פרק ח.

אין אדם עומד על דברי תורה עד שנכשל בהם

כי השגת התורה בחי' כולה הפך לבן טהור, אבל קיימא לן (פרק ח) שאין זה אלא כאשר קודם נחלט או נסגר לטומאה, ורק אז אם יפרח הצרעת בכולו הרי טהור, אבל אם בתחילה פרח הצרעת בכל גופו, טמא. ולכן על כרחך צריך כשלון בתחלה, ואז ימעוד על האמת, וכולו הפך לבן טהור.

יא:ו

הטולה מן המסגר בטהור, חזר נגע לבגד שורף (או לפי הרע"ב מקיים) את המטלית. חזר למטלית, הבגד הראשון ישרף, והמטלית תשמש את הבגד השני בסימנין, ע"כ.

ופירש הרע"ב ז"ל ולאחר ששמשה (-המטלית) הבגד השני, אפילו הלך הנגע לגמרי מן החתיכה, טעון שריפה, שהרי משחזר בו הנגע מתחילתו כבר הוזקק לשריפה, ע"כ.

וצ"ב למה לא אמרינן כתותי מכתת שיעוריה, ואף על פי שאין שיעור למטלית, הרי צריכה להיות מצמר או פשתן, ואם כתותי מכתת שיעוריה לא תחשב כצמר או פשתן.

עיין לקמן במשנה יג:ה שהוא אותו דבר בנגעי הבית, הבונה מן המסגר בטהור, וחזר נגע וכו' על האבנים, הבית הראשון ינתץ, והאבנים ישמשו את הבית השני בסימנין. וכאן אין על האבנים דין שרפה רק שינתצו. ולכן י"ל שמכאן למדים גם על הבגד שלא אמרינן כיתותי מכתת שיעוריה. ועיין במפרשים כאן מחלקת בזה אם שווים בגדים לבתים בדינים אלו.

יג:יא מצורע שנכנס לבית, כל הכלים שיש שם טמאין, אפלו עד הקורות, רבי שמעון אומר עד ארבע אמות, ע"כ. ומבואר בשיטת רבי שמעון, וסתם רבי שמעון הוא רשב"י, שזה דין מיוחד ממה שכתוב במצורע 'מושבו'. ואף על פי שיש הקפידה על זה, אינו אלא להוציא למעלה מד' אמות, אבל עדיין חשיב כל הבית מושבו. והנה בענין נטילת ידים בבוקר שהזוהר קבע שההולך שחרית ד' אמות בלי נטילת ידים חייב מיתה, הרבה הקילו בזה לסמוך שכל הבית ד' אמות לזה. ואולי זה סמך לקולא זו.

פרה בגמטריא נחמן מאומן. ונשלמה פרים שפתינו, כל ענין הפרה הוא תפלה כמבואר באריכות ובפרטיות בליקוטי מוהר"ן נה. וי"ל שלכן יש י"ב פרקים כנגד הי"ב שערי תפילה.

ג:א כל שבעת הימים מכל חטאות שהיו שם.

המפרשים פירשו מהגמרא, שיום ד' ויום שבת לא היו מזין. אכן הביאו מהפסיקתא רבתי (פיסקא יד ד"ה ויקחו אליך פרה אדומה) ז"ל מזין עליו כל שבעת הימים, ושבע הזיות בכל יום, הוי נמצאת אומר ארבעים ותשע הזיות, ע"כ. מ"ט כפול י', כי כולם על ידי י' ספירות, ועם הכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

והנה גם במשנה ג:ה לא מצאו משבע, על כרחך שבע לאו דוקא. ועל כרחך בסוד הדבר מזין כל שבע. וכמו שצריכים לכוון נענועי הלולב בשבת ותקיעת שופר.

ג:א כל החומרות שהחמירו חז"ל בתקנותיהם בעשית הפרה, עיין מש"כ בספר חיי מוהר"ן ס' רב.

ח:י מי קרמיון ומי פוגה פסולים מפני שהם מי בצים, דהיינו מים שחומר וטיט מעורב בהן, עיין שם. ובפירוש מלאכת שלמה בשם הערוך, ערק קרמיון פירש קרמיון הוא אמנה, ופוגה הוא פרפר. ואם כן קשה איך נעמן החזיק שהם טובים מכל מימי ישראל (מלכים ב:ה:יב). ואולי יש לדחות כי כוונתו היתה לענין רפואה, וי"ל שאותו הטיט מסוגל לרפואה.

מקואות

מקואות בגמטריא נחמן בן שמחה, רבינו נחמן מאומן, ובגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן. וכן מקו"ה ע"ה בגמטריא נחמן, עם הד' אותיות. כי רבינו הוא הנהר המטהר מכל הכתמים. וענין התקוה שרבינו גילה והכניס לעולם, עמש"כ על ספר רזין גניזין של הרמח"ל, ע' עיטרין לכבוד המלך, עטרא תמניא ועשרין (עמוד רנז). הלכות מקואות נמצא ביורה דעה סימן רא – מאתים א' - בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה, גם בגמטריא אבן נחמן (כי המעיין יוצא מהאבן).

א:ז אשברן. ראשי תיבות. אלקי רבי נחמן בן שמחה.

מסכת נדה

נדה, נ' ד' פעמים, ראשי תיבות נ נח נחמ נחמן, ה' – מאומן. נדה, נ – ט' (ד"ה) פעמים, הרי ת"ן, עם נ מינוס ד"ה – עוד מ"א, הרי נ נח נחמ נחמן מאומן. נדה, בחינת נד נה, כמו שוא נע ונח, נ נח. נון דלת הה, עם הג' אותיות בגמטריא נחמן בן שמחה, רבינו נחמן מאומן.

דם נדה, ד"ם – עם הה' אותיות של המילוי - דלת מם, ועם הכולל, בגמטריא נ', נדה בגמטריא נח ע"ה. הרי תיקון של דם נדה - נ נח.

בס"ד

ו' סיון, יום א' של שבועות, התשע"ב.

שייך לכל מס' נדה:

איתא בספר אבניה ברזל (והובא בשיח שרפי קודש א-תקס) רַבִּי מֵאִיר זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה סִפֵּר, אֲשֶׁר אַבְרֵךְ סִפֵּר לִפְנֵי רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה, שֶׁסִּיֵּם מַסֶּכֶת נִדָּה, וְשָׁאַל אוֹתוֹ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה: אִם-כֵּן אִמְרוּ לִי: מִפְּנֵי מַה, כְּשֶׁיֵּשׁ לְאָדָם עַיִן הָרָע הוּא מְגַהֵק בְּפִיו? דְּהַיְינוּ: "גֶּענֶעצִין", וּבְסָמוּךְ אָמַר הַתּוֹרָה סִימָן נ"ה בְּ"לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן" [והתורה נאמרה על מאמר אבא שאול במסכת נדה סוף דף כד:], וְשָׁם מְרֻמָּז הָעִנְיָן הַנַּ"ל [בסוף התורה: וזהו בחי' כלליות מלאך סנד"ל במלאך מט"ט שר הפנים, כלליות עשיה ביצירה, ע"י שכופלין הפסוק כל הנשמה (כמובא בכוונות), בכל נשימה ונשימה צריך להלל את ה', וע"י עין הרע נכפל הנשימה, כנראה בחוש, כשיש לאדם עין הרע, אזי מגהק ופותח פיו לקבל נשימה כפולה, וכשהנשימה כפולה, גם ההלל צריך לכפול כנ"ל, ובפרט שצריך להלל ולהודות לה', שהציל אותו מעין הרע הזאת, והוא רואה בהכרת רשעים, וזהו בחי' מט"ט שר הפנים מאיר לעשיה, היינו שעושי טוב זוכין לפני ה' כנ"ל, ע"י כריתו הרע עין שגרמו לכפילת הנשימה, עכ"ל רבינו ז"ל. והנה הענין הזה ממש דומה למה שרבינו גילה בתורה ח' בענין האנחה שממשכת רוח חיים מהצדיק או ח"ו מרברבי עשו, ע"ש. ועיין בדף ז.: שפירשנו ע"פ תורה ח בס"ד], וְשַׁיָּךְ לָזֶה גַּם עִנְיָן הַגִּיהוּק שֶׁבְּטֻמְּאַת הַנִּדָּה. (אֲבָנֶי"הָ בַּרְזֶל, שם סעיף ס"ז).

וע"ע במסכת סנהדרין דף פא. דרש רב אחא ברבי חנינא מאי דכתיב (יחזקאל יח) אל ההרים לא אכל, שלא אכל בזכות אבותיו, ועיניו לא נשא אל גילולי בית ישראל, שלא הלך בקומה זקופה, ואת אשת רעהו לא טמא, שלא ירד לאומנות חבירו, ואל אשה (ענין פרנסה כנ"ל) נדה לא קרב שלא נהנה מקופה של צדקה (פרש"י ז"ל שהוא דבר גנאי לאדם הגון), וכתיב צדיק הוא חיה יחיה (כפל החיות).

ב. המשמשת בעדים. הגמרא מכנה הבגד שבו בודקים אם יש דם נדה עד. ובמשנה לקמן (יד.) דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים אחד לו ואחד לה, ובמשנה (טז) בית שמאי אומרים צריכה ב' עדים על כל תשמיש ותשמיש או תשמש לאור הנר בית הלל אומרים דיה בשני עדים כל הלילה, ע"כ. הרי מצינו ענין של הקפדה על שני עדים דייקא.

ונראה שזה לעומת זה, כי קי"ל (שבת קמו ריש ע"א) שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, וזה היה בכח שקבלו את התורה בנעשה ונשמע, שעי"ז קבלו שני עדיים. ולכאורה כל טומאת נדה לא היה אלא ע"י הזוהמא שהטיל הנחש בחוה (הכלי יקר כותב שכן משמע בהירושלמי במסכת שבת ב:ו, וכן משמע מהזוהר (תיקוני זוהר סט, קיח:), ואע"פ שלכאורה לא נשתה ברייתן לגמרי, שגם לפני כן היתה מציאות של וסת של דמים, אבל לא היתה דם טמאה, וכעין מה שרבינו כתב (שיחות שאחרי הסיפורי מעשיות (אות ח)) כי חלי הפאקין נעשה מחטא העגל, ולכאורה קשה, הלא גם קדם חטא העגל בודאי היה חלי זה, אך קדם לא היה חלי קשה, רק שהיו הפאקין מחמת הדמים שהתינוק יונק במעי אמו וכו' ע"ש. וכמו כן נראה שאף לפני הנחש היה לחוה ראית דם, אבל הכל היה בטהרה עד שהנחש הטיל בה זוהמא. ולכן זה כנגד זה, העדיים שקבלו בני ישראל באמירת נעשה ונשמע הם לעומת טומאת דם הנדה, ולכן הבגד שבודקים בו נקרא בשם עד. ולכן יש עניין שיהיו שני עדים באיזה בחי' כנ"ל מהמשניות.

ב"ה יום א' כח תשרי תש"פ דף יומי

מסכת נדה דף ד

בדברי רבי יוחנן שאע"פ שסובר מחזקינן בטומאה מודה בכמה כללים לטהר

בדף ג: איתמר קופה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו ונמצא שרץ בזוית אחרת, חזקיה אמר טהרות הראשונות טהורות, רבי יוחנן אמר טהרות הראשונות טמאות, והא שמאי והלל מודו בקופה דטהרות הראשונות טמאות וכו' (ד.) ואיבעית אימא כי מודו שמאי והלל בזוית קופה כי פליגי חזקיה ורבי יוחנן זוית בית וכו' קופה שנשתמשו בה טהרות בזוית בית זו וטלטלוה בזוית אחרת ונמצא שרץ בזוית אחרת, חזקיה סבר לא מחזקינן טומאה ממקום למקום (נראה שחזיקה לקח החזקה לעצמו), ורבי יוחנן סבר מחזקינן וכו'.

בעזה"י נראה לפרש על פי תורה ה' בלקוטי מוהר"ן. כי הרי הטומאה לפנינו, וזה דין, והשאלה היא אם להחזיק את הטומאה לטמא את הטהרות, וזה בחי' אחר גזר דין. והרי בין שיצא לשיצא, להבחין בין צרת הדין עם הוא לפני או לאחר הגזר דין, צריך לבחון על פי השמחה שיש במצוה וכו', ואם זה לאחר גזר דין צריכים להלביש את התפלה בתוך אמרים, בבחינת בגזירת עירין פתגמין אזי במאמר קדישין שאלתין (סוף אות א), ולכן אפילו רבי יוחנן שאומר מחזיקים טומאה ממקום למקום סובר (ריש ד:) שאני אומר אדם טהור נכנס לשם ונטלה, שאני אומר, זה בחינת החלפת התפלה לשנות אותו ולהלבישו בתוך במאמר, וזה יכול להיות רק כשיבחין בו אדם טהור, דהיינו היושר בלב (כי עיקר הטהרה בלב, כמו שאנו מתפללים תמיד וטהר לבנו), שזכה לבחי' ולישרי לב שמחה, ואזי על ידי שמלביש תפילתו במאמר הוא יכול ליכנס לשם וליטלה, להצילה אפילו לאחר גזר דין. והגמרא מקשה: הכא נמי נימא עורב אתא ושדא, עורב זה בחי' עשיה בכפיה, כמו שמצינו בדברי חז"ל שאפילו כאשר הוא לטובה, אבל הוא כמשחיר פניו בצער וכפיה, ואין זה בשמחה הדרוש, ואולי העורב, העובד בבחי' כפיה שדא את התפלה לתוך הנימא, ועל כן הגמרא מיישבת, אדם דבכוונה אמרינן עורב שלא בכונה לא אמרינן, כי עיקר הכוונה בלב, וצריך לכוון להשמחה שיש להשם יתברך בהמצוה עצמה, ולכוון את התפלה במאמר, וזה שייך רק לבחי' אדם שהוא שיעור קומה של כל חלקי המצות כמבואר שם, אבל בחי' עורב שחסר לו השמחה, לא ידע איך ובמה לכוון לבו ולא יכול להלביש התפלה במאמר, בחי' לא אמרינן.

ואז הגמרא מקשה (ד:) מכדי האי ככר ספק טומאה ברשות היחיד הוא, וכל ספק טומאה ברשות היחיד ספקה טמא, ומתרצת, משום דהוי דבר שאין בו דעת לישאל, וכל דבר שאין בו דעת לישאל בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד ספקו טהור.

והענין, שכדי להשיג טהרת הלב, צריכים את שהקול בבחי' גבורה יפגע במוחין, אכן צריך לשתף הגבורות בחסדים (אות ה) בחי' פרשא גירא, פרשא, דא בחי' חסד, שהוא מוציא לאור תעלומות, דברים המצומצמים הוא מפורש אותה (שם), ומסוטה למדים שמעשיה בסתר גרמה לה טומאה, וזה פגם בבחי' חסד, ובכלל כל ענין של סוטה משלוה שלמה המלך וחז"ל לחכמות חיצוניות שמחמיצים את המוח וסותמים ואוטמים את המוח, ועל כן ואזי אין הקול הפוגע במוחין כאלו נשמע אלא נעוץ קנה בים (אות ד), ולא יזכה לטהרה, ולא יכול שוב לישאל במאמר קדישין בשום אופן. רק דבר שאין בו דעת עצמו, אזי שפיר יכולים לישאל ולהתפלל כראוי שהקול יעורר הכוונה, וכל עוד שהטומאה והדין אינו אלא בספק, דהיינו קודם גזר דין, הרי מספיק בהכי (לא צריכים להלביש התפילה), וספקו טהור.

נַ נַחְ נַחְמָ נַחְמָן מאומן

יום ב' כט תשרי התש"פ

מסכת נדה דף ה. טעמא דאשה שיש לה וסת הוא דלפיגי רבנן בין כתמה לראייתה הא שאר נשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן וכו'.

נראה לפרש בעזה"י על פי תורה ו' בלקוטי מוהר"ן, שראיית דם היא קודם שהאדם עושה תשובה, ואזי הביקוש של כבוד, וכבוד זה בחי' האשה, היא לקוי ובבחי' כבוד מלכים חקור דבר, ולכן צריכים לחקור אחריה ולטמא מעת לעת, אבל הנשים שאמרו חכמים שדיין שעתן, שדמם מועטים, אז יתכן שזה בחי' דום, ושוב אין חוקרים אחריהן.

אמר רב יהודה אמר שמואל עד שלפני תשמיש אינו ממעט כפקידה, מאי טעמא, אמר רב קטינא מתוך שמהומה לביתה, וכי מהומה לביתה מאי הוי, מתוך שמהומה לביתה אינה מכנסת לחורין ולסדקין וכו'.

בעזה"י על פי תורה ו' בלקוטי מוהר"ן, כי הבא לטהר אומרים לו המתן, וזה שמהומה לא יכולה להמתין, וזה "מאי הוי", כי הוי בגמטריא אהי"ה, בחי' תשובה, שחסר לה, והגמרא מוסיפה שבכלל אי אפשר לעשות תשובה כראוי במהומה, כי אינה מכנסת לחורין ולסדקין.

תנן המשמשת בעדים הרי זו כפקידה, מאי לאו, חד לפני תשמיש וחד לאחר תשמיש.

שתי פעמים, בחי' תשובה על תשובה. א"נ בחי' וכבדתו מעשות דרכיך (אות ד), דרכיך לשון רבים היינו עייל ונפיק, כי צריך להיות בקי ברצוא בקי בשוב. וכבדתו לשון לנקות, דרכיך לשון תשמיש (קידושין ב:).

אלא אי אמרת אידי ואידי לאחר תשמיש, פשיטא (שעולה כפקידה). מהו דתימא שמא תראה טפת דם כחרדל ותחפנה שכבת זרע קמ"ל.

כי על החשש שדמה חפונה בשכבת זרע, זה בחי' כבוד אלקים הסתר דבר.

דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים, וכו'. ומבואר לקמן (יב) שלמסקנה לפי רש"י ורוב המפרשים מדובר רק בנשים העוסקים בטהרות, וזה בחי' הבא לטהר וכו'.

נַ נַחְ נַחְמָ נַחְמָן מאומן

יום ג' א' דראש חודש חשון התש"פ

מסכת נדה דף ו.

הברייתא מחלקת בין אישה הרואה דם לבין כתם. ויש חילוקי נוסחאות מאיזה מהם הברייתא הקדים. הרואה דם מטמאה מעת לעת ואינה מקולקלת למנינה ואינה מטמאה את בועלה למפרע, ואילו הרואה כתם מטמאה למפרע ומקולקלת למנינה ומטמאה בועלה, וזה וזה תולין וכו' ע"ש.

ונראה לפרש בעזה"י על פי לקוטי מוהר"ן תורה ז, שעיקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה, ואמונה הוא בחי' תפלה וכו' ואי לבוא לאמונה אלא על ידי אמת וכו' ואי אפשר לבא לאמת אלא על ידי התקרבות לצדיקים וכו' ועל ידי מצות ציצית נצולין מעצ הנחש ויכול לקבל העצות מצדיק וכו' ע"ש.

ונראה שאע"פ אמונה הוא בחי' תפילה, הרי אמונה היא הפנימיות והתפלה חיצוניות. ורבינו גילה בתורה ב' שהנשמות, שהם בחי' אותיות התורה (בחי' אמת, כלו זרע אמת, והתורה אמת), מתלבשים בתוך התפלה, נמצא שהתפלה לבוש וחיצוני, ואילו מהות האמונה רבינו הביא כאן (סוף אות ב) מהזוהר, אינה אלא כד אתחבר צדק עם אמת.

ולפי זה שהאשה שהיא בחי' אמונה, י"ל שראיית דם שלה היא בחי' פגם באמונה, ואילו ראיית כתם היא בחי' פגם בתפלה (ולפי זה יש לפלפל בנוסחאות של סדר הברייתא האי קדים ואכמ"ל). והטועה חמורה בתפלה צריך להתחיל מחדש, מה שאין כן הטועה באמונה, הרי לעולם לא ניתק לגמרי ח"ו מפנימיות האמונה, אז רק סותר בחי' העתים רעים שעברו עליו, בחי' מעת לעת. וכמו שכתוב בקהלת (ז:יד) ביום טוב היה בטוב וביום רעה ראה, כי האמונה הוא בחי' ראיה כמבואר במ"א, והפגם באמונה לא תהיה אלא להיום הרע.

והגמרא מקשה, מה חידש רבא במה שאמר שהרואה דם מטמא משכב ומושב, הרי בפירוש הוא בברייתא הנ"ל, וזה שאלה על חשיבות ענין עצת הצדיק. ומתרצת שמהברייתא יכול יהיו התלמידים לומדים ואין מבינים (אות ד) ובא רבא בכח הקל וחומר שלו חידש שמטמא אפילו הבגדים שעל האדם, וערך לפניהם כשולחן ערוך, כי על ידי עצת הצדיק מקוים ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם.

ולכן הגמרא אומרת צריכים את הקל וחומר של רבא, כי קל וחומר הוא בחי' ציצית שיש בו לבן ותכלת, כי באות ד' רבינו גילה שהלבן של הציצית הוא בחי' חומר, כי חמור העובר עליה (מנחות מג: איזה עונשו גדול), נמצא שהתכלת הוא בחי' קל! ונמצא שהציצית של לבן ותכלת הם בחי' קל וחומר! [ונראה עוד שעל ידי הציצית ויתחזק ישראל, כמבואר בסוף התורה, ויתחזק בחי' קל וחומר]. והציצית הם הדרך שזוכים להנצל מעצת הנחש, שהוא בחי' דם נדה, וזוכים לעצת הצדיק, בחי' הקל וחומר שרבא עשה להרחיק מפגם הטומאה אפילו מהבגדים, וקבע כל הטומאת משכב, אותיות בשכם, בחי' הלא אחיך רועים בשכם, בחי' על שכם שניהם בחי' ציצית (אות ד). וטומאת הבגדים הוא בחי' פגם הברית, כמו שכתוב (חגי ב:יב) הן ישא איש בשר קודש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם וכו' (שחגי בחן אותם בהלכות טומאה כמבואר שם ובגמרא) כמבואר בסוף התורה שם, ועל ידי ציצית ניצל ממנו.

נ נח נחמ נחמן מאומן

תשע"ב

מס' נדה דף ו. הגמרא עוסקת במה שהנדה מטמאה במעת לעת, והגמרא כותבת שדין זה לית ליה דררא דטומאה, ואין ענינה אלא לטמאה תרומה או קדש. ונראה לפרש על פי תורה נה בלקוטי מוהר"ן שיש בחי' ותאחז במשפט ידי, שהיא ענין רוממות השגחת השם יתברך שדין הרשע יוצא זכאי, ועי"ז יש צל שהצדיקים ניצולים מרע עין של הרשעים והם יכולים לראות טוב את צדקת השם, ועי”ז הם יכולים להתפלל ולזכות לבחי' ארץ ישראל, בחי' חלה.

והנה טומאת הנדה, היא ממש זה לעומת זה, כי נדה היא בחי' ומתבל ינדהו, בחי' גירושין, והיא בחי' קלקול היד, כי י"ד, יו"ד דל"ת גמטריא נדת, כמבואר כל זה בתורה כב. הרי מבואר שנדה היא גירושין מארץ ישראל וקלקול היד. וכל עצמה של טומאת נדה זה נשרש ונולד מחטא הראשון של עץ הדעת, שכל עיקרא היתה על ידי עין הרע של הנחש. ולכן בטומאת נדה גזרו חז"ל טומאת מעת לעת, שדין זה לית ליה דררא דטומאה, והיא ממש ענין של דרך רשעים צלחה, שכאילו הטומאה יש לה כח.

ובזה מבואר שהטומאת מעת לעת מטמא תרומה או קדש, בחי' ארץ ישראל, בחי' פני ה' בעושי רע, שעוד לא זוכים לראות במפלתם של רשעים, כי מבואר בתורה נה שם, שארץ ישראל היא בחי' חלה, והתורה מכנה לחלה תרומה, אכן חלה אינה בדיוק תרומה, אז יש נדון בגמרא שטומאת מעת לעת לא יטמא רק קודש ממש. ואז הגמרא ממשכת לדון ממש בדיני חלה.

ולפי דרכינו י"ל שהאשה שעברה ג' עונות ולא ראה כבר לא מטמאה מעת לעת, זה בחי' תיקון התגלות הג' אבות, שעל ידם זוכים לארץ ישראל.

בס"ד

ז' סיון, יום ב' של שבועות, התשע"ב.

מסכת נדה דף ז.:

במשנה רבי אליער אומר ארבע נשים דיין שעתן בתולה מעוברת מניקה וזקינה אמר רבי יהושע אני לא שמעת אלא בתולה וכו' רבי אליעזר אומר כל אשה שעברו עליה שלש עונות דיה שעתה וכו'. ובגמרא תניא אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע, אתה לא שמעת אני שמעתי, אתה לא שמעת אלא אחת ואני שמעתי הרבה, אין אומרים למי שלא ראה את החדש יבא ויעיד אלא למי שראהו, כל ימיו של רבי אליעזר היו עושין כרבי יהושע לאחר פטירתו של רבי אליעזר החזיר רבי יהושע את הדבר ליושנו כרבי אליעזר, בחייו מאי טעמא לא, משום דרבי אליעזר שמותי הוא וסבר אי עבדינן כוותיה בחדא עבדינן כוונתיה באחרנייתא ומשום כבודו דר"א לא מצינן מחינן בהו וכו'.

הנה ענין מחלוקת של רבי אליעזר מבואר היטב בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ב' ע"ש.

ולענין מה דאיתא כאן במשנה ובגמרא נראה לפרש על פי תורה נו בלקוטי מוהר"ן – וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה. דהנה צ"ב מה שרבי אליעזר אמר לר' יהושע אתה לא שמעת, שמשמע שר"א טען שר' יהושע לא שמע כלום, ואח"כ חזר לומר, אתה לא שמעת אלא אחת, שבאמת ר' יהושע כן שמע. הרי שלכאו' סותר מה שאמר בתחילה, ואם ר"א חזר על עצמו לפרש דיבוריה, למה ליה כל הכפל לשון היה לו לומר בפירוש מתחילה.

ולפי תורה נו י"ל שבאמת הצדיקים לוקחים את דברי ההלכה מן השמים (ומזה נולד מחלקת לשם שמים ע”ש), וכן ר' יהושע לא אמר רק בתולה, אז ר' אליעזר אמר לו שהרי הוא לא שמע וקיבל את ההלכה. והרי אפילו מחלוקת לשם שמים אין כאן, כי מה ששמע וקבל אין סותר מה שלא שמע. ואז הוסיף ר' אליעזר, אתה שמעת אחד ואני שמעתי הרבה, ובזה הוא רמז שהוא בעצמו בחי' משה רבינו, שהלכה כמותו אפילו במ'חלקת ש'מאי ה'לל לשם שמים, כי כלל ישראל רק שמעו דיבר אחד מהשם יתברך ומשה רבינו שמע כל הדברות ועוד.

ועל פי דרכינו יש לפרש שהארבע נשים הם בחי' המלכות שהיא בחי' ד' כידוע, ואלו הארבע שאין מטמאים מעת לעת, זה מבחי' מלכות דקדושה (כי מעוברת ומניקה ע”כ מצד הקדושה כי אל אחר אסתרס, וזקנה בחי' אריכות הימים, ובתולה בחי' עוד לא היתה לאיש). ואשה שעברו עליה ג' עונות זה תיקון של הג' נשים שמבואר בתורה נו, ג' פירושים על נשים בענין הרחקה מהשם יתברך, ע"ש.

וזה מה שאמר ר"א אין אומרים למי שלא ראה את החדש יבוא ויעיד, בחי' מנחה חדשה, שזה בחי' התגלות תורה חדשה מתוך ההסתרה, זה בחי' יבוא ויעיד בחי' מה העדות, בחי' התורה כמבואר בתורה שם אותה ג'.

ובזה מובן טענת ר' יהושע שלא רצה לנהוג את הלכות כר"א כי שמותי הוא, ופרש"י שהוא מוחרם, והקשו המפרשים, מה בכך, אכן לפי דרכינו מובן שההלכה נתקבל מהשמים, בחי' הידים והרוח הדופק שהיא היפוך זוהמאת הנחש, בחי' קללה וחרם, אז כיון שר"א היה בחרם ר' יהושע לא הסכים לקבוע הלכה כמותו.

אכן בסוף חייו של ר"א קבעו את הלכה כמותו, בחי' את והב בסופה, שבסוף נעשין אוהבין זה לזה, כי מחלוקת לשם שמים סופה להתקיים, כמבואר שם אות ח'.

וזה מה שאיתא בגמרא כאן, ר"ש ורבי יוסי אומרים נראין דברי רבי אליעזר מדברי רבי יהושע ודברי ר"ע מדברי כולן אבל הלכה כר' אליעזר, שזה ענין קרבות הנשמות המבואר בסוף התורה בענין צדיק וטוב לו וכו' רשע וטוב לו וכו'. כי ר"ש ור' יוסי היו קרובים בזה להצדיק ורע לו, שאין הלכה כמותו.

ודוקא באלו הלכות הגמרא אומרת, קמ"ל שאין למדין הלכה מפי תלמוד.

בענין החרם שהחרימו את רבי אליעזר הגדול:

ידוע שחז"ל ראו צורך לנדות (לפי רש"י או אפילו להחרים לפי שאר ראשונים) את רבי אליעזר הגדול (בבא מציעא נט: וש"נ) שלא ירבה מחלקת בעם ישראל, כי היה שעת סכנה שלא יהיה פירוד. ועם כל זה הוא פלא עצום נוראה, כי ידוע שרבי אליעזר הגדול הוא בחי' בנו של משה רבינו, ושם האחד אליעזר (שמות יח:ד) שמשה רבינו התפלל שיזכה שרבי אליעזר יהיה מצאצאיו (והנה עיין ברש"י במסכת שבת דף קל: ובמפרשים שם, שני טעמים למה רבי אליעזר הגדול נקרא שמותי, א' שזה מלשון שמתא ונידוי, ב' שהיה מתלמידי בית שמאי. ונראה לעניות דעתי שלפי המבואר כאן שרבי אליעזר הוא בחי' הבן של משה רבינו שפיר שייך לו השם שמותי, דיעו' בספר דברי הימים א:ג:נג ומשפחות קרית יערים היתרי והפותי והשמתי והמשרעי וכו' ובתרגום רב יוסף שם כז"ל וגניסיא דיתבין בקרית יערים בני משה די ילידת ליה צפרה יתראי פותאי ושומתאי ומשרעאי וכו', הרי מבואר ששמותי הוא אחד מבני משה רבינו!!!), והוא היה שר התורה ולא זכו אפילו רבי עקיבא להשיג תורתו אלא כמחכול בשפופרת (סנהדרין סח.), ורבינו הקדוש מגדיר אותו (לקוטי מוהר"ן תנינא ז) כבחינת בן (לעומת חבירו ר' יהושע שהוא רק בחי' תלמיד) בחינת ההשגה הנפלאה של איה מקום כבודו, מה חמית מה פשפשת, ואיך יתכן לנדות או להחרים צדיק כזה?!

ונראה לעניות דעתי, שבאמת תיקון אדיר ואיום עשו חכמים, כי כיון שבאמת גדולת רבי אליעזר הוא ממש עד אין סוף בבחינת השגת איה מקום כבודו כנ"ל, על כן רק הוא יכול לעמוד בבחי' נידוי ולהאיר שם לכל הנשמות הדחויות, ובפרט בימינו במצב הדור שכל העולם ממש בעמקי תוהו ושאול השם ירחם, ודוק מאד.

ולאחר פטירתו כבר התירו את הנידוי. כי באמת זה כל תקותינו היום ללכת לקברי הצדיקים.

יום ד' ב' דר"ח חשון התש"פ

דף יומי

מסכת נדה דף ז.:

משנה: רבי אליעזר אומר ארבע נשים דיין שעתן, בתולה מעוברת מניקה וזקינה, אמר רבי יהושע, אני לא שמעתי אלא בתולה, אבל הלכה כרבי אליעזר, איזו היא בתולה, כל שלא ראתה דם מימיה אע"פ שנשואה וכו', ע"כ.

בעזה"י נראה לפרש על פי תורה ח' בלקוטי מוהר"ן שהרוח חיים משלים החסרון שבלב, ומקבלים אותו מהצדיק, וישראל נקראים על שם ענין החסרון הזה שבלב, צפון. ויש רוח סערה של הרשעים, ואסור להתגרות ברשעים בשעת הצלחתן, רק צדיק גמור שאין בו שום אחיזה משום רע שבשום מדה מהד' יסודות יכול לרדת לתוך המדה של הרשע ולהכניעו וכו'. [וענין זה הוא ממש הענין של מסכת נדה כמו שהבאתי בריש המסכת על זה שסיים את מסכת נדה ועי"ז רבינו גילה את הענין של הגיהוק שהוא נשימה כפולה, ע"ש].

יהושע, אותיות י"ה עשו, שבא להכניע ולאבד מלכות הרשע, וכמו שארז"ל שכל המלחמות נגד הל"א מלכים ועמלק היו דייקא על ידי יהושע, וכתיב כי יד על כס י"ה, שאין השם שלם עד מחיית עמלק מגזע עשו.

אכן רבי יהושע שמע רק שבחי' בתולה אינה מטמא מעת לעת, כי היא נקייה מתחילתה, אבל שאר הנשים שכבר ראו דם לא שמע שגם מהן יש שאינם מטמאין מעת לעת. ויתכן שזה בחי' יסוד אש. ובמצב של חסרון שהיו ישראל באותן הימים והרוח סערה מסביבם, לא ראה היכולת להכניע את הרשעים.

ורבי אליעזר הגדול קבע שד' נשים דיין שעתן, ושמואל קובע שהלכה כרבי אליעזר בטהרות בד' דברים, היינו בחי' שזכה לטהר את כל הד' יסודות (בתולה – אש, מעוברת – מים, מינקת – רוח, זקנה – עפר, כנלע"ד), וזה מרומז בשמו, כי רבינו הביא כאן שהראשי תיבות של הד' יסודות הם: אמער, כי מ' הוא ל"י בשם אליעזר, נמצא שהשם אליעזר כולל בו אותיות של הד' יסודות ועוד זי"ן מלשון זן, הוא בחי' הצינור שממשיכים החיות מהד' יסודות. ולכן נדו את רבי אליעזר, דהיינו שהוא ירד להמדות רעות של הרשעים להכניעם, ועל כן רבי אליעזר נקרא על שם זה, שמותי, כמו שישראל נקראים דייקא על החסרון של צפון (סוף אות ב) ונקראים ניה סערה (סוף אות ג). ולבסוף גבי דיליה, היינו בסוף חייו, בפטירת רבי אליעזר הועמד טהרת כל הד' נשים.

ובזה מיושב הקושיא הנ"ל שלכאורה סותר את עצמו, שתחילה אמר אתה לא שמעת, ומשמע שלא שלא כלום, ואחר כך אמר אתה שמעת אחת. כי עד שלא ישמע ויקבל שלמות על כל הד' הרי לא קיבל כלום, כי לא יכול לעמוד נגד הרשעים בשעת הצלחתן.

בס"ד

ח' סיון, התשע"ב.

מסכת נדה דף ח: איזו היא בתולה כל שלא ראתה כו' תנא ג' בתולות הן בתולת אדם בתולת קרקע בתולת שקמה וכו'. נראה לפרש על פי לקוטי מוהר"ן תורה נז – שאלו תלמידיו את רבי יוסי בן קסמא אימתי בן דוד בא וכו'. אמר להן לכשיפל השער הזה ויבנה, ויפל ויבנה, ויפל, ואין מספיקין לבנותו, עד שבן דוד בא (סנהדרין צח). שמבואר שג' פעמים שער ארם, שהוא מלכות דסטרא אחרא קם, וצריכים להפילו, וזה בחי' הג' בתולות, דהיינו שלא הוקם שערי ארם.

בתולת אדם, זה בחי' אמונה, ולכן נפקא מינה לכהן גדול, שזה בחי' אתה כהן לעולם הנאמר באברהם אבינו ראש למאמינים, ונפקא מינה לכתובה מאתים, בחי' אנכי נפשי כתבית, בחי' אמונה.

בתולת קרקע, זה בחי' אור האבות, שלהם נבטח ירושת הארץ, וזה נפקא מינה לנחל איתן, בחי' האבות הנקראים איתני הארץ, ובפרט בחי' יעקב בחי' נחל, נחלה בלי מצרים. וזה נפקא מינה למקח ולממכר, כי האבות זה בחי' ידים, שעל ידם משא ומתן.

בתולת שקמה, זה בחי' שבת ושלום. בחי' (שופטים ה:ז) חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי, חדלו זה בחי' שבת ופרזון זה בחי' צדקה, שהיו נמנעים עד שקמתי. וכן שקמה, הש' מתחלף בא"ת ב"ש לב' והרי בק"מ המבואר בתורה שם (נז:ג – ר"ת בשמן קדשי משחתיו, וסופי תיבות של שמות האבות אברהם יצחק יעקב). ולכן נפקא מינה למקצצה בשביעית, בחי' שבת. ונפקא מינה למקח ולממכר, בחי' צדקה שהוא תכלית המו"מ.

והנה לא נמנה בתולת הדמים ביניהם, כי זה בחי' הדיבור של שבת, כי גם הידים מקבלים ומוסרים דבר ה', עד שזוכין ממש לבחי' דבר דבר דיבור של שבת. כי יש כמה דמים שהאשה רואה ועדיין היא בבחי' בתולת הדמים, כי יש דיבורים של הבריאה, שהם דבר ה', אבל הם דבר ה' של ששת ימי המעשה, בחי' דם של נישואין ולידה. וזה מה שאיתא בגמ' שבתולת הדמים יש לה שם לווי, בחי' אותיות וי שלום, חסרון שלום, גם בחי' לווי, זה בחי' שלום, בחי' חיבור כמבואר במ"א בלקוטי מוהר"ן. וזה בחי' אדברה נא שלום.

ולכן בתולת הדמים נקרא שאין בהם מעשה. כי הדיבור של שבת זה בחי' משה"ו והיה מעשה הצדקה שלום.

וזה בחי' בתולת הדמים מידי דהדר לברייתו, בחי' ששת ימים של הבריאה.

וזה כשם שהשאור יפה לעיסה, בחי' חמץ, בחי' צום, בחי' שלום בלי פה. כך דמים יפין לאשה, בחי' שלום שיש לו פה. ותניא משום ר"מ כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין, בחי' וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך, בחי' שלום, אל תקרי בניך אלא בוניך, בחי' קריאה של שבת.

אלא כי קתני מידי דקפיץ עליה זבינא, כי בתולת הדמים הוא להיפוך מהג' בתולות הנ"ל, שהם למעלייתא, ואילו הדיבור בשבת הוא המעלייתא לא בחי' בתולת הדמים. וזה מידי דקפיץ, מידי זה הידים בחי' האבות שעל ידם זוכין לשבת כמבואר בתורה הנ"ל. וזה דקפיץ, כי קץ זה בחי' שבת, כמבואר בתורה הנ"ל בחי' ותנוח ותעמד לגורלך לקץ הימין. ונוסף להקץ יש הפ' – ק'פי'ץ, בחי' הדיבור של שבת. כי הג' בתולות הם מדרגות להגיע לדיבור של שבת, משא"כ בתולת הדמים היא מניעת וחסרון הדיבור.

והנה רבינו נותן עצה להגיע לכל זה על ידי בחי' יעקב הינו על ידי נדר. ולכן הגמרא מסיימת, ת"ר איזוהי בתולת קרקע, כי עיקר הבטחת הארץ היה ליעקב אבינו, כל שמעלה רשושין ואין עפרה תיחוח – בחי' אבן, שזה בחי' נדר כמבואר שם סוף אות ג. נמצא בה חרס בידוע שנעבדה, צונמא, הרי זו בתולת קרקע. צונמא זה אבן, וגם הצ' מתחלף בש', באותיות המתחלפות של השיניים (בחי' אבן, בחי' שיני הסלע) זסשר"ץ, והרי הוא לשון של שמן, בחי' נדר כנ"ל.

יום ה' ב' חשון התש"פ

דף יומי

מסכת נדה דף ח

תנא ג' בתולות הן, בתולת אדם בתולת קרקע בתולת שקמה.

בעזה"י נראה לפרש על פי תורה ט' בלקוטי מוהר"ן. שהתפלה מתקן ומשפיע לשלשה חלקי עולם, שהם עולם השפל עולם הכוכבים עולם המלאכים (שכ"ם). כי הנשמות המלובשין בתפלה המובאות לצדיק שבדור הם בבחי' (תהלים מה) בתולות אחריה ריעותיה מובאות לך (לשון רבינו בתורה ב:ז).

בתולת אדם זה בחי' עולם המלאכים, כמו שכתב רש"י בספר יהושע (ו:כג) שהמרגלים ששמרו עצמן מן העברה עם רחב הזונה נקראו מלאכים.

בתולת שקמה זה בחי' עולם הכוכבים, בחי' דרך כוכב מיעקב ו"קם" שבט מישראל (ריש אות ב).

בתולת קרקע זה בחי' עולם השפל.

וכל אלו בחי' בתולה היא לשבח.

בתולת דמים לא קפיץ עליה. וגם עצם סילוק הדמים בחי' חסרון ההשתוקקות, כי התאווה בדם, כי הדם הוא הנפש, והנפש הוא הרצון והכיסופין. ואין בניה מרובין. והנה חסרון בבנים הוא חסרון בבחי' אבן, אב ובנין, חסרון בתפלה (סוף התורה), וממילא יהיה חסרון בבחי' ואל אמה תכלנה מלמעלה שהוא מלשון ותכל נפש דוד, שהקב"ה לא יחמוד לשכון אצלה (אות ג).

ועל פי תורה ט' יכולים לראות סדר הענינים בעמוד ח: שמתחלה הגמרא דנה באיזה מקום מבדילים בשמונה עשרה, הבדלה זה בחי' קריעת ים סוף, ומבואר בתורה ט' שזה בחי' מה שכל אחד צריך למצוא השער של השבט שלו מהי"ב שבטים. ורבי חנינא בן גמליאל אמר משום אבותיו שער אחד וליה לא ס"ל. כי אבותיו אמרו בחונן הדעת, שהיו זוכים למצוא את השער שלהם, ולכן כלפי העולם רבי חנינא היה צריך להראות שכן הוא בדרך כלל שהבן הולך בשבט אבותיו, אבל ליה לא ס"ל, כי לאו דוקא היה זוכה לדעת כראוי למצוא את השער של השבט שלו, ולכן ההבדלה שלו היה בהודאה, כי דרך הודאה זוכים לאמת, כמבואר היטב בלקוטי מוהר"ן תנינא ב:ד (וכשזוכין לתודה הלכה עי"ז נתגלה אור האמת ומאי בהדיבור וכו' ע"ש), ועל ידי אמת זוכין להאיר אור השם ולמצוא הפתח והש"י שוכן אצלו, ולא מבואר בתורה אם זה מציאת השער של השבט שלו, או שזה שער מיוחד, שאיך שהוא מאיזה שבט, על ידי האמת יהיה לו פתח, ומן הסתם זה שניהם ואכמ"ל. ורבי עקיבא אומר אומרה ברכה רביעית בפני עצמה, זה הדרך השלישי המבואר בתורה ט' איך למצוא השער הנכון על ידי התקשרות להצדיק, כי הצדיק בעצמו הוא בחי' מלך, מאן מלכי רבנן, שפורץ דרך לעצמו דרך המלך, ורבי עקיבא הוא בחי' יוסף הצדיק כמש"כ הרמח"ל, ולכן הצדיק בעצמו הוא בחי' ברכה רביעית בפני עצמה.

ואחר כך הגמרא דנה בענין הקטף שהוא בושם של ריח, עם יש בו דין שביעית. וזה ענין שצריכים לקשר התפלה לצדיק הדור שהוא בחי' משיח שמורח ודאין, כי כל התפלות הם בחי' חוטם (אות ד).

ושוב הגמרא דנה על כל המיני תפילות עם הנשמות המובאות לצדיק כמו שבארנו למעלה בס"ד.

ואז הגמרא דנה בדין הכרת העובר בשלשה חדשים, שהוא בחי' תיקון תחתים שנים ושלישים, כי ג' מדורות באשה וכו', וכל חודש לעומת מדור אחד של מלאות העובר בכל הג'.

בס"ד נ נח נחמ נחמן מאומן

ט' סיון התשע"ב.

מסכת נדה דף ט. מבואר הדין שמניקה אינה מטמאה מעת לעת כל כ"ד חודש. ונחלקו ר”מ ורבנן במניקה שמת בנה תוך כ”ד חודש או שממשכת להניק אחר כ”ד חודש. ונראה לפרש על פי תורה נט (גמטריא נדה) בלקוטי מוהר"ן שהמקרב בני אדם לעבודת השם יתברך זה טוב מבנים ומבנות, אבל הוא צריך לשמור את עצמו שלא יתאחזו בו הקלפות. וזה על ידי שהוא שופט את עצמו, שמזה נולד התלהבות ששורף את הקליפות. והוא מכלכל דבריו במשפט להנפשות המתקרבות. ומבואר שהנפשות המתקרבות הם מוסיפין כבוד ה', ונפשו של המקרבן בתוך כל הנפשות, ושורש הנפשות זה עשירות, שהיא חומה, אבל יש סכנה מהשורש גופא שיפיל אותו לכעס ומהחומה יעשה חמה, ויאבד נפשו ח”ו. ועל כן הוא צריך את המשפט בב' בחינות, א' לכלכל דבריו במשפט שלא יתגבר הרע בהתלמידים, ולבער את הרע שבהם, ועי"ז הוא מוסיף ומגדל שמו ונפשו.

ובזה יש להבין שאשה היולדת, שזה בחי' עושה נפשות חדשות לעבודת השם, הכ"ד חדשים שהיא מנקת זה בחי' הכ"ד בתי משפט. ור' מאיר סובר שהעיקר אינו הזמן של הכ"ד חדשים, אלא שהיא מנקת, כי דם נעכר ונעשה חלב, וכל זמן שהיא מנקת, מתקיים מי יתן טהור מטמא לא אחד (שאגב יש פירוש לזה בלקוטי מוהר”ן תורה נא ע”ש). כי ר”מ סובר שעיקר השמירה של המשפט הוא בבחי' יכלכל דבריו במשפט, וכל זמן שמיניקים כראוי אזי נשמר מהטומאה. והחלב שעמו נפשו מלמדת ומקרבת הנפשות, שורשו ממש מאותו מקום שבו שורש הרע, ולכן זה ממש בחי' מי יתן טהור מטמא.

ורבנן סברי שעיקר שמירת המשפט זה ההתלהבות לבער את הרע, וזה בעיקרון בהתחלת הלידה וההתקרבות שמקרבין הפשות (וכמבואר בתורה כ', שהצדיק קודם שאומר את התורה משתמש עם זכויותיו לבער את הרע שבהם), ולכן בשעת הלידה יש התגלות של המשפט הזה, ומזה מתפרק אבריה עד כדי כך שכל הכ"ד חדשים הם בבחי' בתי המשפט, ונשמרים מטומאה.

בס"ד נ נח נחמ נחמן מאומן

י' סיון התשע"ב.

מסכת נדה דף י'. אלא ר"א היא (שכיון שלא ראתה ג' פעמים נהיית מסולקת דמים) ובוסתות סבר לה כרבי, ע"כ. הענין שהפסקה של ג' פעמים סימן על סילוק דמים, יש לפרש על פי תורה ס' בלקוטי מוהר"ן, שמבואר שם שצריכים שיתפשט היראה על כל חלקי העשירות ע"ש. והנה העשירות היא בחי' שורש הנפשות (כמבואר בכ”מ, ובכללן בתורה נט), שהם בחי' דם, כי הדם הוא הנפש. וכיון שיש ג' בחינות של עשירות, על כן כיון שעבר ג' עונות ולא ראתה הרי זה סימן על סילוק הדמים. ובחזקת הוסת סבירא ליה כרבי, כי הכי מסתברא, כי הג' עשירות הם כנגד הג' יראות, יראת שמים של הרבי, יראת הרבי של התלמיד, ומורא אב של הבן, והנה עיקר דם נדה היא סימן על הכשר ויכולת לידה, ועל כן בשנים מהנ"ל על כרחך יש סימן על לידה, כי בשנים יכלל הבן, ואם לאו אז זה כולל הרבי והתלמיד, שביחד זה גם כן בחי' אב ובן.

בדף י: מעוברת והיא מניקה וכו' דימי עיבורה עולין לה לימי מניקותה וימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה וכו' היכי משכחת לה איבעית אימא בלידה יבשתא ואיבעית אימא דם נדה לחוד ודם לידה לחוד ואיבעית אימא תני חדא, ע"כ. נראה לפרש על פי תורה ס' בלק"מ הנ"ל. דמבואר שם שיש ג' עשירות, וכבר הסברנו לעיל שהם כנגד הג' דמים של וסת האשה. והנה עוד מבואר בתורה ס' שם, שבלידה יש התגלות היראה, כי על ידי הלדה יוצאין דמים וגבורות שהן בחינת יראה.

והנה לכאו' הג' מיני עשירות שצריכים לפשט היראה עליהן, הן בעצמן כנגד הג' מיני יראה. העשירות של קרקע, זה בחי' יראת הבן, בחי' לנו הוא ולבנינו. עשירות של משא ומתן, זה בחי' תלמיד, שעל ידי התלמידים יש משא ומתן בההלכות. עשירות של "בידו" שלומדים מהשקלים, זה בחי' יראת שמים, כמו דאיתא, שיראת שמים מילתא זוטרתא לגבי משה, ופרשו שם כי נקרא מלתא זוטרתא כי בידו לקיימו. וגם השקלים לכפר, זה בחי' החכם כמובא בכ"מ מרבינו הפסוק ואיש חכם יכפרנו.,

הרי מבואר שיראת הבן זה בחי' העשירות של אשה קרקע עולם, וזה בחי' ארץ יראה, וזה בחי' לידה יבשתא. ואיבעית אימא שדם לידה לחוד ודם נדה לחוד – יש לפרש דס"ל שכל הדמים של העשירות הם כולם נכנסים לתוך הוולד, (ויתכן שבוולד גופא יש הדמים והגבורות שמראים היראה, אבל לא נראה לי כן), והדמים והגבורות של הלידה זה התגלות של יראה מהש"י, נתוסף להג' בחינות יראה שכבר השיגו. ואיבעית אימא תני חדא, ס"ל דע"כ התגלות היראה על ידי הלידה היא מאותו היראה שהשיגו.

וכיון דמטי לידן תורה ס', נראה לפרש בזה עוד דרך להבין נ נח נחמ נחמן מאומן. ע' היטב בתורה ס' באריכות, ובפרט באות ט שמפרש בפירוש התהליך להעיר בני האדם בבחי' שופר, שידוע שזה בחי' השיר פשוט כפול משולש מרובע (ר"ת כשפ"ר), וזה ענין להתיר פה אלמים (ר"ת אלף, שזה בחי' ראש השנה ורבינו), שזה ע"י בחי' יראה, שהיא בחי' עשאה כאוצר שצר למעלה ומתרחב למטה – שזה ממש ענין של נ נח שהולך ומתרחב. והדיבור בחי' זיווג דנשיקין שעי"ז מקבלים הבוטחים בה', דהיינו הכלי הולדה, כח, שעי"ז יש זיווג דגופין, והרי הבוטחים, זה בחי' אומן. הרי מבואר שנ נח נחמ נחמן מאומן, שהוא חינוך הדיבור ביראת השם, הוא בחי' זיווג דנשיקין, ומאומן, בחי' הכליות הבטוחות, זה בחי' זיווג דגופין.

יום א' ה' חשון התש"פ

דף יומי

מסכת נדה דף יא:

אי יושבת (בדמי טהרה של היולדת) מאי למימרא (מה החידוש שאינה צריכה לבדוק) מהו דתימא תיבדוק דדילמא קבעה לה וסת קמ"ל דמעין טהור למעין טמא לא קבעה, הניחא ללוי דאמר שני מעינות הם, אלא לרב דאמר מעין אחד הוא תבדוק דילמא קבעה לה וסת, אפילו הכי מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה, ע"כ.

והיינו יכולם לפרש ההוה אמינא והמסקנה לפי רב שיש לחקור בדמי טהרה, אם הדם בעצם טמאים רק מכח גזירת התורה הטמאה בטלה כמו בטל בשישים, וזה היה ההו"א ועל כן ס"ד שעל כל פנים יקבעו וסת, או שגזירת התורה שאין לדם הזה טומאה כלל ולכן אי אפשר לקבוע על ידם כלל.

ובאמת מנא ידעינן זה. ואולי י"ל שניתן ללמוד ממה שימי טהרת הנקבה כפליים מהזכר, דבשלמא יש לה כפליים של ימי טומאה, כי רגליה יורדות מות (משלי ה) וכתב רבינו בתורה י:ח ז"ל כי עיקר העכו"ם תלוי בה שהיא בחי' רגלין ע"ש. וידוע שטומאת העכו"ם נמשל לטומאת נדה (עיין תורה כג), אז מובן שטומאת הלידה של נקבה, דהיינו כל הסיגים וכחות הטומאה של הקליפה הקודמת את הפרי וכדומה תהיו מרובים אפילו כפליים של לידת זכר, אבל למה תהיה טהרתה כפליים, ועל כרחך כמו שרבינו כתב שם ז"ל ועל כן עיקר תקון העבודת אלילים על ידה, ועל כן דייקא אסתר ברוח הקודש נאמרה וכו' ע"ש. ורוח הקודש הוא בחי' פי שנים מרוחך. היינו שמבואר שאין הטהרה של הנקבה סתם שניצלת מהטומאה אלא שעושה תיקון, כי עיקר התקון על ידה. ומאחר שרואים שימי טהרה של הנקבה קובעים שגם הדם מתוקן, לא רק כבוש ונכפה, ידעינן שכן הוא הדין בימי טהרה של הזכר. [וטומאת הנדה מבחי' הזכר, מבחינת מה שצריך תיקון מצד בחי' מרדכי, בחי הידים, מצינו בתורה כב שקלקול החות"ם היא בחינת ידיכם דמים מלאו – כי יד במילואו – יוד דלת בגמטריא נדת].

והנה רמז לימי טומאה וטהרה של נקבה מצאתי ת"ל בתהלים (עט:יב-יג) והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך אדנ"י. ואנחנו עמך וצאן מרעיתך נודה לך לעולם לדור ודר נספר תהלתך. הרי כיון שטמאו אותנו טומאת שבעתים, אנחנו מבקשים להשב להם אותה שבעתים אל חיקם, וחיק הוא כינוי גם לערוה (כמו בפרשת השבוע, לך לך טז:ד נתתי שפחתי בחיקך), וגם חרפה הוא ענין של מקום הבושת כמובא בדברי רבינו, וזה חרפתם אשר חרפוך, חרפה על חרפה, כי טומאת הנקבה היא כפליים. וי"ל שעיקר הנקמה שאנחנו מבקשים זה "והשב" כמו שרבינו גילה בתורה י' שהוא ראשי תיבות הר שדה בית, שהוא ענין מה שיעקב אבינו העלה את התפלה עד כדי כך שגם העכו"ם יהיה להם השגה בגדולתו של השם יתברך, ע"ש, ועל ידי זה גדול ה' ומהולל מאד מסטרא דמותא שהוא בחי' עכו"ם כמבואר שם. אבל אנחנו "נספר תהלתך" נספר לשון ספיר ויהלום שהוא כולו אור טהור בלי שום אחיזה רע. וזה, ואנחנו עמך וצאן מרעיתך, מרעיתך דייקא, כי השורש ר"ע רמז לט' חדשים של העיבור, נ'ודה ל'ך ראשי תיבות פ' ימים ששומרת היולדת נקבה, ל'עולם ל'דור ו'דר, ראשי תיבות הס"ו ימי טהרה שבהם, ובהם בפרט נספר תהלתך. והכל בזכות ובכח רבינו הקדוש כמו שמרומז שמו בפסוק זה, עיין מה שכתבנו בלקוטי נ נח קמא.

וזה הפסוק שרבינו פירש שם (וירא כ:ז) ועתה השב אשת (-ראשי תיבות אדנ"י שפתי תפתח) האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה וכו', וחיה לשון להוליד, כמו חיות הנה בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו (שמות א:יט), כי כן נתקיים, אברהם התפלל בעדו וירפא אלקים את אבימלך וכו' וילדו (וירא כ:יז). הרי מבואר שעל ידי בחי' השב אשת, שהוא העלאת התפלה, יש בחי' לידה [וכעי"ז כתב רבינו בפירוש מאמר של רבב"ח ואחרך אחריכו ז"ל כי על ידי ביטול הגאוה היינו הע"א על ידי זה החכמה על תיקונה כנ"ל ועל ידי חכמה יחי ויאריך ימים כמו שכתוב החכמה תחיה וכו' עכ"ל כי רבינו כתב שם רק לענין תוכחת השכל שמוכיח וכו', אז עי"ז החכמה תחיה, אכן כאשר גם התפלה חוזרת, אז יהיה לידה ממש כנלע"ד]. ובתהלים הנ"ל אנחנו מתפללים שהטומאה החמורה תחול על הגוים ואנחנו נהיו טהורים בס"ו ימי טהרה שהם נקיים לגמרי כנ"ל ונספר תהלתך.

הרי שרבינו בתורה י' מדבר בעיקר על לטהר האשה לבעלה, להמשיך רוח של הצדיק שמבטל את הגאוה והעבודה זרה, וזה ענין הרקודין והמחאת כף, וכן ענין של קרבן עומר שעורים בחי' מרדכי ואסתר, ובחי' ספירת העומר, כולו להכשיר ולהכין את האשה, להשוות האשה לאיש, כי על ידי הרוח הנ"ל נתייחד קוב"ה ושכינתיה ונמתקין הדינים. ואחר היחוד הזה יש לידה, והוא בחי' בית יעקב, בחי' בית יעקב לכו ונלכה באור י' (ישעיה ב:ה) ופרש"י האומות יאמרו להם וכו'. כי התפלה חוזרת להצדיק בשלימות בבחי' בית שהוא בחי' יישוב שבו אפילו העכו"ם מודים ומכירים בגדולת השם יתברך. ועכ"ז בכל לידה יש טומאת הלידה, עד שמגיעים לימי טהרה, ועל זה התפלל אסף בתהלים הנ"ל שאותה טומאה תחול על הגוים בלבד, ואנחנו נצא מבריקים כספירים נספר תהלתך וכמשנ"ל.

יום ב' ו' חשון התש"פ

מסכת נדה דף יב.

אמר ר' אמי אמר רבי ינאי וזהו עדן של צנועות וכו' וכו' ת"ר חמרין ופועלין והבאין מבית האבל ומבית המשתה נשיהם להם בחזקת טהרה ובאין ושוהין עמהם בין ישנות בין ערות במה דברים אמורים שהניחן בחזקת טהרה אבל הניחן בחזקת טומאה לעולם היא טמאה עד שתאמר טהורה אני וכו' לעולם בשיש לה וסת וכיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו, ע"ש. וכן במשנה לקמן (טו.) כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן הבאין מן הדרך נשיהן להן בחזקת טהרה.

נראה לפרש בעזה"י על פי תורה יא בלקוטי מוהר"ן שאיך יכולים לזכות לבוא לתבונות התורה לעומקה, על ידי הדיבור המאיר, ואיך זוכים לדיבור המאיר על ידי כבוד, בחי' ביטול כל גאוה נגד כבוד ה', וכבוד עם ו' דייקא, בחי' תיקון הברית, ויש ב' בחינות בזה, בחינת יחוד עלאה ויחוד תתאה, והם בחי' הלכה וקבלה ע"ש.

והנה אלו שבאים מן הדרך רחוקה, וכן החמרין שהם רק מרחיקים שבעה ימים ואפילו אלו שבתוך העיר בבית האבל, והם שומרים את הברית להתיחד עם נשותיהם, והברייתא מדברת בנשים שעוסקים בטהרה דייקא, ועל כן הם בבחי' צנועות כמבואר בגמרא לעיל, ולכן הם בחי' כבוד, וזיווגיהם בחי' תיקון הברית, הרי הו' של כבוד, על כן כיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו, שדיבורי פיו יאירו לו למצוא מקום תשובה, וכתב תוספות (ד"ה כיון) ז"ל כיון שבא מן הדרך מפייסה ותובעה לתשמיש ואי חזיא כבר רמיא אנפשה שהרגישה בשעת ראייה וזוכרת, ע"כ. וזה בחי' ותגל מרגלותיו ותשכב (בפירוש רבב"ח).

גמרא: אמר ליה רב פפא לרבא מהו למעבד כי מתניתא, רב פפא זה בחי' דיבור פה, בחי' פיפיות, וזה אמר ליה רב פפא, שכדי להגיע לבחי' רבא בחי' תבונות התורה לעומקה זה על ידי האמירה, וזה רק בתנאי שהאדם משים עצמו כאין נגד כבוד ה', בחי' "מהו" ובחי' כבוד עם ו', בחי' ברית, וזה כי מתניתא, כי מתניתא זה ברייתא, לשון ברית. א"ל סודני, פרש"י תלמיד חכם על שם (תהלים כה) סוד ה' ליראיו, עכ"ל, לא, דמגניא באפיה, דמגניא לשון מגן, בחינת תבונה תנצרך (משלי ב), שהוא בחי' תבונות התורה לעומקה שהביא רבינו בריש התורה. באפיה, כי חכמת אדם תאיר פניו.

והנה מפשטות לשון רבינו, ובפרט באות ז' (לפני המאמר של רבב"ח), משמע שאפילו אלו שהם בבחי' רזין דרזין, בבחי' יחוד עלאה, גם הם צריכים דיבור המאיר כדי לבוא לתבונות התורה לעומקה. והאם צריכים לומר, שתבונות התורה לעומקה הוא אפילו יותר עמוק ונסתר מרזין דרזין, או שהוא מאותה בחי' רק שתמיד יש להעמיק יותר ויותר. אכן הנראה ששם רבינו אינו מדבר על השגת הסוד אלא על בחינות תיקון הברית והיחודים השייכים לאותם בחי' של הלכה והסודות. ולכן מי שבא בסוד ה', בחי' סודני כנ"ל, זאת אומרת שכבר נעשה על ידו בחי' יחוד עלאה ויחוד תתאה.

גמרא: אמר רב כהנא שאלתינהו לאינשי ביתיה דרב פפא ודרב הונא ברי דרב יהושע כי אתו רבנן מבי רב מצרכי לכו בדיקה, ואמרו לי לא, ולישיילינהו לדידהו, דילמא אינהו קא מחמירי אנפשייהו.

שאלה זו הוא המבואר בפירוש רבב"ח, שעל ידי עון הגדלות לא חזרנו לארצינו, כי כל המתפאר חכמתו מסתלקת, וזה בחי' אינשי מלשון שכחה, כמו שכתוב אצל מנשה, כי נשני אלקים, ונמצא שהם חסרים מהבית. וזה כי אתו רבנן מבי רב, כאשר ח"ו נתקעים בבחי' שבע בתי ע"ז, בחי' גאוה וגדלות, בחי' בי רב, מצרכו לכו בדיקה, הם יש איזה צורך ותועלת בהבדיקה (וכמו שמצינו בתרגום לא אלוה, דלית בהון צרוך), אתמהה, כי לא יועיל. ולישליילינהו לדידהו, דילמא אינהו קא מחמירי אנפשייהו, כי דילמא יש להם ענוה בשביל גדלות. וזה מה שרש"י מביא פירוש משובש ז"ל ומצריכים בדיקה לנשותיהן, ומורים דצריכה בדיקה להחמיר והם אין מציריכין נשותיהן לבדוק, ושיבוש הוא דלא היינו מחמירי אנפשייהו אלא מקילי אנפשייהו ומחמירי לאחרים וחלילה לעשות כן, עכ"ל. כי מקילי לנפשייהו זה בחי' ובעינן למיחת, להוריד עצמן להיות ענוים, אבל רק כדי להתכבד, בחי' להחמיר לאחרים, להשיג הכבוד מהם. וזה שיבוש גדול וחלילה לעשות כן.

ולכן דייקא רב כהנא עמד על זה, כי הכהן בבחי' תיקון הברית כמו שמצינו אצל פינחס, ורק על ידי תיקון הברית בבחי' יחוד עלאה ותתאה זוכין לענוה אמיתית, וכבוד אמיתי, ורק אזי יאיר הדיבור ויהיה צורך, פירוש תועלת, מהדיבור להאיר לכל המקומות שצריכים תשובה. ודרב הונא, לשון הון ובחי' אקורי נפשיה, יהושע, שהנחיל את הארץ.

יום ג' ז' חשון התש"פ (נכתב למחרת)

מסכת נדה דף יג:

ת"ר הגרים והמשחקין בתינוקות מעכבין את המשיח בשלמא גרים וכו' אלא משחקין בתנוקות מאי היא, אילימא משכב זכור, בני סקילה נינהו, אלא דרך אברים, בני מבול נינהו, אלא דנסיבי קטנות דלאו בנות אולודי נינהו, דא"ר אסי אין בן דוד בא עד שיכולו כל הנשמות שבגוף שנאמר (ישעיה נז:טז) כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי.

והנה בודאי לא כל הגרים מעכבין את המשיח, ואדרבה על ידיהם בא כבוד ה' ומשלימים הדעת וכו', וכן לא כל הנושאים קטנות מעכבין את המשיח, וכן כתב המאירי בפירוש כאן (ד"ה אף) שאם כוונתו לטובה הרי זה מותר, ולפעמים אפילו היא העצה לעשות לכתחילה.

ולכן נראה לפרש טעמא שהגמרא תפס דוקא שנים אלו כי בשניהם תקותם רבה. כי הגרים שבאים מקדשת הזווג של צדיקים, על כן הם יודעים גדל יקר קדשת הצדיקים וכו' (לקוטי מוהר"ן תנינא תורה עב) וזה אותיות יתרו ס"ת ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו, שזה בחי' הכח להמשיך חיים, להחיות את השפלות בחי' משה, שהוא החיות הנצחי. וכאשר קשים גרים לישראל כספחת, היינו אברים נגועים, חסרים החיות של השפלות, הרי זה מעכב כל תכלית המשיח.

וכן הוא לענין המשחקין בתינוקות, העיכוב הוא בבחינה זו שאינם נותנים להמשיך רוח הצדיק לעולם. והנה רוח חיים בא מן התורה, ורבינו כותב בתורה יב, שהשכינה נקראת תורה שבעל פה, והיא בחי' תוצא הארץ נפש חיה, וצריכים להזדווג בה. אבל אלו שמתיחסים להתורה כמו לתינוק, אז אם זה חס ושלום למטרת משכב זכור, שכולו אינו אלא לקנטר כי רבינו אמר שאסור ללמוד זכות על משכב זכור, כי כל ענינו אינו אלא לקנטר, וזה שהופכים את התורה לבחי' זכור להתגרות ולקנטר, אז בני סקילה נינהו. ואם זה דרך אברים, היינו לימוד להתייהר ח"ו, שהוא היפך השפלות של משה שיש בכל האברים הנ"ל, אלא לגדל האברים לתפוס יותר מקום בגאוה, אז הם בני מבול, לשון עירבוב (רש"י ריש פרשת נח פסוק יז), כמו שכתב שם רבינו בסוף תורה יב, היינו כשהתורה שבעל פה נופלת ונתערבב לצירופים אחרים.

אלא דנסיבי קטנות, זה בחי' הלומד תורה שלא לשמה סתם (ועל פי רוב הלומדים אינם הגונים – לשון רבינו בתורה יב:א, על כן סתם הברייתא המשחקין בתינוקות), ובזה יש בחינות כמו שיש בחינות בגרים כנ"ל, כי קיי"ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אכן יש שקובעים לימודם לתכליתה שתהיה שלא לשמה, ועל כן אין בלימודם הזיווג עם השכינה, ואין בן דוד בא, בחי' הרוח של התורה שבעל פה, כמו שרבינו כתב בסוף תורה יב, שדוד זה בחי' תורה שבעל פה, והלומד שלא לשמה זה להתיחס להתורה בקטנות, דהיינו חסרון הדעת והחסד לזולת, ועל כן לא גורמים הזיווג בלימודם, והרי זה בכלל מוצאי שכבת זרע לבטלה ר"ל, וזה בחי' ש"ד יהודאין המבואר בתורה יב, כי מהלימוד לריק נברא מזיקים כמו זרע לבטלה ר"ל, וכאשר אין זיווג אז חסר הבחי' של יכולו כל הנשמות שבגוף, כי הלמדן על ידי שלומד תורת התנא על ידי זה מחזיר נפשו של התנא לתוך גופו של התנא, החזרת נפש לגוף, כמבואר שם בתורה יב בפירוש מאמר רבב"ח, והצדיק שבגן עדן ציית לקליה כמ"ש (שיר השירים ח) היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך (וכמובא בזוהר לך לך דף צב.), ויש לו תענוג גדול מזה, וזה לשון שיכולו, מלשון ויכל נפש דוד, שהצדיקים יש להם כלות הנפש לזה.

וזה הפסוק, כי רוח מלפני יעטוף, עטיפה לשון לבוש (כמבואר שם במפרשים), כי התורה שבעל פה כרחל לפני גוזזיה, שהכל גוזזין ופוסקין ממנה הלכות, והם נעשים לבושין, כמ"ש (משלי כז) כבשים ללבושיך וכו' (יב:א) ונשמות אני עשיתי, שצריכים להביא את נשמת הצדיק חזרה לעולם העשיה לתוך גופו.

יום ד' ח חשון התש"פ

דף יומי

מסכת נדה דף יד:

משתבח ליה רבי לרבי ישמעאל ברבי יוסי ברבי חמא בר ביסא דאדם גדול הוא, אמר לו לכשיבא לידך הביאהו לידי, כי אתא א"ל בעי מינאי מילתא, בעא מיניה, בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם מהו, אמר לו כדברי אבא אימא לך או כדברי רבי אימא לך, א"ל כדברי רבי אימא לי, אמר רבי ישמעאל זהו שאומרין עליו דאדם גדול הוא? היאך מניחין דברי הרב ושומעין דברי התלמיד? ור' חמא בר ביסא סבר רבי ריש מתיבתא הוא ושכיחי רבנן קמיה ומחדדי שמעתתיה.

נראה לפרש בעזה"י על פי תורה יג בלקוטי מוהר"ן, הא דמשתבח רבי ברבי חמא היינו בחי' המבואר שם במאמר רבב"ח ורמיא קלא לחברתה, חברתי מי שבקית מידי בעלמא דלא שטפתיה, וניתי אנא וניחרביה, בחי' שמא שבקת איזה מדה בעולם הזה שעדיין הוא מושלת עליך ואין אתה יכול להתגבר עליה וניתי אנא וניחרביה, היינו אסייע לך לכלות את המדה הזאת ממך. ורבי ישמעאל אחז כמו תשובת הגל השני, פוק חזי גבורתא דמרך שהוא החכם דאפילו כמלא חוטא דחלא לית דעבר, שלא בכחם זכו לעלות אלא בכח החכם, וזה מה שענה, לכשיבא לידך הביאהו לידי, דהיינו אפילו כאשר יבוא לידך, להשליטה במדות שלך, הביאהו לידי, כי הוא יעלהו בבחי' ולוקח נפשות חכם כמבואר שם באריכות. וזה השכל אחת לקבץ את הנפשות.

גמרא: כי אתא א"ל בעי מינאי מילתא. זה השכל השני להעלות את הנפשות. בעי מיניה, כי השאלה היא בחי' העלאת הנפש מ"ן, בחי' נפשי בשאלתי (אסתר ז:ג), וזה מילתא, בחי' מילה שהיא ראשי תיבות: מי יעלה לנו השמימה [ויקחה לנו] כדאיתא בזוהר. ועוד מילתא היא בחי' כלי מילת, בחי' כתונת פסים (עי' למשל במסכת שבת דף ל:), בחי' לבוש, כי הנפשות נעשין לבוש להחכם (יג:ה).

גמרא: בעא מיניה בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם מהו. זה בחי' ארי' שבבחי' נפש, שהוא מלקט מרת הנפש, היינו פגם הנפש עם בשמי, עם הרצון הטוב. ובבחי' שור שבנפש, בחי' ויענך ויעיבך ויאכילך את המן, כי המן היה מונח בקופסא. ועיקר מרת הנפש, היא עצבון הפרנסה בחי' דם נדה, ותיקונה על ידי לידת התורה ומשה משיח, ואזי הנחש נשיך ולחיך הדם ומקבל דיליה, ומקבלים התורה וההשגחה ורואים עין בעין כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם.

גמרא: כדברי אבא או כדברי רבי, זה בחי' נשר שבבחי' נפש, שמחדש הנפש, כי האב הביא אותו לעולם הזה והרבי מביא אותו לעולם הבא.

גמרא: אמר רבי ישמעאל זהו שאומרין עליו דאדם גדול. זה בחי' אדם שבנפש, נפשות גדולות וקטנות.

גמרא: היאך מניחין דברי הרב ושמעין דברי התלמיד וכו'. זה בחי' אי דלינן טפי הוה מקלינן מהבלא כי יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים אשר מגיע עליהם כמעשה הרשעים וכו' שרואים צדיק ורע לו רשע וטוב, ומבואר בסוף תורה נו שזה ענין של צדיק שהלכה כמותו ורשע שמקורב לו וכו'

גמרא: מאי רבי ומאי רבי יוסי, אמר רב אדא בר מתנא וכו'. זה בחי' משא ומתן באמונה, אדא לשון משא, בחי' ואד יעלה, מתנא, מתן. כי כך מקבלים הרוב נדיבה כמבואר בריש התורה, בחדוה דנגונא דליואי. נגונא דליואי זה בחי' משא ומתן באמונה. וחדוה זה בחי' שמח וחלקו, וזה ההמשך -

גמרא: ואמר רבי זירא כשטימא רבי כר"מ וכשטיהר רבי יוסי לעצמו טיהר, ופרש"י לטעמיה אזיל, היינו שמח בחלקו. רבי זירא בחי' בית זרע שמשם אולידת התורה.

טז. משנה ב:ד תשמש לאור הנר. לאור הנר בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

יום ו' י' חשון התש"פ

טז: א"ר יוחנן אסור לאדם שישמש מטתו ביום מאי קרא שנאמר (איוב ג:ג) יאבד יום אולד בו והלילה אמר הרה גבר, לילה ניתן להריון ויום לא ניתן להריון, ע"כ.

והנה לפי מה שרבינו גילה בסיפור של השבעה קבצנים, מהבעטליר העור, הרי שייך לצדיק לזכור אפילו העת שהיה רק בהריון, וא"כ שמא איוב זכר שכך היה שהורה בלילה, אבל יתכן שהריון תהיה גם בלילה. וצ"ל או שרבי יוחנן לא זכה להשגה לדרגה כזו, או שהיה פשוט לו שאיוב לא זכה לדרגה כזה, א"נ שאפילו מעיקרא עיקר הדרשה כמבואר לקמן, א"כ נכתוב קרא גבר הורה מאי הורה גבר, לילה ניתן להריון ויום לא ניתן להריון.

ועמש"כ בסיפורי מעשיות שם, כי יש עוד פסוקים שיכולים לפרש שבאמת איוב זכר היטב (וכן עיין לקמן דף ל: שמשמע שזכר ימי העיבור).

[מוצאי] ש"ק י"א חשון התש"פ

דף יומי

נדה דף יז

[טז: אמר רבי שמעון בן יוחאי ארבעה דברים הקב"ה שונאן ואני איני אוהבן וכו'] והשמש מטתו בפני כל חי, אמר ליה רב יהודה לשמואל ואפי לפני עכברים, א"ל שיננא לא, אלא כגון של בית פלוני שמשמשין מטותיהן בפני עבדיהם ושפחותיהם, ואינהו מאי דרוש, שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור, רבה בר רב הונא מקרקש זגי דכילתא, אביי באלי דידבי רבא באלי פרחי.

וכו'

אמר רב חסדא אסור לו לאדם שישמש מטתו ביום שנאמר ואהבת לרעך כמוך, מאי משמע אמר אביי שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. אמר רב הונא ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום. אמר בא ואם היה בית אפל מותר. ות"ח מאפיל בכסותו ומשמש, תנן או תשמש לאור הנר וכו' ת"ש אע"פ שאמרו המשמש מטתו לאור הנר וכו'. תא שמע ושל בית מונבז המלך היו עושין ג' דברים ומזכירין אותן לשבח, היו משמשין מטותיהם ביום וכו' אימא בודקין מטותיהם ביום, הכי נמי מסתברא דאי ס"ד משמשין, מזכירין אותן לשבח? אין ה"נ דאגב דאיכא אונס שינה מגניא באפיה וכו' ע"כ.

נראה לפרש בעזה"י על פי תורה יד בלקוטי מוהר"ן, ואיתא שם (אות ה') אורזילא בר יומא, היינו בחי' כבוד שהוא בעכו"ם בזילותא, וזה אור זילא וכו' ע"ש. ומבואר שם שצריכים להעלות הכבוד לשורשו דהיינו ליראה, וזה ע"י ענוה שע"י ענוה זוכים לתורה, ובלימוד תורה צריכים לברך את התחילה, דהיינו שורשי הנשמות, וע"י הזיווגים של שרשי הנשמות, נולדים נשמות קדושות וגם נשמות הגרים ומתנוצצים ומאירים ומעוררין את הפושעי ישראל בתשובה.

ומבואר שם שיראה היא בלב, והיא בחי' אתכסיא, ויראה היא שלמות מכל מום, ועל ידו יש שלום בית, שהוא בחי' אור, וע"י יש תפילה, וע"י יש שלום כללי.

על כן נראה לפרש שהזיווג צריך להיות באתכסיא, כי צריכים לזווג שרשי הנשמות שהם באתכסיא, וצריכים לכוון להתכלית של הזווג שמכל הכבוד שיצא ויולד מזה, יהיה יראה שהיא באתכסיא. ולכן רב הונא קבע שישראל קדושים אין משמשין ביום. ורב חסדא אומר שיקלקל האהבה והשלום בית, כי השלום בית הוא בחי' אור, ועכשיו האור בזילותא, ואכן יש הו"א שאילו זה היה עוזר לשלום בית היה משובח.

ות"ח מאפיל בכסותו ומשמש. הלשון מאפיל יש לו לפחות ג' פירושים, א' להחשיך, ועד שני פירושים תמצא ברש"י בסוף פרשת וארא (שמות ט:לב) עה"פ והחטה והכסמת לא נכו כי אפילות הנה. (ואגב, הרמח"ל כותב ברזין גניזין ש"הנה" בגמטריא "המטה"), שאפילות לשון מאוחרות, או לשון פלאי פלאות. וי"ל שהתלמיד חכם מופקד לברך בתורה תחלה, וזה באתכסיא, ועי"ז הם ממשיכים נשמות בהירות וזכות לבניהם, אכן גם מצווים הם בהמצוה של וכבדתו (אות ה') כבדהו בכסות נקי, דהיינו להשליך הבגדים הצואים, דהיינו להחזיר בני אדם בתשובה ולהמשיך נשמות הגרים, ואלו הם בחי' המאוחרות. ומהם עיקר הכבוד, בחי' פלאי פלאות, שעי"ז הכבוד נעלה לשורשה ביראה ויש שלמות ושלום בית וזוכין לתפילה שהוא בחי' נסים (סוף תורה ט).

ועל ידי התפילה זוכין לשלום כללי, בחי' ורחמיו על כל מעשיו, שיינו שרחמי השי"ת יתמשך על כל הברואים, וכל הברואים יחרמו אחד על חבירו, ויהיה שלום ביניהם, כמ"ש (ישעיה יא) וגר זאב עם כבש וכו', ולכן כל מה שצדיקים זכו יותר לבחי' תפילה לשלום הכללי, הקפידו שלא יהיה תשמישם לפני שום בריה בעלמא, כי יש לכל בריה שייכות לתפילתם והתפלה צריך להיות בבחי' יראה בבחי' אתכסיא. אבל כל עוד שהאדם לא זכה לתפילה כזו שהוא לשלום הכללי, אין הבריות הקטנות, ואפילו לא עבדים ושפחות לפי בית פלוני, נחשבים שייכים שיהיה נחשב גילוי על האתכסיא.

יום ב' יג חשון

מסכת נדה דף יט

משנה: חמשה שדמים טמאים באשה האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג. ובגמרא א"ר אבהו אמר קרא דמיה דמיה, הרי כאן ארבעה, והא אנן חמשה תנן, אמר רבי חנינא שחור אדום הוא אלא שלקה וכו'. ובריש עמוד ב, הירוק עקביא בן מהללא מטמא, ולית ליה לעקביא דמיה דמיה הרי כאן ארבעה, אב"א לית ליה ואב"א אית ליה, מי לא א"ר חנינא שחור אדום הוא אלא שלקה, הכא נמי מלקא הוא דלקי, ע"כ.

ונראה לפרש בעזה"י על פי תורה טז בלקוטי מוהר"ן שכל העכו"ם נכללים בשתי אומות עשו וישמעאל (וידועים דברי הגר"א בספר קול אליהו סוף פרשת פנחס, שכתוב שעיר עזים ביום ראשון שני ורביעי – ל"ה כנגד ישמעאל, ושאר הימים כתיב שעיר סתם, ל"ה כנגד עשו), והם תרי עננין דמכסיין על העיינין ע"ש. ולכן כל הארבעה גלויות נכללים בשתים אלו, וזה דמיה דמיה. והגמרא מקשה שהרי יש חמשה (כי רוב המדרשים מונים הד' גלויות חוץ מגלות מצרים שהוא כללי), ור' חנינא (שעכשיו בגלות הח"ן אצלם, כמו שרבינו כתב) מתרץ ששחור אדום הוא אלא שלקה. כי דייקא אדום\עשו עומד ומחשיך את העיינין. ואכן לעקביא בן מהללאל (בחי' עקבתא דמשיחא, ויש מדרשים שמונים אותו תקופה לגלות ישמעאל, וכמו שרואים היום השם ירחם וישמור ויגאל את עמו בב"א) גם ירוק, שהוא בחי' נצח, שהוא בחי' ישמעאל כמובא, הוא ג"כ לקוי, ומחשיך את העיינין.

יום ג' יד חשון

מסכת נדה דף כ

וכקרן כרכום וכו' אמר אביי תלתא דרי ותלתא טרפן הויין, נקט דרא מציעאה וטרפא מציעתא בידך וכו' ע"כ.

נראה לפרש בעזה"י על פי תורה יז בלקוטי מוהר"ן שהצדיק מבקש ומחפש תמיד לגלות הרצונות של השם יתברך, כי יש בכל דבר רצון השי"ת הן בכלל הבריאה וכו' וכן בפרטי הבריאה בכל דבר ודבר בפרט יש רצון השי"ת, דהיינו שהש"י רצה שזה הדבר יהיה כך, בתמונה הזאת ובכח הזה ובטבע הזאת וכו' וכן בפרטי פרטיות וכו' ומוצא אותם ע"י ההתפארות שמוצא בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות. כי כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל ישראל וכו' וכו' וגדולת הצדיקים אמתיים איך הם מסתכלים בעולם, שיודעים בכל עשב ועשב וכן בכל נברא שבעולם טעם תמונתו וכחו והנהגתו בפרטי פרטיות ע"ש.

על כן העיקר בהכרכום הוא קרן הכרכום, ורש"י על המשנה (יט.) כתב לפרש שהוא לשון כנוגה זיו, כמו כי קרן עור פניו, והיינו ענין ההתפארות של התפלין המבואר שם בתורה. שההתפארות שיש להש"י מישראל כנ"ל הוא בחי' תפילין ע"ש. ולכן צריכים דייקא האמצעי שבאמצעי שבשלש השורות בחי' בריך רחמנא דיהיב אוריאן תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי (לפרישה) בירחא תליתאי (שבת פח.). כי יש להשם יתברך התפארות מיוחדת ממה שבני ישראל שומרים הלכות נדה וכמו שמצינו לדוגמא את השבח סוגה בשושנים, ועל כן הצדיקים יודעים להכיר את ההתפארות הזאת שיש להש"י מישראל איך זה מופיע בבריאה, ולכן מצאו דייקא את הצבע של דם נדה בקרן הכרכום באמצעי דאמצעי כנ"ל, שזה ענין אור ההתפארות שיש מישראל כנ"ל. ועיין בסוף התורה בפירוש המאמר של רבב"ח שרבינו פירש קרן בשני דרכים, א' שהוא בחי' צדקה (שע"י זוכים לכל הבחי' שמגלים ההתפארות) וב' בחי' וברצונך תרום קרננו, היינו האהבה שנתגלה ע"י הצדיק שמגלה ההתפארות.

גמרא: וכמימי אדמה, תנו רבנן כמימי אדמה מביא אדמה שמנה מבקעת בית כרם ומציף עליה מים דברי רבי מאיר, רבי עקיבא אומר מבקעת יודפת רבי יוסי אומר מבקעת סכני רבי שמעון אומר אף מבקעת גנוסר וכיוצא בהן וכו' ואין שיעור למים משום דאין שיעור לעפר, ואין בודקין אותן צלולין אלא עכורין, צללו חוזר ועוכרן, וכשהוא עוכרן אין עוכרן ביד אלא בכלי וכו' ע"ש.

והמרש"ל (על הסמ"ג לאוין קיא) כתב שיתכן שאין מחלוקת בין התנאים, אלא כל אחד מהם נקט המקום שהכיר.

ונראה לפרש בעזה"י כי מבואר בתורה יז שם (אות ב) שכאשר נחשך אור הצדיק, שיש לו את הכח הזה לגלות ההתפארות של השם יתברך מישראל בכל הבריא, צריכים לתקן ולהשלים פגם המזבח. וזה על ידי גרים, וכדי לעשות גרים צריכים לעשות אויר נח וזך כדי שהכתב של הצדיק יגיע עליהם בתוך ספרי העכו"ם ממש. נמצא לפי זה, שהסימן והצבע של דם נדה תהיה במה שמראה כאילו פגם בכל זה.

והנה כל עפר הוא בחי' עפר המזבח, יעו' ברש"י בפרשת בראשית עה"פ וייצר את האדם (ב:ז) שכז"ל עפר מן האדמה, צבר עפרו מכל האדמה, מארבע רוחות, שבכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה, דבר אחר נטל עפרו ממקום שנאמר בו מזבח אדמה תעשה לי, הלואי תהא לו אדמה כפרה ויוכל לעמוד, ע"כ. הרי שיש ב' בחינות בהאדמה, ובפרט באדמה אדומה. ובפרט בארץ ישראל, כמו שרבינו כתב כאן: 'ואל אדמת ישראל לא יבאו' (ישעיה מד), הינו שאין זוכים לשלמות המזבח, שנקרא מזבח אדמה (שמות כ', ועין בראשית רבה פרשה יד) ששלמותו על ידי גרים כנ"ל, עכ"ל. אכן באלו המקומות שהזכירו התנאים יש כאילו פגם, כי בית כרם, כרם מלשון כרום, מאי כרום כי אתא רב דימי אמר עוף אחד יש בכרכי הים וכרום שמו וכיון שחמה זורחת מתהפך לכמה גוונין (ברכות ו:), וזה מרמז על הבושת, שהוא כאילו שופך דמים דאזל סומקא ואתי חיורא. וזה היפך המזבח שאתי להאריך ימים. וכן יודפת, לשון דיחוי, וכן סכני, לשון סכנה, וכן בקעת גנוסר זה ששולחת פירותיה (רש"י פרשת ויחי, מט:כא) וכיוצא בהן, שמוציאים ומגרשים, היפך ההקלטה של המזבח הנ"ל.

ואין שיעור למים משום דאין שיעור לעפר, כי הצדיק יש לו את הבחי' ששמו הולך בכל המדינות (אות ה, אסתר ט). וצריכים לעכר את המים, היפוך האויר הנח והזך. וצריכים לעכר בכלי דייקא ולא ביד, היפוך הכתב יד של הצדיק, בחי' (ישעיה מד) זה יכתוב ידו לה', ידו דייקא (אע"פ שרבינו גם כן מביא את הפסוק לשוני עט סופר).

גמרא עמוד ב: אפרא הורמיז אמיה דשבור מלכא שדרה דמא לקמיה דרבא, הוה יתיב רב עובדיה קמיה, ארחיה, אמר לה האי דם חימוד הוא, אמרה ליה לבריה תא חזי כמה חכימי יהודאי א"ל דלמא כסומא בארובה, הדר שדרה ליה שתין מיני דמא וכולהו אמרינהו, ההוא בתרא דם כנים הוה ולא ידע וכו' אמרה יהודאי בתווני דלבא יתביתו, ע"כ.

רש"י כתב שאיפרא הורמיז היתה קרובה להתגייר ואף קרבנות היתה שולחת, והרי זה בחי' שלמות פגם המזבח. ורבא היה מריח ודיין, וכן מובא עוד חכמים שם שעשו כן, כי זה שלמות האכילה שפועלים על ידי שלמות המזבח כמבואר בתורה שם, כי על אכילת המזבח כתוב לריח ניחוח.

ההוא בתרא הוה דם כנים, בחי' (ישעיה מד) ובשם ישראל יכנה – אלו הגרים וכו' כמבואר שם.

והיא אמרה יהודאי בתווני (חדרי) דלבא יתביתו, כי הכתב של הצדיק מגיע אפילו בספריהם (בחי' לב, בחי' כתבם על לוח לבך).

והנה גם לעיל (יט:) הגמרא קובעת שכדי שהדם יכשיר לקבל טומאה צריך להיות בבחי' ודם חללים ישתה, והוא המבואר גם כן בתורה יז, בבחי' ונסכני עממיא יירת (לפני הביאור על רבב"ח).

[מוצאי] שבת קודש – ח"י חשון – הילולא של סבא ישראל – התש"פ

מסכת נדה דף כד.

אתמר המפלת בריה שיש לה ב' גבים וב' שדראות, אמר רב באשה אינו ולד בבהמה אסור באכילה, ושמואל אמר באשה ולד בבהמה מותר באכילה, במאי קמיפלגי בדרב חנין בר אבא, דאמר רב חנין בר אבא השסועה בריה שיש לה ב' גבין וב' שדראות, רב אמר בריה בעלמא ליתא, וכי אגמריה רחמנא למשה במעי אמה אגמריה, ושמואל אמר בריה בעלמא איתא, וכי אגמריה רחמנא למשה בעלמא אגמריה אבל במעי אמה שריא. איתביה רב שימי בר חייא לרב, רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר כל שיש לו ב' גבין ושני שדראות פסול לעבודה אלמא דחיי, א"ל שימי את ששדרתו עקומה.

נראה לפרש בעזה"י על פי תורה י"ח בלקוטי מוהר"ן שמדבר על הקמת והחזקת מלך, כי תינוק שנולד הוא כמו מלך (לקמן דף לז: א"ר חנינא משל למלך שיצא וחיילותיו לפניו, וכן במשנה ריש מד. כחתן שלם, והרי חתן דומה למלך, ובקהלת רבה א:ב), ורבינו כתב (אות ד) שהאמונה היא מחזקת תמיד במלכות וההנהגה שלא יקח אותה זר שאין ראוי לה, (אות ב) וכל זמן שאין לאדם אמונה בשלימות שאין שלימות אחריו בוודאי אין לו לקבל המלוכה וההנהגה, ואפילו מי שמאמין באיזה דבר שהוא מדרכי האמורי, אע"פ שהוא מאמין בהשי"ת בוודאי אין לו לקבל המנהיגות וכו' ע"ש. והרי זה שיש לו שני גבים ושדראות, זה בחי' שיש לו שני אמונות ר"ל, ועל כן (לפי רש"י) בין לרב ובין לשמואל אין לוולד כזה קיימא כאשר נולד משום בהמה, רק לשמואל יש בריה בפני עצמה כזה, וזה בחי' מה שרבינו כתב שם ז"ל אלא אם כן זה המחזיק במלכות מתגבר באפיקורסות ומינות עד שמפריד את האמונה מהנהגה מבחי' המלכות וכו' ע"ש.

ולכן דייקא רב שימי מקשה, בבחי' שום תשים עליך מלך. ורב מתרץ שמדובר בעקמימות בלבד, אבל לא בשני שדראות גמורות, כי זה אפשר שיחזיק במלוכה.

מפתחות:

תניא אבא שאול אומר רובר מתים הייתי וכו': לק"מ נד:ד דף סא:, נה על התורה דף סג..

גמרא (כד:) תני תנא קמיה דרב המפלת בריית גוף שאינו חתוך ובריית ראש שאינו חתוך יכול תהא אמו טמאה לידה, ת"ל אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' וביום השמיני ימול וכו' מי שראוי לברית שמנה, יצאו אלו שאינן ראויין לברית שמנה, א"ל רב וסיים בה (בהברייתא הנ"ל שנה בה כ: המפלת בריית גוף וגו' וכן...) ושיש לו שני גבין ושני שדראות וכו'.

כי ברית מילה היא בחי' התכלית, והיא בחי' אות ברית, אות י', שהיא בחי' עוה"ב, והיא בחי' שלמות האותיות של דיבורי אמונה ככל המבואר בתורה שם (אות ו), על כן כל המלכות תלוי בו, ורק עם סוף המעשה יגיע למילה תהיה טומאת לידה בתחילה.

כד: תניא אבא שאול אומר קובר מתים הייתי פעם אחת נפתחה מערה תחתי ועמדתי בגלגל עינו של מת וכו'. עיין לקוטי מוהר"ן תורה נה, וחיי מוהר"ן שהבאתי בריש המסכת.

כד:-כה. אבא שאול ארוך בדורו הוה ורבי מגיע לכתפו, רבי ארוך בדורו הוה ורבי חייא מגיע לכתפו וכו' פרשתבינא דפומבדיתא קאי ליה לאדא דיילא עד פלגיה וכו'.

הנה לכאורה הפשטות שעד כתפו זה בחי' התחלת הפרצוף מהחזה של העליון, כמו רוב הפצרפין המבוארים בכתבי האריז"ל. ועיין בלקוטי מוהר"ן תורה כב שכז"לכי כל דרגא נגד דרגא שלמעלה ממנה, הוא בחינות חצי מאמר, כמו האב כשמדבר מדבר מאמר השלם, וכשבנו הקטן מדבר אחריו הוא מדבר רק חצי מאמר, כן כל דרגא נגד דרגא שלמעלה ממנה, היא בחינות חצי מאמר, והדרגא שלמעלה ממנה היא בחינות מאמר השלם נגדה, וכן מדרגא לדרגא, כי כל בני אדם וחיות ועופות וצמחים וכל הדברים שבזה העולם, הם רק בחינות חצי מאמר נגד העולם שלמעלה מזה העולם וכו' ע"ש. והנה ענין הכתפים, היינו תחת הראש, והראש הוא כרוב גופו (לקמן כח.), נמצא שהגעת עד הכתפים, הוא בחי' חצי מאמר.

יום א' יט חשון התש"פ

מסכת נדה דף כה:

ת"ר סנדל דומה לדג של ים מתחלתו ולד הוא אלא שנרצף, רשב"ג אומר סנדל דומה ללשון של שור הגדול, משום רבותינו העידו סנדל צריך צורת פנים וכו' א"ר אדא א"ר יוסף א"ר יצחק סנדל צריך צורת פנים ואפי' מאחוריו, משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר פניו לאחוריו וכו'.

נראה לפרש בעזה"י על פי לקוטי מוהר"ן תורה יט בענין שלמות לשון הקודש שהוא בחי' פי שנים, כי מבואר בגמרא שם שאין סנדל שאין עמו ולד, הרי שני וולדות בחי' פי שנים, והם נמצאים בהאוצר שהיא מעי האשה כמבואר בתורה שם. והם מעשה הצדיק שעוסק בבחי' עושה דברו. אכן אלו הם בחי' נפלים, והם בחי' עד לא הוי מתקלא לא הוי משגיחין אפין באפין ומלכין קדמאין מיתו וכו'. והוה בחי' אשה משכלת ר"ל, ולא זכו לבחי' משכיל על ידי תורגמן. ומה שצריכים להפיל את הע' לשונות, בחי' ויפ"ל נוטריקון פה להם ולא ידברו, לא זכו. וזה מה שצורת פניו של הסנדל אפילו מאחוריו, בבחי' לא הוי משגיחין אפין באפין. ולכן נקראת סנדל והתנא קמא קובע שהוא דומה לדג שבים. כי לשון הקודש צריך להיות בבחי' חשמ"ל, חיות אש ממללות, בחי' חוה (אות ג), בחי' בשר מבשרו (שם בסוף), ועל ידי האש הזה מפיל את האש של הע' לשונות, וכשאין שלימות בלשון הקודש אזי הנחש הולך ושולט על בשרא (שם), ולכן כיון שהנפל הזה חסר את האש, מדמהו לדג בים, שכולו בחי' מים בלבד, ובים בפרט הולך הרוח סערה (שם). וידוע שחשמ"ל עושה נעל להגן, וצדיקים זוכים לנעלים מבחי' מט"ט וסתם בני אדם זוכים רק מבחי' סנד"ל (ואלו נקראים דגים דשלטי בים דהיינו כנסת ישראל – מגיד מישרים סוף פרשת ויחי. וע"ש בפרשת אמור בטעם שחולצין דוקא בסנדל ולא במנעל, כי הולכים אחר רוב בני אדם. ועיין בריש תורה יח, שרבינו מביא מהגמרא ורשב"ם, בר אמוראי הוא אדם שיודע לשוט במים). ועיין מה שהבאתי בהקדמה למסכת נדה, שמשמע מדברי רבינו שהשמירה מכל טומאת הנדה, ובפרט מרע עין (שמפלת, כמו שראינו בפרשת השבוע שעברה, ששרה הפילה עוברה של הגר על ידי עין הרע), הוא על ידי כללליות מלאך סנד"ל במלאך מט"ט שר הפנים (סוף תורה נה, שנאמרה על הגמרא לעיל דף כד:), והנה כאשר העובר במעי האמא בוודאי שייך לו בחי' נעל מאימא עילאה ולא רק סנדל, ועל כל פנים כאן הפנים טחות, וחסר בחי' המלאך מט"ט שר הפנים (בחי' אורפניא"ל בגמטריא חשמ"ל כמובא), וחסר הבחי' של חיות אש כנ"ל, ולכן נקרא סנדל כמו הדג כנ"ל.

בחינת העיבור, שהוולד שרוי שם בחשך (חוץ מבחי' הנר דולק שהמלאך מלמדו תורה בחי' לשון הקודש) זה בחי' תרדמה ובחי' תרגום, שבו וממנו הוולד צומח. כי כל העיבור הוא בחי' חלום, וכמו שמצינו בתהלים (קכו) היינו כחלמים וכו' הזרעים בדמעה ברנה יקצרו, דהיינו שהזרע נזרע ועד שיקצר ויצא הוולד, הכל כמו חלום. והתינוק הוא פשר החלום, וצריכים לדאוג שיהיה לו פשר טוב בבירור לשון הקודש. והעובר הוא כמו עולם שלם שהולך להיות נברא, וכמו שהלב מקבל וניזון משופרא דשופרא, מל"ב אלקים של מעשה בראשית, שהם בחי' האותיות שיש בכל דבר (אות ט), כן העובר מקבל משופרא דשופרא כדי שיגדל כראוי. והאבא זרע את זרעו, בחי' עושה דברו לשמוע בקול דברו, כי יצא דבר המלכות, ילד חדש בעולם, עולם חדש, ובדבר השם נעשה. ואם יזכה יראה פניו של האבא בפניו של הילד.

ועל כן ורשב"ג מוסיף שסנדל דומה ללשון של שור הגדול. כי שור זה בחי' הסתכלות, ואילו היה שלמות לשון הקודש היו פניו שלמים, אבל זה לא זכה, והוא בחי' כלחוך השור (במדבר כב:ד) ורש"י מביא שם מהמדרש, שכל מה שהשור מלחך אין בו סימן ברכה. וכל זה בחי' מה שלא זכו לשלמות לשון הקודש שמזכך ומאיר את הפנים עד שיהיו כמראה ממש, ויצא הולד בדמות אביו כנ"ל, וכמו שהיה ביוסף הצדיק, בכור שורו הדר לו, בן זקונים ליעקב אבינו שזכה לשלמות לשון הקודש כמבואר בתורה שם.

ועל כן בסימני שפיר מרוקם (כד.) אין סימנים על האזנים, כי עיקר הדיבור של לשון הקודש תלוי ביראה ותלוי באודנין כמבואר בתורה שם, וזה חסר לגמרי מהנפל.

והרי אלו השנים, הסנדל והתאום שלו, לא זכו לבחי' ה' פעלך בקרב (בתוך רחם האם) שנים חייהו.

והנה זה התפלה של חבקוק, חבקוק, מלשון מה שאלישע אמר לשונמית (מלכים ב' ד טז) למועד הזה כעת חיה את חובקת בן, כי אותו בן היה חבקוק הנביא, וזה כפל אות ק', שמרמז על שני פעמים שנולד ונחבק לאמו. וזה בקרב שנים דייקא חייהו. ועוד מרמז על השני שנחיה כמותו, הוא יונה בן אמתי בן הצרפית שהחיה אליהו, כמבואר ספר קנאת ה"צ לרמח"ל (עמ' ק-קא), כי שניהם היו נסתלקו בחסרון אותיות הזכר, ואליהו ואלישע חזרו וחקקו להם האותיות עיין שם, ובתקונים חדשים לרמח"ל, תיקון יא (ד"ה לבתר, עמ' קה). ולכן לא היה הדג יכול לשלוט על יונה, כמבואר לעיל, כי יונה כבר נשלם בשלמות אותיות לשון הקודש, בחי' חיות אש, והתפלל ואמר שירה בקרב הדג שבים, ותבוא תפילתו להיכל הקודש (יונה ב:ח), והדג המליטו.

מפתחות: סנדל וכו' משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר פניו לאחוריו – חיי מוהר"ן כז – ליקוטי מוהר"ן סג (טפח לו).

יום ב' כ' חשון התש"פ

מסכת נדה דף כו

תניא רבי אושעיא זעירא דמן חבריא חמשה שיעורן טפח ואלו הן: שליא, שופר, שדרה (של לולב), דופן סוכה, והאזוב (לטהרה).

נראה לפרש בעזה"י על פי לקוטי מוהר"ן תורה כ, שרבינו גילה שם חמשה דרגות של כח שבא מהתחדשות התורה להכניע את האויב. א' לענוש הרשעים בחרבא וקטלא, וזה בחי' שליא, שהוא מיתה. ב' שופר זה בחי' להביא מורך בלבבם, בחי' (עמוס ג) היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. ג' שדרה של לולב, הלולב הוא סימן של ניצחון בדין, וזה בחי' לחייב הרשעים במשטיהם ולהוציא משפט דקדושה שנפל בין הקליפות. ד' להשתיק אותם בלב, שלא לדבר סרה בפנינו, כדי שלא יכנסו דבריהם באזני המון עם, זה בחי' דופן סוכה, כמש"כ תצפנם בסכה מריב לשונות (תהלים לא:כא). ה' שלפעמים אין אפילו את הכח של הנ"ל, וזה בחי' האזוב שבא לטהר, מה שאינו ניכר לעין בין טהרה לטמאה, אף שבודאי מתקן הרבה.

והגמרא מסקת שהני חמשה הם חוץ מאלו שיש בהם פלוגתא, ומאלו שכתיבן להדיא בתורה, ומדרבנן. בפלוגתא לא קמיירי, כי מודבר בהמשכת ביאורי התורה שמבטלים את כל המריבות כמבואר בתורה שם. ואינו מיירי בדכתיבן, כי מדובר בהמשכת חידושי תורה דייקא. ומדרבנן לא קא מיירי, כי צריכים להמשיך את התורה על ידי תחנונים, ולא על ידי גזירה, כמבואר שם.

ולכן התנא של הברייתא הוא זעירא דמן חבריא, בבחי' תקונא תמינאי זעירין נחתין בגרונא ומחפיין קדלא וכו' זעירין זה בחי' כח אדום בחי' (עובדיה א) קטן נתתיך בגוים, כי כל אלו הטפחים הם מדברים על איבוד והכנעת אדום.

וכל אלו הם חמשה טפחים, כי חמשה טפחים הם אמה בשיעורי הבית המקדש. והאמה בחי' תיקון הברית (עיין תורה סג, ושם רבינו מפרש על אמה בת ששה טפחים), כי כל הכח של הזקן, בחי' משה, לחדש בתורה מבואר שם (אות י) הוא על ידי תיקון הברית, שע"י זוכים לדעת, בחי' משה, ובחי' בית המקדש כמבואר בכמה מקומות.

יום ג' כא חשון התש"פ

מסכת נדה דף כז.

א"ר אבין בר רב אדא אמר רב מנחם איש כפר שערים ואמרי לה בית שערים, מעשה ונשתהה ולד אחד אחר חבירו ג' חדשים והרי הם יושבים לפנינו בבית המדרש, ומאן נינהו, יהודה וחזקיה בני רבי חייא, והא אמר מר אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת, אמר אביי טפה אחת היתה ונתחלקה לשתים, אחד נגמרה צורתו בתחלת ז' ואחד בסוף ט', ע"כ.

נראה לפרש בעזה"י על פי לקוטי מוהר"ן תורה כא, שהסתלקות המוחין בחי' עיבור (אות ז) ואז צריכים לצעוק שבעים קולות, בבחי' תכלם שבעת ימים, כדי להוציא אור הפנים מהעלם אל הגלוי. ואע"פ שזה מכונה פה באות ז' אור הפנים, מבואר בסוף התורה, שזה עוד לא הכנסתם בפנים, רק לידתם, וכדי להכניסם בפנים זה על ידי קדושת שבעה קני המנורה ע"ש. ואמר מר, זה בחי' מאמר (שם אות ו) שהיבמה נקנית במאמר, זהו היפך הבושת,בחי' כלו אומר כבוד, היפך של תכלם שבעת ימים. ואמר מר אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת, כי תמיד צריכים קודם להפנים את המקיפים, ורק אחר כך יכולים להמשיך מקיפים חדשים (שם לקראת הסוף). ואביי מתרץ שהיה השגה אחת שנחלקה לשתים, בבחי' אחור וקדם צרתני (תהלים קלט), כי יש שכל שאדם משיג אותו על ידי הקדמות רבות בחי' אחור ויש שכל שבא לאדם בלא שום הקדמה אלא על ידי שפע אלקי וזה מכונה בשם קדם בשם פנים (אות א). והשפע אלקי הוא על ידי קדוש שבעה הנרות, וזה מה שאמר, אחד נגמרה צורתו בתחלת ז', בתחלת בחי' ראשית, שהוא בחי' מוחין כמבואר שם (אות ב') הנאמר אצל כל הז' נרות (ב' עינים ב' אזנים ב' נוקבי החוטם והפה), בתחלת ז'. ואחד בסוף ט', טי"ת בחי' ראשי תיבות של: צור ילדך תש"י (צ'עקתינו י'ודע ת'עלומות. תש"י ראשי תיבות, תכלם שבעת ימי. אות ז). כי הט' גם כן ראש תיבת טורא, כמו צור. והיא באיחור. וט' בחי' טובה גניז בגוה, שאין מלמד תורתו לאחרים (כמבואר היטב בתורה רפג ע"ש), וזה המבואר כאן (אות ח') וכשאדם לומד תורה ואין מבין בה שום חידוש, זה מחמת שהמוחין והשכל של התורה והלימוד הזה הן בבחי' עיבור וכו' אין לדרוש אותה לרבים ע"ש. וזה בסוף ט', היינו השכל שהוא בחי' אחור, שלא בא מהר כנ"ל. וההבדל ביניהם הוא בבחי' ג' חדשים, כי המחשבה נחלקת לשלש ראשים, מחשבות שכליות, מחשבות מדותיות, מחשבה מעשיות (סוף תורה יז).

גמרא: בני רבי חייא דייקא, חייא לשון חיים, כי מדובר בהמשכת רוח הקודש, שהוא רוח חכמה (אות ג), בחי' דרשוני וחיו (עמוס ה', תורה כז) והחכמה תחיה (קהלת ז).

גמרא: והרי הם יושבים לפנינו בבית המדרש. יושבים מורה על העדר הבחירה, על בחי' השגות שלמעלה מעולם הזה (אות ד), כי כן מבואר בשער הגלגולים שרבי חייא המשיך לבניו מבחי' נפש דעולם אצילות, ולכן הם בחי' מלאכים. והרי הם יושבים לפנינו, כי המשיכו את האור המקיפים לפניהם. בבית המדרש דייקא, כי אין בית מדרש בלי חידוש, ורק מי שזוכה להמשיך אור הפנים וזוכה לבחי' ישראל אשר בך אתפאר, זוכה לבחי' ישראל לסגולתו, לגלות חידושי תורה ולדרשם ברבים (אות ח).

גמרא: אמר רב מנחם איש כפר שערים ואמרי לה בית שערים. מנחם דייקא, כי השגת המקיפים ולידת המוחין היא בחי' נחמה, וכמו שמבואר בסוף התורה (אות ט) נחמו נחמו עמי וכו', וכן הז' ימי אבילות הם מיוסדים על זה (אות ה-ו). איש כפר שערים, שערים הם הז' קני המנורה, כפר, זה בחי' המקיפים, בחי' (נח ו:יד) וכפרת אותה מבית ומחוץ בכפר, כי המקיפים סובבים מבית ומבחוץ. ואמרי לה, אמירה הנ"ל בבחי' מאמר שהיבמה נקנית בה (אות ו), בחי' כולו אומר כבוד, היפך של תכלם שבעת ימים, והרי היא בחי' הכנסת והשגת המקיפים לאור הפנים ממש, וזה ואמרי לה בית שערים, בית זה הפנימי, ובחי' חכמה כנודע.

כי כל זה היה בלידת בני רבי חייא כנ"ל, כי בלידת הבנים האדם משיג אור הפנים, וניצל מבחי' יבום, שהיא ההיפוך. וזה:

מעשה שנשתהה. מעשה הוא: מה ש"ע, כמו שרבינו הביא בתורה תנינא ז' מכתבי האריז"ל, וז"ל הינו בחינת מקיפים הנ"ל שהם בחינת ש"ע נהורין של אור הפנים, בחי' מה כנ"ל, ע"ש.

ובמעשה נשתהה בלידתם ג' חדשים, בבחי' אחור וקדם צרתני וכו' הכל כמשנ"ל בס"ד.

מפתחות:

קודם שיוצא האדם לאויר העולם וכו' וכיון שיצא לאויר העולם מיד נשכח מאתו: לק"מ קפח דף קי..

ל: ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים שנאמר (איוב כט:ב) מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני. ומשמע קצת שאיוב היה זוכר ימי העיבור, וכמעלת הזקנים בסיפור של השבעה קבצנים, מעשה מהבעטליר העוור יום א'. ועמש"כ לעיל (טז: בענין הריון רק בלילה שלומדים מפסוק באיוב), ובמש"כ בסיפורי מעשיות שם.

ואגב, פסוק זה הוא כמו שרבינו קבע בספר המדות ערך בנים (אות צט) שם 'אלוה' – שמירה לבנים, ע"כ. וענין שמירה של השם הזה כבר מובא בכתבי האריז"ל.

ל: היה בעיניך כרשע. עמש"כ בלקוטי מוהר"ן תורה רפ"ב – וכן צריך האדם למצוא גם בעצמו וכו' שצריך לדון את עצמו לכף זכות.

לא. הא"ל המאזרני חיל (תהלים יח:לג) אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע זיריתני וזרזתני. והפשטות שמיירי בבירור זרע האב, ומשמע מזה שדוד המלך זכה לזכור עוד מאז שהיה רק זרע, וכמבואר מעלה זו בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה העור יום א' של השבעה קבצנים.

[מוצאי] ש"ק כה חשון התש"פ

מסכת נדה דף לא:

משנה ריש פרק ד'. בנות כותים נדות מעריסתן והכותים מטמאים משכב תחתון כעליון מפני שהן בועלי נדות והן יושבות על כל דם ודם ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש ואין שורפין עליהם את התרומה מפני שטומאתן ספק.

נראה לפרש בעזה"י על פי לקוטי מוהר"ן תורה כב. שמבואר שם שיש חותם של הרגלין, ועליה יש חותם של הידים בחי' אמונה, וכדי להגיע להאמונה צריכים עזות דקדושה, וזה על ידי בחי' נעשה ונשמע וכו' ע"ש.

הכותים הובאו לארץ ישראל, וכיון שלא יראו את ה', שלח בהם ה' אריות שהיו הורגים אותם, וזה גרם שיתגיירו. והנה מבואר שביאתם לארץ ישראל גרם להם המכה הגדולה הזו, וזה המבואר בתורה כב (אות ז) של ידי שנתעורר קול דקדושה, וכמ"ש אצל הצרפית (מלכים א:יז) באת אלי להזכיר את עוני, היינו כל זמן שלא היה שם אליהו, ולא היתה הקדושה גוברת כל כך, היו העוונות שלה נחים, אך על ידי שנתעורר שם קדושת אליהו, היו נזכרים ונתעוררים עוונותיה לצעוק ולקטרג עליהו וכו' ע"ש. ומבואר שם (אות ח) שכדי להשקיט את קול ההברה, צריכים לשבור עזות הגוף, כדי להיות בבחי' בשר להצדיק ולנשמה, וזה בכח העזות דקדושה של כל הקולות דקדושה, שעל ידי זה משברין עזות דס"א, שהוא בחי' עזות הגוף וכו'. ומבואר שם (אות יא) שזה פירוש המשנה (אבות ה) יהודא בן תימא אומר הוה עז כנמר וכו', ושם בתורה לא הביא כל הבחינות, אכן במשנה כתוב, וגבור כאריה, ולכאורה בפשטות רבינו כולל כל הבחינות הנזכרים שם לבחי' של עזות דקדושה, כי אחרי כולם יש את התפלה: יהרי רצון שתבנה עירך וכו', שרבינו מפרש שהוא תפלה על העזות שתהיה בקדושה. הרי שהכותים התעוררו קול ההברה של עזות דס"א בבחי' גבורת האריה, והם לא עמדו בנסיון, ועל כן פגמו בשני החותמות, וכל חותם בחי' נד"ת כמבואר בתורה שם (אות א-ב). ועל כן הם בבחי' נדות, ומטמאים משכב תחתון כעליון, תחתון בחי' רגלין ועליון בחי' ידין, שני בחינות נדות כנ"ל.

והן יושבות על כל דם ודם. זה הענין המבואר (אות יא) שאין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהם, שכדי לעלות לבחי' נעשה ונשמע גבוה, יש איזה מכשול שהוא ירידה לצורך עליה, כדי לעמוד, בחי' תפילה בחי' נשמע, על מדרגה יותר גבוה, עד שמה שהיה בתחלה דברי תורה שוב לא יהיה אלא בחי' נעשה וכו' ע"ש. וזה כל התהליך של עזות דקדושה כמבואר שם. ואלו הכותים לא זכו לזה, ולא "עמדו" על כל דם ודם – בחינות המכשולים, אלא היו יושבות עליהן.

ולכן ואין חייבן עליהן על ביאת מקדש. כי רק על ידי עזות דקדושה זוכים לבנין ירושלים ובית המקדש, כמבואר שם היטב.

ואין שורפין עליהם את התרומה. תרומה אותיות תמורה, בחי' (ירמיה ב) היימיר גוים אלקים ועמי המיר כבודי, בחי' המבואר שם בביאור הגמרא בב"ק, והא קא הוי תמרי, כי על ידי זה שפגם בעזות, יכול לבא לקלקול האמונה ע"ש. וכן היה אצל הכותים. וזה מפני שטומאתן ספק, בחי' (אות ז) אם קול שופר שמע, שיש ספק גדול אם שומעים כל עיקר את הקול דקדושה.

יום א' כו חשון התש"פ

מסכת נדה דף לב.

אימר דשמעת ליה לרבי מאיר מיעוטא דשכיח, אבל מיעוטא דלא שכיח מי שמעת ליה (-ליטמא קטנות בנדה), הא נמי מיעוטא דשכיח הוא דתניא א"ר יוסי מעשה בעין בול והטבילוה קודם לאמה ואמר רבי מעשה בבית שערים והטיבלוה קודם לאמה וא"ר יוסף מעשה בפומבדיתא והטבילוה קודם לאמה, בשלמא דר' יוסי ודרבי משום תרומת ארץ ישראל, אלא דרב יוסף למה לי והא אמר שמואל אין תרומת חוץ לארץ אסורה אלא במי שטומאה יוצאה מגופו, והני מילי באכילה אבל בנגיעה לא, אמר מר זוטא לא נצרכה אלא לסוכה שמן של תרומה וכו'.

נראה לפרש בעזה"י על פי ליקוטי מוהר"ן תורה כג, שרווח ולידה של חיים אמיתי היא בחי' אור הפנים ובחי' שמחה, היפך אנפין חשוכין והעצבות של עבודה זרה שהיא תאוות ממון בחי' טומאת נידה כמו שכתב (יחזקאל ו) והבם לנדה, וכמו שאמרו חז"ל (שבת פרק ט) מנין לע"א שמטמא כנדה שנאמר תזרם כמו דוה, והרי אין לעכו"ם אפילו בית ולד (אות ה), ואל אחר אסתרס ולא עביד פירין (זוהר משפטים דף קג.).

והנה זה שרואים בחוש שיש לעכו"ם ילדים, אינו קשה, כי כן רואים שיש להם ממון, ורבינו ביאר איך שממונם ממון כלל, כי אין להם שום הנאה אמיתית ממנו, כי לא רק שאינו אלא חצי תאוותם, הוא חוב גדול להם וממלא אותם בדאגות והורגת אותם. ובתורה תנינא לז, רבינו גילה שכן הוא ממש בענין הבנים שנולדו שלא בקדושה ז"ל הם גם כן מותרות ממש, כי הם באים ממותרות וסרחון ועכירת המח שיוצא לחוץ וכו' ובשביל זה נקראים הבנים עוללים, לשון טנוף וכו' גנאי ובזיון וכו' על כן הוא רוצה לכסות אותם וליפות אותם עם הממון, שהוא גם כן מותרות גמור וכו' נמצא שמכסה בטנוף על נטוף וכו' וכו', אבל אני וכו' אני בצדק אחזה פניך וכו' ע"ש. [מבואר לפנינו שבצדק לבד לא זוכים לאור הפנים, ולכן י"ל אני בצדק, אני זה האמונה והאמת ביחד עם הצדק, עי"ז אחזה פניך].

והנה מיעוט דשכיח זה בחי' טוב מעט לצדיק (תהלים לז:טז), כי הצדיק מצוי לכל מי שידרשהו, ולכן אימר דשמעת לרבי מאיר (מאיר דייקא) במיעוטא דשכיח, אבל מיעוטא דלא שכיח, הוא בחי' הממון של הרשע, כמש"כ (בראשית ל:ל דברי יעקב ללבן) מעט אשר היה לך, מי שמעת ליה, כי לית לאחשביה כלל.

והגמרא מתרצת, שמצינו גם את המיעוט הזה אצל הקדושה, כי מעשה בעין בול וכו'. בול זה בחי' המבול (כי על כן נקרא מרחשון חודש בול), ועין בול, זה בחי' המעיינות שנפתחו במבול ונשארו לברכה לאחר המבול (רש"י פרשת נח ח:ב ויסכרו מעינות, כשנפתחו כתיב כל מעינות, וכאן אין כתיב כל, לפי שנשתיירו מהם אותן שיש בהם צורך לעולם, כגון חמי טבריה וכיוצא בהם, עכ"ל), הרי המעט, מבחי' המבול שהיה מפגם תאוות ממון בגניבה, נשאר לצורך העולם. והטבילוה קודם לאמה, הטבילוה זה בחי' יעקב תיקן מרחצאות, שהוא טהרה מעבודה זרה, ותיקון תאוות ממון והשגת אור הפנים, וזה קודם לאמה, קודם זה בחי' הפנים שהם בחי' קדם, וכאשר נתתקן הוולד מטומאת נדה, הרי בודאי השיג אמה אור הפנים, לידה של קדושה. וזה המעשה, מעשה בחי' ש"ע אור הפנים כמבואר במקום אחר, אמר ר' יוסי, יוסי כידוע בגמטריא אלקים, בחי' דין.

ורבי הוסיף מעשה בבית שערים, כי יש שני דלתות לאשה וכו' ונעשה משני דלתין צורת מ"ם סתומה ששם מונח הולד וכו' כמבואר שם (אות ה') ועכו"ם אין לה אפלו בית ולד (שם). ואעפ"כ היה לידה כזו, והטבילוה קודם לאמה כנ"ל.

וא"ר יוסף מעשה בפומבדיתא וכו'. והגמרא תמה על פומבדיתא, כי הוא מילה מורכבת: פום – פה, בדיתא – כזב, והרי זה דיבור כזב, וכמו ששאלו סבי דבי אתונא כאן, אימא לן מילי דכדיבי, והשיבו, שהכדנייתא (כאילו הסבי דבי אתונא בעצמן) הולידו, דבר שלא יתכן שהשקר והעכו"ם ילד (אות ה). ותלא לי' פתקא בצווארא דהוי מסיק בי אבא מאה אלפי זוזי, רבינו מפרש שם שכל הרווח של העכו"ם, בחי' האומר לעץ אבי אתה, הוא חובה ע"ש. אכן בסוגיא דמסכת נדה רב יוסף אמר מעשה שהיה רווח אמיתי, וזה בחי' (זוהר פרשת ויצא קסא) רבי אבא אמר, אלף עאנין, ואלף אמרין, ואלף עזין, הוה מייתי ליה יעקב יתיר בכל ירחא וירחא, הדא הוא דכתיב (בראשית ל), כי מעט אשר היה לך לפני ויפץ לרב ויברך י' אותך לרגלי, וברכתא דלעילא לאו איהו פחות מאלף מכל זינא וזינא, מעאנין אלף אשתכח, מאמרין אלף אשתכח וכו'. הרי מצוי ואשתכח המיעוט דקדושה אפילו בפומבדיתא. והגמרא תמה אלא דרב יוסף למה לי (בחי' ותחי רוח יעקב אביהם (שהביא רבינו באות א'), ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי, בראשית מה:כז-כח), כי על כרחך תיקון תאוות ממון הוא על ידי תיקון הברית, אלא שרב יוסף בא לגלות שיש עוד תיקון לתאוות ממון, היינו שיסתכל לשורש שמשם בא כל הממון וכו', ועכ"ז זה הדרך אי אפשר רק למי שתיקן בריתו, כמבואר כל זה שם (אות ה). ולכן הגמרא מפרשת כל זה.

אלא דרב יוסף למה לי, והא אמר שמואל אין תרומת חוץ לארץ אסורה אלא במי שטומאה יוצא מגופו, היינו שמי שאינו מתוקן בבריתו, אין לו בחי' מבשרי אחזה אלוה (שם אות ה), והרי הוא עומד בחוץ לארץ ואינו יכול לנגוע בקודש. ורק באכילה שייך לקדושה. כאשר נאכל לקדושה כמבואר במקום אחר.

גמרא: אמר מר זוטרא (בחי' מר, בחי' טיפה, זוטרא, מעט), לא נצרכה אלא לסוכה שמן של תרומה, שרב יוסף לא בא אלא לגלות הדרך הזה לתקן תאוות ממון (ושיהיה טוב גם למעט), דהיינו להסתכל על השורש, וזה לסוכה, לשון הסתכלות, שמן, זה השורש, כמו שאמר רבי אלעזר בר רבי צדוק (נדרים סב.) עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמם. שמן של תרומה, זה בחי' דלתי שמים שמשם נולד השפעות, כי אצל תרומה כתיב (מלאכי ג:ח-י) ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה, במארה אתם נארים ואתי אתם קבעים הגוי כלו (-ובסוגיין זה בחי' הכותיים, וזה האיבעית אימא, שמביא פסוק מהקללה שגבי רשע קאי, כמו שפרש"י), הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר י"צ אם לא אפתח לכן את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די. ואכן אין הדרך הזה שייך אלא לרב יוסף, בחי' מי שתיקן בריתו.

גמרא: דתניא ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' לרבות את הסך ואת השותה, שותה למה לי וכו' אלא לרבות את הסך כשותה. וזה כמו שכתוב (שמות כד:יא) ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, ותרגם אונקלוס, כאלו אכלין ושתין.

גמרא: אי הכי דידן נמי, אנן דדרשינן אשה ואשה וכי חזיין מפרשי להו לא גזרו בהו רבנן, אינהו דלא דרשי אשה ואשה וכי חזיין לא מפרשי להו גזרו בהו רבנן. זה בחי' מצא או מוצא, כי הפרנסה הוא בחי' אשה וכו' (אות ג), ופרנסה שהיא בעצבון היא בחי' מוצא אני מר וכו' ופרנסה שהוא בחי' שמח וכו' בחי' מצא אשה מצא טוב, ואין טוב אלא צדיק היינו ברית וכו' ע"ש. וזה מה דאיתא כאן בגמטריא אשה ואשה, שאנן דרשינן את הו', שהוא הצדיק כמובא בכמה מקומות, וכי חזיין מפרשי, בחי' פרישות ושמירת הברית, על כן לא גזרו בהו רבנן, אבל אינהו דלא וכו'. וזה הגזירה של הרבנן שגזרו טומאת נדה על בנות הכותים, זה בחי' ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד (אות ג' ובסוף), כי מי שהוא צדיק מחברו מפיל אותו לתאוות ממון, בחי' טומאת נדה.

יום ב' כז חשון התש"פ

מסכת נדה דף לג:

רב פפא איקלע לתואך, אמר אי איכא צורבא מרבנן הכא איזיל אקבל אפיה, אמרה ליה ההיא סבתא, איכא הכא צורבא מרבנן ורב שמואל שמיה ותני מתניתא, יהא רעוא דתהוי כוותיה, אמר מדקמברכי לי בגוויה ש"מ ירא שמים הוא, אזל לגביה, רמא ליה תורא רמא ליה מתני' אהדדי, תנן אין חייבין עליהן על ביאת מקדש ואין שורפין עליהן את התרומה מפני שטומאתה ספק, אלמא מספיקא לא שרפינן תרומה, ורמינהי על ששה ספקות שורפין את התרומה על ספק בגדי עם הארץ, אמר רב פפא יהא רעוה דלתאכיל האי תורא לשלמא, הכא במאי עסקינן בכותי חבר, כותי חבר בעול נדה משוית ליה? שבקיה ואתא לקמיה דרב שימי בר אשי וכו'.

נראה לפרש בעזה"י על פי לקוטי מוהר"ן תורה כד אמציעתא דעלמא, כי תואך, לשון תוך, בחי' אמצע, ורבינו גילה כאן שהאמצע של העולם הוא אור הא"ס ב"ה שממנו הכל שואבין חיות ושפע, אלא שמכוסה הוא בהיכל התמורות שצריכים להעלות משם השכינה ולעלות בכל השיעור קומה של כל העולמות עד שזוכים לעשות היכלות לאור א"ס. ולכן י"ל תוך, שהוא בחי' של אמצע, הוא גם לשון של מרמה, כמו שמצינו בכמה פסוקים, כי דווקא באמצע שולט היכלי התמורות, בחי' תוך ומרמה.

גמרא: אמר אי איכא צורבא מרבנן הכא איזיל אקבל אפיה, כי הלך לעורר כל העולמות (אות ג).

גמרא: אמרה ליה ההיא סבתא איכא הכא צורבא מרבנן וכו'. זה בחי' (אות ג) בנערינו ובזקנינו נלך, כי צורבא מרבנן בחי' נער (כי פירושו בחור חריף, רש"י תענית ריש דף ד.) והסבתא בחי' בזקנינו.

ורב שמואל שמיה, שמואל דייקא, נגד הס"מ.

גמרא: יהא רעוא דתהוי כוותיה. זה בחי' (אות ד) שעל ידי ההליכה נמשך ברכה לכל העולמות.

גמרא: אמר מדקמברכי לי בגוויה ש"מ ירא שמים הוא. זה בחי' (אות ה) מי שהוא בעל נפש צריך לכוין רצונו שימשיך ברכת שכל, כי הברכה נעשה לכל אחד כפי רצונו, ועיקר הברכה הוא שכל, ולכן רב פפא בחר שהברכה תהיה ביראת שמים שיזכה לעיקר הברכה שהיא שכל. ועוד כיוון בזה להמשיך אמונה לתוך ברכת השכל (אות ו), כי על ידי יראת שמים זוכים לאמונה (תורה כב:י, ובספר המדות ערך בטחון אות ג, בטחון בא על ידי יראת שמים), ועוד כיון בזה להמשיך פנימיות ברכאן (אות ז) בגוויה (-לשון בפנים, בתוך) דייקא.

גמרא: רמא ליה תורא רמא ליה מתני' וכו' תרומה ורמינהי וכו', כל אלו לשונות של הרמה, חלף ותמורת לשון תמורה (דייקא בתורה רמ"ה רבינו דיבר על היכלי התמורות), שהתחיל לעסוק להעלות ולהרים את השכינה. וזה על ידי שמחה, ואין שמחה אלא בבשר, ולכן שחט עבורו שור. ושור בחי' דין כנודע, כי ההיכלי תמורות הם בבחי' תוקף הדין (לקוטי מוהר"ן רעז, שלכן שאור בככותבת, ע"ש, שאור – שור).

גמרא: אמר רב פפא יהא רעוא דלתאכיל האי תורא לשלמא. זה מבואר היטב בתורה סב, ויסב אלקים וכו' וחמשים (גם לשון שמחים) עלו בני ישראל, שכאשר האמונה בשלמות אזי אכילתו יקרה, והאמונה ע"י שלום נוטריקון ודע מה שתשיב לאפיקורס, ולהשלים את האמונה וכו' אזי הופך את עצמו הדיבור וכו' ואז העכו"ם שיניקתם מהקלפיות וכו' משליכים את אמונתם וכו' שידבקו כולם באמונת ישראל וכו' ע"ש. ולענינינו בפרט הוא ענין המשכת שכל, בחי' ומשביע לכל חי רצון (אות ה), והכנה של הכתר כמו שכתב רבינו ז"ל (אות ז) כי כששואלין את האדם איזהו שכל אומר המתן עד שאתיישב, ולכן רב פפא לא ענה מיד אלא התיישב בדעתו, וגילה שאכן הוא בבחי' היכלי התמורות.

גמרא: הכא במאי עסקינן בכותי חבר, כותי חבר בועל נדה משוית ליה? היינו ממש בחי' היכלי התמורות (ובעצם כותי, הוא לשון כוותיה, בחי' תמורה), בחי' (ישעיה סו:יז) המתקדשים והמטהרים אל הגנות אחר אחת בתוך אכלי בשר החזיר והשקץ והעכבר יחדו יספו נאם י'.

גמרא: שבקיה, שיצא מהיכלי התמורות. ואיך.

גמרא: ואתא לקמיה דרב שימי בר אשי. בר אשי, בחי' אשלי, חבלים. כי בר זה בן, בחי' למד (כי התלמידים נקראים בנים), בחי' אייתו אשלי ומושחו (סוף התורה).

גמרא: מאי טעמא לא משנית ליה, משנית זה בחי' (שמואל ב:ח:ב) וימדד שני חבלים להמית. והעמיד את הכותים בבחי' ספק ספקא (ועיין בתוספות שקשה למה הוצרך לכך, שדי בספק אחד. והנה ספ"ק בגמטריא מ"ר, וספק ספקא בחי' אם המר ימירנו (ויקרא כז) שהביא רבינו, ולכן יש שני חבלים לכלות), ספק לשון כליון (תרגום אונלקוס הובא ברש"י בפרשת השבוע, פרשת תולדות עה"פ (כד:יט) עד אם כלו, תרגם אונקלוס די ספקון וכו'), בחי' שני חבלים להמית, שהכותי בעצמו טבל ועלה וכו' והפשיטו ערום, שלא יהיה טומאה מהבגדים, וזה בחי' (ישעיה סו:כ – בסוף התורה רבינו מביא פסוק שהוא לכאורה מורכב מזה הפסוק ומפסוק לעיל יד:ב) והביאו את כל אחיכם מכל הגוים וכו' כאשר יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהור בית ה' (מצודת דוד: כמו שמביאים ישראל את המנחה בית ה' בכלי טהור כן יביאו העכו"ם את ישראל בבגדים טהורים וכו').

דף לד:

רש"י בפרשת ויחי כתב שראובן נולד מטיפה ראשונה של יעקב כי יעקב לא ראה קרי מימיו. ועם כל זה צריך עיון שהרי מבואר בתורה הקדושה פרשת ויצא שרק אחר שהשם יתברך ראה שלאה שנואה אז פתח רחמה, ואיך הולידה הטיפה הראשונה מליל הנישואין?

וע"כ צריכים לומר שהטיפה נשמרה בתוך רחמה, וקשה שהרי קי"ל שכבת זרע מסורחת לג' ימים, ועיין במסכת נדה (ל:) אמר להם רבי ישמעאל מעשה בקלפטרא מלכת יוונית שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות ובדקן ומצאן זכר לארבעים ואחד ונקבה לפ"א, אמרו לו אין מביאין ראיה מן השוטים, מאי טעמא, הך דנקבה אתרת (אייתרה) ארבעין יומין והדר איעבר, ורבי ישמעאל לשומר מסרינהו, ורבנן אין אפוטרופוס לעריות וכו', ע"כ. והרי מבואר שאם לא היה ביאה שנית לאחר מ' לא אמרינן שתתעברי לאחר מ' מהזרע הראשון. שכיון שלא נקלט לג' ימים סרחה כנ"ל.

וע"כ צריכים לומר שהטיפה הראשונה של יעקב נשמר בנס בתוך רחם לאה.

אכן עיין במסכת נדה (לד:) כי קמיבעיא ליה לאחר ג' מאי (שכבת זרע של ישראל בתוך מעי עובדת כוכבים), ישראל דייגי במצות חביל גופייהו ומסריח, עובד כוכבים דלא דייגי במצות לא חביל גופייה ולא מסריח, או דילמא, כיון דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו ומסריח, תיקו, עכ"ל.

ועל פי זה י"ל שלאה אמנו, בודאי לא היתה אוכלת דברים טמאים, וי"ל שגם לא היתה בכלל דייגי במצות, כי י"ל שדייגי במצות זה רק במצווה ועושה, והרי עוד לא נצטוו בני ישראל במצות, ולכן י"ל שאפילו בדרך טבע לא היה הזרע מסריח (וצריכים לומר שכן הוא אף על פי שגם הזרע לא היה מהמצווה במצות).

אכן קשה למה לא פשטה הגמרא האיבעיא הנ"ל מהשקלא וטריא במעשה של קלפטרא שלא חיישו לזה שהזרע היה במעים קודם כל הסיפור ונשתהה שם. וי"ל.

שוב מצאתי בילקוט ביאורים למסכת יבמות דף עו. שכבר הקשה רבינו אברהם מן ההר כנ"ל שלכאורה מן הפסוקים מבואר שראובן לא נולד מיד אלא אחר שראה ה' כי שנואה לאה (וכן הביא שם מבעלי הנפש, שער הקדושה, שכתב באחד מתירוציו בענין בני תמורה, שאפשר שלאה לא נתעברה בלילה ההוא), ולכן פירוש שעיקר המכוון במש"כ כחי וראשית אוני הוא שלא ראה קרי מימיו בכל אופן שהוא עד שבא על לאה, אבל אין הכוונה שראובן נוצר מאותה טיפה ראשונה, ואליו היתה כוונותו של יעקב בכל הביאות הראשונות שבא על אמו עד שנוצר ראובן.

יום ד' כט חשון התש"פ

מסכת נדה דף לה:

איתמר רב אומר מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו.

נראה לפרש בעזה"י שהוא הדבר שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה כה:ד כי מקום הגוונין אינו אלא אצל איש הישראלי, וכל זמן שהכסף וזהב אצל העכו"ם אזי הגוונין נעלמים אורם, ואינם מאירין, כי אין שם מקומם, ובשביל זה נקראים רשים. וכתב שם ז"ל אבל דע, תיקף ומיד כשהעכו"ם מקבל ממון ישראל, תיכף ומיד נתעלם החן והפאר בתוך הממון וכו', ע"ש.

הרי מבואר שאותו הממון כאשר עובר את הגבול להיות אצל העכו"ם מיד מאבד כל פארו וחנו. וזה ממש הענין של מעין אחד (כי כבר מובא כמה פעמים שענין ממון הוא בבחינת הנקרא בתורה דמים, ובפרט דם נדה), שאותו הדם ששופע, בעבור גבול הזמן שקצב התורה, נהפך מהותו לגמרי.

אכן גם ממון ישראל, כדי שיאירו בו הגוונים צריכים ליתן צדקה, ועל ידי זה נתתקן כל הממון ונעשה כל ממונו בבחי' לי הכסף ולי הזהב, בבחי' (ישעיה סא) בגדי ישע מעיל צדקה יעטני (אות ד). ויש צדקה ממש, וגם יש בחי' ונוגשיך צדקה, מה שהעכו"ם לוקחים מאתנו (שם ד). ונראה לפרש שאלו השני בחי' של טהרה של האשה, ימי טהרה שלאחר הלידה וטהרה מזיבה. כי טהרה מנדה אינה השגה של שום טהרה יתירה, רק שאינה טמאה, ואילו טהרה מזיבה מביאה האשה קרבן בבית המקדש. כי טומאת זיבה של האשה אפילו באונס, זה בחי' ונוגשיך צדקה, מה שהעכו"ם לוקחים בכח, ובזאת הבחי' רבינו מכנה אותם בלשון הפסוק (שיר השירים ז) בת רבים, וכן כתוב אצל הזבה (ויקרא טו:כה) ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה, ואע"פ שמיד שעוברת הדם על השער לידי העכו"ם נעלם החן, עכ"ז נחשב לצדקה, ולבסוף האשה עולה לבית המקדש ומביאה קרבן, שהוא העלאת הבהמיות וכח הדמיון כמבואר בתורה שם (אות א).

וכן בלידה, לפתח חטאת רובץ, שהוא המדמה שהוא הטומאה כמו הבא לטמא פותחין לו (סוף אות ד), ולכן מיד האשה טמאה שבועה לזכר ושבועיים לנקבה, כפי התגברות הדמיון, אבל כיון שעיקר הלידה היא בחינת צדקה, האשה משגת ימי טהרה שכל דמיה טהורים (והטעם שאינה טהורה מיד אבאר בעזה"י לקמן), ומביאה קרבן בבית המקדש כמבואר שם (אות א). וי"ל עוד שלידה היא בחי' הרמה, כי כל זמן שלא נולד העובר והוא ירך אמו, יכולים להיות במדרגא אחת, אבל תכף כשנולד, ואי אפשר שיהיו שניהם במדרגא אחת, וע"כ יש בחי' הרמה כמבואר שם (בסוף התורה), ולכן לפתח חטאת רובץ, כי מתעוררים הקליפות על המדרגה העליונה, וכח בחי' הצדקה של הלידה משברם כנ"ל.

אכן בית הלל סוברים שעד שהאשה טובלת עדיין היא טמאה, כי רבינו גילה שם (אות ה) שכדי להכניע הקליפה המסבבת שבכל מדרגה צריכים שיעורר שמחה של מצוה על עצמו ע"ש. ולכן בית הלל סוברים שלא מספיק בחי' הצדקה של הלידה, אלא צריכים גם כן בחי' השמחה, וזה על ידי הטבילה. ובית שמאי סברי שהלידה, אפילו היולדת בזוב, גם כן בחי' שמחה (אלא שיש לעיין בלידת נפל ואכמ"ל).

והנה יש לדייק בלשון רבינו (אות ה) במה שכתב שצריכים שמחה להכניע הקליפה המסבבת שבכל מדרגה וכתב ז"ל ועל ידי השמחה זו הוא משבר הקליפה ונכנס למדרגה ב', עכ"ל. וצ"ב דבכל התורה לעיל כתב שהאדם קודם עולה למדרגה העליונה ואז הקליפה מתעוררת וצריך לשברה, וכאן משמע שעוד לא נכנס למדרגה ב' עד שישבר את הקליפה. וגם קשה בזה, כי הלוא ע"כ בענין ההרמה המבואר בסוף התורה שרבינו גילה שאי אפשר שיהיו שני בני אדם במדרגה אחת, ואם כן על כרחך נכנס למדרגה הב', שאם לאו איך הוא יכול לישאר במדרגה התחתון עם זה שעלה שמה? והפשטות שכוונת רבינו בזה, שנכנס בכל תוקף והשראה של המדרגה העליונה. ונראה לענ"ד לפרש עוד כי באמת האדם שרוצה לעלות למדרגה העליונה עליו לשבור את הקליפה העומדת מעליו המעכב אותו במדרגתו, ועל ידי השמחה הוא יוצא ועולה. ואכן מן הסתם כל עלייה שיהיה, יהיה על ידי מצוה (שלו או של זה שמרים אותו), ועם המצוה בודאי יהיה שמחה, כי פקודי ה' משמחים, ומכח המצוה והשמחה ישבור הקליפות מעליו ויעלה ויכנס למדרגה הב', ואז יצטרך רק להכניע את התעוררות הקליפות מהדרגה העליונה.

ולפי זה יש לומר שלכן אף על פי שהלידה הוא בחי' צדקה שמשברת את הקליפה הסובבת, ועל ידיה משגת ימי טוהר, אבל כיון שבעצב תלדי בנים, אין כח להתגבר על בחי' הדמיון של לפתח חטאת רובץ, עד שיעבור העצב.

יום ה' ל' חשון – א' דראש חודש כסלו

מסכת נדה דף לו:-לז.

נח נפשיה דרב אסי, אזל שילא אמר לדביתהו צבי לי זוודתא דלא ליזיל ולימא ליה לרב מילי עלואי, צביתה ליה זוודתא נח נפשיה דשילא, חזו דפרחא אסא מהאי פוריא להאי פוריא, אמרי ש"מ עבדו רבנן פייסא.

נראה לפרש בעזה"י שהיינו מה שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה כו, רציצא, זה אפרוח, זה בחי' צדיק בחי' (תהלים עב) יפרח בימיו צדיק, ששאלו אותו, הצדיק שממית את עצמו, ומוסר את נפשו וכו' באיזה מן המקומות מן התפלה צריך לו למסור את נפשו ביותר, והשיב להם, היכא דאעל, היינו איך שיש להעלות ניצוצי הקדושה, היינו איך שנכנסים בו מחשבות זרות וכו' ע"כ.

כי כן שילא בר אבינא היה לו מחשבות זרות, שאולי רב אסי ילשין עליו, ולכן מסר נפשו כפשוטו. ואז חזו דפרחא, שכן הוו ממש בחי' יפרח בימיו צדיק.

[מוצאי] ש"ק ב' כסלו התש"פ

מסכת נדה דף לח.

א"ר לוי אין הולד מטהר אלא ימים הראויין להיות בהן זבה גדולה מ"ט דמים ימים רבים כתיב וכו' תניא היה ר"מ אומר יש מקשה ק"נ יום ואין זיבה עולה בהן, כיצד וכו' אין קושי לנפלים. ת"ר יש רואה מאה יום ואין זיבה עולה בהן וכו'. תניא ר' יהודה אומר משום רבי טרפון דיה חדשה, ויש בדבר להקל ולהחמיר כיצד וכו' אמר רב אדא בר אהבה ש"מ קסבר רבי יהודה שיפורא גרים. איני והא אמר שמואל אין אשה מתעברת ויולדת אלא למאתים ושבעים ואחד יום או למאתים ושבעים ושנים יום או למאתים ושבעים ושלשה, הוא (שמואל) דאמר כחסידים הראשונים, דתניא חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת שלא יבוא נשותיהן לידי חלול שבת וכו'. אמר מר זוטרא מאי טעמייהו דחסידים הראשונים דכתיב (רות ד:יג) ויתן ה' לה הריון, הריון בגימטריא מאתן ושבעים וחד הוו. אמר מר זוטרא אפי' למ"ד יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעים, יולדת לשבעה יולדת למקוטעים וכו'.

נראה לפרש בעזה"י על פי לקוטי מוהר"ן תורה כז, שמבואר שם שכדי להגיע לשלום, בחי' רפואה, ובחי' שבת שלום, צריכים הארת פנים, בחי' שופריה דיעקב כעין שופריה דאדם, וזה מה שרבי יהודה סובר שיפורא גרים. כי לידה היא בחי' רפואה כמו שכתוב (בראשית כ:יז) וירפא אלקים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו, וכן רבינו גילה (אות ז) שהשלום הוא בחי' וה' ברך את אברהם בכל, בכל זה שלום, וחז"ל אמרו שבכל היא הבת שנולדה לו, והעיקר בזה הוא בחי' שופריה דאדם כנ"ל.

ומבואר בתורה שם (אות ג) שהארת והדרת פנים הוא בחי' דרושי התורה, שהתורה נדרשת בי"ג מדות, ולכן הגמרא מכנה חילי הלידה, שעיקרן שיפורא כנ"ל, מקשה, לשון היקש (אע"פ שאין היקש מפורש בין הי"ג מדות, בעצם לכאורה ההיקש הוא אב לכל הי"ג ואכמ"ל). ולכן אין קושי לנפלים, כי צריכים בחי' (שם אות ד) דרשוני וחיו, כי החכמה מחיה את בעליה. והגמרא מביאה ברייתא יש רואה מאה יום ואין זיבה עולה וכו', כי מאה בחי' הון, כי מאה ברכאן היא מקור כל השפע בעולם, ואל תקרי הון אל גרון, שהוא הקול. ולכן ר"מ אומר יש מקשה ק"נ יום, בחי' קנה חכמה, ובחי' הזדככות הקנה של הרינה (שם). ואכן מקשה גם כן יש לו המשמעות של קישוי וצר הלידה, כי הלידה בחי' רפואה ובחי' שלום הוא דוקא על ידי מרירות כמבואר שם (אות ז). וזה מה שרבי יהודה אמר בשם רבי טרפון שיש בדבר להקל ולהחמיר, כי מצד אחד מיקל ומרפא את החולי, אבל מצד שני מחמיר את המרירות שצריכים לסבול כנ"ל.

והנה כל ימי העיבור הם בחי' דין כידוע בקבלה, וכלשון חז"ל (בכמה מקומות עי' ברכות כט: ובמדרש תנחומא, ועיין בלקוטי מוהר"ן קסט) מתמלא עליהם עברה כאשה עברה, וזה מה שאיתא בגמרא כאן שתכלית העיבור הוא למאתים שבעים ושלשה ימים, בגמטריא רג"ע, בחי' כי רגע באפו, רגע כמימריה, שכן אריכות של מדת הדין כל יום. ורבינו מביא (אות ו) מהגמרא (סוטה לב:) שעל ידי התגלות בחי' ברית בקריעת הים סוף אפילו עוללים ויונקים אמרו שירה, זה אלי ואנוהו, בחי' ברית ובחי' הדרת פנים. וזה בחי' מה שהחסידים הראשונים לא היו משמשין מוטותיהן, בחי' שמירת הברית, אלא ברביעי בשבת שלא יבוא נשותיהן לידי חלול השבת, בחי' שבת שלום, שהשגת השלום, שבת שלום, רק על ידי תיקון הברית. והנה כאשר צריכים לחלל את השבת עבור היולדת, אחרים מחללים עבור היולדת, ועם כל זה הגמרא סתם לשונה כאילו הנשים בעצמן תהיו צריכות לחלל את השבת, ואכן גם רבינו תלה השלום דייקא בנשים, כאשר גילה ששלום הוא ר"ת ותען להם מרים שירו לה' (וזה כתוב ממש בענין של שבת), והרי מרים בחי' המרירות של הרפואה, ועיין לקמן שדוקא מדה יג, ונקה, שהיא בחי' נוקבא, בחי' קל-קול.

והנה מר זוטרא מפרש טעמייהו של החסידים הראשונים כי הריון בגמטריא רע"א. רע"א זה בחי' אחד יותר מעשר פעמים כ"ז אותיות הא"ב (כ"ב ומנצפ"ך. וכן אנחנו מפרשים פה על פי תורה כז), כי כל דבר כלול מעשר כידוע בבחי' כולם בחכמה עשית, והאחד יתירה מרמז על הקול שהוא עוד בלי חיתוך האותיות. כי הלידה בחי' רפואה ובחי' שלום כנ"ל, ושיפורא גרים, דהיינו שזה תלוי בהדרת פנים, ומבואר בתורה שם (אות ד) שלפי ההזדככות בחכמת הי"ג מדות כן הזדככות קול הרנה, בחי' הראיני את מראיך השמעיני את קולך (ועכשיו ממש למדתי ברמח"ל, רזין גניזין, מערכה ה' ושמת המצנפת, דרוש ט, ז"ל מצנפת רזא דההוא מזלא תתאה ונקה (המידה הי"ג) דאיהו מ"ץ - נפ"ת. מ"ץ איהו ק"ל (דהיינו עשר פעמים י"ג), דביה אתכלילו כלהו י"ג תיקונין ע"ש. וזה ממש לענינינו, כי כן אצל יעקב (בפרשה שקראו היום!) כתוב (כז:כב) קל, חסר ו', הרי מבואר עוד איך שהי"ג מדות הם ממש שיפור הקול, ומבואר עוד גם כן שזה תלוי בנוקבא דייקא, כי מדת ונקה היא נוקבא כידוע), ומבואר שם (אות ה') שכאשר נזדכך הקול אזי על ידי השמעת קולו לבד בלא דיבור הקב"ה מושיעו בעת צרתו, ולכן עיקר ההריון, והגמטריא רע"א, הוא לתכלית זה שיהיה בחי' הזדככות הקול, שהוא אחד למעלה מהכ"ז שהוא ר"ע. ועי"ז ההריון תהיה ממש בחי' רפואה ושלום כנ"ל.

אכן כל זה ליולדת לתשעה, שהיא תכלית הדין של העובר כנ"ל, אבל היולדת לשבעה, כבר יש בחי' שבת, בחי' שבת שלום כנ"ל, ויולדת למקוטעים. ואולי י"ל עוד שכל החדשים האלו הם בחי' תיקוני דיקנא, כי בז"א יש ט' תיקוני דיקנא, ולכן ס"ל שצריכים ט' חדשים שלמים, ואילו הנוקבא יש לה רק שש תיקונין (עיין תיקונים חדשים של הרמח"ל, תיקון ס"ט באידרא קדישא תיקוני נוק, עמ' תסה, וע' ברזין גניזין, מערכה ג' ויאהב יעקב את רחל דרוש ג), ולכן מיד אחר שהשלימה שש חדשים ונכנסה להשביעית יולדת אפילו למקוטעים.

והנה בסוף התורה רבינו גילה שכאשר יש איזה צרה טוב לנגן הניגון של אותה העכו"ם שמציר ע"ש. וזה בחי' מה שא"ר לוי, כי לוי הוא בחי' שירה, אין הולד מטהר אלא ימים הראויין להיות בהן זבה גדולה וכו' ימים רבים, כי רבים הוא כינוי להעכו"ם (תורה כה:ד וכמש"כ לעיל דף לה:), היינו שדווקא במה שהיה ראוי להיות של הגוים, הולד מטהר.

יום א' פרשת ויצא, ג חשון התש"פ

מסכת נדה דף לט.:

היתה למודה להיות רואה יום ט''ו (יום) ושינתה ליום כ' זה וזה אסורין לשמש שינתה פעמים ליום כ' זה וזה אסורין ואמרת לן עלה אמר רב יהודה אמר שמואל ל''ש אלא ט''ו לטבילתה שהן כ''ב לראיתה דהתם בימי נדתה קאי לה אבל ט''ו לראיתה דבימי זיבתה קאי לא קבעה אמר רב פפא אמריתא לשמעתא קמיה רב יהודה מדסקרתא מקבע לא קבעה מיחש מהו דניחוש לה אישתיק ולא א''ל ולא מידי אמר רב פפא נחזי אנן היתה למודה להיות רואה ליום ט''ו ושינתה ליום כ' זה וזה אסורין ואמר רב יהודה אמר שמואל ל''ש אלא ט''ו לטבילתה שהן כ''ב לראייתה ושינתה ליום כ''ז דכי הדרי ואתו עשרין ותרתי קיימא לה בתוך ימי זיבתה וקתני זה וזה אסורין אלמא דחיישינן לה וקסבר רב פפא עשרין ותרתין מעשרין ותרתין מנינן נדה ופתחה מעשרין וז' מנינן א''ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא ממאי דלמא עשרין ותרתין נמי מעשרין וז' מנינן דכי הדרי ואתו עשרין ותרתין קיימא לה בתוך ימי נדותה וה''נ מסתברא דאי לא תימא הכי האי תרנגולתא דרמיא יומא וכבשה יומא ורמיא יומא וכבשה יומא וכבשה תרי יומי ורמיא חד יומא כי הדרה נקטה כדלקמיה נקטה או כדמעיקרא נקטה על כרחך כדלקמיה נקטה וכו' ע"ש.

נראה לפרש בעזה"י על פי לקוטי מוהר"ן תורה כח. שיש תורה של האלפין נפולין, בחי' הת"ם, ועליהן בונים בנינים באוירא, ועי"ז יש כל הבושות, ועל ידי בחי' התמיד, תמ"ד, זוכים להקים האלפין ע"ש.

כי הגמרא דייק שיהיו כ"ב לראיתה, בחי' כ"ב אותיות של הא"ב, וזה בחי' התמיד כמבואר בתורה שם (אות ג) אלף בית גמל דלת, גימל דלת, דא שמיא וארעא, בית, מי שבונה ביתו בין שמיא לארעא, זה תיקון האלפין, זיין חית, היינו אלו בני אדם המקבלים תורותם משידין יהודאין וכו' ע"ש. ז"ח בגמטריא ט"ו לטבילתה או לראיתה. הי הוסת בחי' תמידין כסדרן, וכלשון הגמרא (טז.) אורח בזמנו בא. וסת, בגמטריא תמד כב. והנה רב פפא חשב לעשות את החשבון של קביעת הוסת מהיום שהאשה היתה ראויה לראות, וזה כבנין באויר, כי לא מונים רק מראיה ממש. ולכן הגמרא מוכיח את זה מהאי תרנגולתא. תרנגולתא זה מילה מורכבת, תרנ-גולתא, גולתא, עם האותיות בגמטריא הת"ם, תרן זה עץ גבוה תקוע בארץ כמין תורן הספינה (רש"י בישעיה ל:יז על הפסוק אלף אחד מפני גערת אחד מפני גערת חמשה תנסה עד אם נותרתם כתרן על ראש ההר וכנס על הגבעה), הרי תרנגולתא הוא לשון של הרמת הד' אלפין. וכן מדוייק בלשון הגמרא שמכנה הולדת והטלת הביצים, לשון רמיא, ומניעת הלידה לשון כבשה, בבחי' התמיד, בבחי' כבש אלוף (אות ג). ודייקא מוכיח מהתרנגל, כי באו לאפוקי מסברא השייכת לשדין, שרגליהם כתרנגולת.

וזה לשון הגמרא: כי הדרה נקטה כדלקמיה נקטה או כדמעיקרא נקטה, על כרחך כדלקמיה נקטה. כי הדרה, לשון הוד והדר, בחי' האמונים עלי תולע (איכה ד), בחי' תקות חוט השני, מעיקרא זה בחי' עבודת אלילים שמתגברת על ידי תורתן של השדין יהודאין, כי מעיקרא – מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו (והיום ממש למדתי את הפסוק הזה בישועה כג:ב – בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם וכו' ויעבדו אלקים אחרים), ועכשיו, כדלקמיה, קרבנו הקב"ה לעבודתו. ועל כרחך בחי' אנשי חיל מתולעים מתגברים על האויב (אות ב), ומקימים את האמונה על תלה.

[מוצאי} שבת קודש פרשת ויצא, ט' כסלו התש"פ

מסכת נדה דף מה.

ת"ש פחות מכאן (מבת ג' שנים) כנותן אצבע בעין, למה לי למתני כנותן אצבע בעין, לתני פחות מכאן ולא כלום, מאי לאו הא קמ"ל מה עין מדמעת וחוזרת ומדמעת אף בתולין מיזל אזלי ואתו, ע"כ.

נראה לפרש בעזה"י על פי לקוטי מוהר"ן תורה כט, בסוף התורה כתב ז"ל ועל כן אשה שדמיה מרובין ואין לה וסת, אף שיין מזיק לה כנ"ל, בחי' יין כי יתאדם שאחריתו דם, בחי' נכנס יין יצא סוד כנ"ל, עם כל זה רפואתה ע"י יין שהתסכל בו צדיק אמתי, כי העינים הם בחי' שערות, כי ז' גלדי עינא הם בחי' (שופטים טז:יט – ששמשון גילה סודו) שבע מחלפות ראשו, והם בחי' המוחין, כי השערות הם מותרי מוחין, ועל כן הם בחי' שבע מחלפות כו', בחי' ז' מדות שחולפין ועוברין במחשבה שבמוח, כי המחשבה שבמוח הוא כפי המדות שבאדם, וכפי המדה שהאדם אוחז בה, כן חולפין ועוברין עליו המחשבות שבמוח, וזה שבע מחלפות ראשו, לשון חלף ועבר כנ"ל, וכשפוגמין בהשערות, נפגם הראיה שהיא ז' גלדי עינא וכו' ע"ש, וכן מבואר לקמן (ריש דף נב:) שאלמלא שתי שערות יונקות מגומא אחת מכחיש מאור עיניו של אדם.

וע"ע בספר אדיר במרום (עמ' פא) שכז"ל אך האמת הוא, כי כל מה שיוצא מכל האיברים, נמשך למעלה אל המוחין עצמם ונכללים בם, ואז נמשכים מן המוח ממש אל היסוד. וסוד זה: וכנגדו בביצים ניכר (חולין מה.) שארז"ל. והוא כי כמו שיש ג' מוחין בראש, כך יש יסוד ותרין ביעין. ומה שבראש עדיין נעלם בסוד המוחין, נתגלה בגילוי ביסוד, עכ"ל.

הרי שפיר יש להמשיל ענין הבתולים להעין. וכמו שיש בשערות הראש ענין של החלפה, כן יש בבתולים.

והנה לקמן בעמוד ב' א"ר חסדא מ"ט דרבי דכתיב (בראשית ב:כב) ויבן ה' אלקים את הצלע מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש, ואידך ההוא מבעי לי לכדריש לקיש, דאמר ריש לקיש משום ר"ש בן מנסיא ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם מלמד שקלעה הקב"ה לחוה והביאה אצל אדם הראשון שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בנייתא, ע"כ. הרי שהגמרא תולה המחלקות בין רבי ור"ש בן אלעזר אם הזכר או הנקבה מקדים להיות בר דעת בשני דרשות הנ"ל. אכן לפי רבי יכולים לדרוש שניהם, שלא פליגי, כי י"ל לפי תורה כט, שענין שקליעת השערות הוא ענין הבינה יתירה. ורק לפי ר"ש בן אלעזר מוכרחין לומר שהדרשות פליגי.

והנה כל הסוגיא שם מאיזה גיל הנדרין נבדקין וחלין, וכן להלן הסוגיא של איזה חלות איסור יש כאשר הנודר רק מופלא סמוך לאיש ולא הגיע לכלל מצות, כל זה תלוי במה שרבינו כתב בריש התורה, אין דברים בלי נשמע קולם, שרק על ידי דעת נחשב וחל הדיבור.

גמרא: ת"ר מעשה ביוסטני בתו של אסוירוס בן אנטנינוס שבאת לפני רבי, אמרה לו, רבי אשה בכמה ניסת, אמר לה בת ג' שנים ויום אחד, ובכמה מתעברת, אמר לה בת י"ב שנה ויום אחד, אמרה לו אני נשאתי בשש וילדתי בשבע אוי לשלש שנים שאבדתי בבית אבא וכו' ע"ש.

והריטב"א מפרש שהיה יכול לטעות ששתיקת רבי הודאה לדבריה, ואכן אין שתיקתו אלא משום שלא חש כל עיקר לדבריה. והנה על פי תורה כט י"ל שהרי כדי שיהיה הדיבור נשמע צריכים לדבר בדעת (אות א), ולהקים ולרומם את הדעת הוא ע"י שבח הצדיקים (אות ב'), וכאן היה ליהפוך ממש, היה סיפור של זנות, ועל כן בעל כרחך רבי היה שותק.

גמרא: והתני רב ביבי קמיה דרב נחמן ג' נשים משמשות במוך, קטנה מעוברת ומניקה וכו'.

י"ל שכל אלו הם בחינות המעכבים את התיקון הכללי. קטנה בחי' (אות י) דצא לתתא, היינו בחי' מדרגות התחתונות כשאין תיקון הכללי, בחי' בתר דאסתלק ר' שמעון, שאז הדיבור אסור, וזהו ולא עאל, היינו שלא היה אפשר אז לדבר דברי תורה. מעוברת – שמא תעשה עוברה סנדל, בחי' (אות ז') חלי נופל, ואז לא תעמוד על דם רעך. מניקה – שמא תגמול את בנה וימות (מפני שחלב נעכר כשמתעברת ואינו טוב ליונק – רש"י בכתובות לט.), זה בחי' (אות ה') לא תנחשו ולא תעוננו, שהם גורמים בחי' נחש משיך לה לגבה, וגורמים שליטת השפחה בישא שהיא עת רעה.

גמרא: וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו שנאמר שומר פתאים ה', ע"כ.

מן השמים, זה בחי' תיקון הברית כמבואר שם (אות ד-ה), היינו שאין עצה אלא לשמור הברית ולא להשחית את הזרע ח"ו, ועל ידי זה ירחמו.

מפתחות:

ויבן ה' אלקים וכו' חד אמר מלמד שנתן בה בינה יתירה וחד אמר מלמד שקלעה לחוה והביאה אל האדם: לק"מ סז על התורה דף פד:.

יום ב' פרשת וישלח, יא כסלו התש"פ

מסכת נדה דף מז

בריש עמוד ב: וכן היה רבי שמעון אומר שלשה סימנין נתנו חכמים באשה מלמטה וכנגדן מלמעלה, פגה מלמעלה בידוע שלא הביא שתי שערות, בוחל מלמעלה בידוע שהביאה שתי שערות, צמל מלמעלה בידוע שנתמעך הכף וכו'.

נראה לפרש בעזה"י על פי לקוטי מוהר"ן תורה ל, שצריכים להלביש השכל העליון בשכל התחתון, והשכל תחתון הוא סימן להשכל העליון. כי כן הדדים הם בחי' בינה, כמו שאיתא במסכת ברכות (י.) ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו, מאי כל גמוליו, אמר ר' אבהו שעשה לה דדים במקום בינה. ועיקר הסימנים של שכל התחתון הם השערות, כמבואר בגמרא הנ"ל ובתורה ל'.

והנה רבינו גילה שם (אות ד) ולבא להשכל התחתון הזה אי אפשר כי אם על ידי שונא בצע וכו' ועל כן ביומוי דשמואל שנפלו ראשי הדור אל הממון וכו' על כן תיכף פגמו במלכות דקדושה, כמ"ש (שמואל ח) כי אותי מאסו ממלוך עליהם, ושאלו להם מלך ככל העכו"ם וכו' ע"ש.

ולכן שמואל (סוף עמוד א') דייקא בדק באמתיה, ויהב לה ד' זוזי דמי בושתה, שמאול לטעמיה דאמר שמואל לעולם בהם תעבודו וכו' ע"ש. שמואל לטעמיה דייקא – לטעמיה דשמואל הנביא, לתקן שהבושה והעבדות תהיה בעכו"ם ולא בישראל, ועל זה שילם כסף מלא, כי אפשר להשיג החכמה ולא על ידי הסימנים אלא על ידי בחי' שונא בצע. ולכן נתן לה ד' זוזי, כי כל עסקו היה להציל המלכות שהיא בחי' דל"ת מהד' גלויות כמבואר שם (אות ד). ולכן השדים נקראים דדים, דל"ת דל"ת כי הם בחי' השכל העליון שמסומן בהדל"ת – בחי' שכל התחתון.

והנה רבינו גילה עוד (אות ה) ומי שיש לו אותו החכמה, צריך לראות להמשיך לתוכו חיות, להחיות החכמה תתאה כל אחד לפי בחינת החכמה תתאה שלו וכו' ועיקר החיות הוא מאור הפנים וכו' ע"ש. וזה בחי' בוגרת, שלאחר שכבר הגיע לנערות ושערות למעטה, בחי' חכמה תתאה, אז היא צריכה להמשיך חיות. ולכן בגרת נוטריקון, באור (הפנים) ג' רגלים תתאה, שמביאה את החכמה תתאה לקבל חיות מאור הפנים על ידי השלוש רגלים כמבואר שם, שעיקר אור הפנים הוא השמחה, והשמחה הוא בלב, והלב של כל השנה הם השלש רגלים וכו' ע"ש. וזה מה שאמר רבי שמעון בסימנם של הבוגרת, צמל מלמעלה בידוע שנתמעך הכף, צמל אותיות צל"ם, בחי' כל המוחין והמקיפים (צ' – המוחין פנימים שמוקף בל' ומ' אורות כידוע), נתמעך הכף בחי' כף נחת (קהלת ד:ו, שזה גם בחי' שמח בחלקו ושונא בצע) בחי' כף החיים. ופירוש מיעוך, היינו התרככות, שהוא בחי' אריכות אפיים, כידוע שארך אנפין משלים הק"ן אור הפנים בעוד אר"ך אנפין, סך הכל ש"ע נהורין. שנתמעך בגמטריא ח"י ש"ע נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

נא: מתני' כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר כו' ושם בגמ' כל שיש לו קשקשת דג טהור יש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת דג טמא כו'.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

נב: ולכל נימא ונימא בראתי לו גומא בפני עצמה שלא יהיו שתים יונקות מגומא אחת שאלמלא שתים יונקות מגומא אחת מכחיש מאור עיניו של אדם.

עיין לקוטי מוהר"ן תורה כט, שרבינו גילה לתקן וסת לאשה מרובת דמים על ידי יין שהסתכל בו הצדיק, וגילה שם הקשר שיש בין פגם בהשערות לפגם העינים, ועמש"כ בזה לעיל דף מה..

בס"ד נַ נַחְ נַחְמָ נַחְמָן מאומן

כח תמוז, נדה דף נח:

במשנה, ותולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות וכו' הרגה מאכולת הרי זו תולה בה עד כמה תולה רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר עד כגריס של פול ואע"פ שלא הרגה, ובגמרא איתא ז"ל הרגה מאכולת, הרגה אין לא הרגה לא מתני' מני רשב"ג היא דתניא הרגה תולה לא הרגה אינה תולה דברי רשב"ג וחכ"א בין כך ובין כך תולה, אמר רשב"ג לדברי אין קץ ולדברי חברי אין סוף, לדברי אין קץ שאין לך אשה שטהורה לבעלה שאין לך כל מטה ומטה שאין בה כמה טיפי דם מאכולת, לדברי חברי אין סוף, שאין לך אשה שאינה טהורה לבעלה שאין לך כל סדין וסדין שאין בו כמה טיפי דם, אבל נראין דברי ר' חנינא בן אנטיגנוס מדברי ומדבריהם שהיה אומר עד כמה היא תולה עד כגריס של פול ולדבריו אנו מודים, ולרבנן דאמרי תולה עד כמה אמר ר"נ בר יצחק תולה בפשפש ועד כתורמוס, ע"כ.

ונראה לפרש, ובכלל דברינו נפרש ג"כ לשון של רשב"ג שאמר שלדברי חברי אין לך אשה שאינה טהורה לבעלה שאין לך כל סדין וסדין שאין בו כמה טיפי דם, שלכאו' מביא ראיה לסתור, דזה מה שאין לך כל סדין וסדין שאין בו כמה טיפי דם זה סיבה שהאשה תהיה טמאה, רק שהחכמים אומרים שתולין במאכולת, אז איך רשב"ג אומר שאין לך סדין וכו' כאילו שזה הענין הוא טעם למה תולין לטהר. ונפרש בעזה"י על פי דברי רבינו הקדוש בלקוטי מוהר"ן תורה סט (שהוא כולל התורות שלפניה כנזכר שם).

והנה בתורה סט רבינו מפרש כל הענין של הגוזל את חבירו ממון גוזל ממנו את בניו (כדאיתא בבא קמא), והוא מסביר שהאשה היא שורש של הממון של האדם והילדים הם באים ונגדלים על הממון של האשה ע"ש. ורבינו גם כן גילה שם שלא רק על ידי גזילה ממש, אלא אפילו על ידי חימוד האדם יכול לגזול את בניו ואשתו של חבירו. ונראה לענ"ד שרבינו גם כן מפרש שהאדם בעצמו יכול לגנוב מעצמו הילדים, וזה על ידי שנושא אשה בשביל ממונה, ועל ידי זה הוו ליה בנים שאינם מהוגנים (קדושין ע). וזה פירוש מה שרבינו כותב שם בד"ה וזה שאמרו רז"ל הנושא אשה לשם ממון וכו' ע"ש, ולכאו' לא מבואר בכלל מה הכוונה בוזה מה שאמרו, כי מקודם היה מדבר על גזילה וחמדת ממון חבירו, ואיך שצריכים לתקן את זה על ידי צדקה וכו', ומה קשר להמשך הזה שמדבר מענין נושא אשה שאינה הוגנת לו וענין של שונאים הבאים לאדם מחמת עכירת מוחו וכו'. אלא נראה כנ"ל שרבינו מגלה שזה שהאדם נושא אשה בשביל ממון, הרי הוא גם נתקע ופוגם בעצמו, ומזיק ילדיו. ואז רבינו ממשיך להסביר עוד איך שעל ידי חמדת ממון מביא לאדם שונאים.

והנה עוד מבואר בתורה שם, שיש דרך שהאדם ניצל מרעת הגזילה, ששומר את הנפשות התלויות בממונו, כי כאשר האדם רואה שבאים לגזול ממנו הוא מכווץ את עצמו, בדרך שלא נשאר בהממון אור של הנפשות, ונמצא שהגזלן לוקח רק בחי' עפרות זהב. וראה שזה ענין הסוגיא שלנו של תולין בכתמים. דהנה ענין דם נדה התחיל כאשר הנחש חמד את חוה, ומזה יש דם נדה וזבה. והנה אדם וחוה תקנו את עצמם ועשו להם חגורות, בגדים. כי בחטא עץ הדעת היה ענין של כעס, כמו שהנחש העיר, אף כי אמר אלהים וכו', בחי' אף וחמה. וזה בא על ידי החמדה שנופלים לכסילות שהוא שעי"ז יש כעס ושונאים כמבואר בתורה שם ובעוד מקומות. והבגדים הם תיקון על הבגידה, והם בחי' חכמה, כי הבגדים הם בחי' כבוד כמובא כ"פ בדברי רבינו, וזה בחי' כבוד חכמים ינחלו, בחי' חכמה. על כן כאשר נראית כתם על הבגד תולין להקל. כי כיון שהבגדים הם תיקון על החמדה, הרי זה בחי' מה שהאדם מכווץ את עצמו לשמור את עצמו והנפשות התלויים בממונו מהגזלן. אז צריכים לשער אם הצליח להציל את הנפשות או לאו.

אז יש תולין בהרגה מאכולת, וזה ענין המבואר בתורה שם (סוף סח) כשהממון יורד לאדם הוא בבחינת טרף נתן ליראיו והוא מהפכו לכעס ונעשה מזה טורף נפשו באפו ע"ש. מאכולת זה בחי' הטרף שבא לאדם, אז אם כובשים את הטרף, נמצאת שאין פגם של כעס וכסילות שמביאים לבנים שאינם מהוגנים שזה פגם של דם נדה, ואין פגם בהבגדים בחי' הכיווץ שהאדם עושה לשמור את עצמו והתלויין בו מהגזלה והחמדה, אז תולין לטהר. רשב"ג אומר שתולין רק בהרגה, אבל אם לא הרגה, ולא כבשה את המאכולת, אז לא תולין, כי זה סימן שטרף הפך לטורף, ויש קלקול ופגם של כעס וכסילות, ואין מה לתלות שניצל מדם נדה. והרי לדבריו בלא הרגה אין קץ, בחי' אין חומה, רק חמה וכעס (כמובאר בתורה סח שם), ואין לך מטה ומטה, בחי' הפרנסה (כמבואר במ”א בלק”מ שקשין מזונותיו של אדם זה בחי' זיווג ע”ש) שאין בו דם מאכולת, דהיינו איזה חסרון של בעצבון תאכלנה, והרי אין קץ כנ”ל, ואין לך אשה טהורה.

ורשב"ג אומר שנראין דברי ר' חנינא בן אנטיגנוס, דעד כגריס של פול תולין, גריס זה גמטריא רג"ע, בחי' כי רגע באפו, דכעס בשיעור כזה ראוי הוא, כי כן מדתו של השי"ת, ופול זה גמטריא למודי ה', כי זה סוף התיקון של החמדה, שצריכים להחזיר את הבנים, בחי' למודי השם. (וע"ע בריש פ"ו דנגעים שמבואר שיעור הגריס הקילקי ד' עדשות שכל עדשה ט' שערות, ואכמ"ל).

וחכמים אומרים שאפילו לא הרגה את וכבשה את המאכולת תולין, שאין לך סדין וסדין שאין בו כמה טיפי דם, סדין זה בחי' מעשה ידיה של האשת חיל כמו שכתוב סדין עשתה ותמכור וחגור נתנה לכנעני, ועל כן על כרחך הדם הזה אינה אלא של כיבוש המאכולת ולא של עצבונה. והרי היא בחינת אני חומה ושדי כמגדלות אז הייתי בעיניו כמוצאת חן. אני חומה, זה בחי' שמירת העשירות והדעת מהכעס, ושדי כמגדלות זה בחי' הבנים בחי' למודי השם, כי שדי זה זרע האיש שיורה כמבואר ברש"י על התורה, ומגדלות הם הבנים, בחי' (תהלים קמד) אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם, אז הייתי בעיניו כמוצאת חן, בחי' זווג ההגונה ושמירה מהחמדה. והחכמים אומרים שתולין עד כתורמוס, כי התורמוס זה בחי' זרע שאין תקוה שיצאו לטובה שיהיו למודי ה', כי הס' נחלף עם ד' בהאותיות המוחלפות של, אל בם גן דס, אז התורמוס זה בחי' התרמוד שאין מקבלים גרים מהם, כמבואר בסוף תורה נט בלקוטי מוהר"ן. והרי כשיעור תורמוס בודאי אי אפשר לתלות לטהר.

והנה במשנה תני מעשה באשה אחת שבאת לפני ר"ע אמרה לו וכו' וטהרה ר"ע ראה תלמידיו מסתכלין זה בזה אמר להם מה הדבר קשה בעיניכם שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר אלא להקל שנאמר ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה דם ולא כתם, ע"כ. התלמידים של רבי עקיבא תמהו והסתכלו זה בזה, אז הוא נחה דעתם, כי באמת הם הם התיקון, כי הם הלמודי השם.

בס"ד נַ נַחְ נַחְמָ נַחְמָן מאומן

דף יומי כט תמוז התשע"ב, מסכת נדה דף נט: ריש פ"ט האשה שהיא עושה

במשנה: האשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם, רבי מאיר אומר אם עומדת טמאה ואם יושבת טהורה, ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה.

ונראה לפרש על פי תורה ע' בלקוטי מוהר"ן שמבואר שם הענין של כח של הארץ שמושך את כל הברואים אליה, כי כי ככה ברא השי"ת את העולם שהארץ תהיה המרכז, ולכן כולם נמשכים אליה, וזורעים בה והיא מוציא יבולה וכו'. והצדיק מקבל את עצמו מדה זו של האדמה, שזה מדת ענוה, מדת הסבל, שכולם דשים עליו והוא מוציא להם צרכיהם. ולכן הצדיק מקבל את הכח הזה של משיכה, כי הוא יסוד העולם ממש. ובאמת כל זה מראה על ענוותנותו של השי"ת, שהוא באמת סובל את הכל, ולא רואים אותו בכלל, והוא זן ומפרנס כל הבריאה. והצדיק בונה את המשכן, והוא כלים לכבוד השם יתברך שיתגלה בעולם ובכל אחד. כי לולא בנין המשכן, השי"ת מסתיר את עצמו במדת ענוותנותו, והמשכן הוא דרך שהשי"ת מראה כבודו. ויש להבין את זה על פי הסיפורי מעשיות סיפור ממלך הענו, ונפרש קצת בעזה”י.

דבזה מבואר היטב שני ההמשכות שרבינו מפרש בתורה שם (ע), שמצד העניוות בחי' ארץ יש כח המשכה, כי כך הש"י ברא את העולם שזה הארץ היא המרכז והכל נמשכים אחריה, וממילא מדת הארץ והסבל הם המרכז שממשיכים הכל אליהם. ומבחי' זו, בחי' סובב כל עלמין הש"י מסתיר את עצמו, ורואים גדולתו אבל בעילום שמו, שרואים את כל הבריאה, אבל לא שזה דוקא מעשה הש"י, כי הוא יתברך בענוותנותו מסתיר את עצמו וכל פעולותיו שלא פועל אלא על ידי אחרים, ולא מראה את עצמו. ועם כל זה הכל נמשכים אחרי העניוות הזה, שסובל את כולם. ויש כח המשכה, בחי' ממלא כל עלמין, שממשיך אלהותו לתוך העולם. שהצדיק יסוד עולם בונה את המשכן, הכלים להכיל כביכול אלהותו יתברך, וע"י כח המשכה הזו הצדיק נותן לכל אחד הכבוד הראוי לו, דהיינו כבוד ה' הראוי לשרות על כל אחד ואחד. וזה ע"י שמשבחים ומגלים גדולת השם יתברך, שעד כאן גדולת הש"י היה נסתר בענוותנותו, וממילא לא רואים גם את העניוות, כי העניוות בלתי נראית רק על ידי הגדולה. אבל על ידי שמגלים את הגדולה, ממילא רואים את העניוות שפעל כל זאת הגדולה. ורק הצדיק יסוד עולם יכול לגלות גדולת השם, כי אין כלים לגלות גדולתו יתברך אלא העניוות. וע"י שהצדיק יש לו בחי' ונפשי כעפר הוא יכול לגלות גדולת השם יתברך, דהיינו לבנות משכון לכבוד ה' וכמשנ"ל. ולכן הגם שמצד העניוות של הצדיק כל העולם כולם כבר נמשכים אחריו, בזה שהצדיק מקים את המשכן, הוא קורא את ראשי העם, בחי' קריאה כמו שמצינו להבדיל אצל בלעם (ריש פרשת בלק פסוק כ) אם לקרא לך באו, ופרש"י ז"ל אם הקריאה שלך וסבור אתה ליטול עליה שכר, ע"כ, וכן כאן הצדיק קורא לראשי העם ליתן להם הגדולה, שישרה עליהם כבוד ה'. בחי' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

והנה גם האשה יש לה שני בחינות האלו, כי האשה בחי' הארץ, כמו שארז"ל שאשה קרקע עולם, רק שבאשה זה מרצונה ומבחירתה להיות בבחי' זו, וגם מבחירתה היא נהנית מבחינתה לקבל כל הנאות מאלו שהיא סובלת, אבל לולא האשה מקדשת את עצמה כראוי, אז היא מסוגלת לרוח הקודש גבוה, וכמו שמצינו בשרה אמינו שנקראת על שם השררה שלה ועל שם הרוח הקודש שבה, והשי"ת מצוה את אברהם אבינו לשמוע ולציית להרוח הקודש של שרה.

והאשה יש לה גם את הבחינה של הקמת המשכן, וזה מה שמצינו (שבת קיח:) שר' יוסי אמר מימי לא קריתי לאשתי אשתי וכו' אלא לאשתי ביתי.

והנה הצדיק שהגיע למדרגה זו שהוא בבחינת משה רבינו שמקים את המשכן, הרי עיקר הבחירה שאנו יודעים כבר בטל אצלו (רק שיש לו בחירה בדעת כמבואר במ"א בלק"מ), ורבינו מכנה את זה (תורה כא) בחי' צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, שזה בחי' ישיבה, שאין תנועה מרצון לרצון ע"ש (וע"ש איך שזוכין לרוה"ק ע"י טהרת השבעה נקבי הראש). ועל ידי ישיבה זו הצדיקים מגלים כבוד ה' בעולם, בבחינת מרבה ישיבה מרבה חכמה, בסוד התכלת ואכמ"ל. ויכולים להבין את זה גם כן, כי הצדיק הזה הגיע לבחי' מקומו של עולם, שיכול לעשות ראש השנה (כמבואר בלקמ"ת תורה א), שזה בחי' כתר, שבראש השנה מכתירים את הש"י, וכמבואר בעוד מקומות בענין כבוד מקומו. וזה בחי' העטרה והכתר.

והנה גם הצדיק ידיו מלוכלכות בדם, כמו שמצינו בדוד המלך (ברכות דף ד), וכן רבינו אמר על עצמו (ומובא בלקוטי הלכות או"ח ג, תחומין ועירובי תחומין ד: - טז) על שהיה מוציא אנשים ממקומות נמוכות מאד וכו'. אבל כמובן הדם הזה לא מהצדיק, רק שהצדיק באמת רחוק מאד מהדמים והטומאה, רק שנכנס לתקן, משא”כ האשה קרובה מאד להטומאה וכמו שכתוב רגליה יורדות מות, כידוע, ולכן מצויה אצלה דם נדה.

והאשה, שהיא בבחי' קרקע עולם, יש בחי' מצא ומוצא, שיש אשה שהיא בבחי' והארץ לעולם עומדת, שרחוקה מהישיבה, בחי' יישוב, בחי' בית, בחי' האשת חיל עטרת בעלה. וכדי שהאשה תזכי להיות עטרת בעלה צריכה לעבור הרבה בירורים, כמבואר בלקמ"ת תורה טז, שמבואר שם שהדיבור בחי' חוה ראשי תיבות המעטרכי חסד ורחמים, וזה רק על ידי הרבה בירורים ע”ש. וכאשר היא בבחי' עומדת ועושה צרכיה בודאי מתלכלכת את עצמה בעבודת הבירורים (עמידה לשון זירוז, כמו שפרש רש"י עה"פ עמד פתח האהל (שופטים ד:כ) זרזי עצמך בדבר). וזה בחי' לא תעמוד על דם רעך (קדושים – ויקרא יט), שעל ידי העמידה הזאת אינה נשמרת מדם נדה. ויש בפסוק הזה רמז לדברינו, כי בפסוק כתוב לא תלך רכיל בעמיך לא תעמוד וכו' (וידוע מתורה כט שזה מדבר על פגם הדמים ע"ש), בעמיך – בע', זה תורה ע' מי = נךל, ר"ת נפשי כעפר לכל.

וזה מה שתני במשנה, האשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם, אז תלוי באיזה רצונות האשה נמצאת, אם היא בחי' עומדת או יושבת כנ"ל, כי אם היא בבחי' עומדת שעדיין היא תפוסה ברצונות גשמיות אז הדם שהיא רואה מטמאה, וי”ל דם, שזה בחי' דמימה, היפוך חו”ה. אבל ר' יוסי אומר שבין כך ובין כך, דהיינו בתוך העבודה של הבירורים קודם שיוצאת נקי מרצונות עצמה, עדיין בתהליך הזיכוך והבירור, אז תולין שהדם הוא מהזיכוך והבירור ולא דם טומאה, וי”ל שהדמימה בחי' סייג לחכמה, בחי' כתר. ובזה א"ש ר' יוסי לשיטתיה שאמר שמימי לא קריתי לאשתי אשתי אלא ביתי, שאפילו כאשר אשתו היתה בבחי' עומדת ר' יוסי התיחס אליה בבחי' ביתי, בבחי' יושבת.

ובסוף המשנה איש ואשה שעשו צרכיהם לתוך הספל שרבי שמעון אומר שחזקת הדם מהאשה, כי עיקר הסב"ל זה מהאשה, שהיא ממש בבחי' קרקע עולם שסובלת את הכל.

כה כסלו, יום ב' פרשת מקץ, א' חנוכה התש"פ

נדה דף סא:

אבדה בו שכבת זרע חדש בודקו במחט שחוק בודקו בחמה, פרש"י ז"ל במחט, מקום הזרע קשה והמחט מתעכב ליכנס בו. חדש, אין נבדק בחמה לפי שהוא עב ומהודק אבל שחוק נבדק בחמה, שוטחו כנגד עיניו, מקום הזרע הוי סתום ואין החמה נראית בבגדו כל כך, עכ"ל.

ונראה לפרש בעזה"י על פי ליקוטי מוהר"ן תורה לא, שיש שני בחי' ברית (אות ה) ברית תתאה בחי' אליעזר עבד אברהם, בחי' (שמות כג) כי שמי בקרבו, שמו כשם רבו, שהוא חנוך בחי' (משלי כב) חנוך לנער וכו'. וזה בחי' בגדים חדשים שעוד לא נתחנכו והם עוד עבים ומהודקים, והעיקר בהם ששמי בקרבו, ועל כן השכבת זרע לא יתן המחט ליכנס בו. ויש ברית עלאה בחי' אברהם, ובאברהם כתיב ואברהם זקן (בראשית כד, לקוטי מוהר"ן תורה כז, ס, פד, תנינא נט), וזה בחי' שחוק (וכן גבי אברהם כתיב (בראשית יז:יז) ויפל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד, ובתהלים קה, יצחק הוא ישחק). ומי שהוא במדרגת אברהם אז כל העכו"ם וכל הכוכבים ומזלות שהם תחתיהם, כולם הן טורחין בשביל זה האיש (אות ט) בבחי' (במדבר יד) לחמנו הם סר צילם מעליהם, כי מראה חמה עמוקה מן הצל (ב"ב פד), ומבואר שם ז"ל ולעתיד יתקיים (ישעיה ל) ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך, שאזי נתגלה בחי' פנים, כי עכשיו פני ה' מוסתר בדרך הטבע בהנהגת המשלות וכו' ועכשיו מראה חמה עמוקה מן צילם וכו' וזהו הצל שמסתיר אור החמה, וכו' ע"ש, וזה הבחי' שבבגדים שוחקות השכבת זרע סותם מאור החמה.

וזה המשך הגמרא שדנה בענין שעטנז, כי סוד שעטנז גילה הרמח"ל בספר אדיר במרום (עמ' קמד-) שצמר הוא לבוש הנעשה מאורות הפנימים שנמשכים הלאה לחוץ, אבל פשתים הוא בא מזרע של עץ היוצא מן השדה, מן החיצוניות, ע"ש. והרי הפשתים ממש בבחי' הכנף מוריך, עד לעתיד לבוא שאז כבר לא יכנף.

כו כסלו, ב' חנוכה, התש"פ

נדה סב.

ואשלג, אמר שמואל שאלתינהו לנחותי ימא ואמרו אשלגא שמיה ומשתכח ביני נקבי מרגניתא ומפקי לה ברמצא דפרזלא, ע"כ.

נראה לפרש על פי ליקוטי מוהר"ן תורה לב, שהשכינה כל זמן שלא ניתן לזווג אתקריאת נער בלא ה' (זוהר בא דף לח:) גימ' ש"ך דינים, וכד אתתקנת לזווג איתקריאת נערה בה"א, שנמתקין הדינים על ידי ה' אלפין של אהיה שבבינה וכו' ע"ש. אשלגא זה בחי' ה' אלפין, כי שלג בגמטריא אלף אלף אלף, הרי ג' אלפין, ואשלגא, א' לפני השלג וא' לאחריה, הרי ה' אלפין. וזה מה שהיא נמצאת ביני נקבי, כי על ידי הה' אלפין מעלין מנקבה תחתונה בחי' נער, לנקבה עלאה בחינת נערה, על ידי לאה, בחי' אימא. ולכן מקפי לה ברמצא דפרזלא, פרזלא הוא ברזל, ראשי תיבות של הד' אמהות, בלהה רחל זלפה לאה, כידוע.

והנה הרע"ב כתב (שבת ט:ה) אשלג, לא אתפרש לי מה הוא, עכ"ל. ובמקום אחר כתבתי על זה בס"ד. ועל פי דרכינו יכולים לפרש דבריו, לא אתפרש, דהיינו ל-אלף אתפרש, בחי' ופרשה השמלה, שהוא התפשטות האלפין, לי – בחי' לאה, בחי' הייא לייא, מה הוא – כי אז מוכן לזיווג עם ז"א בחי' שם מ"ה.

בהמשך הגמרא:

תנו רבנן העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר, צפון ועבר, טהרותיו טמאות, צפון צבע נמי מעבר?! אלא וכו'.

צפון פרש"י שבו"ן בלע"ז. צפון זה נוטריקון של נחמן בן צפורה\פיגא, וזה מה שפרש"י שבו"ן שהוא נוטריקון נחמן בן שמחה. כי הצדיק בחי' רוח צפון, עיין תורה ח:ב. וזה הענין המוזכר בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות מעשה מבערגיר ועני (מעשה י') שצריכים לעבור עליו השבעה מימות, ואכן מה שעובר על המקרב לרבינו הקדוש, מעביר אפילו את הצבע כידוע.

דף סה. אמר רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב כיון שנתקו שניו של אדם נתמעטו מזונותיו שנאמר (עמוס ד) גם אני נתתי לכם נקיון שנים בכל עריכם וחוסר לחם בכל מקומותיכם, ע"כ. פירוש נתקו שניו, לכאורה נפילת השניים, אמנם רש"י כתב ז"ל משנתקו שניו, זקנה, עכ"ל, ויתכן שהוא לא מפרש שניו לשון שניים, אלא לשון שנים, וצריך תלמוד.

עיין בחיי מוהר"ן (אות תנז) אחד אמר שמה שחלם לו שנפלו שניו מרמז על חכמות שלו שיתבטלו, ואני אמרתי לו אדרבה השטות שלך יתבטל, כי שן הסלע תרגומו חזק (אמר המעתיק עין מדרש רבה במדבר פרשה ג' אין שן אלא לשון חזק וכו') וכו' (רצונו לומר בדרך צחות והלצה כי במדינתנו קוראין לאיש שוטה – חויזק), ע"כ.

והנה בפשטות, מכח הגמרא כאן היה יותר נראה הפתרון המאן דאמר ההוא, כי רבינו תמיד כותב שהפרנסה תלוי בדעת, וכיון שנפילת השיניים סימן על חוסר בפרנסה זה נוטה לרמז על ביטול החכמה. אכן רבינו בודאי רצה למצוא דרך לפתור את החלום לטוב, כי החלום הולך אחר פתרונו, ואכן יש לפרש הגמרא כנ"ל שאינה דורש על נפילת השיניים אלא על בא בימים בזקנה.

מפתחות:

כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא: לקמ"ת ב:ב דף ג..

תנא בי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא שנאמר (חבקוק ג:ו) הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות, ע"כ. - עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

יש לפרש על פי לקוטי מוהר"ן תורה לא, שכל ההליכה בדרכים תלוים בגלגלי הרקיע, וכמו שפירש הרד"ק על פסוק זה ז"ל מהלכי העולם כלם לא"ל יברך לפיכך יעשה בהם כרצונו וכו' ואמר הליכות עולם, כי העולם מתנהג על מהלכי הגלגלים והכוכבים עכ"ל, והגלגלים תלוים בברית, ויש ברית עילאה וברית תתאה, ובבחינת אם לא בריתי יומם, ברית תתאה בחי' לימוד איסור והיתר, וברית עלאה סודות התורה, שרבינו גם כן מכנה הלכה, הרי שהליכות העולם תלוים בהלכות (וע"ע בתנינא תורה ב', הלכות בחי' הליכת הדמים). ולפי ברית עלאה, שונה מלשון תקות חוט השני, היינו זריחה, בחי' כחם השמש הנאמר אצל אברהם, ושנה (כמו שונה חסר הו') לפי השמש.

עוד יש לפרש על פי ליקוטי מוהר"ן תורה לג, שיש ימי טוב וימי רע, וזה השונה הלכות, שונה מלשון שינוי, שמביא שינוי לאותיות התורה שהיו בצימצום גדול תחת הרבה לבושים, ועכשיו הם בולטים ומאירים.

מסכת ידים

ידים, ם' בגמטריא שש מאות, הרי תרכ"ד, עם הד' אותיות וב' כוללים (-שני הידים, אי נמי כמו שנקט ר' אברהם אבולעפיא, שעל כל שני אותיות יש כולל) הרי גמטריא נון נון חית. י"ד פעמים י"ם, עם הד' אותיות, בגמטריא רבי נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. י' פעמים ד', ד' פעמים י', י' פעמים ם', הרי ת"פ, עם העשר אצבעות והכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

עיין מש"כ בחלק ה' מאומן – בערך ידים טעם ליטול ד' פעמים, ולכוון הגמטריא של נטלת ידים.

מפתחות:

כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים – זה לשון הזוהר חדש בפרשת אחרי, ואילו במשנה כאן הלשון כל הכתובים קדש, עיין בערך זוהר חדש לשאר המראה מקומות: לק"מ רמג דף קיו..

ד:ז אומרים צדוקין קובלין אנו עליכם פרושים, שאתם אומרים שורי וחמורי שהזיקו חיבין, ועבדי ואמתי שהזיקו פטורין. מה אם שורי וחמורי שאיני חיב בהם מצות, הרי אני חיב בנזקן. עבדי ואמתי שאני חיב בהן מצות, אינו דין שאהא חיב בנזקן. אמרו להם, לא. אם אמרתם בשורי וחמורי, שאין בהם דעת, תאמרו בעבדי ובאמתי, שיש בהם דעת, שאם אקניטם, ילך וידליק גדישו של אחר ואהא חיב לשלם, ע"כ.

והנה המעיין בהמשניות שם יתמה, כי נשנו שם כמה קובלנא של הצדוקין, ועל כולם ענו להם כאוולתן במליצה ובליצנות, ורק בקובלנא זו התיחסו ישר להשאלה ותירצוה. ונראה לעניות דעתי, כי כאן רמזו חז"ל תשובה להצדוקין שהם ממש בבחינה זו של עבד ואמר שיצאו והדליקו אש, והם אחריין על מעשיהם, ועם ישראל לא יתחייבו עליהם.

עוקצין

ג:יב

מפתחות:

עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות: שיחות הר"ן צו.

לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום: לק"מ עה דף צא., פ דף צג:.

סיום הש"ס – תכלת וארגמן, "ויהי מקץ" – על פי לקמ"ת ז 'כי מרחמם ינהגם', עמ' תלה.

תלמוד ירושלמי

ברכות א:ט עשרת הדברות הם כקריאת שמע – לק"מ כג:ד דף לה..

ברכות ה:ב אם אין דעת הבדלה מנין: לק"מ קיז דף קא.. שיחות הר"ן צד.

ברכות

פאה. לא דבר ריק הוא מכם, ואם ריק הוא מכם – חיי מוהר"ן הקדמה ד"ה ומי שחפץ.

מדרש רבה

בראשית רבה

יז:ו יש תרדמה של נבואה: שיחות הר"ן יג.

כו:ז המלאכים באו בעולם הזה וחטאו: שיחות הר"ן מ.

צו:ב ימינו כצל עובר ולא כצלו של דקל: שיחות הר"ן שח.

צח שבט שמעון מחזרים על הפתחים: שיחות הר"ן פט.

שמות רבה

א:י ערי מסכנות שמסכנות את בעליהן וכו': שיחות הר"ן ס.

יז:ו יש תרדמה של נבואה ותרדמה של שטות: שיחות הר"ן יג.

ויקרא רבה

כא:ד חבילות חבילות של עבירות: שיחות הר"ן פט.

שיר השירים רבה

א (הובא בתוספות יבמות קג:, וכן בתנחומא ד:א, ירושלמי שבת פרק א) מה שעשתה ענוה עקב לסלותא – חיי מוהר"ן כז. לק"מ לג, קמח, קצב.

ט:ט לבבתני באחת מעיניך, שבעין השני הסתכלו על עגל: שיחות הר"ן קכג.

קהלת רבה

א:יג השכחה הוא כדי שהתורה יהיה חביבה על לומדיה כשעה ראשונה: שיחות הר"ן כו.

ב:ה שלמה המלך ידע כל הגידין בפרטות והיה נוטע כל פרי וכו': שיחות הר"ן ס.

איכה רבתי (מדרש רבה)

ב) אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים – תאמן, ע"ש. ונראה לפרש שכאשר יש התעוררות של החכמה חיצוניות, שזה קליפה מסוכנת מאד, אז צריכים להתחזק באמונה, והמדרש דייק לכתוב תאמן (ולא תאמין) בדיוק בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

ספר הבהיר

(אות סב) לכה דודי נצא השדה (שיר השירים ז:יב) מאי השדה, אל תקרי השדה אלא השירה, ומאי השירה, א"ל לבו להקב"ה לכה דודי נצא השדה לטייל ואל אשב תמיד במקום אחד, ע"כ. והנה כל הפסוק בשיר השירים: לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים. נלינה בכפרים בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם התיבות והכולל.

ילקוט שמעוני

ישעיה תמג ז"ל אני ואתם נלך וננחמנה! ועמש"כ בישעיה מ:כ הפטרה של נחמו נחמו.

איוב ג:תתצה ז"ל ומפני מה נגזרה מיתה על הצדיקים, אלא כל זמן שהצדיקים חיים נלחמים עם יצרם וכיון שהם מתים הם נינוחין שנאמר ושם ינוחו יגיעי כח, ע"כ.

ספרי

פרשת ראה – כל מקום שיש עבודה זרה בעולם חרון אף בעולם: שיחות הר"ן רסא.

תנא דבי אליהו

כאשר הייתי אצל רבי עקיבא והרמח"ל כמה פעמים היינו אומרים שזה כמו גן עדן, שמעט זוכים להיות שם וכו'. ועכשיו שאני מגיע לקבר רב ענן, והתחלתי לקראו תנא דבי אליהו, ומתחיל ויגרש את האדם (בראשית ג:כד), והוא קצת פלא שממשיך מאיפה שבאתי.

בספר רוקח כתב שהתיבה הראשונה, ויגרש, בגמטריא תנא דבי אליהו, כי יש לרמוז שמו בספרו.

והנה תנא דבי, בגמטריא ליקוטי מוהר"ן ע"ה.

תנא דבי, ראשי תיבות, תורת נחמן ישראל דוב בער אודסר.

ספר יצירה

ב – אבנים בונות וכו': שיחות הר"ן צו.

זוהר

יא: אית יראה בגין דאיהי רב ושליט: שיחות הר"ן ה.

יז. קרח בעא לאחלפא ימינא לשמאלא וכו': שיחות הר"ן קנב.

מדרש נעלם פ' לך לך (דפו"י דף כה טור ג, אות ע בזוהר הסולם) ז"ל ומן יומא ההוא כד הוה חמי דיוקנא דאבוי, הוה א"ל אבא אבא, אימא לההוא סבא, שפמין סגיאין מאורייתא הוה. א"ל אימא ליה סבא דקדמאי, סבא דפותקא ומיד יתיישר חילך, ע"כ, ופ' בעל סולם ז"ל שיאמר לו, זקן של הראשונים, דהיינו של ע' זקנים. סבא דפותקא, זקן שקבלו הכתב שהיה כתוב עליו זקן. וכשיזכיר דברים אלו, הבטיח לו ר"ש אביו, ומיד יתיישר חילך. שמיד יתחזק כחו בתורה, ע"כ.

נז. רע בעיני ה' ולא כתיב רשע: שיחות הר"ן רמט.

סה: (פרשת נח, וכן בפקודי רכו., רסח: עיין אדיר במרום מכון רמח"ל תרלה) תשעה היכלין דלא אתדבקין ולא אתידעין ולית מאן דקימא בהו – לק"מ כד. חיי מוהר"ן ו.

קג: נודע בשערים בעלה, כל חד כפום דמשער בלביה: שיחות הר"ן א, ריז.

קכג: ת' מאות עלמין דירתין צדיקיא לעלמא דאתי: שיחות הר"ן רנט.

קכד: כי עליך הורגנו כל היום זה ענין התפלהשיחות הר"ן יב.

קפח. על פגם הברית בפרט מאן דאושיד זרעא ברקניא אין מועיל תשובה: שיחות הר"ן עא.

ריח. קודם המיתה רואין נשמות המתים: שיחות הר"ן צ.

ריט: על פגם הברית בפרט מאן דאושיד זרעא ברקניא אין מועיל תשובה: שיחות הר"ן עא.

רלו: שמעון הוא בחי' תוקפא ודינים: שיחות הר"ן פט.

שמות מד. שכשהיה בעצמו נקרא אלישע סתם, וכשהיו בני הנביאים אצלו נקרא איש אלקים. ליקוטי מוהר"ן קסו. חיי מוהר"ן ו.

מד: בג' שנים ראשונות של האילן שורה הקליפה עליה: שיחות הר"ן ס.

נז. גם בסטרא דשמאלא יש ימין ושמאל: שיחות הר"ן עח.

צה. עולימתא שפירא דלית לה עינין: שיחות הר"ן פו.

כגונא:

פרשת תרומה קלה.

למהוי עמהון לעלא חד לקבל חד, קדשא אבריך הוא אחד. הראשי תיבות של: עמהון לעלא חד, בגמטריא נ נח. הראשי תיבות של: חד קדשא, בגמטריא נ נח.

וכלהו מתעטרין בנשמתין חדתין – שיחות רע.

קנד: גם בסטרא דשאמלא יש ימין ושמאל: שיחות הר"ן עח.

קסב. גם בסטרא דשמאלא יש ימין ושמאל: שיחות הר"ן עח.

קסו: הצדיק הוא גננא גדינתא: שיחות הר"ן רנב.

ספרא דצניעותא – קעו.