פרק ג' – חזקת הבתים

דף כח. אמר ר' יוחנן שמעתי מהולכי אושא שהיו אומרים מנין לחזקה ג' שנים משור המועד וכו'. ובפרש"י ז"ל מהולכי אושא, שגלתה סנהדרין לאושא כדאמרינן בראש השנה (דף לא.) עשר גליות גלתה סנהדרין כו' מיבנה לאושא מאושא כו', ע"כ (בגמרא ראש השנה: מלשכת הגזית לחנות ומחנות לירושלים ומירושלים ליבנה ומיבנה לאושא ומאושא ליבנה ומיבנה לאושא ומאושא לשפרעם וכו'), ע"כ.

כאשר למדתי בישיבת בית מדרש גבוה בעיר ליקווד כתבתי להסביר איך שהגלות לאושא היה החזקת הגלות, ובניתי את זה על לשון תוספות שהזכיר כמה מקומות ואז כתב וכו', וכעת נאבד ממני התורה, ויה"ר שהש"י יחזיר כל אבדותי וישלים חלקי בתורתו הקדושה.

כט. עיין בהקדמה להש"ס צורת הדף ואיך שהוא רשימה של נ נח.

ועכשיו בתשפ"ד, בח"י תמוז, ג' חדשים להילולה של רבינו, למדו דף יומי דף זה.

אלמה אמר רב נחמן, פירש רש"י ז"ל לקמן בשמעתין, עד כאן פירוש רש"י זצ"ל מכאן ואילך וכו'.

הילולה של רש"י בעשרה ימים – כט תמוז.

המילים האחרונים של רש"י על רב נחמן! לקמן בשמעתין, בש'-נת מעתי"ן עם הכולל בגמטריא תקע"א השנה שבה נפטר רבינו הקדוש.

ובסוגיא האחרונה הגמרא הביאה הפסוק שירמיה אמר להחכמים שכבר הלכו בגולה, בנו בתים וכו', ועוד הביאה העצה שלו (ירמיה לב), ונתתם בכלי חרש למען ימעדו ימים רבים – דהיינו שישמרו השטרות שלהם עד שיעבור הגלות. וזה היה כאשר קנה את השדה מאת חנמאל דן דודו. והרי רש"י הוא אחיה של התורה. בכלי חרש, עם הב' תיבות והכולל בגמטריא חכם רש"י. אי נמי, כלי חרש אותיות כח לרש"י. בכלי חרש בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן חי.

השני נוח לי הראשון קשה לי. אפילו לרבנן טענתו טענה כאשר אין מעשה רק אמירה.

הסמ"ע (קמו:לט) קבע שיש בזה איסור (ספרא ב) לפני עיור לא תתן מכשול (ויקרא יט:יד), ולא תשגה עיור בדרך (דברים כז:יח). והקשו האחרונים שהרי אין אדם משים עצמו רשע (יבמות כה:), ואינו נאמן לטעון שנתכין ליעצו באופן שיש איסור לעשות כן. ותירצו שלפי תוספות ביבמות שם, לגבי עצמו כן משים עצמו רשע.

והובא מהריטב"א (ד"ה אמר רבא) והסוכת דוד (נח) שמדובר שאצל הלוקח אין הראשון קשה לו שיש בידו להכריחו להחזיר לו מעותיו, ורק שהשני נוח 'לי' היינו רק לי השני, אבל לך המחזיק גם הראשון נוח. ואפילו שזה גם כן טירדא לחבירו לקנות את הקרקע ואחר כך לגבות המעות בחזרה, ואם כן זהו גם כן עצה רעה, יש לומר שיכול טעון לא ידעתי שזה אסור, או שמדובר שיש לו בידו כל כך שאין צריך לטרוח כלל אלא לא יתן לו את שאר המעות שחייב לו.

ולא הבנתי כל כך איך שתירץ למה לא תהיה אסור גם העצה שיטריח אותו.

ויש לומר שבכהאי גוונא באמת כל אדם, ובכללם הלוקח חייב לעזור להמוכר, אם משום לא תעמוד על דם רעיך או משום עוד כמה צדדים אחרים. ולכן באמת אין איסור בדבר – כאשר מדובר רק בטרחה, וניחא ליה לאיניש לעביד מצוה בגופיה. ועל כל פנים בודאי יש פה מקום לחשוב שהוא מותר.

לא: אמר אמימר טוען וחוזר וטוען וכו' אמר ר' נחמן אנן אחתיניה אנן מסקינן ליה, ע"כ. אחתיניה עם האותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. אנן נ נח נחמ נחמן מאומן! (גם מסקינן גמטריא איש, אלף יוד שין בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן).

גם אם כותבים טוען בלי ו', טען וחוזר וטען בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

לו. קא משמע לן: אימא לא מנשיא ברא.

רשמתי את זה, כי היום שמעינן טובא על שכחת הילדים ברכב רחמנא ליצלן.

מפתחות:

כל הקודם בנכסי הגר זכה: לק"מ יז:ד דף כג..

בבא בתרא נג.:

ואמר רב אסי א"ר יוחנן שתי שדות ומצר אחד ביניהן החזיק באחת מהן לקנותה קנאה, לקנות אותה ואת חברתה, אותה קנהה חברתה לא קנה וכו' בעי רבי זירא החזיק באחת מהן לקנות אותה ואת המצר ואת חברתה מהו, מי אמרינן מצר דארעא חד הוא וקני, או דלמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, תיקו. בעי רבי אלעזר החזיק במצר לקנות שדיהן מהו, מי אמרינן האי מצר אפסרא (- החבל שקושרים על פי הבהמה כדי להנהיג אותה ולקשרה בו) דארעא הוא וקניאו דלמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי תיקו, ע"כ.

ועיין לקמן נה. מחלוקת אם מצר מפסיק לענין פאה וטומאה ושבת. ובריש סט: ויקם שדה עפרון אשר במכפלה וגו' מי שצריך לגבול סביב יצאו אלו שאין צריכים לגבול, סביב, אמר רב משרשיא מכאן למצרים מן התורה פרשב"ם שהקונה את השדה קנה את המצרים עצמן וכל האילנות הנטועין במצר, דמצרים בכלל שדה, דהכי משמע סביב כל האילנות הנטועין בקרקע המצר שהוא סביב השדה קנה אברהם, כן נראה בעיני, עכ"ל. ועיין סוף פג. בעי רב פאא מכר לו שנים בתוך שדהו ואחד על המצר מהו, שנים בתוך שלו ואחד בתוך של חבירו מאי, תיקו, ע"ש. וגם יש ענין של מקום הגדר, עיין למשל במשנה קז: דסתם מוכר חצי שדה מוכר לו כל צרכי שדה.

ענין המצר עיין בספר מי השילוח פרשת בהר ז"ל ענין שמיטה ויובל הוא נגד המדות הנזכרות במס' אבות [פ"ה,מ"י] שלי שלך, שלך שלך. שמיטה, היא נגד מדות שלי שלך, היינו אף כי הארץ נתן לבני אדם שיש לאדם קנין בארץ שיוכל להוציא לו ממנה כל הטובות שבעולם, כי כל מיני טובות שבעולם נכללים בארץ כמ"ש (קהלת ג',כ') הכל היה מהעפר, ובשביעית יתן הארץ להש"י, כי הוא שובת ממלאכה ומעבודת הארץ של רשות על פי רצון ה' וישמור פקודותיו, וזה יקרא שלי שלך, היינו שהאדם מקנה להש"י כל קנינו בארץ. ויובל הוא נגד מדות שלך שלך שמצות יובל הוא שישוב איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו, כי באמת אלקים עשה את האדם ישר בארץ וחילק נחלה לכל אחד ואחד כפי מעלתו השייך לו בשורשו, וכן הציב איש על דגלו ואמר עליהם עבדי הם, אך מחמת שהם בקשו חשבונות רבים עד שזה יזכה לעלות ולהרחיב את גבולו ולקנות חבירו לעבוד בו, וזה ירד ולמכור מאחזתו עד שמוכר עצמו, אך ביען כי דבר ה' יקום לעד ולא ישתנה ח"ו ע"י מעשה בני אדם, אכן על משפטי ה' שיעברו על האדם לא יגיעו לעומק שורשו, כי ברא הש"י עת לכל דבר שישוב לאחזתו, ואת שנת היובל ברא בכדי שאז ישוב כל איש אל מקומו ואחזתו השייך לו מאת ה' כמו שנאמר שנת היובל קודש יהיה לכם, היינו שבשנת היובל יתגלה אור קדושת הש"י לעין כל, ע"י העברת שופר ביום הכיפורים עד שיוכר שמה שיש לו מאחזת אבותיו ע"י נתינת הש"י זה ישאר לו, וזה שבא לידו ע"י פעולת אדם אף שהיה קנינו עד עתה והיה ברשותו עכ"ז לפי שאינו שלו בשורש יוכרח להחזירו למקומו השייך. וזה הוא הארת הש"י בשנת היובל שיוכל לכל אדם מקום השייך לכל דבר. ולזה ההכרה והבנה יבואו אחרי שיקיימו מצות שמיטה, היינו שימסרו הכל להש"י עי"ז יבואו למדות שלך שלך, היינו שיכירו כל דבריהם לאיזה מקום הוא שייך בשורש, כמאמר המדרש (בראשית רבה פרשה נ"ג,י"ט) הכל בחזקת סומים עד שיאיר הקב"ה עיניהם, היינו אף כי לעין אנושי יתראה, כי העבד שייך לרבו והשדה למי שקנה אותה. אך מי שהקב"ה מאיר לו ומפקח עיניו יראה שכל מעשה בני האדם לא יפעלו לשנות מעומק רצון הש"י אף כחוט השערה, וביובל יתגלה האור הזה. וזהו מדות שלך שלך והוא גדולה ממדות שלי שלך. וע"י שמיטה ויובל יראה האדם אשר השיג טובה שלא על פי רצון הש"י רק ע"י השתדלותיו עשה עושר, זה אינו שלו אף שהוא ברשותו, ולכן בהסדרה הזאת נמצא אזהרה על גזל ואונאה ורבית, היינו שלעתיד יוכל שכל מה שבא לאדם דרך ענינים כאלה אינו שלו, רק אולי יהיה בלב האדם לאמור אם כן הוא שלא ישאר שלו רק מה שחלק לו הש"י בשורשו, א"כ הלא כל השתדלותו בחנם לאסוף הון ולקנות קנינים ולהרחיב גבולו, מאחר שלא ישאר שלו רק מה שחלק לו הש"י. ע"ז אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת י',א') יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט. פי' אמת כי ע"י החכמה שיבין האדם שלא ישאר לו מכל השתדלותו עי"ז ימנע מהשתדלות בעוה"ז, אך סכלות מעט שמצוי בו שגרם לו להשתדל ולאסוף קנין אף שמבין בחכמה כי אינו רק לפי שעה, עכ"ז יוכל לזכות ע"י השתדלותיו אף כי יבא העת לשוב אל אחזתו, ולהחזיר כל דבר למקומו, אעפ"כ ירויח שלא יחזיר לחבירו רק מדות גבולו, אבל המיצר והגבול שחלק הש"י להכיר בין חלק אדם לחלק חבירו, זה יהיה נוסף על גבולו מאחר שבתחילה הרחיב גבולו לתוך של חבירו והשתדל בעוה"ז ישאר לו הגנה מועטת גם מחלק חבירו אף שיחזירה, וזהו כל עסק השתדלות בעוה"ז שהאדם משתדל, וישאר לו זאת ההכרה לעולמי עד, עכ"ל.

[בליקוטי מוהר"ן כה:ג ודע שאין שני בני אדם שוין זה לזה, כי כל הנמשות הם זה למעלה מזה וזה מלבוש לזה עיין שם. הרי שאף על פי שבחלוקת הארץ, כל אחד שכן עם חבירו, נראים כשווים זה לזה, ברוחניות אינו כן. ומצינו בסיפורי מעשיות משני קדמוניות שכל מקום מסוגל למשהו אחר. ולכן מדובר כאן על תכונת הנפש, להרכיש עוד מידות ותכונות.

ועוד יש להעיר שהרי נחלת יעקב נקרא נחלה בלי מצרים, וזוכים לזה בשבת].

לכאורה דבריו מבוססים על הגמרא במסכת יומא לח: ומשלך יתנו לך, אין אדם נוגע במוכן לחבירו ואין מלכות נוגעת בחברתה אפי' כמלא נימא. וקשה כי בודאי כאשר חברו חוטא יפסיד חלקו, ואפילו בהאי כלל שאין מלכות נוגעת בחברתה, מצינו שיחזקאל כמעט נפטר לפני זמנו עבור חטאו [ועיין בשיחות הר"ן סד, בענין בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל, שעל כל פנים זה הדור רביעי מוכרח שיופסק אצלו הגדולה והמלוכה וכו' עיין שם ובמש"כ באריכות]. ולכאורה צריכים לפרש, שהמי שילוח מדבר רק היכן שהשני אינו חוטא.

ואולי יש לפרש שמדבר על נחלת ארץ ישראל, שזה קבוע נצחי, אם לא שיחטא כל כך שיאבד לגמרי, (ואפילו בזה יש מקרים שיעבר נחלתו לשבט אחר, או להקדש, ולפי שיטה אחת גם המלך יכול להעביר, ואכמ"ל). אכן אם מדבר בנחלת ארץ ישראל, בהיכא תמצא דבריו שאיש אחד ירכוש נחלת השני קנין של ממש, ורק כלפי שמיא נשארת של השני, וצריך לפרש שמדבר בזמן שאין היובל קיים, כי אי אפשר לפרש שכל הרווחה של המצר שהרוויח הוא רק עד היובל, כי כתב בפירוש שהוא הרוויח לנצח. ומצינו אפילו לענין ירושת הארץ, שיהושע וכלב חיו מן האנשים, דהיינו שלקחו חלק המרגלים בארץ ישראל (בבא בתרא קיח, אבל לפי הרשב"ם זה רק למ"ד אחד), ולשון הרשב"ם (קיז:) נתחייב רשע יבא צדיק ויזכה בחלקו.

עוד צריך ביאור בדבריו שהרי מבואר בגמרא שיש בעלים על המצר, כי הגמרא שאלה מה הדין במי שמחזיק במצר וכו'. והרי המצר בעצמו כנחלה בארץ, ואם אין אדם נוגע בחלק חבירו, גם המיצר של חבירו לא יכול לקחת. [והנה בענין חצות יש שפרשו, כחצות, שאין נקודת חצות קיים, כי יש חלק ראשון של הלילה וחלק שני, ואין יש ביניהם כלום. וכאן בבא בתרא (נה.) נו., שנינו שהחצב אילן או עשב שיונק רק מהקרקע שכנגדו ולא מהקרקע שבצדדיו, לכאורה אי אפשר לפרש שהוא חוצץ בין שני החלקים, ואינו תופס מקום כלל, כי בעל כרחך יש קרקע תחתיו שיונק ממנו].

והנראה בענין המצר, שהוא נותן צורה, וחוצב חלק לכל אחד – ולכן נקרא העשב שבו תיחם יהושע את הארץ חצוב (ובליקוטי מוהר"ן יא:ז הביא הגמרא מסכת חולין ס, יהי כבוד ה' לעולם שר העולם אמרו, בשעה שאמר הקב"ה לאילנות למינהו, נשאו דשאים ק"ו בעצמן, מה אילנות שהם גבוהים ואינם תכופים אמר הקב"ה למינהו, כל שכן אנן וכו'. ועיין בריטב"א נה. ד"ה המצר שהקשה שכל עשבים אינם יונקים מהצדדים, ועל כרחך סגולת החצוב יותר מזה. ובאמת פשוט ומוכרח שאינו עשב בעלמא, שאם כן לא היה שומר קו הגבול. ועל כל פנים יש בו מדה יתרה של יהי כבוד ה' לעולם, להפריד ולהקים גבולות). כי מקום בחי' רצון, כל מקום יש לו רצון מיוחד, והארץ בחי' אמונה. והאמונה והרצון הם בחי' אין סוף, וצריכים לצמצם הרצון האין סוף, כמבואר בתורה מט, כדי לבנות העולמות והמדות, שהם ביצירת היצר טוב והיצר הרע, והם גדרי המצר, והמצר בעצמו הוא בחי' הלכות, שמפרשים ומגדרים מה מותר ומה אסור וכו'. וזה מה שמבואר (ערוך, ערך מצר – החמישי, רבינו ברוך בשיטת הקדמונים סב: - הובאו בבבא בתרא נד סוף ע"א) שהמצר הוא שביל (-ולכאורה לכולי עלמא בענין מצר שהחזיקו בו רבים פירושו שביל), בחי' הלכה. וכן חז"ל אמרו שגבולות הארץ שהרימו בגורל, היו צועקים, וזה בחי' הריעו לה' כל הארץ, ראשי תיבות הלכה, כמובא בליקוטי מוהר"ן תורה יא. [גם בענין סייג לתורה, שיש סוגה בשושנים, מצינו בילקון שמעוני, תזריע יג, בענין ציון קברות (שהוא סוגיא בדף נח.), כמה וכמה מקורות, וכמה מהם מפרשים את הדרך, רבי חנינא בר איקא אמר מהכא, הרימו מכשול מדרך עמי, רבי יהושע בריה דרב אידי אמר מהכא, והודעת להם את הדרך. רב אשי אמר מהכא, ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי, רבינו אמר מהכא ושם דרך אראנו בישע אלקים, ע"כ. הרי משמרת למשמרתי בחי' תיקון הדרך, דרכיה דרכי נועם].

וזמש"כ (ישעיה סה:טז) אשר המתברך בארץ יתברך באלקי אמן והנשבע בארץ ישבע באלקי אמן, כי נשכחו הצרות הראשנות וכי נסתרו מעיני. כי נשכחו הצרות, בחי' ביטול המצרים. כי הברכה שייך בעיקר להגבולות, עיין בספר אדיר במרום עמ' רנ ז"ל שהברכה היא תוספת השעה שצריך להעביר הגבול הראשון, עכ"ל ועיין שם באריכות ביאור כל הענין, כי כפי אותו הגבול שניתן בתחילה, כל תהיה אותה הבריאה כל הימים, רק הברכה היא בהשפעה עיין שם. ומבואר שברכת הארץ הולך ביחד עם השכחות גבולותיה. והנשבע בארץ ישבע, כבר כתבו הקדמונים שזה ענין של חצבה עמודיה שבע, והרי בחי' החצוב שבו תיחם יהושע את הארץ.

מצ"ר הוא השם הס' של ע"ב שמות, ס' בגמטריא הלכה.

ולפי מה שקבענו שענין המיצר הוא הלכות, הפסוק מדבר בסוד תורה חדשה מאתי תצא. וזה באמת המשך הפסוק הבא, פסוק יז, כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה וכו'. וכן לפני ברכת הארץ בהפרצת גבוליה, הפסוקים דברו בההבדל שיעשה בין הצדיקים והרשעים, וכתיב (פסוק טו) והנחתם שמכם לשבועה וכו', והנחתם לשון תחום, כמו כבש וכשב, שהרשעים מוגבלים בתחום, אבל הצדיקים, אשר המתברך וכו', אשר בחי' בינה, הארץ העליון כנודע, אשר הצדיקים שהלכה כמותם יורשים הגבולות.

ומבואר בתורה נו:ט כי צדיק וטוב לו, זה בחינת הצדיק שהלכה כמותו, צדיק ורע לו, זה בחינת הצדיק שאין הלכה כמותו. רשע וטוב לו, זה בחי' הרשע שמקרב להצדיק שהלכה כמותו, רשע ורע לו, זה בחינת הרשע שמקרב להצדיק שאין הלכה כמותו. ואפלו משה לא השיג זאת, כי הם בחינת דרכי ה' וכו' עיין שם.

ובספר איבי הנחל פירש ז"ל כשיש על הצדיק מחלוקת, שעל ידי זה מכסין אותו (-את ההשפעה שבאה על ידו כדי שלא יקטרגו עליו, כמבואר בתורה פח), אזי זה הצדיק זוכה על ידי המחלוקת להשיג סתרי תורה – תורת ה' ממש, ועל ידי זה זוכה שהלכה כמותו. ועל כן הרשע המקורב להצדיק הזה, הוא רשע וטוב לו, דאין טוב אלא תורה, היינו שהצדיק משיג סתרי תורה המוסתרת אצל הרשע, ועל ידי זה נתגלה ההסתרה והתורה בעצמה מוכיחה אותו (-כמבואר בתורה נו), ועל ידי זה זוכה הצדיק שהכלה כמותו בכל מקום, ע"כ. ועוד כז"ל כשאין על הצדיק מחלוקת, אינו יכול להשיג תורת ה' ממש, היינו לגלות ההסתרות, ועל ידי זה אין הלכה כמותו, והרשע שמקורב אצלו הוא רשע ורע לו, היינו שהרע שלו בשלמות (כי הצדיק שזה הרשע מקורב אליו, אינו מוצא אצלו את התורה המלובשת והנסתרת), ע"כ.

והנה לפי דבריו, רשע וטוב לו, באמת טוב לו להצדיק, שהצדיק זוכה לגלות התורה, אלא שהטוב מכריז תוכחה להרשע, אכן כיון שאוחז ברשעו אין זה טוב לו כלל. אלא פירושו לכאורה כמו שאביא מהמגיד ממזריטש, שלכל צדיק יש רשעים קשורים לו שמשפיעים עליו, בחי' אוי לרשע אוי לשכינו, והוא עליהם, ולפעמים הצדיק משפיע להם הרהורים טובים עד שזוכים ממש לטוב. ויכולים לפרש כן, שהטוב של אותם רשעים, הוא רק לשעה, כי סוף סוף הצדיק יטול חלקו, אי נמי יכולים לפרש שזה המעלה של הצדיק שהלכה כמותו, שהוא לא יקח חלקו. ופעם ראיתי כמדומני ממקור קדמון לפרש נוסח ברכת על הצדיקים, ושים חלקנו עמהם, להיות מאנשי הצדיק שאינו רוצה כלל ליטול חלק חברו.

ועל כל פנים, המיצר, שהוא בחי' ההלכה, שייך להצדיק שהלכה כמותו. ולכן יהושע תיחם הארץ, ויהושע קבע תקנות השייכים לכל הארץ, והגמרא הניח ב'תיקו' על המחזיק במצר של נכסי הגר, כי זה נוגע לקנין גמור על הקרקע, ודוק.

אכן עיין במסכת חגיגה טו. זכה צדיק נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, נתחייב רשע נטל חלקו וחלק חברו בגיהנם.

ואע"פ שבספר עשרה מאמרות פירש ז"ל

והוא טעם זכה נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן ונוטל שכרו והוא נעשה צנור לשכר המגיע לחברו על דרך הנמנה מעשרה ראשונים שנוטל שכר כל הבאים אחריו לא לגרוע חלקם אלא שכלם זוכים על ידו נמצא הוא נוטל שכר כולם ונתנו להם ונשאר לו כנגד כלם כי האחרים נוטלים ממנו והוא אינו חסר והא והא איתא כמו שנזכיר לקמן, ע"כ.

לפי דבריו אתי שפיר לשון הגמרא, זכה צדיק נטל חלקו וחלק חברו – שאינו מזכיר כלל בתחילה התחייבות הרשע, כי דבר שייך אפילו בין צדיקים, חברים, שאחד יזכה לשורש הרע וכולם זוכים על ידו.

ולא משמע כן בשום מקום או פירוש אחר, אלא נוטל שכרו ממש והשני נשאר בלי כלום. וכן בפירוש בשער הגלגולים ז"ל והענין הוא, כי ברדוף הצדיק אחר הרשע לזכותו, אולי הרשע ההוא יש בו אותם נצוצות טובות שנאבדו ממך, ונצוצותיו הרעות נתנו לך, ועל ידי שתתחברו יחד בחשק ואהבה, אז הטוב שבו יוסר ממנו ויותנו בך, ואז אתה נשלם בכל הטוב, והוא נשלם בכל הרע. וז"ס צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. וזש"ה אם רעב שונאך האכילהו לחם. וכמ"ש ז"ל על פסוק כי תראה חמור שונאך, אין הכתוב מדבר אלא באדם רשע שמותר לשנאותו כמש"ה הלא משנאך ה' אשנא, ואם אם רעב שונאך תאכילהו לחם וכו', עיין שם. אכן האריז"ל במקום אחר פירש ענין נוטל חלקו, שמדובר על נצוצות של נשמת הצדיק, וז"ל כי בן זומא ראה אוכלוסא בהר הבית, ואמר לא נבראו כל אלה אלא לשמשני. והענין הוא, כיון שכלם הם נצוצותיו ותלויים בו, והוא מתעבר ומתגלגל כדי לתקנם. וכבר נתבאר אצלינו, כי כל צדיק שמתגלגל עם איזו נפש כדי לתקנה ולעזרה, הוא נוטל חלק עמו באותם המצות שעושה, ונמצא כי כל ס' רבוא ההם שהיו נצוציו, נבראו לשמשו, כי הם הטורחים ועושים המצות, והוא נוטל חלקו עמהם בלי יגיעה, ע"כ. [ובשער הגלגולים כתב כן דוקא בענין עיבור נשמה ז"ל לתועלת הצדיק עצמו המתעבר בו, כי כיון שהוא מסייעו להוסיף מצות ותקונם, נוטל חלק בהם, וז"ס מ"ש ז"ל, גדולים צדיקים, שאפילו במיתתם זוכים לבנים וכו'. והוא, כי הוא מזכה אל האיש הזה, ונעשה לו כאב להדריכו ולסייעו, וזוכה בסבתו כנזכר: ודע, כי הצדיק הזה, כיון שנכנס בו לסייעו בחיים חייתו בסוד העבור כנזכר, ולא בסוד גלגול, לכן הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד, כ"א האיש הזה יעשה מצות, נוטל חלק בשכר ההוא. וז"ס מ"ש ז"ל כי הצדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע, והבן סוד העמוק הזה]. ולפי זה שפיר יש לפרש כמו העשרה מאמרות, ששורש נשמת הצדיק נוטל בראש, וכל ניצוץ נשמה נוטל כפי שזכה, ע"כ. אכן מבואר בשער הפסוקים שאם הניצוץ של הצדיק נמשך ברשע, אז כל הטוב ילך לשורש הנשמה, והרשע יאבד ברשעתו ז"ל והנה הרשע בכל גלגול שמתגלגל להתברר, מוסיפין רשע חדש על הגלגול שעבר, ולכן נגמר ברורם תכף בארבע גלגולים לבד. והטוב שבהם נברר, ונתן לראוי לו, שיהיה משורש נשמתו, כמ"ש ז"ל זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע, והרע הגמור נשאר בו, וכלו פסולת גמור, והולך לאבדון, ואין לו עוד תקוה כלל, כי אין בו נצוץ טוב כלל, ע"כ.

וצ"ב איך יפרש בעל עשרה מאמרות את סוף הפיסקה בחגיגה שם, נתחייב רשע נטל חלקו וכו', לכאורה על כרחך נוטל חלקו ממש, והרי לא ראי רישא כראי סיפא.

ואפילו לפי דבריו, אולי יש לחלק שזה רק להרשעים המקורבים לצדיקי אמת שהלכה כמותם, ולכן הם בחינת רשע וטוב לו, טוב לו ממש, כי נגרע ממנו החלק שהצדיק נטל. ואילו הרשעים שמקורבים להצדיקים שאין הלכה כמותם, רשע ורע לו, כי נשארים בלי כלום, כי כיון שאין הלכה כמותם, אין זוכים להיות שורש האור שממנו יהנה כולם.

הנה לפי דברי האריז"ל הנ"ל משער הגלגולים בסוד אם רעב שונאך האכילהו לחם, יש לעיין בדרך שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן רפב, לחפש ולהתיחס להנקודה טובה שבכל ישראלי, ועל ידי זה, ועוד מעט ואין רשע, כל הרשעות נופל ונשאר רק הטוב. ורבי נתן שאלו מה עם רשע גמור, ורבינו גער בו, שאין כזה דבר שלא יהיה נקודה טובה. והרי בצירוף לדברי האריז"ל יתכן שאין הכי נמי, תורה רפב פועל גם על רשע גמור, אבל לא כמו שפועל אצל הכשרים, כי בכשרים, האדם ההוא ישאר בצדקו, ואילו ברשע גמור, הוא רשע בעונו ימות, והנקודה טובה ישאר אצל זה שקיים מאמר רבינו, ודו"ק. אלא דיש לחלק ולפרש שהנצוצות שעליהן דבר האריז"ל הם זכויות שכבר זכה בהן, ואילו רבינו מדבר על מדות והנהגת הבן אדם שקיימים בהוה.

עוד פירש האריז"ל שמקויים על ידי גלגול ז"ל דע שהמגולגל המשלים נוטל חלקו וחלק חבירו בסוד יכין רשע וצדיק ילבש כי אותו הלבוש שעשה רשע זה ע"י קצת צדקותיו ומעשיו (קכ"ה ע"א) הטובים ולא זכה ללובשו, עתה המגולגל המשלימו לובשו וזהו וצדיק ילבש.

ועיין בספר אור תורה להמגיד ממז', על אגדות חז"ל אות תפז ז"ל

זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. וקשה, למה יהיה המדה כך. ועוד, חלק חבירו מאין הוא, והלוא רשע הוא, ורשע לגבי צדיק חבירו קרית ליה. ועוד, למה יתן החלק לזה הצדיק, והלוא הרבה צדיקים יש. ועוד מאין יש לרשע חלק בגן עדן, וגם בסיפא מאין יש לצדיק חלק בגיהנם. וי"ל דאיתא בכתבי האר"י זלה"ה (ע' שער הגלגולים פ"ט) שהרשע אם מרבה לחטוא רחמנא ליצלן יכול הוא להחטיא את הצדיק, כי אוי לרשע אוי לשכינו. ואף על פי שאינו יכול להחטיאו בפועל, מביא את הצדיק לידי הרהור עבירה. וכן הצדיק במעשיו הטובים ובעבודתו יכול הוא להעלות את נפש הרשע, ואם לא יכול להעלותו מחמת שנשתרש בחטא, עם כל זה מביאו לידי הרהור תשובה. ולכך אמרו הרשעים מלאים חרטות, זו הרהור תשובה, רק מחמת שנשתרשו בחטאים חוזרים לסורם. ואיתא המקדש את האשה על מנת שאני צדיק [הרי זו מקודשת] וכו' [מפני] שמא הרהר תשובה [בלבו], נמצא אף על פי שהוא רשע גמור נעשה צדיק גמור בהרהור תשובה. וז"ש זכה, פירוש הצדיק על ידי מעשיו, נוטל חלקו וחלק חבירו, פירוש הרשע שהרהר בתשובה ונעשה צדיק כמוהו באותו רגע. וזהו חבירו דקאמר. וגם תיכף כשהרהר בתשובה נגזר לו ליתן לו חלק בגן עדן, ועכשיו שחזר לסורו ניתן חלקו להצדיק שהביאו לידי הרהור תשובה, ומשלו ניתן לו. לכן היא מדה ומדה שיותן לו ולא לאחר. וכן הוא להיפך. הרשע על ידי חטאיו הביא את הצדיק לידי הרהור עבירה, ונעשה הצדיק חבירו של הרשע, ונגזר עליו להיות לו חלק בגיהנם. ואחר כך חזר הצדיק לתמותו והחזיק בצדקו, נוטל הרשע חלקו בגיהנם שהביאו לידי הרהור עבירה. וכפעלו ישולם לו, וכך היא המדה, עכ"ל.

לעיל הקשינו, שמבואר בבבא בתרא קיח, שיהושע וכלב נטלו חלקם של המרגלים, ולכאורה זה היה חלקם ממש מאליהם, ולא ממה שזכו על ידי יהושע וכלב. ומלשון הרשב"ם משמע שזה לא היה גזרה מיוחדת, אלא מדין צדיק נוטל חלקו. אכן בענין המרגלים, כיון שאין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין י:ג), שפיר ירשו שכיניהם שסבלו מהם את חלקם ממש. ואין ראיה משם לרשע בעלמא, שאז הצדיק יטול רק הטוב שבא על ידו.

והא דמצינו באריז"ל שמשה רבינו לוקח את העדיים של בני ישראל, הרי בני ישראל כבר אבדו אותם, ואדרבה מזה שמשה רבינו לוקחם, אחר כך בשבת, הוא מחזיר אותם לבני ישראל, ואילולא לקחם בתחילה לכאורה לא היו זוכים להם אפילו בשבת.

ובספר מאור עינים ר"פ נח כז"ל

דכשהצדיק מוכיח את הדור ואין רוצים לקבל מוסר הוא נוטל מהם את החלק הטוב שלהם, וזהו אמרם ז"ל זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן, לאו דווקא בעולם הבא נאמרו הדברים אלא אפילו בעולם הזה שהוא נוטל את החלק הטוב שבתוכם אם מוכיח אותם ואינם רוצים לקבל, ואסבריה מורי לדבר זה כי הדבור מפי הצדיק לאוזן השומע והדיבור הוא דבר רוחני והוא מדריגה עשירית והשמיעה היא גם כן היא דבר רוחני והיא מדריגה עליונה למעלה מהדבור וכשהוא שומע ואינו מקבל מוסר לוקח הצדיק חלק השמיעה שלו שהדבור של הצדיק חוזר אליו עם חלק השמיעה של השומע. (ודבריו הובאו באורח לחיים ר"פ נח, ועיי"ש מה שהאריך בזה. ושם כתב שנח לא רצה להוכיח את הדור, כי ידע שלא יקבלו, ולא רצה לקחת חלקם. ובזה הוא חשב שעלה אפילו על משה רבינו. אכן צריך עיון קצת, כי לכאורה סוף סוף בודאי נח לקח חלקם, כי בגשמי בודאי לקח חלקם – כי נשאר כל העולם שלו, ובפשטות זה כולל גם כל ההישג הרוחני שהכל נשאר תלוי רק בנח, והרי דור המבול אין להם חלק לעולם הבא, ועל כרחך הכל נשאר בחלקו של נח. ובמסכת אבות ראש פרק ה' עשרה דורות מאדם ועד נח להודיע כמה ארך אפים וכו' עשרה דורות מנח ועד אברהם להודיע וכו' עד שבא אברהם אבינו וקבל שכר כלם, ע"כ. הרי שרק באברהם כתוב שהוא קבל שכר כלם, מה שלא הזכיר אצל נח. אבל אצל נח לא היה צריך לכתוב, כי פשוט הכל נשאר רק לנח, מה שאין כן באברהם שהעולם כמנהגו נמשך, היה צריך להודיע שזה היה רק בחיצוני, אבל השכר של כלם נטל אברהם. ואולי נח לא ממש קבל השכר של בני דורו, רק ירש המקום וחלק שלהם. אבל אפילו הכי, לא היה טעם לחשוש שיקח שכרם, שהרי בין כך ובין כך הם נאבדו לגמרי בועלם הזה ובעולם הבא. וצריכים לדחוק לפי פירושו שנח לא הבין כמה חמור היה חטאם שיאבדו לגמרי, אף על פי שהשם יתברך אמר לו שישמיד את כולם, חשב שעדיין יהיה להם חלק לעולם הבא)

נג: - נד - גרפיטי

אמר רב דימי בר יוסף א"ר אלעזר המוצא פלטרין בנכסי הגר וסד בהן סיוד אחד או כיור אחד קנאן, וכמה אמר רב יוסף אמה, אמר רב חסדא וכנגד הפתח.

פירש רשב"ם בנוין ואין חסר כלום, ואין לו מה לחדש בבית שתהיה חזקה. סיוד, טיח בסיד. כיור, ציורין מחוקין על הקיר. וכמה, הוי יפוי להחזיק. וכנגד הפתח. דרך כניסת פתח הבית בכותל שכנגדו, דשם נראה יותר לנוי, אבל במקום אחר טפי מאמה בעי, ע"כ.

ובדף נד. אמר רב הצד צורה בנסכי הגר קנה, דרב לא קני לגנתא דבי רב אלא בצורתא, ע"כ.

פרש רשב"ם הצר צורה, צורת חיה או עוף. בנכסי הגר, בכתלי הבית. אבל סיוד וכיור דעמר לעיל, אמה כנגד הפתח לאו היינו צורת בריה אלא ציורים בעלמא מעשה צעצועים ופרחים, אבל צורת חיה או עוף חשובה ודי באחד, ולא בעינן אמה ולא כנגד הפתח, ע"כ.

וכמה הלכות גדולות יש ללמוד מזה הלכה למעשה בענין גרפיטי של נ נח נחמ נחמן מאומן. דודאי נוי ויופי הוא. ואין צריך להיות אמה על אמה, ואין צריך להיות כנגד הפתח, אבל בודאי הידור מצוה יש בדבר. וסבא אמר על כל דלת, כי הידור הוא, שאפילו ציור של סיוד וכיור נוי הוא כנגד הפתח.

נד. ואמר שמואל האי מאן דאתקיל תיקלא אדעתא דארעא קני, פרש רשב"ם מסיר המכשולות, ומשוה פני הקרקע שתהא חלקה ולא תכשל המחרישה ותשבר, ע"כ.

הרי שצריכים להשוות פני הקרקע לפני המחרישה. ונראה שבחרישה ממש משוה את הקרקע. כי כן מבואר בישעיה כח:כה הלוא אם שוה פניה והפיץ קצח וכמן יזרק וכו' ופרש"י ז"ל הלוא, כן דרך החורש, כיון שחרש משוה פני האדמה ואחר כך זורע, ע"כ. וכן רש"י בפסוק כו כז"ל לא לנצח ישלח נביאים להוכיחו, אחרי שאינו שומע לתוכחה, הוא ייסרנו במשפטי יסורין כדי שתועיל עמל תוכחתו שהוכיח, כזה שמשוה פני הארץ לזרע כדי שתצלח עמל חרישתו שחרש, ע"כ. [ועיין שם ביאור המשל גם בפסוק כד – הכל היום יחרש החרש לזרע פרש"י וכי החורש כדי לזרע לעולמים חורש, אם כן מה יועיל, אף הנביאים המוכיחים אתכם להחזירכם למוטב, הלעולמים יוכיחו ולא יועילו. ובספר זית רענן (הקדמה ד"ג) פירש שחרישה הוא רק להמית ולהשריש מני האדמה העשבים הרעים, לבד יפסידו זרע הזרוע, כן הנסים והנוראות שעשו לאבותינו בימי קדם, היה רק למען יתמו ויכלו האמונות כוזבות והדעות נפסדות מקירות לבבנו, ואחר זה נודע ונטע בקרבנו האמונות האמתיות.]

נד. אמר רב הצד צורה בנסכי הגר קנה, דרב לא קני לגנתא דבי רב אלא בצורתא, ע"כ. עמש"כ לעיל דף נג:.

מפתחות:

רבה בר בר חנה

מאמרי רבב"ח – חיי מוהר"ן ה.

אמר רבב"ח האי גלא דמטבע לספינתא: לק"מ א דף א:.

אמר רבב"ח לדידי חזי לי הורמיז בר ליליתא: לק"מ יב: דף טז:.

אמר רבב"ח אישתעו לי נחותי ימא בין גלא לגלא: לק"מ יג דף יח..

אמר רבב"ח לדידי חזי לי הורמיז בר ליליתא: לק"מ יב דף טז:.

מפתחות:

אמר רבב"ח זמנא חדא הוה קאזלינן בספינתא וחזינן ההוא כוורא: לק"מ ב דף ב..

אמר רבב"ח לדידי חזו לי האי אקרוקתא: לק"מ ג דף ב:.

אמר רבב"ח זימנא וכו' וחזינן ההוא כוורא דיתבא ליה אכלה טינא: לק"מ ד דף ד:.

אמר רבב"ח זימנא חדא הוה אזלינין בספינתא וסגאי ספינתא: לק"מ ה דף ו..

אמר רבב"ח זימנא חדא הוה אזילנן במדברא וחזינן הני אווזי: לק"מ ו דף ז..

אמר רבב"ח זמנא חדא הוי אזילנן בספינתא וחזאי להאי ציפרתא: לק"מ יא דף טו..

אמר רבב"ח לדידי חזי לי אורזילא בר יומא: לק"מ יד דף יט..

אמר רבב"ח לדידי חזי לי אקרוקתא דהוי כי אקרא דהגרוניא: לק"מ טו דף כ:.

אמר רבב"ח אמר לי ההוא טייעא תא אחוי לך טורא דסיני: לק"מ ז דף ט..

אמר רבב"ח אמר לי ההוא טייעא תא ואחווי לך בלועי דקרח: לק"מ י דף יג:.

אמר רבב"ח אמר לי ההוא טייעא וכו' היכי דנשקי ארעא: לק"מ יד דף יט:.

ר' יוחנן מישתעי וכו' וחזינא האי כוורא: לק"מ טז דף כא:. חיי מוהר"ן ו.

רב ספרא מישתעי וכו' וחזינן ההוא כוורא: לק"מ יז דף כג:.

ר' יונתן משתעי וכו' וחזינן ההוא קרטליתא: לק"מ יח דף כד.. חיי מוהר"ן ח.

א"ל תא אחוי לך בלועי דקרח, חזאי תרי ביזעי והוו קא מפקי קוטרא וכו', בזיעי, פירש רשב"ם בקעים, דכתיב ותבקע הארץ אשר וכו' (במדבר טז – תרגום אנקולוס ואתבזעת), ע"כ. צריך ביאור עיין רש"י דברים יא:ו בקרב כל ישראל, כל מקום שהיה אחד מהם בורח, הארץ נבקעת מתחתיו ובולעתו, אלו דברי רבי יהודה, אמר לו רבי נחמיה, והלא כבר נאמר ותפתח הארץ את פיה (במדבר טז:לב), ולא פיותיה, אמר לו ומה אני מקיים בקרב כל ישראל, אמר לו שנעשית הארץ מדרון כמשפך, וכל מקום שהיה אחד מהם, היה מתגלגל ובא עד מקום הבקיעה, ע"כ. וכאן משמע שהיו שני פיות. ונראה שהבקיעות האלו הם רמזים על החרון אף, ולא על מה שבלע הארץ.

מפתחות:

רב יהודה הינדואה מישתעי וכו' וחזינא ההוא אבן טבא: לקמ"ת ד:יא דף ו:.

אמר רב אשי וכו' והוה אטמא דבשרא בהדן וכו': לקמ"ת ה:טז דף יא:.

מעשה בר' אליעזר ור' יהושע שהיו באין בספינה וכו': לקמ"ת ז:יג דף טו..

אמר רב יהודה אמר רב כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם, אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם כולו, מה עשה הקב"ה סירס את הזכר והרג הנקבה וכו'.

ספר המידות, מריבה סד: כל הדברים נבראים בבחינת זכר ונקבה. אפלו מלכים, יש מלך בחינת זכר ויש מלך בחינת נקבה, והקב"ה מרחקין זה מזה כדי שלא יחריבו את העולם, ע"כ.

מפתחות:

פני משה כפני חמה: לק"מ ו:ה דף ז., לקמ"ת ה:טו דף י:.

כל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חבירו: לק"מ כא:ח דף ל..

כל צדיק נכוה מחופתו של חבריו אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה: לק"מ כב השמטות דף לד:.

עה. אמר רבה אמר ר' יוחנן עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן... – לויתן בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם התיבות. זכה עושין לו סוכה – בחי' טנדר או בסטא של נ נח. לא זכה עושין לו (רק) צלצל (סכך בלי מחיצות, בחינת כיפה ננח)... לא זכה עושין לו קמיע (ורש"י פירש ז"ל היינו דבר מועט שקושרו לתלות בצוארו ע"כ, אכן יש שרצו לפרש שזה הענק הנזכר בגמרא, ואילו הקמיע הוא תכשיט ליד, כי כן נמצא בלשון חז"ל (יוצרות לפרשת שקלים ובמגלה עמוקות קטז) וכקמיע ביד גבור בזרוע חותמו)... והשאר פורסו הקב"ה על חומות ירושלים וזיוו מבהיק מסוף העולם ועד סופו... בחי' גרפיטי ננח!

כי הא דיתיב רבי יוחנן וקא דריש עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות וכו' לגלג עליו אותו תלמוד, השתא כביעתא דציצלא לא משכחינן כולי האי משכחינן, לימים הפליגה ספינתו בים, חזא מלאכי השרת דיתבי וקא מינסרי אבנים וכו' אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר לי דרוש רבי לך נאה לדרוש כאשר אמרת כן ראיתי, אמר לו ריקא אלמלא ראית לא האמנת, מלגל על דברי חכמים אתה, נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, ע"כ.

בליקוטי מוהר"ן צח גילה הענין של נתן עיניו בו, שנתן לרשע העינים של הצדיק לראות עד היכן פגם. והנה כאן אותו תלמיד זכה לראות מלאכים בונים החלונות של שערי ירושלים, ולא אהני ליה. ואז קיבל הראות של הצדיק.

מפתחות:

עתידין צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש: שיחות הר"ן קכו.

עח. כומני, אמר רב פפא בר שמואל מרכבתא דנשי, ע"כ. כומני בגמטריא מקדש אדנ-י כננ"ו, ובגמטריא אדנ"י באחוריים.

המוכר את הספינה

דף פב הקונה שלשה אילנות קונה הקרקע מלוא האורה וסלו חוצה, ונראה לפרש ע"פ תורה ו' בלקוטי מוהר"ן, דהנה הקונה והמוכר העומדים על נכסיהם זה בחי' נקודה תחתונה של ה' בחי' חיריק. כי מבואר בכ"מ בדברי רבינו שהממון הוא בחי' הרגלים שמקים ומעמיד את האדם. וגם מצינו שחפצים הגנובים צועקים כמו שכתוב (חבקוק ב:יא) אבן מקיר תצעק, ומבואר גם בזוה"ק ובגמ' מהפסוק הזה שקירות הבית מעידים על מעשה בני אדם, הרי שאם הכל בכשרות הכל בחזקת דמימה.

כאשר הקונה והמוכר באים לעשות את הקנין, זה בחי' הו' שבתוך הא', ששניהם נכנסים להסכם, ובזה יש בושה, כל אחד נכוה מחופת חבירו, כי יש משפט איך למי שייך החפץ הזה. וזה מה שמצינו שקנין, מכירה, הוא לשון כרה, וכמו שרש"י מפרש בפ' ויחי על הפס' אשר כריתי לי (נ:ה), שהוא מלשון כי יכרה איש בור, וכן פירושו מכירה כמו שאמר רבי עקיבא כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למכירה כירה. הרי שהמכירה הוא בחי' כרה, בחי' חפירה, שהוא לשון של בושה. וזה בחי' הו' כמבואר בתורה שם.

לאחר שאדם זכה לקנות את האילנות והקרקע, הרי הוא בחי' אדם היושב על הכסא. כי הג' אילנות הם בחי' השלשה בחי' של תשובה, פן יראה וכו', שהם בקוצו של היוד עליונה של האלף. ולזה קני"ן בגימטריא ר"י, שהוא עשר פעמים אהי"ה. בחי' השיעור קומה של תשובה, בחי' תיקון. כי תחילת התשובה מתחיל עם אהי"ה להיות זמין למהוי, וגם מסתיים עם אהי"ה, כי אין כבוד בלי כ' בחי' אהי"ה. וע"ץ עם הכולל בגמטריא שם קס"א (אהי"ה במילוי יודין, אלף ה"י..), שע"י ג' עצים, נבנה הסגול של קס"א שבנקודה עליונה, וגם הקרקע, בחי' הרצון, שסביב האילנות, בחי' כתר – שסובב, נקנה. ולכן להלכה כדי שגם הקרקע תהיה קנויה צריכים העצים להיות בצורת חצובה – דהיינו בצורת סגול. ואף שלמ"ד אחד בגמ' מספיק שיהיו בשורה, להלכה זה אינו מספיק כי לית בזה משקל התשובה, כי נקודה אחת, זה בחי' דין, וכן שורה של נקודות, זה גם כן בחי' דין, בחי' עולם הנקודים שעי"ז היה השבירה כידוע, ואז היה תיקון המתקלא, שיש משקל, חסד גבורה ורחמים, כידוע, שזה עיקר התיקון. ולכן נקודה אחת, הוא חיריק, שהכל חוק"רין את הכבוד, אבן בוחן, והשלושה נקודות בצורת סגו"ל, מלשון סגולה שזה למעלה מכל הטעמים, כמבואר במקום אחר בדברי רבינו, ואי אפשר לחקור אותו. וזה בחי' ארץ ישראל שהוא מתנת חנם, שאינה תלויה בזכויתינו, כמבואר במ"א בדברי רבינו, והוא לעם סגולה. ועל כן כשאדם קונה ג' אילנות בצורת סגול, עובר בחי' כל תהליך התשובה להיות זמין ולמהוי ליה מקום בעולם ולהיות אדם היושב על הכסא.

ולכן להלכה, כדי שיקנה גם הקרקע עם האילנות, צריך שהמרחק בין האילנות תהיה מד' אמות עד ט"ז אמות, כי הד' בחי' נקודה תחתונה של האלף, בחי' מלכות, דין, ודמימה, ובחי' עצם האדם מד' יסודות, כמו שרבינו מפרש בתורה לז מהזוהר עה"פ ושם האיש אשר עשיתי עמו, שע"י תענית זוכין להיות אדם, שמתקן את הד' יסודות, הרי שצריכים לפחות ד' אמות, ועד ט"ז אמות, כי ג"פ י"ה (דהיינו עד ט"ז) שיש בין השלושה אילנות עולים למספר אד"ם.

ואז גם יתחייב בביכו"רים....

ונראה לדרוש עוד בס"ד בענין הט"ז אמות מרחק שבין כל אילן ושורה, כי הלב בשורש ל"ב אלקים דמעשה בראשית כמובא בלקוטי מוהר"ן, והלב יש בו שני חללים, הרי שכל חלל שייך ט"ז (וזה גם כן רמוז בהאלף, שהואו באלכסון מתחלק לב' ווי"ן כמבואר בכוונות לאכילה, שמעיקרי הכוונה לכוון על הל"ב נתיבות חכמה הרמוזים באות א', והרי י"ו למעלה וי"ו למטה). והנה הרמח"ל גילה שאלו הל"ב אלקים הם בחיצוניות, ובפנימיות יש ח' שמות הוי"ה – כל אחת בת ארבע אותיות, הרי ל"ב. וזה השיטה שלכל שורה יש ח' אמות. כי העץ ממש נבנה מהלב – ה' פעמים לב, בגמטריא עץ, ובגמטריא צלם, עצה עמוקה בלב איש. וה' אמות הם מקומו של האדם ד' אמות של הלכה – ד' אותיות הוי"ה ב"ה.

מפתחות:

כי מראה חמה עמוקה מן הצל: לק"מ לא:ט דף מד:.

צ: - צדיק! בפירוש הרשב"ם ד"ה ושמע מינה מוסיפין על המדות כז"ל אבל שתותא מלגיו, זהו שתחלוק את החמשים בששה חלקים, ומגיע לכל חלק שמנה שקלים ודינר ושליש דינר, הוסיף הוסיף אחד מששה חלקים שבתוך הנ' על החמשים והוי נ"ח סלעים ודינר ושליש דינר, עכ"ל.

חמשים = נ, והשתות שמוסיפים הוא הפתח - ו' שתחת הנ', ואז יש נח, והדינר ושליש דינר, שתי נקודות של השוא תחת הח.

צא. מתריעין על פרקמטיא ואפי' בשבת, הלבוש (או"ח תקעו:י) כתב מפני שדומה לפיקוח נפש. המר"ץ חיות (ב"ק פ: ד"ה מתריעין) הוסיף לבאר, שההיתר הוא כיון שיתכן שעתה זו שעת רחמים, ואם תעבור שעה זו לא תועיל התרעתם בזמן אחר.

עיין ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה קכד שלפעמים מגיע לאדם הרהור תשובה והשתוקקות להשם יתברך באיזה מקום, שצריך שם באותו המקום דיקא להתחזק בזה ההרהור תשובה וכו' ולא ימתין ולא יזוז ממקומו, אף על פי שאין זה המקום מוכן לכך וכו' כי כשיזוז ממקומו יכול להיות שיפסק וכו' עיין שם.

צח. כתוב בספר בן סירא הכל שקלתי בכף מאזנים ולא מצאתי קל מסובין וכו', עיין חידושי אגדות.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

קטז.

מפתחות:

מי שיש לו חולה בתוך ביתו וכו': לק"מ י:ד דף יג..

אשר אין חליפות למו ח"א בן וח"א תלמיד: לקמ"ת ז:ג דף יב:, סח דף לב..

קכא. לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים וכו' ט"U באב מאי היא א"ר יהודא אמר שמואל יום שהותרו השבטים לבא זב"ז וכ' רבב"ח א"ר יוחנן יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל וכו'.

עיין פרפראות לחכמה ח"ב.

קכא: והתניא יאיר בן מנשה ומכיר בן מנשה נולדו בימי יעקב ולא מתו עד שנכנסו ישראל לארץ שנאמר (יהושע ז:ה) ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש ותניא שלשים וששה ממש דברי ר' יהודה אמר לו רבי נחמיה וכי נאמר שלשים וששה והלא לא נאמר אלא כשלים וששה, אלא זה יאיר בן מנשה ששקול כובה של סנהדרין, ע"כ.

צ"ב איך חשיב יאיר בן מנשה מוכה מאנשי העי, הרי אנשי העי הכו את הכשלשת אלפים איש שעלו עליהם למלחמה, והרי לא יצאו לצבא אלא מבן כ' לבן ס', ויאיר בן מנשה היה כבר זקן מופלג.

קכג. למה נתן יעקב את הבכורה ליוסף וכו' משל: לק"מ ב:ד דף ב..

קכז. עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא, נאמן דמשמש לי כעבדא, ע"כ.

עיין ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ה:טו ז"ל אבל יש בן שהוא אוהב כל כך את אביו עד שמחמת האהבה הוא עושה מעשה עבד, מה שעבד פשוט צריך לעשות וכו'.