליגו רז"ל בגודל המצוה לשמח חתן וכלה. כי עיקר קדושת הברית הוא השמחה כנ"ל, ועיקר הוא להפך היגון ואנחה בחינת סטרא דנוקבא לשמחה, ועל כן בחתונה שאז נעשה זה היחוד שעל ידי זה מתהפך היגון ואנחה לשמחה, על כן אז השמחה גדולה מאד מאוד, כי זה עיקר שלימות השמחה כשמתהפך יגון ואנחה לשמחה שזהו בחינת היחוד של החתונה וכנ"ל:

אות ד וזהו בחינת כלי זמר שמנגנין על החתונה בשביל השמחה, כי הכלי זמר הם בחינת עשרה מיני נגינה שעל ידם עיקר השמחה כנראה בחוש, וכמו שאמר רבינו ז"ל כנ"ל, כמו שכתוב: עלי עשור ועלי נבל, כי שמחתני ה' בפעליך וכולי. ועיקר הכלי זמר בחינת עשרה מיני נגינה שהם מכניסין שמחה בלב, עיקר הפלגת מעלתם הוא בבחינה הנ"ל שיש כח לעשרה מיני נגינה שהם כלליות הנגונים והכלי זמר לשמח את האדם בתוקף דאגתו והעצבות שלו, כנראה בחוש שעל ידי ניגון אפילו בפה מכל שכן כששומעים הניגון מכלי זמר בא האדם לתוך שמחה מתוקף הדאגה והעצבות, כי העשרה מיני נגינה יש להם זה הכח לחטוף היגון ואנחה ולהפכם לשמחה כנ"ל. ועל כן אתערותא דנגינה הוא מסטרא דליוואי שהיו מנצחים בשיר על הדוכן, שהם בחינת סטרא דשמאלא כידוע, שזהו בחינת רוח צפונית שהיתה מנשבת בכנור של דוד והיה מנגן מאליו כמו שאמרו חז"ל: כי עיקר הנגון מבחינת צפון שהוא שמאל, בחינת סטרא דליוואי, כי שם בסטרא דשמאלא שם עיקר אחיזת הדין שהוא בחינת עצבות, ועל כן עיקר שלימות השמחה שהוא עשרה מיני נגינה, בא משם דייקא מבחינת שמאל כנ"ל. כי זה עיקר שלימות השמחה הבא על ידי עשרה מיני נגינה כי יש להם כח להפוך היגון ואנחה שבאג משם מבחינת שמאל לשמחה, שזה עיקר שלימות השמחה כנ"ל, כי אין הדין נמתק אלא בשרשו, ועל כן בשורש הקדושה התעוררות השמחה הוא דייקא מסטרא דשמאלא, ועל כן משם דייקא באין כל העשרה מיני נגינה, כי דייקא על ידי זה יכולין להמתיק ולבטל היגון ואנחה בשרשו עד שיתהפך היגון ואנחה לשמחה שזה עיקר שלימות השמחה כנ"ל. ומחמת שעיקר היחוד של החתונה הוא בבחינה זו להפוך היגון ואנחה לשמחה, על כן נוהגין לחיוב גדול שיהיה כלי זמר על החתונה, כי עשרה מיני נגינה יש להם זה הכח להפוך היגון ואנחה לשמחה, שזהו בחינת רוח צפונית המנשבת בכנור של דוד וכנ"ל. וזה שכתוב בזוהר הקדוש:

אתערותא דזווגא מסטרא דצפון, כי דייקא משם ממשיכין השמחה להפוך היגון ואנחה לשמחה, שזהו בחינת רוח צפונית המנשבת בכנור של דוד שמשם הנגינה וכולי כנ"ל. כי הניגון הוא בבחינת עולה ויורד, בחינת מי עלה שמים וירד וכולי שפירש רבינו ז"ל על הנגינה, כמבואר בהתורה ויהי מקץ (סימן נד') שהמנגן מברר הרוח טובה מן הרוח רעה שזהו בחינת מי עלה שמים וירד וכולי היין שם. וזהו בחינת הנ"ל שמהפך היגון ואנחה לשמחה על ידי הנגינה, כי היפוך יגון ואנחה לשמחה, זהו עיקר בחינת בירור הרוח טובה מן הרוח רעה, בחינת עולה ויורד שצריך המנגן הממשיך השמחה לירד נגונו בתוקף הרוח רעה שהוא עצבות מרה שחורה בחינת יגון ואנחה, ולברר ולהעלות הקדושה והשמחה שיש שם שהוא בחינת הרוח טובה, עד שיעלה ויברר הרוח רעה בחינת יגון ואנחה להפכה לשמחה שזה עיקר שלימות השמחה, עיקר מעלת נעימות הניגון על פי מדותיו. כי מדות הניגון וערכי וצרופי קולות של הניגון הכלולים בעשרה מיני נגינה שמהם נמשכין כל הנגונים שבעולם שיש להם כח לשבר את הלב מאד ולהעלותו ולהמשיכו להשם יתברך מאד מאד, כי הניגון יש לו כח גדול להמשיך את לב האדם להשם יתברך כידוע, וכמו שדיבר רבינו ז"ל מזה כמה פעמים, ואמר שטוב מאד להחיות את עצמו עם איזה ניגון, ואמר כמה וכמה תורות נפלאות על ענין הפלגת רום מעלות הנגינה העולה למעלה מעלה עד תכלית המעלה, כמובן בדבריו ז"ל למי שמעיין בהם ורגיל בהם, ועיקר מעלת הנגינה בבחינה הנ"ל, מה שיש כח על ידי הניגון לעלות ולירד עד שיחטוף את היגון ואנחה שהוא בחינת הרוח רעה והעצבות להפכה לשמחה, שזהו עיקר שלימות הקדושה וכנ"ל:

אות ה וזהו בחינת קטרת (כמובא במ"א), כי קטרת ממשיך שמחה בבחינת קטרת ישמח לב, ועיקר שלימות הקדושה והשמחה שנברר על ידי הקטורת הוא בבחינה הנ"ל שמהפכין היגון ואנחה שהוא בחינת הסטרא אחרא לשמחה לסטרא דקדושה, שזהו בחינת חלבנה שריחה רע שהיה בקטרת שמרמז על בירור הקדושה מתוקף הסטרא אחרא והקליפות כידוע בכתבים. היינו בחינת הנ"ל, כי קטרת מבררת ומעלה הקדושה מעמקי עמקי הקליפות, כידוע שאין דבר שיעלה הקדושה מעומק הסטרא אחרא כמו הקטרת. ועל כן צריכין לומר קטרת בכוונה גדולה מאד, כמובא בכוונת האר"י שזה מועיל מאד לתשובה לשוב מתוך עומק החושך והסטרא אחרא להשם יתברך כמבואר בהסידור של האריז"ל אצל קטרת היינו כנ"ל. כי קטרת היה בהם חלבנה שריחה רע שמרמז על הסטרא אחרא שגם כן נכללה בהקדושה בתוך הקטרת המשמחת לב, שזהו בחינת הנ"ל שמהפכין היגון ואנחה שהם תוקף הסטרא אחרא והקליפות מהפכין אותם לשמחה שזהו עיקר שלמות הקדושה והשמחה כנ"ל:

אות ו ועל כן נדב ואביהו שנכנסו להקטיר קטרת ולא אינסיבו, על כן נענשו במיתה, כי הבירור והיחוד הנעשה על ידי הקטרת המשמחת לב הוא בחינת הנ"ל שמהפכין היגון ואנחה לשמחה כנ"ל, שזהו בחינת חתונה בחינת זווג דקדושה כדי לברר ולהפוך היגון ואנחה הנאחז בהאשה לשמחה כנ"ל. ועל כן נדב ואביהו שפגמו בזה, כי לא רצו לישא אשה, כי היו אנשים גדולים צדיקים נוראים וקדושים מאד, והיו רוצים להיות דבקים בהשם יתברך בשמחה גדולה מאד תמיד, ולא רצו לצאת לחוץ לפי שעה אל היגון ואנחה להכניסו לתוך השמחה שזהו בחינת המצוה לישא אשה כנ"ל, כי לא רצו להוריד עצמן לשם להפוך היגון ואנחה לשמחה, אבל פגמו בזה, כי אין שלימות הקדושה והשמחה כי אם על ידי זה דייקא כנ"ל, ועל כן נענשו על ידי הקטרת, כי עליית הקדושה של הקטרת אי אפשר כי אם מי שהוא נשוי, שעל ידי זה יש לו כח להעלות הקדושה מעמקי הקליפות, ולברר היגון ואנחה לשמחה שזהו בחינת מצוות נשואין, בחינת קטרת ישמח לב וכנ"ל. ועל כן נענשו במיתה, כי היגון ואנחה הוא סטרא דמותא כנ"ל, כי על המת רחמנא ליצלן מתאבלין ומתמררין ביגון ואנחה רחמנאג ליצלן, ומחמת שלא היו נשואים ולא זכו להפוך היגון ואנחה לשמחה, על כן נתאחזה בהם המיתה הנמשכת משם בעת שנכנסו להקטיר קטרת שאז צריכין כם כן לעשות בחינה זאת, להעלות היגון ואנחה להפכה לשמחה, אבל הם לא היה להם כח לזה בגין דלא אינסיבו, ועל כן נענשו דייקא על ידי זה. כי כשרוצין לברר הקדושה מעמקי הקליפות ואין לו כח לזה מחמת שפגם בזה כנ"ל, כל כן הם מתגרים ומתגברים ח"ו, ועל כן נענשו במיתה על ידי הקטרת, כי לא היה להם כח להפוך היגון ואנחה לשמחה בגין דלא אינסיבו, ועל כן נסתלקו על ידי זה כנ"ל:

אות ז ועל כן אפילו מי שהוא צדיק גדול וקדוש מאד ויכול להיות פרוש לגמרי בקדושה גדולה, בהכרח הוא מחוייב לישא אשה, כי הוא מצוה ראשונה שבתורה כדי לפרות ולרבות ולהעמיד תולדות היינו כנ"ל. כי עיקר הקדושה היא השמחה כמבואר בהתורה הנ"ל, אבל אין שלמות להשמחה כי אם כשמבררין ומעלין היגון ואנחה, ומהפכין אותו לשמחה שזהו בחינת נשואין כנ"ל, ועל כן אפילו הצדיק הקדוש שזוכה לשמחה בשלמות בהכרח לישא אשה כדי להפוך היגון ואנחה לשמחה וכנ"ל, ועל ידי זה עיקר ההולדה, כי עיקר ההולדה היא על ידי הבירור הנעשה על ידי הזווג של מצוה שמבררין ניצוצות קדושות מעמקי הקליפות. ועל כן נאחז שם הסטרא אחרא מאד מחמת שצריכין לברר הקדושה גדולה מאד מאד מעמקי הקליפות, ועל כן צריכין להתפלל הרבה להשם יתברך ולהיות גבור חזק לזכות לקיים מצוה זאת בקדושת גדולה, ולקדש עצמו כראוי כמבואר בספרים, וצריכין להתגבר מאד אז להרחיק המרה שחורה והעצבות, ולהתגבר ולהתחזק בשמחה גדולה עד שיהפוך היגון ואנחה לשמחה, שזהו בחינת עליית הקדושה מעמקי הקליפות, שעל ידי זה עיקר ההולדה. כי ההולדה נמשכת על ידי בירור נפשות הקדושות מעמקי הקליפות כידוע, ועל כן על ידי ההולדה נמשך שמחה כמו שכתוב: ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך, וכמו שכתוב: בן חכם ישמח אב. כי ההולדה נמשכת על ידי בירור הקדושה מהקליפות שהוא בחינת שמהפכין יגון ואנחה לשמחה, שעל ידי זה עיקר השמחה כנ"ל:

אות ח ועל כן חייב כל אדם להוליד בן ובת כמבואר בשולחן ערוך, כי עיקר מצות פריה ורביה להעמיד תולדות לקיים העולם הוא בשביל הגדלת השמחה בבחינה הנ"ל, (דהיינו להפוך בחינת יגון ואנחה לשמחה כנ"ל), שבשביל זה נברא העולם כדי להגדיל השמחה בבחינת ישמח ה' במעשיו, כי אין עצבות לפני המקום ברוך הוא, ולמעלה למעלה שם עיקר השמחה בעצם כמו שכתוב: הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו, אבל השם יתברך רצה להטיב ולהגדיל השמחה ביותר שזה עיקר הטוב והתענוג האמתי כשזוכין לשמוח בו יתברך, בבחינת ישמח ישראל בעושיו וכולי, על כן ברא את כל העולמות מראש ועד סוף כדי שיכירו בכבודו יתברך, ועל ידי שיכירו בו מעולם התחתון השפל הזה שבשבילו נברא הכל, על ידי זה תגדל השמחה ביותר ויותר על ידי שתעלה השמחה ממקומות הרחוקים מעולם השפל הזה שבשבילו נברא הכל, על ידי זה תגדל השמחה ביותר ויותר על ידי שתעלה השמחה ממקומות הרחוקים מעולם העשיה שיש שם אחיזת היגון ואנחה, היינו בחינת הנ"ל שעיקר הגדלת השמחה ביותר הוא כשמהפכין היגון ואנחה לשמחה. ועל כן ברא את כל העולמות עד עולם השפל הזה שבו אחיזת היגון ואנחה, וכשזוכין להכיר אותו יתברך בזה העולם ולשמוח בו בזה העולם השפל והמגושם, בבחינת ישמח ישראל בעושיו, אזי השמחה גדולה מאד מאד גם אצלו יתברך, בבחינת ישמח ה' במעשיו, במעשיו דייקא, כי עיקר הגדלת השמחה הוא כשעולה השמחה מזה העולם העשיה הגשמי שיש בו אחיזת היגון ואנחה, כי זה עיקר שלימות וגדולת השמחה כשמהפכין יגון ואנחה לשמה כנ"ל. ועל כן לעתיד לבוא שאז נזכה לעיקר שלימות התכלית שיזכה כל אחד על ידי עבודתו ויגיעתו ותשוקתו וכולי להשם יתברך, אז תגדל השמחה מאד מאד שזה יהיה עיקר קיבול השכר, וכמבואר בכמה פסוקים מגודל עוצם הפלגת השמחה שלעתיד כמו שכתוב: בא יבא ברנה נושאג אלומותיו, שזה נאמר על קיבול השכר שלעתיד, כי אז יתער שיר חדש כי יתעוררו כל העשרה מיני נגינה שעל ידם עיקר השמחה, כמו שכתוב: תבואי תשורי מראש אמנה וכולי, וכמו שהפליגו רז"ל בגודל השמחה שלעתיד, וכמו שאמרו רז"ל: עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבוא וכל אחד יהיה מראה באצבעו ויאמר: זה ה' וכולי, כמו שכתוב ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו וכולי נגילה ונשמחה בישועתו. ועיקר השמחה שלעתיד שזה עיקר הקיבול שכר הוא בבחינת הנ"ל, בבחינת ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה הנאמר על השמחה של ימות המשיח ולעתיד לבא, דהיינו מה שזוכין להפוך היגון ואנחה לשמחה שזה עיקר השמחה שלעתיד שיזכה כל אחד ואחד כפי מה שזכה בעבודתו על ידי תורה ומצות ומעשים טובים שעשה בזה העולם השפל, ועל ידי זה זכה להרים ולהעלות זה העולם שבו אחיזת היגון ואנחה לתוך הקדושה שהוא השמחה, שזה עיקר שלמות השמחה כנ"ל. כי נקודת כל המצוות ומעשים טובים הוא השמחה כמו שכתוב: פקודי ה' ישרים משמחי לב, וכמו שאנו מבקשים תמיד: ונשמח בדברי תורתך ובמצוותיך לעולם ועד, כי עיקר שלימות העבודה של תורה ומצוות הוא דייקא כשזוכין לעשותם בשמחה, וכמובא בספרים ובפרט בכתבי האר"י מגודל האזהרה לעסוק בתורה ובמצות בשמחה, וכמו שכתוב: תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב וכולי. ועל כן עיקר כל המצוות ומעשים טובים שהם בחינת שמחה, עיקר עשייתם הוא רק בעולם הזה לבד כמו שכתוב: היום לעשותם ולא למחר בעולם הבא, כי דייקא בעולם הזה ששם אחיזת היגון ואנחה, שם דייקא זוכין להגדיל השמחה ביותר כשזוכין לעבוד את ה' ולקיים התורה והמצוות בשמחה, כי זהו בחינת שמהפכין היגון ואנחה שהוא בחינת העולם הזה לשמחה שהוא בחינת התורה והמצוות כנ"ל, ועל ידי זה נזכה להקיבול שכר לעתיד שהוא גודל השמחה שלעתיד שנזכה אז לשמחה נפלאה על שזכינו לכלול העולם הזה בתוך העולם הבא, שעל ידי זה עיקר הגדלת השמחה והתענוג שנזכה אז, בבחינת ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה הנ"ל שאז יתהפך הכל לשמחה וכנ"ל:

אות ט וזהו בחינת מעלת התשובה שהיא גדולה מצדיקים גמורים, כמו שאמרו רז"ל: במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, כי הבעל תשובה ששב מעוונותיו שהם בחינת יגון ואנחה בחינת אדאג מחטאת בבחינת ויתעצב אל לבו רחמנא ליצלן, וכשזוכין לשוב עליהם אז העוונות נתהפכין לזכיות, נמצא שנתהפך היגון ואנחה שהם בחינת עוונות לזכיות ומצוות שהם בחינת שמחה כנ"ל. ועל כן מעלתם לעתיד גדולה מאד, כי יגדל שכרם אז מאד, כי עיקר השכר הוא בחינת המחול והשמחה שלעתיד שיהיה נעשה דייקא על ידי התהפכות היגון ואנחה לשמחה כנ"ל, שזה עיקר שלימות השמחה כנ"ל:

אות י וזהו בחינת ראש השנה ויום הכפורים ועשרת ימי תשובה, כי הם עשרת ימי תשובה כנגד עשרה מיני נגינה שהם כלליות השמחה כנ"ל, ועל כן בראש השנה שהוא יום א' של עשרת ימי תשובה, אז מעוררין כל מיני נגינה על ידי מצוות קול שופר, כי שמיעת קול שופר הוא בחינת עשרה מיני נגינה כמו שכתוב: הטיבו נגן בתרועה, וכמו שאומרים לפני התקיעות: עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר, זמרו אלקים זמרו זמרו למלכנו זמרו. כי השופר הוא בחינת זמירות ונגונים, בחינת עשרה מיני נגינה שכנגדם הם בחינת העשרה קולות של השופר שהם תשר"ת תש"ת תר"ת שתוקעין אצל עשרה מלכיות ועשרה זכרונות ועשרה שופרות, שכל זה הוא בבחינת עשרה מיני נגינה כנ"ל, וכמובן בתיקונים. ועל כן סיים דוד המלך עליו השלום ספר תהלים שכלול מכל העשרה מיני נגינה שהם בחינת עשרה לשונות שנאמר בהם ספר תהלים, וכמבואר בדברי רבינו ז"ל (בליקוטי תנינא סימן צב') , על כן סיים ספר תהלים במזמור הללו אל בקדשו שהוא עשרה הילולים, שהם בחינת עשרה מיני נגינה שתהלים כלול מהם, וסיום כל העשרה הלולים שהוא סיום כל ספר תהלים, סיום כל העשרה מיני נגינה הוא הללוהו בצלצלי תרועה כי תרועה שהו' בבחינת קול שופר בראש השנה כלול מכל עשרה מיני נגינה כנ"ל כי ראש השנה הוא ראשון לעשרת ימי תשובה, ועיקר תיקון התשובה הוא בבחינת עשרה מיני נגינה שהוא כלליות השמחה בחינת התהפכות יגון ואנחה לשמחה כנ"ל, וכמובן בדברי רבינו ז"ל בכמה מקומות כמה צריך האדם שרחוק מעבודת ה' להתחזק לשמח את עצמו בכל מה דאפשר, בכל מה שמוצא בעצמו איזה נקודה טובה עדיין, ועל ידי זה עיקר תיקונו, כי על ידי זה נכנס באמת לכף זכות ויכול לזכות לתשובה, כמבואר היטב על פסוק אזמרה לאלקי בעודי (בסימן רפב') עיין שם היטב, כי זאת התורה אזמרה לאלקי בעודי צריכין לחזור הרבה ולילך עמה, כאשר הזהירנו רבינו ז"ל מאד לילך עם זאת התורה, כי כל אדם כל זמן שיש לו עדיין רחמנות על עצמו, וחושב על תכליתו הנצחי, צריך להשתדל מאד מאד להחיות את עצמו ולראות לחפש למצוא בעצמו איזה נקודות טובות מה שזכה מעודו לעשות איזה מצוות ודברים טובים, כדי שלא יפול בדעתו לגמרי, ולשמח את עצמו בכל מה דאפשר, ולהפך כל היגון ואנחה לשמחה, ולהרגיל עצמו לפעמים לנגן איזה ניגון של שמחה, ובפרט בשבתות וימים טובים שאז צריכים להיות שמחים מאד מאד בכל מיני שמחות מערב עד בקר ולהרבות בנגונים של שמחה הרבה, כי עיקר ההתקרבות להשם יתברך בפרט התקרבות הרחוקים הצריכים לשוב הוא רק על ידי בחינת עשרה מיני נגינה שהוא בחינת כלליות השמחה כנ"ל, וכמובן בדברי רבינו ז"ל בהמעשה הנוראה והנפלאה אשר לא נשמע כזאת מימות עולם, היא המעשה הנוראה האחרונה של הז' בעטלירש אשר אמר על עצמו שאם לא היה יודע כי אם זאת המעשה היה גם כן חידוש גדול ונפלא מאד, כי היא כלולה מכמה תורות ומכמה צדיקים קדמונים וכולי וכולי. ושם בסוף המעשה הנ"ל, בהמעשה של יום הששי במה שהתפאר הבעטליר שהיה בלא ידים נגד כל אחד ואחד שהתפאר בהכח שיש לו בידיו וכולי וכולי, כיין שם הענין הנפלא והנורא הזה, אם היית בין מחצדי חקלא, ואם ראית בספרים ובפרט בתיקונים וזוהר ובסבא תבין מרחוק כמציץ מן החרכים נוראות נפלאות תמים דעים, ואין להאריך בזה כאן, ובסוף מבואר שהוא התפאר כנגד כולם, כי כולם אף על פי שהיו גדולים במעלה מופלגת מאד מאד והיה לכל אחד ואחד כח נפלא ונורא בידיו מה שלא נמצא כזאת אפילו לחד בדרא כי אם ליחידי גדולי צדיקים נפלאים שהיו חידושים מיוחדים בכמה וכמה דורות. כגון שאחד התפאר שיכול להוציא החצים בידיו אפילו לאחר שזרקו את החץ, ולאחר שהגיע החץ לתוך מי שנזרק לו החץ, מי שמע כזאת מי שמע צירופי אותיות כאלה שיתפאר אדם עם חידוש כזה אפילו בגשמיות, שיוכל האדם במקומו שזרק החץ לחזור ולהמשיך החץ בחזרה לאחר שיצאה החץ ונזרקה לתוך הנוכחי שנזרקת בו, כי רק השם יתברך מתפאר בזה, כמו שאמרו רז"ל: בשר ודם זורק חץ ואינו יכול להחזירה, והקב"ה זורק חץ ואחר כך מחזירה שנאמר: ותאחז במשפט ידי, ובפרט שבאמת מרמז ענין החצים על כל הפגמים של העוונות המגיעים להשכינה שהם כחצים הנזרקים ופוגמים מאד בנפש הישראלי, וכל אדם ואדם על כל עון ופגם שהוא עושה ובפרט פגם ברית,הוא זורק חץ ממש לנפשו, כי ברית נקרא קשת וחצים כידוע בבחינת כמו שאמרו רז"ל: כל זרע שאינו יורה כחץ וכולי, ובודאי זה שהתפאר שיכול לחזור ולהמשיך החצים לאחר שהשיגו והגיעו לתוך הנזרק בו בוודאי היה צדיק נפלא ונורא, וחידוש נפלא שלא נמצא דוגמתו בכמה דורות שיתפאר שיכול לתקן תיקון הברית למי שפגם בו, שהוא בחינת להוציא החצים ממקום שנזרק לשם. ואף על פי שזה שהתפאר בזה היה חדוש נפלא ונורא כזה, אף על פי כן היה נחשב כלא נגד זה הבעטליר שהיה בלא ידים, כי זה בלא ידים שאלו תיכף איזה מין חצים אתה יכול לחזור ולהמשיך לחוץ, והשיבו מין פלוני, ענה ואמר: אין אתה יכול לרפאות את הבת מלכה, עיין שם, ואף על פי שבוודאי איני זוכה לידע כטיפה מן הים מסוד המעשיות שסיפר רבינו ז"ל המובאים בספר סיפורי מעשיות, ומכל שכן וכל שכן במעשה הנוראה הזאת הקדושה מכולם כמו שכתוב שם, אף על פי כן ענין זה בודאי מרומז בדבריו בתוך כלליות שאר הענינים והסודות הנוראות שכיון, אבל ענין זה כלול בוודאי גם כן בדבריו הקדושים שבהמעשה הנ"ל, דהיינו שזה שאלו איזה מין חצים אתה יכול להוציא, פירוש איזה פגם הברית אתה יכול לתקן, כי יש כמה וכמה בחינות בפגם הברית אלפי אלפים ורבי רבבות, כי בודאי לא כל הפגמים והחטאים שווים כידוע לכל, השיבו מין פלוני, (ועיין שם מה שכתוב מענין הסמים שמושחים בהם החצים שעל ידי זה מזיקים וכולי, והכל מרמז לענין הנ"ל), כלומר שזה החלק מפגם הברית שהוא בחינת מין חץ פלוני הוא יכול לחזור ולהמשיך לחוץ ולתקן, השיבו זה שבלא ידים: עדיין אינך יכול לרפאות את הבת מלכה, מאחר שאין אתה יכול לחזור ולהמשיך כי אם מין חץ אחד. וזה ידוע שהבת מלכה שם מרמז על השכינה שהיא כנסת ישראל כלליות נפשות ישראל שנקראת בת מלך, כמו שכתוב: כל כבודה בת מלך פנימה, וכן בזוהר ובתיקונים נקראת ברתא דמלכא בכמה וכמה מקומות, והשכינה בגלות מדוכאת ביסורים בעוונותינו, כמו שאמרו רז"ל:

בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי, וכמו שכתוב: רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה וכולי, ועל זה נאמר: דרך קשתו ויציבני כמטרה לחץ, הביא בכליותי בני אשפתו. כי כל החצים הרעים של פגם הברית נזרקים להשכינה וכנסת ישראל כידוע, וזהו גם כן בחינת כי חציך נחתו בי ותנחת עלי ידך. ועל כן אף על פי כן שזה התפאר שיכול להוציא חץ, אף על פי כן עדיין אינו יכול לרפאות את הבת מלכה שהיא השכינה כלליות נפשות ישראל, מאחר שאינו יכול להוציא כי אם חץ אחד, דהיינו שאינו יכול לתקן כי אם פגם הברית אחד ידוע. אבל יש עדיין חצים רעים כאלו שהם פגמים גדולים כאלו שגם הוא אינו יכול להוציאם ולתקנם, אבל זה שבלא ידים התפאר בסוף שהוא יכול להוציא כל העשרה מיני חצים שבהם כלולים כל מיני חטאים, וכל מיני פגם הברית שבעולם, כל החטאים והעוונות והפשעים הגדולים מאד מאד רחמנה ליצלן, הכל כאשר לכל הוא יכול לחזור ולהמשיך ולהוציא ולתקן הכל, כי הוא יכול ליכנוס לתוך כל העשרה מיני חומות של מים ששם מונחת הבת מלכה שנפלה חלשות זה כמה וכמה מאות שנים, והוא יכול ליכנוס לשם לתוך כל העשרה חומות של מים, ויודע להוציא כל העשרה מיני חיצים ויודע כל העשרה מיני דפיקין ויודע לרפאותה על ידי כל העשרה מיני נגינה, נמצא שעיקר הרפואה של הבת מלכה שהיא השכינה כלליות נפשות ישראל הוא על ידי עשרה מיני נגינה שהם כלליות השמחה. וזה שכתב רבינו ז"ל בהתורה הנ"ל שעיקר כל הרפואות בגשמיות ורוחניות הוא על ידי שמחה שהוא בחינת י' מיני נגינה, כי י' מיני נגינה מחיין כל העשרה מיני דפיקין שהם חיות האדם, וכל החולאת ח"ו וכל הרפואות תלויים בהם בהעשרה מיני דפיקין כידוע, ועיקר חיות העשרה מיני דפיקין הוא על ידי שמחה שהוא בחינת עשרה מיני נגינה, על כן השמחה הוא דבר גדול מאד וצריכין לחזק את עצמו בשמחה תמיד בכל הכחות, כי היא עיקר רפואות הנפש והגוף בחינת רפואת הבת מלכה כנ"ל:

נמצא שעיקר תיקון התשובה שהוא רפואת הנפש והגוף, כמו שכתוב: לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף וירפאנו כולי הוא על ידי השמחה שהוא בחינת עשרה מיני נגינה, על כן בראש השנה שהוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה מעוררין כל העשרה מיני נגינה על ידי מצוות שמיעת קול שופר שכלול מעשרה מיני נגינה. וזה שמובא בתיקונים כמה פעמים: כדין ברתא דמלכא עאלת בעשרה מיני נגינה וכולי עיין שם:

אות יא

וזה בחינת עקידת יצחק שמזכירין בראש השנה שהוא בחינת שופר של איל אילו של יצחק, כי אתערותא דנגינה מצפון בבחינת רוח צפונית המנשבת בכנור של דוד שהוא סטרא דשמאלא קדישא סטרא דליווא, בחינת דינא קדישא כנ"ל, בחינת הן יתן בקולו קול עוז, בחינת גבורת יצחק. ועל כן נקרא יצחק על שם הצחוק והשמחה, כי עיקר השמחה משם. וזהו בחינת עקידת יצחק שהוא בחינת המתקת הדינים כידוע, היינו בחינת הנ"ל, בחינת מה שתופסין היגון ואנחה ומהפכין אותה לשמחה שזהו בחינת עקידת יצחק. כי אחיזת הדינים הוא בבחינת גבורת יצחק, ומהשתלשלות הדינים כשאין זוכין להמתיק נאחז מהם ח"ו בחינת יגון ואנחה שאחיזתם משם, כי הם תוקפא דדינא קשיא רחמנא ליצלן כנ"ל, אבל על ידי עקידת יצחק נמתקין הדינים בשרשן, ואז נמתק בחינת היגון ואנחה עד שנתהפך היגון ואנחה לשמחה שזה עיקר שלימות השמחה, ועל כן יצחק דייקא נקרא על שם השמחה, כי עיקר השמחה על ידי יצחק דייקא על ידי שנמתקו הדינים בשרשן שהוא בחינת הנ"ל, בחינת היפוך היגון ואנחה לשמחה שזה עיקר שלימות השמחה וכנ"ל. וביום הכפורים אז הוא גמר העשרת ימי תשובה ונשלמין כל העשרה מיני נגינה, ועל כן אז נמחלין כל העוונות, ונתהפכין העוונות לזכיות למי שזוכה לתשובה באמת, כי התהפכות העוונות לזכיות הוא בחינת התהפכות היגון ואנחה לשמחה כנ"ל. שזהו בחינת פעולת העשרה מיני נגינה כנ"ל. ועל כן כל העבודה של יום הכפורים וכל חיות ועליית השכינה ביום הכפורים הוא על ידי קולות שהם בחינת ה' עינוים של יום הכפורים כמובא בכוונות, כי קולות הוא בחינת עשרה מיני נגינה שבהם כלולים כל הקולות הקדושים של תפילות ישראל ושירות ותושבחות וכולי, וכן כל הקולות הקדושים של עסק התורה והמצוות הכל כלול בבחינת עשרה מיני נגינה, וזהו בחינת תקון הקולות הקדושים של יום הכפורים שהוא גמר עשרת ימי תשובה שאז נגמרים להתתקן בחינת עשרה מיני נגינה הנ"ל על ידי הה' קולות של יום הכפורים. כי ה' הוא בחינת עשרה מיני נגינה, בחינת ד' עם יוד שהוא שיר פשוט כפול משולש מרובע שהוא בחינת ד', והיוד הוא בחינת עשרה מיני נגינה כמו שאמר רבינו ז"ל בהתורה לשמש שם אהל בהם וכולי (סימן מט') עיין שם. ויום הכפורים שהוא בחינת עלמא דאתי, אז זוכין לכל העשרה מיני נגינה הנ"ל שכלולין בהה קולות שהם בחינת ה' עינוים ה' תפילות ועל ידי זה הוא סליחת כל העוונות ביום הכפורים בבחינת אד' שמענ אד' סלחה אד' הקשיבה, כי עיקר הסליחה על ידי בחינת חוש השמע בחינת ה' שמעה ה' סלחה, וחוש השמע הוא בחינת העשרה מיני נגינה שכוללין כל הקולות שבעולם שמרגישין על ידי חוש השמע דייקא, (ולעיין מזה בעץ חיים בהיכל אדם קדמון בשער אזן חוטם פה בפרק ה' בסופו בסוד האוזן וחוש השמע מענין יום הכפורים, ומביא שם זה הפסוק אד' שמעה אד' סלחה וכולי, מבואר שם גם כן שעיקר בחינת יום הכפורים הוא בבחינת חוש השמע היינו כנ"ל עיין שם ותבין):

1 תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ-הָאֱ-לֹהִים אֲדֹנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר

אות יב וזהו בחינת הה' קולות של החתונה, כמו שאמרו רז"ל: כל הנהנה מסעודת חתן וכלה ואינו משמחם עובר בה' קולות שנאמר: קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה וכולי. כי הה' קולות הם בחינת ה' קולות של יום הכפורים שהם כלולים מעשרה מיני נגינה, שזהו בחינת הכלי זמר של החתונה כנ"ל, כי גם החתונה הוא בבחינת יום הכפורים כי הנושא אשה מוחלין לו כל עוונותיו כמו שאמרו רז"ל, ובשביל זה מתענין ביום חופתו כי הוא בחינת יום הכפורים, כי צריכין לעורר כל העשרה מיני נגינה שהוא עיקר בחינת זווג של מצוה כנ"ל, בחינת תיקון הברית כנ"ל:

אות יג ועל כן חייב אדם להוליד בן ובת, כי עיקר מה שמחוייב כל אדם להעמיד תולדות לקיים העולם הוא בשביל הגדלת השמחה, שבשביל זה נברא העולם כדי להגדיל ולהשלים השמחה על ידי שתעלה השמחה מזה העולם השפל שבו אחיזת היגון ואנחה כי עיקר שלימות השמחה כשמהפכין היגון ואנחה לשמחה כנ"ל, ובשביל זה מחויב כל אחד להעמיד תולדות בישראל כדי שיתרבו בני ישראל שהם בחינת שמחה, בחינת רנו ושמחה ליעקב ליעקב דייקא, וכמו שכתוב: יגל יעקב ישמח ישראל. כי בני ישראל יש להם לשמוח תמיד כל ימי חייהם אשר זכו להיות בחלקו מהקדוש, אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצותיו, ואנו יודעים ומאמינים בו יתברך ובתורתו הקדושה אשר נתן לנו על ידי נביאו נאמן ביתו משה רבינו עליו השלום, ואנו זוכין לייחד שמו ערב ובקר בכל יום פעמים,וכמו שאנו מתפארין בזה בכל יום כמו שאנו אומרים: אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעיים גורלינו וכולי, אשרינו וכולי, וכל מה שמתרבין ישראל ביותר נתרבה ונתגדל השמחה ביותר, כי ברוב עם הדרת מלך, והדרת מלך הוא בחינת שמחה כמו שכתוב: הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו, וכמו שכתוב: הרבית הגוי לו הגדלת השמחה שמחו לפניך וכולי, שכל מה שישראל נתרבין ביותר נגדל השמחה ביותר. כי כל אחד מישראל על ידי עבודתו את ה' מעלה ומברר השמחה מעמקי הקליפות, ומהפך ביותר יגון ואנחה לשמחה שעל ידי זה תגדל השמחה ביותר עד אשר תתברר כל השמחה בשלימות מעמקי הקליפות שאחיזתם בבחינת רגלין בבחינת רגליה יורדות מות כידוע. וכשתתברר השמחה משם ויעלו הרגלין מהקליפות, אז יבא משיח ויקויים ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזתים שזהו בחינת עד דמטו רגלין ברגלין המובא בזוהר הקדוש, ומבואר בכתבי האריז"ל, ועיקר עליית הרגלין מן הקליפות הוא על ידי השמחה שעל ידי זה מעלין הרגלין מבחינת רגליה יורדות מות שהוא עצבות ומרה שחורה שהוא סטרא דמותא כנ"ל. וזהו בחינת מעלת הריקודין של איש הישראלי, שכשזוכה להיות בשמחה כל כך עד שמרקד בזה מעלה הרגלין מהקליפות, וכמבואר בדברי רבינו ז"ל בהתורה המתחלת כשאדם משמח את עצמו והשמחה גדולה כל כך עד שנוגעת עד רגליו, דהיינו שמרקד שבזה מעלה כל בחינות הרגלין עיין שם בסוף ליקוטי תנינא (סימן פא'), וכן האריך בזה בכמה מקומות מסוד מעלת הריקודין עיין שם, וזהו בחינת הפלגת השמחה שיהיה בימי המשיח שיבא במהרה בימינו שעל ידי זה תהיה עיקר הגאולה כמו שכתוב: כי בשמחה תצאו וכולי, וכמו שכתוב: רני ושמחי בת ציון וכולי, וכמבואר בכמה וכמה פסוקים מגודל הפלגת השמחה של ימות המשיח ולעתיד לבא ואז יתהפך כל היגון ואנחה לשמחה בבחינת ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה הנאמר על ימות המשיח, וכמו שכתוב: הפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם שהיגון והאבל מתהפך לששון ושמחה, וכמו שכתוב: הפכת מספדי למחול לי וכולי, ועיקר השמחה של ימות המשיח יהיה על ידי קיבוץ גליות, על ידי שיתרבו ישראל כמו שכתוב: הקטן יהיה לאלף וכולי אני ה' בעתה אחישנה. כי על ידי שיתרבו ישראל ויתקבצו יחדיו, על ידי זה תגדל השמחה מאד בבחינת ברבות צדיקים ישמח העם, וישראל נקראו כולם צדיקים כמו שכתוב: ועמך ישראל כולם צדיקים וכולי, ועל כן זה הפסוק ששון ושמחה ישיגו וכולי נאמר על קיבוץ גליות כמו שכתוב: ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה וכולי שהוא בחינת קיבוץ גליות לציון, ואז תגדל השמחה מאד בחינת ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה שיתהפך כל היגון ואנחה לשמחה, שזהו בעצמו בחינת קיבוץ גליות בחינת קבוץ נדחי ישראל, כי נדחי ישראל הוא בחינת הנדחין בעוונותיהם, ובפרט על ידי פגם הברית שעל ידי זה ח"ו גורם שהניצוצות והנפשות שבתוך הטיפות נדחין ונתפזרין למקום שנדחין רחמנא ליצלן, שעיקר אריכת הגלות הוא בשביל זה כידוע, ועיקר התיקון יהיה על ידי משיח כמו שכתוב: ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב כמבואר בכוונות עיין שם, וכמו שכתוב: בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס, שאז בעת בנין ירושלים על ידי משיח צדקינו אז יכנס כל הנדחין. וכל הנצוצות הנדחין על ידי פגם הברית נופלים ח"ול לבחינת יגון ואנחה, כי יגון ואנחה הם סמך_מם ולילית, כמו שכתוב בכוונות השיבה שופטינו וכולי שהם עושקין את הטיפות ח"ול, ועיקר עליותם על ידי שמחה כשמתגבר איש הישראלי אף על פי שעשה מה שעשה ומשמח את עצמו בהנקודה טובה מוצא בעצמו עדיין, ומהפך כל היגון ואנחה לשמחה שאומר אדרבא זהו עיקר שמחתי וחדוותי מרוחק כזה שעשה מעשים כאלה זוכה אף על פי כן לומר בכל יום פעמים שמע ישראל וכולי, ואם לא הייתי זוכה אלא לזה לבד גם כן ראוי לי לשמוח כל ימי חיי, מכל שכן שאני זוכה עוד לכמה וכמה מצוות ציצית ותפילין ושאר מצוות שאפילו הפחותים שבישראל מקיימין בכל יום, ואם אני עדיין רחוק מהשם יתברך, ועדיין לא יצאתי מחול אל הקודש אפילו כחוט השערה, אדרבא זהו עיקר שמחתי ביותר שאף על פי כן אני בכלל ישראל ואוכל מצה בפסח ומתענה ביום הכפורים ויושב בסוכה וכולי, וכל מה שהבעל דבר וכת דילי' מכניס בו עצבות ומרה שחורה הוא שמח ביותר, כי אדרבא זהו עיקר שמחתי שמרוחק כמוני יזכה ליגע בדברים קדושים ונוראים כאלה, וכל מה שאני רחוק ביותר שמחתי גדולה ביותר, שגם אני זוכה לדברים קדושים ונוראים כאלה ציצית ותפילין ושבת ויום טוב וכולי וכולי. כי מי שיש לו מוח כל שהוא, ויש לו אמונה שלימה בה' ובתורתו הקדושה יכול להתנוצץ לו מרחוק גודל מעלת יקרת קדושת כל מצוה ומצוה שאנו זוכין לקיים בכל יום, אפילו הפחות שבפחותים, ובפרט מה שאנו זוכין ליחד שמו בכל יום פעמים שזהו עיקר הכל, שאנו זוכין להאמין בה' אלקים אמת יחיד קדמון בורא כל עולמים אחד יחיד ומיוחד לעילא מן כולא ולית לעילא מיני', ברוך הוא ומבורך שמו תמיד לעולם ועד, ולמי שזוכה להרגיל עצמו ולשמוח בשמחה הזאת בוודאי יזכה לכל טוב, וימחלו לו כל עוונותיו, כי זהו בחינת שמהפך היגון ואנחה לשמחה כנ"ל שזהו עיקר שלימות השמחה, ועל ידי זה נעשה יחוד גדול למעלה, כמו שאמר רבינו ז"ל שנעשה יחוד גדול למעלה על ידי בדיחא דעתי', על ידי שאיש הישראלי משמח את עצמו ומשבר העצבות ומהפכו לשמחה, ועל ידי זה מבררין ומעלין כל הניצוצות מעמקי הקליפות שנפלו לשם על ידי פגם הברית, כי עיקר נפילתם הוא לבחינת יגון ואנחה כנ"ל. וכשזוכה להפוך היגון ואנחה לשמחה, על ידי זה מעלה כל הנפשות והנצוצות שנדחו לשם ומחזירם לתוך הקדושה שהוא השמחה כנ"ל, ועיקר זה התיקון בשלימות יהיה על ידי משיח שיבא במהרה בימינו בבחינת ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה, שזה נאמר על קיבוץ גליות שהוא בחינת הנצוצות הנדחין על ידי פגם הברית שזה עיקר הגלות כנ"ל. וזהו ובאו ציון ברנה, כי עיקר תיקונם הוא כשחוזרים אל הקדושה העליונה הנקראת ציון כידוע בכתבים, וכל תיקון אלו הנצוצות שיחזרו לציון יהיה על ידי בחינת הנ"ל שמסיים בסוף הפסוק הזה, זהוא בחינת ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה, שהוא מה שזוכין להפוך היגון ואנחה לשמחה וכנ"ל, וכל הבנים שמולידין הם על ידי בחינת בירור הקדושה והניצוצות שמבררין ניצוצות הקדושה מעמקי הקליפות שהם נפשות קדושות של הבנים כנ"ל, ובירור הנצוצות והנפשות הוא בחינת מה שמעלין היגון ואנחה לשמחה כנ"ל שזהו עיקר בחינת הזווג דקדושה כנ"ל. ועל ידי הבנים נתרבה השמחה מאד כנ"ל, כי זה עיקר השמחה כנ"ל, ועל כן חייב כל אדם להוליד בן ובת כי הבן הוא עיקר בחינת השמחה כמו שכתוב: בן חכם ישמח אב, אבל הבת שם אחיזת היגון ואנחה שאחיזתם בסטרא דנוקבא כנ"ל אבל האדם חייב דייקא להוליד שתיהם בן ובת, כי אין השמחה נגדלת ונשלמת כי אם על ידי שתיהם דייקא, כי צריכים להוליד גם בת ישראל כי עיקר שלימות השמחה על ידי בת ישראל שעיקר ההולדה ממנה, כי עיקר ההולדה שהוא שלימות השמחה כנ"ל הוא על ידי שנכללת אשה באיש ונתייחד מדת הדין במדת הרחמים, ועל ידי זה נמתק הדין ועל ידי זה נתהפך היגון לשמחה כנ"ל. ועל כן צריך כל אחד להוליד בן ובת, כי עיקר הגדלת השמחה בשלימות הוא על ידי שניהם כנ"ל:

אות יד וזהו בחינת איסור להתחתן בעכו"ם, כי העכו"ם הם בחינת יגון ואנחה מאחר שלא זכו לקבל את התורה שהוא עיקר השמחה כמו שכתוב: יולד כסיל לתוגה לו, כי הם כרוכים רק אחר העולם הזה שהוא מלא יגון ואנחה וכעס ומכאובות, כמו שכתוב: גם כל ימיו כעס ומכאובות, כל שׁכן אסור לישראל להתחתן בעכו"ם כי אין בנו כח להמתיק היגון ואנחה של העכו"ם, כי גם בהייחוד של ישראל צריכין התגברות גדול שיזכה שיהיה זווגו בקדושה גדולה שיוכל להכניע היגון ואנחה להפכו לשמחה, כי עיקר תאוות המשגל הוא בא מבחינת עצבות יגון ואנחה, וצריכין להתגבר מאד לקדש את עצמו לשבר תאוה הגשמיית שהוא בחינת יגון ואנחה, ולדבק את עצמו בקדושה העליונה שהוא בחינת שמחה, ואז יזכה להמתיק היגון ואנחה להפכו לשמחה שזהו עיקר בחינת קדושת הברית. אבל בת אל נכר היא עצם היגון ואנחה אשה זונה, שהיא בעצמה בחינת מר ממות וכולי בחינת, כי שחה אל מות ביתה, ואין כח ביד ישראל להמתיק תוקף היגון ואנחה שלהם. ועל כן אסור להתחתן עמהם, כי אין בנו כח להפכם אל הקדושה לבחינת שמחה, אדרבא יתגבר בו בחינת היגון ואנחה שהוא תוקף הסטרא אחרא, ותעקרו משני עולמות ח"ו וירד ביגון שאולה. וזה שנאמר ביפת תואר: ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, ואמרו רז"ל: כדי שתהא בת ישראל שמחה וזו עצבה, כי בת ישראל אחיזתה בבחינת שמחה, בחינת שמחי וגילי בת ציון כי היא משורש נשמת ישראל שהם עצם השמחה, רק מחמת שאחר כמה השתלשלות משתלשל מבחינת סטרא דנוקבא אחיזת היגון ואנחה, על כן צריכין קדושה יתירה כדי להמתיק הדין הנאחז שם כדי שלא יתאחז ח"ו היגון ואנחה שהוא אחיזת הסטרא אחרא שהוא התגברות התאוה ח"ו, אבל בת עכו"ם היא בחינת עצם הקליפה ששמה על שם העצבות והיללה כידוע שהיא בחינת יגון ואנחה, ועל כן אסור להתחתן עמהם, וגודל עוצם האיסור של נשג"ז (נדה, שפחה, גויה, זונה) רחמנא ליצלן מבואר בספרים ובפרט בזהר ותקונים:

אות טו ועל כן אפילו שלמה המלך עליו השלום התחרט אחר כך כמו שכתוב: לאיתיאל ואוכל, ודאמרו רז"ל שאמר אתיאל וכולי אני ארבה ולא אסור וכולי. אבל באמת לא כן הוא, כי מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו וכולי ודאמרו רז"ל כל הפסוק הזה על משה רבינו עליו השלום, שאמר שלמה שאסור לשנות מדברי תורת משה שאסר להרבות נשים, כי מי עלה שמים וירד כמותו וכולי, היינו כי שלמה סבר שלגודל חכמתו ועוצם קדושתו יש לו כח לישא נשים נכריות רבוח, ולהמתיק עצם היגון ואנחה שהם אחוזים בם, ולהפכו לשמחה שעל ידי זה היה נעשה תיקון גדול לפי דעתו, כי כל מה שהיגון ואנחה שהוא הסטרא אחרא גדול ביותר כשזוכין להפכו לשמחה לבחינת קדושת הברית נתגדל השמחה ונשלמת ביותר, ומחמת שידע בעצמו תוקף קדושתו שהוא מושלל מתאוה זאת לגמרי בתכלית הקדושה, ואין כוונתו כי אם לשמים להמתיק היגון ואנחה להפכו לשמחה על כן יעשה תיקון גדול על ידי זה. כי שלמה בן דוד הוא בחינת משיח שהוא בנה את הבית המקדש, וביומוי קיימא סיהרא באשלמותא, ואז היתה השמחה גדולה מאד כמו שכתוב יהודה וישראל רבים וכולי אוכלים ושותים ושמחים, כי הוא בנה את הבית המקדש ששם עיקר השמחה כמו שכתוב: ושמחתים בבית תפילתי וכולי וכמו שכתוב: ביום חתונתו וביום שמחת לבו ודאמרו רז"ל: זה בנין בית המקדש, והוא זכה לעשרה מיני נגינה שהוא בחינת שיר השירים אשר לשלמה, שהוא שיר המעולה והמובחר מכל השירים, ועל כן סבר שיש לו כח להמתיק ולהפוך עצם היגון ואנחה לשמחה כמו שיהיה בימי המשיח, כמו שכתוב: והפכתי אבלם לששון וכנ"ל. ועל כן טעה ונשא נשים נכריות, כי היה בטוח על כחו וקדושתו על גודל הפלגת השמחה שזכה בימיו שיהפוך גם אותם אל הקדושה והשמחה כנ"ל, אבל אחר כך העיד על עצמו שטעה בזה, כי אין כח לשום חכם וקדוש שבעולם אפילו לשלמה המלך עליו השלום לשנות שום דבר מתורת משה, ואסור לומר שום סברא לבטל שום דבר קל אפילו יהיה חכם כשלמה, כי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, כי מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו וכולי, היינו מי יש לו כח כמשה שעלה שמים וירד כמו שדרשו רז"ל, ועל כן אסור לשנות בתורתו אפילו תנועה קלה מכל שכן בדבר כזה. כי משה רבינו בעצמו נשא בת יתרו, זה היה קודם מתן תורה שעדיין לא נאסרו, וגם היה על פי הדיבור, וגם מי יתפאר עוד שיהיה לו כח כמשה כי רק משה לבד היה יכול זאת להפוך היגון ואנחה אפילו של העכו"ם לשמחה, שזהו בחינת מה שגייר את יתרו. כי הגרים שמגיירין זהו בחינת שמהפכין היגון ואנחה לשמחה, ועל כן עיקר נתינת התורה שהיא בחינת השמחה כנ"ל ושמחת עולם על ראשם כמו שאמרו רז"ל, לא היתה עד שבא יתרו ונתגייר, כי עיקר שלימות השמחה הוא בבחינת ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה שנסמך לו שמחת עולם על ראשם שנאמר על מתן תורה, דהיינו כשמהפכין היגון ואנחה לשמחה שאז דייקא נשלמת השמחה בחינת ושמחת עולם, בחינת מתן תורה. וזה בחינת ביום חתונתו זו מתן תורה, כי מתן תורה שאז נתגייר יתרו ונתהפך אל הקדושה והשמחה, זהו בחינת חתונה כנ"ל, וזהו בחינת הקולות של מתן תורה בחינת קול השופר של אילו של יצחק שכל זה הוא בחינת עשרה מיני נגינה כנ"ל, שזהו בחינת חתונה בחינת התהפכות היגון ואנחה לשמחה וכנ"ל. ומחמת שמשה זכה לכל זה, לגייר את יתרו ולקבל את התורה, ולהעלות הקדושה מעמקי הקליפות להוציא כל ישראל מיגון לשמחה, ולהפך היגון ואנחה לשמחה, על כן לו לבדו היה כח לישא את בת יתרו, וגם שהיה פרוש גדול אחר שהוליד בנים כמו שכתוב: ואתה פה עמוד עמדי כמו שאמרו רז"ל. וזהו מי עלה שמים וירד על פי מה שפירש רבינו ז"ל פסוק זה בהתורה ויהי מקץ בליקוטי הראשון (בסימן נד'), שזה המקרא מי עלה שמים הוא מדבר מבחינת נגינה, עיין שם כל הענין, ובזה מקושר היטב מקרא זה מי עלה שמים לענין דברי שלמה הנ"ל, היינו ששלמה אמר מי עלה שמים וירד וכולי כמו משה היינו מי יש לו כח לגלות כל העשרה מיני נגינה כמשה. ובאמת ענין הפשוטו של מקרא שמדבר ממעלת עליית משה למרום לקבל התורה הוא ענין אחד עם פירוש רבינו ז"ל הנ"ל שפירש לענין נגינה כנ"ל, כי מבואר בהתורה ויהי מקץ הנ"ל שעל ידי הנגינה עיקר הנבואה של הנביאים, כמו שכתוב: והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' ועל כן משה רבינו שזכה לעשרה מיני נגינה בשלימות שהוא בחינת מי עלה שמים וירד וכולי, כפי מה שפירשו רבינו ז"ל. על כן זכה לנבואה ברורה בתכלית השלימות יותר מכל הנביאים, כמו שאמרו רז"ל שמשה ראה באספקלריא המאירה שזהו גם כן בחינת מי עלה שמים וירד על פי פשוטו שנאמר לענין מעלת נבואתו שעלה לשמים וקבל התורה וכולי, נמצא ששני הפרושים כלולים יחד כנ"ל, ועל כן הודה שלמה שאין לו לדמות עצמו למשה כי מי עלה שמים וירד כמותו וכנ"ל: