וילך 619

האזינו 623

וזאת הברכה 632

נ נח נחמ נחמן מאומן

במקום הסכמה

איתא במסכת אבות, עשה לך רב וקנה לך חבר, ורבי נתן פירש (לקוטי הלכות, הלכות ראש חודש ו:נה על פי לקוטי מוהר”ן תורה סא) עשה לך רב, ואם אינך יכול למצוא התקון על ידי קנה לך חבר הינו על ידי הספרים הקדושים וכו' ע"ש. והנה כמו כן יכולים לפרש על פי המבואר בתורה סא שם, שהספרים הרבה שנתוספים זה מהחידושים של האדם עצמו, בזה שחוזר בתושבה על שלא האמין בעצמו הוא מרבה ליתן חשיבות ולכתוב את החידושים שלו. ובודאי העיקר הוא לקבל הסמיכה שמאיר להכתב, אבל כאשר אין הרב בנמצא, אז התיקון שעל כל פנים לא לסמוך רבי שאינו הגון, ואדרבה להיות תקיף באמונת האמת, שיש רק את רבינו, וכל אחד חייב להאמין בעצמו חזק בנקודה זו, שהש"י לא עזב אותנו ח"ו, ורבינו הקדוש לא עזב לנו, והפתק הקדוש הוא באמת הארה בכתב ידינו, וסבא ישראל אמר שבמכוון לא כתב שמו בפתק כי כל אחד צריך לראות את הפתק כאילו שנכתב לו, והרי זה הנקודה של אמונה בעצמך, שעל ידי זה מרבים לכתוב החידושים של עצמך בלי להסתכל על הרבנים שאינם הגונים שגורמים גלות והסתרה לעם ישראל השם ירחם. ולכן אע"פ שבודאי העיקר בכתיבת והדפסת ספרי רבינו הקדוש, ובפרט הפתק הקדוש והנ נח נחמ נחמן מאומן שזה עיקר כתב ישראל, גם יש ענין וחשיבות לכתוב את החידושים של עצמך אפילו שלא יסכים שום רב ומפרסם, ואדרבה העיקר שלא לכבדו להסכים בעדיך.

הפעם אודה את ה' כי ילדתי לו ארבעה כרכים חידושים בשם נ נח נחמ נחמן מאומן. והנני מביע תודה לכל אלו שעוזרים לי ביום יום, ובפרט מקהילתינו הקדושה שעל ציון רבי עקיבא והרמח"ל שמאז שר' ישראל קרדונר וסבא ישראל עשו פה התקעת כף לקיים ולהבעיר את האש של רבינו הקדוש לעולמי עד, נטעו שרשים שעליהם אנחנו קיימים ובונים עליהם, להגדיל שם רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן ששמו משותף בשם השם. ואי אפשר לפרט כולם, וביניהם: נתן "אזמרה", נחמן יצחק, דוד גבאי, יצחק גבאי, אליהו ב., שמעון, אליהו ט', הלל א', דוד בן בתיה. וכן אחי יצחק מתתיהו, ובן דודי חיים בבלטימור, ועוזי נ נח בטורנטו. וכן תודה מיוחדת לכל החברים הננחים המפיצים האור ודעת של רבינו הקדוש, הם בלי ספק צדיקי הדור שעליהם העולם קיים, וברוך השם גם אלו רבו כמו רבו, ואי אפשר לפרט כל השמות, אכן תודה מיוחדת לכל החברה השייך לעמותה מלא וגדיש ועמותה ועליך אמרתי ועמותה כולנו חברים, שיומם ולילה לא יושבותו מכוונים למטרה האמת בלי הסס ובלי רווח, להביא גאולת השם מקו לקו על ידי הפתק הקדוש. תודה מיוחדת לכל אלו שהוציאו שירי קודש. תודה למוציאי התוכנית תורת אמת שעוזר לי המון. ומבשרי לא אתעלם, לברך הורי א"א ר' משה ולבחל"ח א"מ חוה ברכה ע"ה (ד' אייר תשפ"ב), ואחי הנ"ל, יוסף נח, ישראל מאיר, ואחיותי, רנה (פינקל), חיה לאה (בלייר), אילה הינדה (וויטמאן), אביבה רחל (קאס), דבורה (קורב), ולבחל"ח בת שבע רוזה (אשכנזי) (כא טבת תשפ"ג), רבקה רות (מורגנסטרן). ודודי ודודתי גארי ולאה (טשארלסטיין). וכאן אתן תודה גם לכל יהודי, על כל מחשבה טובה, על כל מעשה טובה ומצוה, על כל אות של לימוד תורה, שהם מכריעים את העולם לכף זכות ומקרבים טובת ההשגחה והשפעה מהשם יתברך, עד שיצא לאור משפטינו ונקדש השם בכבודו, ביחודו האין סוף. יה"ר שיזכו להתחזק עוד יותר ויותר ברבינו הקדוש, לזכות לכל הטוב שראוי ליראי ולחושבי השם ואוהביו יתברך.

במקום הסכמה השני

בריש לקוטי מוהר"ן, מופיע ג' הסכמות וכתוב שם ז"ל בצירוף שאר ההסכמות מגדולי גאוני וחסידי הדור, ומרוב ענוותנותו העצום, לא אבה להדפיסם, ומרוב הזמן נאבדו רוב ההסכמות וכו' עכ"ל. ויש מקשים דמצינו שמוהר"ן התפאר ואמר הרבה דברים גדולים על עצמו, וא"כ למה לא רצה להדפיס ההסכמות שניתנו לו מהרבה צדיקים וגאונים קדושי עליון על ספרו הקדוש? וי"ל ע"פ היסוד מובא בספר לב השמים על פסח (ר' שלמה קרלבך) שמה שהשי"ת נותן לבן אדם, צריך להיות גאה עליה (וי”ל שזה בחי' בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי), ומה שהאדם השיג מעצמו על ידי עבודתו (כביכול) צריך לשמרו בצניעות וענוה. ולפ"ז י"ל שמה שמוהר"ן דיבר על עצמו, ושכינה מדברת מתוך גרונו, הוא כאילו אומר ראו כל זה מעשה ה' כי נורא. אבל כאשר צדיקים מקלסים אותו, הרי הם משבחים אותו אישי, עובדתו וכו', ולכן דייקא על כזה משובח הצניעות וענוה (אכן לפעמים רבינו גם דיבר על עוצם השתדלותו, וזה היה כדי לעורר הבחי' של קנאת סופרים, כמבואר בשיחות הר"ן קסה). ויתכן עוד שהרי רבינו גילה שענוה אמיתית זה מתחיל רק כאשר האדם יכול לדבר על עצמו, ואם כן כיון שבהסכמות לא נגעו באמיתת מדרגת הספר, כי לו דומיה תהלה, מצד ענוה אמיתית והכרה והידיעה מי הוא, על כן מנע מלפרסם ההסכמות.

אמונת הנ נח, יהדות

באר היטב

הקדמה

א] דע את אלהי אביך ועבדהו (דה"י א:כח:ט), וידעת היום והשבת אל לבבך וכו' (דברים ד:לט), וכן עוד פסוקים מורים לנו לדעת את השם יתברך (ע' דעת תבונות סימן לד, וכמה פסוקים מבוארים להדיא שהידיעה הוא על יחוד השם). ואין הכוונה ח"ו להתעסק בחקירות, כי עליהן כתוב 'כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים', כידוע ואין כאן מקום להאריך בזה, וכבר מצווים אנו 'במכוסה ממך אל תחקור' (חגיגה יג). אלא שהכוונה פשוטה, להתאחד בידיעת השם יתברך (וע"ש ברמח"ל שיחוד השם זה הדבר היחיד שיכולים להשיג, כי אילו חכמתו יתברך וכל המדות שבהם השי"ת מנהיג את העולם, הרי הם רק דרכים שהוא יתברך משתמש בהם ואינם מהותו, כמו שכתוב בפתח אליהו, אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא וכו'), וכמו שכתוב והאדם ידע את חוה, שאין הכוונה שהוא חקר אותה ע"י חכמות וכדומה, אלא שהוא התאחד איתה, והיו לבשר אחד. כן אנו צריכים להתאחד עם השם יתברך, להכירו ולחיות אתו ועמו עד שנתאחד ממש בו יתברך.

[ושוב זכיתי לחזור קצת על למודי, והא לך לשון הרמב"ן באיגרת, כמו שמובא בספר שערי קדושה, חלק ד' שער ב', אות יג: וארז"ל בכל דרכיך דעהו וכו' (משלי ג:יז) אפילו לכל צרכי הגוף קטון וגדול (עי' שוח"ט תהלים קיט), ומ"ש דעהו, כבר ידעת לשון ידיעה מה היא, שהוא חיבור נפש השכלית והדיבוק באור העליון, וכן הוא חיבור האדם עם אשתו כמו דיבוק הנפש בעולם השפל והשכל שנקרא ידיעה, וכבר ידעת שלא נקרא האדם יודע דבר פלוני עד שנדבק המשכיל במושכל, והבן זה מאד, וא"כ התבונן מאד סוד בכל דרכיך דעהו, וסמיך ליה: והוא יישר אורחתיך, כי האור העליון יהיה נדבק במעשיו, ויהיו כולם בסדר אחד נכון וישר, וזה מאמר וכל מעשיך יהיו לשם שמים (אבות ב:ב), עכ"ל.]

גם דוד המלך לא מתוכח ומוכיח למה חייבים להגיד תהלים, רק אומר, טעמו וראו כי טוב, תיכנס ותטעם ותראה, אבל כל זמן שאתה עומד בחוץ לא תדעהו ולא תשיגהו, רק מבפנים תוכל לראות מה זה ולעלות מעלה מעלה על ידו.

ומקרא מלא בירמיהו (כב:טז) דן דין עני ואביון אז טוב הלוא היא הדעת אתי נאם ה'. ומבואר בפירוש שדעת נחשב רק למי שנכנס בעובי הקורה להתדמות ולהתאחד לבוראו.

ב] וזה הענין – שהדעת אי אפשר להשיגה מבחוץ, רק מיניה וביה, הוא האמת עדות לעצמו, ותוצאותיו בכל מקום. וכמו שמצינו בשם חכם קדמון שאמר על השי"ת, אילו ידעתיו הייתיו, כי השי"ת ודעותיו אחד, וכל מה שתופסים בדעותיו יתברך ע"כ מתאחדים בו, וכן להיפך כל מה שמתאחד בו יתברך ע"כ משיגים דעותיו יתברך. ומאחר שבאמת אין חוץ ממנו יתברך, כי הכל ברא לכבודו ואין זולתו וכו', הרי כל מחקר וידיעה שאינו אמיתית בו יתברך, ע"כ לא חשיב לידיעה, וכן כל ידיעה שאינו מוכשר בענין התאחדות בו יתברך ע"כ אינו חשיב ידיעה.

וכעין זה הוכיחו הבעלי מוסר ממה שחז"ל מוכיחים שגבול היקף העיגול הוא שלשה פעמים של קו החוצצו (מה שבאנגלית קוראים פי דיאמטר) מים של שלמה, שהנביא כותב מידותיה, והקשו למה צריכים ראיה מהמקרא, כל אחד יכול לראות לנפשו, שיקח חוט וימדד עיגול ויראה שכך הוא. ותירצו שאמיתת המציאות אין להוכיח אלא מהתורה הקדושה (ובעזה”י להלן נבאר קצת ענין מה שהעינים רואים, שזה בחי' אמונה. וע' ספר המדות ערך ראיה ח”ב אות א: אין העין יכול לראות אלא מה שנותנים לו רשות לראות, אפלו שיהיה הדבר לפניו, אינו יכול לראות עד שנותנים לו רשות מן השמים לראות, ע”כ. וראוי עוד לציין שמצינו כמה פעמים בחז”ל מחלקת במציאות, והרמח”ל בספר אדיר במרום מסביר שחז”ל לא דברו על המראה הגשמי שלפני דמיון העינים, אלא ליסוד הדברים בפנימיותם, ומגנה אלו שחכמים בחיצוניות כ'מפלגי תחומין', ע”ש באריכות עמ' רלה-ו והלאה, ובעמ' תנט, ועמש”כ בלקוטי מוהר”ן לה:א. ובזה גם כן תבין שמישהו פסול לעדות לא רק שאינו נאמן אלא יש ספק בכלל במה שעיניו רואות). היינו שאין לבוא לדיעה אמיתית מהשי"ת רק מיניה וביה. (שוב ראיתי תשובת הרא"ש סימן ה' (? - כלל כה - מובא בשל"ה מסכת שבועות) נגד לימוד חכמה חיצונית ע"ש וממש לענינינו ז"ל כי חכמת התורה וכו' אינן על דרך אחד, ואמר החכם: כל באיה לא ישובון רחמנא ליצלן, כל הבא ונכנס מתחלה בחכמה זו, לא יוכל לצאת ממנו, להכנס בלבו חכמת התורה, כי לא יוכל לשוב מחכמה טבעית ולא ישיג לעמד על חכמת התורה שהוא אורחות חיים כי יהיה לבו תמיד על חכמת הטבע, ותעלה ברוחו להשוות שתי החכמות יחד ולהביא ראיה מזו לזו, ויעות משפט, כי שני הפכים אלו הם צרות זו לזו, ולא ישכבו במקום אחד, עכ"ל. וע' בהקדמה לספר ברית מנוחה שכז"ל ומימות רבי שמעון עמד צפון וסתום זולתי חכמים אחרים שהשיגו בו מעט והכירו כפי שכלם כגון הגאונים ז"ל שהעמיקו לדעת בסודות הקב"ה כפי חכמת הזמן וכפי חכמת הדור, עכ"ל, ומוכח מדבריו שעיקר החכמה של ידיעת השם היא אחרת מחכמות הגוים, רק שעל כל פנים מעט יכולים להשיג, ודו"ק (ובהבדל והמעלה שיש להתורה על שאר החכמות עיין בריש דרך עץ חיים לרמח"ל שנדפס עם ספר מסילת ישרים. ועיין בתקונים חדשים, תקון ע', עמ' תצא). ועיין בחיי מוהר"ן אות קעב-ג, שרבינו אמר שכדי להבין את ספר הנשרף שלו צריך להיות גם חכם בכל השבעה חכמות וי"ל. (ועיין במסכת נדה (כ:) אמר רבי זירא טבעא דבבל גרמא לי דלא חזאי דמא דאמינא בטבעא לא ידענא בדמא ידענא, למימרא דבטבעא תליא מלתא, והא רבה\רבא הוא דידע בטבעא ולא ידע בדמא, כל שכן קאמר, ומה רבה דידע בטבעא לא חזא דמא ואנא אחזי? ע"כ וע"ש בסוגיין שרבי אלעזר היה מבחין את הדם על ידי ריח, ויש שרצו להוכיח שע"כ זה לא תלוי בטבע, אבל יש שדחו ע"ש)). [ועוד יש להאריך בזה, כי אפילו בחכמת התורה, העיקר להשיג הפנימיות ולא החיצוניות, ובזוהר הקדוש מסביר עוד שהרי שלמה המלך כתוב בו ויחכם מכל האדם, אפילו ממשה רבינו, והענין כי משה רבינו לא היה מעניין אותו בכלל החכמה נמוכה של עולם עשיה (וכעין זה ע"ע בזוהר ואתחנן רס: (חק יום ג) ותפקחנה עיני שניהם (בראשית ג:ז) בעפושא דהאי עלמא, מה דלא הוה קודם, דהוו משגיחין ופקחין לעילא), ורבי זירא התענה ארבעים יום לשכוח את התורה שלמד בחוץ לארץ].

וכן יש לראות בלקוטי מוהר"ן (תנינא ח:ח) ז"ל כי עקר חדוש העולם, דהינו לידע שהעולם מחדש והשם יתברך ברא את העולם ברצונו, הוא תלוי באמונה, כי על ידי שכל אי אפשר להבין חדוש העולם, ועל כן האפיקורסים כופרים בזה, מחמת שאי אפשר להבין זאת בשכל, כי עקר חדוש העולם הוא רק על ידי אמונה וכו', ע"ש.

ג] וכיון שכל נפש ונפש מבני ישראל הם מאותיות התורה (לק"מ ב:ו) בחי' ישראל דייקא (בחי' אמת ותורה, וע' בתורה עד, שהדיבור בחי' יעקב יוצא מצדק מלכות, ונראה שזה הענין הכתוב בזה"ק שצדק כד אתחברת לאמת היינו אמונה, שהצדק דינא דלמכותא מוליד הנפש שהיא בחי' דיבור אמת, ושלימותה מבואר שם להעלותה למקום שורשה לחכמה בחי' כבוד, שהוא בחי' אמונה כידוע, וזה גופא הסימן שהדין קדוש שאין בה מניעת התפלה בחי' אמונה) ידע איניש לנפשיה את האמת. שכל מה שאדם רואה ומרגיש וכל מה שיעבור עליו נבחנת בנפשו אם הוא אמיתי.

ובודאי כל מה שהנפש טהורה יותר טוב תהיה נבחנת אמיתת כל דבר ודבר. וכל מה שהנפש מטונף ומשוחד בעניני עולם הזה ודמיונותיו, דהיינו מהדברים שהם כביכול חוץ מידיעתו כי הם מחלל הפנוי, קשה ביותר תהיה להנפש לעמוד על נפשה לקיים דבר אמת זו הלכה. אכן עכ"פ הנפש תכיר ותרגיש רחוקה מנקודתה.

וכמה שהנפש מרגשת צרתה, כן היא מתפללת וצועקת לצאת ולעלות להאמת, וכמה שהיא מתפללת כן היא מאמנת שיש אמת גבוה. דהיינו אם הנפש רק כואבת מעט, אז תשוקתה לצאת ותפלתה אינה כ"כ חזקה, והרי לא תעמוד על אמת כל כך גבוה ממנה, רק תאמין שיש איזה אמת טובה ממה שהיא מכרת עכשיו. אבל אם הנפש ממש בצערה וצוקה גדולה מאד, וחושקת ומשתוקקת ומתפללת בכל מאמצה, אז משגת הנפש אמונה שיש אמת גבוה מאד.

[כי יש כמה מדרגות של אמת, כמבואר בספרים הקדושים. ולמשל מה שמבוא שפעם רבינו הקדוש פקד את מוהרנ"ת להיות רב באיזה עיר, ומוהרנ"ת, שכפי מה שהוא היה מבין מרבינו לא זו היא הדרך בעבודת השם, שאל את רבינו אם זה באמת רצון השי"ת, ורבינו אישר שזה באמת רצון השי"ת. ומוהרנ"ת לא ידע עצה לנפשו, אז התעקש ולבש עזות דקדושה, ושאל את את רבינו עוד, האם זה האמת האמיתי של רצון השי"ת, ואז רבינו נענה לו, שבודאי האמת אמיתי שרצון השי"ת הוא שיתרחק מהרבנות, ושלא יפול ברשתו, רק יקדיש חייו לעבודת השי"ת.]

ד] הרי שכל דרגה שהאדם עומד בו, זה האמת שלו, וזה בחי' המאה אדנים של המשכן, שכנגדם נתיסדו מאה ברכות, בחי' הודאה, שהם בחי' הלכות שנתחדשו (לקמ"ת ב). ועלית המדרגות זה בחי' אמונה, בחי' ראיה ועינים, וכמו שכתוב עיני כל אליך ישברו, וכ' עיניך הלוא לאמונה, וכמו שאומרים ראיה זו אמונה (seeing is believing), וכמו שכתוב (משלי) טוב מראה עינים מהלך נפש (ובמסכת יומא סוף דף עד: מהלך נפש פרשו תשמיש, וכמו שמצינו בכמה מקומות שכן יש לפרש הליכה, וכן בהמשך שם – יתהלך במישרים לענין עריות), שעיקר ההליכה הוא בראית העינים (וע' בזה בתורה עו). ובאמת העינים לא יראו אלא כפי מה שהאדם מסוגל להאמין, כי לפי האמת שהאדם נמצא בו כן צופה בעיניו ורואה מה שהוא רוצה להאמין. ולכן חכמה בלא אמונה מזקת מאד. (וכל זה אביא בעזה"י בפירוש מרבינו בשיחות הר"ן אות קו). [אגב ראוי לציין למה דאיתא במס' שבת (פט.) בשעה שעלה משה למרום אמר להן לישראל לסוף ארבעים יום בתחלת שש אני בא לסוף מ' יום בא שטן ועירבב את העולם אמר להן משה רבכם היכן הוא אמרו לו עלה למרום אמר להן באו שש ולא השגיחו עליו מת ולא השגיחו עליו הראה להן דמות מטתו ע"ש הרי שמראות עיניהם הטעו אותם, וע' בפרשת חקת (במדבר כ:כט) ויראו כל העדה כי גוע אהרן וברש"י שם כז"ל כשראו משה ואלעזר יורדים ואהרן לא ירד אמרו היכן הוא אהרן, אמר להם מת. אמרו, אפשר מי שעמד כנגד המלאך וכו' ישלוט בו מלאך המות? מיד בקש משה רחמים והראוהו מלאכי השרת להם מוטל במטה, ראו והאמינו, עכ"ל, והנה כלל ישראל כבר ידעו שטעו בראות דמות מטתו של משה, אז איזה הוכחה יש בראית מטת אהרן, וי"ל שזה גופא מדויק לשון רש"י ראו והאמינו, כי אפילו אחר שראו לא ידעו ממש, אלא האמינו – והראיה, מה שראו היה בחי' אמונה בדברי משה, ויש פה הרבה חילוקים ואכמ"ל].

אכן שורש האמונה הוא למעלה מחכמה וראיה (ע' תורה צא שחכמה בא ע”י אמונה), כי היא הסייג לחכמה, ושם צריכים לשתוק כמבואר היטב בלק"מ תורה סד, ורק הצדיק בחי' משה רבינו משיג את הנגון, בחי' שיר פשוט כפול שלוש רבוע, בחי' נ נח נחמ נחמן מאומן, שהיא ניגון של שורש האמונה שקיימת אפילו את החלל הפנוי.

וכל עיקר עלית נפש האדם, מהאמת שלו להשגת אמת גבוה, שהעליה הזו מכונה תפלה ואמונה כנ"ל, הוא בעיקר רק ע"י הצדיק כמבואר בלק"מ תורה ב' ובעוד כ"מ.

וזה בחי' צ' אמנים, שגדול העונה אמן יותר מהמברך, כי האמן בחי' אמונה היא עליה מעל האמת של ההודאה שבברכה, והיא דווקא ע"י הצ' – הצדיק.

ה] ולפמש"כ בס"ד נראה שגם ההלכות בחי' הודאה שהם בחי' תהלוכות הדמים כמבואר בלקמ"ת ב', הם בחי' הליכה כמבואר שם, וגם בחי' ריבוע הדיבור, אלא שהם בחי' ד' אמות של הלכה שהאדם נמצא בהם, דהיינו שאינם הליכה בדרך אלא הליכה במקומו ובסביבה שלו. שזה הענין של הודאה שמכירים ומודים על כל פרטי וכללי המציאות שבו נמצא. והדם שהיא הנפש מתהלך בתהלוכה, וצריכים לעבוד את השם בכל הדם (כמבואר בלק"מ תורה ויז נצחם). אמנם שיהיה הלכה כמותו שמבואר שם (לקמ"ת ב) שלזה צריכים להאיר האמת בריבוע הדיבור וזה ע"י שלימות לשון הקודש והמשכת קדושת ושמחת שבת קודש לתוך החול, שזה בחי' אמונת היחוד בתוך פעולות המשתנות ע"ש, זה כבר בחי' הליכה בדרך של אמונה (בחי' מאומן, ע' בפנים בקונט' מה שפירשנו סוד נ נח ע”פ הרמח”ל בענין תיקונא דסיפא ע”י ההיכלות). [וי"ל שזה מעלת עשית תפילות מהתורות].

ובדקדוק יותר, נאמר ע"פ תורה סב, שמבואר שיש מקום שמצוה לדעת, ולמעלה ממנה יש מקום שא"א לדעת ורק צריכים להאמין, וההלכה היא משורש המקום שצריכים לדעת, שהיא ע"כ מסוף המקום שא"א לדעת רק צריכים להאמין. ושם כותב רבינו ז"ל כי אם תשאל את המאמין איזה טעם באמונה, ודאי אינו יודע להשיב לך טעם, כי אמונה אינו שייך אלא בדבר שאינו יודע טעם. ואף על פי כן: וגליא – היינו שאצל המאמין הדבר גלוי, כאלו רואה בעיניו את הדבר שהוא מאמין בו, מחמת גודל אמונתו השלימה, ע"כ. דהיינו באמת ראיה היה צריך להיות שייך לדעת, כי מה שרואים יודעים (אלא שרוב בני העולם גם הידיעה שלהם הוא הבל ושקר). אכן ע"י אמונה שלימה משיגים הדעת והחכמה ורואים.

וזה מה שכתוב (ישעיה לג:ו) והיה אמונת עתיך חסן ישועת חכמת ודעת, ופרש"י ז"ל והיה לך לחוסן ישועות ולחכמה ודעת את אשר תאמן לבוראך, עכ"ל. שע"י האמונה יזכה להשלמתה בחכמה ודעת.

שוב ראיתי בלק"מ (תורה צד) שרבינו בעצמו מסביר גדר האמונה הידיעה והראיה ז"ל להעלות ניצוצות להשם יתברך העצה הוא כך: כשיסתכל בדבר מה, תיכף יאמין באמונה שלימה שיש בדבר הזה אותיות וניצוצות, ומן האמונה הזה נעשה זיי"ן, שנאמר (תהלים לג): וכל מעשיהו באמונה. והעשיה היא ששת ימי החול, והאמונה היא השביעית, ואחר כך יצרף אל האמונה החכמה, כמו שכתוב (דה"א כח): דע את אלהי אביך. ו"אלהי אביך" היא בחינת אמונה, כמו: מעשה אבותיהם בידיהם (חולין יג:), שאנו מאמינים בו יתברך שהוא אלקי אבותינו, זהו העיקר: ו"דע" היא החכמה והשכל, וחכמה היא יו"ד, כמו שפירש רש"י (שמות טו) אז ישיר – שר לא נאמר, אלא ישיר. יו"ד על שם המחשבה נאמרה. ומהיו"ד והזיי"ן הנ"ל נעשה עין, כי ז' פעמים י' בגימטריא ע,. ועוד, העין הוא חכמה, כי חכמי העדה נקראים עיני העדה (במדבר טו), וממילא, כשיש לו עין כזה, כשמסתכל בדבר מהעולם בודאי נתעלין הניצוצות עכ"ל ע"ש {וזה ממש בסוד נ נח נחמ נחמן מאומן, כי ז' פעמים ע' (עם הכולל) עולה בגימטריא נ נח נחמ נחמן מאומן}.

הרי שלפעמים יכולים לראות ע"י אמונה לבד, שכ"כ מתחזק באמונה עד שמשיג הראיה רק ע"י אמונה, ואם לא צריכים לצרף אל האמונה, חכמה [ובאמת החכמה גופא באה מן האמונה כמש"כ רבינו בתורה צא ז"ל בא מן האמונה אל השכל, וכל מה שמחזיק את עצמו באמונה, בא אל שכל יותר, כי הדבר שהיה צריך מתחלה להאמין, עכשו כשבא אל אמונה יותר גדולה, מבין הדבר הראשון בשכל, עכ"ל], וזה מה מצינו ג"כ במ"א מרבינו שיש ענין לצרף שכל להאמונה, עיין לקמן.

ו] והרי דרך אגב יישבנו היטב שאלת המפרשים בריש ספר המצות, איך נצטוינו להאמין בהשם יתברך, הלוא אמונה על כרחך היא מדעת האדם מעצמו שיאמין במה שהוא באמת מאמין, ואם הוא לא מאמין במה שהוא אי אפשר לצוות אותו להאמין בו. והנה מה שפירשו המפרשים שעיקר הציווי הוא על ההכנה וההכשרה, דהיינו לנקות את שוחד התאוות וכדומה וממילא ישאר מאמין חזק בהשם יתברך, לא צריכים להבין דבריהם באופן שטחי שהמצוה הוא רק בההכשרה וההכנה. אלא כיון שבאמת צדקת האמונה הקדושה הוא אמיתת המציאות, שפיר אנו מצווים ללכת בכל דרכיו ולטעום ולסלול בדרכו. ומי שמנקה את עצמו מאיזה תאווה, אין זו רק הכשרה וההכנה, אלא זה בעצמו הוא מעשה אמונה בהשם יתברך שעובד אותו באיבוד התאוה. וכל מה שהאדם מחפש את האמת להחיותו מציית הוא מצוה זו להאמין בהשי"ת, והאמונה הקדושה מקרבתו ומדריכו במעגל יושר. ואם הוא מבקש חכמה, לא זה הוא ביקוש אמונה, אלא כמו ביקוש כל המדות הקיימים בעולם, ולאו דוקא יבוא לההכרה שהא דקי"ל כולם בחכמה עשית, היינו כל מעשהו באמונה. כי האמונה היא קיימת באמת. וכל אחד או שמאמין בהשי"ת או שמאמין ח"ו שאין בורא, אבל אמונה יש. ועד כמה שהוא חי בהאמונה שלו, ומחפש להחיותו, כן יעלה במעלות קיום המצוה הראשי להאמין בהשי"ת. כי אם הוא מאמין ח"ו באמונות כזביות, וינסה את עצמו להאמין יותר ויותר בודאי יבוא לאמונה האמיתית הקדושה (וכמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה, שעבד את השמש עד שהגיע הלילה ולא היה יכול להמשיך, אבל שאר העולם היו עובדים את עצמן, ולא הפריע להם שאין קיום ואמת לעבודתם).

ובאמת זה מה שמוהר"ן לימד שיכולים להשיג אמונה ע"י שמדברים מאמונה וכמש"כ אודיע אמונתך בפי, כי הדיבור גופא בחי' אמונה (מלכות פה), ועל כן מיניה וביה תתחזק האמונה.

וצווי התורה הקדושה להאמין בהשי"ת היא כח אמיתת הנפש להכיר בהאמת ולהתחזק בהאמת שהיא יודעת. עד שמזה נולד ההלכות שהיא מכרת מקומה ומודה עליה להשי”ת, ומעבר לזה היא משתוקקת באמונה ובתפלה לאמת יותר גבוה.

ז] וע' בשיחות הר"ן (ריז) ז"ל אמר: שאיתא בספר אחד שמה שמובא בספרי המחקרים ראיה שצריכים לחקר מפסוק (דברים ד:לט) 'וידעת היום והשבות אל לבבך' וכו' שצריכים לדעת אותו יתברך על פי חקירות. זה הפרוש הוא מכת הקראים שהם מפרשים פסוק זה כך, שצריכין לדעת אותו יתברך על פי חקירות אבל האמת לא כן הוא, כי באמת העקר לדעת אותו יתברך הוא רק על ידי אמונה שלמה, שעל ידי זה דיקא זוכין אחר כך לדעת והשגה גדולה בידיעת רוממותו יתברך שמו. וכמו שכתוב (הושע ב:כב) 'וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'' [וע”ש בתרגום יב”ע ז”ל ותידעון למדחל מן קדם ה'! - ותדע ליראה לפני ה']. וע' בלקוטי הלכות ביו"ד הלכות גלוח ה"ג, שם מבאר היטב שעקר הידיעה הוא על ידי אמונה, ע"ש.

"ובאמת עקר הפרוש הפשוט של פסוקים אלו המזהירים לדעת אותו יתברך, כגון 'וידעת היום והשבות וכו'', וכן 'דע את אלהי אביך ועבדהו' (דברי הימים א:כח-ט, (אכן עיין בלקוטי מוהר"ן תורה צד, שרבינו מפרש שדעת הזו הוא חכמה, ואלהי אביך זו אמונה)), וכן 'דעו כי ה' הוא אלהים' וכו' (תהלים ק:ג). עקר האזהרה זו היא בפשיטות לדעת ולזכר אותו יתברך תמיד בכל עת ואל ישכח אותו יתברך ח"ו, בשום עת כמו למשל שדרך המלכים והאדונים שמזהירין את עבדיהם שידעו שיש עליהם מושל, ובפרט אנשי חיל של המלכים שמלמדין אותם שידעו מי המלך והקיסר שלהם 'למען תהיה יראתו על פניהם' (שמות כ:יז) ויעבדו עבודתם בשלמות וכו' וכו'. כלומר קחו זאת בדעתכם היטב עד שיהיה קשור וחזק בדעתכם ולבבכם בכל עת, וזה 'וידעת היום והשבות אל לבבך' וכו', כי זה עקר שלמות הידיעה כשמקשרין הדעת אל הלב לידע בלבו היטב כי ה' הוא אלקים וכו'. כי בכל עת שמשימין זאת אל לבבו היטב כי ה' הוא האלקים, בודאי נופל פחדו ואימתו ויראתו עליו לבלתי יחטא (ועיין בלקוטי מוהר"ן תורה נו שכז"ל ועל ידי התגלות הדעת נתפשט נאמנות השם יתברך ע"ש). ואי אפשר לדבר בזה יותר כי ידיעת אלהותו יתברך הוא לכל חד כפום מה דמשער בלבה כידוע.

"וכל חד כפום מה דמשער בלביה יבין היטב דברינו אלה. אבל חלילה לומר שכונת הפסוקים לדעת אותו יתברך על פי חקירות אנושיות הבנויים על שכל המטעה כי עקר הידיעה ממנו יתברך כבר הודיעו לנו אבותינו הקדושים שיגעו וטרחו כל ימיהם ופשטו את עצמם מגשמיות לגמרי, כי שברו כל התאוות והמדות בתכלית, ובפרט הרע הכולל שהוא תאות המשגל. ועל ידי זה היה דעתם בשלמות וזכו להכיר את בוראם בתכלית השלמות והניחו לנו ירשה טובה כזאת וכו' ע"ש.

וע' בשיחות הר"ן אות קו ז"ל אמונה בחינת אור כמו שכתוב (תהלים פט:ג) 'ואמונתך בלילות'. ואמונה שהוא על פי חכמה בחכמות התורה ומשיג את ה' (ה"ע כמו שאי' בספרי והובא ברמב"ם, לענין מצוה ואהבת, איך באים לידי אהבה, ע"י שמסתכלים בתורה, אלא שהרמב"ם כתב עוד מה שכתב, ומוהר"ן הורה שאפילו דברי הספרי הם בדיעבד, והבן, ושוב ראיתי ת”ל ממש כעין מש”כ בליקוטי הלכות הל' חושן משפט הל' חזקת מטלטלין ה:ב, בענין הבגדים) ועל ידי זה יש לו אמונה, הגם שהוא טוב עם כל זאת עקר אמונה הוא שיהא מאמין בהשם יתברך בלא אות ומופת וחכמה. וזה הוא עקר אמונה בשלמות ובחינת אור, כמו שכתוב 'ואמונתך בלילות' כנזכר לעיל.

ויש חכם שהוא חכם אפילו בחכמות התורה ואין לו אמונה בה'. ואלו החכמים שאין להם אמונה נקראים בעלי ראתן. כי חכמה אמתית דהינו עם אמונה נקרא ראיה, כמו שכתוב (קהלת א:טז) 'ולבי ראה חכמה' וכו'. ולעמת זה החכמים שאין להם אמונה נקראים בעלי ראתן וכמו שפרש רש"י שיש להם שרץ במחם (הינו שיש להם טמאה וכפירה במחם). וצריכין להרחיק מאנשים אלו שהם בחינת בעלי ראתן אפלו משכנותם כי ההבל פיהם מזיק לאדם כשר שיפל לתאות נאוף.

"כי זווג דקדשה הוא על ידי בחינת דעת כמו שכתוב (בראשית ד:א) 'והאדם ידע' ואלו הבעלי ראתן שדעתם מקלקל ופגום ויש להם שרץ במחם על כן זווגם נאחז בקלפה ועל כן הם נואפים (כי נאוף תלוי בעינים). כי חכמת אמת שהיא בחינת ראיה כנ"ל בחינת עניים, על אלו החכמים נאמר (איוב לא:א) 'ברית כרתי לעיני' וכו'. אבל הבעלי ראתן הם נואפים. וזה שדרשו רבותינו ז"ל (על במדבר טו:לט) 'ולא תתורו אחרי לבבכם' – זהו מינות 'ואחרי עיניכם' – זהו נאוף (ברכות יב: כי זה תלוי בזה כנ"ל. ועל ידי חכמה עם אמונה נצול כנזכר לעיל, עכ"ל. והנה מה שסיים שצריכים חכמה עם האמונה כדי להנצל כנ"ל, ולכאו' בתחילה היה משמע להיפך שהעקר הוא אמונה בלי חכמה. ולכאו' מבואר שבאמת עקר האמונה הוא בלי חכמה, אבל ראיה, דהיינו לקחת את האמונה ולראות אמיתתו בכל מקום כמו שפירשנו לעיל, והזיווג דקדושה, דהיינו להוציא פירות ולהגדיל האילן הוא על ידי חכמה עם אמונה. וכן מבואר בלק"מ תורה צד הנ"ל, שיש ענין שאחר שיש אמונה כיאות אז מצרפים לה את השכל. ויש שזוכים רק ע"י התגברות האמונה לבחי' ראיה כנ"ל, אבל עכ"פ מי שיש לו אמונה כיאות, יכול לצרף לה את השכל ולזכות לראיה.

ח] ובאמת כל זה מבואר בתורה הראשונה של לקוטי מוהר"ן שמפרש את הפסוק בתהלים (קיט) אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה', שאשרי לשון שור, לשון הסתכלות, תמימי, לשון חכמה בחי' יעקב איש תם, ההולכים בתורת השם, בחי' צדיקים ילכו בם, שעל ידי שלומדים תורה בכ"ח מכניעים את היצר הרע – מלכות דסטרא אחרא, ונותנים כח למלכות דקדושה, שעי"ז יכול המלכות, בחי' לבנה, לקבל חכמה ושכל, בחי' שמש. [וע' מה שהבאתי שם מהרמח"ל שחז"ל דברו על פנימיות ועצם הדברים, ולמשל השמש והירח שדברו בהם זה לא מה שאנחנו רואים בעינינו הגשמיים אלא עצם פנימיות ענינם ע"ש] ותורה זו גילה רבינו על ידי שאחד שאל את רבינו מה לעשות כדי לפעול שתפלותיו יתקבלו, ורבינו אמר לו ללמוד אחר התפלה (שבאמת נראה כעצת הגמרא במס' ברכות, ובמקום אחר הארכנו בזה בס"ד). וידוע שתפילה היא בחי' אמונה. הרי שעל ידי שמצטרפים לימוד התורה הקדושה להאמונה זוכין לראיה, וזה בחי' הליכה.

ט] וע' בלקוטי מוהר"ן (רנה) ז"ל כשהאדם הוא מאמין בהצדיק בלי שום דעת, אפשר לו לפל מהאמונה, כי מאמונה לבד אפשר לפל, אבל אם יש לו גם דעת, שמבין גם בהדעת, אזי אי אפשר לו לפל, עכ"ל. ולפי מה שהבאתי מהשיחות וככל הנ"ל, מבואר שהדעת שצריכין ללוות את האמונה הוא הדעת שנולד מהאמונה, ולא הדעת שלפעמים ע"י באים לאמונה, וק"ל. וע"י התחזקות האמונה באמת משיגים ממילא את הראיה, אבל עכ"פ ע"י אמונה כיאות יכולים לצרף את השכל.

והנה במכתב בהתחלת הספר מכתבי ר' שמשון בארסקי מביא התורה הנ"ל וכז"ל מובן ומבואר משיחתו הקדושה הנ"ל, כי עיקר התקרבות אל הצדיק תלוי בהשגת והרגשת דעתו הק' באופן שיוכלו לקבל ממנו עצות להתחזק לעמוד על עמדו לבלי להיות נדחה מן האמת מחמת השינויים והיסורין העוברין על כל אחד עכ"ל. ומדבריו נראה ממש כדברינו הנ"ל, שצריכין לראות שע"י אמונה יביע דעת. וכמו באמונה בהשי"ת שאין אנו חוקרים כלל איך הוא ית' בא לברוא העולם וכו', רק אנו מאמינים בני מאמינים בו יתברך שכן הוא ית' עשה כרצונו ית', אכן ע"י אמונתינו בו יתברך אנו זוכים לדעת, שאנו קונים התקשרות בו יתברך ואנו מבינים הרבה דברים בתורתו הקדושה כפי גילויה בעולמינו. וכן אמונה בהצדיק, אל תהיה אמונה ריקה ח"ו, אלא אמונה כזה שמביא התקשרות להצדיק שעי"ז זוכים לינוק מדעתו.

וזה מה שקיימא לן שחכם עדיף מנביא, דהיינו שחכם עדיף, רק מנביא, כאשר החכמה באה מבחי' נבואה שהיא בחי' אמונה, שאז בודאי חכמתו יותר חשובה מסתם נבואה, וכמו שאיתא בזוהר הקדוש שתפארת עוד למעלה מיניקת הנביאים.

י] (ואגב מה שכתבנו שמי שדבוק בהשי"ת ע"כ יתחכם, כי השי"ת וחכמתו אחד (וכן הוא מפורש בספרים, למשל בעל הסולם כותב כן להדיא. וע' בספר המדות ערך דעת סוף ח”א – אות לד ז”ל: לפי הגדלת מעשים טובים של אדם כן הקב”ה מעמיק מחשבותיו של אדם, הינו: שנותן לו מח גדול, עכ”ל. ובערך צדיק ח"ב אות טו ז"ל אלו המקרבים ליראי השם, גם הם זוכים ליראה ולדעת, ע"כ. וע' בלק”מ תורה טו:ה ז”ל עכשו נתגלה על ידי התפלה, וקדשא בריך הוא ואוריתא כלא חד, ואז על ידי התפלה נתגלה אוריתא, ע”ש. ובתורה יז:ב ז”ל שעל ידי מעשים רעים נתחשך שכלו בכסילות וכו' ע”ש, וכן הוא בסוף התורה שם ע”ש. וק”ק ממה דקי”ל שאין המעשה מביא לידי תלמוד [אכן עיין בבא קמא סוף פרק ארבעה אבות (יז.) שלפי רש"י ולפי השאילתות דרב האי גאון שמובא בתוספות סוף ד"ה והאמר, מה דקי"ל גדול תלמוד תורה שהתלמוד מביא לידי מעשה, מוכיח שהמעשה יותר חשוב. ומה שקשה מהגמרא בקידושין (מ:) שנמנו וגמרו שתלמוד יותר גדול, תירצו בתוספתו שם (ד"ה תלמוד, בתירוץ השני) שלענין מי שעוד לא למד, בודאי תלמוד יותר גדול, אבל מי שכבר למד, ודאי המעשה יותר חשוב – וק"ק ממה שאביא תיכף מענין נעשה ונשמע, שעוד לא למדו ועכ"ז נחשב העשיה יותר, אכן שם הנשמע עוד יותר גבוה מהנעשה כמבואר בליקוטי מוהר"ן, ועכ"ז הקדימו את המעשה. והפנים מאירות תירץ שהגמרא בקידושין מיירי כאשר המעשה מצוה אפשר על ידי אחרים, אז בודאי לימוד תורה יותר חשוב]. ובאמת הוא סוד כדאיתא במסכת שבת (פח.) מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת וכו' עושי דברו לשמוע בקול וכו' ע"ש, אז כנראה לא יזכה האדם להבין תירוץ על קושיא זו רק מי שבא בסוד השם, ומי שזוכה לקיים נעשה ונשמע הוא יזכה). יש להקשות מהסיפור הידוע מהאדמו"ר שדן דין תורה מסובכת מאד לאמיתה תוך חצי שעה, ואח"כ הגיע אותו דין תורה לפני גאון גדול שלקח לו שבועיים, והגיע לאותו פסק, והבעלי דין אמרו לו שהלוא הרב הקטן פסק כן תוך חצי שעה, והלך הגאון לבקר האדמו"ר, ודבר אתו בלימוד וראה שהוא אינו כל כך כשרוני, ושאל אותו איך עמד על הפסק הנכון תוך חצי שעה, ואילו הוא בעצמו שהוא גאון גדול, לקח לו שבועיים, והאדמו"ר ענה לו, שמיד כששמע הדין תורה הבין שהוא מסובכת מאד, והיה קרוב לשבת ולא היה לו זמן, ועל כן בכה והתפלל להשי"ת שיאיר לו האמת, ובא אליו הש"ך בעצמו והראה לו הדין לאמיתו. וקשה שאם האדמו"ר היה כל כך דבוק להשי"ת למה לא היה גאון גדול? ויש לדחות שבאמת האדמו"ר היה גאון גדול מופלג יותר מהמבקר, אלא שכן היה דרכם של הצדיקים להסתיר את עצמן, ובפרט כאן שרצה להורות שיש דרך אמיתי בעבודת השי"ת שכדאי לעבוד לזכות ללכת בדרכו. וגם יש לדחות שהאדמו"ר לא רצה החכמה כמו שמצינו לפעמים. אכן באמת מצינו כמה צדיקים גדולים בעלי רוה"ק ואין ספק שהיו בקיאים בש"ס ושו"ע מדרש זוה"ק וכתבי קודש, ומ"מ לא היו ידועים כלמדנים בעלי תורה, וכמו שהעולם מספרים על ר' נחמן הורדנקא (ומוהר"ן בעצמו סיפר כן עליו) ור' זוסיא, והם ז"ל היו משיגים התורה בשורשה ודבקים בה בפשיטות ותמימות ולא עסקו כ"כ להלבישה בחכמה ושכל של עולם הזה (וידוע הסיפור שלמדנים גדולים היו מפריעים את ר' זוסיא אז ר' זוסיא שאל את רשב"י את הפירוש וכו' להשקיט אותם כדי שלא יפריעו אותו בעבודת השם, הרי שהידיעה הזו היה מאד טפל לו, ועיין לעיל מה שכתבנו על העיקר לדעת מה שיותר פנימי), וע' בספר אדיר במרום (עמ' תרפא, מכון רמח"ל) ז"ל וזהו עיקר פעולת הצדיקים, שהמאציל ית"ש נתן להם מציאות שיפשטו הם אור הקדושה עצמה, והיינו שבהתדבק נשמת הצדיק בשכינה, יתחדש מלמעלה אור, מה שראוי להתחדש, וימשך עד זאת המדריגה של השכינה, שאמרתי שנעשית להם בת זוג. והרי: אתפשטת מהימנותא ע"ש. ועיין מה שכתבנו על שיחות הר"ן אות עו מה שרבינו כתב שלהיות בעל השגה צריכים להיות למדן, ואילו בספר המדות כ' שלעתיד נזכה להשגה שלא על דרך חכמה. וע"ע במס' ברכות (כ.) בהבדל בין דורות ראשונים לדורות אחרונים [ורבינו חננאל פירש שבדורות ראשונים לא היו יגעים אלא בדברים הקשים אבל השאר פשוטים היו להם ולא היו צריכין לטרוח בהן עכת"ד, ולפי זה אתי שפיר ביותר, כי באמת קי"ל שעיקר הטירחא והיגיעה בתורה הוא בתפלה, ורואים בראשונים שזכו לידיעה בקלות] (וע' בחידושי הרמב"ן למס' בבא בתרא דף יב בענין נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון ונבואת החכמים שהיא בדרך החכמה. עוד ראוי לציין המעשה הידוע שתלמיד אחד הגין על דברי תורה של ר' עקיבא עיגר, והשיב בגאונות ומבואר היה שזה לא היה מכחו, וכדמוני שמספרים שרע”א העניק והאציל לו את הכח הזה. ומפורש בספר המדות (גאוה טו) אין להתגאות בהשגות גדולות או במעשים טובים, כי הכ על ידי הצדיק שבדור, והוא אצל הצדיק כעט אצל הסופר, ע"כ. ויותר ראוי לציין מהמסופר על אחד מתלמידי הבעש”ט שהפציר ממנו שילמד לו שיחת החיות ועצים, והיו נוסעים בעגלה, והבעש”ט גילה לו לפי שעה ושוב לקח ממנו הידיעה, כי לא היה צריך את זה לעבודת השם. והשתא דאתי להכי מבואר הדבר ביותר בסיפורי מעשיות, בסיפור של התם והחכם, שהתם לא עסק כלל בחכמה רק בתורה, אכן כאשר הגיע התם לגדולה, אז אוהביו יועציו נתנו לו עצה שכדאי וראוי הוא ללמוד חכמות ע”ש, והתם קיבל דבריהם, ואז מזליה עמד לו שבאמת קנה ורכש את החכמות ע”ש. הרי שהצדיק לא עוסק לרכוש חכמה רק כפי מה שנוגע לו בעבודתו, אבל סתם לדעת חכמות יכול להיות קלקול גדול, אפילו בחכמת התורה, כי ידמה לאילן שענפיו מרובה משרשיו וברי היזיקא. שוב ראיתי מובא מהספר טל אורות (דף טו:) שהביא דברי המגיד ממזריטש בספר ליקוטי אמרים, שעיקר החכמה לראות אלקות, וכאשר נופלים ממדרגה זו, אז לומדים תורה כפשוטו, וזהו נובלות חכמה של מעלה תורה.

ויש לציין עוד למה שאמרו חז"ל עה"פ (בהעלותך יא:טז) ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם וכו' ופרש"י ז"ל אותן שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך והיו מרחמים עליהם ומכים על ידם, שנאמר (שמות ה:יד) ויכו שוטרי בני ישראל, אתה יתמנו בגדלתן, כדרך שנצטערו בצרתן, ע"כ, הרי שעל ידי מעשיהם הטובים זכו לאצילות רוח ה').

ומענין לענין יש להקשות על הסיפור עם החבריא של הבעש"ט שכאשר התפללו עמו היה להם מחשבות של גאוה והוכיח אותם, ואיך היה להם עליות נשמה עם גאות?! והנראה שיש חילוק בין הנשמה וללבושי הנשמה, וכמש"נ בלקמ"ת לג שהגר אע"פ שנשמתו גבוה מאד גופו נוצר מטפה טמאה ואי אפשר לשנות את זה ולא יכול לשמוח עם גופו ע”ש (ועמש”כ תורה קט), ולפ"ז מובן שיכולים להשיג נשמה גבוה ועם כל זה לא לראות תוקפה כאשר נסתרת בלבושה, וכן יכולים לראות כחות רוחניות גדולות לעומת כוחות העולם הזה, כמו שליטה בהרבה ידיעות וכח לעשות קצת ניסים, מצד זיכוך לבוש הנשמה אע"פ שעצם הנשמה נמוכה, ודו”ק. ויותר מזה מצינו בזוה"ק (פקודי דף רמא ע"א) שמשה רבינו ע"ה נתקשה בעשיית המשכן כי הוא היה משורש תפארת דאצילות ואילו המשכן רק ביצירה של מט"ט. וכן מצינו שותרב חכמת שלמה בחכמה תתאה אפילו יותר ממשה רבינו (וע' מש”כ בזה בתורה ל:ב).

י] היוצא מדברינו הוא שאמיתת מציאת הנפש היא מאותיות התורה שהיא אמת, והאמת גופא היא אמונה, והבן (דהיינו שאמיתת המציאות אינו אלא אמונה, כי כולם בחכמה עשית, וכל מעשהו באמונה, אז ע"כ המציאות אינו אלא אמונה, אלא שהנפש היא בחי' האמת של האמונה). ויש לה שני עבודות לעבדה ולשמרה, דהיינו לשמור האמת שהיא יודעת בסביבה שבה היא נמצאת, ולזה כיננו לעיל תהלוכות הדמים בלימוד התורה להלכה ובהודאה להשי"ת על כל מה שמשיגים (ואפשר שזה בחי' המבואר בלק"מ תורה צב, על ידי מה שאדם נע ונד בתוך ביתו יכול להחיות מתים וכו' וע"י שהחמשה כנפי ראה נעים ונדים וכו' ע"ש שמבואר שהאדם והראה הם בחי' התורה. והרי נע ונד בחדר אינו ממש הליכה רק ענין של הכרת הסביבה שבו נמצא, והנעת הראה הוא בחי' תהלוכות הדמים). ולעבוד את ה', עבודה זו תפלה שהיא אמונה (כמפורש בדברי מוהר"ן כ"פ), והיא עליה. (והליכה בדרך, היא בחי' ראיה, שהיא ע"י אמונה וחכמה, שהולכים וגם מכירים איפה שהולכים. ואולי לעומת תהלוכות הדמים של הלשמור, בעבודה זה בחי' הלבנת הדמים בחי' אהי"ה באחוריים המבואר בתורה ו'. וגם ביארנו שהלכה כמותו כבר מגיע לעבודה, ונראה מפני שלקבוע הלכה כמותו זה כבר אינה הלכה פרטי השייך רק לאותו נפש, וע"כ זה שייך למשהו גבוה ממנה. ולכן גם ענין לוקח נפשות חכם, המבואר בלק"מ שהצדיק כאשר אומר תורה הוא מעלה הנשמות הנמצאים אצלו ומורידם עם התורה שמחדש, זה אותו בחי' של עבודה כמו המבואר בתורה ב' שהנשמות מתחדשים בתפלה שזה ג"כ ע"י הצדיק. כי לימודו של הצדיק אינו רק בחי' לשמור אלא עבודה לקבוע ההלכה).

ומבואר שהכל תלוי בהאמונה מה שבאמת אי אפשר לדעת, וכל עלית האמונה היא רק ע"י הצדיקים, בחי' מעשה אבותינו. וזה עיקר הדרך של יהדות שאנו סומכים על הצדיקים אמיתים שזכו לדעת את השם, שהם יאירו לנו שנזכה גם כן. ובלתי הצדיקים, אם ננסה להגיע שם על פי דעתינו, אין שום סיכוי. והצדיקים יודעים מלאכתם איך ומה לעשות ללמד אותנו ולהורות ולהאיר לנו (ובנושא הזה של אמונה ודעת האריך מוהרנ”ת בכמה מקומות ובפרט בהל' יורה דעה וכנ”ל הל' גילוח ג:י, ועוד שם הל' שבועות ב:יד, הל' רבית ה:כ ובעוד כ”מ באריכות).

[וע' בפנים בכותרת 'גמרא או קבלה' ד"ה הנה למשל, מש"כ בענין הסכנה ללמוד סוד, שרק הצדיק האמיתי בעצמו יכול ללמד, וע"ע מש"כ 340 - 'בענין פעולות הנחמנים וכו'' ד"ה ורואים, שענין סוד האמונה אינה כ"כ פשוטה ואפילו שבט לוי לא הצליחו לזכות לה, רק בחירי צדיקיא ע"ש. וע' בחיי מוהר"ן (תפב - עבודת השם אות לט – ועמש”כ שם ב”ה) ז"ל פעם אחת ספר עמי מענין ענוה ואיך הוא האמת וכו'. וכן ספר עמי מענין על מנת שלא לקבל פרס (ה"ע שלפי בעל הסולם זה עיקר יסוד הכל), והלא אעפ"כ בהכרח שאני רוצה איזה דבר וכו' וכון לי מחשבתי כי אלו הקשיות בענין ענוה ובענין זה היו עולים על דעתי והוא ז"ל בקדשתו הנפלאה כון לי מחשבתי. אך לא אמר שום ישוב ותרוץ על זה רק דבוריו היו כאומר שהוא יודע כל מחשבותי שעולים על הלב אך א"א עתה לישב לי כל זה. והבנתי מדבריו שצריכין לזה רק יגיעה גדולה בעבודת השם ותפלה ותחנונים הרבה, אז נזכה לידע דרכי ענוה באמת, וכן לזכות לעבד את השם שלא על מנת לקבל פרס, עכ"ל. ומבואר קצת מזה שעיקר האמונה והשגות בעבודת השם, אי אפשר להשיג סתם ע"י חכמות, אלא שצריכים ליכנס בתוך מעגל האמונה, ועיקר ההוכחה של האמונה הוא האמונה בעצמה, וכאשר זוכים ליכנס לפנים אז כבר תבין ענינה, ופה בהקדמה זו השתדלתי לפתוח ולהאיר דרך האמונה הזו שנצטוינו עליה].

וזה המבואר בריש ספר מסילת ישרים במשל גן המבוכה, שמי שנבוך בפנים צריך לשמוע למי שעומד מלמעלה להורות לו הדרך לצאת, והנמשל שרק הצדיקים שכבר נצחו יצרם הטוב וכבר זכו לכוון דרכם דרך בית אל, הם יהיו המורי דרך לנו שעדיין במלחמה עם היצר הרע.

יא] והנה לפי דברינו, כאשר נבוא לדבר על הנושא מה הוא הענין של נ נח נחמ נחמן מאומן, לא הייתי יכול לומר לך רק שכך קבלנו מצדיקים אמיתים, שהוא עיקר שורש וכלל גדול בתורה, ואם תזכה תטעום דרכה ותצלח ותזכה לנצח נצחים. ואם לא תטעום בו, רק תחקור בחכמות לעולם לא תשיג שמץ מינה.

אכן על כל פנים, יש מקום שצריכים להוכיח קצת שכן קבלנו מצדיקים אמיתים, ושכן יש מקום כבר לחשוש לדבריהם הקדושים וכו', וכן ליתן איזה דרך שהאדם המאמין יכול לבנות הידיעה באמונתו. אכן גם באלו היה הביאור צריך להיות בקיצור, ומי שהולך בדרך האמת ומבקשהו ורודפהו הוא ישיגנו, ימלט נפשו משאול וישיג אורחות חיים בארץ החיים, תאמין. ומה ענין לכתוב כל כך על זה ולצלול במים אדירים?

ויותר מזה מבואר שאפילו לכתוב האמת לאמיתו לפעמים אינו תיקון וכמו דאי' במסכת אבות (א:יא)אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל, ופי' הרע"ב ז"ל כלומר אע"פ שבמקום שאתה בו אין שם מקום לטעות יש לחוש שמא יגרום החטא ותתחייבו גלות ותגלו למקום שיש שם אנשים שמראים פנים בתורה שלא כהלכה והם כנוי למים הרעים. ויבינו מתוך דבריכם דברים שאינם הגונים וישתו התלמידים הבאים אחריכם מאותם דברים דברי מינות וימותו בעונם. ונמצא שם שמים מתחלל. שישארו אותן דעות בטלות בעולם כמו שקרה לאנטיגנוס איש סוכו עם צדוק ובייתוס תלמידיו שאמר להם אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס (שלפי בעל הסולם זה עיקר היסוד של כל חכמת הקבלה). ואמרו הם אפשר פועל עושה מלאכה כל היום וטורח ולערב אינו מקבל פרס. ויצאו מן הדת הם ותלמידיהם ונקראים צדוקים ובייתוסים עד היום, עכ"ל. וע' בליקוטי הלכות (יו"ד סימני בהמה וחיה טהור ד:לב) שכז"ל ועל כן הדם של חיה צריך כסוי דיקא, כי עכשיו אי אפשר לגלות האמת בשום אופן, ואפילו מי שזוכה לאיזה אמת לאמתו אי אפשר לו לגלותו כי אם על ידי שמכסה אותו בכמה כסויים ולבושים עד שנתכסה באמת מרב בני אדם, רק זעירין אנון שזוכין להבין האמת מתוך הכסוי דיקא. כי עתה בהכרח לכסות האמת כי אם יגלה האמת בפרוש יוכל השקר להתגבר יותר ויותר על ידי זה האמת דיקא כנ"ל באריכות, שכל מה שמגלין איזה אמת, הם מתגברין על ידי זה דיקא בשקרים יותר ויותר, ובשביל זה החכמים האמתיים צריכין להזהר בדבריהם האמתייים מאד מאד איך לאמרם, לכסותם בכמה כסויים, באפן שלא יתגבר השקר ח"ו ע"י התגלות האמת דיקא, שזהו בחינת חכמים הזהרו בדבריכם וכו' וכנ"ל. וכן מובן בדברי רבנו ז"ל בכמה מקומות שבכמה וכמה כסויים צריך הצדיק האמת לדבר עם העולם וכו' ע"ש כל דה"ק (עיין שיחות הר"ן ס', ולקוטי תפילות כא).

ומצינו עוד כמה טעמים והקפדות בענין כתיבת יסודי האמונה ואי אפשר להאריך פה כל כך בזה. ובעזה"י אכתוב קצת טעמים וענינים ודרכים שמאשרים לנו לכתוב מה שכתבנו בס"ד.

יש משל מר' אברהם בן הר"ן על בן אדם שטעה ביער ולאחר כמה ימים פגש באיש אחר ושמח מאד. וזה האיש שהוא מצא אמר לו, תדע שאני כבר טועה כמה שנים ואיני יכול לעזור לך, רק להודיע לך מה שעכ"פ כבר נסיתי. והנמשל מובן שאע"פ שבעיקר צריכים לשמוע מהצדיק כנ"ל עכ"ז יש ענין שכל אחד מסביר לחבירו האמת שהוא גילה. וכן איתא בליקוטי מוהר"ן שבשעת שלום באים לגלות האמונה הקדושה, כי כל אחד מסביר לחבירו האמת שלו.

ויותר מזה, רובא ממה שכתבתי אינם אלא דברי הצדיקים, ומראה מקום נתתי כפי הבנתי והמעיין יבחר ויבחון.

וע"ע בחיי מוהר"ן (להתרחק מחקירות אות יג) ז"ל יש כמה דברים שהם בתחילה סוד, ואחר כך שוב אינו סוד, כגון קצת סודות הקבלה שקדם רבי שמעון בר יוחאי והאר"י ז"ל היו אלו הדברים בסוד גדול, ולא היו מדברים מזה כי אם בסוד גדול מאד, ואחר כך, בימי רבי שמעון בר יוחאי והאר"י ז"ל, שוב לא היה סוד, והתירו לגלות הסוד קצת. וכן יש כמה וכמה דברים שהם עכשו סוד, ואחר כך בימים הבאים לא יהיו סוד, עכ"ל (וע' בפנים בקונטרוס, שלכאו' זה מובן ביחד עם מה שידוע שכל תקופה אילו היה להם התורה שנתחדש ע"פ הצדיק הדורות שהיה אחר כך, היו נתבטלים מהבחירה). ובספרי בעל הסולם האריך לבאר נושא זה, ואכמ"ל (ובענין גילוי סודות ע”ע משיבת נפש אות קיז).

עוד דבר שהביא אותי לכתוב מה שכתבתי, הוא מה שמבואר בחיי מוהר"ן (עבודת השם אות ד) משל מעשיר שהלוה להרבה אנשים הרבה כסף ולא פרעו, ואחד מהלוים התחרט מאד, והסביר מצוקתו להעשיר כי אין לפרוע חובו, והעשיר א"ל החוב שלך כלא חשוב לעומת עוצם שאר החובות, לכן זאת עשה, תסובב ותזכיר לשאר הלווים לפרוע חובם, ואפילו אם כל אחד ישלם רק קצת הרי הרויחתי הרבה והרבה יותר מחובך עכת"ד והפשטות הוא שזה הלוה הוא המשל לאנשים שלא זכו לשלם חובם להשי"ת לגמרי, שעדיין אינם בכלל צדיקים ברמה הנ"ל שיצאו לגמרי מגן המבוכה של תאוות והבלי עוה"ז, ועכ"ז לא רק שמותר, אלא טוב הדבר שהם יעסקו לעורר בני אדם בעבודת השם.

אשרי הזוכה להאמין ולאחוז בתמימות ופשיטות בדרך הקדוש של רבינו הקדוש נ'חל נ'ובע מ'קור ח'כמה נ נח נחמ נחמן מאומן, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דבריו הקדושים, לעבדה ולשמרה. אם אתה עושה כן אשרך בעולם הזה ובעולם הבא ולימות המשיח וכו'.

הקדמה ללקוטי נ נח קמא על התנ"ך

הרבה מספר זה הוא רמזים בגמטריאות וראשי וסופי תיבות וכדומה למצוא בהם שם רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן ועניניו. והנה ידוע (זוהר, רמב"ן על התורה) שהתורה כולה שמותיו של השם יתברך, וידוע ששם הצדיק משותף בשמו יתברך, והרי כל אותיות התורה הם שרשים לנשמות ישראל, וזאת התורה אדם כתיב ונדרש הרבה בכל הספרים הקדושים, וחוץ ממה שהתורה הקדושה בעצמה מרבה להזכיר בפירוש שמות הצדיקים ותולדותיהם, גם צדיקי הדורות עסקו לגלות רמזי שמות הצדיקים בתורה, בראשי תיבות וסופי תיבות ובגמטריאות וכדומה, ואפילו לא הראו כן אלא פעם אחת היינו יכולים ללמוד שכן ראוי לעשות בכל התורה, אכן באמת הם עשו את זה כמה וכמה פעמים אין מספר. ולא זו בלבד, אלא שדרשו כמה וכמה פעמים אפילו שמות של רשעים, למשל בספר תורת נתן לר' נתן שפירא תלמיד האריז"ל (בראשית א:ה) כתב ז"ל קרא לילה גימטריא עשו. ואם דורשים כן על רשעים, ק"ו ובן בנו של ק"ו שמצוה לדרוש שמות הצדיקים. ועיקר המכתב של רבי שמשון מאוסטריפוליא שהוא כותב בו שהוא מגלה סודות נפלאות ונוראות וה' יכפר בעדו על זה, ונודע לסגולה גדולה רק לגרסה ובפרט בערב פסח, הרי הוא עוסק לגלות רמזי שמות הצדיקים בגמטריאות שלהם ששמם משותף בשמות השם יתברך להביא המכות על מצרים. ואין לנו למעלה מקבלת עול שמים בשמע ישראל, שמזכירים כל פעם הצדיק – ישראל כמו שנפרש עוד בעזה"י במקומו, ורבינו הקדוש בלקוטי מוהר"ן תנינא (תורה עג) מביא שיש בשמע ישראל וברוך שם מ"ט אותיות כנגד המ"ט אותיות שיש בשמות הי"ב שבטי י"ה, הרי שכל היחוד הוא דייקא על ידי שמות הצדיקים שהם כסא לשמות ויחוד השם יתברך, ולא רק השמות, אלא אפילו מספר האותיות והגמטריאות שלהם כנ"ל. והאריז"ל עוד גילה הרבה רמזים כידוע למשל ששם רבי עקיבה רמוז בסופי תיבות של הפסוק אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. ואם האריז"ל גילה שמש"כ בתורה בשן, הוא ראשי תיבות של התנא רבי שמעון בן נתנאל, ובמסכת פסחים (סח.) בשן, זה אלישע הבא מן הבשן שנא' וכו', (ובפרשת ואתחנן (ד:מג) כתיב ואת גולן בבשן למנשי, והרי ב' מתחלף במ' בא"ל ב"ם, והרי בשן – מנש(ה)). בודאי יש לנו לדרוש עוד שהוא ראשי תיבות של רבינו הקדוש נחמן בן שמחה. ולהדיא מצינו בפירוש העיון יעקב למסכת סנהדרין (צח:) על הא דאיתא שם, אמר רב נחמן, אי מן חייא הוא (-אם המשיח מהחיים עתה הוא) כגון אנא, שנאמר והיה אדירו ממנו ומשלו מקרבו יצא, ע"ש ופירש העיון יעקב שהגמרא למדה זאת כי מקרבו בגמטריא ר' נחמן! ועיין בספר חיי מוהר"ן אות רעב שרבינו רימז שזה רומז גם עליו. והרי עיקר קיום התורה היום אינו אלא דרכו של רבינו הקדוש, ועל כן ראוי ונכון מאד לדרוש דייקא את שם רבינו הקדוש בכל התורה, בכל הפסוקים ובכל האותיות. ורוחו של רבינו מרחף על התורה (עיין לקוטי מוהר"ן תורה ח, קיח, תנינא לב), ובזה שמוצאים שמו בכל מקום מייסד כסא לו. ואם רבינו הקדוש שיבח מאד זה שעשה לו כסא גשמי (אבניה ברזל סעיף כ) וחלם לו חזיון נוראה ונפלאה מאד (חיי מוהר"ן פד), על אחת כמה וכמה וכו' וכו', יש לעשות כסא לרוחו של רבינו הקדוש בתורה הקדושה. ותקעתיו יתד במקום נאמן והיה לכסא כבוד, נאמן זה נחמן, כי אותיות א' וח' מתחלפים באותיות אחה"ע של הגרון. ועיקר כבוד התורה לדרשה כל קוץ וקוץ של כל אות (רש"י במסכת סוטה מט. הוזכר דבריו במאמר פסיעותיו של אברהם אבינו ע"ה). ועל כן כל מה שנרבה לגלות שם רבינו הקדוש בתורה והיה לכסא כבוד.

ובמסכת מנחות (כט:) אמר רב יהודה מר רב בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו רבונו של עולם מי מעכב על ידך? אמר לו, אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות וכו' ע"ש. אלו הכתרים הם התגים. תג בגמטריא ברסלב נ נח ע"ה, וכן תג, עם האותיות והכולל, בגמטריא רבנו נחמן. וכן תג במילואו, תיו גמל עם התיבות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן (כמו שכתבנו בס"ד בחלק נחמן, הוא חלק ד' בפרק על הכיפה של נ נח). וכן, תילין, בלשון הקדוש, תילים ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן (ובארמית, הרי נתוסף הכולל של הי' מיני נגינה). ועוד רמזים. והרי זכיתי זה כמה שנים לשבת בקביעות אצל רבי עקיבא, ומציון רבי עקיבא הנני כותב תילי"ם תילין של תגי"ם הוא שם רבינו הקדוש נ נח נחמ נחמן מאומן בכל מקראות התורה הקדושה.

והנה פעם כאשר הייתי משקיע הרבה בזמן לכתוב הרמזים בפסוקים, ותמיד הייתי שוקל שכר מצוה כנגד מה שהייתי יכול להרויח בלימודים, ולעולם לא נדע בבירור מה רצון ה' באמת לאמיתו, ובתקופה זו בא חבר ושאל חוות דעתי במה שרבינו אמר בשיחות הר"ן (אות רג) הייתי רוצה לילך להלן מן צרופי אותיות, אבל אף על פי כן עדין אני מעכב בבחינה זו. וגם יש לו נחת מזה, כי לפעמי יש דברים שהם סתומים ונעלמים מאד שאי אפשר למצאם כי אם על ידי בחינת צרופי אותיות דהינו בראשי תבות או סופי תבות וכיוצא, עכ"ל. וקבלתי מזה רמז חזק לחזקני בעבודתי להתעכב קצת למצוא רבינו הקדוש ועניניו בפסוקים.

והנה בלשון הקודש מילה אחת יכול להתכוון גם להיפוכו, כמו שורש לשרש ורש"י כבר חקק את זה. וכן בפירושי התורה ומשפטי ומאמרי חז"ל יכולים לפרשו דבר והיפוכו ממש ושניהם אמת לאמיתו וכבר חקק הרמח"ל את זה בספר אדיר במרום, וכן מצינו בספרי רבינו, למשל מה שפירוש הרי זה מתחייב בנפשו, שהפשטות של המשנה הוא שחייב מות, ולפי פירוש רבינו כל העולם קיים בזכותו. וכן לענין הגמטריאות ורמזים לפעמים יוצא ממש להיפוך, כי זה לעומת זה, וכבר מצינו כן בספר יצירה שענ"ג זה היפוך נג"ע, וכת"ר הפוך כר"ת. וכן בפירוש מהקדמונים, ולמשל עיין בשער היחודים של האריז"ל שענוה, שהיא המדה הכי עליונה, בגמטריא סמא"ל, כי על ידי ענוה ניצל. וכן מצינו שהסופי תיבות ממתיקים את הראשי תיבות, ועוד הרבה כללים חשובים כאלו שאי אפשר כעת להאריך ולהעריך ולסדר אותם. והמעיין בספר ימצא הרמזים וצדיקים ילכו בם ורשעים יכשלו בם ח"ו, כי לא מנעתי לכתוב ולרשום הרמזים שיכולים ח"ו לטעות בהם, תן לחכם ויחכם מהם הרבה, וכמו המשל הנ"ל מענוה.

נ נח נחמ נחמן מאומן