פרק ב' משנה א'. הברטנורה מפרש "מהדס" - מרקד. והנה מהדס בגמטריא נ נח עם הכולל. הרי עוד גילוי על מהות של ננח.

ושם במשנה ג, הכלב והגדי שקפצו מראש, שרבינו פירש בילדותו שרקדו מארטש... ממש תורת משיח כמו שכתבנו בפרק על מתי רבינו זכה להשם נ נח נחמ נחמן מאומן.

כ. - כ:

א"ל רב חסדא (-שהיה כהן וחמיו של-) רמי בר חמא, לא הוית גבן באורתא בתחומא

(-ברש"י הביא פירוש, בבית המדרש, עיין בפרש"י בפרשת ויחי עה"פ רבץ בין המשפתים (מט:יד) בין התחומין, ועיין במסכת ברכות סג. בענין תלמידי חכמים ההולכים מעיר לעיר, ולמדו שם ממה שמשה רבינו לקח את אהלו, אהל מועד, הרחק מן המחנה, אבל בתוך התחום),

דאיבעיא לן מילי מעלייתא וכו' הדר בחצר חבירו שלא מדעתי צריך להעלות לו שכר או אין צריך וכו', א"ל מתניתין היא, א"ל הי מתניתין, א"ל לכי תשמש לי, שקל סודריה כרך ליה, א"ל אם נהנית משלמת מה שנהנית, אמר רבא, כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה, דאע"ג דלא דמי למתניתין קיבלה מיניה, האי זה נהנה וזה חסר והאי זה נהנה וזה לא חסר, ע"כ.

במפרשים כתבו טעמים למה רמי בר חמא דרש מחמיו שישמשו. ועוד צריך ביאור לשון של רבא, כמה לא חלי ולא מרגיש, הרי לפי רבא היה פשוט שטעה רמי בר חמא, אז לפי שהיה לו סייעתא דשמיא ניצול מחולי ולהרגיש שטעה?

וי"ל שאף על פי שזה נהנה וזה לא חסר לא חייב לשלם, מכל מקום לא יצא מכלל מקבל מתנה לענין של שונא מתנות יחיה, וכמו שחייבים לברך על בשמים אף על פי שאין הנאת הריח הנאה גשמי אלא הנאה רוחני, ואם לא בירך כאילו גוזל מהקב"ה וכנסת ישראל. וכאילו מעל [-שוב ראיתי שלפי הצל"ח במסכת ברכות מג: שלמדו חיוב לברך על הריח מכל הנשמה ולא סמכו על הכלל שאסור להנות מהעולם הזה בלי ברכה, הוא משום שאין מעילה בריח, הוכיח מזה בספר ציונים לתורה להגר"י ענגיל (כלל ז) שברכת הריח אינו אלא שבח, והמריח בלא ברכה אינו כגוזל ומועיל. ובעוללות אפרים (דין א') הקשה עליו כי מבואר בפסחים כו. שיש מעילה בריח (בתחילה הגמרא הביא מאמר שאין מעילה בריח, והקשו על זה עד שהוציא רב פפא את ריח מהדברים שאין בהם מעילה, כי יש בו מיעלה-), רק שלאחר שנעשה מצותו מותר להריח בו, עד כאן ראיתי במפורש], ולקמן בסוף העמוד אמר רבה הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת, ולכן כמו שיש ענין לאכול חולין רק בטהרת הקודש, כן יש להתנהג לא להנות מאחרים שלא מדעת – שלא מחסרו כלל. והזוהר הקדוש מדגיש לעשות המצות באגר שלם – בכסף מלא. וי"ל שזה הדרך שרמי בר חמא רצה להראות לרב חסדא, ועל כן דרש ממנו שישמשו, ואף על פי שאסור להשתמש בתלמיד חכם עד שהוא כבר תלמיד ולמד משהו, כאן השימוש היה כמשלם ליכנס לבית המדרש. וזה מה שאמר רבא כמה לא חלי וכו' גברא דמריה סייעיה, סיועה היינו שעוזר עמו, שהאדם לא סתם מקבל מתנה, אלא שהאדם פועל והשם יתברך מסייע לו בעבודתו, ובזה מקבל הברכה של שונא מתנות יחיה, ולכן קבלה רב חסדא, אף על פי שאינה הלכה לדינא של המשנה.

דף כ"ב לשון לכבות, סימן שבו מופיע הסוגיא של אש, ר' יוחנן אמר אשו משום חציו וריש לקיש אמר אשו משום ממונו. והקדים רפואה למכה, שהאש יהיה בדף לכבות. ובאמת יש לראות איך כ"ב מכבה את האש, כי אש, מרמז על האותיות מא' עד ש', שהם כ"א אותיות, ולכן כ"ב יתירה עליה ומכבה.

וסימן שר' יוחנן הוא שאמר אשו משום חציו, הוא שם המלאך הג' ממאורות המתפשטים מנהר פרת, בפעולות מרכבת התפארת של עולם הבריאה, שגילה בספר ברית מנוחה, ושמו יוחצצבירו"ן, יוח' – זה יוחנן, ואז יש ח"צ (חצץ זה גם כן לשון חץ, כמו שמצינו בכמה מקומות, למשל בתהלים עז:יח), וכן הד' אותיות הראשונות, הם אותיות חצי"ו. ואותיות בירו, הם גם כן ענין אש, כמובא כאן, דהדליק את הבירה. הרי אשו משום חציו שהדליק את הבירה. ועיין בליקוטי נ נח ח"ה מאומן בערכו עוד סודות המרומזות בשמו.

רבינו אמר האש שלי תוקד עד ביאת המשיח, אותו אש משום ממונו ומשום חציו, עיין מש"כ בריש פ"ב דקידושין (מא.).

מפתחות:

אונס רחמנא פטריה: שיחות הר"ן כז, רלה.

כח. ת"ש הרי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו נטלה ונתן להם מן הצד מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו, ואי אמרת עביד איניש דינא לנפשיה, לנקוט פזרא וליתיב, אמר רב זביד משמיה דרבא גזירה שמא יתן להם דרך עקלתון וכו' רב משרשיא וכו' רב אשי וכו' אי הכי אמאי שלו לא הגיעו, לימא להו שקולו דידכו והבו לי דידי, משום דרב יהודה דאמר רב יהודה מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו, ע"כ.

צ"ב מאחר שיש את הכלל מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו, שוב ניתן לומר שבאמת מה שלו הגיעו רק שאינו לכול לנקוט פזרא וליתיב מדין מיצר שהחזיקו בו רבים.

ועוד צ"ב דמעיקרא הגמרא שאלה, לנקוט פזרא וליתיב – וזה במצב שנתן לציבור דרך חדש ורצה לשמור לעצמו הדרך הישן. ואחר שהגמרא תירצה גזירה שמא יתן להם דרך עקלתון, ובפשטות המשמעות שהכל נשאר בחזקייהו, ואם כן כאשר באים ללכת על הדרך שלו, הול"ל לנקוט פזרא וליתיב, וישמור על הדרך שמעולם היה שלו, והם ילכו לנפשם למצוא הדרך שמעולם היה שלהם, ולמה שינתה הגמרא טענתו שעכשיו הוא טוען להם, שקילו דידכו והבו לי דידי, וזאת הטענה היה יכול לומר להם גם לפני שידענו מהגזירה, כאשר נתן להם דרך חדש ורצה לשמור לעצמו הדרך הישן, היה יכול לסלקם בטענה זו, שקילו דידכו [-החדש שנתתי לכם] והבו לי דידי.

ועוד ניישב בזה גירסת רש"י ועוד קושיא – היכן אזלא הדיוק של הגמרא על לשון הברייתא 'שלו' שמשמע שאף על פי שהוא שלו לא מגיע לו לעביד דינא לנפשיה, והרי לפי המסקנה אינו שלו.

ואולי י"ל בזה, שמעיקרא היתה אי אפשר ליישב שיש איסור בעלמא לקלקל דרך שהחזיקו בו רבים, שאם כן למה הפסיד גם מה שנתן כמפורש בברייתא. ולכן תירצו שחמירא קילקול של הבא להחליף שכבר אבד [גם] את שלו, כי כיון שהחזיק להרבים את החדש, וחל הגזירה שבטל החילופין, הרי גם החדש שרצה להחליף בזכותו בישן נפסד ממנו.

ועל זה שאלה הגמרא, אי הכי אמאי שלו לא הגיעו, כגירסת רש"י. והיינו כי יש עוד קושיא, הגמרא מעיקרא דייקא מלשון הברייתא, שלו לא הגיעו, שבאמת היה חילוף והדרך הישן שלו, רק שלא הגיעו, כי אין לו את הזכות לעביד איניש דינא לנפשיה. אבל עכשיו שידענו מהגזירה, והרי הישן אינו שלו, מה משמעות הברייתא בזה, שלו לא הגיעו, זה מעולם לא היה שלו. אכן לפי מה שפירשנו שכאשר הגמרא תירצה שיש גזירה ובטל החילופין, היינו שבטלה משני הצדדין, והוא נשאר בלי כלום, על זה שאלה הגמרא, אמאי שלו לא הגיעו, למה אינו נשאר עם הזכות על שלו, ואיזה זכות יש לו אם נתבטל החילוף גם על שלו כנ"ל, על זה המשיכה הגמרא בטענה חדשה, שבאמת אין לו את הזכות לנקוט פזרא וליתיב כי נתבטל וכו' כנ"ל, אבל למה לא נשאר לו טענה, שקולו דידכו והבו לי דידי, שכל מה שהוא הפסיד בגזירה שנתבטל החילוף וגם את שלו איבד באשר שהוא כבר נתן אותו לרבים חלף זכותו בישן של הרבים, הרי על כל פנים תישאר לו את זכות הזה, כי ממה נפשך יש לו או את הדרך חדש או את הזכות של דרך, ואם כן למה זאת הזכות אינה מגיע לו, ולימא להו שקילו דידכו והבו לי דידי – דהיינו אף על פי שהדרך אינו שלו, אבל יש לו זכות בו והם צריכים ללכת בישן. ועל זה תירצה הגמרא, מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו.

ונחזור על זה לפרש לשון רש"י ד"ה א"ה ז"ל אי הכי דלאו חילוף הוא אמאי שלו לא הגיעו, עכ"ל, והגר"א הניח בצ"ע איך לא שינה את הגרסה כמו תוספות שקושית הגמרא היא, אם יש גזירה ואין חילוף אמאי מה שנתן נתן. ולפי מש"פ הרי הגמרא כבר תפסה בפשטות מה שנתן נתן, כי הגזירה לבטל החילוף הולך לשני הצדדים, וקושית הגמרא היא, שאם אין חילוף לשני הצדדים, אמאי יש את המשמעות והדין של שלו לא הגיעו. אמאי נקט הברייתא לשון שלו, על כרחך דנשאר יש לו איזה זכות שהוא כן שלו, ואם כן אמאי אין מגיע לו אותו זכות, הכל כמשפ"ל.

ל. אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין, רבא אמר מילי דאבות עיין שם.

החפץ חיים (ליקוטי אמרים סי' ט) כתב, שמילי דאבות הכוונה למעשיהם של אבותינו הקדושים, והרוצה להיות חסיד צריך שיתבונן במידת החסד של אברהם אבינו, ובמידת העבודה של יצחק שנתרצה להיות עולה כליל על גבי המזבח, ובמעשיו של יעקב שהוא יסוד התורה, ומהם ילמד האדם להיזהר במעשיו, ע"כ מובא.

זה בפרטיות, אבל יש ענין כלל בחשיבות האבות, למה הם חשובים כל כך, עיין מש"כ על זה באריכות בחלק ה' מאומן.

אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין, רבא אמר מילי דאבות, ע"ש וי"ל אבות גם כן ענין נזיקין, דהיינו אבות נזיקין. וי"ל בזה טוב מעט לצדיק (תהלים לז:טז), כי בבא קמא מסתיים בדף קיט בגמטריא מעט, והוא טוב להיות צדיק. ועיין בחיי מוהר"ן תקנו ז"ל על מה שספרו לפניו מגדול אחד שלמד מאה ותשעה עשר דפים בכל יום, ואמר שזה מעט. ורמז בדבריו, מעט גימטריא מאה ותשעה עשר, ע"כ. הרי יש ענין דייקא ללמוד מע"ט דפי גמרא בכל יום.

לב. מאי ברשות איכא (היינו לרוץ בע"ש) כדר' חנינא דאמר ר' חנינא בואו ונצא לקראת כלה מלכתא וכו' (והפירוש כפשוטו ...) ר' ינאי מתעטף וקאי ואמר בואי כלה בואי כלה.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

לח. עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים (חבקוק ג:ו), ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח כיון שלא קיימו עמד והתיר ממונן לישראל, ע"כ. -

י"ל עמד, ע' מד, ע' במספר קטן ז', שמדד קיים המצות של בני נח, וכן 'עמד ו' בגמטריא בני נח. ויתר, עם הד' אותיות בגמטריא כתר, דהיינו תרי"ג מצות וז' מדרבנן, אי נמי, יתר, עם הג' אותיות בגמטריא תרי"ג.

שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל, למדונו תורתכם, קראו ושנו ושלשו ובשעת פטירתן וכו'. ובירושלמי ד:ג אמרו שעד שהגיעו למקום סולמא דצור שכחו כל הדינים שלימדום.

עיין ליקוטי מוהר"ן ס:ז שלא יהיו דבריו נכתבין בכח הזכרון של התלמיד שא-ינו הגון, רק יהיו נשכחין ממנו, עיין שם.

רב שמואל בר יהודה שכיבא ליה ברתא, אמרו ליה רבנן לעולא קום ניזיל נינחמיה וכו' עיין שם. ניזיל ע"ה בגמטריא נ נח, וזה נינ"חמיה.

אמרו ליה רבנן לעולא קום ניזל ניחמיה, אמר להו, מאי אית לי גבי נחמתא דבבלאי, דגידופא הוא, דאמרי מאי אפשר למיעבד, הא אפשר למיעבד עבדי.

וכן מובא ברמ"א בשולחן ערוך.

וקשה מה אמר יעקב אבינו (מקץ מג:ו) ויאמר ישראל למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח. ואולי י"ל שהיה תוכחה אפילו על הבא, שזה סימן להם שעדיין לא היו שומרים על האהבה ביניהם.

לח: ומה בשביל שתי פרידות טובות חס הקב"ה על ב' אומות גדולות ולא החריבן, בתו של רבי (-שנפטרה), אם כשרה היא וראויה היא לצאת ממנה דבר טוב, על אחת כמה וכמה דהוה חיה, ע"כ. -

לכאורה אין זה אלא לנחמה, ואינה מוכרח כלל. כי שמא גרם החטא, כמו שיעקב אבינו חשש לזה אף על פי שהיה לו הבטחה מן השמים שיצא הרבה טוב ממנו, וכן עיין בבראשית רבה (עו), הובא במסילת ישרים פרק ז' בזה"ל בענין המלכת שלמה שאמר דוד לבניהו (מלכים א:א) והורדתם אתו אל גחון, וענה בניהו, אמן כן יאמר ה'. אמרו זה לשונם, רבי פינחם בשם רבי חנן דצפורי, והלא כבר נאמר (דבה"א כב), הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה? אלא הרבה קטגורין יעמדו מכאן ועד גיחון, ע"כ. אכן עמון ומואב הרבו לחטוא, ולא רק שלא גרם חטאותם לאבד הטובה, אלא אדרבה, הטובה הציל אותם. ולכן יש לחלק בין סתם הבטחה למציאות שיש שורש ונקודה טובה שצריך לצאת, ששום דבר יכול לעכבו.

והנה במקום אחר הארכתי בענין הבטחון איך האדם יכול להיות בטוח שיגיע לו איזה טובה, כמו שמצינו אצל כמה צדיקים שהראו בכוונה ענין זו. ולפי מה שנתבאר כאן, אם יכולים להכריח שהטובה הוא בבחי' זו, של המצאת שורש ונקודה ששייך דייקא כך, בטוח הדבר.

רבינו אמר (מובא במכתבי שמואל ב:יט, ב:לה) שפעל אצל השם יתברך שלא יקח את אנשיו מהעולם באמצע העבודה [כל זמן שלא גמרו עבודתם בעולם הזה].

מ: תברא מי ששנה זו לא שנה זו. י"ל זה מרומז בבראשית אותיות תברא יש, בחי' מחלקת לשם שמים שסופה להתקיים, ע-מש"כ שם עה"ת.

נב. כדדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא, כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא, פרש"י לעז המושכת מנקר עיניה ונכשלת ונופלת בבורות והעדר אחריה, כך כשהמקום נפרע משונאי ישראל ממנה להן פרנסים שאינם מהוגנין, ע"כ.

זה מתאים למה שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן תורה סא:ב ז"ל כי הם עצמן אינם חיבים כל כך כי יש להם יצר הרע גדול להנהיג העולם, אך צריך לשמר מאד שלא לתן להם תקף ועז, כי אלו הנותנים להם תקף ועז ונסמכים על ידם שיהיו נקראים בשם רבי הם עתידין לתן דין וחשבון וכו' עיין שם.

וזה מדרכי ההשגחה שהאדם החוטא מביא את עונשו עליו, אז אם מגיע עונש שיהיה תחת הנהלת מי שאינו ראוי, מדרכי ההשגחה שהוא בעצמו יבחור ויביא את זה על עצמו.

נד. מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב וכו' הואיל וסופן להשתבר ח"ו פסקה טובה מישראל.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

נד:-נה שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב, אמר לו, עד שאתה שואלני למה [לא – גירסת מהרש"א ודבש תמר] נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו, כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה, אזל לגביה, א"ל ממנו לא שמעתי, אלא כך אמר לי שמואל בר נחום אחי אמו של רב רב אחא ברבי חנינא ואמרי לה אבי אמו של רב אחי ברבי חנינא, הואיל וסופן להשתבר, וכי סופן להשתבר מאי הוי, אמר רב אשי חס ושלום פסקה טובה מישראל, ע"כ.

כמה תמוהים דברי רבי חייא בר אבא, עד שתוספות (בבא בתרא קיג. ד"ה תרוייהו) הוכיח מכאן שפעמים שלא היו האמוראים בקיאים בפסוקים. והמרש"א שינה את הגירסא, אף על פי שהמשך לשונו – 'שאיני יודע אם נאמר בן טוב', משמע כגירסתנו. ועיין במפרשים (ריא"ף על עין יעקב, שהספק אם מה שכתוב בפרשת ואתחנן נאמר גם בדברות ראשונות אלא שמפורש יותר בפרשת ואתחנן. ובפני יהושע שהספק אם הקב"ה אמרו רק שלא נכתב, או לא אמרו, עיין שם באריכות בביאור השינוים בין הדברות ראשונות להאחרונות).

והנלע"ד פשוט וברור בזה, כי בדברות אחרונות כתיב (ואתחנן ה:טז) כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך י' אלקיך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך וכו'. הרי מפורש 'כאשר צוך' [ופרש"י במרה] בא להוסיף על הדיבור, ולכן נסתפק רב חייא בר אבא על תוספת זו אם הוא ממש חלק מהדיבור או ציון להציווי במרה.

ולכן שלחו לר' תנחום בר חנילאי, ודייק בשמו, כי ענין של תנחום, הוא ענין של הנהלת נסיעה, לך נחה (שמות לב:לד), ולאמים בארץ תנחם סלה (תהלים סז:ה, פרש"י תנהגם בדרך המישור), וכן חנילאי, לשון חניה. ולאי, לשון חולשה, כי בנסיעת כלל ישראל למרה, נחלשו כי לא היה מים לשתות. וכן בשמו של שמואל בן נחום, ולא נחם. וכן מרה הוא לשון תמורה, ונסתפקו אם הוא אבי אמו או אחי אמו.

ולכן דוקא בזה יש ענין של פסקה טובה מישראל, והלוא כל העשרת הדברות הם השפעה נפלאה לעם ישראל ולכל העולם, ובדיבור השני כתיב ועשה חסד לאלפים לאהבי. אלא שכיון שמדובר על הזכרת הציווי במרה, ששם התלוננו העם על משה לאמר מה נשתה (בשלח טו:כד) ויורהו י' עץ וכו' וימתקו המים, שם שם לו חק ומשפט וכו', וכאילו היה הקמת ברית להמתיק המרירות ולהקים התורה, ולכן אילו היה משתבר חס ושלום פסקה טובה מישראל.

נה: דאמר ר' אלעזר ואמרי לה במתניתא תנא ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתן ואלו הן בור ואש שן ורגל וכו' וכו' אמר רבה מתניתין נמי דיקא דקתני צאן, מכדי בשור קא עסקינן ואתי ניתני שור, מאי שנא דקתני צאן לאו משום דהתורה מיעטה בשמירתן, לאו משום דצאן קרן לא כתיבא בה, שן ורגל הוא דכתיב ביה וכו', עיין שם.

נראה שזה כעין מה שרבינו הזהיר (ליקוטי מוהר"ן תנינא מד) ז"ל ואין הקב"ה בא בטרוניא וכו' (עבודה זרה ג), ולא נתנה תורה למלאכי השרת (קדושין נד), ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחמרות יתרות עליהם נאמר (ויקרא יח): וחי בהם, ולא שימות בהם (יומא פה:), כי אין להם שום חיות כלל וכו' עיין שם. ולכן, כיון שעם ישראל נמשלים לצאן, ואנחנו עמו וצאן מרעיתו, אין הקפדה על שמירה יתירה, רק לענין שור, בחי' יוסף, בכור שורו, שהוא בחינת היסוד גם בחי' הסתכלות, בענין שמירת הברית צריכים שמירה יתירה. אבל בור, שחייב על הבלא לפי רב, והיינו ענין של חיות, ולפי שמואל אפילו על חבטה של קרקע עולם, בחי' החיות של האשה, אש בחי' הנשמה שהוא עיקר החיות, שן ורגל, שדרכו בכך בחייו, כל אלו די בשמירה מועטת.

סא: כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו.

עמש"כ במסכת ברכות סג: על אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה.

אכן בפשטות אינם דומים, כל המוסר עצמו וכו' מדבר על מקרה שממש מסכן את עצמו [וכולי עלמא מודים שבתורה צריכים לכם, וכתיב וחי בהם], ואילו ענין של ממית עצמו, אינו אלא שמסור בכל נפשו ללמוד, ואפילו מחליש עצמו, ונקראת ממית כי מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא.

[אכן עיין במנורת המאור שכז"ל ואע"פ שהתורה היא חיי האדם בעולם הזה ובעולם הבא, אפי' הכי חייב אדם למסור את נפשו עליה, וכל שכן ממונו, ולא יאמר, הואיל והתורה היא עץ חיים, למה אמות עליה. וגרסי' במ' ברכות בפרק הרואה ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך וכו' וכו' עיין שם שמביא מסירת נפש של ר' עקיבא לדרוש ברבים עד שהרגוהו. ואז ממשיך: ואין דברי תורה מתקיימין אלא מתוך צער גדול וכו' וכו' א"ר שמעון בן לקיש, אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם, שנא' וזאת התורה אדם כי ימות באהל וכו']

סב. א"ל רב יימר לרב אשי, טעין כסא דכספא בבירה מאי, אמר ליה חזינא אי איניש אמיד הוא דאית ליה כסא דכספא אי נמי איניש מהימנא הוא דמפקדי אינשי גביה משתבע ושקיל, ואי לא לאו כל כמיניה, ע"כ (וכעין זה עיין לקמן קיז: ההוא גברא דהוה מפקיד ליה כסא דכספא, סליקו גנבי וכו' אי איניש אמיד הוא אדעתא דידיה אתו, ואי לא אדעתא דכספא אתו, ע"כ).

קשה למה שאל דוקא על כוס, ולא סתם על כלי כסף וזהב. ועוד קשה, למה לאו כל כמיניה, הלוא יתכן שדוקא רצה להתהדר עם כוס של כסף. ויש לומר שיש בזה רמז רחוק למה שגילה רבינו בחיי מוהר"ן תקעז שכוס נאה ויקרה לקדוש מסגל לעשירות, ולכן אם היה לו כוס של כסף אחד, מן הסתם זה היה מיוחד לקידוש של שבת, ואם כן היה צריך להיות גם כן אמיד.

מפתחות:

בבעא דבעא רבא מרב נחמן לצפרא א"ל וכו' והאי דלא אמרי לך באורתא וכו': לק"מ יז:ג דף כב:.

פ. רב ושמואל ורב אסי אקלעו לבי שבוע הבן וכו' ע"ש.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

ת"ר מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה וכו' חזרו לאחוריהם ואמרו ליסטים מזויין בביתו וכו' ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז ואף הוא בשעת מיתתו אמר יודע אני שאין בי עון אלא עון אותה העז שעברתי על דברי חברי.

המאירי פירש שהיה סכנת נפשות ועם כל זה ראוי היה להחמיר בו משום שנאסר מכח תקנה שנתקנה מחמת הפסד של אחרים, והמהרש"א פירש שלא היה סכנת נפשות.

וקשה לי כי בדין בכור בהמה טהורה (יורה דעה שו:ב) קיימא לן שאין זו גדולה לכהן ליתן הוולד מיד כשיולד, אלא יטפל בו בעליו עד שיגדיל מעט, וחייב להטפל בו בדקה, לפחות, ל' יום, ובזמן הזה ישהנו עד שיפול בו מום. משמע שאף על פי שהגמרא למדה זמנים אלו בדרשות בריש פרק עד כמה חייבין ישראל ליטפל בבכור (בכורות כו:), אין זה אלא דין מדרבנן, ומבואר שם בגמרא שאם הכהן רוצה להקריבה מיד, מותר ליתן לו מיד. והרי משום גידולו של כהן נותנים חובה לישראל לגדל בהמה דקה לפחות ל' יום, ואם כן איך לא נותנים רשות לתלמיד חכם חולה. ולפי המאירי שזה כל כך חמור שצריכים להחמיר אפילו במקום פיקוח נפש, איך לא גזרו על הכהן להביא אותו לקרבן מיד.

ואולי י"ל שכל ישראל חייבים במצות בכור, ולכן לא חיישינן להיזיקן. ואם נכון הוא יש לפלפל הרבה בגדר הדבר, בדרוש ולהלכה.

בספר ניצוצי שמשון פרש בלק, הביא לפרש (ב"ק פב.) אסיא דמגן במגן שויא, מג"ן ראשי תיבות מיכאל גבריאל נוריאל, והרי חסר רפאל, ולכן הוא לא שוא. ויש להעיר שמש"כ הגמרא, במגן שויא, שויא בגמטריא ורפאל. שוב ראיתי שגרסת הגמרא לפנינו – אסיא דמגן במגן מגן שוה, והרי שוה בדיוק בגמטריא רפאל. [ויש נוסח מכתב יד ומתאים לפרש"י, אסיא דמגן מגן שוי. במילון אבן שוש בערך אסיא מביא נוסח אחר: אסיא דמסי במגן.]

מפתחות:

המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר נענה תחילה: לק"מ כב:י גף לג..

צב. השב אשת האיש כי נביא הוא וכו'. אשת נביא בעי אהדורי' אשת אחר לא בעי אהדורי ארשב"נ אר"י השב אשת האיש מכל מקום ודקאמרת הגוי גם צדיק תהרוג וכו' כי נביא הוא וכבר למד (נ"א וממך למד) אכסנאי שבא לעיר וכו' על עסקי אשתו שואלין אותו וכו'.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

משנה. ומנין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים את אבימלך וגו'. במפרשים הקשו אולי אברהם לפנים משורת הדין עשה אבל אין חיוב בדבר. ובפני יהושע (ד"ה ומנין) תירץ שמאחר שאבימלך פייס את אברהם ונתרצה, ממילא היה ראוי שיתרפא אף ללא תפילתו וכו' עיין שם, וקשה לפרש כן, כי כלל גדול שכל מה שהשם יתברך משפיע טוב בעולם הוא על ידי תפילתנו, וכמו שמצינו במעשה בראשית שלא ירדו גשמים עד שאדם הראשון התפלל על זה, וכן בכמה וכמה מקומות. ויש עוד כמה תירוצים במפרשים. וי"ל בפשטות שהדיוק הוא שהתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים, דהיינו שאפילו במידת הדין הסכים על זה, ואם כן מי שאינו מוחל הרי הוא אכזרי, כי אפילו לפי מידת הדין מוכנים למחול.

רש"י ד"ה אותם שהוכפלו שמותם כז"ל כל השבטים יצאו עצמותיהם ממצרים ונקברו בארץ ישראל וכו' ולא נכתב יוסף אלא להודיעך שבחו של משה, שכל ישראל נתעסקו בביזה והוא עסק במצוה, עכ"ל. וצריך ביאר שהרי בני ישראל היו מצווים מהשם יתברך לשלול ולבוז. ויש שני דיוקים בלשון רש"י שאולי באים ליישב את זה. א' אצל משה כתב עסק, מה שאין כן בישראל לא כתב עסקו אלא, נתעסקו, לשון התפעל. ב' אצל משה כתב שהוא עסק במצוה, משמע שהחפצא שבו עסק היה חפצא של מצוה, מה שאין כן הביזה, אף על פי שהיו מצווין, אבל לא היה הביזה חפץ של מצוה.

וזאת ליהודה כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון עד שבא משה ובקש רחמים וכו' עיין שם. ומצינו אצל דוד המלך שהעלה את אבשלום מז' מדורי גיהנם והכניסו לגן עדן רק באמירת בני. ומן הסתם אבשלום היה לו הרבה צדקות, רק שעוונותיו הטרידו והפילו.

צריך ביאור למה משה רבינו המתין עד סוף המ' שנה, ועוד צריך ביאור שמשמע שרק מ' שנה במדבר היו עצמותיו מגולגלין, והרי קי"ל שיהודה נפטר הרבה שנים לפני הגאולה, ומה היה בכל אותן השנים.

וי"ל שכל הרע הזה שהגיע ליהודה מפני שקללת חכם אפי' על תנאי היא, לא התעורר עד שבנימין היה ניתק מקברו במצרים, ואז התעורר הענין שבנימין אינו במקומו, וכאילו הזכיר האחריות של יהודה אם לא הביאתיו אליך וחטאתי לך כל הימים (בראשית מג). אכן מאחר שכבר נד, לא היה חוזר לולא תפילת משה.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי חמרא למריה וטיבותא לשקייה, פרש"י ז"ל היין של מלך הוא, והשותין אותו מחזיקין טובה לשר המשקה ולא למלך, ע"כ. אמר ליה דכתיב וסמכת את ידך עליו וכו'.

עיין בליקוטי מוהר"ן תנינא סט ז"ל מה שנוהגים לתן ברכה להאיש המביא המשקה לאורחים או על החתנה וכיוצא [הינו כשנושאין יין או דבש לאורחים או על חתנה, אזי נוהגין לתן מן המשקה להשליח הנושא את המשקה, לעשות ברכה] הוא על פי מה שכתוב בזהר (פקודי רמב) שיש כמה דברים שהם נשאים ונושאים וכו' כגון המרכבה, שהיא נשאת ונושאת, וכן הארון וכו' וזה בחינת ברכה שנותנין כנ"ל כי ברכה ראשי תבות 'כי רוח החיה באופנים' (יחזקאל א) וכו' עיין שם.

דף צט:-ק כדתני רב יוסף והודעת להם זה בית חייהם, פרש"י תלמוד תורה, ע"כ. ובגליון הביאו שבפ' אלו מציאות דף ל: פי' רש"י בית חייהם ללמוד להן אומנות להתפרנס בו, וחוקות ותורות כתיבי ברישא דקרא, ע"כ (ולמדים זאת מהמילה 'להם', שמשמע דבר הנוגע לגופם ולעצמם – חברותא שם). והדרשה כאן הוא ממעלת הדעת, שהוא להתאחד עם השם יתברך, שעל ידי זה זוכה לחיים נצחיים, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה כא ז"ל חיים נצחיים הם רק להשם יתברך, כי הוא חי לנצח, ומי שנכלל בשורשו, דהיינו בו ית' הוא ג"כ חי לנצח, כי מאחר שהוא נכלל באחד, והוא אחד עם השם יתברך, הוא חי חיים נצחיים כמו השם יתברך וכו' ועיקר הכלליות שיהיה נכלל באחד, הוא על ידי הדעת אותו יתברך, כמ"ש החכם אלו ידעתיו הייתיו, ע"כ. כי ברישא דיבר על ידיעות, והודעת להם, שנוגע להם ממש, גם לפרנסה שלהם, על כרחך הדעת הזו הוא להתאחד בהשם, ומצידו יתברך, זה תלמוד תורה.

דף קא.

יש שבח סמנין על גבי הצמר – אם חזותא מילתא

הגמרא דנה רק לענין עין הגוונים. וצ"ע בדין חזותא דאותיות, אם צייר וכתב דברי חכמה האם בעל הבסיס זוכה ברעיונות שנכתבים. ואם צייר תמונה יפה מאד ששוה הון רב, מה דינה. ועיין מש"כ בסוגיא של כתיבת גרפיטי של נ נח נחמ נחמן מאומן על נכסים של אחרים.

מפתחות:

הגוזל את חבירו שוה פרוטה יוליכנו אחריו אפילו למדי: לק"מ סט דף פו:. שיחות הר"ן קלג.

קד. כדאמר רב חסדא בשכירו ולקיטו, פרש"י ז"ל שלקטו אצלו לדור עמו בביתו לצותא בעלמא, לשון מורי, עכ"ל. ובזה י"ל ליקוטי מוהר"ן (-לשון מורי), לקחת ולהיות צוות לרבינו הקדוש.

קיד.

מתקיף לה רב יוסף, אדרבה איפכא מסתברא, עכו"ם דדייני בגיתי (-בגאוה ובזרוע) לא מייאש, ישראל כיון דאמרי מימר (פרש"י ז"ל צא ותן לו, ואין חובטין במקלות. לשון אחר, דאמרי לנגזל מי יימר כדקאמרת, הבא עדים שגנבו ממך, עכ"ל) מייאש.

אמרי מימר, עם הח' אותיות ב' תיבות והכלל, בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן.

קיז. רבי יוחנן גברא סבא הוה, וידוע שאם קוראים יוחנן, משמאל לימין, זה נ נח י"ו (שזה רמז להט"ו אותיות וכולל של נ נח נחמ נחמן מאומן, וגם רמז לשם הוי"ה).

קיז:ההוא גברא דהוה מפקיד ליה כסא דכספא, סליקו גנבי וכו' אי איניש אמיד הוא אדעתא דידיה אתו, ואי לא אדעתא דכספא אתו, ע"כ. עיין לעיל סב. כעין זה א"ל רב יימר לרב אשי, טעין כסא דכספא בבירה מאי, אמר ליה חזינא אי איניש אמיד הוא דאית ליה כסא דכספא אי נמי איניש מהימנא הוא דמפקדי אינשי גביה משתבע ושקיל, ואי לא לאו כל כמיניה, ע"כ. ועמש"כ שם.

קיט.

מפתחות:

הגוזל ממון ישראל כאלו גוזל את נפשו: לק"מ נט:ה דף ע:.

הגוזל את חבירו כאלו גוזל ממנו נפש בניו ובנותיו: לק"מ סט דף פו:.

קיט: - בסיום המסכת: אמר רבינא ומתא מחסיא אתרא דקפדי הוא, ע"כ.

עיין לעיל בעמוד א' לפני המשנה, רבינא איקלע לבי מחוזא אתו נשי דבי מוחזא רמו קמיה (-תרמו לצדקה) כבלי (שרשרות זהב) ושירי (-צמידים) קביל מינייהו, א"ל רבה תוספאה לרבינא, והתניא גבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה, א"ל הני לבני מחוזא דבר מועט נינהו, ע"כ.

הרי שלגבי נשותיהם לא קפדו אפילו על שרשרות זהב לצדקה, אבל לענין הפסולת של מפסגי אילנות וכדומה כן הקפידו. זה מזכיר לי מה שתמיד הייתי שומע מא"א שליט"א על העשירים יהודים שבטורנטו כמה מופלגים הם בנדבת ליבם ליתן לצדקות, אבל בענין עסקים שומרים ומקפידים על כל פרוטה (-גם בזה צריכים קצת הרווחה, כמבואר לכאורה בעמוד א' רב חסדא הוה ליה ההוא אריסא דהוה תקיל ויהיב תקיל ושקיל, סלקיה, קרא אנפשיה וצפון לצדיק חיל חוטא, עד כאן, ותמהו המפרשים מה רע עשה, אדרבה הקפיד שהכל תהיה ביושר, אכן לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה, ולא זו הדרך של הנהגה ישרה, וחז"ל שבחו את איוב שהיה סור מרע, שהיה וותרן בממונו (בבא בתרא טו:), מאי וסר מרע וכו' מנהגו של עולם נותן חצי פרוטה לחנוני, ואיוב ויתרה משלו (פרש"י מי שיש לו מלאכה מועטת לעשות, אומר לפועל חצי פרוטה אני נותן לך, ונלך אצל חנוני ונקנה בפרוטה ככר או ביצים ונחלוק, ואיוב ויתרה לחצי השנ משלו, ונותן לו כל הפרוטה, שהיה רע בעיניו לדקדק בדבר קל שאינו ממון, עכ"ל). ועיין כאן בהדרן של המהר"ם שיף שהביא מהגמרא יבמות דף מז. שהגרים סורם רע, כי גוי מקפיד על פחות משוה פרוטה, ואילו על פי התורה יש לוותר הרבה).

בבא מציעא

בבא מציעא בגמטריא נ נח נ נח [מציעא בגמטריא יא"ר]. מסכת בבא מציעא, עם הי"ב אותיות והכולל בגמטריא רבנו נ נח נחמ נחמן מאומן

המסכת דנה בעיקר על מטלטלין וטוען ונטען. ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה כד – אמצעות דעלמא היכא. כשעושה המצוה בשמחה אזי מעלה השכינה מהקליפות, ויש כח בהמצוה לילך ולעורר כל העולמות לעבודת הש"י עיין שם. ואלו הם בחי' בבא קמא, להוציא מהמזיקין שהן הקליפות, ובבא מציעא שהיא על המטלטלין שהולכים מיד ליד. עד שזוכים לעשות ההיכלות. והיכלות הם בחי' קרקע, בחי' בבא בתרא, גם בתרא לשון אתרא, מקום. ושמחה בחי' רב, כמו שפרש"י (בראשית מה:כח) רב עוד יוסף בני חי, רב לי עוד שמחה וחדוה. וכן רב לשון משיחה, כמו שמתורגם בכל התורה, לשמן המשחה, למשחא דרבותא. וכן בתרא אותיות רבותא.והרי הג' בבות בבחי' חוט המשולש, בחי' חבל, יעקב חבל נחלתו, וזה בחי' אייתו אשלי ומושחו המבואר בסוף התורה שם.

כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים (משלי ט:יא). י"ל כי, הם הל' פרקים של הג' בבות (כידוע שהם כמו הל' פרקים של מסכת כלים של טהרות, התוספתא של מסכת כלים בת כ"ה פרקים מחולקת לבבא קמא מציעא ובתרא. תוספות יום טוב ריש ב"ק). 'בי ירבו', עם הו' אותיות בגמטריא רל"ו כמנין הדפים במסכתות בבא קמא ובבא מציעא (שמסיימים בדף קיט, ומתחילים בדף ב). ויוסיפו לך שנות, בבא בתרא מסיימת בדף קעו, ותוסיף שנים, בגמטריא 'ויוסיפו'. ויוסיפו, לשון סף הבית. אי נמי, קע"ה דפים הם ש"נ עמודים, וזה ש"נות חיים.

ב. מנהג אצל הרבה מאחינו בית ישראל שהילדים מתחילים את לימוד הגמרא עם מסכת בבא מציעא, וכמה טעמים נתנו, ואולי כבר אמרו די"ל מפני שמציאתו הקטן לאביו (דף יב). ולפי זה יש לחקור אם גם בעל תשובה מבוגר בכלל גדול הסומך על שולחן אביו – בענין הלימוד. ואכמ"ל (בזכרוני שהרוגטשבר אמר שכדי להתחיל עם מסכת יבמות, וזה מתאים למה שפירשנו בריש התורה, בראשית אותיות בר אשתי – סוד יבום. וגם מתאים למה שפירשנו כאשר למדנו יבמות בפורים, ועכשיו כל ההתחלות הם מפורים כידוע מרבינו הקדוש, והרי יבמות אותיות בשומי, ועל כל פנים גם הבא לטהר נמשל להבא לבשם כידוע בגמרא שאומרים לו המתן, שזה גם כן ענין של התחלת הלימוד במתינות).

על כל פנים יש רמז בהתחלת המסכת שמשם מתחילים הילדים, כי בסוף העמוד מביאה הגמרא 'כדי', רש"י בגיטין פה: כתב שזה שם של חכם, אבל יש מפרשים שהוא כמו כדי נסבה, לשון מיותר, שלא צריכים להביא בעל המימרא. והרי באנגלית כדי, זה ילד. [ועיין בדף ח: הכי תנא אידי, פירש"י שם חכם, ע"כ.]

מפתחות:

אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו: לקמ"ת א:יג דף ב:.

ת"ש שנים שהיו מושכין בגמל ומנהיגין בחמור או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג (פרש"י ז"ל חמור דרכו בהנהגה וגמל דרכו במשיכה, ע"כ), [ט.] במדה זאת קנו, ר' יהודה אומר לעולם לא קנה עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור וכו' וכו' ואית דמותיב מסיפא, במדה זו קנה במדה זו למעוטי מאי, לאו למעוטי רכוב, לא למעוטי איפכא, אי הכי היינו ר' יהודה, איכא בינייהו צד אחד דלא קנה, אית דאמרי משיכה בחמור ואיכא דאמרי הנהגה בגמל, ע"כ.

עיין בספר ישעיה (כא:ז) וראה רכב צמד פרשים רכב חמור רכב גמל והקשיב קשב רב קשב. ופרש"י ז"ל וראה רכב, ואני אראנו שם כמין רכב צמד פרשים, אחד רוכב חמור ואחד רוכב גמל, וסימן הוא לפרס ומדי, עכ"ל. ונראה שלכן לשון הברייתא, במדה זו – כנגד מדי.

[רס"ג דניאל ב:מא – החזה הוא מדי שהיו שם חכמי תורה והלב בחזה, ומלכות פרס הזרוע שהיו בעלי מלחמה

על הפרסיים, עיין רד"ק ישעיה סו:יז מראים עצמם קדושים ובאמת הם טמאים, רוחצים תמיד וטמאים במעשיהם הרעים, מכוערים בזנות ואוכליםי שקצים. ושיטתו שהם מלכות הד', ואילו רס"ג הנ"ל כתב שיש אומרים ארם מלכות ד' ונחלקת להמנות גם ישמעאל. המהר"ל נצח ישראל פרק כא כתב מלכות ישמעאל ומלכות פרס הכל מלכות אחד.

במכילתא מס' דבחדש ט – עה"פ והנה אימה חשכה גדלה נפלת עליו, יש ב' דעות, א' חשכה זו מלכות מדי, ב' גדולה זו מלכות מדי שנאמר (אסתר ג:א) גדל המלך אחשורוש.

ועיין במדרש עשרת מלכים (ועיין שם באריכות נבואות על אחרית הימים), ואמר ר' שמעון וכו' רכב – זו בבל, צמד – זו מדי, פרשים – זו יון, רכב חמור – זו אדום, רכב גמל – זו מלכות ישמעאל.].

הרי לפי רש"י ופשט הכתוב בישיעה החמור והגמל הם כנגד פרס ומדי. אכן לפי המדרש הם כנגד מלך המשיח ומלך ערב, עיין במדרש תפלת רשב"י, [ועיין שם באריכות נבואה על אחרית הימים שישמעאל תהרוג מישראל הרג רב אין לו שיעור, ותגזור על ישראל גזירות קשות, ואומרת כל הקורא בתורה ידקר בחרב, ותחזיר מקצת מישראל לדיניהם. ומלכות הקיני יבאו בעת ההיא לירושלים וכובשין אותה והורגין בה יותר משלשת רבוא, ומפני הלחץ שלוחצין את ישראל הקב"ה שולח בם ישמעאלים ועושים עמהם מלחמה כדי להושיע את ישראל מידם. ועומד איש שוטה ובעל הרוח ומדבר על הקב"ה כזבים, והוא מכבש את הארץ ויהיה ביניהם ובין בני עשו איבה. השבתי למט"טרון ואמרתי לו, אדוני וכי בני ישמעאל ישועה לישראל, א"ל ולא כך אמר ישעיה הנביא (כא:ז) וראה רכב צמד פרשים רכב חמור רכב גמל] רכב זו מלכות מדי ופרס, צמד זו מלכות יון, פרשים זו מלכות אדום, רכב חמור זה משיח... רכב גמל זו מלכות ישמעאל, שבימיו תצמח מלכות משיח. ועיין באיגרת תימן של הרמב"ם רכב חמור הוא המשיח, רוכב על גמל והוא מלך ערב. צמד פרשים, כלמור הזדווג שתי אומות – אדום וישמעאל.

כ: בסוף - רש"י פירש ז"ל שנמצא השטר בין השטרות פרועין, וכל אחד אמר זהו שטר שלי, ע"כ. וצ"ע דלעיל מיניה רש"י פירש שעל כרחך מדובר שמשולשין בשטר, ואם כן איך כל אחד אומר שטר שלי, והריטב"א כתב שלפי פירוש רש"י דלעיל צריכים לומר ששני השטרות נמצאו בין שטרות הקרועין. ולפי זה לשון הגמרא, שנמצא אינו מדוייק, דהול"ל שנמצאו (ואין לדחות דשיגרא דלישנא הוא, כיון שהביאה לשון כדרב ספרא שנמצא, כתבו שוב כלשונו, שנמצא. כי לעיל בגמרא כבר הביאו כדרב ספרא ושינו ללשון רבים). וראיתי מובא בשם המהרש"א (ד"ה רש"י שנמצא) שאכן לשונו של רש"י אינו מדוקדק. וקשה, למה ליה לרש"י לכתוב מה שהוא שלא מדוקדק.

ונראה לע"ד די"ל שהלשון שנמצא בא ללמד שכל שטר נמצא בין הקרועין, אבל לא שניהם ביחד, כי אם שניהם ביחד, הרי כבר אינם נמצאות בין הקרועין.

כד. והכא במאי עסקינן בבתי כנסיות של כנענים, בתי מדרשות מאי איכא למימר, בתי מדרשות דידן דיתבי בהו כנענים, השתא דאתית להכי בתי כנסיות נמי דידן, ע"כ.

מבואר שבית כנסת שייך לגוים, מה שאין כן בית מדרש אין שייך כלל לגוים.

ואפריון נמטי בזה למה שרבינו גילה בשיחות הר"ן קד ז"ל אם פגע בך מנול זה משכהו לבית המדרש (קדושין ל:), כי לפעמים הוא(-הבעל דבר) מתפלל מתוך האדם, ואזי האדם כמו בית הכנסת ואחד מתפלל בתוכו. וכן בלמוד לפעמים האדם הוא כמו בית המדרש ואחד לומד בתוכו. אך אף על פי כן למוד כזה טוב יותר מתפלה כזו, כמו שאמרו רז"ל (קדושין ל:) אם אבן הוא נמוח אם ברזל הוא מתפוצץ. וזהו אם פגע בך מנול זה, פגיעה לשון תפלה כמו שאמרו רז"ל (ברכות כו:), היינו כשהמנול מתפלל מתוכך ואתה רק כמו בית הכנסת, משכהו לבית המדרש, כי טוב יותר שיהיה נעשה בחינת בית המדרש כי הלמוד טוב יותר כנ"ל, עכ"ל.

מפתחות:

עד שתדרוש את אחיך אם אינו רמאי: לק"מ קפח דף קי..

כט. שומר אבידה וכו' רב יוסף אמר כשומר שכר. בבא קמא דף נו: מבואר ב' טעמים לזה, א. כיון שיש לו הנאה בזה שאינו צריך לתת פרוטה לעני שבא לבקשו, משום שהוא ועסק במצות השבת אבידה. ב. כיון שהתורה שעבדתו בעל כרחו לשמור על האבידה.

הנה בבא קמא דף פז. אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מן המצות קא עבידנא יומא טבא לרבנן, מ"ט דלא פקדינא וקא עבדינא מצות, והשתא דשמעית להא דר' חנינא דאמר ר' חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, מאן דאמר לי אין הלכה כרבי יהודה עבדינא יומא טבא לרבנן, מ"ט דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי, ע"כ.

ולכאורה דבריו דמעיקרא הוו כטעם הראשון הנ"ל שיהיה שומר אבידה כשומר שכר שמרויח שפטור מליתן צדקה, דהשתא מרוויח תרתי, שבאמת אינו חייב ואם יתן יזכה ביותר. אבל לפי מסקנתו שקיבל דברי ר' חנינא שגדול המצווה ועושה, ורצה לקבוע כן להלכה כי טוב לו, לכאורה בטל הטעם הראשון, דמה שכר זה שפטור מן המצות, אדרבה עדיף להיות מחוייב במצות. ויש לדחות שאין הכוונה שהשכר מה שניצל מנתינת הצדקה, אלא מה שפטור מנתינת צדקה סימן שבאמת יש לו קיום מצוה באותו רגע.

ומן הסתם כבר פלפלו הרבה בזה, אבל בחיפוש קל לא מצאתי.

לג. שמעו דבר ה' החרדים אל דברי אלו תלמידי חכמים אמרו אחיכם אלו בעלי מקרא שונאיכם אלו בעלי משנה מנדיכם אלו עמי הארץ. שמא תאמר אבד סברם ובטל סיכויים ת"ל ונראה בשמחתכם שמא תאמר ישראל יבשו ת"ל והם יבושו וישראל ישמחו.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

מפתחות:

לעולם ישלש את מעותיו שליש בפרקמטיא: לק"מ כג:ד דף לה:.

לעולם ישלש אדם מעותיו שליש בפרקמטיא וכו': לק"מ ס:ד דף עב..

מאי הוה ליה למיעבד (-מה היה לו לעשות שמירה יותר טובה) אמר רבא אמר רבי יצחק אמר קרא (במעשר שני שנוטל אותם הבעלים לירושלים) 'וצרת הכסף בידך', אף על פי שצרורים יהיו בידך. ואמר רבי יצחק לעולם יהא כספו של אדם מצוי בידו (פרש"י ז"ל לא יפקידנו לאחרים במקום אחר, שאם תזדמן לו סחורה לשכר, יהא מזומן לו, ע"כ), שנאמר וצרת הכסף בידך, ע"כ. והנה מימרא השניה של רבי יצחק פרש"י שהוא ענין שיהא מזומן לעשות סחורה, וצריך עיון קצת, דאם כן איך למדו את זה ממעות מעשר שני שאינם מזומנים לעשות סחורה איתם.

ויתכן שרבינו למד מזה כפשוטו, שיהיה ממשמש בהם בידו תמיד, עיין בספר חיי מוהר"ן אות תקמז. ואמר על עצמו, שכשהוא מוליך ממון אצלו בדרך, הוא מדקדק מאד לגנזו יפה בבגד שלו בתוך בית יד כנגד לבו, ושלא יהיה בו שום קרע ונקב. ואף על פי כן בכל עת שהוא בדרך, הוא ממשמש בכיסו בכל שעה אם יש אצלו הממון, ע"ש.

כא. כדרבי יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה.

מב. מאי הוה ליה למיעבד, אמר רבא א"ר יצחק אמר קרא וצרת הכסף בידך, אע"פ שצרורין יהיו בידך, ע"כ.

עיין חיי מוהר"ן תקמז: ואמר על עצמו שכשהוא מוליך ממון אצלו בדרך, הוא מדקדק מאד לגנזו יפה בבגד שלו בתוך בית יד כנגד לבו, ושלא יהיה בו שום קרע ונקב. ואף על פי כן בכל עת שהוא בדרך הוא ממשמש בכיסו בכל שעה אם יש אצלו הממון. ובכל עת שנזדמן שאחד מאנשי שלומנו נאבד אצלו איזה סך ממון בדרך, והיו באים בקבלנא לפניו, היה מבזה ומוכיח אותו מאד על זה על שלא נזדרז בשמירתו יפה, ע"כ.

הנה בגמרא מבואר שמן הסתם כל אדם עושה כמו שרבינו היה עושה. אלא שמאיזה טעם, כמה אנשים הפסיקו בזה, ולכאורה זה כאילו מטעם אמונה ובטחון ולא להיות חושב על ממון. ועל זה רבינו אמר שאלו חשבונות של שטות, ובודאי יש לאדם לנהוג כסתמא דגמרא.

החושב לשלח יד בפקדון: לק"מ סט דף פז..

מד. על כל דבר פשע בית שמאי אומרים מלמד שחייב על המחשבה כמעשה, ותוספות והרמב"ן הוכיחו מזה שצריך דיבור לא רק מחשבה. בתורה סו רבינו מביא מהזוהר (עיין אד"ז רצד) שכל המחשבות שיש לאדם, כלם באים בתוך הדבור, רחושי מרחשן שפותה, ואף שאין האדם מרגיש זאת, אף על פי כן הוא בדקות גדול וכו' עיין שם.

מד. פרק ד

משנה הזהב קונה את הכסף וכו'. עיין ליקוטי מוהר"ן סוף תורה כג – על פי הדברים האלה יבין המשכיל לפרש כלא סגיא דהזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה וכו' הנחשת קונה וכו'. והכלל מה שהוא מטבע ויוצא, חשוב מעות, עין שם כל הסגיא. וסגיא (מה:) אי מעות נקנה בחליפין. וסגיא (קידושין כח.) דכל הנעשה דמים באחר. הכל יבאר למשכיל על פי התורה הזאת עם עוד קצת הקדמות, עכ"ל.

ועיין בליקוטי הלכות יורה דעה א, הכשר כלים א:א עקר בחינת תאות ממון הוא חזק ביותר בהממון בעצמו שהן המטבעות וכו' וכו' מלבש שם בחינת הפנים, בחינת גונין עילאין פני הקדשה, בחינת פני העיר, תקון המטבע. וכן שם וכו' וכו' אחיזת הסטרא אחרא ביותר מאד, שזהו בחינת תאות ממון וכו' אנפין חשוכין. וזה בחינת מה שהעבודה זרה של כל אמה ואמה חקוקה על המטבע שלהם, כם שם נאחזין בחינת השבעים אנפין חשוכין, עכ"ל.

נח. במערבא במאי זהירי א"ל באחוורי אפי' וכו'. עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

הכלימה אזל סומקא ואתי חוורא: לק"מ כא:ז דף ל..

מפתחות:

אתתך גוצא גחין ולחוש: לק"מ מט:ה דף נח..

אייקרו לנשייכו כי היכי דתתעתרו: לק"מ סט דף פו.. שיחות הר"ן רסד.

נט. ובצלעי שמחו ונאספו קרעו ולא דמו (תהלים לה:טו) אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע גלוי וידוע לפניך שאם היו מקרעים בשרי לא היה דמי שותת לארץ. (פרש"י קרעו ולא דמו, אם קרעוני לא מצאו דם), ע"כ.

והנה קי"ל שדוד המלך לא חטא, ורק להורות שיש תשובה ליחיד. ומי ידע זאת יותר מדוד בעצמו, ואם כן, למה לא להתבייש מול המלעיגים בידעו צדקתו מול רשעות שלהם? אלא כך הדרך של הצדיקים אמיתים, כל פסולת שלהם (כמו שפירש רבינו בליקוטי מוהר"ן על עשירות של משה), ולוקחים כל הזדמנות לקבל מוסר ויראת שמים. ורבינו אמר שהוא נוהג בעקבות דוד המלך (בענין שברון לב והתבודדות), וכן מצינו ברבינו כמו שמובא בספר אבניה ברזל, שיחות וספורים מרבנו ז"ל אות ט, שרבינו בילדותו היה עושה כאילו הוא משחק עם הנערים הקטנים, ופעם אחת נתאכסן אצל חתנו אחד מתלמידי המגיד, וספר לפניו צערו שלקח לחתן נגד הבעל שם טוב, אבל אינו לומד כלל, ואפלו העברי בודאי שכח. ואמר הוארח שבודאי אינו כן, כי ירא לדבר על נכד הבעל שם טוב. וחותנו של רבנו ז"ל התוכח אתו, עד שאמר לו האורח אם כן אתן לו ליינען והתחיל לנסות את רבנו זצוק"ל בהמשנה (בבא קמא כא:) הכלב והגדי שקפצו מראש הגג, והתחיל רבנו ז"ל ואמר: הכל והגדי שקפצו מארש (סוג ריקוד, ועיין במקומו שהארכנו בנפלאות הפירוש הזה שהוא ממש מימות המשיח), ונתביש האורח הנ"ל מאד. ויאמר לו חותנו הלא אמרתי לכם שאפלו העברי שכח. ועם כל זה לא הקפיד על רבנו זצוק"ל לפני חותנו, מפני שהיה ירא לעשות איבה ושנאה לחותנו עליו, מחמת שהוא מזרע הבעל שם טוב. אבל אחר כך פגע ברבנו זצוק"ל תחת כתל הבית בהצנע, שאלו 'היתכן כזאת? הלא אתה נכד הבעל שם טוב ונכד רבי נחמן מהארידענקא! וחותנכם פזר לנדן סך רב מחמת היחוס, ואתה לא תלמד כלל עד שאפלו העברי שכחת'. ובתוך אלו הדברי נתן לו שני פעטש הכאות על הלחי. ורבנו ז"ל בכה הרבה ולא ענה אותו דבר, עיין שם כל הסיפור.

מפתחות:

מעשה דר' אליעזר הגדול בתנור של עכנאי: לקמ"ת ב:ו דף ד..

נט: עמד ר' יהושע ואמר אין משגיחין בבת קול. י"ל בזה את השבח שאמר עליו רבו רבן יוחנן בן זכאי, אשרי יולדתו. כי האשה היולדת על המשבר צועקת ע' קלין, ובודאי זה עושה רושם על הבן הנולד, וכיון שר' יהושע לא היה משגיח בבת קול, הרי שלא התפעל יותר מדי מהקולות.

סה. כל המלמד את בן ע"ה תורה אפי' הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו וכו'.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

צדיק ממנו בולע: לק"מ ח:ה דף י., כ:י דף כט..

בו תרמוש כל חיתו יער, אלו רשעים שבו שדומין לחיה שביער, פרש"י ז"ל אלו רשעים שבו, שמניחין להן יכולת להלך ברשעם ואין נפרעין מהם, ע"כ.

בספר שש"ק ב-קכ הביא שרבנו אמר: אף שהנכם אנשים כשרים, אבל לא לזאת התכונתי, התכונתי שיהיו לי אנשים כאלו, שינהמו להשם יתברך לילות שלמים כחיות ביער, ע"כ – ועיין שם הלשון ביידיש

רש"י ד"ה רדודי רדיד, תרגום (שמות לט) וירקעו את פחי, ורדידו, מותח חוטי נחושת וברזל לעשות מחטין, ואומנותו בלילה לפי שמושכו בכלי אומנותו בנקבים דקים זה דק מזה ואין קולו נשמע בלילה, ואפילו לא נשמע קול פטיש בביתו באותו לילה אין לך לתופסו על כך דלמא רדודי רדיד, עכ"ל.

ולכאורה לא כן פירש בפרשת תצוה עה"פ ועשו את האפוד זהב וכו' (שמות כח:ו) ז"ל היו מרדדין את הזהב כמין טסים דקין, וקצצין פתילים מהם וכו' וכו' וכן מפורש במס' יומא (עב.) ולמד מן המקרא הזה וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים לעשות וכו', ע"כ. היינו שהיו מכין את הזהב עד שהיה דק, ואז חותכים לפתילות.

ויש לחלק בין עשיית פתילות לבין עשיית מחטין.

פג-פד היסורין של ר' אלעזר ברבי שמעון – עיין מש"כ במסכת נדרים דף פט: בהספד על אחותי בת שבע רוזא ע"ה.

פד. אמרו לה שלהן (הבטן של נשות ראב"ש וריב"י) גדול משלנו.

עיין לעיל בברייתא דף עט: לרכוב עליה איש לא תרכב עליה אשה. ופירש ב'מתיבתא' שנשים כבדות מאנשים. ואילו ב'חברותא' פירש שאין נשים בקיאות כל כך ברכיבה.

הוה קא אזיל וקרע מאניה וקא בכי ואמר היכא את בר לקישא היכא את בר לקישא והוה קא צוח עד דשף דעתיה בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה.

עיין ספר המדות מריבה סג – אם אין לאדם חברים ואוהבים נח לו שימות.

מריבה קד – אין להתפלל על שום אדם שימות אפלו על מין, כי יותר טוב להרג אותם בידי אדם ולא בידי שמים, ע"כ.

צדיק קטז – לפעמים צריך לבקש רחמים על החולה שימות, ע"כ. והנה הר"ן בנדרים (מ. ד"ה אין) כתב שבמקום שאדם מצטער הרבה בחוליו ואינו יכול לחיות, צריך לבקש עליו רחמים שימות. וכאן האחרונים האריכו לברר אם יש ראיה לדבריו מהגמרא כאן. ולכאורה מזה שרבינו כתב דין זה בערך צדיק, יש ראיה שכוון יותר לסוגיא שלנו מדברי הר"ן. כי דוחק לפרש שזה כדברי הר"ן והורה דוקא להצדיק להתפלל על זה.

אלו שמקרבין בני אדם לעבודת הש"י: לק"מ יד:ג דף יח:.

שהתענה רב יוסף ל' יום שיתקיים לימודו וכו': לק"מ קי דף צט..

שר' זירא התענה כדי לשכוח תלמוד בבלי: לק"מ רמו דף קיו:.

אמר רבי חביבין יסורין – תכלת וארגמן, על פי לק"מ סד 'בא אל פרעה', עמ' שכו.

אמר רבי חביבין יסורין קבל עליה תליסר שני וכו' עלידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו וכו'.

הרי מבואר שהיסורין של רבי לא סתם באו כאשר קיבל עליה, אלא על ידי מעשה, עיין במפרשים.

וכעין זה לקמן פו. בפטירת רבה בר נחמני כאשר ברח מהשליח של המלך, והיה לומד תורה, והמתיבתא דרקיע רצו להעלות אותו להכריע, ושלחו המלאך המות וכו', ואז רבה בר נחמני בעצמו אמר תינח נפשיה דההוא גברא ולא ימסור בידא דמלכותא וכו' עיין שם.

ורואים שכמה סיבות באים כיחד כאשר מגיע הזמן, ולאו דוקא שרק דבר אחד פעל כל זה, אלא מכמה צדדים.

בענין קבלת יסורין והליכתן, יש לראות בזה איך שאין הרופאים באים בחשבון כלל.

כולהי שני יסורי דרבי לא איצטריך עלמא למיטרא.

בריש פרשת בחקתי, פסוק ד' – ונתתי גשמיכם בעתם, ופרש"י בשעה שאין דרך בני אדם לצאת, ע"ש. בעתם בגמטריא זו יסורי רבי ע"ה.

מפתחות:

גדולים מעשי חייא – תכלת וארגמן: על פי לק"מ כח 'בני לן ביתא', עמ' שכח. על פי לק"מ סד 'בא אל פרעה', עמ' שלא. על פי לק"מ נד 'ויהי מקץ', עמ' שלג.

פו. רבה בר נחמני אגב שמדא נח נפשיה, אכלו ביה קורצא בי מלכא וכו' שדרו פריסתקא דמלכא בתריה ולא אשכחיה, ערק ואזל מפומבדיתא לאקרא מאקרא לאגמא ומאגמא לשחין ומשחין לצריפא ומצריפא לעינא דמים ומעינא דמים לפומבדיתא וכו' ערק ואזיל לאגמא וכו'.

אם נמנה פומבדיתא פעמיים, אי נמי נמנה לעריקה הסופי, הרי ז' מקומות, ויש לומר כנגד מה דתנן שבעה סמנין מעבירין על הכתם, רק תפל ומי גריסין ומי רגלים ונתר ובורית קמוניא ואשלג, הטבילו ועשה על גביו טהרות העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר הרי זה צבע, הטהרות טהורות וכו' (נדה ט:ו), וכן בכיבוס נגע צרעת שעל הבגד (זבחים צה.). כי יש לראות בשניהם ג' הזכרות של מים, פומבדיתא – הפה של התעלה – כענין רוק תפל, אגמא ועינא דמים, כנגד מי גריסין ומי רגלים.

אלא קשה לפרש כן, כי שנינו (נדה ט:ז) העבירן שלא כסדרן או שהעביר שבעה סממנין כאחת לא עשה ולא כלום, ע"כ. ולפי מש"פ הרי לא ברח לעיירות כסדרן נגד בחינות הסממנין.

פו. קא מיפלגי במתיבתא דרקיע אם בהרת קודמת לשער לבן טמא ואם שער לבן קודם לבהרת טהור, ספק הקב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא, ואמרי מאן נוכח, נוכח רבה בר נחמני דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות שדרו שליחא בתריה לא הוה מצי מלאך המות למקרב ליה מדלא הוה קא פסיק פומיה מגרסיה, וכו' וכו' כי הוה קא ניחא נפשיה אמר טהור טהור יצאת בת קול ואמרה אשריך וכו'.

אע"פ שסתם רבה הוא רבה בר נחמני, טרח למיכתב כאן רבה בר נחמני, כי לקמן דף קיד.: רבה בר אבוה אמר לאליהו הנביא בארבעה לא מצינא בשיתא מצינא, שלא ידע אפילו הברייתות של סדר טהרות.

רש"י כז"ל טהור, לפי מה שכתוב בתורה, עכ"ל. ודבריו תמוהים מאד, מה כוונתו, מה רצה בזה. אחד פירש כמו שכתוב בתורה אחרי רבים להטות, ואחד פירוש שכתוב בתורה לטהרו או לטמאו וכו', ובאו כביכול לחלוק על הקב"ה מכח מה שכתוב בתורה. ועדיין הדבר תמוה מאד והעיקר חסר.

ובחמלת השם יתברך עלי נפל בדעתי דבר פשוט, ופלא בפשטותו, עד שהשתוממתי כמה עוורים אנחנו, ואין אנחנו יודעים כלום אפילו מה שלפני עינינו. כי 'בתורה' אותיות בהרת ו'. ושמא תאמר הוא אותיות בהרות, לשון רבים, גם זה מפורש במש"כ רש"י – כמו שכתוב בתורה, תזריע יג:לח בהרת בהרת, שאפילו בלשון רבים אין כתוב בו ו', ועל כל פנים מוכח שעיקר המילה היא בהר, ולכן בלשון רבים הוא בהרות. בהר אותיות רבה בר נחמני שנח נפשיה בטהרו ספקו. והרי 'בתורה' עם הוספת אות א' (כמו שרש"י כתב בכמה מקומות חסר א' מהתיבה) אותיות אות רבה. אות בשמיה.

והתורה נקראת עז כמש"כ (תהלים כט) ה' עז לעמו יתן (וכמו שפרש"י וכן בזבחים קטז) כי אי אפשר לבוא אל התורה כי אם על ידי עזות דקדשה (ליקוטי מוהר"ן ל), וזה השם רבה, וכן ההתפארות שלו – אני יחיד בנגעים, אף על פי שהנגעים באים על גסות הרוח ר"ל, ועזה לקה בצרעת. וכל מעשה בריחתו ותפיסתו של רבה על ידי לשון הרע שהלשינו עליו.

וזמש"כ בתהלים נט:ח- הנה יביעון (בגמטריא בן פו"י) בפיהם חרבות בשפתותיהם וכו' (פסוק ט) ואתה ה' תשחק למו, בחי' שוחקין מן ופרנסה, שעל זה הלשינו שהוא מחסר מכרגא דמלכא, והרי ה' יתברך הוא שמשפיע הפרנסה. עזו אליך אשמרה, עז של המלשינים כנ"ל מזה אשמרה כנ"ל שצריכים לשמור מנגע צרעת כנ"ל. כי אלקים משגבי. כ-י' אלקים, בחי' שם פו"י כנ"ל, עשרה פעמים שם אלקים. משגבי, משגב בגמטריא שמדא, כמו דתנינן כאן רבה בר נחמני אגב שמדא נח נפשיה. אבל לא ניתן בידיהם כמסופר – תינח נפשיה דההוא גברא ולא ימסר בידא דמלכותא, ולכן השם יתברך משגב שלו, הוה אומר, משגבי. וכן הראשי תיבות של, עזי אליך אשמרה כי, עם הד' אותיות בגמטריא פו"י, וכן הסופי תיבות של, אליך אשמרה כי אלקים משגבי ע"ה בגמטריא פו"י. וכן תמצא בראשי וסופי תיבות של סוף המזמור, עזי אליך אזמרה כי אלקים משגבי אלקי חסדי. והרי בסוף כתוב עזי, היינו העזות דקדושה שלו כנ"ל, וזה בהיותו משתמש עם העז ללמוד תורה, וזה ענין הפסוקים שם בסוף המזמור, ואני אשיר עזך וארנן לבקר חסדך כי הייתא משגב לי ומנוס ביום צרי לי, עזי אליך אזמרה, רינא וזמרה של תורה.

ובפסוקים יא-יב אלקים יראני בשררי, אל תהרגם פן ישכחו וכו', י"ל רמז להפריסתקא שלקה בזוגות ונטה למות, וריפא אותו.

ויסובבו עיר, כנגד זה רבה עשה סיבוב עיירות וחזר לפומבדיתא.

פסוק יב – אל תהרגם פן ישכחו עמי הנעימו בחילך והורידמו מגננו אדנ-י, רמז למה שהפריסתקא אמר, אי מקטל קטלו לההוא גברא לא מגלינא ואי נגידי מנגדין ליה מגילנא.

פסוק יג – חטאת פימו, אותיות פו"י-ם.

אלקים משגבי, בגמטריא טהור טהור ע"ה.

ב"ה ארחיב קצת בענין – אבל לא זכיתי להשלים. ו' הוא השער כמו שמצינו בכמה וכמה מקומות בזוהר ובכתבי האריז"ל. תורה, אותיות טהור, בחילוף הת' והט' באותיות דטלנ"ת של השינים (בשינים בגמטריא בי"ת). והרי הו' בצורה בתוך התורה, ספק בא מקודם או מאחרה. הרי ספ"ק מלפני וספ"ק מאחרי, הו' באמצע, זה חצי ספ"ק, סה"כ ספק ספק וחצי ספק, בגמטריא ת"ר, שהו' באמצע. וכן ת"ר בגמטריא פעמיים ערל, כל גוים ערלים ובפרט הפלשתים, הפלשתי הערל. וזה רו"ת נגד ערפה. וזה ענין השם הנ"ו של ע"ב שמות – פו"י (ע"ה בגמטריא נבל"ה, כי כן אומרים על דבר נבלה – פו"י. והרי מעשה זה נמצא בדף פו). ויש כמה רמזים איך השם הזה מורה על נגע צרעת. כי שומר פי"ו ולשונו שומר מצרות נפשו, אל תקרי צרות אלא צרעת [ההבדל בין אדם, שהוא בגמטריא תר"ה לשם אדנ"י, הוא שמ"ר – בחי' פו"י, פ' פעמים ו', ו' פעמים י', וזה מש"כ (דברים כד:ח) השמר בנגע הצרעת. אדנ"י הוא הדיבור כמו שכתוב אדנ"י שפתי תפתח, והאדם נקרא על שם הדיבור]. כי צרעת בא על הגוף דייקא על עור הבשר – משכא דחויא. והרי אות י' מתחלף באות ג' באותיות אח"ס בט"ע גי"פ, והרי פו"י נעשה גו"ף. ועוד פו"י בגמטריא גופו ע"ה כמו דתנא במסכת אבות פ"ד המכבד את התורה גופו מכבד, גו"פ פעמים ו', עם מכב"ד, בגמטריא ת"ר. [והנה אותיות גי"ף, כולם בבחינת קומה שלמה, בבחינת ברכה המשולשת בתורה (כי האלף בית הזה מחולק ג' ג', וזה בחי' אורייתא תליתא בכל מיני שילוש, במסכת שבת פח. ור' שמשון חידש, בר-כה משולשת, ב"ר ג' פעמים בגמטריא תו"ר, כ"ה ג' פעמים בגמטריא ע"ה, והרי, תרועה, וזה בחי' קול שופר היוצא מגופא שפירא, עיין ליקוטי מוהר"ן תנינא פג). כי ג' הם חסד דין ורחמים, והרמח"ל כותב שאלו הג' כולל הכל, רק שאחר כך נבנה מהם כל הי' ספירות, ומפרש את זה באריכות, הרי ג' וי' שיעור קומה שלמה. וכן פ'ה הוא קומת אדם, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה עז.]. פ"ו, שהוא בגמטריא אלקים, פעמים י', הרי שיעור קומה שלמה של י' שמות אלקים, בגמטריא פלשתים, כמו שהבאתי במקומו. פ' פעמים ו' עם ו' פעמים יו"ד בגמטריא ת"ר. פו"י הוא השם הנ"ו, פרשת תזריע ומצורע הם פרשיות כז וכ"ח, ביחד עם הכולל בגמטריא נו. גם פו"י נוטריקון פרשה וו יאד, בגמטריא כז, שהוא פרשת תזריע. וכן תזריע, אותיות ת"ר עי"ז – בגמטריא פו"י עם הכולל.

ות"ר שייך גם לענין לשון הרע, כי תר לשון התייר הגדול, לתור, לשון של רכילות כמו שפירש רש"י ענין של רכילות. ולכן המצורע מביא תור לכפרה.

פו: אמר רבי יוחנן מובחר שבהמות שור מובחר שבעופות תרנגולת.

הנה במרכבה יש שור ונשר, אז שפיר רואים שמובחר שבהמות שור, אבל קשה איך תרנגולת מובחר שבהמות ולא תהיה במרכבה אלא הנשר [ואכן רש"י פירש שכל ענין הגמרא כאן הוא לענין אכילה]. וכמדמני שהרמ"ע מפאנו כבר האריך בענין זה, ואיך תהיה אריה ונשר בהמות טמאות במרכבה.

וכן רוב הזווגים בעולמות העליונים באין אחים ואחות ושאר קרובים שנחשבים עריות בעולם הזה. והא גופא גרמא שחטאו דורות הראשונים בעריות כי נתאוו לדרך האורות העליונים. וכתוב בספרים שהאיסור בעולם הזה הוא שלא להשתמש בשרביט המלך.

עד שיכניס כמכחול בשפופרת ובפרש"י ובוציאין מן הכחול במכחול ומעביר על העין ע"כ.

לא חסר דוגמאות של הכנסת דבר לתוך דבר [ולשון הרמח"ל שצטטתי לקמן – כל מקום שיש בקיעת הפנימיות, סודו היא היסוד של הזכר הבוקע היסוד של הנוקבא, ע"כ]. והטעם שתפסו חז"ל בכל הש"ס דוגמא זו, י"ל כי כל זווג הוא תחת פקיחת העין, עיין בספר אדיר במרום רפד-ה (הוצאת ספינר, וכן בעמ' ס). ובדבר הזה אין לנו אפשרות בעולם הזה להתדמות לעליונים, כי אסור להסתכל, ולכאורה זה כמו איסור עריות שנתנו טעם שזה איסור להשתמש בשרביט של מלך. וצ"ע אם צדיקים גדולים כמו אברהם אבינו שלא חש אפילו להתפיס בברית מילה (ולא כרבי יהודה הנשיא שאפילו לא הסתכל במילה שלו), היו יכולים גם להסתכל בשעת מעשה להשלים הזווג כראוי, ולכאורה אין שייך היתר של בעבידתיה טריד או היתר של שעת סכנה ופחד שאז כל אחד מותר לאחוז באמה להשתין, כי כאן אפילו שמותר להרהר באשתו אסור להסתכל. ולכאורה יעקב אבינו שחקוק על כסא הכבוד, הרי הוא בדרגה כזו שהנשר והאריה הם המובחרים אפילו שהם טמאים לתחתונים (עיין לעיל פו:). ולכן יש לומר שלא היה חושש מלקחת אחיות, כי על כרחך כך ראוי לנהוג כשאר פינות המרכבה. וכן בהסתכלות זו.

[ואולי ענין ספירת מנין אנשים הוא גם כן מהדברים השייכים רק למעלה, כי כן דרכו יתברך כמו שכתוב המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא (ישעיה מ:ו, ועיין רש"י שמות א:ד), ולנו אסור].

שוב נזכרתי מה שמסופר בעת המחלקת על ר' לוי יצחק מברדיטשיב והוא רצה להתווכח עם המתנגדים לבאר להם הכל, אז מעריציו אמרו לו לחדול כי לא יפעל ולא יצליח, ואמרו לו מה יענה להם כאשר יטענו שהוא עובר על ההלכה כאשר הוא מתפלל שמונה עשרה עם עינים פתוחות, והוא תמה עליהם וענה, הרי אינו רואה כלום, ואמרו לו שהמתנגדים לא יקבלו את זה וילעגו על זה, וכן על הכל.

והנה כבר כתבנו שיש זווג לרע. ובודאי אי אפשר שתשלוט בזה עינא פקיחא דא"א שכולו טוב. אולי זה הענין של סמוי עיניו של צדקיהו, שהוא נקם שאינו בברית (רש"י פרשת בחקתי פסוק כה).

שוב ראיתי בספר ניצוצי שמשון ריש משלי, שיש שני קליפות הטומאה הנקראים 'רמך (-בלשון ערבי קורין לסוסיא נקבה רמך, בגמטריא עין עין) כחל (-פרד, שווים במספר קטן. אבל החיד"א כתב שבלשון ערבי שלהם קורין לסוסים כחלי)', והם הממונים על הזנות, להעניש הבא על אשת איש. וכו' וכו' דע שהשם 'נוהר' ממונה הוא להכניע שני הקליפות הנ"ל וכו' וכו' יכוין בתפילתו באמרו הויה' המחזיר' שכינתו' לציון', בסופי תיבות 'נוהר', שנרמז בו אותו השם ששולט עליהם. סוד (בראשית ב:י) ונהר יוצא מעדן וגו', וינצל בסופו מהם, ע"כ.

ורואים מזה עוד הפעם 'כחל' שייך לזנות, והעיקר להביא נהורא לעינים, ותחזינה עינינו וכו'.

וכתב שם שאותיות 'רמך כחל' הם אותיות 'ככר לחם', כענין הפסוק שם במשלי, כי בעד אשה זונה עד ככר לחם. וגם זה שייך לראיה בעינים, כמו שכתוב (משלי כ:יג) אל תאהב שנה פן תורש פקח עיניך שבע לחם, ורועה זונות יאבד הון, [והביא שם מספר אמרי נועם, דזיקוב, שקשר הענין גם כן לשינה, וכתב 'הנחשלים' אותיות לחם שינה].

צא: - משנה ז:ד רמז שהרוצה שרבינו יחזיר לו כל אבדותיו, שילך ויחזור לילך תמיד לאומן, ממשנה בבבא מציעא: אֲבָל מִשּׁוּם הָשֵׁב אֲבֵדָה לַבְּעָלִים אָמְרוּ, פּוֹעֲלִים אוֹכְלִין בַּהֲלִיכָתָן מֵאֹמֶן לְאֹמֶן.

קה: אסברה לך בשני דרבי יוחנן הוה שמינה ארעא בשני דרבי אמי הוה כחישא ארעא.

כתיב בקהלת ז:י אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה [ועיין בספר ניצוצי שמשון שפירש מה שפירש, ודבריו צריכים ביאור, כי פירש מבינה עד אל"ה – מחסד עד מלכות, והרי זה שמונה ימים, והרי חסד הוא היומא דאזל עם כלהו יומין, וכן צ"ב מה שכתב שחסד הוא שורש החכמה מה כוונתו בזה, ובזוהר כמה פעמים א-ל שהוא חסד, נהירו דחכמה, וכעת אכמ"ל. ועכ"פ לפי דבריו שא-ל הוא חסד וחכמה, כן יש לפרש 'אל' תאמר, רמז לזה], ועיין בפרש"י שם כי הכל לפי זכות הדורות. ועיין בסוף שיחות הר"ן אות שח, שאין מקרא הזה יוצא מדי פשוטו, ובאמת אנו רואים שבכל פעם העולם נתעשר יותר עיין שם, ויש ליישב הגמרא וכן מצינו הרבה כמוהו. וכן היום האינפלציא עלה מאד, ועם כל זה ניתן לאמר שאף על פי כן רמת חיים עוד עולה ועולה ברוך השם. [ולכאורה זמני המלחמות וכדומה אינם עולים מן המנין, וכבר הקשו מהשואה וע"ש במקומו].

קו: נהר מלכא סבא לא עביד דמיסכר מכת מדינה היא!

קז. ר' יוחנן לא אמר הכי אלא ברוך אתה בעיר שיהא בית הכסא סמוך לשולחנך אבל בית הכנסת לא, ורבי יוחנן לטעמיה דאמר שכר פסיעות יש, ע"כ.

רבי יוחנן לטעמיה נמצא במסכת סוכה כב. קיבול שכר מאלמנה דההיא אלמנה דהואי בי כנישתא בשיבבותה, כל יומא הות אתיא ומצלה בי מדרשיה דר' יוחנן, אמר לה בתי לא בית הכנסת בשיבבותך, אמרה ליה, רבי ולא שכר פסיעות יש לי, ע"כ.

הנה האלמנה היתה לה בית הכנסת במקומה, רק העדיפה ללכת לבית הכנסת של רבי יוחנן ולקבל שכר פסיעות על זה. ותימה גדולה איך ללמוד מזה שעדיף לחיות רחוק מבית הכנסת. ונראה לי שבאמת אילולא דברי רבי יוחנן כאן, לא היינו למדים, רק לאחר שדרש כן הגמרא קבעה שזה לשיטתיה בזה.

ונלע"ד שגם לפי רבי יוחנן כאן שלא רואה עדיפות להיות קרוב לבית הכנסת, הני מילי בית הכנסת, שהתפילה בחי' אין סוף ואין המקום תופסת קדושתה, אבל בודאי עדיף להיות קרוב לבית המדרש [אף על פי שבודאי יש קדושה לבית הכנסת, אותה קדושה הוא מחמת שהוא מקודש לדבר מצוה ובצירוף אגודת הרבים לכך. ובזה כל אדם יכול להשתייך לבית הכנסת רחוקה]. ולפי זה מובן מאליו, שאם האלמנה היתה גרה בשכונת ר' יוחנן, בודאי לא תלכי לבית הכנסת הרחוקה ולעזוב את ר' יוחנן, שאין שכר פסיעות שוה להתרחקות מהצדיק. וכן לענין אומן, בודאי זה טענה של שטות לא להביא את רבינו לארץ ישראל כדי לחייב אנשים לקבל שכר פסיעות, חוץ ממה שמפסידים רובם שישארו ריק מכל וכל רחמנא ליצלן.

והשתא דאתית להכי נראה שגם לפי הסוגיא דבבא מציעא אין לגור רחוק מבית הכנסת כדי לקבל שכר פסיעות, אלא כמבואר במסכת סוכה כנ"ל. שבאמת רואים שהגמרא לא דרשה בענין ברוך על בית המדרש, ועל כרחך הדרשה שייך לאותן דברים המוכרחים ועצמיים להבן אדם, כדאיתא במסכת שבת פט: דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל ודבית הכסא. והדרשה הוא ברוך אתה, שהברוך שאתה מברך בתפילות בבית הכנסת תהיה בעיר, (ואע"פ שגם תורה מכונה ברוך, כמו שכתב רבינו בליקוטי מוהר"ן על הפסוק יברכנו אלקים, כאן מדובר בתפלה כנ"ל), ואילו רבי יוחנן סבר שהתפילות על ידי שיצאו לרחוק להתפלל עדיף, ועם כל זה על המתפללים ועל אותה העיר יש להם לקבוע בית הכנסת, אלא שהברכה תהיה מצויה ביותר ממרחק.

ובענין שכר פסיעות נראה לע"ד, על פי סיפור ידוע, שכחתי בדיוק השמות אז אכתוב הכל סתם, שהיה כולל לתלמידי חכמים מצויינים בקבלה, ועשיר אחד שהיה מחזיק את הכולל חזר מנסיעה ארוכה באמצע החורף, ואמר להתלמידי חכמים תראה כמה יגיעות וטרחה היתה לי ואילו אתם יושבים כאן במנוחה ושלוה. אז ענה לו אחד מהתלמידי חכמים, לפי דבריך הרי הסוסים של העגלה שלקחו אותך עוד הרבה יותר חשובים מכולנו. ובזה מבואר שבודאי עיקר ההכנה והטרחה והיגיעה הוא במחשבה. וגם אדם שגר ליד הבית הכנסת ממש, יכול לקבל שכר פסיעות הליכה לבית הכנסת הרבה יותר לאין שיעור מזה שהולך כמה שעות ברגל, כפי מה שיכין עצמו במחשבה להליכתו, וידוע כמה כוונות בזה, ויכולים להוסיף מדיליה באהבה ויראה וכו'.

קז: דאמר מר צואת החוטם וצואת האוזן רובן קשה ומיעוטן יפה.

והרמ"א באורח חיים צב:ז הביא המהרי"ל להלכה לא לנגוע בצואת האזן והאף כי אם על ידי בגד בשעה שעומדים בתפלה או עוסק בתורה. ולכאורה משום שקראן הגמרא צואה. ואיתא במדרש (קהלת ב:א:יא) א"ר לוי בר חיתא מלך בשר ודם בונה פלטין אם נתן ביבה על פתחה אינה נאה ואינה משובחת, אלא הקב"ה ברא את האדם ונתן ביבו על פתחו, ואיזה זה, זה בית חוטמו והוא נואו והוא שבחו, ע"כ. ויש הרבה דעות ומדרגות בדעות בזה, כי הספר חסידים כתב שאין צריך נטילת ידים רק קינוח. ואין להאריך. ודעת הגר"א להקל, שעל כרחך אין דינם כצואה ממש, דאם כן היה צריך להרחיק מהם כמו מצואה. - - ובעיקר כתבתי את זה להראות שיש כל מיני דרגות של צואה, עיין בליקוטי מוהר"ן תנינא לז שבנים שנולדו שלא בקדשה הם בחי' עוללים- - טינוף ולכלוך.

ובגיטין ע. שמונה רובן קשה ומיעוטן יפה ואלו הן דרך ודרך ארץ עושר ומלאכה יין ושינה חמין והקזת דם. ובמסכת ברכות לד. שלשה רובן קשה ומיעוטן יפה ואלו הן שאור ומלח וסרבנות. וראיתי שחלק ביניהם כי בגיטין לרפואת הגוף. ומה שלא נחשבו צואת החוטם והאף, נראה ליישב בפשטות כי באלו גם מיעוטן שיפה לתכלית שיפה, אבל הם בעצמם אינם יפים, והרי צריכים לנקות הידים בנגיעתם. ועוד הקשו מהכתוב במשלי (כה:כז) אכול דבש הרבות לא טוב, ופירש במצודת דוד, כי מיעוטו יפה ורובו קשה. ולכאורה המצודות סתם תפס לשון הגמרא, כי אינו דומה, כי אין ענין לאכול דוקא קצת דבש, אלא שלא תאכל יותר מהראוי, מה שאין כן בכל הנ"ל יש ענין שיהיה קצת מהם.

קז: והסיר ה' ממך כל חולי (דברים ז:טו) וכו'

ר' חנינא אמר זו צינא וכו', י"ל שדרש חולי לשון ויאבל חל וחומה (איכה ב:ח), והוא כמו צנה וסחרה.

ר' יוסי בר חנינא אמר זו צואה דאמר מר צואת החוטם וצואת האזן רובן קשה, ע"כ. נראה שדרש חולי, מלשון חלולין חלולין.

ואמרו רבנן השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה, א"ל דכתיב לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש וכו'.

בפשטות לא ראי זה כראי זה, בקיץ צריכים לממהר לאכול קודם שחום השמש יתגבר, ובחורף לממהר לאכול כדי לאזור כח נגד הקרירות, אבל היום הולך ומתחמם.

אכן המהרש"א כתב שבטבע הבריאה בזמן שהשמש עולה בבוקר בעונת החורף אז הקור חזק ביותר, נמצא שהשמש אף גורמת לצינת החורף, וכתב כן ליישב איך יש ראיה מהפסוק הנ"ל להשכם לאכול בחורף.

והנה בשיר המעלות אומרים, יומם השמש לא יככה וירח בלילה, ואיך הירח מכה בלילה שצריכים להתפלל על זה, ולכאורה הפשטות הוא שמתפללים שיהיה אור הירח בלילה, ולא ראי זה, יומם השמש לא יככה – להנצל מחום השמש, כראוי זה, וירח בלילה – שמבקשים שיהיה ירח. ולכאורה יכולים לפרש כן גם בפסוק הנ"ל לא יכם שרב ושמש, לא יכם שרב, ושיהיה שמש.

קז: ת"ר י"ג דברים נאמרו בפת שחרית וכו' ונזקק לאשתו ואינו מתאוה לאשה אחרת.

והנה בסנהדרין קז. השם יתברך הודיע את דוד המלך שינסה אותו בדבר ערוה, מיד 'ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו וגו'' (-משמע ששכב ביום), אמר רב יהודה, שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום, ונתעלמה ממנו הלכה, אבר קטן יש באדם משביעו רעב וכו' עיין שם.

הרי דוד המלך עשה בדיוק כעצת הגמרא כאן, ליזקק לאשתו אפילו ביום כדי שינצל מנסיון. ובפשטות יש ליישב שהגמרא לפנינו מדבר בסתם על איש שמזקק לאשתו קצת, ולא בא למלאות כל תאוותו רק ליתן לה נייחא, ואילו דוד המלך פקד כל נשותיו על דרך להשביע תאוותו, ובזה טעה.

קיא:

רש"י ד"ה אביון ז"ל מעונה מעני, ולשון אביון האובה ואינו משיג מה שנפשו מתאוה לכל טוב, ואשמעינן קרא דעני קודם לאביון משום דעני כסיף למיתבעיה אף על גב דצריך אבל אביון הורגל לבושת ולא כסיף למיתבעיה, עכ"ל. אין לי מה להוסיף, רק להדגיש את הפלא כאן, שאע"פ שהאביון יותר גרוע וירוד מהעני, כיון שכאילו הוא מיואש לגמרי, שכבר אין לו בושה ממצבו, לא נותנים לו קדימה מסתם ענין שעדיין לא מיואש. ורואים כמה גנותה של יאוש. ולזאת אמר רבינו הקדוש, אין יאוש בעולם, ראשי תיבות אבי-ון, שאפילו במצב של אביון, אין יאוש בעולם כלל.

והנה בתהלים עב, כי יציל אביון משוע (-שזועק) ועני ואין עוזר לו. שוב רואים שרק אביון שצועק יזכה שיפנו אליו להצילו, מה שאין כן עני סתם שאין עוזר לו, יפנו להצילו.

בבא בתרא

בתרא בא"ת ב"ש (בתרא, אותיות א"ת ב"ר), שאגת, בגמטריא רבי נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

משנה ריש מסכת. דף ב. (ונמצא בחק לישראל, פרשת כי תשא, יום רביעי).

השתפין (בגמטריא: נ נח נחמ נחמן נ נח נחמ נחמן מאומן) שרצו לעשות מחצה בחצר, בונין את הכתל באמצע (אותיות היסוד: אתצ, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן). מקום שנהגו לבנות גויל, גזית, כפיסין, לבנים, בונים, הכל כמנהג המדינה. בגויל, זה נותן שלשה טפחים, וזה נותן שלשה טפחים. בגזית, זה נותן טפחים ומחצה, וזה נותן טפחים ומחצה. בכפיסין, זה נותן טפחים, וזה נותן טפחים. בלבנים, זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה. לפיכך אם נפל הכתל המקום והאבנים של שניהם, ע"כ.

השתפין, זה בחי' השם יתברך והצדיק, ששמו משותף בשם השם כמובא בדברי רבינו (תורה סז, ובאמת כל הלומד תורה לשמה נעשה שותף להש"י בבריאת העולם, ולאמר לציון עמי אתה א”ת עמי אלא עמי, וכן בקידוש ליל שבת, ועוד), ולקמן (בבא בתרא דף עה:) א"ר שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן ג' נקראו על שמו של הקב"ה ואלו הן צדיקים ומשיח וירושלים. והנה שלמה המלך היה צדיק והיה גם כן משיח השם, משוח למלך. ולכן א"ש ששמו מרומז פה בראשי תיבות של המשנה, ה'שתפין ש'רצו ל'עשות מ'חצה. והנה בסופי תיבות, שרצו' לעשות' מחצה' בחצר' – תורה. והענין, כי מצינו במסכת יבמות (דף כא.) ז"ל רב יהודה אמר מהכא (קהלת יב) אזן וחקר תקן משלים הרבה, ואמר עולא אמר רבי אלעזר קודם שבא שלמה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים עד שבא שלמה ועשה לה אזנים, הרי שהתורה הקדושה ממש נשלמה על ידי שלמה המלך בענין זה, ובודאי זה שייך לבבא בתרא, השער האחרון, שמתחיל בשער הראשון, בבא קמא, עם המזיקים להבדל מהם, ושוב ברכישת הנכסים ושמירתן, ומסיים בעריכת הנכסים, כמובא בלקוטי מוהר"ן (תורה ז) מהמכילתא, ז"ל יכול יהיו התלמידים לומדים ואינם מבינים, תלמוד לומר אשר תשים לפניהם, ערכם לפניהם כשלחן ערוך, ע"כ. ובכלל העריכה זה הגדרים והסייגים שעשה. ובעיקר, נטילת ידים, עירובין, ושניות.

הרי שמשנתינו מרמז לנו על מי שרוצה ללכת בדרך של שלמה המלך להיות שתף להשי"ת בעשיית גדרים, שרוצה לעשות מחצה בחצר, חצר זה בחינת הבטן (כן מפורש בחידוש ר' משה דוד וואלי לפרשת תרומה), ששם נעשים הבירורים, שדוחים את הג' קליפות קשות לגמרי, ובקליפת נגה שם יש מקום לעשות גדרים לקדש במה שמותר. (חצר, ח"צ בא"ת ב"ש – ס"ה, סהר. וכן אם תקח מחצה מ"חצר" נשארת ב"קצה", בהתחלת גבול הקדושה, כמובא שקצ"ה זה ג' פעמים אדנ"י).

בונין את הכתל באמצע, הכתל, שינה המשנה מלומר סתם מחיצה, אלא כותל, שהוא תל שהכל פונים בה, בגוונים של שם השם – כ"ו, כמבואר בתורה כה. שהוא הענין לצאת מהדמיונות שזה עיקר הס"א כידוע.

באמצע, זה בחי' השמחה כמבואר בלקוטי מוהר"ן (תורה כד) שאי אפשר להשיג אור אין סוף שהוא אמצע דעלמא רק על ידי שמחה, שהעיקר בעשיית גדרים שלא תגרום ח"ו לעצבות ומרה שחורה, וזה מעיקר חכמת שלמה, כמבאור בלקוטי מוהר"ן (ל:ד) שחכמה שלמה תלוי על יציאה מהעצבות והחשך של תאוות ממון, שעל ידי זה זוכים לאור הפנים של חכמה.

מקום שנהגו לבנות וכו' הכל כמנהג המדינה, התחיל במקום שנהגו וסיים במנהג המדינה, ונראה שמקום שנהגו, זה ענין של עבודת השם יתברך שהוא יתברך מקומו של העולם, ומנהג המדינה זה מרמז על המחשבות זרות, והכל כמנהג המדינה, דהיינו איפה שרואים שמתגברים המחשבות זרות, ידוע ששם המקום צריכים למסור את הנפש בעבודת השם, כמבואר בלקוטי מוהר"ן (תורה כו).

וענין הששה טפחים לכותל לכאו' הוא ענין שלמות תקון הברית כמבואר בלקוטי מוהר"ן בסוד כוונת המילה (תורה סג) שלצדיק יש ששה כנפים המכונים טפחים ע"ש. וזה נותן שלשה וזה נותן שלושה, כי כך הוא הקדושה, תחלתו השתדלות וסופו מתנה (מסילת ישרים פרק כו), שהאדם מקדש את עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה (מדרש רבה פרשת נשא י') הנאמר על הנזיר (שעשה גדר להזיר, וגם התורה עשו לו גדרים כדלקמן).

והארבע דרגות בענין האבנים (ועיקר אבנים זה אותיות התפלה בחי' אש”ת, אבנים שלמות תבנה, אדנ”י שפתי תפתח), נראה שזה הארבע מדרגות במדת הנקיות, שהוא השמירה על המצוה בתכלית השלמות, ודוקא בענין המדה הזו המסילת ישרים (פרק יא) מסביר איך שהתורה הקדושה בעצמה עשה גדירה וסייג להנזיר של יכשל בענבים, ועל כן שפיר יש לומר שעיקר הענין של גדרים בכלל, שייך למדת הנקיות. ובמדת הנקיות (פרק י) הרמח"ל מביא מחז"ל (מדרש רבה, וזהר) מענין הד' מלכים, דוד אסא יהושפט וחזקיה, מאן דשאיל דא לא שאיל דא, שדוד שהיה נזהר לגמרי היה שואל מהש"י ארדוף אויבי ואשיגם וכו' (והרמח”ל מביא את הפסוק של ארחץ בנקיון כפי, שהוא ממש ענין של נטילת ידים), ואסף לא היה שומר כל כך ועל כן פחד קצת וביקש רק לרדוף, ויהושפט ביקש שרק ישיר, וחזקיה בקש שלא יעשה כלום רק ישכב, והשם יתברך שלך מלאכים שרדף האויב והרגם.

אם נפל הכתל המקום והאבנים של שניהם, י"ל שזה הענין המבואר בתורה כה, שכל פעם שעולים למדרגה חדשה הקליפות והדמיונות מתגברים מחדש, בין לזה העליון, ובין לזה שלמטה ממנו שהרים את העליון בהכנסו הוא התחתון למקומו של העליון, שוב מתעוררים מחדש אותן הקליפות והדמיונות השייכים לאותה המדרגה, אע"פ שהראשון כבר הכניע אותם, חוזרים ונעורים. אז אם נפל הכותל, דהיינו התיקון להדמיונות כמבואר שם, וזה על ידי שחזרו ונעורו על ידי שמי שהוא חדש עלה לאותה המדרגה, אז שניהם, יש להם לשוב לתקן את הכותל.

ג: הורדס הרס בית המקדש השני ובנה אותה חזרה. והיא הבית האחרון (וכבר פירשו המפרשים שאחרון אין מונע שיהיה עוד אחרון אחריו, וכמו בהעמדת האמהות לקראת עשו הרשע). ובזה יש קיום קצת להרעיון שהג' בבות כנגד הג' בתי מקדש. (ולמדנו זאת תוך י' ימים שהרסו הבתי כנסיות ומדרשות אצל רבי עקיבא והרמח"ל תשפ"ד, ואולי זה היה מותר מטעם תיוהא, כי המכבי אש טענו שהיו מסוכנות. וניכר ההשגחה שטרם שהגענו להלכות שכנים וחזקת הבתים, שהייתי צריך לעשות מחאה וכו', נתעקרו).

ד. בבא בן בוטא יעץ את הורדוס לבנות בית המקדש מחדש. וזה היה דרך תשובה אחר שהרג החכמים. וקשה שהרי דוד המלך לא היה יכול לבנות בית המקדש מחמת שכל הנפשות שהרג, והוא הרג בדין ובצדק כמצוה, ועם כל זה לא היה יכול לבנות בית המקדש מחמת זה. וצריכים לאמר, ששאני התחלת הבנין, מה שאין כן לאחר שכבר נבנה וקיים.

אמרי אינשי ארבעה לצלא ארבעה לצללא, ופירוש צלא, רצען, שעושה מנעלים. והרי צלא לשון של תפילה. ובזה מובן יותר האמור אצל חנוך שהיה תופר מנעלים ועל כל תפירה היא אומר בשכמל"ו (הובא בילקוט ראובני בשם עשרה מאמרות, ובעוד מקומות). וכן בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מעשה מחכם ותם, שהתם היה עושה נעלים, ורבינו בעצמו גילה הרמז בזה שזה ענין של תפילות.

ה. לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים, פרש"י מחוקק, שררה מועטת, ע"כ.

ק"ק כי בישעיה (לג:כב) כתיב, כי ה' שפטנו י' מחקקנו י' מלכנו הוא יושיענו, ולאחר שכתב שפט שהוא שררה גדולה, איך יבוא לשון מחוקק שהוא שררה מועטת. וי"ל שעל כל פנים ענין של מחקק שונה מענין של השררה הגדולה.

ה: אבוה דההוא גברא גבה עינים הוה, פרש"י הלך אחר עיניו, ע"כ. בכל מקום מצינו גבה עינים ענין של גאוה, ומצינו שעל ידי גאוה נופל לנאוף ר"ל.

ז: ההוא חסידא דהוה רגיל אליהו דהוה משתעי בהדיה, עבד בית שער ותו לא משתעי בהדיה, פירש רש"י ז"ל לפי שמפסיק בעניים הצועקין ואין קולם נשמע, עכ"ל.

וקצת קשה דשנינן במסכת שבת נה. רב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל, אתא ההיא איתתא, וקא צווחה קמיה, ולא הוה משגח בה, אמר ליה (רב יהודה) לא סבר ליה מר, אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה, אמר ליה, שיננא רישיך (-רבך, כלומר אני) בקרירי (-שאינו נכוה ונענש), רישא דרישך (-מר עוקבא, שהוא רבו של רבך) בחמימי, דהא יתיב מר עוקבא אב בית דין, דכתיב, בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט וכו' עיין שם.

אכן באמת המאירי שם כבר כתב שגם אחרים צריכים לשמוע אלא שעונשם קל, וכן תוספות לקמן י: כתוב ששמואל קיבל עונש על מעשה זה, עיין שם.

וגם יש לחלק בעוד דרכים פשוטים, שסוגיין על צעקה בשביל צדקה וכדומה, שודאי כל אחד חייב בזה.

ז:-ח כי אתא (-ריש לקיש) לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה (-ר' יוחנן לר"ל) מאי טעמא לא תימא ליה (-שתלמידי חכמים לא צריכים שמירה) מה (שיר השירים ח:י) אני חומה ושדי כמגדלות, אני חומה זו תורה, ושדי כמגדלות אלו ת"ח, ור"ל סבר לה כדדרש רבא, אני חומה זו כנסת ישראל ושדי כמגדלות אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, ע"כ.

לפי דרשת רבי יוחנן לכאורה תלמידי חכמים יותר חשובים מהתורה, כמו שהמגדלות יותר חשובות מהחומה. ואף על פי שרבא לא דרש את הפסוק כן, לענין זה מסכים, כדאיתא במסכת מכות כב: אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, דאילו בס"ת כתיב ארבעים ואתו רבנו בצרו חדא, ע"כ, אלא דיתכן שרבא סבר כן רק בגברא רבה, ורבי יוחנן סבר כן בכל תלמידי חכמים.

מפתחות:

ת"ח אין צריך לנטירותא: לק"מ יב מאמר רבב"ח דף יז..

והם תכו לרגליך וכו' אלו ת"ח שהולכים ומכתתים את רגליהם וכו': לקמ"ת צא דף מ:.

מנדה בלו והלך (-ג' מיני מסים) לא שליט למרמא עליהם (עזרא ז:כד).

מנדה בגמטריא צ"ח והכולל, בלו והלך, בגמטריא צ"ח והכולל. וענין צ"ח הם מנין הקללות וכמנין נחמ. גם צ"ט עם הכולל בגמטריא מס.

ומצדיקי הרבים ככוכבים אלו מלמדי תינוקות: לק"מ קג דף צז:.

אתיא אימיה וקא בכיא קמיה צווחה צווחה ולא אשגח בה, אמרה ליה חזי להני חדיי דמצית מינייהו, בעא רחמי עליה ואיתסי.

כי ידוע הנני כללי, שאין הדין נמתק אלא בשורשו, ומבינה דינין מתערין, שבינה היא השורש של הדינין, ובמסכת ברכות י. מאי כל גמוליו אמר ר' אבהו שעשה לה דדים במקום בינה.

מפתחות:

ונגשיך צדקה: לק"מ כה:ד דף לח., לקמ"ת ד:י דף ו:.

ט. עולא משגש ארחתי' דאימי' וכו'. עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

אמר רבי אלעזר אף על פי שיש לו לאדם גזבר נאמן בתוך ביתו, יצור וימנה שנאמר וכו'. וצ"ב לאיזה תכלית יצור וימנה כאשר הגזבר נאמן ואין לוקחים ממנו חשבון. וביאר המהרש"א (ח"א ד"ה אע"פ) שהוא כדי שלא ישלטו המזיקים במעות, וכמו שאמרו במסכת חולין (קה:) שכל דבר שסגור וחתום ומנוי אין המזיקים שולטים בו, עד כאן ראיתי בהערות. וצריך ביאור שבעלמא יותר מקפידים שיהיה ברכה בדבר הסמוי מן העין ולא נמנה כלל, ומה הגדר מתי עדיף ככה ומתי עדיף ככה. ולפני כמה שבועות כתבתי שאולי האיסור שלא למנות אנשים, ומן הסתם כל מנין דברים אביזרייהו (ובפרט כפי הטעם שרבי נתן כתב בליקוטי הלכות), הוא כמו איסור של כמה עריות, לא להשתמש בשרביט המלך, דהיינו שמצינו במידותיו יתברך שדוקא מזדווגים אח ואחות וכדומה. והערתי שכן מצינו שהשם יתברך תמיד מונה ומספר (וזה קצת לא כפי מה שאני זוכר מהליקוטי הלכות שעל כרחך כל מנין הוא צמצום, ואני צריך לעיין שם). ולפי זה י"ל שלכן בהקדש יהיה מותר, מה שאין כן בדברים של חולין יהיה אסור.

מפתחות:

שכל פרוטה נצטרף לחשבון גדול: לק"מ כה:ד דף לח..

הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות: לק"מ לא:א דף מג:.

דרש רבי דוסתאי ברבי ינאי בוא וראה של כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם אדם מביא דורון גדול למלך ספק מקבלין אותו הימנו ספק אין מקבלין אותו הימנו, ואת"ל מקבלים אותו ממנו ספק רואה פני המלך ספק אינו רואה פני המלך, והקב"ה אינו כן אדם נותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני שכינה וכו'.

עיין כעין זה בספר חיי מוהר"ן תקנח, שמענו פעם אחת משיחותיו הקדושים שאמר בפיו הקדוש שהעבודה הגדולה שבגדולות בעבודת השם קלה ביותר לעשות מעסק קנין שמטריחין עצמן בשביל פרנסה ועסקי העולם הזה, כי הלא אנו רואין כמה יגיעות יגע האדם בשביל לנסע על איזה יריד ויומא דשוקא שתכף במוצאי שבת צריך לטרח ולחפש אחר עגלה, ונחפז מאד לטען סחורתו על העגלה ביגיעה גדולה, ואחר כך צריך לנסע כל הלילה ולנדד שנה מעיניו ומשבר כל גופו מחמת שצריך לישב על עגלה טעונה, ושאר טרחות ויגיעות כיוצא בהן כידוע להעולם. ואחר כך צריך לעמד כל היום על רגליו וכו' ובפרט בימות הקר העצום וכו'. וכל אלו הטרחות והיגיעות הכבדות והקשות הוא מטריח עצמו על ספק, כי ספק אם ירויח איזה רוח קטן או אולי יאבד גם ההוצאות כמצוי ברב הפעמים. נמצא שעל עסקי פרנסת העולם הזה מטריחין עצמן כל כך ביגיעות כאלה על ספק רוח קטן. והעבודה הגדולה שבגדולות היא התפלה ואף על פי כן כשעומדין להתפלל מתפללין וגומרין התפלה (הובא בלקוטי הלכות הלכות תפלת ערבית הלכה ד' אות ז).

מפתחות:

צדקה תרומם גוי אלו ישראל: לקמ"ת סה דף ל..

נותנה ואינו יודע למי נותנה נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה וכו' ליתיב לארנקי של צדקה וכו' עיין שם.

הנה אפילו בכי האי גוונא העני מקבל הצדקה מיד הגבאי, ויש לו בושה בזה. ויכולים לעשות אפילו שלא ידע הגבאי, כגון ליתן מעטפה סגורה שהגבאי לא יודע מה בפנים, ויכול להיות רק אגרת וכדומה, והוא מופקד ליתן לעני ראוי.

אלא שיתכן שזה תלוי במה שהגמרא פסקה שצריך הגבאי להיות כר' חנינא בן תרדיון, לפי תוספות (ד"ה אלא) זה רק ענין של נאמנות, ולפי זה שפיר יש לעשות אפילו יותר כנ"ל. אכן לפי הרמב"ם (מתנות עניין י:ח) והטור (יורה דעה רמט) שכתבו שצריך להיות נאמן וחכם ויודע להנהיג כשורה, וכתב הבית יוסף (שם ד"ה ומ"ש לא יתן) שלפי דבריהו הגבאי גם צריך להיות חכם איך לנהוג עם כספים וכו' עיין שם. ולפי זה לכאורה דוקא צריכים לסמוך על הגבאי לחלק כראוי, ואין עצה בדרך הנ"ל כאשר הגבאי לא ידע מה בידו.

מפתחות:

אבותי גנזו ממון ואני גנזתי נפשות: לק"מ יז:ה דף כג..

אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה: לק"מ יז: מאמר רבב"ח דף כד..

בנימין הצדיק – תכלת וארגמן: על פי לק"N יז 'ויהי הם מריקים', עמ' שלו. על פי לק"מ כה 'אחוי לן מנא', עמ' שלח. על פי לק"מ כח 'בני לן ביתא', עמ' שמ. על פי לק"מ ס 'פתח רבי שמעון', עמ' שמב. על פי לק"מ סד 'בא אל פרעה', עמ' שמד.

מעשה במונבז המלך שבזבז. הגמרא שוב כותב לשון נופל על לשון. כי מ' בא"ל ב"ם, ב', ונ' באח"ס בט"ע זנ"ש, ז', הרי מונבז נהיה בזבז. ואפילו בלי חילוף האותיות, העיקר הוא הבז של מונבז, כי מו"נ משמשת הב"ז. ותמצא במש"כ כאן ענין של זי"ז וזהב ודוד, כולם ענין של ב"ז.

אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה שנאמר (תהלים פה:יב) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף.

עיין ספר המדות, אמת טו. מי שנותן צדקה שכרו שיזכה לאמת, ע"כ. וע"ש אות יב, כג, וצדקה לא.

יב. אף על פי שניטלה (נבואה) מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה.

וברמב"ן תמה כיצד ניתן לומר שקודם שחרב בית המקדש שרתה הנבואה על כאלו שאינם חכמים [-דלאחר החורבן מבואר לקמן שניתנה לשוטים וכו'], והביא שיש שתרצו באקראי, ודחה פירוש זה, וחילק שיש דברים שאין אדם יכול להשיג ולהבין בשכלו, וזה לנביאים, ואילו נבואת החכמים הכוונה להשגות בשכלם ובחכמתם וברוח הקודש בקרבם.

עיין בשיחות הר"ן עו שבעל השגה צריך להיות למדן, והארכתי שם בס"ד.

יב: משמיה דר' עקיבא בר יוסף כוותיה, פירש רבינו גרשום, ומוחזק בידינו שמעולם לא היה אדם גדול כמותו, ואין מי שהיה מזלו כמותו בתורה ובעושר, ע"כ.

זה הוכחה למש"כ במקום אחר שהנביאים אינם באים בחשבון.

עיין ליקוטי מוהר"ן ריש תורה ס' ז"ל וכן כל מי שעבר דרך ידם התורה, היה להם עשירות גדול מאד, דהיינו משה וכו' וכן רבי שסידר וחתם המשניות, וכן רב אשי שהיה תחימת התלמוד וסידר את כל התלמוד וכו' עיין שם. והרי כל המשניות הם מרבי עקיבא, ולכן בודאי היה לו עשירות גדול.

ועיין מש"כ במסכת שבת קיט, איך שייך עשירות מופלגת דקדושה אחר החורבן.

מפתחות:

הלוחות ארכן וי"ו ורחבן וי"ו: לק"מ א דף א:, ס:א דף עא, ריז דף קיג:.

הלוחות ארכששה ורחבן ששה: לק"מ לד:ו דף מח:.

יד. א"ל רבנין לרב המנונא כתב ר' אמי תיו ספרי תורה א"ל דילמא תורה צוה לנו משה כתב.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

יד. תוספות ד"ה שאם בא לחתוך חותך, תימה לרשב"א הא אמר לעיל בשתי כריכות חולקים ופ"ה כגון תורה בכרך אחד ונביאים בכרך א', משמע אבל תורה ונביאים בכר א' אין חולקין אפי' שניהן רוצים, ואם כן היכי אמר הכא דחותך, ויש לומר דלא הוי בזיון הספר אלא כשחותך מחמת חלוקה, עכ"ל.

והוא פלא, שאותה הפעולה תהיה אסורה בהכי, שכיון שזה בא לחלק אין התורה ניתנת לזה.

ושנינו (ברכות לא.) לא יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה וכו' וכו' אלא מתוך דבר הלכה. וכאן כיון שבאים לחלק, ולפרוש זה מזה, אסור לעשות להיפך עם התורה, שישאר חלוקה.

ויש לדמות את זה קצת להלכות של מכירת בית הכנסת (או"ח קנג) שאפילו כאשר מותר לאנשי כפר למכור ממכר עולם, אסור לעשות אותו מרחץ וברסקי וכו'. ואם מכרוהו ז' טובי העיר אפילו אלו מותר. וכאן אין טובי העיר, וכאשר חותכים את הספר, כל זמן ששני החלקים לאותו בן אדם שפיר, אבל אם יתחלקו לשני בני אדם, נמצא שכל חלק נתחלל המקום הסמוך לו.

יד. ת"ר אין עושין ספר תורה לא ארכו יותר על הקיפו ולא הקיפו יותר על ארכו.

לא ראיתי מפורש, אבל לכאורה שיהא דומה ללוחות, שארכן כרחבן.

רב הונא כתב שבעין ספרי דאורייתא ולא איתרמי ליה אלא חד (שהיה ארכו כרחבו), רב אחא בר יעקב כתב חד אמשכיה דעיגלי ואיתרמי ליה, יהבו ביה רבנן עינייהו ונח נפשיה.

יש לפרש בדרך צחות, יהבו ביה רבנן עינייהו, דהיינו הע' שלא איתרמי ליה לרב הונא.

אחא בר יעקב בגמטריא ג' פעמים עי"ן, עם הג' פעמים והכולל. חד אמשכיה, עם הב' תיבות, בגמטריא ג' פעמים עי"ן, דעיגלי, נוטריקון עין גלי, הרי עוד עי"ן, הרי שבע עינין על אבן אחת.

ונח נפשיה, פשי"ה בגמטריא אחא בר יעקב ע"ה.

אמרו ליה רבנן לרב המנונא כתב רבי אמי ד' מאה ספר תורה, אמר להו דילמא תורה צוה לנו משה כתב.

רבי אמי, א' פעמים מ' פעמים י', בגמטריא ת'.

צוה בגמטריא ק"א, לנו, ל-נו, נ' פעמים ו', בגמטריא ש', עם ק"א, הרי ת"א. וי"ל שרב המנונה ענה להם שמא כתב ת"א.

משה, מ' פעמים ש' פעמים ה', ששים רבוא, כענין ת"ר של תורה.

א"ל רבא לר' זירא נטע ר' ינאי ארבע מאה כרמי א"ל דילמא שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב.

ינאי בגמטריא יין ע"ה.

יד: לפי התוספות רי"ד (ד"ה ור"מ) לפי שיטת רבי מאיר, העמודים (-סוף יד. עמודיו עשה כסף, שיר השירים ג:ט) היו מונחים בצדי הארון לאורך הארון, דהיינו שבדי הארון היו על שני קצות הארון עם כל אורך הארון ביניהם – מקום שהיו עומדים נושאי הארון, ואילו העמודים באותו האורך מגיעים מזה אל זה אל הבדים. ודבר זה מעניין לי, כי נמצא כמעט כדוגמת איך שהמרגלים השיאו את האשכול במוט בשנים, שפירש רש"י במוט בשנים, שהיו שני מוטות, ואיך שהוא – עיין במפרשים שם שטרחו להבין, דרש מזה שהיו באמת ד' מוטות, ואחד לכל קצה של מטה.

מפתחות:

מחקק דא משה: לקמ"ת עב דף לד..

רש"י ד"ה אנשי כנסת הגדולה, חגי זכריה ומלאכי זרובבל ומרדכי וחבריהם, עכ"ל. והרי בסוף מסכת מגילה למדנו שמרדכי לא נמנה בפסוק אפילו מהראשונות, ועכ"ז רש"י מזכיר בעיקר את מרדכי, ועל כרחך ענין הקדימה בפסוק יש בו דברים בגו, וכבר הארכנו בס"ד במקומו.

והאמר רב הימן זה משה וכו' תרי הימן הוו, ע"כ. והיינו מה שכתוב (מלכים א:ה:יא) ויחכם מכל האדם מאיתן האזרחי והימן וכו', הכוונה למשה רבינו. וכבר מבואר מהזוהר שאין זה אלא בחכמה תתאה שמשה רבינו לא התעניין בה בכלל. והנה אותיות משה נבלעות באותיות שלמה. מה שאין כן אותיות הימן, וההבדל בין 'שלמה' ל'הימן' הוא ר"ע. וזה יש לראות במה שהפסוק בחר דוקא בזה הענין לכנות למשה רבינו בשם הימן. שעדיפות החכמה של שלמה מעל הימן היה בבחי' רע.

רש"י בפרשת קרח טז:ז כז"ל וקרח שפקח היה, מה ראה לשטות זה, עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן, אמר בשבילו אני נמלט, ועשרים וארבעה משמרות עומדות לבני בניו כלם מתנבאים ברוח הקדש, שנאמר (דה"י א:כה:ה) כל אלה בנים להימן, אמר, אפשר כל הגדלה הזאת עתידה לעמד ממני וכו' וכו' טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה, ומשה ההיה רואה, עכ"ל. ויש לפרש שמשה היה רואה, וידע לפרש כל אלה בנים להימן, היינו תלמידי משה.

רבא אמר איוב בימי מרגלים היה, כתיב הכא איש היה בארץ עוץ איוב שמו, וכתיב התם היש בה עץ, עיין שם.

אע"פ שלעיל כתיב בימי משה, והמרגלים בימי משה, עכ"ז בא להדגיש שהיה שייך דייקא למרגלים. אבל תמוה לי, כי לכאורה הביא ראיה לסתור, כי הלוא סר צילם מעליהם, ונמצא שלא היתה בה עץ בזמן שליחת המרגלים, והרי יותר שייך הוא ללפני המרגלים.

מפתחות:

האבן טובה בצוארו של אברהם אבינו – תכלת וארגמן, על פי לקמ"ת ז 'כי מרחמם ינהגם', עמ' שמו.

טז. א"ר לוי שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו וכו' שטן כיון דחזיא להקדוש ברוך הוא דנטיה דעתיה בתר איוב אמר חס ושלום מינשי ליה לרחמנותיה דאברהם, ע"כ.

והובא מהחתם סופר (ד"ה דילמא) שאף בזה היתה כוונת השטן לקטרג על עם ישראל, וביאת זאת על פי דברי השל"ה וכו' כדי להגדיל את התביעה על עם ישראל שהיו להם כאלו אבות קדושים ולא למדו מדרכיהם, עיין שם.

וצריך ביאור לפי החתם סופר פירוש בהמשך הגמרא, דרשה רב אחא בר יעקב בפפוניא אתא שטן נשקיה לכרעיה, ע"כ. ואם כל כוונת הס"א היה לרע, מה אהני ליה הדרשה, ויש לדחות כמו שלעתיד האומות יטענו שכל תיקון העולם שעשו היה למען ישראל ולשם שמים, כן חושב הס"א בדרשה זו מספיק לצדקו, ואינו אלא טועה.

ויש לפרש על פי מה שכתוב בספר המידות ערך דעת אות ב ז"ל דע, לפי גדל ידיעת התורה וטבעי העולם, כן נמסר ונשתעבד העולם תחתיו, ולפיכך היו נכנעים האריות תחת דניאל, כי דניאל היה חכם גדול, וכל רז לא אניס לה, והיה יודע טבע האריה, והטבע מתנהגת בידיעת התורה, והיא תחת יד הידיעה, ע"כ. ולפי זה יש לפרש, שכיון שרב אחא בר יעקב שלט על ידיעת תכונת השטן, על כרחו השטן נשתעבד לו.

טז. ומאי אהדרו ליה חבריה דאיוב, אף את תפר יראה וכו', ברא הקב"ה יצר הרע ברא לו תורה תבלין, ע"כ. והנה בגמרא יש כמה וכמה שיטות שאיוב לא היה יהודי, ואם הם מסכימים לדרשה זו, שהגמרא סתמה שמשמע שזה לכל הדעות, הרי מבואר שגם לגוים קיים כח התורה להיות תבלין. ואין זה מוכרח ממה שקי"ל (סנהדרין נט.) נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול.

טז. חברותא כלפי שמיא, פרש"י מדבר לפני השכינה כאדם המתווכח עם (\ואומר ל) חבירו, בא ונשקול מי חייב למי, עכ"ל.

עיין בהקדמה לספר השתפכות הנפש: [והלאה טוב מאד כשמשיחין את לבו לפני השם יתברך כמו לפני חבר טוב אמתי] ע"ש, ונמצא גם בספר כוכבי אור, חלק א' אנשי מוהר"ן אות ד'.

וצריכם להגדיר להשיח את לבו זה טוב, אבל להיזהר לדבר בדרך ארץ. ואכן בכמה סיפורים שהיה שלמה קרליבך מספר, ונמצאים מתקופות החסידים הראשונים, מצינו שדברו אפילו בוויכוחים. וכן מצינו אצל חוני המעגל (ברכות יט.), שלח לו שמעון בן שטח לחוני המעגל צריך אתה להתנדות, ואלמלא חוני אתה גוזרני עליך נדוי וכו' עיין שם. ורואים שמי שמדבר לשם שמים יש אפשרות אפילו בוויכוחים.

טז. אמר רבא איוב בסער חרף וכו' שמא רוח סערה עברה לפניך ונתחלף לך בין איוב לאויב וכו' הרבה נימין בראתי באדם וכל נימא ונימא בראתי לה גופא בפני עצמה וכו', עיין שם.

סערה גם כן לשון שערות. וי"ל הענין על פי המבואר באריכות בליקוטי מוהר"ן סט, שאהבה ושלום תלוי בדעת, והשונאים באים מעכירת הדעת, ואלו השונאים יש להם טעם ודעת בשנאתם, אכן כאשר יש כל כך עכירת המוחין ויוצא ממנו שערות, מזה יש אויבי חנם באים מהשערות שהם מותרי המוחין, כי כבר אינם חכמה רק מותרות, ולכאן שנאתם חנם.

מפתחות:

בת היתה לו לאברהם אבינו ובכל שמה: לק"מ ל:ג דף מא:.

בת היתה לו לאברהם ובכל שמה: לק"מ לח:ז דף נג., נז:ד דף סח..

בת היה לו ובכל שמה: לקמ"ת פג דף לח:.

ישמעאל עשה תשובה: לק"מ ל:ו דף מב:.

אידלי יומא אידלי קצירי: לקמ"ת ח:ו דף יז..

טז:-יז שלשה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא, אלו הן, אברהם יצחק ויעקב, אברהם דכתיב ביה בכל, יצחק דכתיב ביה מכל, יעקב דכתיב ביה כל. שלשה לא שלט בהן יצר הרע וכו'

והנה ביוסף כתיב בראשית לט:ג וכל אשר הוא עשה ה' מצליח בידו. וכתיב מז:יב ויכלכל יוסף את אביו וכו', שהוא פעמיים כל. וידוע שיוסף הוא מידת היסוד המכונה כל.

ונראה שהגמרא כאן מביא כל מלשון כלי, כלי קיבול, ופרש"י ז"ל כלומר לא חסרו שום טובה, ע"כ. וכמו שהשינה הוא מעין מיתה, כן הרגשה זו שלא חסר שום טובה היא מעין עולם הבא, הרגשת השלמות. וזה השם יתברך נתן להם. מה שאין כן הכל של יוסף, הוא השפעה, שמעצמו אוחז בעולם הבא, וכמו שלמדנו במונבז, שהצדקה הוא בחי' אמת ושכר עולם הבא. ומי שמשפיע, על כרחך מראה שלא חסר לו, ובאמת לא יחסר לו כמו שמובא להלכה. והרי האבות ויוסף בחי' כלם ישבעו ויתענגו מטובך, השביעה בהאבות כנ"ל, ואז העונג בחי' יסוד בחי' יוסף.

(ועיין בתורה רפג ז"ל אמרו רז"ל (ערובין נג) דוד דגלי מסכתא כתיב בה, יראיך יראוני וישמחו, שאול דלא גלי מסכתא כתיב בה, אל כל אשר יפנה ירשיע, הינו כנ"ל כי שאול דלא גלי מסכתא, זהו בחינת טוב דטובה גניז בגוה, אבל דוד דגלי מסכתא שהיה מלמד תורתו לרבים זהו בחינת חסד דאתפשט לבר וכו' ע"כ.)

והנה הגמרא לא מזכיר משה, וי"ל שהרי כתיב במשה (חקת כ:יב) יען לא האמנתם בי וכו' לכן לא תביאו וכו'. לכן, אותיות 'כל', והן' לא בא בחשבון (כמו שמצינו בהרבה מקומות, כי אינו אלא להקטין וכדומה), והרי כאילו כתיב כל – לא, שלכן לא זכה לבחי' כל.

ואף על פי שלכאורה משה רבינו היה למעלה מהאבות, וכמו שכתוב בתורה ושמי ה' לא נודעתי, והיה ענו בחי' מה, יותר מאברהם שהיה רק בבחי' עפר ואפר וכו' וכו'. אולי יש לומר שכפי דרגתו לא זכה לזה. וכמו שמסופר על צדיק אחד שהסביר למה צדיקים גדולים לאו דוקא זכו לראות את אליהו הנביא, מה שמצינו שהרבה צדיקים פחותים מהם כן זכו, והסביר שכפי גודל נשמתם ההתגלות היתה צריכה להיות הרבה יותר גדול, ולא זכו לזה. וכן לענינינו, שמשה רבינו היה בקצה ליכנס לשער נ' בגמטריא כל, ונ' זה הוא תכלית הביטול להשם יתברך עין לא ראתה אלקים זולתך.

מפתחות:

כד תמחי לינוקא לא תמחי אלא בערקתא דמסאני: לק"מ לה:ט דף מט:.

דקרי קרי ודלא קרי להוי צוותא לחברו: לק"מ לה:ט דף נ..

כא. הני תרי מיקרי דרדקי חי גריס ולא דייק וחד דייק ולא גריס וכו' מיתבינן ההוא דדיק ולא גריס מ"ט שבשתא כיון דעאל עאל וכו' ע"ש כל הענין.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

כב. טפח לו בסנדלו (בגמרא: ליה בסנדליה) – לק"מ ריש תורה סג. חיי מוהר"ן כז.

מפתחות:

כי צפון חסר: לק"מ ח:ב דף ט:.

הרוצה להחכים הרוצה להעשיר: לק"מ ט:ב דף יא:.

הרוצה להחכים ידרים: לק"מ מד דף נד:.

הרוצה להחכים ידרים להעשיר יצפין: לק"מ קסב דף קו:.

וממזרים קרה זו רוח צפונית. פרש"י שהדופן מוזרת ופרוצה, עכ"ל. והיינו 'קרה' לשון תקרה. ואי אפשר לפרשה לשון קרירות, כי הקרירות מנשמת א-ל יתן קרח זו רוח מערבית, וכן לעיל בעמוד א' (וכן לקמן) למדנו שרוח צפונית מחממת.

מצפון זהב יאתה. מצינו בכל מקום בספר קודש תמיד שזהב שייך לצפון. רק בספר ברית מנוחה, בדרך התפארת, בפעולות מרכבת התפארת סדרו את נהר פישון, שעליו כתוב (בראשית ב:יא) הוא הסבב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב, במערב. וקשה יותר ומן הסתם קושיא זו מתרצת הראשון, כי בנהר חדקל כתב שם קדוש השייך לו, וכתב שיוצא מהפסוק (בראשית ב:יב) וזהב הארץ ההוא טוב שם הבדלח ואבן השהם. הרי לכאורה מבואר שמיחס הזהב של ארץ החוילה לנהר חדקל ולא נהר פישון, וצריכים לומר שפישון רב סובב אותו ארץ, אבל אין הזהב שבו שייך אלא לנהר חידקל. אכן אפילו הכי קשה, כי סידר את חדקל לצד מזרח. ונהר גיחון לצד צפון.

אכן בהקדמה לספר ברית מנוחה, כתב שפישון מכסי לכל עבר צפונא הדא הוא דכתיב הוא הסבב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב, ועם כל דנא דדהבא דדכירנא בדין פסוקא וכו' עיין שם. ואכן גיחון, שבמרכבת התפארת סידר לצד צפון, גם בהקדמה כתב עליו, ואנפוהי לצפונא. ויהי רצון שעוד אזכה ללמוד כל זה כראוי.

ועוד לא זכיתי ללמוד את זה כראוי וידוע גם כן שהספר הנדפס מלא טעיות.

והנה במפות שהדפיסו שמראים הד' נהרות, הציגו את הפישון כנהר קיזיל שבאמצע תורכיה, מתחיל מהאגם של טזיקא (למטה מהעיר אנקרא) ומשם הולך לצד מזרח כת' ק"מ, וציינו 'חוילה' ליד טזיקא [ועיין בסוף פרשת חיי שרה כה:יח וישכנו מחוילה עד שור אשר על פני מצרים באכה אשורה על פני כל אחיו נפל]. והרי זה בודאי יותר מערבי משאר הג' נהרות (גיחון – 'קורה' בגורגיה, הפרת והחדקל, מסוריה מזרחה עד המפרץ הפרסי). אכן רש"י על התורה (בראשית ב:יא) כתב שפישון הוא נילוס נהר מצרים (ועל שם שמימיו מתברכין ועולין ומשקין את הארץ נקרא פישון וכו' דבר אחר פשיון שהוא מגדל פשתן וכו'), ואם כן לא רק שהיא הכי מערבי, אלא גם הכי דרומי.

ואמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא מיום שחרב בית המקדש אין הגשמים יורדין מאוצר טוב שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וישראל שרויין על אדמתם גשמים יורדין מאוצר טוב בזמן שאין ישראל שרויין על אדמתם אין גשמים יורדין מאוצר טוב, ע"כ. והמהרש"א דייק שבסוף בענין שלא יהיו גשמים, נקט רק תנאי אחד, וע"כ יש ג' מדרגות בדבר, בזמן שעושין רצונו ושרויין על אדמתם, גשמים יורדין מאוצר טוב. בזמן שעושין רצונו אבל אינם שרויין, גשמים יורדין אבל לא מאוצר הטוב – ולפי הדיוק יכולים לומר שהוא הדין כאשר שרויין באדמתם ואין עושים רצונו יש גשמים רק לא מאוצר הטוב, ובזמן שאין שניהם, אין גשמים.

עיין בשיחות הר"ן אות ד' – עכשו בעתים הללו קשה מאד מאד שיהיה מעות לאיש כשר וכו' וכו', כי דע, שמיום שחרב בית המקדש נפל העשירות בעמקי הקלפות וכו' עיין שם באריכות ובמש"פ באריכות. ועל כל פנים יתכן שזה ענין האוצר הטוב שדיבר בו רב חסדא.

מפתחות:

אסור לתלוש פרי קודם בישולה: לקמ"ת פח דף מ..