הלכה כרב נחמן בדיני: שיחות הר"ן ריב.

ראה מדברת: לקמ"ת א:ד דף א..

ראוה מדברת: לקמ"ת צא דף מא..

יז. מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה. עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

כה: כי ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי א"ל מוחזקני בזה שהוא כהן, א"ל מה ראית אמר ליה שקרא ראשון בבית הכנסת בחזקת שהוא כהן או בחזקת שהוא גדול, שקרא אחריו לוי והעלהו ר' אמי לכהונה על פיו.

עיין בספר עמק המלך, הקדמה ג:ז שהאריז"ל העלה את הז' רועים לקרוא בתורה, וז"ל וקרא את אהרן להכהן ובא וקרא עצמו הפרשה שלו, ואמר הברכה בתחלה ובסוף, וכן משה במקום לוי וקרא הפרשה שלו ואמר הברכות והלך לו. וכן אברהם יצחק ויעקב וכו', ע"ש.

לג: אלמלא נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה: שיחות הר"ן מט.

נ. הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד (תהלים קיב:ג) רב הונא ורב חסדא, חד אמר זה הלומד תורה ומלמדה, וחד אמר זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים, ע"כ. ומזה יש לעשות כל שכן, וקל וחומר, על אחת כמה וכמה, אלו שמפיצים את ספרי רבינו נ נח נחמ נחמן מאומן ובפרט שמחלקים חנם, שעליהם כתוב, הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד.

מפתחות:

אשה עלה עמו ואינה יורדת עמו: שיחות הר"ן פו.

סב. שוא לכם משכימי קום וכו' אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שינה אמר ר' יצחק אלו נשותיהם של ת"ח שמנדדות שינה מעיניהם בעוה"ז ובאות לחיי עוה"ב.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

מלח ממון חסר ע"י מלח נתמעט אצלו תאוות ממון: לק"מ כג:ב דף לה..

סט. בעובדא דשלח רב ענן לרב הונא, הויא חברין כי אתאי הא איתתא לקמך

מפתחות:

שאמר רשב"י לריב"ל הנראה קשת בימיך: לק"מ מב דף נד..

בעלי ראתן פירש"י שיש להם שרץ במוחן: שיחות הר"ן קו.

פב: עשירות עושות אותה קלתות של כסף ושל זהב, עניות היו עושות אותה עביט של מימי רגלים, ובתוס' פירשו כיון שדרכן היה לשמור היטב על כלי זה ולא יהיה חשש שיאבד הכלי.

ועיין בקהלת (יב:ו) עד אשר לא ירתק חבל הכסף ותרץ גלת הזהב, ופרש"י ז"ל ותרץ גלת הזהב, זו האמה שהיתה מקלחת מים ונובעת כמעין, כמו גלת עליות (יהושע טו:יט), ותרוץ לשון רציצה, ע"כ. קלחת, וגלת, קרובים מאד ללשון קלת, ומי רגלים הם שייכים לזהב. וע"ע בסוף פרשת וישלח (לו:לט) ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב, ופרש"י ז"ל מי זהב, מהו זהב, עשיר היה ואין זהב חשוב בעיניו לכלום, ע"כ.

צו. כל המונע תלמידו מלשמשו כאלו מונע ממנו חסד: לק"מ כח:ג דף טל:, ס:ו דף עב:, לקמ"ת ב:ב דף ג., לקמ"ת ס דף כט..

המונע הלכה מפי תלמיד כאלו מונע ממנו חסד: לקמ"ת ז:יג דף טו:.

מפתחות:

בשעת פטירתו של רבי – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' רפו.

יוסף חפני שמעון אפרתי הם שמשוני בחיי והם ישמשוני במותי – עיין חיי מוהר"ן תקלד שרבי שמעון זכה להיות השמש של רבינו אפילו לאחר מותו.

גמליאל בני נשיא אמר לוי צריכא למימר (פירש"י דבכור הי' וכו') אמר ר"ש ב"ר צריכא לך ולמטלעתך וכו' ורבי מאי טעמא עבד הכי נהי דאינו ממלא מקום אבותיו בחכמה, ביראת חטא ממלא מקום אבותיו הוה.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

ההוא יומא דאשכבתיה דרבי (רש"י – יום פטירתו) נפקא בת קלא ואמרה, כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי העולם הבא, ע"ש.

במפרשים ראיתי שני טעמים, ואילו עיקר הטעם גילה רבינו הקדוש בליקוטי מוהר"ן בתורה סו:א כי מחמת שאז יורד ונתגלה למטה הרוח דלעילא וכו' ע"ש.

ההוא וכבס כל יומא הוה אתי קמיה, ההוא יומא לא אתא, כיון דשמע הכי סליק לאיגרא ונפל לארעא ומית, יצתה בת קול ואמרה אף ההוא כובס מזומן הוא לחיי העולם הבא, ע"כ. [עיין במסכת נדרים דף מא. לסוף חלש רבי אהדר ר' חייא קמיה הנהו שבעה אפי דאגמרי', שיתא אזדו (-נשתכחו), הוה ההוא קצרה (-כובס), הוה שמיע ליה לרבי כדהוה גריס להו, אזל ר' חייא וגמר יתהון קמי קצרא ואהדר יתהון קמי רבי, כד הוה חזי ליה רבי לההוא קצרא א"ל רבי אתה עשית אותי ואת חייא, א"ד הכי קא"ל אתה עשית את חייא וחיי עשה אותי, ע"כ, יתכן שזה אותו כובס...]

כובס, עם הד' אותיות, בגמטריא הוי"ה אדנ"י עם הכולל (וי"ל כו-בס, ב"ס חסר ג' משם אדנ"י, כי היה חסר לו בחי' הג' אותיות הסמוכות להי' אחרונה, שהם בחי' זמן ציור מקום של סוף המעשה בפועל). מבואר בתורה סו:ב ואלו השני יודי"ן, הם בחי' יו"ד בראש ויו"ד בסוף, שהם בחינות כח ופועל, היינו בחי' היו"ד של שם העצם, שהוא שם הויה ב"ה, שהוא יו"ד בראש, שהוא בחי' מחשבה תחילה, בחי' כח, והיו"ד השני היא בחי' יו"ד של הכינוי, שהוא שם אדנ"י שהוא יו"ד בסוף, בחי' סוף מעשה, בחי' פועל, ובתחילה שני יודי"ן אלו הם נקשרים יחד, ואין הבדל ביניהם כנ"ל, ואחר כך כשמוציאין מכח אל הפועל, הם נפתחין ונבדלין כנ"ל, וזה בחי' הואו שבתוך האלף וכו'בחי' הוא"ו אותיות שיש בין שני היודי"ן של שני השמות הנ"ל, כזה, יאקדונקי, עיין שם.

ובפטירת הצדיק הרוח דלעילא מאסף את הרוח דלתתא, ואילו התלמידים שזכו להיות באשכבתיה, הרי נשמרו למטה עם שני הרוחות, אבל הכובס שלא זכה להיות באשכבתיה דרבי, נפל מהגג להארץ, שלא היה מה להפסיק נפילתו, והיה מזומן לחיי עולם הבא.

מפתחות:

בשעה שהצדיק נפטר מן העולם – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' רפח.

אמר רב נחמן בר יצחק תני רב יהודה בר קזא במתניתא דבי בר קזא [- פרש"י – בר קזא, שם חכם, ע"כ] תבעה כתובתה הרי היא כבתחלה וכו'. קזא בגמטריא נ נח, בר קזא – רב נ נח.

מפתחות:

האי צורבא מרבנן דלא מרחמי ליה בני מתא וכו': לק"מ י:ד דף יג..

מפתחות:

מעשה ברב ענן ואליהו הנביא – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יג 'אשרי העם – השגחה', עמ' רצ.

מפתחות:

כל הדר בא"י כמי שיש לו אלקי': לק"מ מד דף נד:.

כל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלקי: לק"מ מח דף נו:, קנה דף קה:.

כל הדר בחוץ לארץ כאלו אין לו אלקי: לק"מ קד דף צז:.

קיא.

מפתחות:

כל היושב בא"י שרוי בלא עוון: לק"מ קכט דף קב..

המהלך ד' אמות בא"י מובטח לו שהוא בן עוה"ב: קכט דף קב..

אמר אביי נקטינן (-מקובל בידינו) בבל לא חזיא חבלי דמשיח, תרגמה אהוצל דבנימין וקרו ליה קרנא דשיזבתא, ע"כ.

הוצל בנימין ע"ה בגמטריא ברלסב, קרנא דשיזבתא ע"ה בגמטריא הפתק נ נח נחמ נחמן מאומן.

שלחו ליה אחוהי לרבה, פרש"י רבה בר נחמני בפומבדיתא היה והיו לו אחים בארץ ישראל, ושלחו אגרת זו כדי שיעלה אצלם, ע"כ. וקצת קשה כי בזמן האמוריים היו שומרים לא לכתוב תורה שבעל פה.

והנה לקמן בדף קיב. הגמרא דורשת את הפסוק (יחזקאל יג:ט) והיתה ידי אל הנביאים החזים שוא והקסמים כזב בסוד עמי לא יהיו ובכתב בית ישראל לא יבאו ואל אדמת ישראל לא יבאו וידעתם כי אני א"א. ויש קצת רמז בפסוק שכדי לבוא לארץ ישראל, לאדמת ישראל, צריכים כתב ישראל (ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה סא שהכתב ישראל גופא מקדיש בקדושת אוירא דארץ ישראל). והגמרא דורשת שם, ובכתב בית ישראל לא יכתבו זה סמיכה (-להיות רבי או דיין, עיין שם במפרשים), וכאן שלחו אחוהי לרבה, שישיבה שאין בה סמיכה עמידה שיש בה סמיכה נוחה הימנה, ומדוייק כאן שזה רק בחוץ לארץ, דאילו היה בא לארץ לא היה צריך לדאוג על כל ענינים האלה. כי בארץ ישראל יזכה בין כך ובין כך לסמיכה. ועוד נראה כפי מה שכתבתי בסוף המסכת שלכאורה ארץ ישראל היא בחי' הקרקע באחריות של הכתובה של עם ישראל, וכתובה כמימרה – שכתוב, ולכן בענין ארץ ישראל יש ענין לכתוב דייקא.

קיב.

מפתחות:

דקדמי פומייכו לאודנייכו: לק"מ כ דף כט..

והיתה ידי אל הנביאים החוזים וכו': לק"מ סא:ג דף עה..

תנו רבנן בברכותיה של ארץ ישראל בית סאה עושה חמשת ריבוא כורין, בישיבתה של צוען בית סאה עושה שבעים כורין וכו' ואין לך טרשים בכל ארץ ישראל יותר מחברון דהוו קברי בה שיכבי ואפילו הכי חברון מבונה על אחת משבעה בצוען וכו', והני מילי בטרשים, אבל שלא בטרשים חמש מאה וכו' ע"ש.

הרי בחברון בית סאה עושה ד' מאות ותשעים כור, ועם הכולל, הרי בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. וכבר מבואר אצלינו שמספר הזה הוא השער הראשון של הנ' שערים, ולכן שלא בטרשים חמש מאה, דהיינו עד כל שער הנ'.

קיב. ר"ז כי הוה סליק לא"י לא אשכח מברא למיעבד נקיט במצרא וקעבר א"ל האי צדוקי עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזותייכו קיימיתו א"ל דוכתא דמשה ואהרן לא זכו לה אלא מי יימר דזכינא לה.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

רש"י פרש ז"ל נקט במצרא, יש מקום שאין גשר ומשליכין עץ על רוחב הנהר משפה לשפה, ואינו רחב לילך עליו כי אם אוחז בידיו בחבל המתוח למעלה הימנו קשור שני ראשיו בשתי יתידות אחת מכאן ואחת מכאן בשני עברי הנהר, עכ"ל. וזה מזכיר שגם רבי נתן בנסיעתו לארץ ישראל היה צריך לקפוץ על ידי חבלים, עיין ימי מוהרנ"ת ב:עט וכן הוליך אותנו מספינה לספינה דרך כמה ספינות, וכשיצאנו מספינה לספינה, ובאמצע עמדו ספינות קטנות נמוכים שבהם מוליכין חחטים מאדעס לספינה הגדולה וכיוצא בהם, על כן הכרחנו לירד לקצתם, כמו מעליה לארץ ובקצתם לא היה סלם ולא דרגות רק הכרחנו לירד בחבל, אבל מרב שמחתי ורחב לבי אז לא היה לי שום פחד כלל לירד בחבל מספינה לספינה על הים בדרך שלא עברתי בו מעולם, רק עברתי מספינה לספינה בזריזות כמו שעבר להבדיל המאטראס וכו' ע"ש.

קיב:

רבי אמי ורב אסי קיימי (-בימות החמה היו עוברים) משמשא לטולא (-ובימות הקור היו עוברים ) ומטולא לשמשא (-שלא יתרעמו על ישיבת ארץ ישראל), ע"כ.

עיין במסכת נדרים ריש כג., כאשר החכמים היו מבקשים למצוא פתח לנדר, והוו מצטערי משימשא לטולא ומטולא לשימשא, אמר לי בטנית וכו', מי נדרת אדעתא דמצערי רבנן מטולא לשימשא ומשימשא לטולא, אמר לו ושריוה.

צירוף אחר צירוף שנאמר ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער, תני רב יוסף בזוזי ובזוזי דבזוזי, פרש"י שוללים אחר שוללים.

בזוזי ובזוזי דבזוזי, עם הג' תיבות, בגמטריא נ נח ע"ה. שוללים בגמטריא רבינו נחמן. עשיריה דייקא, בחי' עשרה מיני נגינה.

סוף המסכת מדברת מענין שבח ארץ ישראל, ונראה כי עיקר שיעבוד הכתובה על הקרקע, וארץ ישראל היא הקרקע של הכתובה שלנו. ועיין מה שכתבתי בסוף דף קיא..

נדרים

נדרים, אותיות רם (א)דני (כענין הכתוב בתהלים קיג:ד רם על כל גוים ה' על השמים כבודו). ר"ם זה הגמטריא של הראשי תיבות של נ נח נחמ נחמן מאומן, שהם ד"נ - ד' פעמים נ', י' מיני נגינה. נדרים, ראשי תיבות, רבינו נחמן מאומן ישראל דוב – הקשר בין הרבי לתלמידו היקר. ועיין בשבחי הר"ן אות טו, שרבינו היה רגיל בנדרים, והבאתי שם שגם דוד המלך ע"ה היה נדרן.

נדרים בגמטריא ש"ד, בגמטריא ערלה, כמבואר בריש ספר אדיר במרום, ע"כ צריכים להיזהר מאד לקיימם להשלים מלכות שד"י.

נדרים בחי' פרשת ויהי בנסוע הארון, בחי' נד-דרים, דרים עם הד' אותיות בגמטריא ארון ע"ה, שממנו לומדים הדין של פרשה קטנה בת פ"ה אותיות, כמנין האותיות בין השני נוני"ן. וכן נדרים, נ' – דר – י"ם בגמטריא נ', ובאמצע יש ד"ר – ד' פעמים ר' בגמטריא ת"ת, וכן פ"ה, פ' כפול ה"ה בגמטריא ת"ת. בפתק הקדוש יש ר"ח אותיות, ר"ד ונחמן. והנה כל המציאות שלנו נמצא בין הנוני"ן של נ' שערי בינה ונ' של טומאה, והכל תלוי באמונת הצדיק, וכיון שאדם ר"ד, נופל ח"ו, העצה רבינו נתן בליקוטי מוהר"ן תורה נז, שידר איזה נדר ויקים מיד, ועל ידי הנדר ישוב לאמונת חכמים.

עיקר המפורש למסכת נדרים הוא הר"נ.

ט. אם טוב לנדור ולקיים או לא לנדור כל עיקר. עיין שבחי הר"ן א:טו בענין שרבינו היה רגיל בנדרים.

י. לשון אשר בדו חכמים וכו' בחדש אשר בדא מלבו. עיין מש"כ בערך התבודדות.

מפתחות:

כל מי שיש בו עזות בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני: לק"מ ל:ח דף מג..

מי שיש בו עזות בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני: לק"מ לח:ו דף נב:, קמז דף קד., קנב דף קה..

יראת ה' על פניכם זו הבושה: לק"מ לח:ה דף נב:.

בעבור תהיה יראתו על פניכם וכו' זו הבושה: לקמ"ת עב דף לד..

מפתחות:

מגלה טפח ומכסה טפח: לק"מ סג דף עז..

והוו מצטערי משימשא לטולא ומטולא לשימשא, אמר לי בטנית וכו', מי נדרת אדעתא דמצערי רבנן מטולא לשימשא ומשימשא לטולא, אמר לו ושריוה, ע"כ.

לכאורה היו עוברים משמשא לטולא כדי שלא יתרעמו על ישיבת ארץ ישראל כמבואר בסוף מסכת כתובות, ריק קיב:. אכן שם יש מפרשים שהיו עוברים רק בתקופות אחרות, לא באותו יום. ובאמת מהסוגיא כאן לכאורה מוכח שבאותו יום היה נהוג לעשות כן. ואולי בתקופת התנאים או באתר של אותם תנאים היה שונה מהא דרבי אמי ורבי אסי.

שהביא מהירושלמי ז"ל צריך שיהא טרוף ובירושלמי נראה דפירש טרוף מרובע דאמרינן התם אין מרובע בבריות וכו' ע"ש. והרי המזבח מרובע והמזבח בחלקו של טורף, כדאיתא בזבחים נג: ובליקוטי מוהר"ן יז.

והרי רבינו גילה על עצמו שהוא השיר פשוט כפול משולש מרובע, וזה באמת שיר חדש. ועיין מש"כ בחלק ה' – מאומן, בפרק על השלשה פרקים, בענין שאין מרובע במעשה בראשית.

משנה- קונם שאיני נהנה לבני נח מותר בישראל ואסור בעובדי כוכבים. גמרא. וישראל מי נפיק מכלל בני נח, כיון דאיקדש אברהם איתקרו על שמה, ע"כ. לכאורה הכוונה שנקראים עברים. ואברהם בתחלה היה אברם, מלך על ארם, ובסוף אברהם, אב המון גוים, כל הגוים, ועכ"ז אין הגוים יוצאי חלציו ואינם תלמידיו ממש להיות יוצאים מכלל בני נח להיות נקראים על שמו, ולקמן בגמרא אפילו בני ישמעאל ועשו אינם נקראים על שמו (אע"פ שהתורה הקדושה בעצמה כתבה לא תתעב אדומי כי אחיך הוא. וי"ל כנ"ל שאפילו בני ישראל אינם נקראים ממש על שם אברהם אלא בשם עברים, ולכן עכ"פ נתמעטו לגמרי מהאי). אברם אברהם, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. הוי אומר בני נ נח.

לב. כל אדם שאינו מנחש מכניסין אותו למחיצה שאפי' מלאכי השרת אינם יכולים לכנוס לה שנאמר כי לא נחש ביעקב כו' כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

שאמר הקב"ה לאברהם אתה כהן וכו': לק"מ טו דף כא..

ביקש הקב"ה להוציא כהנה משם וכו': לק"מ לד:ז דף מח:.

אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל ביקש הקב"ה להוציא כהונה משם שנאמר (בראשית יד) והוא כהן לא-ל עליון, כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום הוציאה מאברהם שנאמר (בראשית יד:יט) ויברכהו ויאמר ברוך אברם לא-ל עליון קונה שמים וארץ וברוך א-ל עליון, אמר לו אברהם, וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו, מיד נתנה לאברהם שנאמר (תהלים קי) נאם ה' לאדני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך ובתריה כתיב נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, על דיבורו של מלכי צדק, והיינו דכתיב והוא כהן לא-ל עליון הוא כהן ואין זרעו כהן, ע"כ.

מצינו שרשב"י ברך את בנו בלשון זה, בריך בני לעתיק יומין, ועל כרחך אין בברכה זו פגם של הקדמת ברכת עבד לברכת קונו, והוא דומה ממש לברכת שם, ברוך אברם לא-ל עליון. ולכן ניתן לפרש בשני דרכים, או שבעלמא זה נחשב ברכת עבד, וזה בסדר לברך מישהו, ורק כאשר באים גם לברך את השם יתברך, צריכים להקדים ברכת הרב. אי נמי יש לפרש שאין זה נחשב אלא לברכת הרב, והגמרא מדייקת מיתור הלשון ויברכהו ויאמר, שמשמע להדיא שקודם כל ברך את אברם, ואחר כך יש ברכת קונו, בברכו לא-ל עליון קונה שמים וארץ.

והנה עוד יש לדייק כאן, שכל ההקפדה על שם היה על שהקדים העבד לרבו, ובגלל זה ניתן הכהונה לאברהם כמו שכתוב בפסוק נאם ה' לאדוני – שבו השם יתברך מכנה אברהם אבינו אדוני!

עוד מדוייק ששם ברך את אברם – דהיינו קודם היותו אברהם, ורק בהיותו אברהם חזר לתמוה על שם, וכי מקדימין ברכת עבד.

והנראה בזה בעזה"י שברכת שם, ברוך אברם לא-ל עליון קונה וכו', עזר לו לאברם לקבל את ה' יתירה, להיות נקרא אברהם. ובבחי' אברהם הוא בחינת אדון, אב המון גוים שולט על רמ"ח אברים, בחינת בהברא"ם, יסוד של כל הבריאה. וזה ממש בחי' ברכת קונו. שהוא המרכבה למלכות השם יתברך בעולם. וכיון שהגיע לזה תמה על מה שהקדים שם לברכו סתם על מהותו כאברם, כי העיקר היה להגיע להיות אברהם. ובתמיה זו, שהכיר שאין תכלית להיות אברם סתם אפילו מבורך בברכת שם, והרי כמוהו לענין הכהונה, ולכן מיד נתנה הכהונה לאברהם.

בתחילת המימרא כתוב, כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, ומשמע שאינה מדייק שהברכה היה לאברם. אכן קשה כי משמע שממילא, מאחר שהקדים הקב"ה העביר הכהונה להוציאה מאברהם, ואילו בהמשך הגמרא משמע שרק לאחר שאברהם אבינו בעצמו תמה על שם, וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו, ורק אז, מיד נתנה לאברהם. ומשמע קצת אולי, שממילא הכהונה העוברה להוציאה מאברהם, אבל אחר שאברהם אבינו תמה בעצמו על שם, מיד קיבל את הכהונה בעצמו – נתנה לאברהם עצמו. כי הגמרא דרשה מהפסוקים שני דרשות, א' מהפסוק בתהלים, והיא תוספת על העיקר – אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק על דיבורו של מלכי צדק, כי הדיבור של מלכי צדק הוא גופא הקים אותו להיות אברהם, וכיון שהכיר במעלתו של אברהם, ותמה על הברכה הראשונה לאברם סתם, מיד נתנה לו בעצמו הכהונה. והדרשה השניה, שהוא מעיקר הפסוק בתורה, והוא כהן לא-ל עליון, הוא כהן ואין זרעו כהן, זה היה ממילא באשר הקדים ברכת אברהם לברכת המקום. וכאן הגמרא כתבה אברהם, ולא אברם, וכתבה המקום, ולא כתבה קונו או רבו. אלו הדיוקים שייכים להתוספת הנ"ל שבא על ידי אברהם, שעלה לבחינת אדון. אבל קודם שהגיע לזה, אפילו שנודע שלעתיד יגיע לזה, שיהיה אברהם, אין ראוי אלא לברך קודם את המקום, המקום דייקא, כי זה השם מורה שכל הבריאה כולל הזמן נסבלת בו יתברך, ובמציאותו יתברך דהיינו בבריאה שלו יש להבחין מידותיו. רק לאחר שכבר קיים מידה שמורה על אדנותו יתברך, והוא באברהם עצמו, ניתן אפילו לפתוח בברכתו.

אמר רבי יוסי בר' חנינא לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר כתב לך פסל לך, מה פסולתן שלך אף כתבן שלך וכו' והגמרא מסקת: אלא פילפולא בעלמא. וביאר המהרש"א כמו שב'פסל לך' קבל משה רק הפסולת שהוא הנשאר מהלוחות מבחוץ ולא את גוף הלוחות, כמו כן ב'כתב לך' מפרשים שקבל רק הפלפול, והיינו הבנת דבר מתוך דבר שהוא מבחוץ ולא גוף התורה, עיין שם.

לכאורה זה ענין של הסיבובים של צרת הבת המבואר בליקוטי מוהר"ן תורה ל:ג ושם באות ח' מדבר על בחי' פסולת עיין שם.

בעולם מספרים שהגר"א אמר שהשאגת אריה גדול ממנו בפלפול (יתכן שיש נוסחאות שונות בזה), ולכאורה אם כן זה מראה שהשאגת אריה היה יותר קרוב למשה רבינו.

וא"ר יוחנן בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה שנאמר ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו, ע"כ. והרי אלמלא לא נשתברו הלוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל (עירובין נד). (ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה ז' שעל ידי אמונה שיש מחדש הכל ברצונו בכל יום תמיד והוא מחיה ומקים הכל תמיד והוא למעלה מהזמן אין כאן שכחה). וע"ע שיחות הר"ן כו.

שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם וכו' בית המקדש דכתיב (ירמיה יז:יב) כסא כבוד מרום מראשון (מקום מקדשנו), ע"כ. בפסוק כתוב רק מקום המקדש. ואיזה בית המקדש שלנו (מקדשנו – ולא של מעלה שעומד לעומתה כמו שכתוב מכון לשבתך), לכאורה מדובר על בית השלישי.

מלמד שעלו שמש וירח מרקיע לזבול ואמרו לפניו רבונו של עולם אם אתה עושה דין לבן עמרם (-נגד קרח) אנו מאירים עיין שם.

אף על פי שלכאורה בן עמרם הוא כינוי לגנאי, י"ל שדייקו לאמר כן, כי בזה נכלל אהרן עם משה, והרי כל עצמו של קרח התרעם על כך, כמו שפירש רש"י ריש פרשת קרח, עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה וכו' מי ראוי ליטול את השניה וכו'.

מפתחות:

כי שכינה למעלה מראשותיו של חולה וכו': לקמ"ת כד דף כב:.

ר"ן ד"ה אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות, נראה בעיני דה"ק פעמים שצריך לבקש רחמים על החול שימות כדון שמצטער החולה בחליו הרבה ואי אפשר לו שיחיה וכו' – ספר המידות, ערך צדיק קטז.

מפתחות:

למשפטיך עמדו אזי הכל עבדיך וכו': לק"מ טו:ב דף כ:.

אם דעת קנית מה חסרת: לק"מ כא דף ל:.

אין החולה עומד מחליו עד שמוחלין לו על כל עונותיו שנאמר וכו' כל חוזר לימי עלומיו שנאמ' וכו', הפכת בחליו (תהלים מא:ד) אמר רב יוסף לומר דמשכח למודו, עיין שם.

עיין מה שכתבתי בליקוטי מוהר"ן סוף תורה ז, בענין השגת זכרון בלי שכחה.

השותפין

מה: השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר, ר"א בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכס לתוך שלו.

הר"ן פירש שהקנין של השותפין הוא כל אחד יש לו מעיקרא קנין גמור בזמן שהוא בורר ובוחר להשתמש בו, עיין שם, ולפי זה פירשנו לקמן ריש דף מט: בפירוש היעב"ץ לפירוש רבינו תם, שאע"פ שלרבנן הכל נידון בראש השנה, יש להתפלל כל יום על רפואה, כי הדין היה רק במצב שאין תפילה, ובתפילתו יכול להביא רפואה. ויתכן שזה על דרך דברי הר"ן כאן, עיין בדברינו בחלק ה' – מאומן, בברכת על הצדיקים של שמונה עשרה.

מו: וכמה תפיסת יד, אמר רב נחמן למחצה לשליש ולרביע אבל בביצים (-גירסת הר"ן) לא. למחצה לשליש ולרביע, בחי' כפול משולש מרובע. ביצים בחי' מאומן, בחי' חדשים לבקרים רבה אמונתך, וכן בחי' כאשר ישא האומן את היונק. ותפיסת יד בחי' שיש של המנגן ביד. הרי רמז להשיר חדש שגילה רבינו נחמן. וגם תפיסת יד, תפי, ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, סת – לשון לשדל כמו (יהושע טו:יח) ותסיתהו לשאול מאת אביה שדה, והוא ענין מסירת הפתק מרבינו לתלמידו היקר - יד, ראשי תיבות ישראל דוב.

מט. מענין ששאל ר"ט (לר' יהודא) מדוע היום פניו צהובים א"ל אמש יצאו עבדיך לשדה והביאו לנו תרדים ואכלנום בלא מלח ואם אכלנום במלח כ"ש שהיו פנינו צהובים.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

ואסור בהיטריות רכות (-דלועין קטנים) שהחולין אוכלין בהן פיתן, איני והא רבי ירמיה חלש על לגביה ההוא אסיא לאסיוה חזא קרא (-דלעת) דמחת (-מונחת) בביתיה, שבקיה ונפק, אמר מלאך מותא אית ליה לדין בביתיה ואנא איעול לאסאה יתיה, לא קשיא הא ברכיכי (-מעלו) הא באשוני (קשין), עיין שם.

באשוני ראשי תיבות, נחמן בן נחמן וישראל אודסר.

מפתחות:

ברוך שעטני מעיל – תכלת וארגמן, על פי לק"מ ס 'פתח רבי שמעון', עמ' רצד.

כמאן מצלינן על קצירי ועל מריעי, כמאן כר' יוסי – פירש הר"ן דאמר בפ"ק דר"ה אדם נדון בכל יום, דאילו לרבנן דאית להו דנדון בר"ה כיון שנגמר דינן אין תפלה מועלת להן, ע"כ. והקשו הראשונים תימה גדולה שלרבנן לא תהיה צורך לתפילה כל יום חס ושלום, עיין מה שכתבתי בזה בס"ד בחלק ה' – מאומן, בברכת על הצדיקים של שמונה עשרה.

דביתהו דרבי יהודה נפקת נקטת עמרא (-צמר) עבדה גלימא (-בגד) דהוטבי (-חשובה), כד נפקת לשוקא מיכסיא ביה, וכד נפיק רבי יהודה לצלויי הוה מיכסי ומצלי, וכד מיכסי ביה הוה מברך ברוך שעטני מעיל, פירש הר"ן ז"ל שהיה חשוב בעיניו כמעיל, ע"כ, וכן פירשו תוספות והרא"ש. והשיטה מקובצת פירש שאין זה נחשב לשקר, כיון שנקרא 'מעיל' על היותו בגד מעולה, ומכיון שבעיני רבי יהודה היה בגד זה מעולה, קראו מעיל. והמהרש"א כתב שהיה נעשה כעין מעיל.

עיין סיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה מחכם ותם ז"ל וכן במלבושים, היה להם בשתפות לו ולאשתו פעלץ אחד, והיה אומר: אשתי, תן לי הפעלץ – כשהיה צריך ללבש פעלץ, כגון לילך לשוק, והיתה נותנת לו. כשהיה צריך ללבש טוליפה לילך בין אנשים, היה אומר: אשתי, תן הטוליפ, והיה נותנת לו הפעל., והיה מתענג ממנו, והיה משבח: כמה יפה הטוליפ הזה. כשהיה צריך לאקפטין, כגון לילך לבית הכנסת, היה מצוה ואומר: אשתי, תן לי הקאפטין, והיתה נותנת לו הפעלץ, והיה משבח וכו', וכן כשהיה צריך ללבשי יופא וכו' עיין שם.

מט:-נ.

זימנא חדא גזר רבן שמעון בן גמליאל תעניתא, ר' יהודה לא אתא לבי תעניתא, אמרין ליה לא אית ליה כסויא, שדר ליה גלימא ולא קביל, דלי ציפתא (-הרים המחצלת) ואמר לי לשלוחא חזי מאי איכא (-זהובים) מיהו לא ניחא לי דאיתהני בהדין עלמא, ע"כ.

וקשה דלעיל כתב שהיה לובש הגלימא שעשתה אשתו (והמפרשים כתבו טעמים למה לא לבש אותו גלימא ללכת לבי תעניתא, ושמא אשתו היתה לובשה אז, או שמא שעוד לא עשתה הגלימא).

ולכאורה מבואר שהיה דואג רק ממה שבא לו מעבר למזלו. ועיין בשיחות הר"ן נא – באמת אין נמצא שום תאוה כלל, כי אכילה ושתיה הוא הכרח לקיום הגוף, וגם בנים מוכרחים להוליד, וכל זה האדם מוכרח, ואם כן אין שום תאוה כלל רק שצריכים להתנהג בהם בקדושה ובטהרה, עיין שם, ויתכן שכיון שלא היה לו מעצמו ממזלו את הגלימא, לא ראה שזה מוכרח לו. וכן עיין בשיחות הר"ן קצג – עקר תאות ממון, מי שאין לו כלי לקבל. כמו לענין תאות אכילה, כי בודאי מי שיכול לאכל וכו', ועקר התאוה ביותר מהשעור, כמו כן לענין ממון, עיין שם.

מפתחות:

מעשה ברבי עקיבא שנשא בת כלבא שבוע – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יג 'אשרי העם – השגחה', עמ' רצו.

נא. בעובדא דבר קפרא בבי הלולא דר"ש בר רבי ששאל לרבי מהו תועבה ולא רצה לפרש עד שרקד רבי לפניו ופירש לו אח"כ תועבה תועה אתה בה וכן תבל תבלין יש בה וכו' ומאי זימה א"ל עביד וכו' א"ל זו מה היא וכו'.

רבו המפרשים בזה על דרך שאין ידוע מי האב של הוולד, ואכן המהר"ל בחידושי אגדות, וביתר ביאור בנתיבות עולם (נתיב התשובה פח) ביאר שהכוונה שאין בעריות ממש, ואין זה כי אם עצת יצר הרע (-כתרגומו – עצת חטאין). והרי זה ממש הענין המבואר בליקוטי מוהר"ן תורה עב בענין אל תפנו אל אלילים, להריקות של הבל יופי הנשים.

ועיין פרפראות לחכמה ח"ב ז"ל כי מי שהוא משוקע בתאוה זו נדמה לו שהוא מוכרח לכך, כמו לשאר הכרחיות של צרכי הגוף (-ובאמת לפי זכרוני כן נוטים משמעות דברי הרמב"ם), ויש שמשוקע כ"כ ר"ל עד שבא לעבור עי"ז גם על עבירות חמורות, וכו' עיין שם באריכות. וביאר שלכן נתן בר קפרא לרבי לרקוד, שעיקר שמירת הברית וביטול והכנעת תאוה זאת הוא על ידי שמחה דקדושה, כי עיקר התגברות התאוה והרהורים הוא על ידי עצבות וכו' עיין שם באריכות.

ויש להבין מתוך דבריו, שמה שאנחנו רואים היום מצב העולם בעניני נאוף שאי אפשר לפרט כדי שלא נעורר חס ושלום הריח רע הנודף מזה, כל זה מראה על גודל העצבות שהם שקועים בה רחמנא ליצלן.

נה. מאי דכתיב וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות, א"ל כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל תורה ניתנה לו במתנה שנאמר וממדבר מתנה, ע"כ. ופירש תוספות ז"ל שיהיה מלמד תורה לכל, וכן פירש הרא"ש ז"ל ללמוד תורתו לכל, ע"כ.

ספר המידות למוד מה. כשעושה אדם את עצמו הפקר ללמד תורה לכל, התורה נתנה לו במתנה, ע"כ.

מפתחות:

לכלוכית שמה – תכלת וארגמן, על פי לק"מ ד 'אנכי ה' אלקיך', עמ' רצט.

ההוא בר בבל דסליק לארעא דישראל – תכלת וארגמן, על פי לק"מ ד 'אנכי ה' אלקיך', עמ' שא. על פי לק"מ יג 'אשרי העם השגחה', עמ' שג.

מפתחות:

ת"ח מפני מה אין בניהם ת"ח: לק"מ יד:ד דף יט..

מפתחות:

מפני מה ת"ח אין בניהם ת"ח שלא ברכו בתורה תחלה: שיחות הר"ן קלב.

הספד על אחותי בת שבע רוזא בת ר' משה

המדרגות שאכתוב עליהם איני חושב לרגע שאחותי הגיעה ואחזה בהן, אלא שכבר גילה לנו האריז"ל שבדורות האלו בעוצם ותוקף ירידתנו בחשכת הגלות, יש למעשינו הקטנטנים ערך ומשקל וחשיבות כמו מעשה הצדיקים הקדמונים. ויש שהמשילו ואמרו שבעת מלחמה כולם נוסעים במחלקה ראשונה, ויש שהמשילו את זה להדלקת נר, שכאשר העולם בחושך, אז נר קטן מאיר הרבה. ולכן כיון שאחותי קבלה יסורי מות באהבה ושמחה, והמשיכה בכל כחה לנטוע האהבה והשמחה באחרים, ובפרט בגידול תינוקות של בית רבן, ומסרה נפשה לא לבטל הלימוד תורה של בעלה, וכאשר חיפשו עבוריה שידוך אמרה שהיא רוצה מי שלא יצא מבית המדרש בין הסדרים – היא תביא לו אוכל, ועוד מעשיה הטובים, וכל זה בימינו עכשיו שהשקר והטומאה גברה מאד מאד בעולם, והיא התגברה כנ"ל, ולכן בודאי זכתה באיזה בחינה להתדמות ולאחוז ברמות המדרגות. ועצם הדבר שאנחנו דורשים עכשיו מאותם המדרגות מראה שזכרונה עולה לכאן ולכאן. ובסוף דברי אראה איך הדברים באמת שייך לה ולכל אחד מאתנו. תנצב"ה.

כתיב אמור לחכמה אחותי היא (משלי ז:ד, קידושין ל:), והתורה הקדושה נקראת אשה, וכתיב עליה (משלי יח:כב) מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' – כמה טובה אשה טובה שהתורה נמשלה בה (-יבמות סג:). והזוהר הקדוש מגלה על פסוק זה (תקון כא דף מט:) ז"ל לב חכם לימינו (קהלת י:ב) דא (משלי יב:ד) אשת חיל עטרת בעלה, עלה אתמר מצא אשה מצא טוב, דאיהי יצר הטוב מזליה דבר נש, עלה אתמר (יחזקאל מד:ל) להניח ברכה אל ביתך, (משלי י:כב) ברכת ה' היא תעשיר, ועלה אתמר (קהלת ט:ט) ראה חיים עם האשה אשר אהבת, ע"כ. ורבינו ביאר יותר בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה פג, שיש בחי' בן חורין, בחי' שבת – שין בת (-היא התפלה), וקדשת שבת בחי' תכלית שמים וארץ, בחי' תכלית הידיעה שלא נדע, שהוא עיקר החכמה, והוא עיקר המקום, בחינת מקומו של עולם, והמקום גורם לפשוט גוף המצורע שהוא ממשכא דחויא (-עור הנחש), ולובש בגדי שבת, הינו גוף קדוש מגן עדן, ועל שם הגוף הקדוש נקרא שבת, בחי' (שמות ד:ז) והנה שבה כבשרו – שנרפא מצרעתו, ונתלבש בגוף קדוש מגן עדן הנקרא בשר, בחי' (בראשית ב:כג) בשר מבשרי. ואז נתרומם מזלו, שהיא בשר מבשרו, וזוכה לעשר, בבחינת ברכת ה' היא תעשיר, ונתחזק יצרו הטוב, הינו לב בשר (יחזקאל לו:כו) – יצר טוב, מצא אשה מצא טוב, וזהו (שמות יט:יט) קול השפר הולך וחזק מאד, 'קול השופר' – היוצא מגופא שפירא הנ"ל, ו'קול' זה בחינת תפלה, עיין שם. והרי בת שבע רוזא, בת זה התפלה הנ"ל, שבע רוזא בגמטריא שופר – גופא שפירא, והראשי תיבות של בת שבע רוזא, בש"ר הנ"ל. [בשר ר"ת רבינו בן שמחה. גם מה שהיו קוראין לה – שבי, בחי' התורה כמו שכתוב עלית למרום שבית שבי (והוא ראשי תיבות של הצדיקי הדורות ר' שמעון ב"י, ר' ישראל ב"ש, ר' שלמה בן יצחק, רבי יצחק בן שלמה לוריא, וכן רבינו היה לו שם נסתר – יצחק, והוא בן שמחה). בת שבע רוזא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ונ נח נחמ נחמן מאומן. בת שבע רוזא, בלי הר', בגמטריא התשפ"ג, ונשאר הר' – ריש – בגמטריא: ע"ה בכ"א טבת. אי נמי, ריש – אותיות שיר, בארמית לשאר – להניח. ר' בגמטריא מאתי"ם – בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן].

בת שבע רוזא נקברה בהר זיתים ביום שני כג טבת תשפ"ג, שבו למדו בדף יומי מסכת נדרים דף פג, דיקבר יקברוניה (-כי בערך לפני ט' חדשים קברנו את האמא בהר זיתים, ואחי י.מ. אמר שמא קבורתה בהר זיתים היתה בזכות שהיתה מתנדבת עשרות שנים לחברה קדישא, הוה אומר דיקבר יקברוניה), ושביעי ליום הקבורה, יום א' כט טבת תשפ"ג, למדו דף פט, ואיתא שם ז"ל ההוא גברא דאיתסר הנייתא דעלמא עליה אי נסיב איתתא כי לא תנינא הילכתא (-אסר על עצמו להנות מהעולם אם יתחתן קודם שילמד הלכות. התוספות ד"ה ההוא כתבו עד שאלמוד כל הש"ס. ויש לזה רמז, כי הוא רץ בגפא ותובליא, נוטריקון של גפ"ת – גמרא פירוש רש"י תוספות. אכן מסתימת הלשון, ולא אמצי למיתנא, משמע משניות, וכן קיימא לן לעולם הוי רץ למשנה), רהיט (-רץ) בגפא ותובליא [- פירוש הר"ן ז"ל במקלו ותרמילו, שהשתדל בכל כחו ללמוד], ולא אמצי למיתנא (-לא עלה בידו), אתא רב אחא בר רב הונא ושבשיה (-הטעהו לומר שלא היה נאסר לאחר מכן) ואינסיב איתתא, ושרקיה טינא (- רב אחא טח טיט על בגדיו של אותו איש, כדי להראות לו שהוא זקוק לבריות שיכבסו את בגדיו, וממילא יש להתיר לו את נדרו), עיין שם.

וקשה, איך לא עלה בידו ללמוד, הרי קיימא לן (מגילה ו:) יגעתי ולא מצאתי אל תאמין (והרבה מפרשים נזהרו מזה לפי פירושם, אבל לפי פירוש הר"ן קשה). ודוחק לפרש שהיינו לאלו שנושאים אשה ואחר כך לומדים תורה, כדאמר רב יהודה אמר שמואל בקידושין כט: הלכה נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה, ומסקנת הגמרא שם הא לן והא להו וכו'. ויתכן שאף על פי שהשתדל בכל כחו, עם כל זה לא יגע ממש, כי הוא השתדל רק במקלו ובתרמילו, בלי יגיעת בשר, וכתוב בסוף קהלת (יב:יב) ויתר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגעת בשר, והתרגום – למעסק בפתגמי אוריתא סגי, ולאסתכלא בליאות (-חלישות) בשרא. ולכן לא זכה לכל הדברים שהבאתי לעיל הכתובים על התורה והיצר הטוב, מצא אשה מצא טוב, כי מבואר בדברי רבינו שאותם הדברים שייך לבחי' בשר דוקא, ואם כן, היגיעה של יגעת ומצאת, מצא אשה מצא טוב, על כרחך צריך להיות יגיעת בשר. וכיון שלא הגיע לבחי' אמור לחכמה אחותי את, שבשיה רב אחא, האח האמיתי, ושרקיה – הראה לו סדר הפוך – בחי' תשר"ק, כי עוד לא זכה לתקן הבגדים הצואים של פגם הברית.

והנה מבואר מהפסוק ומהתרגום שצריכים ב' דברים, א' להג בשר - העסק בתורה, ורש"י פירש שזה גירסא. ב' יגיעת בשר, ממש לסבול חלישות בשר (ואולי צריכים לגרוס בתרגום – לאסתבלא, כי לא ידעתי מה ענין הסתכלות כאן). וזה מה שמצינו בר' אלעזר בר' שמעון במסכת בבא מציעא דף פד: שקיבל עליו יסורין, באורתא אמר להו אחיי ורעיי בואו, בצפרא אמר להו זילו מפני ביטול תורה, ופרש"י ז"ל ביטול תורה – שהיה עוסק בגירסתו תמיד בביתו, ע"כ. הרי בלילה עסק ביגיעת בשר, כמבואר שם באריכות איך שהיסורין נקה את בשרו, וביום עסק בגירסא (עיין בעירובין דף סה – אמר רב יהודה, לא איברי ליליא אלא לשינתא, אמר רבי שמעון בן לקיש, לא איברי סיהרא אלא לגירסא, אמרי ליה לרבי זירא, מחדדן שמעתך, אמר להו, דיממי נינהו – וביאר המהרש"א כוונתו שעדיף ללמוד לאור השמש שהוא מזהיר יותר ודעת האדם מיושבת יותר, מאשר ללמוד לאור הירח. וכו' אמר רב נחמן בר יצחק, אנן פועלי דיממי אנן – כלומר אין משנתנו אלא ביום עיין שם בריטב"א).

ובענין היסורים של ר' אלעזר בר' שמעון מבואר שם בב"מ דף פג: שאחר שמסר מחוצף אחד למלכות, והתחרט, ופייסו אותו שאותו מחוצף היה חייב מיתה, הניח ידו על בני מעיו אמר שישו בני מעי וכו' מובטח אני בכם שאין רמה ותולעה שולטת בכם, ועם כל זה לא נתיישב דעתו, וחתכו והציאו מחלבו ושמו בשמש ולא הרקיב. והגמרא בדף פד: ממשיכה שאפילו הכי לא סמך רבי אלעזר ברבי שמעון אדעתיה קביל עליה יסורי, באורתא הוו מייכי לי שיתין נמטי לצפרא נגדי מתותיה שיתין משיכלי דמא וכיבא וכו'. ופרש"י לא סמיך דעתיה אהכי מלבקש רחמים ומחילה ביסורין שמא חטא באחד מן הצדיקים עכ"ל. וצריך עיון קצת, כי החוטא בן אדם לחבירו צריך מחילה ממנו, וקשה לפרש שהתייאש מעיקר התיקון, ותפס רק לקבל עונשין.

והנראה בזה שעל כרחך יש בטהרת הבשר תיקון גם בפגיעת אחרים, בודאי על העתיד שלא יפגע ואולי אפילו על העבר. כי הענין שראבר"ש היה בטוח שבשרו ישכון לנצח, לכאורה הוא ענין הסרת הקנאה המבואר במסכת שבת קנב: ורקב עצמות קנאה (משלי יד:ל) כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבים כל שאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבים (אלא שלא ישלוט בו רימה, הוא עוד מדרגה יותר גבוה, כמבואר בתוספות בבא בתרא דף יז. ואכמ"ל). וזה ממש הענין של בשר, כמבואר בספר פנות המרכבה, עיין שם נפלאות, ובמה שפירשנו עליה בליקוטי נ נח חלק ג' נחמ, בערכו.

וזה גם כן ענין טהרת הדם שכתוב בראבר"ש עיין שם בב"מ דף פד: ברש"י ד"ה ונגדי מתותיה, שכתב שדמו הלבין, וי"ל שזה התיקון הכללי, להפוך הדם לחלב (תורה כט, וכן התיקון של אזל סומקא ואתי חורא, של דם לה' בתורה ו', והתיקון של תכלם בתורה כא. וסבא העיד על עצמו שהפך כל דמו לחלב). ומבואר בליקוטי מוהר"ן תורה עה ז"ל יש מדת נצחון ומחלקת ומלחמה, ומהיכן בא מדה זו? מדמים שעדין לא עבד בהם השם יתברך, כמו שכתוב, ויז נצחם, ופרש רש"י דמים, ועיין שם באריכות שצריכים לדבר בתורה ותפלה כל כך בכל טפי הדם שלו, עד שיהיה הגוף בטל ואפס, כמה שכתוב, והיו לבשר אחד, ומבואר שם שזהו העושה שלום, שמכניס אהבה בלב כל אחד לגבי חברו ומקרבם יחד, עיין שם באריכות. ולכן מוכרח שמי שזיכך דמו ובשרו בלהג הרבה יגיעת בשר, לא יגיע קנאה במעשה ידיו, רק השלום. [וע' בשיחות הר"ן עז, שהאדם בעצמו הוא עולם קטן ונכלל בו כל העולם ומלואו עיין שם שמבואר היטב איך שכל האומות ממש מתגרין בתוכו, ובודאי שיכול לתקן בינו ובין עצמו גם לענין אחרים].

ומבואר שם בב"מ שאשתו של ר' אלעזר ברבי שמעון, כיון שידע שהוא הביא על עצמו היסורין, לא רצתה לשלם על ההוצאות הגדולות של הרפואה ועזבה אותו, והשם יתברך הזמין לו הון רב ממקום אחר. וזה היפוך המעשה מההוא גברא שלא עלה בידו הלימוד, ופירשנו כי לא יגע בבשרו ממש, ועל כן הוצרך לישא אשה. ואילו ראבר"ש נקה בשרו עד שלא היה צריך לאשתו. כי על ידי בחי' בשר, זכה לכל הענין של מצא אשה טוב וברכת ה' היא תעשיר שהבאתי למעלה.

ומבואר בב"מ שם ולפי מה שפירשנו שעל ידי היסורין היה שמור מלפגוע במי שהיה צדיק בדינו. ויתכן שזה הענין המבואר בליקוטי מוהר"ן תורה רסב ז"ל מי שרוצה לחדש חידושין דאורייתא שיש בהן ממש, הוא צריך לבכות מקודם, כי כשנעשין נהרות הנ"ל, והכל באים לשתות מהם, אזי יבואו ג"כ קליפות וס"א ח"ו, לשתות גם כן משם, ע"כ צריך לבכות מקודם, ואזי עושה על ידי הבכי נהרות, בבחי' (איוב כח) מבכי נהרות חבש, שעל ידי הבכי מתקן נהרות, ומשם שותין די סיפוקם כל הקליפות וס"א, ואחר כך כשעושה נהרות מחידושין דאורייתא שמחדש אח"כ, אזי יכול להמשיכם רק למקומות שצריך, שלא ישתו ממנו זר. וע"כ חיבור ההלכות והחידושין נקרא מסכת, זה בחי' (תהלים קב) ושיקוי בבכי מסכתי וכו' עיין שם.

והנה סתם ולא ביאר על מה הבכיה, ומסופר בספר חיי מוהר"ן לא ז"ל אמר אז על עצמו שבכל עת שהוא מחדש חדושי תורה הוא בוכה מקדם. גם אז בעת ההיא ראינו בעינינו ענין זה, כי באותה העת וכו' וביום חמישי שלפניו בכה לפניו, ואחר כך ביום שבת שלאחריו אמר הענין הנ"ל על פסוק ושקוי בבכי מסכתי. ויש בענין זה הרבה לספר כי כל זה היה בסמוך אחר פטירת בנו שלמה אפרים ז"ל וכו' עיין שם. ומשמע שהבכיה אינה צריכה להיות קשורה ממש להחידושים שבא לחדש, רק שיהיה בכיה. כי מבואר בתורה נא ז"ל כי הדם הוא הנפש (ויקרא יז) נמצא כשאומר שקר יש לו עכירת הדמים ומזה באה המרה שחורה וממותרי המרה שחורה נתהוו הדמעות וכו' עיין שם, הרי שהדמעות מטהרים הזוהמא שבדם. ופירשנו לעיל שעל ידי טהרת הדם יש שלום וסדר בעולם, והכל יתנהל בצדק. ולכן כמו שאמרו רז"ל (ילקוט שמעוני בראשית – פרשת תולדות פרק כו, ובעוד מקומות) לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו, יבואו הקליפות והס"א וישתו מהדמעות דהיינו הזוהמא שנטהר מהדם הראוי להם.

והנה כתבנו על ענין הזדככות הדם והבשר, שעל ידי זה מביאים גם בירור למעשה ידינו וללימוד התורה שלנו, שהכל יבוא על שלום. והבאתי מהזוהר ומרבינו שבשר זה ממש בחי' היצר הטוב. וענין זה מבואר עוד בתורה לג – מי האיש החפץ חיים, עיין שם באריכות, ובתוך דבריו כז"ל נמצא אפלו במדור הקלפות, הינו בימי רע, שהם מדות רעות ולשונות עכו"ם, גם שם יכולין למצא אותיות התורה, אבל מחמת רבוי הלבושים וגדל הצמצום אינם נתראים אותיות התורה הינו ימי טוב, על ידי ימי רע והחשך השורה עליהם, אבל מי שכופה את יצרו הרע, הינו הימי רע, הינו המדות רעות, אזי הרע נתבלבל לגמרי נגד ימי הטוב שבהם, אזי אותיות בולטות ונתראים ומאירים ביותר, כי מתחלה לא היו מאירין כל כך כי לא קבלו אור מלמעלה כדי שלא יקבלו הימי רע יותר מכדי חיונו, ועכשו שנתבטל הרע ונשארין אותיות התורה לבד, אזי מקבלין אור רב מלמעלה, נמצא, זה שכופה את יצרו הינו שכופה את ימי רע, כשהוא מדבר עם העכו"ם או שרואה מדותיהם אזי תכף הרע ששוכן על הטוב הינו אותיות התורה נתבטל ונופל, ואותיות התורה בולטין, אזי הוא יודע התורה שבאותו הדבר, וזה שכתוב בזהר הקדוש (לך לך דף צ:) 'ברכו ה' מלאכיו גברי כח עשי דברו' אלין אנון דמתגברין על יצריהון, אנון דמין למלאכין ממש, 'עשי דברו' דעבדין להאי דבר, 'לשמוע בקול דברו' אנון זכין למשמע קלין מלעלה וכו' עיין שם. (וכן יש מסורה מהבעל שם טוב שיכולים לשמוע ולהבין מסרים מהשם יתברך אפילו מהדיבורים של גוים). ולכאורה זה ממש הענין שכתבנו עליו, לנקות את הרע, כדי שיתקיים רק הטוב. ורואים שעבודה זו עדיין שייך לימינו, כל אחד כפי יכולתו וכפי מה שזוכה להגביר יצרו הטוב על יצרו הרע, ולהכניע את היצר הרע, פועל לפדות אותיות התורה מהקליפות והגוים והס"א, ולגלות אותם בכל העולם. ובענין הזה היסורין הם חזקים ביותר כמבואר לעיל.

והנה לפני כמה חדשים היה קידוש השם, שכמה מיליוני גוים נדלקו על השירים והתופעות של יהודים שומרי תורה ומצות. וזה בודאי בליטת אותיות התורה מתוך הימי רע. ובעל כשרון אחד פתח ערוץ שבו הוא עושה ביקורת על השירים. ותוך שהוא שומע ומשמיע השיר הוא מגיב: זה טוב, זה פחות, יש פה כלי מוזיקה מיוחד וכדומה. ועשה ביקורת על השיר של אברהם פריד, תניא רבי ישמעאל בן אלישע, והשיר פותח בחזרת המילה תניא כמה פעמים, והגוי חשב לפי תומו שבטח זה שם של אשה שנתאהב בה, ובהמשך השיר כאשר הוא שוב לא שומע את תניא, הוא שואל מה קורה.... והיה ממש מצחיק. אכן לאחר קצת זמן נכנס לי בעומק והבנתי מסר עצום, כי בודאי התורה שבעל פה בחי' השכינה כידוע. וכל מאמר של הגמרא שאנו קוראים אנחנו ממש קוראים את השכינה, וראוי להזכיר את זה בריש כל מימרא ומימרא, תניא, זה מהשכינה, מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'.

והרי מבואר הדברים שאמרתי בעת הלויה, מה שרבינו ראה בחזיון – חיי מוהר"ן פ"ג וגילה תורה כ' – שאמר שכל תורה שהוא אומר יש בה רמז על אותה חזיון. והחזיון על פטירת מרים (שהיתה 'בת שבע' בלידת משה אחיה), נשמה שסובלת יסורין ודרכה באים כל הבאורי התורה (ולכן מובן שכל תורה שיאמר תהיה לה רמז, כי כל תורה הוא ביאורי התורה. וכן התורה מדברת על הדרך לנצח ולעלות לארץ ישראל, וכמו שרבינו אמר נצחתי ואנצח, שנזכה להביא את הציון שלו לארץ ישראל בב"א. וכולם צריכים כבר לעלות לארץ ישראל), כי מבואר שעל ידי היסורין מזככים הדם והבשר, וזה משליט היצר הטוב, ומפיל את הרע מעל אותיות התורה, עד שהן בולטות ומאירים.

וגם זה מרומז בשם אחותי – רוזא – שושנה, כשושנה בין החוחים, שהטוב והיופי בולטת ומאירה אפילו מתוך החוחים. [ובלויה הזכרתי הענין של סוגה בשושנים, שבני ישראל נזהרים מאיסור נדה, וזה ענין של בת שבע, שיושבים שבע אפילו על כל ראית טיפת דם אפילו לא בימי נדה. הרי תיקון לקללת חוה, וכמו שם אמנו חוה ברכה ע"ה הכ"מ].

ורבינו כתב שזה ענין של נעשה ונשמע, שבונים את האותיות ואחר כך זוכים לשמעם. ובלויה הזכרתי איך שאחותי היתה קצת קובע מגמות – trend setter, (ובתחלה גמגמתי קצת ויצא כאילו – trandscender , שזה גם כן ממש לענינינו), ואמרתי שכן ברוחניות יש את הענין הזה בבחינת נעשה ונשמע, והזכרתי דברים נפלאים שכתוב בספר עמק המלך, וכדאי לראות דבריו – אותיות מחכימות, וזה לשונו (א:ב):

ומרוב השמחה שחשב בהצדיקים, היה משתעשע ומתענג איך יהיה לו עם קדוש, ומזאת התנועה נולדה כח דכח של הדין [היינו] קימוץ האותיות, אשר נולדו מן הנקודות שברשימו הנשאר בתוך העיגול, כי כל אות ואות יש לו גבול על הנייר. וכדי לשבר את האזן וכו' האדם הגשמי כשיש לו איזה שמחה, או יחשוב שיבוא לידו ריוח גדול, הוא משתעשע בעצמו וכו' מתנועע, וידוע כי השחוק באדם הגשמי בא לו מן הטחול, והטחול כולו מותרי הדם וכו' כח הדין וכו' וכו' כן אין סוף יתברך שמו היה מתנועע בעצמו, ומבהיק ומבריק בהעיגול, מתוכו אלא תוכו, ואותו הנענוע נקרא שעשוע. ומאותו השעשוע מחלקי עצמו אל עצמו, נולד ממנו כח שיעור החקיקה של האותיות היא התורה, הנמצאת בכח גנוז בהאלפא ביתות וכו', עכ"ל.

כתיב (תהלים סח:יב) אדנ"י יתן אומר המבשרות צבא רב. תניא, זה אותיות א' יתן. אומר הוא השתלשלות הורדת השפע כידוע, אור מים רוח. המבשרות, לאלו שהם בחי' בשר כנ"ל. צבא רב, בחי' (ישעיהו מח:יט) ויהי כחול זרעך וצאצאי מעיך כמעתיו – לשון דמים (וכן מבואר בשיחות הר"ן קפג – וחש במעיו ואמר שהרגיש בזה שיבוא לו מעות והרמז וכו'. וכן המעיים ממש, כי שם עיקר הזיכוך כנ"ל בר' אלעזר ברבי שמעון), לא יכרת ולא ישמד שמו מלפני. זכרונה של בת שבע רוזא בת ר' משה ולבחל"ח חוה ברכה, לברכה לחיי עולם הבא.

הספד בשלושים של אחותי בת שבע רוזא – סיום מסכת נדרים

נדרים ראשי תיבות רבינו נחמן מאומן, ישראל דוב, כי נדרים היא רמת הדיבור [בבראשית רבה ע:א יעקב פתח תחילה בנדר על כן כל הנדרים תלויים בו וכו'. והקל קול יעקב, תתן אמת ליעקב]. וא"א פירש פעם אל תרבה שיחה עם האשה, שזה בחי' לעולם ישנה לתלמידו דרך קצרה (פסחים ג:), כי כל דרגה בחי' אשה להדרגה שלמעלה ממנה. והבעל צריך ליישר הדיבור של אשתו, וכמבואר בליקוטי מוהר"ן תנינא פב, שמצד חוה יש תשר"ק בלי סדר וכו' עיין שם (וכל מי שנודר ומשהה נדרו קובר את אשתו, ויקרא רבה לז). ולכן נדרים זה הרבי והתלמיד.

אחותי נפטרה כאשר היינו בסוף מסכת נדרים ועכשיו בשלושים באמצע מסכת נזיר. וסמיכות המסכתות, מלבד מה שגם נזירות הוא סוג נדר, בסוף מסכת נדרים מדובר על כעין סוטה, ולפי המאירי סוטה ממש, שהבעל קנא לאשתו והיא נסתרה, וקיימא לן (ברכות סג., רש"י עה"ת) למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, ולכן מובן הסמיכות [ועיין בריש מסכת סוטה, וליתני סוטה והדר ליתני נזיר, איידי דתנא כתובות ותנא המדיר תנא נדרים, ואיידי דתנא נדרים תנא נזיר דדמי לנדרים, וקתני סוטה כדרבי, ובתוספות הקשו ששם משמע שתנא סוטה דדומיא לנדרים ואילו במסכת נזיר איתא דלא תנא נזיר אלא אגב סוטה ותירצו שבעיקר משום סוטה תנא נזיר בסדר נשים, וקבעה בתר נדרים דדמיא לה. ותו הקשו שבאמת יש במסכת נזיר משניות טובא דמיירי בנדרי נשים ובהפרת הבעל, ולמה אין זה מספיק טעם לתנא נזיר בסדר נשים, ותירצו דעדיפא ליה למימר משום סוטה דפרשיות נמי נסמכו, ע"ש, ולפי מש"כ הרי באמת גם מסכת נדרים מסיימת בעניני סוטה, ולכן שפיר יש לקבוע סתם שתנא נזיר אגב סוטה – מלפניה ומלאחריה]. וכבר בדף פט יש את המעשה באחד שניסה ללמוד תורה ולא הצליח, והארכנו לפרש ענינו שלא הגיע ביגיעת בשר, ועל כל פנים כתוב בספר המידות (לימוד סג) מי שאינו יכול ללמד מחמת מניעות, יפרש ממשקה המשכר, ע"כ. הרי כבר מדף פט מתחיל הסמיכות למסכת נזיר.

והנה גם השם של בת שבע רוזא מראה על סמיכות שני המסכתות, כי שבע בחי' שבועה בחי' נדרים, וגם בת שבע שם של תאנה, ומצינו בתאנה הכח לשכר – דבילה קעילית, וזה רוזא, אותיות של השורש של נזיר להזיר.

בת שבע, לשון יחיד של בנות שבע (מעשרות ב:ח – היה עושה בלבסים לא יאכל בנות שבע), היא תאנה כמו בנות שוח (שביעית ריש פרק ה' – שביעית שלהם שניה, ובנות שבע בשלישית). ושניהם נקראים על שם פרי עץ הדעת, שוח, שוחה עמוקה, שבע, שעל ידה שבע ימי אבלות.

וזה עוד סמך למה שאמרתי בלויה שמרומז בשם האמא שלי, חוה ברכה, תיקון של הקללה שקיבלה חוה, ובשם אחותי, תיקון דם נדה, כי רוזא בחי' סוגה בשושנים שיושבים שבע אפילו על ראית דם כחרדל. והרי כל השם בת שבע מרמז על אותו חטא, וכן כל ענין הנחש והיצה"ר הם שבע שבע. וכן השם חוה, יש אומרים מלשון חויא. והנוטריקון של בת שבע חוה, בתשח, בגמטריא של הראשי תיבות של הז' שמות של היצר הרע (רע, ערל, טמא, שונא, מכשול, אבן, צפוני), בגמטריא נון חית מם נון, בחי' בראשית – ברא – שי"ת, ובחי' אשת"י (ולפי זה, בראשית, בר אשתי בסוד יבום, אתתא אמה (עיין ליקוטי מוהר"ן כא). ואלו שמותן הראשונות, ושמותן השניות, ברכה, רוזא, כבר מראים התיקון.

ועיקר התיקון של השוח, פרי עץ הדעת, על ידי יציאה לשוח בשדה. וראיתי בספר מגלה עמוקות מהדורה תנינא, שהוא ספר של כבוד התורה, שדרש שוח נוטריקון שנתיים וחצי שנתווכחו בית שמאי ובית הלל במסכת עירובין, בנוח לו לאדם שלא נברא. וזה הקיטרוג הגדול של עו"ע. והתיקון הוא לצאת לשוח בשדה, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה נב, המהלך בדרך יחיד ומפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו, שמחייב מציאות כל העולם על ידו, עיין שם. וצריכים לדבר בתורה או בתפלה עד שיהיה הגוף בטל ואפס (ליקוטי מוהר"ן תורה עה), דהיינו מה שרבינו גילה (מובא) בהקדמה להשתפכות הנפש שלא צריכים ייסורין בכלל, רק להרבות בהתבודדות.

ועיקר התבודדות צריך להיות לפחות שעה, ורבינו אמר לאחד מתלמידיו שיעשה קודם שעה אחת של הכנה. וזה שוח, שעה וחלק. חלק כחלק. כי ההכנה לא אותו דבר של המעשה, אבל דינו שוה. כמו חלק יוצאי למלחמה כחלק היושבים על הכלים. ואולי זה הפירוש שאהרן שקול כמשה, כי הוא בחי' ההכנה למשה.

וראיתי שכבר קדמוני לאמר שנשים הן בבחי' זו של חלק היושבים על הכלים (ספר ויען יוסף ממנהל בית יעקב פאפא).

והרי שוח, זה ראשי תיבות, שבי (-כך קראו לבת שבע, והוא בגמטריא י"ב פעמים הוי"ה, וראשי תיבות של גדולי צדיקי הדורות, כמו רשב"י, רבינו שלמה בן יצחק, ר' ישראל בעל שם, ר' יצחק לוריא, גם השם הסודי של רבינו הוא יצחק בן שמחה. שבי גם כן תיקון שכתבתי עליו למעלה ליישר דיבור של האשה, כמבואר בתורה תנינא פב, ושבית שביו עיין שם) וחוה. אמה וברתה. [ועוד י"ל שו"ח שביעי ושמיני ואכמ"ל].

וחלק הזה של הכנה ויושבים על הכלים, הוא חלק הצנועה, חלק המתון. כי אשת חיל עטרת בעלה, בחי' כתר, שהוא לשון המתנה, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה ו, בחי' הבא לטהר אומרים לו המתן, והוא המסדר ומיישב המוחין. וזה העצה נגד אכילת פרי עץ הדעת. עץ אומרים לו המתן, בגמטריא בת שבע רוזא, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ונ נח נחמ נחמן מאומן. לשוח במילואו, שין ויו חית, עם הל' והכולל, בגמטריא אומרים לו המתן, עם הג' תיבות.

וראה זה פלא, השם של האמא שלי, חוה ברכה, בגמטריא 123 & 123, ועם תכפול את זה, דהיינו ארבע פעמים 123, בחי' פשוט כפול משולש מרובע, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. הרי שהשם של האמא שלי הוא חצי הגמטריא של נ נח נחמ נחמן מאומן, והשם של האמא שלי עם הכולל – 247 (ופה תראה, ששמה, עם הב' תיבות של שמה, בגמטריא רמ"ח! (אע"פ שאשה יש רנ"ב איברים)), כפול ארבע, בגמטריא בת שבע רוזא!

שמות של נשות ופלגשי אברהם אבינו, שרה קטורה הגר בגמטריא הם בת שבע רוזא. שרה רבקה רחל, בגמטריא והן בת שבע רוזא ע"ה. בת שבע רוזא יהודה לייב ע"ה בגמטריא פתק נ נח נחמ נחמן מאומן.

כתוב במשלי (משלי כז:יח) נצר תאנה יאכל פריה ושמר אדניו יכבד. הרי בת שבע נצר על תפקידה בעולם, ותאכל פריה, ושמר, בחילוף המ' לב' באותיות א"ל ב"ם, יש הראשי תיבות, בת שבע רוזא, שכיבדה את אדוניה.

תנצבה

ועוד הזכרתי אותה בפרשת בא עה"פ (שמות י:י) ראו כי רעה נגד פניכם, ובחלק ה' מאומן בענין שמספיק להגיד רק נ נח. ובנזיר כג:.

נ נח נחמ נחמן מאומן

נזיר

נון זין יוד ריש – בגמטריא רבי נ נח נחמ נחמן מאומן. נזיר בגמטריא טעם נחמן, נקט (-לקח) נ נח. נזיר בא"ת ב"ש – טעם ג', אולי כנגד יין שכר וענבים, וזוכה לטעם נחמן כנ"ל. גם טעם ג', כי נזיר המסכת הרביעי בסדר נשים, עם טעם הג' מסכתות שקדמו לה.

נזיר המסכת הי"ז בתלמוד בבלי (בחישוב למסכת שקלים), בחי' מש"כ ביוסף שהיה נזיר אחיו, כאשר היה בן י"ז, והוא נער, נ – י*ז – ר, ולכן עיקר פירוש הגמרא על פי תוספות, לשון יוסף, עמש"כ באריכות בדף ה. ובפרשת ויחי (בראשית מט:כו) עה"פ ולקדקד נזיר אחיו באריכות. נ' פעמים ז', עם, י' פעמים ר', ב' אלפים ש"נ, ראשי תיבות נחמן בן שמחה. יוסף נפטר בשנת ב' אלפים ש"ט, ויש לעיין באיזה שנה נפטרו אפרים ומנשה.

ה. סתם נזירות ל' יום, מנהני מילי אמר רב מתנא – מתנא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, אמר קרא (במדבר ו) קדוש יהיה, יהיה בגמטריא תלתין הוו (במסכת סוטה במשנה מג. יהיה זה כרמו, וא"ש שיהיה קדוש ומופרש ממנו).

בר פדא אמר כנגד נזיר נזרו האמורים בתורה ל' חסר אחת, ובתוספות (ריש ה:) אע"ג דתמצא שלשים, וכשאתה יורד למניינם יש לומר דנזר אלקיו על ראשו לא הוי ממניינא דהוא לשון כתר כדמתרגמינן כלילה, ע"כ, הרי שנזיר הל' כבר הגיע למלכות שנקנית בל' מעלות (אבות ו:ו), ועיין עוד כמה רמזים בזה בפ' ויחי עה"פ ולקדקד נזיר אחיו (בראשית מט:כו), וזה מה שאמר יוסף (בראשית מה:יב ברש"י) והנה עיניכם רואות, בכבודי ושאני אחיכם, שאני מהול ככם. ועוד, כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש, ע"כ (ועמש"כ בהדרן בסוף המסכת ופרשתי שם בס"ד למה זה קשור לעינים וראות), כי לשון נזיר משונה מכל הש"ס (רבינו עזריאל בשיטה במקובצת דף טו., וכן בראשונים בדף ד, ובעוד כמה מקומות. בבל בחי' שנער בגמטריא כתר דקליפה, וכן בא"ת ב"ש בבל – שש"כ בגמטריא כתר, (ובאמת אין להס"א כתר, כי מלכותא בלי תגא הוא, וזה סוד הע' של עשתי עשרה של כל המוסיף גורע, עיין מש"כ בהדרן בסוף המסכת) הרי הנזר והכתר של לשון הקודש תיקון גדול), ולכן עיקר הפירוש לפשט הגמרא הוא תוספות, לשון יוסף, ו'עיניכם' מיותר, ומורה על שערות הראש (כי על ידי שבעה גלדי עינא מתקנין בחינת שבע מחלפות ראשו – לק"מ כט, עיין שם המראה מקומות מהגמרא).

והנה ל' פעמים נזירות של ל' יום, שנתים וחצי, כדין ערלה (מגלה עמוקות מ"ת, פרשת חיי שרה עמ' לט., עיין ראש השנה י: ובהלכות נטע רבעי ט:ט-י).

כג: אמר ר"נ בר יצחק גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה והאמר רבי יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן, אלא אימא כמצוה שלא לשמה, דכתיב (שופטים ה) תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך, מאן נשים שבאהל שרה רבקה רחל ולאה, ע"כ.

לא מצאתי פירוש מספיק, לכן נראה לפרש שהוכחה שאינה יותר ממצוה לשמה הוא מלשון לעולם, שמורה שלעולם יתמיד במצות לשמה שמתוך וכו', כי בהפסק יש בחי' של עבירה וסכנה של עבירה ממש, ואם עבירה לשמה היתה יותר גדולה ממצוה שלא לשמה לא היתה הפקודה להתמיד עבור הנ"ל.

והפלא שלכאורה משמע מהגמרא שהאמהות היו עושין שלא לשמה, נראה לענ"ד שאינו כן עיקר הדרשה, כי הלוא מלשון הכתוב, מנשים משמע או שיעל מבורכת יותר מהן, או שהיא מקבלת ברכה מהם, ואילו הגמרא מוכיחה לא כאלו האפשריות, אלא שיעל היתה שוה להן. לכן י"ל שהגמרא דורשת 'מאהל' לשון מאחל. כמו שכולם מברכים את הבנות שתהיו כהאמהות, וכיון שכל העולם מברכים על כרחך ברכה זו בחי' רשות הרבים שאין הכוונה לשמה. והפסוק אומרת שיעל זכתה באמת לברכה כזו, הרי עבירה לשמה שלה כמצוה שלא לשמה.

ואגב היום מחרת השלושים של אחותי בת שבע רוזא, ובתוך שנה של פטירת אמי חוה ברכה, תנצב"ה. והרי תבורך, נוטריקון בת-שבע רוזא, ו – ך' מתחלף לח' באלף בית של א"ץ ב"ף ג"ע ד"ס ה"ן ו"מ ז"ל ח"ך, הרי חוה ברכה.

לב: אמר אביי ולא ידעין לאימת, והכתיב (דניאל ט) שבועים שבעים נחתך על עמך ועל עיר קדשך (לכלא הפשע ולהתם חטאות), ואכתי מי ידעינן בהי יומא.

פירש המפרש, בדניאל כשהגלן נבוכדנצר בחורבן בית ראשון וכו' שבועים שבעים שמיטין עתידין לבא מכאן ועד חורבן בית שני, והם שבעים שנה שהיו בבבל וארבע מאות ועשרים שהיו בבית שני, הרי שבעים שמיטין ע"כ.

ת"צ שנה עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

לד. אמר רב ששת כגון דאמר הריני נזיר ונזירות הכל עלי.

דהיינו לאחר שנזרו ט' אנשים בכל הדרכים שבמשנה, קם זה העשירי ונזר כן. וזה מתאים לרב ששת, כי ששת בגמטריא אלף, י' פעמים ק'. ולכן השלים כאן את המנין לי'.

סא. יצא עובד כוכבים שאין לו אב, למאי, אילימא לענין ירושה, והא"ר חייא בר אבין א"ר יוחנן עובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה שנאמר (דברים ב) כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר, ע"כ.

לז"ל דילמא זה רק עשו שהיה בנו של יצחק, ואיתחזק שהוא בנו. אבל עכו"ם בעלמא אין חזקה על היחוס.

סו: חטוף ובריך – עיין בהדרן.

הדרן למסכת נזיר עשיתי בס"ד ד' ניסן תשפ"ג – י"א חודש לפטירת אמי ע"ה (לא הסתפרתי במשך כל לימוד המסכת בהיותי מתאבל על אחותי בת שבע רוזא ע"ה, ובהיות שכל הלומד תורת עולה וכו' ובפרט בדברים שאי אפשר לקיים בימינו וכענים ונשלמה פרים שפתינו, ראיתי לגלח מיד אחר הסיום). והמסכת נעשית לבוש לנשמתה, סוף המסכת מדברת על חטוף ובריך, הראשי תיבות של חטוף בריך, כראשי תיבות חוה ברכה. ועיין במסכת כלים יד:ב (שנזדמן לי בס"ד ללמוד המשנה הזו באותו יום) רבי עקיבא אומר המחסר חטיפה טמא (דהיינו כלי, אף על פי שאין לו כיסוי עדיין מקבל טומאה), חטיפה לשון כיסוי, ובזה י"ל חטוף ובריך, תכסה ובריך, שאין הברכה אלא בדבר הסמוי מן העין. והרי חוה ברכה בגמטריא אהיה\בבגדי נזיר. י"א אלומות השתחוו לאלומת יוסף נזיר אחיו כמו שהארכנו למעלה, הזורעים בדמעה ברנה יקצרו (... נושא אלומותיו), ברנה בגמטריא נזר. נזיר, לכאורה ענין של כל המוסיף גורע, כי מגדל שערו רק לגלחו לגמרי. והרי כאשר מוסיפים על נזי"ר מגיעים לחס"ר. ובזוהר מבואר שזה הסוד של הע' של עשתי עשרה (שעושה מי"ב י"א. ועיין בספר אדיר במרום באריכות, הבאתי מדבריו למעלה במסכת יבמות דף קא, ומבואר שם שיצחק בגמטריא רח, שהוא או"ר עם עוד אחד – הע' של ראש עשו, שמשם משתלשל כל האלהים אחרים וי"א פרצופי טומאה. ועיין שם עמ' שמו (-ספינר) ז"ל ומפני ששורש זה הוא בזאת הע' הנכנסת לפנים, נאמר ויבא לו יי"ן וישת (בראשית כז:כה). כי הוא הניקוד של אקלים שקיבל הוא מאתר רחיק, כי הוא מקבלו משורשו העליון, מה שאין כן עשו שלא היה מקבלו אלא למטה, ולכן ראוי הוא ליעקב, ובו מעמיד ע' סנהדרין כנ"ל לשלוט על ע' אומות, ע"ש, וצריכים לומר שנזיר צריך עוד לשלול את הע' מעשו ולכן אסור ביי"ן. ורק בנזירות של בחי' מלכות יכולים לרכוש את הע' – יין, בסוד ויין מלכות רב (אסתר א:ז) בחי' רב עוד יוסף בני חי (בראשית מ:כח) כי יוסף נקרא נזיר אבל היה שותה יין כמו שכתוב (בראשית מג:לד) וישתו וישכרו עמו, ובמדרש רבה (צח) אמר רבי לוי כל שתים ועשרים שנה שלא ראה אחיו לא טעם טעם יין וכו'. ועיין שם בעמ' רנח (-ספינר) ז"ל ולקדקד נזיר אחיו (דברים לג:טז) קדקד (=רח, יצחק) שניתן ליוסף בסוד משיח בן יוסף שהוא גם כן בסוד יצחק, ע"כ. וזה הסוד של י"א יריעות עזים שטוו הנשים חכמניות למשכן, וכנגד י"א אותיות של יתגדל ויתקדש, שהבן אומר י"א חודש. ואלו הי"א של הלקיפה נתמעטו, עד שנקראים היומין זעירין של החויא, ומהם נוקבים מצדדי הראש ומימין ומשמאל ויוצאים לחוץ כמין שערות, סוד קדקד שער מתהלך באשמיו (תהלים סח:כב) כמבואר כל זה בספר פי' ספרא דצניעותא להר"י סרוג, הבאתי דבריו בליקוטי מוהר"ן מג. ומזה רואים מרחוק גדול התיקון של לימוד מסכת נזיר לי"א חודש של הקדיש על ידי הבן (פעמים בן – ק"דק"ד)), והרי הצעקה: עזרני, אותיות נזיר ע'. בהלל (תהלים קיח:יג-ד אומרים דחה דחיתני לנפל וה' עזרני. עזי וזמרת י"ה ויהי לי לישועה, והרמ"ז בשרשי השמות אות מ' סימן יב על השם מצמצי"ת ז"ל נמצא בכתבי האריז"ל (טעמי המצות פרשת נשא) שסודו מפסוק קדוש יהיה (במדבר ו:ה) קדוש גימטריא ת"י, יהיה הוא י"ה י"ה, בא"ת ב"ש 'מצ מצ' ונמצא קדוש יהיה הוא מצמצי"ת, וניקודו אלקים, והניקוד מפסוק יגלח אדנ"י בתער השכירה בעברי (ישעיה ז:כ), ואני ראיתי בספרי עיר פיס יע"א כי מוצאו ג"כ מפסוק יצמיתם (תהלים צד:כג), והוא בהחליף היו"ד וכו', ונ"ל שנרמז בפסוק עזי וזמרת י"ה ויהי (שמות טו:ב) כי ב' פעמים י"ה י"ה בא"ת ב"ש מצמ"ץ, תי ס"ת עזי וזמרת, הוא שם זה, והוא נקרא תער של הקב"ה, וכן עולה גימטריא תער עכ"ל, ע"כ עיין שם עוד. והרי המדפיס ציין להפסוק עזי וזמרת של אז ישיר, אכן יתכן שהכוונה להפסוק בהלל הנ"ל, שהמילה הקודמת – עזרני, אותיות נזיר ע', שמחסר הנזיר, בחי' תער.

ובענין השם הזה מצמצי"ת נראה שהוא ענין של ראיה ויציאת האור שזה שייך לנזיר, וכמו שכתוב בתהלים בסוף פרק קלב, ועליו יציץ נזרו. כי כל ענין של הנזיר בגידול שערו, באמת נראה שהוא תיקון העינים כמו שכבר הבאתי למעלה איך שענין השער קשור ותלוי בעינים. וזה מה שהבאתי למעלה (ה.) מה שיוסף אמר לאחיו, (בראשית מה:יב) והנה עיניכם רואות וכו' כי פי המדבר אליכם (פרש"י בלשון הקדש), וכי איזה שייכות ראיה לדיבוריו בלשון הקודש, הול"ל לשון שמיעה. אלא רמז שהלשון הקודש שלו נבע מתיקון העינים וראות, וזה בחי' נזיר שענינו השער – העינים – והפה.

שבירת המלכים היתה מחמת שלא היה מתקלא, לא היה לזכר נקבה, ויש לראות סדר יציאת האורות ושבירתם בסדר נשים. כי הסדר הוא אוזן חוטם פה עינים – ואז היתה השבירה – מצח – התיקון. יבמות, יבום בגמטריא אוזן (וכן התורה מתחלת עם מצות יבום, בראשית אותיות בר אשתי). כתובות, החיים עם האשה, בחי' חוטם. נדרים – פה. נזיר – עינים כנ"ל, סוטה – השבירה, גיטין – י"ל עוד שלב של השבירה וי"ל התחלת התיקון כאשר המלכות הפריש וגרש חלק התחתית למטה, ובזה התחיל התיקון. קידושין – עולם התיקון.

סוטה

מסכת סוטה בגמטריא נ נח נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. ס' פעמים ו' בגמטריא רבי נחמן, עם ט' פעמים ה' ע"ה בגמטריא רבנו נחמן. סמך ואו טת הה, בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן, ועם הכולל בגמטריא נחמן בן שמחה, רבינו נחמן מאומן.

מפתחות:

וקשה זיווגו כקריעת ים סוף: לק"מ ט:ב דף יא:.

אלקים מושיב יחידים ביתה היינו זיווגים: לקמ"ת כט דף כג:.

מפתחות:

אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות: לק"מ א דף א:, עב דף פט., עח דף צב:, קטז דף ק:, לקמ"ת ז:ג דף יב., ח:ב דף טז..

אין אדם עובר עבירה: לק"מ לח:ה דף נב:.

מפתחות:

תועבת ה' כל גבה לב: לק"מ י:ה דף יג..

ואשת איש נפש יקרה תצוד: לק"מ יא:ג דף יד:.

כל המתגאה לסוף נכשל בא"א שנאמר ואשת איש וכו': לק"מ קל דף קב..

יקרה היא וכו' מכה"ג שנכנס לפני ולפנים: לק"מ יג:ה דף יח..

שהניח הקב"ה כל ההרים ולא נתן וכו': לק"מ טו:ד דף כ:.

הקיצו ורננו שוכני עפר מי שנעשה שכן לעפר בחייו: לקמ"ת עב דף לג..

מפתחות:

אין אני והוא יכולין לדור וכו': שיחות הר"ן רסא.

אמר חזקיה אין תפלתו של אדם נשמעת אא''כ משים לבו כבשר שנא' {ישעיה סו-כג} והיה מדי חדש בחדשו [וגו'] יבא כל בשר להשתחוות וגו', ע"ש. וי"ל שזה ההקפדה של רבינו שצריכים להתקשר אליו בתפלה, כי בשר ראשי תיבות רבינו בן שמחה, וזה ברסלב לב בשר.

ה. כל שיש בו גסות הרוח אפי' עשה צדקה בסתר דכתיב מתן בסתר יכפה אף וכו' לא ינקה מדינה של גיהנם.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

ה. ת"ח צריך שיהי' בו אחד משמנה שבשמינית. עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

ת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית [גאוה], עם הל' אותיות ז' תיבות וב' כוללים, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן נ נח נחמ נחמן מאומן (-ג' פעמים נ נח נחמ נחמן מאומן).

עיין מש"פ בחלק ג' נחמ – בערך אגרת הרמב"ן.

מפתחות:

ושם דרך מי שמשים אורחותיו: לק"מ טו:ב דף כ:.

שתפילת השפל אין נמאסת: לק"מ טו:ד דף כ:.

מפתחות:

בשעה שהלכו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה וכו': לק"ה ד:ה דף ג:.

מפתחות:

חצי כלים והם אינם כלים: לק"מ רמא דף קיו..

אמר רב המנונא אין הקב"ה נפרע מן האדם עד שתתמלא סאתו שנאמר (איוב כ) במלאות ספקו יצר לו וגו', ע"כ.

עיין ליקוטי מוהר"ן תורה רעד - דע שיש רשעים שעובדים ויגעים כל ימיהם כדי לעקר עצמן מהשם יתברך וכו' וכו' ודע שיש מהם כשמגיעין ובאין למה שהתאוו דהינו לכפירה גמורה חס ושלום, בלי שום ספק אל האמת, אזי תכף ומיד מתים מן העולם, ואז רואין האמת, ע"כ.

מפתחות:

שמשון הלך אחר עיניו: לק"מ ז:ד דף ח:, לו:ב דף ג..

ט: המשנה אחרונה בפרק: יוסף זכה לקבור את אביו, ואין באחיו גדול ממנו שנאמר וכו' מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה. משה זכה בעצמות יוסף, ואין בישראל גדול ממנו וכו', מי גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא המקום, שנאמר (דברים לד) ויקבר אתו בגי. ולא על משה בלבד אמרו, אלא על כל הצדיקים, שנאמר (ישעיה נח) והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך, ע"כ.

והרי רמז בזה לקבורת רבינו הקדוש (שידוע בעת קבורתו פתאום היה אור גדול וכאשר חזרו לראות ראו שרבינו כבר שוכב שם מעצמו, ויש מ"ד הובא ברש"י ויקרא כב:טז ויקבר אתו, שמשה רבינו קבר את עצמו), כי הגמטריא של ו"הלך לפניך צדקך כבוד" הוא בדיוק: נ נח נחמ נחמן מאומן – ה' יאספך. על כן צריכים להתפלל הרבה שנזכה להביא את הציון רבינו לירושלים בב"א.

מפתחות:

אסא חלה את רגליו על שעשה אנגריא בתלמידי חכמים: לקמ"ת ב:ג דף ג:.

י: ויזעק המלך קול גדול בני אבשלום אבשלום בני בני הני תמניא בני למה שבעה דאסקיה משבעה מדורי גיהנם ואידך איכא דאמרי דקריב רישיה לגבי גופיה ואיכא דאמרי דאייתיה לעלמא דאתי.

עיין חיי מוהר"ן אות רח"צ.

מפתחות:

כל העוסק בבנין מתמסכן: לק"מ רסו דף קיט..

מפתחות:

בשעת לידה יוצאין הדמים מרגלי האשה וע"כ נצטננין רגליה: לק"מ קסט דף קז..

בשעה שאשה כורעת לילד ירכותיה מצטננות: לקמ"ת ב:ג דף ג..

יא: דרש רב עוירא בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים, ע"כ. ובמדרש רבה (ויקרא לב:ה) בזכות נשים צדקניות עתידים בני ישראל ליגאל.

י"ל שמאמרים אלו עולים בד אחד עם עוד מאמר חז"ל (חולין פט.) אמר רבי אילעא אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה שנאמר תולה ארץ על בלימה, ע"כ. וידוע שארץ בחי' אשה. וידוע שהאשה תמיד צודקת. הרי בזכות זה שאנשים בולמים עצמם נגד נשותיהן, ונותנים להן להיות תמיד צדקניות, זכו ויזכו לגאולה.

ותיראן המילדות את האלקים ולא עשו כאשר דבר אליהן וגו' להן מביעי ליה א"ר יוסי בר' חנינא מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו.

בבן יהוידע פירש שעשו עצמן כאילו לא נתבעו לזה מעולם, משום כבוד מלכות.

וי"ל שפרעה תבען מצד נתינת פתח שיכולים לנצל את הילדים, וכמו שרואים היום שבעיני העולם אשה מותרת להפקיר את עצמה לזנות כדי לרגל וכדומה ר"ל, וכאילו מה שנעשה לאסתר בעל כורחה מותרת לכולם לכתחילה ח"ו. וזה מה שכתוב ולא נתבעו, שהם לא קבלו התביעה.

מפתחות:

ותרד בת פרעה לרחוץ לרחוץ מגילולי בית אביה: לק"מ כג:א דף לה..

יב: לא דיין לצדיקים שמחזירים להם אבידתם אלא שנותנין להם שכר עמה שנאמר ואני אתן את שכרך.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

כיון דשדיוה למשה אמרו תו לא חזינן כי ההוא סימנא, בטלו לגזירתייהו, והם אינן יודעין שעל מי מריבה הוא לוקה. ופרש"י ז"ל כיון דשדיוה למשה במים, כל זמן שהיה ביאור אין לקות גדולה מזו ובטלה סימן של לקייה, ע"כ. וי"ל אין לקות גדולה מזו כנגד הכשפים – עיין בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה ה' מבן מלך שהיה מאבנים טובות.

מפתחות:

כד מית משה רבינו צווח קוב"ה וי מי יקום לי עם מרעים: לקמ"ת צא דף מא..

מפתחות:

אף משה רבינו אינו יודע היכן קבור – לק"מ ד.

ובשביל זה נקבר מול בית פעור: לק"מ י:ח דף יג:.

(תוספות) למה נקרא שמו פעור ע"ש שפוער פיו: לק"מ ד:ט דף ד..

הקב"ה מלביש ערומים ומבקר חולים: לקמ"ת כב:י דף לג..

עליונים נדמה להם למטה ותחתונים נדמה להם למעלה: לקמ"ת ז:יג דף טו:.

יד. בהגהות הב"ח הוסיף השמטה מהגמרא ז"ל ואמר ר' חמא בר חנינא מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם מפני שגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד בית המקדש ליחרב ולהגלות את ישראל מארצם שמא יבאו לקבורתו של משה באותה שעה ויעמדו בבכיה ויתחננו למשה ויאמרו לו משה רבינו עמוד בתפלה בעדנו ועומד משה ומבטל את הגזירה מפני שחביבים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם שכן אתה מוצא בשעה שהיו ישראל במדבר וסרחו במעשיהם ועשו עגל קצף הקב"ה על ישראל ואמר למשה הרף (-בגמטריא נחמן מאומן) ממני ואשמידם, כמה צדיקים היו באותו הדור, וכמה חסידים, משה ואהרן ויהושע אלדד ומידד וע' זקנים ושאר חכמים ותלמידים ולא עשה בשבילם ולא ביטל הגזירה אלא בשביל משה, ע"כ.

ומאמר חשוב כזה בהסתרה, כי רק מופיע בהגהות הב"ח. ומובא גם בזוהר (בראשית דף כו שורה יב, ובדף כז: בסופו), ועיין בספר כוכבי אור, חלק ג' – חכמה ובינה, אות לז.

ואגב יש להזכיר שב' שבטים וחצי לא לקחו חלקם בארץ ישראל, אלא בחרו להיות בעבר לירדן מזרחה להיות בארץ שבו משה קבור, כמש"כ בפרשת וזאת הברכה (דברים לג:כא) וירא ראשית לו כי שם חלקת מחקק ספון, ע"ש ברש"י.

מפתחות: מפני מה נסתתר קברו של משה רבינו מן העולם וכו' – חיי מוהר"ן בסוף ההקדמה.

מפתחות:

בשכר שאמר אברהם מחוט ועד שרוך נעל וכו': לק"מ לה:ט דף מט:.

איש ואשה זכו שכינה שרויה בינהם: לק"מ פג דף צד:, לקמ"ת לב דף כד..

יז. מה נשתנה תכלת מכל הצבעונים מפני שתכלת דומה לים (שהוא בחי' מלכות כידוע) וים דומה לרקיע (שהוא בחי' תפארת בחי' רקיע שמים שזה בחי' כלל המדות הקדושות) ורקיע דומה לכסא הכבוד שהוא בחי' עולם הבריאה בחי' לבא ע' במאמר לשמש שם אהל סי' מט - עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

יז. בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשתי מצות לרצועה של תפלין ולתכלת של ציצית.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

משל לאחר שהיה מהלך בדרך וכו': לק"מ ד:ח דף ג:.

אין עבירה מכבה תורה: לק"מ רד דף קיב.. שיחות הר"ן קלז.

מפתחות:

אני חכמה שכנתי ערמה: לק"מ יב:ב דף טז..

היכי דמי רשע ערום וכו' ר' אבהו אומר זה הנותן דינר לעני להשלים לו מאתים זוז, ובתוספות הביאו מהירושלמי מעשה באחד שהשלימו לו מאתים זוז, ורבו רצה ליתן לו מעשר עני, ולכן רמז לתלמידיו ואעלוניה לקפילין וחסרוניה חד קרט וזכה עמיה עיין שם. וצריך עיון, למה העני לא יכול ליתן בעצמו קצת צדקה למי שהוא אחר – ולכאורה באמת חייב אפילו ליתן מעשה על הזוז שנתנו לו, ושוב יהיה יכול לקבל צדקה, ולא יכולים לגרום לו נזק בענין זה, ולמה תחשב רשע ערום. ומשמע שהעני אסור לעשות כן.

כב. לא קרא ולא שנה עליו הכתוב אומר (ירמיה לא) וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה, ע"כ.

עיין כוכבי אור, ששון ושמחה יא – כי זה כלל גדול שכל מי שלומד תורה נביאים וכו' הוא אומר שרק אז היו מעשיות כאלה, ועכשו לא, הוא בהמה ממש. כי כל הקלקולים המובאים בהם כלם נמצאים בם היום בכמה בחינות בכלליות ובפרטיות וכו' עיין שם. ומה שהבאתי מרבי נתן.

כו. תוספות ד"ה וזו הואיל ונתפשה אסורה אימא לא תשתה כלל קמ"ל. מיתה לר"י אמאי לא פריך הכא ואימא הכי נמי כדפריך לעיל, ונראה כל היכא דקרא דמסיק אדעתיה מתוכו למדרש הכי ומדריש לדרשא אחריתי לא פריך ואימא ה"נ דקמ"ל דכך ניתן למדרש למשה בסיני ולא בע"א, עכ"ל. וזה אחד מהדוגמאות שמצינו בש"ס שרק עד האמוראים ידעו מה ומתי יש לדייק במשנה (וכן בקידושין כה. – תנא שמעה לדרבי וקבעה ושמעה לדבן עזאי ותני ומשנה לא זזה).

כאן קבצתי כמה סוגיות דומה קצת, ודומה לדומה, ודוממתי, והם שמורים אצלי.

מפתחות:

מי יגלה עפר מעיניך ריב"ז שהיית אומר עתיד דור א' וכוכ': לק"מ קנט דף קו:.

מפתחות:

כשעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה: לק"מ כז:ו דף לט..

עוללים ויונקים אמרו זה אלי ואנוהו: לק"מ כז:ו דף לט..

גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה: לק"מ נח:ז דף סט:.

לב. פרק אלו נאמרין בכל לשון

משנה. ואלו נאמרין בלשון הקודש וכו' ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם.

כי דייקא על ידי לשון הקודש מפילים אותם, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה יט, לשון נופל על לשון, שכל הלשונות העמים נופלים על ידי לשון הקדש, עיין שם.

לו. בענין יוסף באותו שעה באתה דיוקנו של אביו וכו' וא"ל יוסף יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות וכו' מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל משם זכה יוסף ונקרא רועה ישראל וכו'.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

לו: ולמחר כל לישנא דאישתעי פרעה בהדיה אהדר ליה, אישתעי איהו בלשון הקדש לא הוה קא ידע מאי הוה אמר, א"ל אגמרי, אגמריה ולא גמר וכו' עיין שם.

כי כאשר הצדיק לומד בעל כרחו את התלמיד שאינו הגון, אזי השם יתברך שומר אותו, שלא יהיו דבריו נכתבין בכח הזכרון של התלמיד שאינו הגון, רק יהיו נשכחין ממנו – ליקוטי מוהר"ן ס"ז, עיין שם בענין לעורר מהשינה משבעים פנים של התורה, וי"ל שהם בחינת הע' לשון.

מפתחות:

כה תברכו בלשון הקודש: לקמ"ת ב:ה דף ד..

לח: פרש"י ז"ל ופטרנוהו בלא מזונות, כלומר למזונות הוצרך ולא היה לו וראה אחד נושא מזונות ובא לחוטפם ממנו לאונס רעבון ועמד זה עליו והרגו, עכ"ל. וכן פירש לקמן סוף מה: ז"ל לא בא לידינו ופטרנוהו וכו' והוצרך ללסטם את הבריות ועל (ב"ח: ידי) כך נהרג, עכ"ל. וקצת קשה דלפי אוקימתא זו יתכן שההורג פטור – לולא שיש שני עדים שם להתראותו, כמו הבא במחתרת שדינו כרודף, ואילו פרשת עגלה ערופה מדובר באוקימתא שכאשר תופסים את ההורג יכולים לחייבו מיתה, כדאיתא במשנה דף מז. נמצא ההורג הרי זה יהרג, וכמו שפירש רש"י שם בסוף פרשת שופטים ז"ל ואתה תבער, מגיד, שאם נמצא ההורג אחר שנתערפה העגלה הרי זה יהרג (כתובות לז:) והוא הישר בעיני ה', עכ"ל.

מ. ואמר רבי אבהו מריש הוה אמינא עינותנא אנא וכו' עיין שם.

מזה יש הוכחה גדולה כפשטות הלשון לקמן דף מט: עיין משכ"ש.

מא. משנה ז:ח סוף פרק ז

אַגְרִפַּס הַמֶּלֶךְ עָמַד וְקִבֵּל וְקָרָא עוֹמֵד, וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים. וּכְשֶׁהִגִּיעַ (שם יז) לְלֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. אָמְרוּ לוֹ, אַל תִּתְיָרֵא אַגְרִפַּס, אָחִינוּ אָתָּה, אָחִינוּ אָתָּה, אָחִינוּ אָתָּה,

כי אגרפס בגמטריא שמד רחמנא ליצלן, ורבינו גילה (לקוטי מוהר"ן תורה רטו) שהצדיק בבחינת מש"ה - 345 - עומד בין שמ"ד- 344 לרצו"ן-346. ורצו להעלות אותו לקומה השלישי - של רצון. והרי אחינו אתה עם האותיות בגמטריא פת"ח, שזה כבר בחי' של רצון כמבואר בלקוטי מוהר"ן (תנינא תורה ד) שצדקה, היא בחי' רצון, וצדקה היא בחי' פתוח תפתח, אלא שהיו צריכים להעלותו מהשמד כנ"ל, ועל כן אמרו ג' פעמים וכדי להוסיף את הג' כוללים להעלותו לבחי' 491 - נ נח נחמ נחמן מאומן! [וכן: אחינו אתה (כך אמרו להמלך אגריפס ונענשו) עם האותיות והתיבות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן], אבל כבר הקדימה התורה הקדושה וצוותה "לא תוכל" עם האותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם שני כוללים כנגד השני העליות שצריכים משמד לרצון.

מפתחות:

כל המחניף וכו' לסוף נופל ביד בנו וכו': לקמ"ת כב דף כב:.

מפתחות:

אל תיראו משפעת הקלגסים וקול הקרנות: שיחות הר"ן קכ.

מפתחות:

מי האיש הירא וכו' הירא מעבירות שבידו: לק"מ יא:א דף יד:.

מה. אמר אביי הריני כבן עזאי בשוקי טבריא, עמש"כ בחיי מוהר"ן אות רצ.

מו. בענין שאמר אלישע לגחזי העת לקחת את הכסף וכו' באותה שעה הי' אלישע עוסק בשמונה שרצים וכו' א"ל רשע הגיע העת ליטול שכר שמונה שרצים וצרעת נעמן תדבק בך וכו'.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

תניא כוותיה דר' יוחנן בשביל שכנעני זה הראה באצבעו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות.

מכאן יש להבין קצת גודל הענין של הננח סוויף – שחותמים נ נח באצבעות.

פירוש רש"י ז"ל ולזרעו כדאמרינן שאין מלאך המות שולט בהם, ע"כ. ולא זכיתי להבין, כי זה שבלוז לא היו מתים, זה היה מחמת מידת האמת. והאם זכו למידת האמת בזכות שהראה באצבעו?

ואמר ר' יהושע בן לוי בשביל ארבעה פסיעות שלוה פרעה לאברהם וכו' נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה וכו'.

לא זכיתי להבין, הרי בני ישראל לא היו במצרים אלא רד"ו שנה. ולמה תהיו כל הארבע מאות שנה של הגלות נחשבים להיות לפרעה.

מז: משרבו מקבלי מתנות נתמעטו הימים ונתקצרו השנים דכתיב ושונא מתנות יחיה.

דורות הראשונים בבריאת העולם בבחי' אריך אנפין חיו קרוב לאלף שנים. אברהם אבינו בבחי' זעיר אנפין, חי פחות ממאתים שנה. אברהם אבינו אמר (בראשית יב:יג), למען ייטב לי בעבורך, פרש"י ז"ל יתנו לי מתנות, ע"כ. וזה מה שסיים, וחיתה נפשי בגללך, חיות הנפש בלבד בבחי' זעיר אנפין.

במסכת ברכות דף י: אמר אביי ואיתימא ר' יצחק הרוצה להנות יהנה כאלישע ושאינו רוצה להנות אל יהנה כשמואל הרמתי. שמואל הנביא חי רק נ"ב שנים, ועכ"ז חייו בבחי' ארך אנפין, כי נזיר עולם היה. אלישע קבל פי שנים מרוחו של אליהו הנביא שחי לעולם.

מפתחות:

משחרב ביהמ"ק בטל השמיר ונופת צופים ואמנה: לק"מ כה על התורה דף לז:.

משבטלה הטהרה בטלה הריח: לק"מ ב:ו דף ב:.

מח. משבטלו סנהדרין בטל השיר וכו' דאמר קרא זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

מי בז ליום קטנות מי גרם לצדיקים: לקמ"ת פו דף לט:. שיחות הר"ן קמ.

מפתחות:

שאמר ריחא דחנוניתא אני מריח וכו': לק"מ ב:ו דף ב:.

בקרב שנים אל תקרי בקרב שנים אלא בקרב שניים: לק"מ יט:ט דף כז..

משמת רבן גמליאל בטל כבוד התורה: לק"מ כב השמטות דף לד:.

אמר ר' אילעא בר יברכיה אלמלא תפלתו של דוד היו כל ישראל מוכרי רבב שנאמר שיתה ה' מורה להם. וביאר המהר"ל שישראל מצד עצמם אין ראוי להם העושר, כיון שהם קדושים, והקדוש הוא פשוט, ואין דבר אחר מצטרף לפשיטות, ולכך היו ישראל מוכרי רבב אלמלא תפלת דוד וכו' שמצד התפילה שהשי"ת נותן בדרך הרחמים בודאי שייך הכל לישראל, אך מצד סדר העולם אין ראוי להם העשירות.

בשיח שרפי קודש ב-קכד כז"ל רבנו אמר: ראיתי, שכל אנשי יהיו עניים – ובכן פעלתי אצל הקב"ה שיזרק ביניהם 'א מיצעל (- כנוי לעשיר ההולך לבוש בכובע יפה), עיין שם.

וא"ר אילעא בר יברכיה שני ת"ח הדרין בעיר אחת ואין נוחין זה לזה בהלכה אחד מת ואחד גולה וכו'. עיין בסוף מסכת מגילה (לב.) מימרא דרב משרשיא שני תלמידי חכמים היושבים בעעיר אחת ואין נוחין זה את זה בהלכה עליהם הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם. ועמש"כ שם בדיון מה שכתוב בספר המידות מריבה מט. שני צדיקים אינם יכולים לדור בעיר אחת, עד שיהיה להם אמת, ע"כ.

ואלא (-כיון שכל יום ויום מרובה קללתו) עלמא אמאי קא מקיים, אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבה דאגדתא וכו' ופרש"י ז"ל אקדושה דסידרא, סדר קדושה שלא תקנוה אלא שיהו כל ישראל עוסקין בתורה בכל יום דבר מועט שאומר קריאתו ותרגומו והן כעוסקין בתורה, וכיון שנוהג בכל ישראל בתלמידים ובעמי הארץ, ויש כאן שתים, קדושת השם ותלמוד התורה, חביב הוא. וכן יהא שמיה רבה מברך וכו' וכו' ויש כאן תורה וקידוש השם, עכ"ל. הרי מכל התורה כולה חז"ל בחרו לקבוע הלימוד בעם ישראל במעשה המרכבה – עיין בחלק ה' מאומן בענין שעיקר הלימוד הוא בפנימיות התורה.

משנה.

משמת רבי יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה. עוד הוכחה נגד הגירסא המשובשת בספר ברית מנוחה.

משמת ר' חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה – פרש"י ז"ל בטוח בחשיבותו ועושה מעשים מופלאים וכו' עיין שם.

ענין להאמין בעצמך, עיין שיחות הר"ן קמ.

מפתחות:

פני הדור כפני הכלב: לק"מ כב:ד דף לב., סז:ג דף פד:.

והמלכות תהפך למינות: לק"מ יח:ג דף כד:.

אמר רב יוסף לא תתני ענווה דאיכא אנא: שבחי הר"ן כב.

לא תתני ענוה דאיכא אנא: קמז דף קד:.

אמר ליה רב יוסף לתנא, לא תיתני שבטלה ענוה, דהרי איכא אנא שאני ענוותן. 125 125 כך פירש"י, וכתב מהרש"א אף שאין דרך החכמים להתפאר ולהשתבח במעלתם, מכל מקום כדי שלא יהיה שונה הברייתא בטעות, אמרו לו שלא בטלה משמת רבי שהרי גם כעת יש בעלי ענוה כמותם, ועוד שאף בימי רבי לא היה זה שבח לומר שהיה ירא חטא שהרי נאמר ויראי חטא ימאסו. ובשם הגר"א הובא בדברי אליהו, שכוונתם היתה לאמורא שנקרא "אנא" ומוזכר בירושלמי. ובתפארת ציון כתב שרש"י פירש "שאני ענוותן" כדי לשלול פירוש זה. ורבים מהאחרונים ביארו, שמאחר שבטלו מעלות אלו אין אדם יכול להשיגן בשלימות, ואם כן יש לומר שבאו להודיע איזה מדרגות בטלו, שלא ינהגו בהם אנשים שאינם ראויים, כמו שמצינו [בבבא קמא נט.] שחבשו את אליעזר זעירא שהלך בנעלים שחורות כאבלות על החורבן, והקפידו עליו שנהג יוהרא, יותר מדרגתו. ועל כך באו רב יוסף ורב נחמן לומר שעדיין דרגות אלו קיימות בדורם, ומותר לנהוג בהם. וכן כתב החיד"א במראית העין ועיין בבן יהוידע באופן דומה. ועיין ב"עיונים" על מסילת ישרים פרק י"ד. ובאבני נזר [חו"מ צ"ה] כתב שהידיעה במעלותיו אינה סתירה לענוה, שהרי משה היה עניו מכל האדם וכתב ולא קם בישראל כמשה, והיינו דאמר רב יוסף דאיכא אנא ומצד שני אמר אי לאו ההוא יומא כמה יוסף איכא בשוקא, עכ"ל ויש להעיר עוד, שעיקר בעל הענוה האחרון לפני רב יוסף היה רבי, ודרכו של רבי היתה לומר בלשון 'אומר אני' (למשל בפסחים עה.) וע' בספר בית האוצר (מערכה א כלל לג) שכ' שרבי היה אומר כן דרך ענוה, כאילו הוא אומר רק הדעה שלו, אכן לאור דברי רב יוסף מוכח שאכן הוא דרך ענוה אמיתי לאמר אני בתוקף ולא כדברי הספר הנ"ל. ועיין לעיל דף מ. ואמר רבי אבהו מריש הוה אמינא עינותנא אנא כיון דחזינא ליה לרבי אבא דמן עכו דאמר איהו חד טעמא ואמר אמוריה חד טעמא ולא קפיד אמינא לאו עינותנא אני ומאי עינוותנותיה דרבי אבהו וכו' עיין שם. -- ועיין שבחי הר"ן ח"א אות כב וש"נ --. אמר ליה רב נחמן לתנא, לא תיתני שבטלה יראת חטא, דהרי איכא אנא, [עיין רש"י מגילה כ"ח ב'. שרב נחמן היה מחסידי בבל].

ונראה לעניות דעתי שיש עוד דרך פשוט לפרש את המאמר הנ"ל, שרב יוסף אמר לתנא שהוא אינו ראוי להחליט כך שבטלה ענוה, כי איכא אנא, דהיינו שכל עוד שיש לו אנוכיות שלו הרי אינו בעל דבר להכיר באחרים אם באמת נתבטל מהם.

ולפי זה, רב נחמן חידש עוד יותר (כי בפשוטו יראת חטא הוא דרגה נמוכה מענוה, וכמו שכתב הרמב"ן באיגרת, וכמבואר בדברי חז"ל), שאפילו בענין יראת חטא אין האדם ראוי להכיר והחליט מצבו באחרים כל עוד שהוא בעצמו לקוי באנוכיות.

גיטין

ג*י, י*ט, ט*י, י*ן בגמטריא נון חית מם נון. ג, י*ט, ט*י, י*ן ע"ה בגמטריא רב נחמן מברסלב. גמל יוד טית יוד נון ע"ה בגמטריא נון נון חית, עם הט' אותיות. גט – גמל טית בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

ב. בפני נכתב ובפני נחתם, בגמטריא נון נון חית נון נון חית (-פעמיים נ נח, אחד על הכתיבה ואחד על החתימה).

ו: שלח ליה ר' אביתר (שהיה בארץ ישראל) לרב חסדא (-בבבל) גיטין הבאים משם לכאן אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

אביתר בגמטריא תרי"ג. אביתר גם מרמז על השיר פשוט כפול משולש מרובע, בסוד השם אבגית"ץ. א"ב פשוט כפול – נ נח, עד י', שהוא הסכום של א-ב-ג-ד. גם אב"י ראשי תיבות ישראל בער אודסר. ת"ר בגמטריא נ נח נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. וכתב בלי שירטוט – שיר ט' עולים וט' יורדים כידוע. גם בחי' תו"ת תפילה ותורה. במתניתא תנא שלש כותבין ארבע אין כותבין, כי ארבע זה כבר בחי' שיר פכ"ש מרובע (רש"י פירש שלא שמיע ליה הא דר' יצחק, אכן אפילו מהברייתא לא שמיע. והביאו במפרשים מר' נפתלי כץ שכיון שפירש את הפסוק שלא כפשוטו לא היה צריך שרטוט. ויש לפרש שר' יצחק דרש שירטוט, טוט בלשון כתפי שתים כידוע (מנחות לד:), ולכן מה ששייר יותר משתים צריך שירשטוט).

אמר רב יוסף מאן לימא לן דר' אביתר בר סמכא הוא, ועוד הא איהו דשלח ליה לרב יהודה, בני אדם העולין משם לכאן הן קיימו בעצמן (יואל ד:ג) ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו, וכתב ליה בלא שירטוט.

פרש"י ז"ל שהיו משתהין בארץ ישראל ומניחין נשותיהן עגונות ובטלים מפריה ורביה, שנקל בעיניהם ילדים וילדות, ע"כ.

ותוספות פירשו ז"ל לפי שהן משתהין בארץ ישראל היו בניהם ובנותיהם משתעבדים בשביל מזונות והיינו בזונה, בשביל מזונות, ועוד כדאמר בירושלמי עובדא הוה בחד שמכר בתו ללמוד תורה והלך ולמד, עכ"ל.

ועיין בחתם סופר ובני יהושע שפירשו לשבח שעזבו את ביתם ובניהם בשביל ללמד תורה.

עיין בשיחות הר"ן רמא – שמעתי בשמו שהקפיד מאד על המלמדים שלומדים בעיר אחרת חוץ לביתם וקרא אותם בלשון גנאי גדול. ואמר שהמלמד שלומד חוץ לביתו דומה אצלו כמו שפחה כנענית, ע"כ [-רבינו בכלל לא רצו שאנשיו יהיו מלמדים, עיין שם בשיחות הר"ן רמ, ובספר חיי מוהר"ן תסה, תקצא].

והנה בין לרש"י בין לתוספות יש ענין שהיו משתהין, ואילו רבינו הקדוש כאשר הלך לארץ ישראל, רצה לחזור מיד לאחר שפסע ד' אמות. ועכ"ז הלך על דעת זה שאפשר שישעבדו קצת בני ביתו. עיין בסיפור נסיעתו לארץ ישראל, שבחי הר"ן ב:ו וכאשר שמעה אשתו זאת שלחה בתה אליו לשאל אותו איך אפשר לו להניח אותם, מי יפרנסם. והשיב כך: את תסעי למחתנך, אחותך הגדולה יקח אחד אותה להיות בביתו משרתת קטנה שקורין 'ניאנקע', אחותך הקטנה יקח אחד אותה לביתו מצד רחמנות, ואמך תהיה משרתת קעכין וכו' עיין שם.

ותזנה עליו פילגשו רבי אביתר אמר זבוב מצא. עיין ספר המדות אהבה ב:ב אהבת אשה לבעלה נכר בזבובים ויתושים שבבית וכו'. אמונה ט – על ידי מעוט אמונה נתרבו הזבובים בעולם. המתקת דין קט- כיון שהגיע מדת הדין של מעלה על האדם, אף על פי שעדין אינם שולטין עליו, יכול להרגיש את מדת הדין על ידי הזבובים שבבית, ע"כ.

מפתחות:

והוא יפיל לך חללים: לק"מ ו:ב דף ו:.

אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהם צדקה: לק"מ סט:פז..

אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר וכו' שוב אין מראין לו סימני עניות: לק"מ ד:ח דף ד..

יז. למימרא דארומאי מעלו מפרסאי והתני וכו' יודע הקב"ה בישראל שאין יכולין לקבל גזירת ארומיים עמד והגלה אותם לבבל, לא קשיא, הא מקמי דניתו חברי (רש"י פירש פרסאים וזה היה כבר בימי כורש, ובתוספות פירש ר"י אומה אחרת שבאה בימי רבי יוחנן) לבבל הא לבתר דאתו חברי לבבל, עיין שם.

עיין מש"כ בשיחות הר"ן קט, שרבי שמעון תיקן לשון תרגום, וקשה שהרי מצינו בגמרא שארמית היא הלשון הכי גרוע. ולפי פירוש ר"י י"ל שאע"פ שרבי שמעון תיקן, חזר ונתקלקל.

כב. אילן מקצתו בארץ ומקצתו בחוצה לארץ, טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי, רשב"ג אומר הגדול בחיו חייב והגדל בפטור פטור, מאי לאו מקצת נופו בארץ ומקצת נופו בחוצה לארץ, לא מקצת שרשין בארץ ומקצת שרשין בחוה לארץ, ומאי טעמא דרשב"ג (פרש"י – מהו הגדל בחיוב חייב, והלא היניקה של שרשין מעלה שרף בכל הפרי ושורשי עבר זה מעלים שרף לפרי שבעבר זה) דמפסיק צונמא, מאי טעמא דרבי דהדרי ערבי, במאי קמיפלגי, מר סבר אוירא מבלבל ומ"ס האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, ע"כ.

הצדיק נקרא אילן (קידושין מ: ובעוד כמה מקומות, חיי מוהר"ן תא, רש"י עה"פ היש בה עץ) 'שיש לו ענפים וקלפה ועלין וכלם שואבין חיות מן האילן' – ליקוטי מוהר"ן רכד. ובתורה סו – והתלמידים הם עם הצדיק משרש אחד, רק שהם תלויים בו כענפים באילן, שהאילן יונק חיותו משרשו, והענפים יונקים החיות דרך האילן, ויש בזה כמה בחינות, כי יש תלמידים שהם בבחינת ענפים, ויש שהם בבחינת עלים וכו' וכו' ומי שמקשר מאד בהצדיק כמו ענפים באילן ממש דהינו שהוא מרגיש בעצמו כל עליות וירידות שיש להצדיק וכו' כי הענפים מרגישים כל העליות וירידות שיש להאילן, ועל כן בקיץ הם גדלים, ויש להם חיות, כי האילן יונק חיותו משרשו על ידי הגידין שיש בו, שיונק דרך שם חיותו משרשו, דהינו שיש בו חללים שיונק דרך שם חיותו, ועל ידי כן בחרף שנתיבש הלחלוחית ונתכוץ החללים על ידי זה נתכוצים גם כל הענפים, ומחמת זה נופלים העלים אז, וכן להפך בקיץ, עיין שם.

ועיין במדבר רבה ט:ז פן ישבעו זרים כחך (משלי ה:י), שגלו מארצם וישבו זרים במקומם ואכלו כחם ויגיעם, ואין כחך אלא כח ארצם, כמה דתימא (בראשית ד:יב) כי תעבד את האדמה וגו' (לא תוסף תת כחה לך נע ונד תהיה בארץ), וכן את מוציא כשהגלה מלך אשור לעשרה שבטים, הושיב זרים בארצם שנאמר ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומעוא ומחמת, ע"כ.

לד. והלכתא כנחמני: שיחות הר"ן ריב.

מפתחות:

והמכשלה הזאת תחת ידך אלו דברי תורה שאין אדם עומד עליהם אא"כ נכשל בהם: לק"מ כב:יא דף לג:.

נשי כל מילי מסדרין בבית הכסא: לק"מ סא:ד דף עה..

מעשה מרב עיליש ובנות רב נחמן – תכלת וארגמן, על פי לק"מ סד 'בא אל פרעה', עמ' שו.

מז. ריש לקיש זבין נפשי' ללודאי כו'.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

נב: (סימן – בני בנים כבנים) עמרם צבעא, אפוטרופא דיתמי הוה, אתו קרובים לקמיה דרב נחמן, אמרי ליה, קא לביש ומכסי מיתמי, אמר להו, כי היכי דלישתמען מיליה קאכיל ושתי מדידהו, ולא אמוד, אימור מציאה אשכח, והא קא מפסיד, אמר להו, אייתו לי סהדי דמפסיד ואיסלקיניה, דאמר רב הונא חברין משמיה דרב, אפוטרופוס דמפסיד מסלקינן ליה, דאיתמר, אפוטרופא דמפסיד, רב הונא אמר רב מסלקינן ליה, דבי רבי שילא (רבי שילא בגמטריא נחמן בן שמחה, רבינו נחמן מאומן) אמרי לא מסלקינן ליה, והלכתא מסלקינן ליה, ע"כ.

זה המימרא הוא פלא, ואסור להרחיב הדיבור.

נו. בעובדא דבר קמצא אמר איזל איכול קירצא בי מלכא (פי' רש"י ידבר מלשינות) אזל א"ל לקיסר וכו' אר"י ענוותנותו של ר' זכריה וכו'.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

מעשה טיטוס הרשע – תכלת וארגמן: על פי לק"מ סד 'בא אל פרעה', עמ' שט. על פי לקמ"ת ז 'כי מרחמם ינהגם', עמ' שיכ.

כל יומא מייתו נפחא ומחו קמיה, לנכרי יהיב ליה ארבע זוזי, לישראל אמר ליה מיסתייך דקא חזית בסנאך, ע"כ.

עיין בשולחן ערוך, יורה דעה שלה:ב ז"ל הגה י"א דשונא יכול לילך לבקר חולים (מהרי"ל קצז) ולא נראה לי (ביאור הגר"א – סהדרין יט.) אלא לא יבקר חולה ולא ינחם אבל שהוא שונאו שלא יחשב ששמח לאידו ואינו לו אלא צער, כן נראה לי (ש"ס פ' כ"ג), עכ"ל.

נח. מעשה של ר' יהושע בן חנני' עם התינוק שנשבה בבית האסורים הלך ועמד על פתח בית האסורים ואמר מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים ענה אותו תינוק ואמר הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל וכו'.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

ס: דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב וכו': לקמ"ת כח דף כג:.

סב. בעובדא גדניבא. עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

סח: מפתחות:

אמר ליה בניהו (לאשמדאי) מאי טעמא כיחזיתיה לההוא סמיא דהוה קא טעי באורחא אפיקתיה לאורחיה, אמר ליה, מכרזי עליה ברקיעא דצדיק גמור הוא, ומאן דעבד ליה ניחא נפשיה זכי לעלמא דאתי, ע"כ.

ספר המידות, צדיק קז – לפעמים על ידי נחת רוח אחד ומעט שעושין לצדיק, על ידי זה זוכין לעולם הבא, ע"כ.

ע. מפתחות

תנא והממלא כריסו מכל דבר – פרש"י ז"ל מכל דבר שהוא טוב לו ומתוק לחיכו ואוכל ממנו כל תאוותו מביאו לידי חולי ששמו אחילו, ע"כ, אחזתו אחילו. אמר רב פפא, אפילו מתמרי (-תמרים יביאו לחולאת הזו), פשיטא, סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר מר (פרש"י ז"ל שהתמרים יפין לגוף כל כך) תמרי משבען ומשחנן (-פרש"י מחממות) ומשלשלן ומאשרן ולא מפנקן אימא לא קמ"ל, מאי אחילו, א"ר אלעזר אש של עצמות, מאי אש של עצמות, אמר אביי אש גרמי, מאי אסותיה, אמר אביי אמרה לי אם כולהו שקייני תלתא ושבעא ותריסר, והאי עד דמתסי כולהו שקיינאי אליבא ריקנא וכו' עיין שם.

עיין ליקוטי מוהר"ן רסג, ושיחות הר"ן קמג, שאכילה יתירה מביא קדחת ר"ל.

עו: אמר רב הונא מאי פניך, תשמיש, ואמרי קרי ליה פניך, לישנא מעליא נקט, ע"כ.

בליקוטי מוהר"ן תורה עד כתוב שתפלה הוא בחינת פנים. ועיין בליקוטי הלכות (קריאת התורה ג:ב) שאצל הצדיקים זיווג ותפילה הם בחינה אחת.

עוד בענין זה.

בפשטות פנים של מטה מכונים פנים.

וי"ל על פי האמת, שהרי עיקר הפנים תיקון ז' של תיקוני הדיקנא, תיקון אמת. וז' היא המלכות. ועיין בספר אדיר במרום (ספינר עמ' ס) ז"ל ותחזק היסוד שהוא הפריה ורביה. וסוד (משלי יא:ל) פרי צדיק עץ חיים. וזה כי רק הצדיק יש בו לפרות ולרבות. שהפריה ורביה סודה (שמות לד:ו) ורב חסד, שהוא ריבוי החסדים, בסוד ור"ב חס"ד עולה פ"ר, והיינו פריה ורביה, עיין שם. תיקון ורב חסד הוא התיקון הו' של תיקוני הדיקנא, מידת היסוד. ולכאורה הוא משפיע לתיקון הז', שהוא המלכות ועיקר הפנים. ולכן הפנים משמעו תשמיש.

והנה מצינו זווג לרע, כענין (ישעיה כו:יג) בעלונו אדנים זולתך, ולפי זה יש לפרש מה שכתוב (קדושים כ:ג, ה) ואני את פני באיש ההוא וכו' ושמתי אני את פני באיש ההוא. (ופרש"י מהתורת כהנים, פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי), שענינו זווג לרע כנ"ל, וכן מש"כ בתהלים פני ה' בעשי רע.

פ. מאי מלכות שאינה הוגנת, מלכות הרומיים, ואמאי קרי לה מלכות שאינה הוגנת, משום שאין להם לא כתב ולא לשון, ע"כ. והנה בעולם יש מושג של רומן נומאראלס – roman numerals - המספרים של הרומניים: I, II, V, X, L וכו'. ומבואר אם כן ששפת המספרים לא חשיב שפה ולשון.

פד. קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר וכו' ורב נחמן אמר יישן היום ואין חוששין שמא יישן למחר, הכי השתא, התם בדידיה קיימא, דאי בעי מבריז נפשיה בסילואתא ולא נאים, פרש"י ז"ל ינקוב בשרו תמיד בקוץ, ע"כ.

עוד עצות להיות ער ולא ליפול לשינה, עיין ספר המידות שנה ג', ומשכ"ש.

פה. תנא דברי הכל אתנייה, כשר בפסול מיחלף ליה, הרי זה בדברי הכל לא מיחלף ליה, ע"כ.

יש פה לימוד עמוק, שיותר מרשם הכח של הרבים מגוף ההלכה. ועיין בזה בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ב' ז"ל והתגלות אחדות הפשוט, זאת הבחינה יקרה מאד אפלו אצלו יתברך, כמו שמצינו (ברכות ט ולז) יחיד ורבים הלכה כרבים, כי מחמת שהם רבים, שכל אחד יש בו דעה משנה בחינת פעלות משתנות, וכשהם מסכימים יחד לדעת אחד נמצא בחינת פעלות משתנות נעשה בחינת אחדות הפשוט, שזה יקר מאד בעיניו יתברך, ועל כן הלכה כמותם, וגם כדי שלא להרבות מחלקת בישראל וכו' עיין שם.

מפתחות:

לא גלו ישראל עד שעבדו בה שבע בתי עכו"ם: לק"מ יא מאמר רבב"ח דף טו:.

משנה: גט מעושה בישראל כשר, ובעובדי כוכבים פסול. ומבואר בגמרא שאפילו מדאורייתא אינו כלום. דהיינו כאשר הגוי כופה לישראל עד שאומר רוצה אני ליתן הגט, אינו גט. מכאן פירכא גדולה על היסוד שמובא בקונטרס עיקרי אמונה מהבעל שם טוב שיכולים לקבל מסרים עליונים מהשם יתברך דרך גוים, עיין שם.

והנראה בזה לענ"ד שיסוד הבעל שם טוב אינו שהגוי הוא המוסר הידיעה, אלא שהאדם עולה לבחי' עולם האצילות, ואין שם אלא השם אחד [וצריכים לומר שאותו רב שבא להתווכח עם הבעל שם טוב על זה, וסירב לקבל ממנו, ורק בדרך חזרתו קיבל מסר מגוי, על כרחך אותו רב היה כבר בעל מדרגה, והיה משתדל תמיד לראות יחוד השם, ובעזרת הבעל שם טוב הוא הצליח לעלות ולקבל מסר הגוי]. ואילו יהודי שמקבל מכות מגוי כדי שיקיים התורה, על כרחך רחוק הוא מאד מזה, והרי הוא מקבל מסר מגוי בעלמא, ואינו כלום. [ויש לחקור עם רבים יכולים לקבל מסר, ואכמ"ל].

(עוד הערות ביסוד הנ"ל של עיקרי אמונה, עיין מגילה לב., ליקוטי מוהר"ן סוף תורה ו).

קידושין

קדושין בגמטריא ת"ע, והיא המסכת הכ' בתלמוד בבלי, ועם הכולל, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. וכן בכמה הדפסות של הש"ס הדפיסו על השידרה: קידושין (כרך) יא (כי כמה מסכתות נדפסו ביחד בכרך אחד, עד שיוצא שמסכת קידושין היא כרך יא), קידושין יא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

מפתחות:

דרכו של איש לחזור אחר אשה וכו' משל לאדם וגו': לק"מ ה מאמר רבב"ח דף ו..

אשה נקראת דרך: לקמ"ת פז דף לט:.

כד: ת"ר הכהו וכו' כנגד עינו ואינו רואה, כנגד אזנו ואינו שומע, אין עבד יוצא בהן לחירות, אמר רב שמן לרב אשי, למימרא דקלא לאו כלום הוא וכו' א"ל שאני אדם דכיון דבר דעת הוא איהו מיבעית נפשיה, ע"כ. פרש"י ז"ל וכי מבעית מדעתי הקא מיבעית, שנותן לבו אל פחד קול הבא פתאום, עכ"ל.

עיין שיחות הר"ן פג ז"ל כי יש דבר אצל האדם שמאותו הדבר הוא מתירא ומתפחד ממיני הפחדים שהוא מתפחד מהם. ואף על פי שהוא יודע בדעתו בברור חזק שאותו הענין שהוא מתפחד ממנו אינו יכול לעשות לו כלל, אף על פי כן יש לו פחד גדול מאד ממנו, כי אותו הדבר שיש אצל האדם הוא מתפחד. כמו שאנו רואין שנמצאים כמה בני אדם שהם פחדנים גדולים שיש להם פחדים של שטות. והם בעצמן יודעים שזה הדבר אינו כלום, ואף על פי כן הם מתפחדים מאד. וכן אנו רואים שכשמפחידין את האדם מאחריו, שבאין עליו מאחוריו פתאם בבהלה בקול פחד, אזי הוא תכף מתפחד מאד קדם שמתחיל הדבר לכנס בדעתו כלל. שעדין אינו יודע כלל שום דבר כי באו עליו פתאם מאחוריו. ואף על פי כן הוא מתפחד תכף ומיד קדם שהתחיל הדתע לידע מענין הפחד. ומאחר שעדין לא התחיל דבר הפחד לכנס בהדעת כלל, אם כן איך שיך להתפחד? אך באמת עקר הפחד של האדם הוא, שיש דבר עצל האדם שמאותו הדבר הוא מתפחד, וכו' ע"ש.

מפתחות:

מעשה דרב אחא בר יעקב – תכלת וארגמן, על פי לק"מ סד 'בא אל פרעה', עמ' שטז.

ר' יוחנן אמר ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה. נראה לפרש על דרך רמז, שאי אפשר לעסוק בתורה כראוי בעוד שתאות נאוף שולטת רחמנא ליצלן. כי מבואר בספר קרנים (מאמר יג) ז"ל ועוד יש בהן בהני זוהרין קדישין חדר הנק' זובב המבטל (בעל זבוב) אלהי עקרין שר של רחיים וכו' ודע שהקליפה הממונה על רחיים נאחז היה באיוב וכו' והאי ממונה ממונה מנוהו למי שמבטל מפריה ורביה סופו מתגלגל לזה הממונה, וגם מי שגורם ביטול או ניאוף סופו לקבל דינו מהקלפיה זו. ודע שיעקב ביטל קליפה זו בקבלת התורה הנק' טו"ב (בגמטריא זבו"ב) ותורה ממש טוב והמקור השם טוב וכו' ע"ש ובמפרשים שם באריכות. הרי מבואר שהממונה על הרחיים משעבד אלו שנלקים בענין נאוף, והתורה ממש ההיפוך, ובקבלת התורה כראוי מבטלים אותו, אבל אי אפשר שניהם ביחד.

ונראה שיש בסוד הזה גם כן למה שרבינו גילה שקלות הפרנסה תלויה בתיקון הברית, וק"ל.

ל. תנו רבנן חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי ס"ת, והנה עם החמש כוללים של החמשה חומשי תורה יוצא ה'תתצג (תתצג – בגמטריא תורה רפב), שהוא הגמטריא של י"ב פעמים נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה. ועיין במפרשים כמה שיטות אחרים, והראשונים כתבו שלפנינו המנין לפי המסורה הוא ה' אלפים תתמ"ה, והרי 5845 פסוקים. 5:נ 8:ח 4:מ 5:ן (חברים). ועיין מש"כ בליקוטי נ נח חלק א', בריש ספר בראשית שבספר ברית מנוחה כתוב שיש בתורה ה'תשנ"ד פסוקים, וסבא ישראל נפטר תשנ"ה, וכבר כתבנו ששמו של סבא מרמז לקשר תחילת וסוף התורה עיין שם.

מפתחות:

אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש: לק"מ א דף א.. שיחות הר"ן קד.

את והב בסופה לא זזו משם עד שנעשו אוהבים זה לזה: לק"מ נו:ח דף סו:.

ואמר ר"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו שנאמר (תהילים לז:לב) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, שנאמר אלקים לא יעזבנו בידו, ע"כ. ובמסכת סוכה דף נב. אתא ההוא סבא תנא ליה כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו ע"ש. ולכן הקשו המפרשים איך קי"ל במסכת ברכות (סא:) רבי יוסי הגלילי אומר צדיקים יצר טוב שופטן שנאמר (תהלים קט:כב) ולבי חלל בקרבי, הלוא אצל הצדיקים יהיה להם יצר הרע עוד יותר גדול, שאלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו.

ונראה ליישב בפשטות, שהצדיקים השיגו טוב את ההישג הזה של אלמלא הקב"ה עוזרו, ולכן הם מקרבים את עצמם תמיד להש"י, ולכן יצר טוב שופטן. וזה הולך בד אחד עם מה שידענו שהבחירה ביד האדם לנצח את המלחמה על יצרו, מצד נשמתו הטהורה, וכן ילד לפני הבר מצוה שעוד לא זוכה לכל כח היצר הטוב, רק נשמתו הטהורה בעדו. והרי מצד הנשמה יכולים להיות מאד קרובים וסמוכים להש"י, וזה דרק הצדקים כנ"ל.

אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו. נמצא כאשר האדם מגיע לנסיון חזק כזו שהוא צריך למשוך עזרת השם יתברך, על ידי זה גורם יחוד עליון, כי קודם היה השם יתברך מלעילא והבריאה והברואים למטה, ועכשיו גם השם יתברך מלמטה.

מפתחות:

מעשה דמא בן נתינה – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' שיח.

בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהיה לך אמרו אוה"ע לכבוד עצמו הוא דורש כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך חזרו והודו למאמרות הראשונות, רבא אמר מהכא ראש דברך וכו' מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

רבי טרפון הוה ליה ההיא אמא – תכלת וארגמן, על פי לק"מ יז 'ויהי הם מריקים', עמ' שכ.

דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלקיך: לק"מ יד:ז דף יט:, טו:ג דף כ:, לקמ"ת א:ד דף א..

זקן זה קנה חכמה: לק"מ כז:ד דף לח:, לקמ"ת ד:ח דף ו..

השוו אישה לאיש: לק"מ ז על התורה דף ח:.

לו. בין כך ובין כך קרוים בנים: שיחות הר"ן ז.

מפתחות:

את המן אכלו ארבעים שנה וכו': לק"מ נו:ח דף סו:.

מפתחות:

אורך ימים הוא לעולם שכולו ארוך: לק"מ קנט דף קו..

כל שזכיותיו מרובין מעונותיו מריעין לו ודומה כמי ששרף כל התורה כולה ולא שייר ממנה אפילו אות אחת, ע"כ.

עיין שיחות הר"ן עט ומשכ"ש.

מפתחות:

מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה: לק"מ לא:ט דף מה:.

מפתחות:

לעולם יראה אדם את עצמו כאלו חציו זכאי: לק"מ נה:ה דף סג:.

ריש פרק ב' מצוה בו יותר מבשלוחו, עיין בערכי השמות, ערך צבאו"ת מש"כ. בס"ד.

מצוה בו יותר מבשלוחו (קידושין מא.) מצוה בו בגמטריא נחמן ע"ה, בשלוחו בגמטריא נבש – ראשי תיבות נחמן בן שמחה, רמז למה שרבינו אמר שהוא זכה למה שזכה מעצמו ולא בזכות אבות. עוד י"ל שהרי עיקר פנימיות המצוה, בחי' מצוה בו – בו, מה שפנים המצוה, הוא השמחה, כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה ה', וזה בחינת נחמן בן שמחה, כי מצוה הוא בחי' הוי"ה כמובא, כי מ"צ בא"ת ב"ש הוא י"ה, והרי י"ה ו"ה, הרי שהמ"צ הם לבושים בשביל הי"ה, וכן הצדיק הוא לבוש של שם הוי"ה בעולם, כמבואר בלקוטי מוהר"ן (תנינא סז), ומקבלים בחי' יתירה מזו מהפנימיות – השמחה כנ"ל – בחינת נחמן בן שמחה.

והרי יש את המצוה שהוא בו ויש בשלוחו, ונר מצוה (נ”ר ראשי תיבות רבי נחמן), והאש שלי תוקד עד ביאת המשיח על ידי תלמיד היקר של רבינו סבא ישראל דוב אודסר, ובמסכת בבא קמא (דף כב.) יש אשו משום ממונו (עם האותיות והכולל בגמטריא נחמן) ויש אשו משום חציו (שזה ממש כאילו עשה בידים, אפילו יותר משליחות בעלמא, כמבואר במפרשים), בחי' חצי אשלח, חצ"י בגמטריא נ נח, צוה שלוחו – בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

והנה בצוואת רבי נתן צוה על הדפוס, ואמר: ובכן מצוה אני עליכם שעיקר עסקיכם יהיה להדפיס את הספרים שיתקיימו 'יפוצו מעיינותיך חוצה'. ותהיו חזקים בממון, ברצון, ובטרחא, ע"כ.

הרי שלקיים האש שלי תוקד, צריכים כל הבחינות של אש, חזקים בממון, זה בחי' אשו משום ממונו, ובטרחא בחי' אשו משום חציו, שנחשב כפועל ידיו ממש. ברצון זה האדם המביא את האש, ואנן בשליחותיה עבדינן.

מפתחות:

עשרה קבין שינה ירדו לעולם תשעה נטלו עבדים: לק"מ קיז דף קא.. שיחות הר"ן קיב.

עשרה קבין שיחה ירדו לעולם ט' נטלו נשים וא' כל העולם כולו: לקמ"ת ב:ד דף ג:.

מפתחות:

הנושא אשה לשם ממון הויין ליה בנים שאינם מהוגנים: לק"מ סט דף פז:.

הנושא אשה שאינה הוגנת לו אליהו כופתו והקב"ה רוצעו: לק"מ סט דף פז:.

ע. בעובדא דרב נחמן ששלח הזמנה אחר רב יהודא וכל הענין שם.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

קשים גרים לישראל כספחת: לקמ"ת ה:ה דף ח:.

מפתחות:

צדקה עשה הקב"ה על משפחה שנטמעה נטמעה: לק"מ סט דף פז..

מפתחות:

עד שלא שקעה שמשו של עלי וכו': לק"מ מט:ז דף נח..

מפתחות:

נורא ביה עמרם: לק"מ ד:ו דף ג:.

אנא בשרא ואנת אש ואנא עדיפנא מנך: לקמ"ת א:ב דף א.. שבחי הר"ן ח"א יח.

רב עמרם חסידא, רבי מאיר ורבי עקיבא – תכלת וארגמן, על פי לק"מ סד 'בא אל פרעה', עמ' שכב.

מעשה דרב עמרם חסידא – אשבעיה דינפק מיניה, נפק מיניה כי עמודא דנורא, אמר ליה חזי דאת נורא ואנא בישרא ואנא עדיפנא מינך, ע"כ.

עיין בליקוטי מוהר"ן עב, שכיון שכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, כיון שהאדם הורג את יצרו, עולה מדרגה ומקבל יצר הרע יותר גדול. אכן גם כן מבואר שם שיש דרגות במיני יצר הרע, הדרגה הרגילה ברוב בני אדם הוא התאוה השורה בעכירת הדמים. ויש יצר הרע שהוא בחי' קליפה דקה, וכו' עיין שם. ולכן נאמר, שאחד מאלו היה לו לרב עמרם והוציאו, וקיבל היצר הרע של הצדיקים הגדולים, כמו שמבואר בתורה קצ, שאצל הצדיקים הגדולים הבחירה שלהם הוא רק בדעת, לכוון כראוי מהו דעתו ורצונו יתברך. ויש לומר שזה הלשון, ואנא עדיפנא – לשון יתרון, כי בברכת קריאת שמע אומרים, חמלה גדולה ויתירה, ומצאתי שהמרח"ל פירש יתירה שהכוונה – דעת (ובאמת כן לשון הכתוב בקהלת ב:יג שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך).

דאת נורא ואנא בישרא ואנא עדיפנא מינך, ע"כ.

עיין בתנחומא פרשת וישלח ב' הובא ברש"י בספר ישעיה עה"פ (ו:ו-ז) אחד מן השרפים ובידו רצפה במלקחים לקח מעל המזבח, ויגע על פי ויאמר וכו' ז"ל וגדול כחו (-של ישעיה) שהמלאך ירא לקחתה כי אם במלקחים, והגיעה על שפת הנביא ולא הזק. וזה שנאמר (יואל ב:יא) 'כי רב מאד מחנהו', אלו מלאכים, ועצומים מהם 'עשי דברו', הם הנביאים, עכ"ל.

רב עמרם חסידא לא היה מהנביאים, ואולי מבחינתם. אכן יש לפרש שמעלה יתירה היה לו בענין זה. כי ישעיה הגיע לו עונשו בכויה מהרצפה כמבואר ברש"י שם לעיל בפסוק ו', מפני שאמר דילטוריא על ישראל, בקראם (ו:ה) עם טמא שפתים. ואילו רב עמרם הראה שלא משנה מעשיהם, אפילו ח"ו עוברי עבירה, אבל רק הויותם עזר ומושיע מעון, כי כן כאשר יצרו התגבר עליו, קרא שיבואו, וניצל. הרי על ידי קריאתו נורא, הקדיש את פיו והקדיש את כל ישראל. ולכן שפיר היה לו מעלה זו של ישעיה.

רבי חייא בר אשי הוה רגיל כל עידן דהוה נפל לאפיה הוה אמר הרחמן יצילנו מיצר הרע, יומא חד שמעתינהו דביתהו, אמרה מכדי הא כמה שני דפריש ליה מינאי, מאי טעמא קאמר הכי, יומא חדא הוה קא גריס בגינתיה, קשטה נפשה חלפה ותנייה קמיה וכו' וכו'

וקצת קשה מה אהניא ליה כל התפילות שהיה מתפלל כל יום, ויש לדחות שעל כל פנים רק נכשל במחשבה וכוונה, וניצל מעבירה גמורה.

ועל כל פנים נראה שיש בזה רמז בזה שלא לעשות ענין מתאוה זו, עיין שיחות הר"ן קכט ז"ל ואמר, שלענין המחשבות והבלבולים שמבלבלין לאדם בענין זה, שדיה לצרה בשעתה (ברכות ט:), ולא יבלבל עצמו כלל כלל בענין זה, לא קדם ולא אחר כך, עכ"ל. ועם כל זה בודאי צריך להתפלל הרבה ולצעוק הרבה להשם להנצל ולהנקות מתאוה זו, וצריכים לומר, שזמן תפילה שמייחד לזה, לחוד.

אביי מכלליה מכולה דברא, רב ששת מעבר ליה מצרא.

ואילו בדורות הקדמונים נשתבחו בזה שהיו רועה צאן, ונקראים השבעה רועים. והיום שפסקינן שאין לחשוש בזה משום יהורא, לכאורה הוחזר העטרה ליושנה, ויש מעלה להיות רועה, וצ"ת.

ומעין זה מה שמצינו אצל אברהם, שים נא ידך תחת ירכי, שלא חש בכלל בזה, ואילו רבינו הקדוש – רבי יהודה הנשיא היה נזהר אפילו מלהסתכל בברית שלו.

פב. הגמלין רובן כשרים, פרש"י ז"ל שפורשין למדברות למקום גדודי חיות וליסטין ויראים לנפשם ומשברים לבם למקום, ע"כ. הספנין רובן חסידים פרש"י ז"ל שפורשין למקום הסכנה ותמיד הם ברעדה יותר מן הגמלין, ע"כ.

עיין בליקוטי נ נח חלק מאומן – ה', מה שרבינו אמר לצאת כל לילה להתבודדות, לפעמים מצינו לצאת לשדה, ולפעמים ליער.

פב. טוב שברופאים לגיהנם.

יש לפרש דוקא הטוב שבהם, והכוונה לפי מה שרבינו אמר (שבחי הר"ן טז) כי מי שהוא חכם בחכמת הנתוח ויודע סדר האיברים של האדם כפי חכמת הנתוח, ראוי שיהיה נמאס אצלו התאוה הזאת בתכלית המאוס, ע"כ. ולכן מי שהוא באמת רופא טוב דהיינו שמבין סדר האיברים וראוי לו למאס בתאוה זאת, ועכ"ז ממלא תאותו כשאר העם, הרי ראוי לגיהנם ר"ל.

בבא קמא

בבא קמא, עם התיבות, בגמטריא נחמן. מסכת בבא קמא, עם קי"ט דפיו, בגמטריא ברסלב (=נחמן בן פיגא) נ נח נחמ נחמן מאומן. וענין קי"ט דפים שהם מע"ט עמש"כ בדף ל.. הראשי וסופי תיבות של בבא קמא, עם הד' אותיות בגמטריא נ נח.

עיין בחלק ה' מאומן ערך פלשתים טעם בבא קמא היא שער ראשונה, כי בא"ת ב"ש - ששת דית, היינו אותיות שד"י שת בגמטריא שבע מאות, בחי' ז', הרי בחי' שש ושבע, שהם סוף הבנין וכניסתה, ומקום הערוה שצריך שמירה יתירה מנזק. עיין שם באריכות.

עוד נראה לפרש בעזה"י. בור, בחי' ג' עולמות, ב' – בריאה, ו' – יצירה, בחי' רוח, ר – עשיה, בחי' סוף מעשה במחשבה תחילה. כי כל עולם בעיקר ז' ספירות כל אחד כלול י' ע"ה, הרי ע' פעמים ג' בגמטריא בור, עם הג' אותיות. בגמטריא רד"ו שנה שהיו במצרים, כי הגלויות מכונים בור, כמו שכתוב, גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו (זכריה ט:יא). ושרו של מצרים נקרא רהב (רש"י סוף פרשת וישב כותב שהמצריים נקראים רהב וכן בעוד כמה מקומות, ישעיה ל, נא. תהלים פז, פט. איוב ט, כו, ועוד. ומצינו שכל הגוים נקראים כן (אבן עזרא). ועיין בן איש חיל דרוש ג' לשבת הגדול שר מצרים היה שמו מצרים מסטרא דנוקבא, כענין הכתוב יהיה מצרים כנשים וכו' עיין שם), בגמטריא בור ע"ה, וכמו אבר"הם שהוא בור עם מים נגד בור דנזיקין כמו שכתוב בכתבי האריז"ל. כי באמת רהב הוא שרו של הים (בבא בתרא עד: במדב"ר קורח יח, ועוד. ועיין במדרש שכל טוב שמות יד:כא אע"פ שהיה נמחץ מששת ימי בראשית (כמובא בכמה מדרשים כיון שלא בלע כל מימות שבעולם, וזמש"כ באיוב כו, בכחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב) נותן בה כח מאת הקב"ה כדי להדיין עם שרם של מצרים ולהתגבר עליו ולהפילו מן השמים תחלה כשדרשוהו וכו' ע"ש), וכבר הבאתי מרש"י שהים הוא הבור והיקב של הקב"ה. ובא הזוהר (שמות רעב:, חדש בשלח נא:) וכתב שרהב שרו של מצרים ושל הים, הרם את מטך נגד רהב. ובור לשון בריאה, ע' בספר תורה אור על סודות הרמב"ן בפרשת נח ז"ל ומייתי ראיה 'בריתי היתה אתו', בלשון נקבה, ויאמר כי ברית לשון בריה, ולא אמר בריה לומר כי היא בריאת הספירות שעליה, ע"כ. ויסוד הנוקבא נקראת קבר בחי' בור (וכן להדיא ברד"ק (ישעיה יד:טו) ובור הוא הקבר. וע"ש פסוק יח, איש בביתו פרש"י בקברו).

והעולם אצילות שעל גביהם, שהוא אלקות, הוא אור, א' חלף ב'ור. על כן בארים כבדו ה' (ישעיה כד:טו), כאילו כתיב באר מים, כי הוא נמצא בבור כמו שרש"י הביא ממנחם, לשון נקעים וסעיפים, אבל מכבדו עם אור. ולכן פרעה עומד על היאור, כי כל היתר כניטל, י' מוסיף על אור, לגרוע י' ספירות מהא', להיות בור, וכמו שפירש רש"י שהיאורות לא היו אלא חפירות.

וכל ענין הגלות לברר בירורים, בחי' וברותי מכם המרדים והפושעים בי מארץ מגוריהם אוציא אותם ואל אדמת ישראל לא יבוא וידעתם כי אני י' (יחזקאל כ:לח). וזה לשון בור. ולכן מכל האברים, היסוד נקרא סתם אבר, שעושה הבירור.

והד' אבות נזיקין, ב'ור שמ"ה, שממה של בור. ורבינו משה, מן המים משיתיהו. בחי' בראשית, בר אשית.

בור, במספר קטן עולה י', שיעור בור.

(תהלים ז:טז) בור כרה ויחפרהו ויפל בשחת יפעל. ישוב עמלו בראשו ועל קדקדו חמסו ירד. קדקד בגמטריא בור. עמל פירושו שוא (כמו בישעיה נט:ד בטוח על תהו ודבר שוא הרו עמל והוליד און, ובאיוב ז:ג כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל מנו לי. ועיין בזוהר חדש בראשית – אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו (תהלים קכז) אם אין הכונה לשם שמים, לבנות הבית ולהוליד בנים, שוא עמלו בוניו בו, שמכניס באותו הולד עמל של שוא. ואיזהו עמל של שוא, זו נפש חיה, שתכלה ותכרת, כהבל היוצא מן הפא, שהוא שוא וכו') בחי' הבל. וזה גם עמלו, עם ל"ו עם הכולל בגמטריא הבל. כי לדעת רב אין חייבים על הבור אלא משום הבלא. ואילו לשמואל אף על חבטה (ב"ק נ-נא), וזה בראשו ועל, בחילוף אות ו' לאות מ', באותיות בומ"ף של השפתיים, הרי אותיות רב – שמואל, וע' יתירה, בגמטריא הבלא וחבטה עם הב' תיבות. כי על עמלו, בחי' הבל, חייב לפי רב ושמואל, אבל 'ועל קדקדו חמסו ירד', בחי' חבטה, אינו חייב אלא לשמואל. וכן 'בראשו' ראשי תיבות של הד' אבות נזיקין, בור רגל אש ואדם שן ושור. וכן כתיב (במדבר ה:ז) והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יסף עליו וכו'. בראשו, אלו הד' אבות נזיקין כנ"ל, אבל רק רבי חייא מנה קנסות בתוך האבות (דף ד:), וזה מש"כ, וחמישתו בגמטריא רבי חייא מנה כד אבות ע"ה. [ובמקום אחר פרשתי כל הפסוק עם הפסוק שלאחריו בדרך אחר, כי בראשו בגמטריא שנת תק"ט שבו התחיל וכו' עד אם אין לאיש גואל להשיב בגמטריא יששכר - הגר, ואכ"מ].

ברוך – נוטריקון בור כרה. כי מבואר בכוונות, באמירת ברוך יסוד אימא מאיר לחסד גבורה תפארת – 'אתה ה' אלקינו' – להעלותם אליה, ואז היא נקראת מלך העולם. הרי כאילו אימא כרה בור, שהתרוקנה העולם ממציאת חג"ת, עד שהיא מחזירם תיכף בסיום הברכה להתגלות במלכות.

השם בוכ"ו שהוא הפנים של שם אהי"ה, והוא בחסד, בו פעמים כו, בגמטריא בור.

ג: מאי מבעה, רב אמר מבעה זה אדם, דכתיב (ישעיה כא:יב) אמר שומר אתא בוקר וגם לילה אם תבעיון בעיו [שבו אתיו], פרש"י ז"ל אמר שומר, אמר הקב"ה. אתא בוקר, גאולה לצדיקים. וגם לילה, חשך לרשעים, אם תשובו בתשובה ותבקשו מחילה בעיו, אלמא באדם כתיב בעיו, ע"כ.

ויש להעיר שגם עצם השם אדם מורה על תשובת וחזרת האדם להאדמה כמו שכתוב (בראשית ג:יט) בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב, עיין ברש"י שם לעיל עה"פ (ב:ז) עפר מן האדמה ז"ל צבר עפרו מכל האדמה, מארבע רוחות, שבכל מקום שימות שם, תהא קולטתו לקבורה. דבר אחר, נטל עפרו ממקום שנאמר בו מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ:כ), הלואי תהא לו אדמה כפרה ויוכל לעמוד, עכ"ל.

ט: רש"י ד"ה בהידור מצוה ע שליש במצוה כז"ל עשה לך ספר תורה נאה לולב נאה טלית נאה ציצית נאה, ע"כ. וכבר העיר בדבר אברהם (ב:כה:ג בהערה) איזה הידור שייך להבגד של הציצית, וביאר שכשם שספר תורה מצוה לכרכו בשיראין נאים ככתוב בברייתא בשבת (קלג:) כמו כן יש לקשור הציצית בבגד נאה, כך מובא. ואינם דומים כלל, כי קדושת ציצית היא קדושה כזו שיכולים להביא את הציצית למקומות המטונפים, והרי מוכח שאינם שייכים כלל להסביבה והאוירה של עולם הזה, ואם כן גם הבגד לא תהיה תלוי בתנאים של עולם הזה בהידורים וכדומה (אבל הצבע של הבגד כן מעכב בצבע הציצית). מה שאין כן ספר תורה.

ובפשטות אינו קשיא כלל, כי טלית הוא בגד מיוחד לתפילה – שעל כן באמת אין להכניס טלית למקומות המטונפות, ולכן בודאי חל עליו מצות הידור.

רש"י ד"ה והמת יהיה לו כז"ל שומר שכר שפשע ונטרפה על ידי זאב כנזקי גופו חשיב ליה שהרי היה עליו לשומרה, ע"כ. קצת פליאה שזה נחשב גופו. אכן מצינו שמחשבת השומר מועלת לענין שליחות יד, שבית שמאי מחשיב המחשבה כאילו שלח ידו ממש.

מפתחות:

השוו אישה לאיש: לק"מ ז על התורה דף ח:.

טז. וכבוד עשו לו במותו מלמד שהושיבו ישיבה על קברו וכו'. עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

בעת אפך עשה בהם הכשילם בעניים שאינם מהוגנים: לק"מ ע דף פז..

הכשילם בעניים שאינם מהוגנים: לקמ"ת טו דף כ:.

כי כרו שוחה ללכדני ופחים טמנו לרגלי (ירמיה יח:כב) רבי אלעזר אמר שחשדוהו מזונה ר' שמואל בר נחמני אמר שחשדוהו מאשת איש.

גם במשה רבינו מצינו (סנהדרין קי.) שחשדוהו באשת איש. וביאר המהרש"א (ח"א ד"ה כי) שטעם אחד לשניהם, שמשה וירמיה היו מוכנים תמיד לנבואה ושניהם הוכיחו את ישראל בנבואתם ארבעים שנה. [ראה ילקוט שמעוני (דברים רמז תתקיט)], והוצרכו לפרוש מנשותיהם כדי להיות מוכנים לנבואה, ואמרו ליצני הדור שלא יתכן שפרשו זמן כה רב מנשותיהם, ולכן חשדו אותם באשת איש – עד כאן ראיתי במפורש.

פירוש זה לא מפרש למה חשדום על אשת איש, הלוא יש כלל (ברכות ל.) מהיות טוב אל תקרי רע, ולפי טענתם שמשה וירמיהו היו צריכים להיות עם נשים, בודאי היו ממעטים באיסור ולא היו עוסקים באשת איש החמורה וגם אוסרה על בעלה. ואולי כל עוד שהאשה היתה מותרת, לא היה סיבה להם לפרוש מנשותיהם, שהיו צריכות לקבל את זה בעל כרחן.

לענין משה רבינו י"ל אשת איש הכוונה על אשתו. וזה אתי שפיר בפרט במשה רבינו שנקרא איש, והאיש משה, איש האלקים. וכן לשון המפורש, 'שלא יתכן שפרשו זמן כה רב מנשותיהם', דהיינו שחשדו שחזרו לנשותיהם, ונשותיהם הרי הן אשת איש – והאיש זה עצמו.

אכן לענין ירמיהו בסוגיין אי אפשר לפרש כן, כי הגמרא אמרה: בשלמא למאן דאמר שחשדוהו מאשת איש היינו דכתיב ואתה ה' ידעת את כל עצתם עלי למות (ירמיה יח:כג), אלא למאן דאמר שחשדוהו מזונה, מאי למות? ע"כ. הרי מבואר שחשדוהו על אשת איש ממש.

ועל כל פנים מזה גופא מסייע לן בענין משה רבינו שלא חשדוהו על אשת איש ממש, כי לא מצינו שדנוהו למיתה, רק התלוננו. [ולפי פירוש הגר"א שחשדוהו למשה רבינו שאין נבואתו טהורה, לכאורה לפי טענתם יש חיוב מיתה מפני שמתנבא מה שלא שמע – דברים יח:כ ברש"י].

גדול תלמוד תורה שהתלמוד מביא לידי מעשה. ופרש"י ז"ל אלמא מעשה עדיף, ע"כ. ותוספות ד"ה והאמר מר, הקשו שמבואר במסכת קידושין (מ:) שנמנו וגמרו בזה שתלמוד גדול. ושם בקידושין תירצו התוספות (ד"ה תלמוד, בתירוץ השני) שלענין מי שעוד לא למד, בודאי תלמוד יותר גדול, אבל מי שכבר למד, ודאי המעשה יותר חשוב. [והפנים מאירות תירץ שהגמרא בקידושין מיירי כאשר המצוה אפשר על ידי אחרים].

עיין מה שכתבתי בהקדמה לספר ליקוטי נ נח חלק א, שיש בזה סוד של נעשה ונשמע, רז זה של המלאכי השרת שהכתירו את בני ישראל עם שני עדיים, והיו בגדר ובבחינת לא למדו, כי הרי עוד לא קבלו את התורה, ורק אז היו באים ללמוד, ועכ"ז אמרו נעשה ונשמע, הקדימו והחשיבו את המעשה יותר מהלימוד. ועל כל פנים מבואר בליקוטי מוהר"ן שבחינת 'נשמע' עוד יותר גבוה מהנעשה. ועכ"ז לכאורה מבואר החשיבות של העשיה שבו מתחילים. ואכמ"ל.

כל העוסק בתורה ובגמ"ח זוכה לנחלת שנ' שבטים וכו' זוכה לכילה כיוסף דכתיב בן פורת יוסף וכו' וזוכה לנחלת יששכר דכתיב יששכר חמור גרם פירש"י עתיר בנכסין איכא דאמרי אויביו נופלין לפניו כיוסף וכו' וזוכה לבינה כיששכר וכו'.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.