מאבד ממון חבירו ומוסר ב

אות א ענין מסור שהחמירו בו חז"ל מאד מאד יותר מכל עבירות שבתורה ודינו כמומר גמור. וגם אפילו גרוע ממומר כמובא בש"ך שם. ומורידין אותו ולא מעלין. ופסול לכתוב ס"ת ותפילין ומזוזות וכו':

ע"פ המאמר המתחיל בסבי דבי אתונא (סי' כה) אחוי לן מנא דלא שויא לחבלא וכו'. משחרב ביהמ"ק בטל השמיר וכו'. כי צריך כ"א להוציא א"ע מהמדמה ולעלות אל השכל וכו' וכו'. ודע שבכל דרגא ודרגא יש אלו הדמיונות והן הן הקליפות הקודמין לפרי הסובבים את הקדושה בבחי' סביב רשעים יתהלכון וכו'. וא"א להכניע את הקליפות והדמיונות וכו' אלא ע"י התגלות גדולת הבורא. והתגלות גדולת הבורא הוא ע"י צדקה שנותנין לעני הגון וכו'. והכלל היוצא משם, כי בממון דקדושה שם מלובשין גוונין עילאין כי גוונין עילאין הם בחי' כסף וזהבו וכו'. ואלו הגוונין המלובשין בממון דקדושה אין מאירין אלא ביד ישראל כי שם מקומם ונכללין זה בזה ומתנהרים אלו הגוונין בבחי' ישראל אשר בך אתפאר כי מקום הגוונין אינו אלא אצל איש הישראלי. וכשמתנהרין הגוונין אזי הקב"ה מתגדל ומתפאר בהם בבחי' לי הכסף ולי הזהב ונעשה מהם בגדי ישע, ישע אסתכלותא וכו'. אבל כל זמן שהכסף והזהב עאצל העכו"ם אז יהגוונין נעלמין אורם ואינם מאירים כי אין שם מקומם כי ראין מקומם אלא אצל איש הישראלי וכו'. ובשביל זה העכו"ם תאיבים לממון ישראל וכו' מחמת ששם פאר הגוונין וכו'. אבל תיכף ומיד כשהעכו"ם מקבל ממון מישראל תיכף ומיד נתעלם הפאר והחן בתוך הממון וכו' וכו'. וע"י צדקה נתתקן כל ממונו ונתגלין הגוונין ומאירין וכו' ואזי נתגלה גדולתו ית'. כי עיקר גדולתו ותפארתו ית' הוא בחי' התגלות הגוונין המלובשין בממון כנ,ל. וע"י התגלות גדולת הבורא יצת' עי"ז נכנעין הקליפות שבמדריגה ועי"ז עולין ממדריגה למדריגה וכו'. ע"ש כל זה היטב:

אות ב והנה בזה המאמר מבואר באר היטב חומר האיסור והפגם הגדול והנורא מאד של המסור שמוסר ח"ו ממון של ישראל, שהוא ממון דקדושה ששם מתגלין ומאירין גוונין עילאין וכו', ביד גוי ח"ו. יכ הגוונין עילאין המלובשין בממון ישראל זה עיקר גדולת הבורא ית' כנ"ל, שעי"ז משברין הקליפות ועולין מדרגא לדרגא שזהעירק כלליות הקדושה כלליות התורה לשבר הס"א והקליפות והדמיונות ולעלות מדרגא לדרגאכדי להתדבק בו ית'. וכל זה נעשה ע"י התגלות הגוונין המלובשין בממון ישראל כנ"ל. שהם עיקר גדולת הבורא ית', והמסור ח"ו פוגם בכל זה. ולא די שפוגם בזה אלא שעושה מהיפוך להיפוך שלוקח ממון דקדושה ממון ישראל שמלובש שם נעלמין אורות הגוונין כי אין מקומם אלא ביד ישראל כנ"ל. נמצא שפוגם בכללייות הקדושה כלליות התורה כנ"ל. וזה שארז"ל על המסור מורידין אותו ולא מעלין כי בודאי ראוי לו זה העונש כי פגם בזה. כי ע"י פגם המסור שפוגם בגוונין הנ"ל המלובשין בממון ישראל שעי"ז עיקר כל העליות מדרגא לדרגא, עי"ז א"א לעלות מדרגא לדרגא. כי עיקר העליה ע"י התגלות הגוונין שמאירין ביד ישראל דייקא. וע"כ המסור שפגם בזה, ע"כ מורידין אותו ולא מעלין. כי בזה דייקא פגם כי ע"י שהעלים אורות הגוונין ע"י שמסר ממון ישראל ביד עכו"ם עי"ז אין יכולין לעלות מדרגא לדרגא כנ,ל כי באמ תצריך כ,א מישראל להשתדל בכל עוז לגלות אורות הגוונין המלובשין בממון של ישראל. כי לאו כ"א זוכה שיתגלה במממונו אורות עילאין גוונין עילאין. וצריך לזהזכות גדול. וזוכין לזה ע"י צדקה שעי"ז נתתקן כל ממונו וכו' כנ"ל. ואז דייקא יכול לעלות מדרגא לדרגא כנ"ל. והמסור לא די שפגם ולא השתדל לגלות אורות הגוונין אף גם עשה מהיפך אל היפך שמסר ממון דקדושה של ישראל ביד עכו"ם והעלים במזיד אורות הגוונין ע"כ עונשו מגיע לו ההיפך מעליה דהיינו ירידה. וע"כ מורידין אותו ולא מעלין. וכנ"ל:

אות ג וע"כ דינו כמומר וכו'. כי יוצא מקדושת ישראל. כי עיקר קדושת ישראל הוא בבחי' ישראל אשר בך אתפאר שזהו עיקר קדושת ישראל שהש"י מתפאר בהם וכל אחד מישראל אפילו הקטן שבהם יש לו חלק בזה ההתפארות כי הש"י מתפאר אפילו עם הקל שבקלים כמובא במ"א. וההתפארות של הש"י זה בחי' הגוונין הנ"ל שהן מלובשין בכסף וזהב בממון של ישראל. והמסור שפגם בזה נמצא שפגם בבחי' ההתפארות שזה עיקר קדושת ישראל כנ"ל ועל כן המסור הוא יוצא מכלל כל ישראל כי כ"א יש לו חלק בזה ההתפארות. אבל הוא פגם ביד רמה בזהההתפארות ע,י שמסר ממון ישראל ששם מלובש גוונין עילאין בחי' התפארות הנ"ל ביד עכו"ם ששם נעלם הפאר כנ"ל. וע"כ הוא יוצא עי"ז מכלל ישראל מכלל ההתפארות וע,כ הוא כמו מומר ממש וגרוע ממנו. כי קלקל ופגם בשאט נפש במזיד את עיקר ההתפארות שהם הגוונין עילאין שהעלים אורם ע"י שמסר ממון ישראל ביד גוי כנ"ל:

אות ד כי איתא בדברי רבינו ז"ל במ"א שהרשעים מוליכין אותם סביב סביב הקדושה בבחי' סביב רשעים יתהלכון. כי שבת הוא בחי' הנקודה הפנימית וממנה יונקים העיגולים שהם בחי הששה ימים כמובא בזוהר. והקליפות מוליכין את הרשעים סביב סביב הנקודה. ואין מניחים אותם להתקרב לפנים וכו' וכל זמן שהם עדיין בתוך העיגולים עדיין יש להם תקוה להתקרב אפילו פושעי ישראל כל זמן שלא יצא מן העיגולים לגמרי ח"ו כו'. אבל מ ישכבר יצא לגמרי ח"ו מן העיגולים כגון משומדים. אזי א"א לו להתקרב כלל וכו' ע"ש. ושבת שהוא הנקודה הפנימית של ששת ימי החול שמקבלים ויונקים ממנה היא בחי' אורות הגוונין. כי שבת הוא בחי' תלת גוונין דאינא ובת עין שהם בחי' הגוונין הנ,ל. שהם בחי' עינים כ"ש שם במאמר הנ"ל בחי' כסות עינים ע"ש כי עיקר הגוונין עילאין הם מאירין בשבת וע"כ אוכלין בשבת שלשה סעודות דאברהם יצחק ויעקב כלולין בהן שהם אורות הגוונין כידוע. וע"כ ע"י שבת ע"י השלשה סעודות מתברכין כל שיתא יומין כ"ש בזהור כי עיקר הברכה הוא ע"י אורות הגוונין כשמאירין בבחי' עיניך ברכות בחשבון כ"ש שם ואז דייקא נתברך כל ממונו וכל מעשה ידיו וזה נמשך ע"י שבת שאז עיקר הארת הגוונין כנ"ל. כי בשבת עולין כל הצדקות שעושין בימי החול כ"ש בדברי רבינו ז"ל במ"א בבחי' שמש בשבת צדקה לעניים וכו' ע"ש. וע"י הצדקה שמאירה בשבת דייקא עי"ז מאירין הגוונין המלובשין בכסף וזהב כנ"ל ועי"ז נמשך ברכה לכל ששת ימי החול כנ"ל כי ששת ימי החול שהם יונקים כולם משבת כנ"ל הם תלת יומא דקמי שבתא ותלת יומי לראחר שבתא. ושבת הנקודה באמצע כמובא. והשלשה ימים הללו בהם מלובשין אורות הגוונין הנמשכין משבת משלשה סועודת כנ, לכי שלשה ימים הם כנגד תלת גוונין זהב וכסף ונחשת שהם בבחי' אברהם יצחק ויעקב שזה בחי' שלשה ימים שקוד םשבת ושלשה ימים שאחרי שבת שכולם מקבלים אורות התלת גוונין משבת כנ"ל. וע"כ בשבת היא שביתה ממלאכה ועובדין דחול שטורחין בכל ששת ימי החול בשביל פרנסה ובשבת הוא שביתה. כי עיקר הטירחא שטורחין בשביל ממון ופרנסה בששת ימי החול זה מחמת שאין הגוונין מאירין אז כ"כ וע"כ צרייכרן לטרוח אחר הממון בבחי' שטו העם ולקטו בשטותא. כי הגוונין הם בחי' הדעת כישם שרשם כמובא במ"א ובשבת מאיר הדעת ואז נתגלין אורות הגוונין ואז היא שביתה לגמרי ואז אין צרייכן לטרוח כלל בשביל פרנסה וממון כי שורש הממון שהם הגוונין עילאין הם מתגלין בשתב וע"כ משבת נמשך ברכה לכל ימי החול כי מתברכין הגוונין המלובשין בכסף וזהב ע"י שבת כנ"ל. אבל בשבת בעצמו אין שום עסק בממון ומו"מ כלל כי אז מאירין הגוונין בעצמן ואז אין מתלבשין עצמן בממון כלל רק מאירן בעצמן כנ"ל ומשם מתברכין כל שיתא יומין וכו' וכנ"ל, וע"כ בשבת עולין כל העולמות כולם מדרגא לדרגא בכמה וכמה עליות מתחלת שבת עד הסוף כש"ש בפע"ח. כי אז בשבת מאירן הגוונין שהם בחי' גדולת הבורא ית' שעי"ז כל העליות כנ"ל. ועיקר עבודת ישראל להמשיך הקדושה של שבת לששת ימי החול דהיינו להמשיך אורות הגוונין המאירין בשבת שיאירו גם בימי החול שאז הם מלובשין בכסף וזהב ועי"ז יומשך ברכה בכל מעשה ידינו שזהו בחי' ויהי נועם שאומרים במוצ"ש להמשיך הקדושה של שבת לששת ימי החול שעי"ז נתברכין מעשה ידינו בבחי' ומעשה ידינו כוונה עלינו וכו'. וכשזוכין שיתגלו הגוונין בהממון בימי החול שזהעקיר הברכה כנ"ל. אז נתגלה גדולת הבורא ית' ויכולין לעלות מדרגא לדרגא כנ"ל כי אז כשזוכין שיתגלו הגוונין בהממון אז אין לו שום תאוות ממון כי התגלות הגוונין שבממון הוא היפך תאוות ממון ואז נשלח ברכה בכל מעשה ידינו כנ"ל:

אות ה

נמצא שעיקר הקדושה שמקבל כ"א משבת הוא בחי' הארת הגוונין הנ"ל שכלולין בשבת שמהם יונקים ששת ימי החול שיאירו בהם ג"כ הגוונין הנ"ל כנ"ל. ויש מי שפוגם בזה ואינו יכול לגלות הגוונין ואינו יכול ליכנוס לבחי' הנקודוה לבחי' שבת לינק משם הארת הגוונין הנ"ל אבל עדיין לא יצא מן העיגולים לגמרי. אבל זה המסור שמסר ממון ישראל שבהם מלובש גוונין עילאין ביד עכו"ם והעלים אורות הגוונין במזיד ביד רמה ע"כ עי"ז הוא יוצא מן העיגולים שהם בח'י ששת ימים שיונקים משבת לגמרי כי אין לו חלק בקדושת שבת שיש בימי החול שהם בחי' הגוונין הנמשכין משבת ומתלבשין בתוך ימי החול בכסף וזהב כי הוא פגם זהומסר הממון של ישראל שמלובש בהם גוונין עילאין ביד ההיפך ביד עכו"ם ע"כ הוא יוצא מן העיגולים לגמרי ע"כ הוא כמומר ממש שגם המומר יוצא מן העיגולים לגמרי כנ"ל וע"כ בכל מקום מומר ומחלל שבת ומסור הם שווין לכמה דינים. כי עיקר הקדושה היא שבת כנ"ל ומי שמחלל שבת הוא פוגם בכלליות הקדושה כמו המומר וכנ"ל. וכן המסור שוה להם וגרוע מהם כי פוגם בהגוונין ממש כי בהממון של ישראל שם עיקר הגוונין שהם עיקר בחי' קדושת שבת קדושת ישראל, כי ישראל ושבת ואורת הגוונין הנ"ל כולו חד. והעכו"ם הם ההיפך מכל זה בבחי' המבדיל בין קודש לחול בין אור לחשך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה, אור זהבחי' אורות הגוונין שהם עיקר האור המאיר כמובן במאמר הנ"ל וזה עיקר הקדושה בחי' שבת בחי' ישראל בבחי' ישראל אשר בך אתפאר כנ"ל. והעכו"ם הם מובדלין מכל זה כי הם בחי' יחשך בחי' ששת ימי המעשה ממש שאין בהם קדושת שבת אורות הגוונין כלל כי אין הגוונין מאירין כ"א אצל ישראל שהם ממשיכין הקדושה של שבת גם בימי החול כנ"ל. אבל העכו"ם הם בחי' ששת ימי המעשה ממש שאין בהם קדושת שבת אורות הגוונין כלל כנ"ל וע"כ המסור שמוסר ממון ישראל ביד גוי הוא יוצא מקדושת שבת לגמרי וע"כ הואכמו מומר וכו' וכנ"ל:

אות ו וע"כ עיקר פגם המסור הוא בעינים כי הוא חייב על שהראה ממונו של חבירו להעכו"ם כמובא בש"ע ע"ש כי פגם הגוונין הנ" להוא בחי' פגם העינים. כי הגוונין עילאין הם בבחי' בגדי ישע אסתכלותא בחי' כסות עינים ע"ש:

אות ז וזה בחי' מה שהמסור פסול לכתוב דברים שבקדושה דהיינו ס"ת תפילין ומזוזות. כי עיקר הפסול של הפסולים לכתוב ס"ת תפילין ומזוזות למדו רז"ל מפסוק וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה. כי תפילין נקראין פאר בחי' כלליות הגוונין וע"כ כל התורה כולה הוקשה לתפילין כשרז"ל. כי כל תורה כולה היא בבחי' פאר כי עיקר כל התורה היא בשביל התפארות בחי' ישראל אשר בך אתפאר כי ע"י התורה והמצוות שישראל עושין הש"י מתפאר בהם ובשביל זה ניתנה כל התורה כדי שיתפאר בהם בנו עי"ז ע"י שאנו מקיימין כל מצוות התורה. נמצא שכל התורה הוא בבחי' תפילין שנקראין פאר כלליות הגוונין כי כל התו' היא בחי' התפארות בחי' ישראל אשר בך אתפאר. כי הם כלולים מגוונין סגיאין שהם כל מצות התורה וע"כ השי"ת מתפאר בהם. וע" כ מי שאינו בכלל ההתפארות פסול לכתוב דברי התורה שניתנו לכתוב דהיינו ס"ת תפילין ומזוזות. ועיקר הלימוד מתפילין שנקראין פאר כמו שלמדו רז"ל וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה דהיינו בתפילין ישנו בכתיבה. כי הכתב הוא בבחי' התפארות כלליות הגוונין. כי עיקר הכתב הוא שחור על גבי לבן שהוא בחי' אש שחורה על אש לבנה כמובא במ"א. שזהו בחי' שחורה אני ונאוה וכו'. וכשנתחבר שחור ולבן. זה בחי' כלליות הגוונין שנכללין הגוונין כי הם בחי' זהב וכסף כי האי שחור אדום הוא וכו'. ועיקר כלליות הגוונין שזה עיקר הפאר כנ"ל. הוא כשנכלל יחד שחור ולבן שזהו בחי' הכתב שחור ע"ג לבן וזהו בחי' שחורה אני ונאוה שזהו בחי' הכתב כנ"ל. וזהו ונאוה כי זהו עיקר הנוי והחן והפאר כנ"ל. כי האותית שכותבין כל אות ואות יש לה גוון מיוחד כידוע. וע"י הכתב מתחברים כמה וכמה אותיות ונעשין תיבה. וכן כל התיבות סמוכין זה לזה עד גמר הפרשה וכו' וזה בחי' כלליות הגוונין. שהגוונין שהם האותיות נכללין זה בזה. וכל זה ע"י השמות הקדושים שיש בתוך הכתב. כי עיקר הקדושה ע"י השמות וגם כל אותיות התורה כולם הם בחי' שמות כי אורייתא שמא דקוב"ה. ושם ה' זה בחי' כלליות הגוונין בחי' רואי כמבואר שם במאמר הנ"ל. נמצא שהכתב הוא בבחי' תפילין בחי' פאר כלליות הגוונין. וע"כ צמי שיצא מכלל ישראל ואין לו חלק בההתפארות כגון מומר ומחלל שבת וכיוצא פסול לכתוב אותיות התורה שצריכין לכותבן דהיינו סת"ם שהם בחי' שמא דקוב"ה בחי' כלליטות הגוונין בחי' פאר כנ"ל. וע"כ המסור פסול ג"כ לכתוב. כי עיקר פגם המסור הוא בבחי' הגוונין הנ"ל כנ"ל כי הגוונין מלובשין בכסף וזהב שבקדושה דהיינו ממון ישראל וע,כ המסור פסול לכתוב כל דברים שבקדושה כנ"ל. וכל זה נלמד מתפילין כל שאינו בקשירה דהיינו בתפילין שנקראין פאר כלליות הגוונין, וזה בחי' המסור שפגם בבחי' פאר כלליות הגוונין ע"י שמסר ממון ישראל ביד גוי כנ"ל, ע"כ אינו בכתיבה כי הכתב הוא בבחי' פאר כלליות הגוונין כנ"ל וע"כ אפי' אם ירצה המסור להניח תפילין אעפ"כ פסול לכתוב ונאמר עליו ג"כ כל שאינו בקשירה וכו'. כי כבר יצא מבחי' תפילין בחי' פאר כלליות הגוונין על ידי שמסר ממון ישראל שבהם מלובשין אורות הגוונין כנ"ל:

אות ח וזה בחי' ציצית כי ציצית הם בחי' עינים כ"ש (במדבר ט"ו) וראיתם אותו. כי הם בבחי' בגד יישע אסתכלותא כי הכל תאיבין להסתכל בהם בחי' כסות עינים כ"ש שם. וזהו בחי' תכלת כי תכלת הוא התחברות שחור ולבן בחי' כלליות הגוונין. וע"כ המצוה הוא וראיתם אותו כי הכל תאיבין להסתכל בהם כשנכללין הגוונין יחד כנ"ל. וע"כ הציצית הם שמירה מן המזיקין כי ע"י הציצית שהם בחי' גוונין עלאין בחי' בגדי ישע עי"ז נכנעים הקליפות והדמיונות שהן מזיקי עלמא ואזי זוכין לעלות מדרגא לדרגא. וע"כ עיקר תיקון התפלה הוא בציצית ותפילין גם צריכין ליתן צדקה קודם התפילה. כי בשעת התפילה עולין מדרגא לדרגא כידוע שזהו עיקר תיקון התפילה וע"כ צריכין מקודם לגגלות גדןולת הבורא ית' ע"י התגלות הגוונין. וע"כ צריכין ליתן צדקה קודם כדי שיתנהרו הגוונין שיש בכסף וזהב. ואזי כשמתנהרין הגוונין הם נעשין בבחי' בגדי ישעמעיל צדקה בחי' כסות עינים וזהו בחי' ציצית כנ"ל. ואזי נתגלין אורות הגוונין בעצמן וזהו בחי' תפילין שנקראין פאר כי תפילין הם אורות הגוונין בעצמן. וע"י כל אלו הבחי' שהם בחי' הארת גוונין עילאין עי"ז דייקא יכולין להתפלל התפילה כתיקונה ולהעלות כל העולמות מדרגא לדרגא כי עיקר כל העליות ע"י התגלות הגוונין כנ"ל:

אות ט וזה שכתב רבינו ז"ל במאמר הנ"ל שבביהמ"ק הי' שבירת המדמה שהוא רוח הבהמיות כי שם היו מקריבין הקרבנות וכו' ע"ש. כי בביהמ"ק היו כלולים כל הגוונין עילאין זהב וכסף ונחשת ותכלת וכו' שהם כלל כל הגוונין שכולם היו כלולים בבית המקדש, ועל ידי זה שם דייקא היו מקריבין כל הקרבנות שהם בחי' הכנעת המדמה והקלית כי עיקר הכנעתם ע"י התגלות הגוונין כנ"ל. וע"כ ביהמ"ק גבוה מכל הארצות כ"ש וקמת ועלית וכו' כי שם כל העליות של הקדושה כי העליות כולם מדרגא לדרגא הם ע"י הביהמ"ק ששם הוא בחי' כלליות הגוונין שעי"ז מכניעין הקליפות שבכל דרגא ודרגא שהם בחי' כח המדמה רוח הבהמיות כנ"ל. ועי"ז יכולין לעלות מדרגא לדרגא כנ"ל. וזה בחי' שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך וכו' ולא יראו פני ריקם, כי שלש רגלים הם כנגד אברהם יצחק ויעקב שהם בחי' כלליות הגוונין כי עיקר הגוונין הם תלת בחי' שלשה אבות כידוע, ואז צריכין לעלות וליראות את פני ה' כי אז בהשלש רגים נתגלה כביכול בחי' פני ה' שזהו בחי' הארות הגוונין שהם בחי' פאר שזהו בח'י יעקב שהוא בחי' פנים בחי' כללות הגוונין ועיקר ההתגלות בביהמ"ק ששם הארת כל הגוונין, אך לא יראו פני ה' ריקם כי צריך להביא מממונו קרבנות איש כמתנת ידו כברכת ה' וכו', וע"י אלו הקרבנות שמביא כ"א מממונו ויגיע כפי עי"ז נתתקן כל ממונו כמו ע"י צדקה כי צדקה הוא גם כן בחי'קרבן כמובא, ואזי מאירין הגוונין שיש בכסף וזהב ועי"ז וזכה כ"א לפי בחינתו לעלות ולראות את פני ה'. כי הגוונין עילאין מאירין ע"י הקרבנות שמביא כ"א מממונו שעי"ז נתתקן כל ממונו ומאיירן הגוונין המלובשים שם כנ"ל. וזהו בחי' ולא יראו פני ריקם הנאמר ברגלים כשעולין להביהמ"ק לראות את פני ה' כנ"ל: בילא"ו:

(שייך לעיל) וע"כ אין כותבין כ"א על גבי עור בהמה וחיה. כדי להכניע כח המדמה. שהוא רוח הבהמיות שזהו בחי' קרבנות כנ"ל. כי ע"י הכתב אותיות התורה שהם בחי' גוונין עילאין שנכללין יחד כנ"ל עי"ז נכנע המדמה שזהו בחי' הקרבנות שהיו בביהמ"ק דייקא ששם כלולין כל הגוונין עילאין כנ"ל: