פרק ד

עתיקא טמיר וסתים וכו'. לק"מ כא. חיי מוהר"ן י, יא, יב, טז.

קצה. המקטריגים צועקין הב לן חיי ומזוני: שיחות הר"ן פט.

רמד בשלש שני הערלה שורה קליפה על האילנות: שיחות הר"ן ס.

נשא דף קךכ פתח רבי שמעון ואמר עת לעשות וכו' – לק"מ ס:א עמ' עא. חיי מוהר"ן כה.

זהר ח"ג קסח. אמר רב מתיבתא האי מאן דאיהו זעיר איהו רב, ומאן דאיהו רב איהו זעיר ע"כ. זעיר רב עם התיבות – דהיינו שתיהם ביחד, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

ריט: ובחבורא קדמאה: שיחות הר"ן רעח.

רעיא מהימנא פרשת פנחס (זוה"ק עמ' ריט): יתער בעלמא שיר פשוט וכפול וכו', עיין לקוטי מוהר"ן תנינא, ח:א, ומש"כ שם.

זהר פרשת פנחס רכג: למנצח תמן נצח נגון צח וביה אתקרי הוי' מארי נצחן קרבין לגבי עכו"ם, ורחמין ודינא לישראל וכו' ע"ש.

תמן ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. נצח – נחמן, נגון בגמטריא נ נח ע"ה, צח – נחמ. הרי נ נח נחמ נחמן!

זוהר חדש

פרשת אחרי, כל השירים קדש (-ואילו לשון המשנה במסכת יומא ג:ה – כל הכתובים קדש) – לק"מ רמג, חיי מוהר"ן מ..

תיקוני זהר

יז. מלכות: שיחות הר"ן פה, צו.

כז. והנה נער בוכה מיד ותחמול עליו: שיחות הר"ן פז.

כט. זכאה מאן דידע לזרקא חיצין: שיחות הר"ן נב.

לב. היכל בגמטריא אדנ"י: שיחות הר"ן צו, קה.

לב: אית מארי דידין ואית מארי דרגלין: שיחות הר"ן עה.

מד: וידוהי כתבין רזין: שיחות הר"ן עה.

מו: אתרוג הוא כלך יפה רעיתי ומום אין בך: שיחות הר"ן פז.

נו: כלך יפה רעיתי דא אתרוג: שיחות הר"ן פז.

נח. הצדיק הוא קוצה דאות ד' של אחד: שיחות הר"ן רפב.

קכו: שבת שי"ן תלת גונין דעינא ובת עין: שיחות הר"ן רסא.

קלב: וישכב במקום ההוא יש כ"ב אותיות: שיחות הר"ן פו.

אגרת הרמב"ן

הרבה שנים לא הדפיסו שער ד' של שערי קדושה של מהרח"ו כי חששו לגלות סודותיה. וברוך השם כבר הרבה שנים שהדפיסו אותו, ואחד מהדברים הנמצאים שם הוא אגרת הרמב"ן, נמצא שקבלו באחריות מלא מה שכתב הרמב"ן שדרכו העצות שבתוכו יכולים להשיג רוח השכינה וזיו כבודה וחיי עולם הבא.

והנה כבר כתבתי במקום אחר (תורה רעא) שצריכים ליתן טעם למה בברסלב לא עשו עסק גדול עם האגרת, ובפרט ששם הרמב"ן גם כן נחמן. ובברסלב תמיד קופצים ראשון לתפוס כל דבר חשוב ויקר בעבודת השם. והנלע"ד בזה שהיום העיקר בעבודת השם הוא עזות דקדושה, שהוא באמת דבר אחד עם ענוה אמיתית, ואילו האגרת מדבר רק על ענין השפלות של הענוה, והיום עד שיזכה בכל מדרגה שהוא להשראת השכינה כפי שפלותו, כבר יסתכן מאד וספק גדול שיגיע, כי היום צריכים בעיקר עזות דקדושה כנ"ל.

תעלה על לבך מידת ענוה, הרי עליה וגאוה להענוה, וכמו שאמר רבינו הקדוש שצריכים בחינת ויגבה לבו בדרכי השם, ובגמרא סוטה ה תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית. וזה מרומז במילת גובה, כי מצינו שכתוב: גבהה - אל־תרבו תדברו גבהה גבהה יצא עתק מפיכם כי א-ל דעות י' ולא ולו נתכנו עללות: (שמואל א פרק ב פסוק ג). והרי ג' עם ה' = ח', ב' עם ה' עם הכולל= ח'. הרי שמיני בשמינית. וזה לשון תעלה בגמטריא ח' פעמים ס"ג, כי ס"ד היא ח' פעם ח' (וכן בגמרא שזה יפה כמו סאסא בשיבולת, סא, עם הב' אותיות בגמטריא סג).

וי"ל בזה תעלה בעידניה סגיד ליה, בעת הראוי לקחת הגאוה תקבלו בענוה. וזה מה שראיתי שהפסוק השמיני בפרשה השמינית הוא ויאמר יעקב וכו' קטנתי וכו'. כי יעקב בעצמי בחי' עקב ענוה, שבע פעמים הוי"ה, ובשמינית, שחזר על פכים קטנים רמז לשמונה נרות חנוכה, אמר קטנתי. אי נמי יצחק בגמטריא ח' פעמים הוי"ה ויעקב ז' פעמים לה', נשאר לו לעצמו השמיני שבשמיני.

כי המתגאה בלבו על הבריות מורד הוא במלכות שמים, כי מתפאר הוא בלבוש מלכות שמים, שנאמר י' מלך גאות לבש וגו'. ובמה יתגאה לב האדם, אם בעושר ה' מוריש ומעשיר. ואם בכבוד, הלא לאלקים הוא, שנאמר והעושר והכבוד מלפניך, ואיך יתפאר בכבוד קונו. ואם בחכמה, מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח. נמצא כי הכל שוה לפני המקום, כי באפו משפיל גאים וכו' עיין שם. הקדים לכתוב אצל עושר, שהשם יתברך מוריש ומעשיר, וכן כתב בסוף לענין חכמה, שהשם יתברך נותנה ולוקחה, אבל לענין כבוד כתב שאינו אלא שהשם יתברך. אכן אותו פסוק שהביא ראיה שהכבוד של השם יתברך כתוב בו גם עושר, ואילו בעשירות לא כתב אלא שהשם יתברך הוא המעשיר. והרי מצינו גם לענין כבוד שנאמר למשל (שמואל א:ב:ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. וי"ל שכיון שכבוד אינו דבר ממשי, כיון שכתוב שהוא שייך להשם יתברך, על כרחך כל כבוד שיש שייך להשי"ת. מה שאין כן מה שכתוב עשירות, לא מכריח בעשירות הנמצא אצל אדם פרטי שאינו של אותו אדם, רק שאין לו להתפאר עליו משני הטעמים שכתב, כי גאות הוא לבושו של השי"ת, ובמה יתגאה כי ה' מוריש ומעשיר. ועוד, העושר הגדול אינו אלא ענין של כבוד, כי לא נצרך להאדם למלאות רוב התאוות, כי רוב התאוות יכולים להשיג עם עושר מועט, ואין עשירות הגדול אלא ענין של כבוד ועוצמה. [וכמו שמצינו בשלחן הזהב, בריש פרשת תרומה פסוק כד, זר זהב פרש"י ז"ל סימן לכתר מלכות, שהשלחן שם עושר וגדלה, כמו שאומרים שלחן מלכים, עכ"ל. ובמצודת ציון על ישעיה יז:ג כז"ל העשר נקרא כבוד, כמו 'ומאשר לאבינו עשה את כל הכבד הזה (בראשית לא:א)'. ובישעיה יז:ד ידל כבוד יעקב, פירש הרד"ק ז"ל ענין דלות ועניות והוא הפך הכבוד, כי עם העשר הוא הכבוד, ע"כ. ובמגלה עמוקות קצט, ברקיע שחקים כסא גאוה. וידוע ששחקים שוחקים מן לצדיקים, ובליקוטי מוהר"ן תנינא ז' שכלם מקבלים פרנסה משם, וכתיב (תהלים עח:כג) ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וכו', ובילקוט מדה טובה מרובה, במדת פרענות הוא אומר ארובות וכו'. ואם כן הרי שחקים בחי' עשירות. כסא גאוה בגמטריא (זהב לבן) צו, שהוא הנצרך כאשר יש חסרון כיס. אף על פי שהמילה שחקים בעצמה ענינו עניות, כמו ביומא יב: בבגדי כהן גדול]. וידוע בברסלב שכדי להתקרב להאמת צריכים לבטל כבוד עצמו, מה שאין כן תאוות (עיין מש"כ בסיפור של הבן מלך ובן שפחה שנתחלפו).

שולחן ערוך

אורח חיים