בס"ד Simcha Nanach:

ספר ליקוטי נ נח

תרי"ג

נַחְמָן

ספרי ברסלב

חלק ד'

באר היטב

כתוב בתורתינו הקדושה (פרשת כי תבוא כז:ח) וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב, ואיתא במס' סוטה ריש פרק אלו נאמרין בכל לשון (דף לב.) שבאר היטב זה בשבעים לשון, וכתבו המפרשים (יעו' בתוספות יו"ט שם) כי היטב בריבוע, ה- הי- היט- היטב, בגימטריא שבעים. וגם מפורש בליקוטי מוהר"ן (תורה כז:ה) שענין באר היטב, שבאר הוא ר"ת וירא בצר להם ב'שמעו א'ת ר'נתם ע"ש, ועל כן רציתי גם לכתוב על אבן לבי לפרש קצת עיקר הר"נה הוא ר'בינו נ'חמן, נ נח נחמ נחמן, הוא נ'חל נ'ובע מ'קור ח'כמה, שיורד לעמקי הקליפות ע' האומות להשקות נשמות צמאות, ובתוך התהום מכלה הפרוטה מהכיס, ופריטא שפתיה בפרסומי ניסא ותהום כל העיר, בא"ר היט"ב!

ותשוב לב האבן ללב בשר, ברסלב, נ נח אמיתי.

כולל

שאלות ותשובות

נ נח

מאתי ב

שמחה בן ר' משה שליט"א ולהבחל"ח חוה ברכה ע"ה הכ"מ

מחבר ספרים דברים חדים על מרובה הג"ע ושבועת העדות, ספר החמשה על בראשית, פתחו לי על הרמח"ל ועוד.

מצוה גדולה להיות תמיד בשמחה (פצפצי”ה)

שנת גולל אור מפני חשך (תשפ"ד)

מפתחות

נ נח נחמ נחמן מאומן

נ נח נחמ נחמן מאומן

אני רן

חידושים על הספר הקדוש לקוטי מוהר"ן

רפ"ו סימנים – נחמן מאומן ע"ה. פר"ו ורבו, רבו – רו עם האותיות בגמטריא נ נח נחמ, פרו, נחמן מאומן. רפ"ו בגמטריא אכסרה פירוש (באומד) בלא מדה ובלא משקל (מעשר שני ד:ב).

בזאת יבוא אהרן אל הקודש. בזאת ע"ה רפ"ו סימנים של לק"מ ח"א עם קכ"ה סימנים של לק"מ ח"ב, ויש לאמר לא צריכים את הכולל, כי תורה רפ"ב נרמז בפני עצמו כמו שאמרו אנ"ש בפ"ר בן בקר, בן בקר בגמטריא נ נח נחמ נחמן, ושאר רמזים עיין במקומו.

מצינו כמה וכמה מלאכים ששמותיהם מסתיים "רירון" כמו ביחוד שלאחר פיטום הקטרת עה"פ ויאמר אלהם ישראל אביהם – נעורירו"ן, ובספר ברית מנוחה, אדירירו"ן, יהועזרירו"ן, יהוצפרירו"ן, ועוד כמה וכמה שם. רירון בגמטריא ליקוטי מוהר"ן. והנה כמה מהם יש להם ניקוד של חיריק תחת הר' הראשון, וחולם מעל הו'. הרי עד כ', ועם הה' אותיות, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

אדרהניא"ל – עמוד האמצעי לעלות מהיכל להיכל, בגמטריא מוהר"ן עמש"כ בחלק ה' מאומן בערכו.

שמעתי מר' מתתיהו ספרין ז"ל שסבא ישראל אמר לו, אל תקרי ליקוטי מוהר"ן אלא ליקוטי מירון. והסביר כמו שיש כמה חסידים שמבטעים שורוק כמו חיריק (וכן מצינו עיין למשל בספר ישעיה מג:יד למענכם שלחתי בבלה והורדתי בריחים כלם וכו'. עיין שם באריכות במנחת שי בענין 'שלחתי' אם הוא בחיריק או בקבוץ, וכן עיין בפירוש רי"ד שם, בריחים, כמו ברוחים, כמו קריאיה 'קרואיה' (משלי ט:יח), ע"כ), כעין זה יש ליקרוא מוהר"ן – מירון – עם צירי.

ואגב, עוד שמעתי ממנו, שהוא שאל את סבא איך הוא אומר שעיקר הלימוד צריך להיות בספרי רבינו, והלוא צריכים ללמוד גמרא, וסבא ענה לו, כי כן האמת שעיקר הלימוד צריך להיות בספרי רבינו.

הסכמות לספר ליקוטי מוהר"ן

עיין מש"כ בריש ספר ליקוטי מוהר"ן במקום הסכמה.

הסכמה מרבי אפרים זלמן מרגליות בן רבי מנחם מאניש, מחבר ספר מטה אפרים.

אפרים זלמן מ. בגמטריא רבי נחמן מאומן ע"ה.

א.ז. מרגליות בגמטריא רבי נחמן מברסלב, עם הג' תיבות.

הרי גם מאומן גם מברסלב.

שיר נעים

מתוך דברי ההקדמה מבואר שרבי נתן ידע ששמו של רבינו הוא השיר פשוט כפול משולש מרובע שיתער לעתיד.

ואלה דברי רבינו ז"ל שיר נעים וכו' יודיע להאדם מגודל כחו, אשר בידו וכחו לזכות לכל אלה וכו' ע"ש. עמש"כ בפרק מה פירוש אני נ נח נחמ נחמן מאומן.

נמוסי הדתות כולם לא ישוו לדתינו, חכמיהם בדו מלבם נמוסים בשכלם האנושי, ע"כ. עיין בזה בשיחות הר"ן אות קטז.

נפשותם רבים כן רבו דעותיהם וחילוף וכו' נפשותינו אחת היא ואינה נוטה לריבו צלמיהם, ע"כ. הכוונה להמדרש ויקרא רבא (ד:ו) מובא ברש"י (בראשית מו:כו) – עשו שש נפשות היו לו והכתוב קורא אותן נפשות ביתו לשון רבים, לפי שהיו עובדין לאלהות הרבה. יעקב שבעים היו לו, והכתוב קורא אותן נפש, לפי שהיו עובדים לאל אחד, עכ"ל.

לכו חזו וכו' רבי שמעון בר יוחאי.

לכו חזו – ודע שסוד רבי שמעון וכו' הוא בחינת (דניאל ד) עיר וקדיש מן שמיא נחית ראשי תבות שמעון וכו', עכ"ל. והנה רבינו גילה (לקוטי מוהר"ן תנינא א:ט) שבר"ת יכולים להחליף את אות ש' עם אות א', ולפי זה הראשי תיבות של וקדיש מן שמיא נחית הוא אומן! והמילה שלפניה: עיר, הרי עיר אומן!!!

עיין מש"כ על הפסוק כי לא תשכח מפי זרעו (וילך לא:כא).

ר' שמעון בן יוחאי הבטיח שלא תשתכח וכו' ע"ש. לשון זה אינו מהגמרא (שבת קלח:), אלא מלשון רש"י עה"פ (דברי לא:כג) כי לא תךשכח מפי זרעו, הרי זו הבטחה לישראל שאין תורה משתכחת מזרעם לגמרי עכ"ל. והנה בגמרא שם לעיל גם רב אמר עתידה תורה שתשכח מישראל שנאמר והפלא ה' את מכותך וכו', והרי רב היה אחרי רשב"י, ומשמע שלא קיבל את ההבטחה, וצריך לדחות שרב דיבר רק על מכה מצומצמת בזמן ובאיכות ובכמות, ולא שכחה גמורה.

רבינו גילה שמתחלה היה רבי שמעון בר יוחאי ועכשיו יש אותו. והנה מבואר בזהר הקדוש פרשת בהעלותך שהתורה של רבי שמעון זה בחי' תיבת נח. ונראה שנ' של נ נח, זה בחי' נון - פירוש דג, בחי' תיבת נח, הצלה מהמים הזידונים. ונח, זה אחר שהתיבה כבר נחה על הר אררט. נחמ, בחי' מה שכתוב אחר כך, וינחם ה'. נחמן, זה בחי' אברהם, כי הנ"ן הנ"ל של התיבה, עם חמ"ן, עולה רמ"ח כמנין אברהם. מאומן, זה בחי' סינ"י (מאמן, חסר ו' גמטריא סיני ע"ה). בחי' מתן תורה, שע"י סוף התיקון בב"א.

ודע שסוד ר' שמעון עצמו וכו' ר"ת שמעון וכו', ע"כ. עיין בהשמטות לספר חיי מוהר"ן קפט, שגילה מה ה"וכולו", ועמש"כ שם.

תורה א

פירוש נ נח נחמ נחמן מאומן על פי תורה א', עיין ערך תפלה, שעל ידי נ נח נתקבלים כל התפלות והבקשות והחן והחשיבות של ישראל נתעלה ונתרומם.

תורה א'. ע' מש"כ בערך תפילה, פרק על ידי נ נח נחמ נחמן מאומן נתקבלים כל התפילות.

ועיין במסכת שבת דף סג, שיש לפרש דברי חכמים בנחת, מלשון לך נחה, לשון הוראת הדרך והנהגה. וע"ע במכסת שבת דף נה..

בענין החן שהוא בגלות –

ספר דן ידין (סוף מאמר ד', הובא בניצוצי שמשון, תהלים סט) שכתבו המקובלים שמשם הויה שבחולם מתפשט שם אחד הממונה על החן, וממונה על ביטול הקליפות. והוא הנקרא 'ביט' וכו' עיין שם.

[ביט ידוע שהוא ראשי תיבות של (ישעיה מ:יא) כרעה עדרו ירעה 'בזרעו יקבץ טלאים' ובחיקו ישא עלות ינהל. והוא ענין של קיבוץ גליות של כל הניצוצי קדושה. וכן בא"ת ב"ש יוצא – שמן, עיין לדוגמא בכוונות לחנוכה].

הקשר בין חן לביטול הקליפות י"ל על פי ליקוטי מוהר"ן תורה א' שעכשיו החן והחשיבות הוא אצל הגוים, הקליפות. ולכן תפילותינו אינן נשמעות (עיין שם בניצוצי שמעון ענין מבטלים זדים ואויבים בשמע"ך, שהוא ראשי תיבות, שבירה מגירה עקירה כניעה, הנזכרים בברכת המינים, והזדים מהרה תעקר וכו'). ומבואר שם העצה על זה להשיג הח"ן לראות השכל – ח' – בכל דבר, שהוא אור גדול וכו' עיין שם באריכות. ויש לפרש 'ביט' מלשון הביטה. וכן ביט, ב' פעמים יט, בגמטריא לח, ועם הי"ט בעצמם, והכולל, בגמטריא ח"ן.

והנה עוד הביא שם ז"ל ראשי תיבות של כי בי חשק (בי – משם ביט, והט' מהתיבה ואפלטהו) הרומז על ראשית ג' קוין שהם 'כתר חכמה בינה' שעולים במספר תש"ס, הם המבטלים 'שור חמור' שבגימטריא הכי הוי. וידוע שהם עשו שור, וישמעאל חמור. וכו' ששור הוא ס"מ וחמור לילי"ת עיי"ש. וידוע (זהר ב סה.) כי מזיווג שור וחמור יוצא הכל הרע. וסימן שלשתן חש"ך, מנגדים לשלשה קוין דקדושה וכו' עיין שם.

והנה רמז לזה בתהלים עז:י השכח חנות א-ל אם קפץ באף רחמיו סלה. השכח, אותיות חשך, שהוא ראשי תיבות חמור שור כלב כנ"ל, שהם מסתירים ומחשכים את החן – חנות א-ל. והנה הראשי תיבות של חנות א-ל אם קפץ באף רחמיו בגמטריא שי"ב, ועם בי"ט בגמטריא השכח.

א] רבינו מגלה שעל ידי לימוד תורה בכח זוכים לראות את השכל שבכל דבר, כי מכניעים את המלכות דס"א ונותנים כח למלכות דקדושה שעי"ז היא מקבלת מהחיות והשכל. ודבר זה מובן יפה מאד על פי מה שמוהרנ"ת מאריך להסביר בלקוטי הלכות (חושן משפט אמנין ד:ג וז”ל אם היה הש”י מגלה חכמתו בכל הדברים בשלמות, ואז היו נבראים כל הדברים בתכלית שלמותן, והכל היו יודעין את כל החכמה שיש בכל דבר עכ”ל), שבאמת העולם היה צריך לצעוק על מציאות בורא עולם ויחודו, רק שהשי"ת השאיר את העולם חסר, ובזה שאנו לומדים את התורה אנו גומרים את בריאת העולם כידוע, עד שהעולם מעצמו מכריז על מציאות השי"ת כנ"ל. ובזה א"ש ביותר הבנת דברי רבינו פה, שעל ידי לימוד התורה בכח, כ"ח דייקא, בחינת כ"ח אותיות דמעשה בראשית, בזה זוכים לראות את השכל שבכל דבר, כי משלימים בריאת כל דבר, וממילא כל דבר מראה את שכלו – תכליתו במציאות השם, תודה לא-ל!

וא"ת שבתורה א' משמע שהשכל כבר מאיר בכל תוקף, אפילו קודם הלימוד והשלמת הבריאה. י"ל שבאמת מאיר אור הא"ס ב"ה בכל תוקף, שגם בגלל זה היה השבירת כלים וגם בזה יש אור גדול ונפלא איך היה השבירה,וכל כמה שאנו בונים את המלכות יש כלים לקבל את האור כראוי.

שוב ראיתי שמוהרנ"ת בעצמו מבאר (אות יב ד"ה וזהו בחינת שופרות) ז"ל כי באמת התורה היתה במציאות גם קדם לזה, כי התורה קדמה לעולם, אך אותיות התורה אין להם ציור ופעלה כי אם כפי הנקודות הנעשין על ידי הכסופין וכו' כמבאר היטב בהתורה הנ"ל (תורה לא) ע"ש, עכ"ל. ובזה א"ש לדידן כי עיקר יצר הרע וא הרהורים רעים והם מסתירים אור השכל שבכל דבר ועל ידי לימוד תורה בכח דהיינו בכיסופין ורצונות טובות חזקות שמצטיירין אותיות התורה הקדושה לטובה ומאיר אור השכל.

(לשון רבינו: על ידי התורה שהוא עוסק בכח. עיין בזוהר (פרשת מקץ קצו: - חק לישראל יום ב') כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה (קהלת ט) וכו' וכי התרה רצועה למעבד וכו' אלא לעשות בכחך כתיב, מאי בכחך, דא נשמתיה דבר נש דאיהי חילא דבר נש למזכי בה לעלמא דין ולעלמא דאתי, ד"א בכחך, דא היא אשה דקאמרן (-כנסת ישראל) דאיהי חילא לאתתקפא בה בעלמא דין ובעלמא דאתי ע"ש)

ב] ועל פי דרכינו ב"ה יכולים להבין מה שהיה עם נח, שכתוב בו ונח מצא חן בעיני ה' (סוף פרשת נח), וגם מצינו שהוא הוכיח את דורו, אבל עם כל זה חז"ל האשימו אותו בזה שהוא הציל רק את ביתו ולא את דורו. כי גזירת המבול היה עקב מש"כ אצל הש"י, ויתעצב אל לבו, ואולם החן של נח לא היה מספיק להשיג בחי' דברי חכמים בנחת נשמעים שיהיו נעשים חקיקה בלב העליון (בחי' ל"ב אלהים דמעשה בראשית) ובלב בני דורו שיקבלו דבריו. כי נח עוד לא קיבל את התורה, ואע"פ שהיה לומד את התורה אבל לא היה לו את הכח להשלים את הבריאה עם התורה כנ"ל, ולכן החן שהוא השיג היה רק לעינים – בחינת חכמה, אבל לא ללב, ודו"ק.

[והנה אחד מהחברים הקשה עלי שהרי גם יעקב אבינו היה קודם מתן תורה, ולהדיא רבינו כותב כאן בתורה א' שיעקב זכה לחן. ועניתי לו שאכן רבינו כותב על יעקב שהוא זכה לחן, אבל לא כתב שהחן של יעקב היה עדיף מהחן של נח, שהיה לו הכח לעשות את התיו והחקיקה בלב. ואפילו אם תמצא לומר שהחן של יעקב היה לו את הכח של דברי חכמים בנחת נשמעים, נראה שיעקב עדיף כיון שהתורה בפירוש, וכן בכל הספרים – וכן רבינו בתורה שאנו עוסקים בו, מכנים את יעקב על שם התורה, איש תם יושב אוהלים, תתן אמת ליעקב וכהנה רבים, ועל כן רואים שאע"פ שיעקב היה לפני מתן תורה, אם כל זה היה לו כחו של התורה.

ושוב שאל שהלוא אצל משה לכאו' לא עזר לו את החן, והיה צריך את המסירות נפש של 'ואם אין מחני נא'. ועניתי לו בס”ד אולי י"ל שאצל משה שאני, כי היה אחר גזר דין, מה שאין כן אצל נח שהשם יתברך היה ממש מחכה לאיזה סיבה לרחם (כמו למשל רואים שתחילת המבול התחיל עם גשם שהיה מוכן להתהפך להיות גשמי ברכה, ועוד כמה סימנים על זה .מה שאין כן אצל משה, אפילו אחר שמשה רבינו זכה להציל את עם ישראל עם כל זה נפקד עוונם). וגם אולי י"ל שהמסירות נפש של משה רבינו - מחני נא מספרך, זה גופא היה טענתו, שבכח התורה יתקבל תפילתו, ודו"ק.].

ויעו' בספר אדיר במרום (עמוד קעג) ז"ל ועוד נוסף ענין אחר והוא: “תיקונא שלים". ואפרש לך עתה סודו. הנה כתיב מעות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות (קהלת א:טו). והענין כי לס"א יש שני שרשים, א' מסוד השבירה, וב' מסוד מיעוט הירח. ופירוש הענין, הנה כיון שנשברו הכלים אז נעשה הבירור לצורך התיקון, ומכל הספירות נדחה מה שנדחה שלא נראה לעמוד בקדושה, ויצא הס"א. אך זה אינו נותן לה אלא המציאות שלה לבד, ואם כן לא היה צריך להיות לה תוספת ושינוי, אלא היא בריאה א' מסודרת בסדרה לעמוד שם בחק הבריאה. אך יען רצה המאציל ב"ה לצורך הבחירה שיהיה בה שינוי ושליטה, נעשה ענין מיעוט הירח. כי בהעשות הנוקבא שהיתה ראויה להיות פב"פ עם ז"א, בסוד: שני המאורות הגדולים (בראשית א:טז), נולד קטרוג של הס"א שנתעוררה. והוא כי באמת לא נתקנה המלכות היטב, להיותה בסוד שם ב"ן שהוא השבירה והוא לא נשלם תיקונו, ומכח זה לא היתה יכולה להיות שוה עם ז"א, שהוא סוד: אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד (חולין ס:), ואז נתמעטה. ובמיעוט זה ניתן כח לס"א להתפשט יותר ממציאותה הראשון. וסוד הענין, אמלאה החרבה (יחזקאל כו:ב). והענין, כי הנה אז לא נתמלאה הס"א מן חורבן המל', כי הט' ספירות שהם תוספת במלכות כמבואר במקום אחר, נטלו ממנה, אבל נכנסו בתוך ז"א. אך אז קבלה הכנה, שכאשר יחטאו בני אדם, אז יהיה כך שתתמלא החרבה מחורבנה. והבן היטב סדר הענינים, איך הכין המאציל ב"ה שורש לכל חקות ההנהגה.

'והנה על מציאות הס"א מסוד השבירה נאמר: מעות לא יוכל לתקן. ולמציאות התפשטות הס"א מכח מיעוט הירח נאמר: וחסרון לא יוכל להמנות, שהוא ממש גריעו דסיהרא. וסוד הענין הוא: לכי ומעטי את עצמך (חולין ס:), שאין האורות מאירין בכל כחם שיש בהם, אלא נעלם כחם, ואינם מאירים אלא בחלק קטן שבהם. וזהו תמיד ענין כל הפגמים, שכשהס"א אוחזת ומקטרגת, מתעלם האור, בסוד: הסתר אסתיר פני (דברים לא:יח), וזהו למטה. והנה כשאין הס"א יכולה להסתיר האורות האלה, אז נקראים האורות שלים. והסוד: ויבוא יעקב שלם (בראשית לג:יח). כי הלא הנה לא הגיעהו החסרון מה שהשתדלה הס"א לעשות בו. והנה למעלה ב"א אין החסרון מגיע, אלא אדרבה שם עומד הכל בסוד השלמות של המאורות. עד שכשהוא מתעורר, אדרבא הוא משלים החסרון שלמטה, כיון שבו לא הגיע החסרון. וסוד הענין הוא, והיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל:כו), שהוא לעתיד לבוא כשיתעורר א"א, כי לא יהה עוד חסרון, כי החסרון נמשך מלמטה, אבל מלמעלה איננו כך. לכן כשיתעורר הא"א, משלים גם החסרון מלמטה, עכ"ל.

והנה רואים כמה ענינים שוים פה למש"כ רבינו בענין השלמת האור שהוא בחי' יעקב, בחי' השכל, ובחי' אמלאה החרבה. והרמח"ל מפרש שהתיקון בזה הוא על ידי השערות של א"א. ואם נאמר שזה אותו תיקון שרבינו מדבר בו, אז יוצא שלימוד בכח מעורר ומעיר את השערות של א"א.

ויש להביא עוד, שהגמרא (ב"ב עג.) גילה שהמקל שצריכים להכות את הצוציתא דנורא – היצר הרע, חקוק עליה "אהיה אשר אהיה יה ה' צבאות אמן אמן סלה", וענין השם הזה של "אהיה אשר אהיה" יעו' ביחוד היראה של הרמח"ל (כעת נדפס בסוף הספר קיצור הכוונות של הרמח"ל) יעו' שם באות ו ואות ז' של היחוד ז"ל אז תכוון וכו' ואח"כ תש"ך, שבהם יורדים ח"י החיים מא"ס ב"ה על ידי שני אורות מעתיק יומין. ותכוין באלה השני אורות שהם סוד היראה: אהיה אהיה, ובוטשים זה בזה ונעשים ד' בטישות שהם ד' אותיות אדנ"י. ז. אז תכוין אהיה אשר אהיה אדני, ותכוין שבח"ס נכללים כל אלה הדברים וכו' עכ"ל. הרי שהשם "אהיה אשר אהיה" נכלל בחכמה סתימא דא"א. ויעו' שם בביאור היחוד ד"ה אח"כ יורדים הדברים לנוק'.

א:א דע כי על ידי התורה נתקבלים כל התפלות וכל הבקשות. ע' זוהר פרשת בשלח (מו.) וה' הולך לפניהם יומם, רבי יוסי פתח וכו' כמה חביבה אורייתא קמיה דקב"ה דכל מאן דאשתדל באורייתא רחים הוא לעילא רחים הוא לתתא קד"ה אצית ליה למלולוי, עכ"ל.

ועיין בעירובין נג. רבא אמר מהכא (תהלים כא) תאות לבו נתתה לו וארשת שפתיו בל מנעת סלה, אימתי תאות לבו נתתה לו בזמן שארשת שפתיו בל מנעת סלה, ע"כ, אף על פי שבפשטות תאות לבו בסוגיא שם הוא על ידיעת התורה, מכל מקום מבואר הדבר שעל ידי ארשת שפתיו בתורה יזכה לתאות לבו. ואכן שם דוקא כאשר יוציא הדברי תורה מפיו.

מבואר בתורה א', שיעקב בחי' החיות והשכל, ועי"ז זוכים לח"ן ולנח"ת, ועי"ז תפילותיו יתקבלו. ומבואר שיש על מה להתפלל יותר מחיות ושכל [ובאמת החן בעצם למעלה משלמות השכל, כי חן הוא דבר נתוסף], ולכאו' זה ענין של אמונה ורצון, כי החיות והשכל זה בחי' חכמה, ולמעלה יש כתר, שהוא רצון ואמונה.

וע' מש"כ בענין קישור תורה א' לתורה ב', שאפילו המבוקש לא סוף דבר.

א:א כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר. ואכן כן הוא בתרגום יונתן בספר משלי על הפסק משכיל על דבר ימצא טוב, שתרגם משכיל – דמסתכל!

א:א כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר. עיין בספר קנאת ה' צבאות ח"ב של הרמח"ל בפרק לח:ג (מכון רמח"ל עמ' קי) ז"ל השגת פנימיות התורה נקרא שכל, וסודו שכל טוב לכל עושיהם (תהלים קיא:י). ושם (עמ' קיב) מקור הרכבת המאורות לענין התגלות השגת התורה נקרא שכל, וסוד הענין שכל טוב לכל עושיהם. כי בהיות בני האדם מתקנים בתורה על ידי העסק בה לפי צירוף עבודתם, הנה עוד יגרמו להתפשט אליהם התורה בבחינת ההשפעה וההשגה. ותדע שכל שאר השמות, כגון חכמה, תבונה, מדע, וכל האחרים, וכלם מן הבחינה הזאת של שכל הם יוצאים, כי הוא העיקר במציאות זה, ע"ש. (וע' באדיר במרום עמ' קעב, מובא שם בהערות – ההתפשטות הזה של המאורות להוציא הנשמות הוא בכח חדש וכו' היא התורה וכו' ע"ש).

'כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר': ע' בקיצור לקוטי מוהר"ן אות ה' שכז"ל גם זוכין על ידי עסק התורה להנצל מנכלי ערמומיות של היצר הרע, מה שעל פי רב אינו מסית את האדם לעברה תכף וכו' [ועל כן נכנס באדם ערמימיות על ידי למוד התורה כמו שאמרו רז"ל על פסוק אני חכמה כו' בכדי שיוכל לעמד נגד נכלי היצר הרע. וזה ענין וחפר הלבנה וכו', חמה הוא השכל דסטרא אחרא ונכליו, ולבנה הוא כח התאוה הנמשך מכסילות (דמרה לבנה הוא מורה על כסילות כידוע) והתורה רפואה לשניהם וכו'. וזה שכתוב כי השכל מאיר לו בכל מקום אפלו במקום אפל, כי דרך רשעים כאפילה שיש בו שני חסרונות. א' שאינו רואה כלל, הוא כח הכסילות, כמו שכתוב הכסיל בחשך הולך. והב' שמטעהו, והוא כח התאוה כמו שכתוב: “האמרים לרע טוב" (ישעיה ה:כ) וכו'. (עין בהספר מסילת ישרים פרק ג')], עד כאן לשונו כולל הסוגריים. [ואגב ע' עוד שם בקיצור לק"מ, שהאריך לחדש עוד בענין מה שצריכים לעשות למשוגע, שהוסיף לבאר שחוץ מההשתדלות להוציא השגעון, גם יש פעולה לעשות שיהיה קשה להמשגע לעשות השגיעונות].

ויעו' בשער הכוונות (דרושי תפילת שחרית א') שהתפארת והמלכות נקראים: שמש וירח בעולם הבריאה, חמה ולבנה בעולם היצירה, חרס וסהר בעולם העשיה. וידוע שעולם הבריאה רובא טוב, יצירה שקול, ועשיה מטה לרע.

ונראה לעניות דעתי שלכן בימינו העולם ברוב גאוותן על הצלחת המדעים מתפארים איך שזה פשוט שהארץ סובבת את החמה, וזה ברוב כסילות שממש בית סהר להם. כי רק בהתלבשות כח השמש וירח בעולם העשיה מראה להם תוכניות האלו להכשילם. והנביאים וחז"ל כמעט לא התיחסו כלל למראות השוא האלו, וכמבואר בספר אדיר במרום (עמוד רלה) אלא לפנימיות ועצם הדברים. ובודאי זה התחלה שראוי לאיש ישראלי להסתכל דרכו.

וכן כל ענין תאות ניאוף הוא ממש פעולת דמיון שוא והבל, וכמו שאמר רבינו ז"ל (שבחי הר"ן טז) שמי שהוא חכם בחכמת הנתוח ויודע סדר האיברים של האדם כפי חכמת הנתוח, ראוי שיהיה נמאס אצלו התאוה הזאת בתכלית המאוס ע"ש. ולמה תהיה האדם חומד צורות כאלו, זה דברים בלי שום שכל, אפילו בחכמה חיצוניות לא שמעתי על שום טעם הגון שהצליחו לחקוק רק כמה רעיונות של הבל בנוים על הכפירות שלהם – שזה ג”כ בחי' אמונה, רק שהיא אמונה כוזבת מאד ר”ל, ועל כרחך זה רק כח הש"י שנתן להיצר הרע - שרבינו מכנה הדמיון, ובני אדם להוטין בכל גופם ונפשם אחריה בלי שום טעם וסיבה כי כח הדמיון והבהמיות מושל עליהם, והם עבדים בשעבוד גמור וירודה ושפלה מאד. ובודאי יש סודות עצומים בכל הדברים האלו, כי בפנימיות הענינים הכל שכל עצום מיוסד ביסוד חזק, ושיר השירים קודש קדשים. אבל בחיציונית העולם שבו אנו נמצאים אין בזה שום סמכות ושכל כלל להתאוות דוקא על צורה כזה יותר מצורה אחרת.

א:א וזה בחי' שמש כי השכל הוא מאיר לו בכל דרכיו כמו השמש וכו' וכו' א"א לזכות אליו כ"א ע"י בחי' נון וכו' בחי' לבנה וכו' וזה בחי' יצ"ט ויצ"הר וכו' ע"כ.

בספר סודי רזיי לבעל הרוקח (ח"א אות ט, עמ' מד:) כז"ל חמה ממונה על המאור להבדיל בין היום ובין הלילה, ולמנות בו ימים ושנים, ולעשות בו כל מלאכה, להלך בו כל הילוך לגלות בו כל גלות מעיר לעיר ממדינה למדינה. לבנה ממונה על מפתחי שמים וארץ, וערב הוא לכל הבריות להעמידן לרעה או לטובה, ואעפ"י שהן ממונים אין להם רשות לא להיטיב ולא להרע אלא הכל בציווי יוצר הכל וכו', ע"כ.

תורה א': כי מתחלה היצר הרע מתלבש עצמו במצוות ומטעה את האדם כאלו מסיתו לעשות מצוה וכו' וכמו שהמשגעים צריכים להכותם ולשום עליהם שמות, כמו כן ממש התורה שעוסקין הוא בחינת מקלות ושמות שבזה מכין ומכניעין את היצר הרע ע"ש.

מצאתי ברמח"ל בספר אדיר במרום (עמוד תנד) קטע שיש בו לפחות ארבע השוואות לדברי רבינו כאן, א' ענין שוגג, ב' התיקון לכפות השטן עם שמות הקדושה, ג' כשזה קם זה נופל, ד' הארה חזקה, והוא ביאורו של שבירת מלך השני, יובב בן זרח מבצרה, שהוא ענין של חולשה שמתחיל עם זריחה הראויה, בכח. והחולשה נותן מקום שיוכל לשלוט בם הקלקול, וזה לשונו, שהוא ענין העשר קליפין שניתנו ביד ס"מ המוזכר בספר התיקונים. וסוד זה (בראשית כז:מ) והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך. כי ס"מ הוא הכלב, שיש השלשלת קשורה על צוארו, שלא יצא כרצונו, אלא כמו שמנענים אותו בשלשלת. אבל לפעמים בשביל חטאי ישראל ניתן לו מקום לשוט ולהתנועע בלא שלשלת. אך נגבל לו מקום, שחוץ משם לא יצא ודאי. אבל בתוך המקום ההוא ילך כרצונו בלא קשר. וזה כמו הכלב שנותנים לו חצר אחד ללכת שם כרצונו, אך חוץ משם לא יא. ועל זה הזמן נאמר: והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך. ואז נאמר לישראל (ישעיה כו:כ) חבי כמעט רגע עד יעבור זעם. ונמצא שיש כח א' לס"מ הרשע שיוכל להחזיק ברשעתו, להמשיך אליו כרצונו, מה שנגר עליו שיוכל להמשיך לו, כי עכ"פ יותר לא יוכל ודאי. והמקום שיש לו כח הוא סוד העשר קליפין, שהוא ממשיך משם מה שיש בתוכם לתת לו מן הרעות והצרות לישראל ח"ו. ואלה הם הגזירות והשמות שגזרו בר מינן על ישראל. ולפיכך אומר שם בתיקונים, שהדרך לבטלם הוא לכפות אותם בשמות הקדושה, כי אז קושרים השלשלת בצוארו, ועיין שם איך שזה נותן מקום לבחירה שמשם הס"א מפתה את האדם ומביאו גם לעבור בשוגג.

ולפי דבריו יש להבין קשר דברי רבינו, מה ענין פיתוי היצר הרע בהראותה עבירה כמצוה וענין ההכאה בשמות לעיקר ענין התורה שגילה להסתכל בשכל של הדבר. כי בהתגברות הס"א ולוקחת שליטה שלימה לעצמה כמבואר במשל הכלב הנ"ל, אז כמעט אי אפשר לראות את השכל בההנהגה, כי הרשות ניתנה להס"א להשתלט ביד רחבה, השם ירחם, ואז הרי כאלו מצוה לשמוע אליה ח”ו. ועל כן צריכים צריכים לכפותה בשמות הקדושה להחזירה לשלשלאות, דהיינו להראות איך שהיא כולה תלויה וכפותה תחת הנהגת היחוד, וזה גופא ההסתכלות בשכל שלה. כי בעצם באותן הזמנים רחמנא ליצלן אמרו חבי כמעט רגע עד יעבור, דהיינו שצריכים לסלק את הדעת לגמרי, כי זה בעצם ההנהגת היחוד שהוא יתברך כביכול גם כן מסלק את ההשגחה באיזה שיעור שנותן כדי להראות שעם כל הכוחות והתגברותה של הס"א אין יש אלא יחודו יתברך (עיין שם עמוד תנו), אז באותן הזמנים של שגעון שליטת היצר העבודה הוא להחזיר את ההשגחה בכח שיתראה השכל.

תורה א': כי מתחלה היצר הרע מתלבש עצמו במצוות ומטעה את האדם כאלו מסיתו לעשות מצוה וכו'.

עיין תורת חיים, פרשת כי תצא ד"ה והיה – מלחמת עמלק הוא היצר הרע, ועקר שמפתה לאדם על עברה שהוא מצוה... וזה שאמר שאול (שמואל א:טו:כא) ויקח העם מהשלל צאן ובקר ראשית החרם לזבח לי"א, כי זה היה מלחמות עמלק שהראה לו שזו מצוה לזבח לה', והיה נגד רצון השם.

מראה מקום לתורה א: משלי טז:כ משכיל על דבר ימצא טוב, וע' בפרק שני של ספר שערי אורה (מדת היסוד) שכז"ל ומידה זו הנקראת שכל טוב עומדת עם האדם בהיותו מקיים התורה והמצוות, וסימן: ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם (תהלים קיא:י), והסוד הגדול: משכיל על דבר ימצא טוב. ולפי שהיה דוד עליו השלום דבק במידה זו היה אומר 'לדוד משכיל', וכל לשון משכיל במקום הזה תלוי והיודע סוד החן, ידע 'שכל טו"ב יתן ח"ן' ע"ש עכ"ל.

ספר יצירה פ"ד המליך אות ת' בחן וכו' ופה בנפש עכ"ל.

חן, רבינו גילה שזה לראות את השכל בכל דבר. והנה עיקר המציאות הוא שם הוי"ה, ויש ל"ב נתיבות חכמה, בגמטריא ח"ן. וי"ל להיפוך, שעיקר השכל הוא שם הוי"ה, וכל המציאות הוא על ידי הל"ב נתיבות חכמה, שהם הכ"ב אותיות ועשר ספירות.

גלא הוא היצר הרע דמטבע לספינתא הוא החן והחשיבות לשון ספון וחשוב כי היצר הרע רוצה להטביע ולהשפיל ח"ו בחי' החן והחשיבות של ישראל וכו' ומחינין לי' באלוותא דחקיק עלי' אהי' וכו', היינו שעיקר הכנעתו של היצר הרע הוא על ידי התורה שהוא כולה שמותיו של הקב"ה, ע"ש.

ובזה יש לפרש למה מחרת יום הכיפורים נקרא שם ה' (שנת תש"פ), כמבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה סו. כי אחר כל התפילות של יום הכיפורים, היצר הרע משתדל לבטל החן שפועל שהדברים יהיו בנח"ת ושיתקבלו ברצון, וצריכים להכות אותו עם שם ה', ולכן משה רבינו נתן לנו את התורה למחרת יום הכיפורים, שבו נכה ונכניע את היצר הרע בשמותיו יתברך. ואז מתחילים לבנות את הסוכה, בחי' בחכמה יבנה בית, והוא ענין של הגברת השכל וכפית הש"ד כמבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ה.

כי מתחלה היצר הרע מתלבש עצמו במצוות, ומטעה את האדם כאלו מסיתו לעשות מצוה וכו'.

עיין במסכת ברכות דף סא. אמר רב יצר הרע דומה לזבוב (-שהוא בריה קטנה וחלשה, ואעפ"כ בכוחו להבאיש דבר חשוב – מהרש"א), ויושב בין שני מפתחי הלב שנאמר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח, ע"כ. והנה היצר טוב בצד ימין, לב חכם לימינו, ואילו היצר הרע יושב באמצע ועומד להזיק לשני הצדדים, ובספר נפש החיים (ג ד) פירש בזה שלפעמים מזרז את האדם לעשות מצוה, כגון להרבות בהכנות לתפלה כדי שיאחר זמנה. והחפץ חיים (עה"ת עמ' רא) כתב שמזרזו למצוה כדי להשקיט בכך את מצפונו שלא ישוב מחטאיו.

וע"ש ששמואל אומר שיצר הרע דומה לחטה, ולכאורה ענינה חכמה ועורמה.

וע"ע בעורך לנר במסכת סוכה דף נב. ד"ה שבעה שביאר מדוע נקרא היצר 'צפוני', כיון שפעמים מצפין ומחביא עצמו, דהיינו שמרמה את האדם ומראה לו עבירה כאילו היא מצוה.

ומחינן ליה באלותא דחקיק עלה אהיה וכו' הינו שעקר הכנעתו של היצר הרע הוא על ידי התורה שהיא כלה שמותיו של הקב"ה (זוהר פקודי רכו:), כי הלוחות אכרן וי"ו ורחבן וי"ו (בבא בתרא יד), וזהו בחינת אלותא, דהינו מקלות דחקיק עלה אהיה וכו' הינו שמות, בחינת התורה, שהיא בחינת וי"ו והוי"ו הוא צורת מקל וכו' ע"ש.

יש במקביל לזה בתיקוני זוהר חדש בענין הקירטא, תחילה הזוהר קובע שהשפתים הם הקירטא, שפה בגמטריא שכינה (והשפתיים הם שני ווי"ן), וזורקים לגבי הנחש (אותיות חן-ש - יצ"ר) ג' אבנים שהם ג' תפילות. ואז לפי המפרשים הזוהר קובעת שלא מספיק תפילות צריכים גם תורה, וז"ל והאי קל"ע (-הקירטא) איהו סינ"י (ק"ל-ע) דבה אשתמעו שבעין קלין לגבי שבעין אומין (שמות רבה ה:ט וכל העם רואים את הקולות, הקול יוצא ונחלק לשבעים קולות, כדי שישמעו כל האומות, וכל אומה ואומה שומעת קול בלשון האומה ונפשותיהן יוצאות ע"ש) דאינו תלין משבע רישין דחיון, דמקננא בשבע טורין, ומתו כלהו בגין דלא בעו לקבלא חמשה חמשי תורה, דאנו ה' בתוספת הקלע. ודוד בה נטיל חמש אבנין לקבל חמשה חמשי תורה, ואנון הוו כגוונא דחמש תבין דיחודא, דאנון (דברים ו:ד) שמע ישראל יא"י, וכד שוי לון בקירטא, אתעבידו כלהו אח"ד (היינו התיבה הששי – וא"ו בגמטריא יג), בשלש עשרה מדות התורה נדרשת, וקטיל לפשלתאה דאיהו יצר הרע. ואיהו (-היצר הרע) נחש, הוא סמא"ל, הוא עמלק, הוא פלשתי, הוא מלאך המות (-היינו ו' שמות), לכל בר נש אתעביד ליה כפום חובוי. וחמש אבנין כלהו מתתקנין בחמש תקונים דפומא, בכ"ב אתוון וכו' וכו' זכאה איהו מאן דיליף (נ"א דלעי) באוריתא דאתיהיבת בחמש תקונין אלין, לקטלא בהון ליצר הרע, דיצר הרע וחילין דילה, איהו אסחר לגופא בכל יומא, לאגחא עמה קרבא בכמה חובין דכניש בכל יומא, וקריב לון כלהו בזמנא דדינא דאיהו ראש השנה לגבי כורסיא דדינא, בההוא זמנא צריך בר נש לאתתקנא בצלותין, עכ"ל. ובהמשך מפרש שצריך בחי' צדק"ה (צ' אמן, ד' קדשות, ק' ברכות, ה' חמשי תורה) כדי לעשות שריון, ואם לאו יכוון בהט"ו ווי"ן של ויציב ונכון וכו' וצריך להיות בכ"ל כח"ו בגמטריא אלקים, הכס"א. כסא חס"ד דסליקו לע"ב קשרין וחלין דציצית וכו' דסליק נגונא דכשכוש דילהון לע"ב גוונין (שיר פשוט כפול משולש מרובע – נ נח נחמ נחמן מאומן. וכן סו"ס בגמטריא אדנ"י בריבוע). ואז נצחין סוסון קרבא בצלותין (-שקר הסוס לתשועה, ושקר החן, וכאן יש תיקון של החן של הקדושה שהתפלה נתקבלת), ומבאר שהחמש אבנים הם תקונין דעינא, והם נזרקים לגבי הבת עין שהוא הששי. ובזה פותח לנו לפרש שהלב שרבינו אומר שבו נחקק התפלה הוא לב העין (גם העין בחי' לב, כי שורינא דעינא בלבא תליא (עבודה זרה כח, תורה נד)). וז"ל הזוהר: ושלשה גווני עינא אנון מרקמן בתלת לבושי תלת אבהן, ותרי עפעפי עינא, תרי נביאי קשוט, דאנון פתחין וסברין עינא, דאיהי מראה דנביאי קשוט, ומאי ניהי בת עינא, דכינתא תתאה, עלה אתמר (במדבר יב:ו) י' במראה אליו אתודע, ועלה אתמר לגבי משה (במדבר יב:ח) ותמונת י' יביט, עכ"ל.

כי מתחילה היצר הרע מתלבש עצמו במצות, ומטעה את האדם כאלו מסיתו לעשות מצוה וכו' ע"ש. עיין בזה בהאלשיך עה"פ אם עונינו ענו בנו (ירמיה יד:ז), בתחלה מפתה אותו מצד רצון קונו שציוהו וכו'.

ההולכים בתורת ה'. עיין בפרשת בהעלותך (במדבר י:לג) וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה, ופרש"י ז"ל זה הארון היצא עמהם למלחמה ובו שברי לוחות מנחים, ומקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חניה, עכ"ל. ח"ניה, דייקא.

והנה עוד קשר מצאתי בין ענין חן לענין הליכה זו הלכה, עיין בתהלים מה:ג יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך על כן ברכך אלקים לעולם, ופרש"י ז"ל מבני אדם, העוסקים במלאכת חיי שעה, למה, לפי שהוצק חן בשפתותיך להורות כהלכה, ע"ש.

תורה א-ב

לקשר תורה א לתורה ב', שבתורה א' רבינו גילה שעל ידי נח"ת מקבלים המבוקש, ובתורה ב' רבינו ממשיך לגלות שלא כל פעם זוכים להמבוקש, כי יוסף זכה לתפלה והוא נקרא בן פורת, שזה אור מנוקבא דפרדשקא כמבואר בהגה שם, והנה פורת זה לשון אפריון שהוא לשון חן, כמו שפרש"י, ומבואר בתורה ב' שאפילו תפילה כזו לא תמיד רואים שהיא נשמעת, רק שהצדיק עושה אתו מה שהוא עושה בהקמת כל אברי המשכן.

תורה ב

ב:ב וזה הכלי זין צריך לקבל על ידי בחינת יוסף, לפי מה שגילה רבינו בתורה לד:ז שצריכים לקשר האור והכלים שנשברו (ע"ש ומש"כ שם ואכמ"ל, ועוד אכתוב עד"ז בעזה"י בתורה ל:ו), גם כאן יש להעיר שכאשר נצח והוד יצאו למלוך ואור הגבורה היה במקומם, נתפשטה בינה בקו שמאל, ואור הגבורה עלה למקומה בכלי הבינה, והכלי שלה ירד ביסוד דבריאה", וכן לאידך גיסא כאשר יצא אור היסוד למלוך נשבר כלי היסוד וירד בגבורה דבריאה (והאור עלה דרך הקו אמצעי עד מקום הדעת דאצילות), כמבואר כל זה בספרים הקדושים (ובכתבי זאת סמכתי על כללי חכמת האמת לרמח"ל אות ל), הרי אור הגברה קשורה לכלי יסוד דבריאה, ואור היסוד קשורה לכלי גבורה דבריאה.

בהגה. פרדשקא, בגמטריא תרפ"ה, ע"ה פור"ת, ופורת ע"ה בגמטריא ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן קס"א קנ"א קמ"ג, שהם בגמטריא תרפ"ז, בגמטריא התרפ"ב – השנה שסבא קבל את הפתק! (ובזה א"ש מה שסבא אמר שהפתק מזכיר לנו את משיח, כי זה ממש הענין של רוחו של משיח). ויש לציין למש"כ בשער הכוונות להאריז"ל (לענין יוה"כ דרוש ג) שתרפ"ז הוא שורש של השתיה, ורבינו גילה בספר המדות (אכילה אות טו) ז"ל מה כשאדם שותה מתחיל לזמר ולנגן ולא כן באכילתו, מחמת שאמרו שירה על הבאר, ולא אמרו שירה על המן, ע"כ. והרי בפתק מגלה את השורש של כל השירה, ועל כן שפיר ניתנה בבחינת תרפ"ז שהיא שורש השתיה.

ב:ו וצריך כ"א לכוין בתפילתו שיקשר עצמו לצדיקים שבדור, וכו' וכל תפילה ותפילה שכל אחד מתפלל, הוא בחי' אבר מהשכינה, שהם איברי המשכן, שאין שום אחד מישראל יוכל לאעלא שייפא בשייפא כל חד לדוכתיה, אלא משה בלחוד, בשביל זה צריך להביא ולקשר כל התפילות לצדיק הדור, כמ"כ (שמות לט) ויביאו את המשכן אל משה והוא יודע לאעלא שייפא בשייפא ולעשות אותה קומה שלימה כמ"ש ויקם משה את המשכן עכ"ל.

ביחוד היראה (עמוד שיח) כתב בענין הג' מפתחות שהם ביד השי"ת, וכז"ל כל מה שהוא בנין צריך בסופו שהכתר יסכים, וה"ס ויביאו את המשכן אל משה, שהוא כתר בראש כל ישראל, ע"כ.

לכאורה מבואר כאן ג' דברים. א. לקשר עצמו לצדיקים שבדור. ב. להביא. ג. ולקשר, כל התפילות לצדיק הדור.

ויש לדייק שנקודה א' מדבר על צדיקים שבדור, לשון רבים, ואילו בו"ג מדברים על צדיק הדור. ואע"פ שבקיצור ליקוטי מוהר"ן ממשיך לדבר על צדיקי הדור אפילו בענין הקמת המשכן, כן הוא דרכו של מוהרנ"ת לדבר בכללי על הצדיק הדור – שהוא רבינו – בכמה וכמה מקומות. ומה שמבואר מהקיצור וכן מליקוטי עצות, שיש ב' ענינים פה, יש ענין שכיון שיש פגם הברית, שאין שלימות שמירת הברית, אי אפשר לזכות לתפלה ונוטלין ממנו התפילה, ולכן צריכים להתקשר לצדיקי אמת בכלל. וזה להתקשר עצמו, מה שהוא עצמו אינו מושלם בשמירת הברית, לזה יתקשר לצדיקים שכן מושלמים (וכמו שמצינו בליקוטי עצות, תפלה מח, כל אחד כפי תקון הברית וכפי התקשרותו לצדיקי אמת שהם שומרי הברית, כמו כן הוא יכול לטעם מתיקות בדבורי התפלה וכו'). אכן עדיין צריך להביא את התפלה להיות חלק מהמשכן, וזה רק על ידי צדיק הדור. ובזה מדויק להביא ולקשר תפילתו, כי על זה מדובר, שתפילתו יכנס ויתקיים בבנין השכינה. [וכן הוא בתורה ט:ב – בליקוטי עצות, צדיק טו – צריך כל אחד לקשר את תפלתו לצדיק הדור, כי הוא יודע לכון השערים וכו', ע"כ. וכן שם, ראש השנה י' – ולקשר תפלתו להצדיק האמת שהוא בעל כח גדול שיכול להתפלל תפלה בבחינת דין וכו', ע"כ].

וענין ההתקשרות, מצינו בליקוטי עצות, צדיק עו ז"ל עקר ההתקשרות הוא אהבה, שיאהב את הצדיק אהבה שלמה שיהיה נפשו קשורה בנפשו, עד שעל ידי אהבת הצדיק יתבטל אהבת נשים בבחינת נפלאת אהבתך לי וכו', ע"כ. ושם אות עח – ועל ידי שנתקשר להצדיק האמת, הינו שיאהב את הצדיק אהבת נפש(, על ידי זה מגרש במהירות גדול את הרוח שטות וכו'), ע"כ. אמנם (צדיק עב:) – כל זמן שנשאר אצלו שום שכל עצמו אינו בשלמות ואינו מקשר להצדיק. ויש להתקשר עד כדי כך להרגיש כל העליות והירידות שיש להרבי אפלו בשעה שאינו אצלו (צדיק נט).

אכן מצינו לענין תפילה שאין התקשרות לצדיק רק ענין של אהבה, אלא שיתפללו עמו. ע' ליקוטי עצות תפלה נב, גם צריך לקשר את עצמו בכלל ובפרט עם נפשין ורוחין ונשמתין של שוכני עפר, ויעורר אותם בתפלתו שיתפללו עמו. וענין זה שיתפללו עמו, עיין בביאור הליקוטים י:יז.

ומצינו התקשרות לצדיקים בעת לימוד תורה, ליקוטי עצות, תלמוד תורה יג – צריך לידע קדם למודו, שבשעה שיושב ללמד, הצדיק שבגן עדן צית לקליה, וצריכין לקשר את עצמו עם התנא או הצדיק שחדש וגלה זאת התורה שלומד, ועל ידי זה נעשה נשיקין בחינת התדבקות רוחא ברוחא וכו', ע"כ.

ולא רק בתפלה ובתורה, אלא בכל דבר, ליקוטי עצות, צדיק קכא – מי שאינו מקשר ומקרב לצדיק אמתי, אזי כל עבודתו הוא רק כמו מי שמעקם עצמו ומתדמה לחברו כקוף בפני אדם, כי אין ממש בעבודה כי אם על ידי הצדיק האמתי, ע"כ. ליקוטי עצות, צדיק קיד – על ידי התקשרות לצדיקים אמתיים על ידי זה זוכין לתשובה שלמה ולכפרת עוון ולהמתיק ולבטל כל הדינים, ונעשה על ידי זה יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה, ע"כ. ושם פו-פז לענין מחין זכים ומחשבה טהורה וכח הדיבור. שם עח – לגרש רוח השטות. שם עד – סימן אם הוא מקשר להצדיק באמת, אם יש לו שפלות. שם עה – מקשר להצדיק יוכל להרגיש קדשת יום טוב. שם לו – על ידי התקרבות והתקשרות להצדיק האמת נצול מתאות ממון שהיא עבודה זרה וכו', ע"כ. שם מג – העקר שיתקשר לצדיקי אמת ולדבר עמהם בעבודת השם, ומהם יקבל כח והארה והתעוררות לשם יתברך עד שישוב אל ה' באמת, ע"כ – וכן שם אות מב.

עוד מצינו שהתקשרות להצדיק מביא התקשרות להשם יתברך, ליקוטי עצות, שמחה ז, ועקר השמחה זוכין כפי תקון הברית, וכפי התקרבותו לצדיקים אמתיים שהם שמחת כל ישראל, ועל ידי זה מקשר עצמו להשם יתברך וזוכה לחזות בנעם ה', ומאיר על עצמו אור פני מלך חיים, ע"כ. ליקוטי עצות, צדיק קטו – כי כל אדם באשר הוא שם, הוא צריך לקשר שכלו ממקום שהוא להתורה ולהשם יתברך, וכל זה נתתקן על ידי התקרבות לצדיקים אמתיים. כי הצדיקים האמתיים הם מעלין ומקשרין הכל להשם יתברך על ידי שיחתן וכו', ע"כ.

ומצינו סתם להתקשר להשם יתברך, ליקוט עצות – אלול ד – אפילו בעשרה כתרין דמסאבותא, גם שם צריכין לקשר את עצמו להשם יתברך, ע"כ. וכן שם – מחשבות והרהורים יח – כשתהיה בבחינת 'מה' ותמשיך לך אלקות, שתקשר תמיד במחשבתך אלקותו יתברך, על ידי זה יתבטלו כל המלחמות וכל הרצונות נגד רצונך. וזה פרוש מחשבה, חשב 'מה' שמתמיך מ"ה בתוך מחשבתך, שתקשר אלקותו במחשבתך תמיד, ע"כ. לקשר פנימיות מחשבתו אל התורה – ליקוטי עצות – ממון ופרנסה מה-מז. דעת לא – לשקר עצמו אל האמונה וכו' לקרותה בכונה כדי לקשר נשמתו ולהכניסה לתוך האמונה בשעת השנה וכו' - מאחר שמחו מתחיל להתבלבל ואינו יכול להיות דבוק עוד בשם יתברך בבחינת דעת ומחין, אזי צריך לסלק הדעת והמחין לגברי ולקשר את עצמו אל האמונה בפשיטות ולעסק בפשטי אוריתא בתמימות ובאמונה שלמה, כי באמת גם בעת קיום המחין בדבקות וכו' ע"ש.

[התקשרות לרע ח"ו, ליקוט עצות, ממון ופרנסה ז, ט. אנחה ג – על ידי שמתאנח על שרחוק מהקדשה על ידי זה נפסק מחבל הטמאה ונתקשר לחבל דקדשה]

ומצינו ענין שהצדיק האמת מקשר את עצמו עם העם ומנהיגיה. בליקוטי עצות, תפלה עח, ואזי כל צבא השמים וכל הכוכבים ומזלות וכל השרים העליונים כלם הם נכנעים תחתיו, כי כלם מקבלים ממנו והוא נושא חן בעיני כלם, ועל ידי זה יכול לקשר עצמו בשרשי נשמות ישראל, דהינו עם המפרסמים ומנהיגי הדור האמתיים, שכל הנשמות נחלקים תחתם. ובליקוטי עצות, תפלה לב, גם כשמתפלל קדם הדרוש, צריך לקשר את עצמו עם נשמות העומדים שם לשמע הדרוש, ואזי תפלתו תפלת רבים שאינה נמאסת, ונתקבלת בודאי וכו', ע"כ (וכעין זה באות לב – השומע מפי הצדיק בעצמו בודאי נתקשר נשמתו עם הצדיק בשעת תפלתו, ושם, תלמוד תורה כד).

ב:ז וכל התורה שאדם לומד לשמר ולעשות, כל האותיות הם ניצוצי נשמות, והם נתלבשים בתוך התפילה, ונתחדשים שם בבחי' עיבור – ובהג"ה (כמובא בגלגולים שכל הנשמות באים בתוך המלכות בבחי' עיבור ונתחדשים שם), ע"ש.

ובזה י"ל על דרך דרוש, למה בברכה שניה של שמונה עשרה, מזכירים שני מפתחות של הקב"ה, גשמים ותחית המתים, ולא מזכירים המפתח השלישי של חיה (ריש מס' תענית). כי התפלה גופא היא בבחי' זו. ועיין בספר אדיר במרום [עמ' תב, מכון רמח"ל] ז"ל כי מלבד מה שנתקן אברהם מצד עצמו, נתקן גם כן בהולידו את יצחק, כי כן הגבורה צריכה לצאת מן החסד, בסוד: המים הרו וילדו אפילה (מ"ר שמות טו:כב). ובאמת הוא סוד שם ב"ן שהוא סוד הגבורות. אך הענין הוא כי יצח"ק הוא ד' פעמים ב"ן, והם ב"ן דאלקי"ם. והוא סוד הניקה ב"נים שרה וכו' ע"כ. ובזה מובן למה נקרא גבורת גשמים. והרי שרה היתה עקרה, נמצא שזה הברכה גופא הוא בחי' המפתח של חיה כנ"ל.

ב:ז ויש מעמינו בני ישראל שטעים ח"ו בלבם שכל התפלות הם לריק וכו' ע"ש.

עיין תקונים חדשים של הרמח"ל תקון כ"ה (עמ' קפ) אי תימא דתקונין אלין אתאבידו, לאו הכי, אלא כלא אתגניז לזמנא דאתי. וכדין ישכחון ישראל כלהו תקונין דלהון, לנטלא אגרא דלהון בשלימו ע"ש. ומצאתי עוד מקום שם שדיבר מענין זה.

בס"ד נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן תורה ג'

בתורה א' רבינו כותב שצריכים לסתור את מלכות דס"א ולבנות את מלכות דקדושה, וזה ע"י לימוד תורה בכח (וע' מש"כ בקישור המשך תורה ב לתורה א). ופה בתורה ג' רבינו מסביר איך לבנות המלכות, וגם איך להישמר ממלכות דס"א, וזה על ידי נגינה, וזוכים להנגינה ע"י לימוד ש"ס בלילה. שזה בונה שית עיזקאין דקנה. ונראה שזה ענין של לימוד תורה בכח, כ"ח אתוון דמעשה בראשית, הכ"ח אותיות הראשונות של התורה הקדושה, בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ואיתא בתקוני זוהר, בראשית, זה ברא-שית.... וגם בראשית, אותיות שיר תאב...

בס"ד נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן תורה ג'

רמז יפה לדברי רבינו פה בתורה ג' נמצא בראשי תיבות של הפסוק בתהלים סו:ד כל הארץ ישתחוו לך ויזמרו לך יזמרו שמך סלה, הר"ת כיו (- נוטריקון כהם יוקשים, כצפורים האחוזות בפח כהם יוקשים בני אדם) לילה ש"ס. היינו שהתיקון של הזמירות והצפורים זה לימוד ש"ס בלילה.

תורה ג'

מבואר בתורה ג' שע"י לימוד ש"ס בלילה יכולים לשמוע למנגן לא כשר. והנה רבים סומכים על התורה הזה להגיד שכל אחד, אם ילמוד ש"ס בלילה הוא יכול לשמוע לשירי הגוים וכדומה. והנה מלבד שני פקפוקים גדולים בזה, א' מי יגיד שהוא לומד באמת כראוי... ב' רבינו אומר שיכולים לשמוע למנגן לא כשר, אבל לפחות שהמילים והענין של השיר כשר, אבל אם זה שיר של טומאה, לעולם לא יעזור תיקון הזה. ועוד זה חשוב, שלכאורה רבינו אומר שעל ידי הלימוד של הש"ס בונים את הששה עזקאין וכו', ולכאו' מבואר ומובן שזה עוזר רק מכאן ולהבא, שעכשיו כאשר יבוא המנגן לשיר יהיה תקומה להקול שלו, אכן שירים שכבר נקלטו, זה לא יעזור עליהם עכשיו לימוד הש"ס בלילה (אכן זה תלוי בהבנת דברי רבינו ע' לקמן אות ז).

א] יש שני קושיות חזקות על תורה זו נמצאים בביאור הלקוטים. א' איך תיקון השית עזקאין של הקנה של הלומד גמרא מועיל לו לשמוע נגינה ממי שהוא אחר? ב' בסוף התורה כ'שבנין המלכות הוא על ידי הקמת הנגינה שהיה מאחורי הקדושה ואילו הפשטות היה מפורש למעלה, שעשה לך רב על ידי קנה לך חבר, על ידי שהמלכות יונקת מנצח והוד.

ב] ולולא דמסתפינא נלע"ד דהנה מבואר בעץ חיים (היכל ז' שער ח' פרק ב') שהשני ציפורים של הקליפה שורשם מהאחורים של בינה וז"א, א"נ בינה, ומלכות, ע"ש שני דרכים.

והנה מבואר בלקוטי מוהר"ן פה שעל ידי לימוד ש"ס מייקם השית עיזקאין דקנה, ומיקים את הכרובים פנים אל פנים בחי' וקנה לך חבר. ולכאורה היה נראה שעל ידי זה גופא יתפרדו כל פועלי עון – דאלו הציפורים ששורשם בהאחוריים.

והנה בעת הזאת שהכרובים פנים אל פנים ונתפרדו ציפורים דקליפה, אלו שהיו יונקים מהציפורים של הקליפה, אם אינם ממש קליפה ורע גמור, אז ימשיכו לינוק מהציפורים הטהורים. אכן הם באמת רחוקים מאד מהצפורים הטהורים רק שיונקים מהשתלשלות הצפורים מעילה לעלול, דרגה אחר דרגה, אבל על כל פנים הם יהיו יונקים עכשיו רק מסטרא דקדושה, ונכללין בבנין מלכות דקדושה.

ג] ומבואר לפי זה שעל ידי לימוד הגמרא שמתקנין את הקנה ומחברים הכרובים יכולים לשמוע הנגינה אפילו מאחרים. וגם מבואר שיש שני בחי' של בנין המלכות, אחד פשוטה שהמלכות יונקת מנצח והוד, והשני על ידי שמחברים הכרבים ומפרידים הצפורים דקליפה ממילא מוסיפים לבנין של המלכות דקדושה את כל אלו שמתחילה הצליחו רק לינוק מהצפורים דקליפה ועכשיו ניתוספו ונתחברו להמלכות דקדושה.

ולפי זה יש להבין הסגולה של לימוד בלילה. דהנה רבינו גילה שענין זה של לימוד בלילה הוא ענין לימוד ש"ס, כי הגמרא היא בחי' לילה, ולפי זה קשה פירוש מימרא של הגמרא המובאת פה, כי בתחילה הגמרא כותבת שתלמודא קאמר ליה, דהינו שעל ידי לימוד הגמרא זוכין לציפור דעה, והדר אתא פושקנצא ובלעה, דהינו שיש עדיין הסכנה של לימוד שלא לשמה, וקשה דהרי לפי פירוש רבינו שלימוד הגמרא הוא גופא לימוד בלילה אז מה תקנתא אית ליה לתקנתיה דלא קא עבד מעיקרא?

ולפי מה שכתבנו י"ל דבתחילה הלימוד הרי בכלל אינה שייכת לטהרה, ובונים ומקיימים את הקנה, וגורמים על ידי זה לחבר את הכרובים, ועל ידי זה ניתקים מהצפורים דקליפה. ואז יש שייכות ללימוד דקדושה, ואז יש את הסכנה שאף על פי כן הלימוד יהיה שלא לשמה. ואכן כאן הלומד הוא עוד רחוק מאד משורש הקדושה למוחין של המלכות כמשנת"ל, כי רק עתה זכה רק לנתק מהס"א ועוד במצב ירוד. אכן על ידי שילמוד בחשך הזה את הש"ס, כי זה בחי' לימוד הגמרא – לימוד בלילה, אז ימשיך עליו חוט של חסד שיגן מאותן המחשבות של שלא לשמה.

ד] ובאמת כן נראה יוצא מדברי רבינו בתורה ריד שגילה שבפרט בלימוד גמרא – תלמוד, בגמטריא "לילית" אם אין הלמוד כראוי אזי הבעל דבר מקבל יותר כח מהלימוד ח"ו. וענין של לילית מבואר עוד בתורה רכו שהיא ענין של יללה של הערב רב (שמהם סתימת התורה כמבואר במ"א), הרי שמי שלומד גמרא מיד הוא נמשך אחר הנגינה ממנגנים שאין כשרים, והוא צריך להתחזק בלמוד בכל אופן, רק שתהיה כראוי, אבל לא הגיע בכלל לכוון ללשמה ושלא תהיה שלא לשמה, רק שתהיה כראוי לבנות את המלכות שלו דקדושה, בחי' עשה לך רב וכמו שאבאר בעזה"י (וי”ל דלכן נקרא תלמוד בבלי, כי בבלי בגמטריא דם, לשון דממה, כי צריכים ללמוד באופן להשתיק את היללה. ואגב, בבל הוא שנער, ושנער בגמטריא תר”כ, הם תרי”ג מצות דאורייתא וז' מצות דרבנן).

ה] דהנה לכאורה יש פה עוד קצת סתירה, דמצד אחד רבינו מזהיר פה בתורה ג' להשמר מלימוד שלא לשמה, למוד למען להיות נקרא רבי, ועל צד שני רבינו מפרש להדיא שצריכים ללמוד לקיים את עשה לך רב, לבנות את המלכות שלך?! אלא שלפי מה שכתבנו מבואר דיש שני שלבים, דזה שצריכים לנתק מהצפורים דקליפה על ידי לימוד הש"ס לבנות השית עזקאין דקנה ולחבר הכרובים שעל ידי זה מתחברים וניתוספים ובונים את המלכות, זה צריכים לעשות את עצמך רב, אכן כיון שנתחבר למלכות דקדושה שוב מוזהרים לכוון לבנות המלכות שלך, ודוק היטב בזה החילוק כי עמוק הוא (וע' במסכת פסחים סח: מעיקרא כי עביד איניש אדעתא דנפשיה קא עביד), ואולי אזכה להרחיב עליו מילים לפתחו ולפרשו בעזה"י.

ו] ובזה א"ש עוד דבר בתורה ג' שהיה ג"כ נראה לכאורה סתירה מיניה וביה, כי רבינו גילה שהשמירה וההגנה על לימוד שלא לשמה זה מהחוט של חסד, והנה החוט של חסד זה גופא בחי' של הנגינה דקדושה כמבואר בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח', אז קשה מיניה וביה איך יזכה להנגינה דקדושה להגין עליו מהלימוד שלא לשמה, כל זמן שהוא עדיין לא זכה להלימוד לשמה שצריכים כדי לבנות את הקנה לחבר את הכרובים?

ולפי מש"כ אתי שפיר ב"ה, כי בתחילה לומדים את הש"ס בתוך היללה ממש, ואז העיקר רק ללמוד כראוי, עד שזוכים לנתק מהיללה ולבנות את הקנה, שכל זה בחי' עשה לך רב, לבנות את המלכות, ורק אז יש את הענין של לשמה ולא לשמה, שסגולת הלימוד היא רק כאשר הלימוד הוא לשמה - ומדוייק בלשון התורה שכאשר הלימוד אינו לשמה "אינו בחשיבות כל כך", הרי שאין בזה כל עוצם הסכנה וההפסד המבואר בתורה ריד על הלומד גמרא שלא כראוי, כי כאן הוא כבר הקים את הקנה מעל היללה של לילית, רק כדי שהלימוד יהיה בחשיבות צריך להיות לשמה. ובזה יש את הסגולה, שכיון שהוא לומד את הגמרא, בחי' חושך, ממשיכין לו חוט של חסד, כי כאן הוא באמת כבר ממשיך מנצח והוד, אז כבר נמשך לו מהנגינה הזו, אז כל מה שהוא לומד הוא ממשיך לו את החוט של הנגינה, וזה בעצמו שומר עליו שילמוד לשמה.

ז] ומה שעדיין צע"ק בתורה ג' שבתחילת התורה משמע שהתיקון שהאדם בעצמו יכול לשמוע ניגון מכל אדם, ואילו בסוף התורה כותב שמתקן את הנגינה עצמה, ואם כן הרי שוב כל אדם יכול לשמוע אותה. וכן הוא לפי מה שפירשנו, הרי שע"י שמחזיר את הכרובים פנים אל פנים מתקן ממש שמנגנים ימשיכו מסטרא דקדושה, ואם כן שוב כל אדם יכול לשמוע. ונראה לענ"ד שכן הוא הדברים, אכן כל אדם ביחס להבחינה שלו, בנקודה שבה הוא נמצא, יש לו תיקון השכינה ויחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, וכל הנגינה שבא לאזניו ולנקודה שלו, שייך בתיקון שלו, וכאשר יתקן לחבר את הכרובים אזי יועיל על כל אלו הדברים לכל בני אדם, אבל במה שאינו שייך לו, לא יועיל. [וע"ע בסיפורי מעשיות, מעשה מהשבעה קבצנים, יום רביעי מהקבצן עם הצואר העקום, שהיה יכול להביא את הציפורים ביחד (אבל לכאו' לא בדרך של בניית הקנה ע"ש), ועל ידי זה יתבטל כל היללות. וע"ע לקוטי מוהר"ן תנינא תורה נז שע"י שהצדיק גדול אמיתי מגלה תורה, אז אפילו הקטנים במעלה, ואפילו בלעם מקבלים הארה להגיד איזה תורה ע"ש].

וע"ע בלקוטי מוהר"ן תורה כח שמבואר שתלמידי חכמים שדין יהודאין מקבלים תורתן מהשדין מהאלפים הנפולים והם מוסרים אותה לתלמידיהם שעל ידי זה הם מתנגדים ליראי השם, ועל ידי חסד בבחינת אמונה ותולע מתקנים את הד' אלפים נפולים שהם השלשת אלפים משלים (וחמש) ואלף שיר של שלמה המלך, וכתב באות ג' ז”ל ואמר אפיקו לי לבני וטינא מהתם – כי טינא נכנס בלבם של אלו כנ”ל, ונעשה לבם לב האבן, וכשתלמיד חכם האמתי רואה מחשבתם הרעה, אומר להם שיוציאו הטינא מלבם, שיוציאו הטינא שבלב האבן, ואל יכפרו בהקב”ה. כי הטינא ולב האבן מהתם, הינו מבחינת האלפין הנפולים הנ”ל שהם גימטריא התם, ע"כ. ולא מבואר מה הת"ח פועל באמירתו להם להוציא את הטינא, ומשמע שהת"ח מטפל ועוסק לתקן את המחרפים בעצמם (– ולא משמע שהולך על הת”ח שדין יהודאין בעצמן אלא להמקבלים מהם). אכן מכלליות התורה (וכן מלקוטי הלכות ברכת המזון ה) משמע שהת"ח מתקן את האלפין, ולא דוקא את אלו שנפלו בטעות. ועל כל פנים לכאו' מבואר מציאות שיהיו כמה אנשים בטעות של האלפין נפולין ומהם לגמרי לקויים עד שטינא בליבם, ועם כל זה יהיה תיקון להאלפין בעצמן ואפילו מאחוזת האנשים שטעו באותן אלפין. וזה כמו שלכאו' מבואר בתורה ג' כאן לענין תיקון הנגינה.

ויכולים לפרש למה ואיך בכמה דרכים ובפרט על פי תורה ס"ג בלקוטי מוהר"ן תנינא שהרועה על ידי שיודע הניגון יכול לברר את רוח האדם מרוח הבהמה ע"ש (ולעיל מזה כז"ל נמצא שעל ידי הזמר והנגון שהרועה יודע הוא נותן כח בעשבים ויש מרעה לבהמות, ע"כ, הרי שקיים קביעה במציאות על ידי הניגון של הרועה ואינו רק רוח להדריכו). וכמ"כ י"ל בשני ענינינו הנ"ל שעל ידי התיקון קיים בירור על הנגינה והאלפים ששוב מוחלטים הם לטוב (לאלו שעשו התיקון או ששייכים להמתקן), ואכמ"ל.

ח] וראוי ונכון לציין פה סימן גמר(א)! בספר חיי מוהר"ן ז"ל והיה חפץ בכל פעם שיספרו לפניו חדשות מעסקי העולם, כי היה יכול להעלות ולעשות עבודה נוראה ונעלמת מאד בכל הספורים שבעולם. פעם אחת שמעתי מפיו הקדוש שכל הדבורים שבאים לפניו נעשה מהם ענינים אחרים לגמרי, ואפלו מי שמספר לפניו וכו' מאחר שבאים לפניו נעשה מהם ענינים אחרים לגמרי וכו'. ואף על פי כן אמר שטוב יותר שאפלו לפניו לא יספרו וכו' כלל, רק כשנזדמן שספר אחד לפניו נעשה אצלו בזה ענין אחר לגמרי, ע"ש ונראה שזה לא היה בכח בחי' תורה ג' אלא אולי תורה יב:ד או לג:ג. ובחיי מוהר"ן שם ציינו למש"כ בספר כוכבי אור (חלק אמת ואמונה אות יג) שציין לזה מש"כ בחיי מוהר"ן אות שיז מה שרבינו גילה כי מכל האילנות והעשבים ומכל דברים שבעולם, מכלם הולכים שלוחים מאחד לחברו ומחברו לחברו עד שמתגלגל ומגיע הדבר לאזן הצדיק האמתי וכו' ע"ש וכ' עליו שמובן מספרי אמת שזה בחי' השירה שאומרים, והצדיק מעלה את כולם ע"ש.

ט] ועוד ראוי לציין מה דאיתא בספר גן עדן (הנדפס בסוף צוואת ר' אליעזר הגדול) שחצר הפנימי של גן עדן יש שבע מעלות הצדיקים, המעלה הששית היא מעלת תנוקות של בית רבן שלא חטאו (ה"ע ומאד ראיתי השגחה בזה למפרע, כי בלמדי את התורה הזו נפל הילולא של ר' יהודה נשיאה שהעריץ מאד ענין הזה של הבל תשב"ר) וכו' ובכל יום ויום מטטרו"ן שר הפנים יורד דרך העמוד ולומד להם תורה וכו' ובחצות הלילה עולים למתיבתא עילאה והקדוש ברוך הוא לומד להם תורה ומשתעשע בה. כנגדם למעלה אותם הנקראים כרובים ועליהם נאמר (ישעיה כח:ט) את מי יורה דעה ואת מי יבין שמוע גמולי מחלב עתיקי משדים, וראש המעלה הזאת למטה הוא יהושע נער משרת משה המעלה השביעית היא מעלת אותם הנקראים חסידים, והיא מלת פנימית על הכל. כנגדם למעלה הוא מעלת החיות הנקראים חיות הקודש. ואברהם יצחק ויעקב ממונים עליה, ואדם הראשון שם על פתח ההיכל הזה, עכ"ל ע"ש..

י] וב"ה דברי חז"ל הנ"ל פותחים את הלב מאד בסוגיא דינן, כי רואים איך שהשית עזקאין של הקנה שמקימים את הכרובים להחזירם פנים בפנים הם ממש נגד הששה מעלות בגן עדן, ועליהם ממונה יהושע בן נון, הוא זה שעמד בנסיון של לשון הרע. והמעלה השביעי כנגד מה שלמעלה מהשית עזקאין (זהר רע"מ פנחס רלה ע"א) ושביעאה סליק לפומא דאיהו כורסייא, וזה מעלה של הצדיק האמת וחסידיו.

יא] עוד ראוי לציין דברי הרי"ג במאמר ספר החשמל וז"ל כמראה הבזק כו', הוצרך לומר כמראה הבזק שהוא סוד חיה ידועה למטה מאותן החיות, והיא למעלה מהאופנים ידועים, ושולטת על אותן אופנים, ומוגשת ברקיע עומדת על ב' העמודים ונק' ב' כרובים מלבד הכרובים העליונים, וכל זה על הרקיע, ואין זה הרקיע שעל ראשי החיות. וזאת החיה הנקרא בזק [וכו'] היא המקבלת והיא הממונה על כל עוסקים בתורה בלילה, והיא הפותחת השערים לכל הבאים להתפלל בלילה, עד שבא סנדלפו"ן רב ושליט על הממונים במאמר קונו, ומקבל כל התפלות וקושר אותם קשרים לקונו. ואל יעלה בדעתם שיש מלאך אמצעי בין ישראל לאביהם שבשמים, אלא שהמלאך הגדול ששמו סנדלפו"ן הוא הממונה על ב' המפתחות של ב' שמות שהם ידו"ד אדנ"י שהם יאהדונה"י, והוא הפותח שערי צדק,

צפרדע – צפור דעה, כן הוא בתנא דבי אליהו פ"ז, ומאי ותעל הצפרדע, צפור דיע, שיש בה דעה, בשעה שהעופות הם צמאין ובאין לשתות מן היאור ומן האגמים, קוראין אותם ואומרים להם בואו ושתו אל תתיראו וכו', ע"כ.

תורה ג' – הלומד תורה בלילה ניצל מכוונות שלא לשמה להיות רבי, וזוכה להמשיך משני צפרים דקדשה וכו' עיין שם. ורבינו פירש בזה מאמר שמרגלא בפמא דאנשי עכשיו וכו' על החזנים. והנה יש לפרש בזה עוד מאמר שמרגלא בפמא דאנשי עכשיו: שהצפור המשכמת מוקדם תופסת התולעת – the early bird catches the worm. דהיינו מי שקם בהשכמה מוקדם בחצות לילה, תופסת מידת הענוה הנמשלת לתולעת [וכן דרשו חז"ל להדיא לענינינו בענין הצפור של טהרת המצורע שלוקחים אותו עם הארז והאזוב ושני תולעת, וכתב רש"י (מצורע יד:ד) ז"ל לפי שהנגעים באין על גסות הרוח וכו' מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב], ואינו מרים רוחו ומחשבתו ללמוד בשביל גדלות, ולכן דייקא מכנים לו צפור, כי על ידי זה הוא זוכה להמשיך נבואה ונגינה מהשני צפורים דקדשה.

ובשביל זה מרגלא בפומא דאינשי עכשו לומר, שהחזנים הם שוטים, ואינם בני דעה.

ראיתי מובא (נטעי אש"ל, ליקוטים – מובא בכפתור ופרח על מסכת שבת נא:) בזה"ל ורבי משה מקוברין זצ"ל הסביר את מאמר העולם שחז"ן ר"ת ח'זנים ז'ענען נ'ערנים (חזנים הם שוטים), משום שבעולם העליון, עולם הניגון הוא ליד עולם התשובה, והחזן שבכר נמצא בעולם הניגון היה לו להכנס כבר גם לעולם התשובה, ע"כ.

תורה ג – עשה לך רב – לבנות המלכות שלך. פה צריכים להתפעל איך שרבינו שתמיד מדגיש לנו שהכל תלוי בצדיק, ופה במאמר חז"ל שממש מזהיר על הצורך של הצדיק, רבינו מפרש להיפוך מהפשטות, לעשות את עצמך להרב. אלא שזה גופא הענין של הצדיק האמת, צדיק יסוד עולם, נ נח נחמ נחמן מאומן, שהוא הגשר שהאדם צריך לעבור עליו בעולם הזה, ורק כאשר האדם מגיע אליו, וכפי כמה שהאדם זוכה להתבטל ולקבל ולגדל את עצמו על פי רבינו, כן ימצא את עצמו, וכמבואר בהמשל שרבינו סיפר (כוכבי אור, ספורים נפלאים) מאחד שחלם שיש אוצר תחת הגשר וכו' והלך שם וכו' וגילה שהאוצר במחסן שלו.

וע"ע מש"כ בריש הספר במקום הסכמה. ובערך מסורה בברסלב אות ח, ובמסכת אבות פרק א' על המשנה עשה לך רב.

תורה ג' – מראה מקום, מצאתי בספר בית חכמה על שיר השירים (א:ה) שמסביר איך השני צפורים דקליפה יונקים מעקבי לאה, ורוצים לינק קודם שנכנסים העקבים לכתר רחל ונעשים עקב אחד. וזה בחי' ג' אלקים בגמטריא נח"ר גרוני. והתיקון היה במתן תורה שעלו זו"ן וכו' וכן בקדרותא דצפרא, בוקר דאברהם הקליפות בורחים. ויש הרבה לעיין בזה לאור תורה ג', והשם יאיר עיני בתורתו אמן.

שער מאמרי רשב"י פרשת ויחי. ושני מוחין דקליפה דנוקבא דז"א דאצילות הם נקראים שתי צפרים הנז' במאמר הנז' באורמו נפקי תרין צפרין כו' וכם אותם תרין צפרין הנז' בפ' ויצא דקס"ב סוף ע"ב בפסוק וללב שתי בנות, כי במקום הקליפה כנגדו במקום לבן יש שתי בנות שהם תרין צפרין כי צפור לשון נקבה הוא וכמש"ה כל צפור טהור תאכלו. ודע כי כל המוחין שיש בעול' הבריאה והיצירה והעשיה בין באבא בין באימא בין בז"א בין בנוקביה נראי' שתים נשים זונות וכו' ע"ש.

שני צפורים דקליפה: - ע' ספר חמדת הימים ח"ב – פירוש למגילת אסתר על דרך סוד, אות צא, ז"ל הנה נודע מה שכתב האר''י זלה''ה בדרוש הקליפות פ''ב בענין תרין צפרין שהם תרין מוחין דנוקבא דזעיר דאצילות דקליפה, והציפור הראשון שהוא זלפה שפחת לאה שהיא בחינת בינה יצא ממנה ציפור אחד שהוא מוח אחד של חכמה של נוקבא דקליפה וזה הציפור יצא מן העולם הראשון מן התלת עלמין של פרשת נשא דף קל''ב ע''ב, ומן העולם הג' שהיא בלהה שפחת רחל יצא ממנה צפור ב' שהוא מוח ב' של הבינה של הנוקבא של קליפה, ואמנם דע כי זה הצפור הא' שיצא מהעולם הא' זלפה שפחת לאה לא נשאר למעלה במקומו כנגד זלפה, אמנם ירד למטה כנגד בלהה ושם נתחברו יחד ב' הצפרין האלו של זלפה ושל בלהה ונעשו שני מוחים הנקרא ח''ב של הנוקבא דקליפה אשר שם כנגד שפחת רחל והציפור העליון הוא חכמה שבה והציפור התחתון הוא בינה שבה, ואלו התרין צפרין הם שני בנות לוט והם נקראות נע''מה ואגר''ת נעמה כנגד עמון זלפה ואגרת כנגד מואב בלהה (ע' כל זה ביחוד הראשון של תגע"ץ לקריאת שמע שעל המיטה).

והנה הנוקבא דזעיר דקליפה דאצילות היא לילית סבתא ונקראת ושתי אשת אחשורוש שהוא זעיר דקליפה דאצילות, עכ"ל לענינינו.

תורה ד

פירוש נ נח נחמ נחמן מאומן על פי תורה ד' עיין ערך יסודות – נ נח נחמ נחמן מאומן, תיקון הד' יסודות וביטול להאין סוף ב"ה!

ד:א כשאדם יודע שכל מארעותיו הם לטובתו זאת הבחינה היא מעין עולם הבא, ע"כ. "הם לטובת" בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

ד:ה ועוונותיו של אדם הם על עצמותיו, כ"ש (יחזקאל לב) ותהי עוונותם חקוקה על עצמותם, וכל עבירה יש לה צירוף אותיות וכו' ע"ש.

עיין תקונים חדשים של הרמח"ל, ריש תקון כד, והא מט"ט וכו' דהא צרופא (-הזדככות) קדמאה מצטרפין בגלותא. ולבתר צרופא אחרא יתעביד בההוא זמנא. דהא כלהו דרגין עלאין יזדמנון לאעברא משיראל כל זהמא דאשתארת. וכו'. דכל דרגא דאתפגים, מתמן נחית ענשא למאן דפגים לה, ובזמנא דנחית ענשא אתעבר פגימו ואתתקן דרגא. ואתמר בה (נחמיה ט:לג) ואתה צדיק על כל הבא עלינו, בגין דס"א אתעבר מתמן. ורזא דא, כי אמת עשית ואנחנו הרשענו. דתרי"ג פקודין אנון באוריתא. לקבליהו תרי"ג נהורין בוצינין לעלא. ולקבליהו תרי"ג אברין בגופא ובנשמתא. ומאן דעבר עברה אשני אבר חד מדיוקנה, ואשתכח משקר בההוא דיוקנא לאה קדישא, משקר בה במלכא. ודא שקר ס"א, דגרים לה לאתחדא לעלא בההוא דרגא דפגים בה וכו' ע"ש.

ועיין בריש ספר עשרה מאמרות (א:ג) שכז"ל פירש ישעיה: רחצו, עזיבת החטא. הזכו: חרטה. הסירו: ודוי שעל ידי כן הקטיגור מסתלק מנגד ומודה בקנס פטור, ולפי שהחוטא מאבד את העולם שנברא באותיות התורה, נתקן הודוי באלפא בית"א. והנה האותיות תחלה עאלו למפרע קדם מלכא ושם תשרי לעד שבו נברא העולם כרבי אליעזר שכן עלה במחשבה להבראות במדת הדין, ראה שאינו מתקיים שתף לה מדת רחמים והדור עאלו אתוון כסדרן א' ב', נטל הקב"ה מאלו ואלו ושתף בהן י' של שמו וחתם בראשית, לפיכך נהגו פרושין להתודות באבג"ד ובתשר"ק עכ"ל.

טענת משה רבינו להש"י שאם הוא יתברך אינו סולח לעם ישראל, זה סימן שאין לו ענוה. ע' בספר המדות (גאוה יא, ענוה א) מי שמשתף את עצמו בצרות ישראל ומתפלל עליהם על ידי זה בא לענוה.

ד:ז עובר על פשע לשארית, למי שמשים את עצמו כשארית (ראש השנה יז:), יש להבין את זה על פי מש"כ הרמח"ל בספר אדיר במרום (עמ' תנ) ז"ל וכל חטא הולך לזה – להיות מפריד. כי החטא בא מן הס"א, ויש לו הטבע של מקורו. אך סוף סוף אם לא יתגבר הרע על הנשמה הרבה, אפשר לנשמה ליטהר ממנו אפילו בלא עונש. שהרי אם נפרדה באותה הפעם נדבקת בפעם אחרת, ובדביקות יכולה ליתקן, בסוד (שיר השירים א:ב) ישקני מנשיקות פיהו, שדרשו (מדרש שהש"ר שם) ידביקני יטהרני, וגם יזיינני נגד הס"א שלא תחטיא פעם אחרת, לפי כח ההתדבקות וכו' ע"ש כל דה"ק. והרי מי שהוא ששם את עצמו כשארית בודאי משיג הדביקות הדרושה וממילא יטהר מכל החטאים.

לקוטי מוהר"ן תורה ד

ב"ה יש לשים לב למה שרבינו גילה פה (ד:ט) שענוה הוא רצון הא"ס ב"ה, כי באמת ידענו שענוה הוא הכתר, שהוא הרצון, אכן לפי קט ידי לא ראיתי את זה בפירוש על רצון הא"ס ב"ה שהוא מדת הענוה, והוא פלאי ופתח ושער גדול. [ובזה א"ש לשון הרמב"ן באגרת, שענוה היא מדה טובה מכל המדות טובה – זאת אומרת לא רק שהיא יותר, אלא שהיא מדה כלולה מכל המדות טובות]. ובזה מובן, ויכולים להתבונן טובא על עיקר בריאת העולם, שחז"ל גילו כי הש"י ברא את העולם כי אין מלך בלא עם, ולהראות המדות הקדושות של רחמים וכו'. כי זה מטבע הענוה, כמו שכתב הרמח"ל בספר לשון למודים (עמוד יב) ז"ל העניו כי הוא ימאס ביקר הגאוה אל שלימותיו, מטעם היות בו חסרון אחר, אך אם היו נקי מכל חסרון לא היה מואס בו, הלא תראה כי אלהינו יתברך יאמר עליו גאות לבש, כי לו נאוה הגאוה, ולא רעה היא כאשר היא בנו, יען אין בו כל חסרון, ולא תמצא ענוה תמנעהו מן היקר שכר גדולתו, עכ"ל. הרי בהיות מדת הענוה הא"ס מבחין שיש מקום להשלים, להראות להזולת כביכול את שלימות הא"ס ב"ה, הטמין את עצמו בענוה ונתן מקום לאפשר להזולת כביכול להשיג יחוד הא"ס ב"ה. ועי"ז דייקא כתוב ה' מלך גאות לבש. וראוי להתבוננן מאד בזה, ובנוסף למה שרבינו גילה שעל האדם לשבת ולהרגיש איך שהשי"ת מסתכל עליו, עד שפניו יתאדמו (שיח שרפי קודש א:תשל שר' שלמה וועקסלער ז”ל ספר שרבנו אמר למוהרנ”ת בלשון שאלה – האם אתה פעם מסמיק עד למאד מלפני הש”י ע”ש, וע' שיחון הר”ן קסח שכן היה אצל רבינו). כי הש"י ממש הטמין את עצמו במדת ענוותנותו ליתן מקום להאדם להיות ממלא כל החלל, והשי"ת ממש מאחוריו בא"ס, וכל אחד כפום מה דמשער ליביה יבין גודל נוראות הענין הזה ב"ה. והנה הסתכלות הש"י באדם, בחי' אור ישר, והאור חוזר זה כפי מדת היראה, כמבואר בהקדמה לספרינו לקוטי נ נח. והכל כפי התקרבות האדם להתורה הקדושה שהיא מאירת עינים, וכמבואר בתורה יג בלקוטי מוהר"ן.

ונראה לעניות דעתי, ובאמת איך אדע, אבל תורה היא וכך מאיר לי, שמשה רבינו על ידי תכלית ענוותנותו, שביטל את עצמו לא"ס ב"ה השוה עצמו לרקע של המציאות העולם הנ", ועל ידי זה המציאות העולם דהיינו מלכות הא"ס ב"ה נחשב כלתו – כלת משה.

ויעקב מלבר ומשה מלגו. כי אברהם אבינו ע"ה ויצחק אבינו בסוד נ"ר – נפש רוח, נר מצוה, שהם בנו התגלות הש"י ברקע מציאות ענוותנותו יתברך, במה שהוא יתברך נתן מקום להזולת כביכול וכמו שנתבאר לעיל [ונראה שזה הענין נמצא גם כן בסוף יחוד הי”ג חיוורתי, שז”א מסתכל בא”א, והויו”ת שבעיניו מקבלים הניקוד של חסד בסגול, כי א”א זה תכלית הענוה שנותן המקום לכל הנהגה, וברקע זו בונים בחסד כנ”ל]. ויעקב ע"ה בחי' ותורה אור, שלמות הנ"ר בהג' יחודים כידוע (אהי"ה הוי"ה אלקים הוי"ה אדנ"י הוי"ה), וזה בחי' בקיעת האור (יעקב אותיות יבקע. ע' אדיר במרום עמ' שמח) א"ס בתוך הענוה. שזה בחי' החושים שבוקעים את הגוף. [וזה סוד ובני דן חושים, חשים אותיות משיח, שעיקר תיקונו הוא אותיות ד"ן של אדנ"י שזה תיקון משכא דחויא, והר"ת בגמטריא ח"י בחי' ט' עולים וט' יורדים ובסוד יום שכולו שבת ומנוחה לח"י עולמים, והס"ת בגמטריא מאה, בסוד המאה ברכות, שזה תכלית הבריאה ביחוד הרישא והסיפא]. וזה סוד המנרה שגובה ח"י טפחים, מ-נ"ר-ה, שאור מ"ה שורה על הנ"ר.

ואילו לפי בחי' משה רבינו ע"ה אפילו הגוף – בחי' רמ"ח אברים, בחי' מחקק (ע' לקמ"ת עב) שמשה רבינו ברמ"ח איברים מיחד עם הא"ס ב"ה בסוד כלת משה. וזה תכלית יחוד הרישא וסיפא. וז"ס א"ת ב"ש, וז"ס יוו"י שצריכים לעשות לכבד את ה"י, והרי"ו ליראה אותו, ומאה ברכות, כמובן לי ואכמ"ל.

וי"ל הצעקות שבהלל, אנא ה' הושיע נא, אנא ה' הצליחה נא. שהצליחה תרגום של בקיעה. קודם מתפללים על הישועה, שהוא הבטת השם יתברך בש"ע נוהרין, והוא בחי' אמת ויראה, ובחי' האבות בבחי' נ”ר. ואז ממשיכים להתפלל על הבקיעה של תורה אור, של בחי' הנשמה, שכל, ואור התכלת ונוהגין לכפול הפסוקים, כי כמו שהפנים הם שנים, כן אור התכלת הוא בשנים בסוד אלפי שנאן, שנים שאינם כמבואר ביחוד היראה ע”ש (ואולי הם בבחי' נדב ואביהו, כי משה רבינו אמר לאהרן שנדב ואביהו עלו למעלה ממנו, והיעב”א. ות”ל אחר כתבי זה מצאתי ספר על נדב ואביהו שכתב שנ”א זה ראשי תיבות נדב אביהו!).

ומענין לענין יכולים להעמיק בזה בפירוש ברכת קריאת שמע אהבה רבה – אבינו אב הרחמן, שלכאו' 'אב' מיותר, וי"ל שאב השני פירושו הממציא, כמו אבי כל יושב וכדומה, שהש"י לא רק שהוא אבינו הרחמן, הוא יתברך המציא את העולם כולו עבור הרחמנות כידוע. ועיקר העולם הוא ברמ"ח איברים (ושים לב, שג”פ רצופין כתוב רחם, הרחמן המרחם רחם! וי"ל המרחם, מ"ה רחם, וזה שם מ"ה שמלביש חוט הא"ס ב"ה). ועל כן בודאי יש רחמנות גדולה עלינו, ובפרט לענין עבודת השם שנכיר את אמיתת מציאותו עד אין סוף ותכלית כמו שהשם יתברך רצה עבורינו ברחמנותו. וזה מה שאנו אומרים 'ורחמיך ה' אלקינו וחסדיך הרבים אל יעזבונו נצח', רחמיך זה רחמי ך' (כמו שמובא בכוונות למנחה שבת קודש, מאתך היא מנוחתם, מאת ך', כי המנוחה נמשכת מא"א שהוא הכתר – לשון הרמח"ל) דהיינו ברקע של הענוה של הש"י כל העולם חסד יבנה לגלות רחמנותו, וזה גם כן וחסדי ך' הרבים, ועל כן כמה וכמה עליו לרחם עלינו, ואל יעזבונו לנצח, כי מדברים ממש על נצחיות פה בהאין סוף, וכן י"ל שאל יעזבונו, שהאל – האין סוף – יעזוב אותנו, דהיינו יאמיץ אותנו מלשון ואפס עצור ועזוב (דברים לב). וגם וחסדיך הרבים, רמז על רבינו הרבי"ם שהוא החסד הגדול (כמש”כ בלק”מ שהצדיק הוא ורב חסד).

[ופירוש חמלה גדולה ויתירה, ראיתי שבספר התניא פירש יתירה על כל צבא מעלה, ודחוק מאד, כי הלשון בא סתום, ועוד הרי לא רק חמל עלינו יותר מצבא מעלה גם על כל הבריאה, ועוד הלשון יתירה כאשר עומדת בפני עצמו לכאו' משמע יותר מהראוי, וא"כ לא פירש הענין כלל. והנראה לענ"ד על פי מה שקי"ל שאין מרחמין אלא על מי שיש בו דעת, והרי הש"י תמיד מרחם עלינו אפילו כאשר אין לנו דעת, וקצת מהדרכים בזה גילה רבינו בלקוטי מוהר"ן, ע' תורה קיט שבשבת נמשך דעת לכל אחד, וכן יש שהש"י שולח לו רחמנות על אחר שעי"ז מרחמין עליו ע"ש, הרי זה בחי' יתירה, כי היה ח"ו צריך לעזוב, ומי חייבו יתברך להמציא דרכים להביא שירחם, וא"ש כמין חומר בס"ד].

'והאר עינינו בתורתך' גם כן יש לכוון היטב על דרך הנ"ל, הארה הוא במלכות, ואותיות התורה הם מה שהש"י גילה מלכותו במקום ענוותנותו, ועל כן 'והאר' בגמטריא 'כסא ענוה', כי הענוה תהיה כסא ומרכבה לזכות לאור התורה. (ובזה י"ל רחם עלינ"ו אותיות עין ל"ו, עין ע"ה בגמטריא ענוה, ל"ו זה בנין הגוף בו' קצוות).

תורה ד:ט 'בודאי גם בחייו היה לו התפשטות השמיות, והיה מדבק את עצמו באור אין סוף, אבל ההתפשטות היה בבחינת: והחיות רצוא ושוב, כי הקב"ה רוצה בעבודתו וכו' ובשביל זה צריך שלא ישאר כן אלא עד עת שיבוא הקב"ה בעצמו ויטל נשמתו, ע"ש.

מראה מקום: צפנת פענח דל"ג ע"ב, פ"ה ע"ד, פ"ט ע"א - - הובא בספר בעל שם טוב אות א'שמז (ואות א'ק).

לקוטי מוהר"ן תורה ד ותורה כד.

בתהלים כז (לדוד ה' אורי) - אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. והנה הרבה דרשנים דרשו על הלבקר הזו, למה ביקש רק ביקור ולא להיות בקביעות. ואכן המעיין שם ברש"י ובמפרשים יראה שפירוש ולבקר זה דרישה, או מלשון בוקר, שכל בוקר יהיה בהיכל ה'. אכן מאחר שראיתי שעם כל זה עומדים לפרשו מלשון ביקור בעלמא, יש לומר על פי מה שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה ד' שמשה רבינו בודאי גם בחייו היה לו התפשטות הגשמיות והיה מדבק את עצמו באור אין סוף, אבל ההתפשטות היה בבחינת (יחזקאל א): "והחיות רצוא ושוב". כי הקדוש ברוך הוא רוצה בעבודתנו, כמו שכתוב: 'ואבית תהלה מגושי עפר, מקרוצי חמר', ובשביל זה צריך שלא ישאר כן, אלא עד עת שיבוא הקדוש ברוך הוא בעצמו ויטל נשמתו, עכ"ל ע"ש. ובזה א"ש מה שדוד המלך ע"ה ביקש מהש"י שהוא רוצה תמיד רק לבקר בהיכלו, כי ענין ההיכל הוא ממש דביקות לאין סוף כמו שרבינו גילה בלקוטי מוהר"ן תורה כד (שרבינו אמר כאשר פתאום באיזה שבת כמה מהחסידים ביקרו אותו, ורבינו אמר להם זה התורה בכל כך התלהבות ואיום שאף אחד תפס והבין מילה, רק אח"כ רבינו הראה להם התורה - וזה ג"כ צריכים לבקש - לבקר-שחר- לשון בהירות והבנה ודו"ק).

וזה שאנו רואים, שלפעמים נתלהב אדם בתוך התפלה ואומר כמה תבות בהתלהבות גדול, זה בחמלת ה' עליו שנפתח לו אור אין סוף והאיר לו, וכשרואה אדם התנוצצות הזאת, א על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי (מגלה ג), תכף נתלהב נשמתו לדבקות גדול לדבק את עצמו באור אין סוף, וכשעור התגלות אין סוף לפי מנין התבות שנפתחו והתנוצצו, כל אלו התבות אומר בדבקות גדול ובמסירת נפשו וכו' עיין שם.

משמע שזה ההתעוררות הוא כולו טוב. אכן בספר כתר שם טוב אות רנט מבואר שרק אם זה בא מתוך כחו והשתדלותו, ז"ל אמר הבעש"ט בענין תפלת היום, שיהיה על דרך 'אני מעורר השחר ואין השחר מעורר אותי', פרוש, שיטרח וייגע הרבה בהדרגה עד ברוך שאמר שהוא נגד עולם העשיה שהוא למטה מקום הקלפות, ואחר כך יכון יותר מברוך שאמר עד ישתבח שהוא יצירה ואין שם קלפות כל כך כמו בעשיה, ומישתבח עד עמידה יכון יותר, ובעמידה הוא החבוק וזווג האמתי יפשיט את עצמו מהגשמיות כמו שכתוב בשלחן ערוך ארח חיים סימן צ"ח, ואז נעשה תחילה מין נוקבין ואחר כך באו מין דכורין ויולדת זכר. מה שאין כן כשבא לאדם התעוררות מעצמו, אז חס ושלום מורה על הצרה בסוד ותפלתו תהיה לחטאה, והתקנה כשיעלה על לבו זאת ויתחרד בחרדה גדולה ויתפלל יותר מעמק הלב, וזהו שכוב מצא אשה תחלה ואחר כך מצא טוב, אז ויפק רצו מה', ודברי פי חכם חן, ע"כ.

תורה ה'

עמש"כ במסכת נדה דף ד.

בתורה א' רבינו גילה איך לעשות מקום בלב השומע שעי"ז הוא יקבל הבקשות שלך. ובתורה ב' רבינו גילה (שלכאו' עם כל זה) לא תמיד הבקשות נראות נשמעות, רק שהצדיק באמת הקימם. והנה כאן בתורה ה' רבינו גם כן מפרש איך לעשות תו – חריצה בלב, כדי שהדברים יהיו נשמעים. והנה בתורה א' רבינו גילה הדרך שהוא על ידי לימוד תורה בכח, ואז זוכים לבחי' דברי חכמים בנחת נשמעים, נח"ת דייק, ח"ן ת. והנה כאן בתורה ה' רבינו מגלה איך שצריכים לצעוק בתפילה ועי"ז זוכים לעשות החריצה בלב, ואף שלפום ריהטא זה ממש נראה אחרת לגמרי מבחי' “דברי חכמים בנחת נשמעים" – באמת גם כאן רבינו גילה שכדי לבנות את הרעמים שיעשו את התיקון בלב, צריכים חכמה אמיתית ולגער מהמוח כל החכמה חיצוניות, וזה ממש בחי' לימוד תורה בכ"ח שעליה דיבר בתורה א'. כי עיקר ההבדל בין חכמה חיצוניות לחכמת התורה היא בבחי' זו של הכ"ח אתוון דמעשה בראשית, כי זה פשוט וידוע שחכמה חיצוניות זה רק חקירות לשער ולמודד הבריאה המורגש להחושים, ואילו לימוד חכמת התורה – שהוא חכמה אמיתית של חי העולם, הוא ממש בונה ובורא את העולם כידוע מהרבה מקומות בחז"ל ובפרט בדברי רבינו.

והנה לפי דברי רבינו כאן בתורה ה', קודם צריכים לראות שהמוחין יהיו נקיים מחכמה חיצוניות, ואח"כ עי"ז יפגע קולך בגלגל המוח, ומזה יצאו רעמים, ורעמים זה בחי' דיבורי התורה במתן תורה (כמבואר באות ג), וכן כל ענין הזה של הקנה חכמה וקנה בינה נגד הקנה של חמץ, הוא בחי' בנין מלכות דקדושה, ע' מש"כ בס"ד בפירוש קישר תורה ג' לתורה א'. וגם ענין הגבורות והחסדים המבואר כאן בתורה ה', הוא נראה כעין התיקון המבואר בתורה יב להעלות אותיות התורה מהלמדן ע"ש אות ד'. שזה ג"כ כעין המבואר בתורה ד' בענין העברת האותיות מהצירופים של מלכות דס"א למלכות דקדושה.

ולכאו' היוצא מדברינו, שמה דקי"ל דברי חכמים בנחת נשמעים, באמת צריכים תורה בכח, ותפילה בצעקה. והנחת, זה רק בהמוחין (וע' לקמן מש"כ באות ה'). אי נמי, שאחר כל העבודה הזו של תורה בכח ותפילה בצעקה, אז דיבור בנחת יתקבל. עוד י"ל שזה מה שמבואר בתורה ה' שצדיקים מלבישים את התפילות בסיפורי מעשיות זה בחי' דברים חכמים בנחת נשמעים. כי בפשטות דברי חכמים בנחת נשמעים מדובר במה שהם מדברים עם בני אדם, ואילו תורה ותפלה זה בכל הכח, אלא מדברי רבינו משמע שגם תפילתם הוא בבחינת נחת, ולכן י"ל כנ"ל, ועדיין צ"ת בעזה"י.

ע' בתורה כא שלידת והתגלות המוחין זה על ידי צעקות אבל להכניס המוחין המקיפים לפנים זה בחי' אמירה בחשאי שזהו בחי' שמן שהוא בחשאי כמש"כ בזוהר (שמיני לט) יין לארמא קלא ושמן בחשאי. ושמן הוא בחי' שבעת הנרות שהיו משמן עכ"ל באות יא שם.

והנה גם קבלת התפילה לקבל המבוקש, העיקר הוא הדעת שמקבל, כי בלי דעת מה קיבל בכלל? וזה הדעת מקבל דוקא בנחת, ודו"ק.

והנה בתורה כא בסוף כז"ל ועקר הזמן לזה הוא חדש אלול וזה ל'בושה ו'תשחק ל'יום א'חרון ר"ת אלול, וזה בחי' שבעת ימי אבלות ר"ל וכו', כדי שיעלה נשמתו לאור הפנים הנ"ל וכו' ע"ש עכ"ל. והנה קשה דבתורה ו' רבינו כתב שכוונת אלול הוא לשתוק בחי' דום לה' ובתורה כא כותב שצריכים לצעוק להוליד המוחין. אלא נראה שהתיקון של האבלות והיבום זה לא החלק של הצעקה לגלות ולהוליד המוחין [ואולי עצם המיתה והאבלות הוא בחי' צעקה, וגם עצם הבושות של הו' של הא' של תורה ו' בחי' קולות של צעקה בחי' יין לארמא קלא, ודו"ק] אלא ענין של הכנסת המקיפים לפנים להשגת אור הפנים, כי כן מדוייק היטב בדברי רבינו בתורה כא, שבתחילה הסביר את הענין של אבלות ויבום להשיג אור הפנים, ורק אחר כך באות ז' כז"ל ולפעמים יש שהמוחין והשפע אלקי הוא בהעלם ע"ש. הרי שעד כאן לפני אות ז' בענין האבלות לא מיירי בהצעקות לגלות המוחין, רק בענין הבחי' של שמן המנורה, בחי' אמירה בחשאי, שזה ג"כ ענין של אבלות כמש"כ וידם אהרן. ולפי זה כאשר רבינו כותב שעקר הזמן לזה הוא באלול בחי' לבושה ותשחק ליום אחרון וזה בחי' שבעת ימי אבלות, מבואר הדבר שהכוונה על הבחי' של השגת אור הפנים לא על הצעקות, אלא די"ל כנ"ל בסוגריים שעצם המיתה ובחי' 'ישמע בזיונו' אלו הם בחי' הצעקות, ודו"ק. וכן לכאו' מבואר ומפורש בתורה כא:ז שכ' שלידת וגילוי המוחין, שזה על ידי צעקות הוא בחי' תכלם שבעת ימים, אך צריך קצת תלמוד כי רבינו כותב ז"ל והגלוי זה בחי' לידה, ואז אחר הלדה דם נעכר ונעשה חלב וזה בחי' תכלם, כי הכלמה – אזל סמקא ואתי חוורא (ב"מ נח:), היינו דם נעכר ונעשה חלב וכו' ע"ש. ועכ"פ מבואר שתורה ו' ממש מתחלת בענין הזה של אזל סמקא, והשלב הראשון של הצעקות מקדימו בתורה כא.

וכן יש להביא קצת ראיה ממה שרבינו גילה בספר המדות, ערך קשוי לילד (אות ד) ז"ל גם תלחש לה באזנה אותיות של שם ס"ג, עכ"ל. ומשמע מזה שהשם ס"ג שייך לעצם הלידה.

[ולפ"ז א"ש גם לשון הפסוק וישמחו כי ישתוקו (תהלים קז), כי השגת המקיפים זה בחי' נעשה ונשמע שזה בחי' שמחה כמבואר בתורה כב, וזה דייקא בבחי' אמירה בחשאי בחינת שתיקה].

ה:א אבל לאחר גזר דין צריך להלביש התפלה וכו' ע"ש. וקשה שרבינו לא ביאר איך זוכין לדעת להלביש התפלה, כי זה בעצמו דרגה וענין גבוה מאד. ויתכן שמי שזוכה להבחין מה לאחר גזר דין, כי זכה לעשות את המצות בשמחה כל כך שנהנה מהמצוה בעצמה, שזה בחי' נבואת משה, בבחי' זה הדבר, ממילא יהיה לו הכח להלביש דבריו, בבחי' כה. כי כן שאר בחינת הנבואה זה הלבשת הנבואה, ולכן הזוכה לבחי' זה הדבר שהוא עצם הנבואה ממילא ידע לעצמו איך להלביש דבריו איך שרוצה ואיך שצריך.

מלבישים שאלתם במאמר. בספר ייטב לב (תולדות, וישלח) פירש בזה את הכתוב בישיעה (מא:טו) הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פיפיות, כלומר שמתי בלבך להלביש התפלה בתוך דברים פשוטים, והרי זה דומה כאלו יש לך שתי פיות יחד כאחד, לדבר דברים פשוטים ולהתפלל, ועל ידי זה לא יבין המקטרג, ע"כ.

ה:ב ודווקא כשעושין המצוות בשמחה גדולה כ"כ, עד שאין רוצה בשום שכר עולם הבא, אלא הוא רוצה שיזמין לו הקב"ה מצוה אחרת בשכר מצוה זאת, כמאמר חז"ל (אבות ד:ב) שכר מצוה מצוה, כי הוא נהנה מהמצוה בעצמה, ע"ש.

עיין בפירוש הרע"ב שם ז"ל ששכר מצוה מצוה, שמן השמים מסייעין ומזמינים ביד מי שעשה מצוה אחד שיעשה אחרת כדי לתת לו שכר על שתיהן. וכן שכר עבירה וכו'. פירוש אחר, ששכר מצוה מצוה, שכל מה שאדם משתכר ומתענג בעשיית המצוה נחשב לו למצוה בפני עצמה, ונוטל שכר על המצוה שעשה ועל העונג וההנאה שנהנה בעשייתה, עכ"ל. והנה אף על פי שרבינו מבאר הבחי' של השמחה של המצוה, מדוייק בדבריו שאינו מפרש כפירוש השני, כי רבינו כתב שמחמת השמחה הוא רוצה עוד מצוה אחרת. ולפי רבינו השמחה של המצוה אינה מצוה אחרת, אלא השיעור קומה של אותה המצוה.

ה:ב נביא סתם שמתנבא בבחי' כה אמר ה' הוא בבחי' עושה המצוה בשביל שכרה הבא לעת רחוק, ע"ש. וצ"ע היתכן שכל הנביאים חוץ ממשה רבינו שהיה מתנבא בזה הדבר היו רק בדרגה כזו, ומה נענה בתריהו?! ות"ל מצאתי מה שכתבתי על זה לפני כמה שנים:

כי צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי (סנהדרין לז) וכו צריך אני לראות ולעין בכל עת בתקון העולם ולמלאת חסרון העולם ולהתפלל בעבורם וכו'. ומבואר שם שכדי לדעת איך להתפלל בעבורם צריך לעשות המצות בשמחה של המצוה עצמה, בבחי' ביומו תתן שכרו, וזה בחי' נבואת משה רבינו ע"ה, דאילו סתם נבואה הוא בחי' צפיה ותקוה לשכר העתידה לבוא, ורק נבואת משה רבינו הוא בחי' שכר מצוה מצוה ע"ש. והדבר תמוה מאד מה רבינו דורש כאן מכל אדם, שיהיה יותר צדיק מכל הנביאים, ולהיות רק בדרגת משה רבינו ע"ה?!

והנראה לעניות דעתי בזה, שאדרבה בודאי הנביאים היו הולכים דייקא בדרך זו המבואר כאן, שקבלו על עצמן את האחריות של כל העולם לא נברא אלא בשבילי, והכניסו את עצמן לעובי הקורה לתקן את העולם, והיו עושים את המצות בשמחה של המצוה עצמה, בבחי' ביומו תתן שכרו, ודייקא על ידי זה זכו לנבואתם, כי נבואתם בא להציל את העולם מפורעניות ולהובילו לזכות לכל הטוב. וזה מה שרבינו דורש מכל אדם. לא להסתפק בקיום תוכחת הנביאים, כי נבואתם היה רק על העתיד [ע' נדרים כב: ובר”ן שם כב. שעיקרן של שאר נביאים לא היה אלא להוכיח ישראל על עבירות שבידם ואלמלא (לא) חטאו לא הוצרכו לתוכחה. וע' במגילת קהלת ז”ל לא תשבע עין וגו' אמר שמואל בר נחמן כל טובות וברכות ונחמות שראו הנביאים בעוה"ז לא לחנם ראו אלא על ידי שהיו הוגין ועושין מצות וצדקות ואם תאמר שראו כבר נאמר (ישעיה ס"ד) עין לא ראתה אלהים זולתך וגו' וא"ת שלא ראו כבר ראו מקצת שנאמר (עמוס ג) כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים כיצד ראו ר' ברכיה אמר כמבין סידקו של פתח ר' לוי אמר ראו ומתן שכרן לא ראו וכו' ר' חוניא פתר קרייא בנביאים ובכתובים שאילו זכו ישראל לא היו קורין אלא חמשה חומשי תורה ה' ספרים בלבד וכלום ניתנו להם נביאים וכתובים אלא שיהיו יגעים בהן ובתורה ועושין מצות וצדקות כדי לקבל עליהם שכר טוב, וע"ש עוד, ומדויק שהנביאים בעצמם זכו על ידי שהיו עושים המצות סתם, ואילו על נבואתם הוסיפו לכתוב שהיה כדי שיעשו המצות כדי לקבל עליהם שכר, ויש לפלפל עוד הרבה בכל הנאמר שם ואכמ"ל], ואילו האדם גופא צריך לקבל תפקיד זה לתקן את העולם, וכדי לעשות את זה האדם עצמו צריך לעשות את המצות עבור המצות בעצמן, בשמחה של המצוה עצמה, לא עבור העתיד. ואז האדם יעסוק לתקן את העולם ויתפלל עבורם, כדי שהעולם יהיה זכאי וינצל מהגזירות, שזה בחי' הדאגה על העתיד. אבל לא כן נבואת משה רבינו, שלא רק משה רבינו ע"ה עצמו, שבודאי היה עושה את המצות בשמחה של המצוה עצמה, אלא אפילו נבואתו היה במעלה זו, שלא היה סתם לתקן על העתיד (וכמובא בספר עבודת הקודש ובעוד מקומות שנבואת משה רבינו היה על העבר ההוה והעתיד), אלא נבואת משה רבינו, שהיא כל התורה שמסר לנו, היא גופא הפנימיות, השמחה של המצוה, והיא כל העולם, שנה, נפש וכו'.

ה:ב נגרע משמחת הקב"ה. לכאורה זה רק בבתי בראי, אבל בבתי גואי עוז וחדוה במקומו.

ה:ב שכל מצוה היא קומה שלמה של עולם שנה נפש. יש לראות את זה בכוונות של כל ברכה וברכה, שברוך הוא באימא עילאה, שעל ידי הברכה שהיא משפעת למטה, היא מעלה אליה את בחי' אתה ה' אלקינו – חסד תפארת גבורה – בחי' ז"א – למעלה – ועל ידי זה נהיתה "מלך העולם" - ושוב מורידה אותם חדש – באשר – יסוד אימא – קדשנו במצותיו וציוונו – תפארת נה"י של ז"א – ושוב להמצוה הפרטית במלכות. הרי מבואר שכל מצוה הוא בחי' שלמה של הכל – עולם שנה נפש.

ה:ג והקול פוגע בעבי מטרא, הינו בחי' מוחין, שמשם יורדין טפין טפין, כמו שכתוב בזהר (פינחס רלה:) באר מים חיים ונוזלים מן לבנון, מן לבונא דמוחא, וכשפוגע בעבי מטרא, אזי אשתמע קלא וכו', ע"ש. וקשה שלכאו' אלו הבחי' הם תרתי לסתרי, כי מה שהוא בחי' לבונא דמוחא אינו בחי' עבים ועננין. על כן צריכים לעיין שם בזוהר שמבאר מה שרבינו דילג, שהעבי מטרא הם הכנפי ריאה שמלאים מליחות, והקול בא מהלב וצריך לפגוע בהריאה, “וחסד לימינא מים דכנפי ריאה, ותמן חכמה מוחא, ומניה (שיר ד:טו) מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון, דאיהו לבונא דמוחא, נוזלים על קנה דריאה, בתר דאסתלקו עננים דבינה לגבי מוחא.”

ואולי העננים של בינה שצריכים לעלות לגבי מוחא, הוא בחי' השמחה וישרות לב, כי הזוהר ממשיך ז"ל ורזא דמלה (שיר ג:ד) מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן, ודא עשן המערכה (-שהיה עולה ישר לשמים ולא נעקם על ידי הרוחות – אבות ד:ז), דסליק מן לבא למוחא, דכל רוחין דעלמא לא זזין ליה מאתריה, ע"כ. וי"ל שזה בחי' ענן הקטרת, והקטרת הוא בחי' עשית המצות בשמחה כמובא בדברי רבינו בתורה כד.

ה:ה ד"ה נמצא כשיש איזה צער ודין בעולם וכו' יכול בודאי לידע לפי ענין השמחה אם הוא קודם גזר דין אם הוא לאחר גזר דין גם יכול לידע על איזהו חלק מהקומה נגזר הדין, כי יודע לפי קומת המצוות: אם אין יכול לעשות בשמחה ראשי המצוות, היינו מצוות התלויים בראש וכו'.

ענין דומה מצינו בשער רוח הקודש (עמ' יט) ז"ל אמר לי מורי ז"ל כי כל מי שאין לו השגה וכו' והנה כאשר עושה מצוה אחת במעשה יצייר ארבעה אותיות הוי"ה... וכפי האותיות שלא יוכל לצייר כן בהם יכיר וידע היכן חטא ופגם, כפי מה שהיא האות ההיא ע"ש כדה"ק. [ושם מחלק המצות למעשה, מחשבה, דיבור, ואילו רבינו חילק המצות פה כפי אברים שבגוף].

לכאורה מבואר שרבינו מדבר על מי שכן יכול לצייר את כל האותיות בשעת המצוה, ולכן אינו תולה החסרון בעצמו, רק שחסרון השמחה מראה על מצב של הגזר דין. וע' בזה מש"כ בתורה פט.

לקוטי מהור"ן ה:ה 'כי עקר התגלות על ידי החסדים כמש"כ (תהלים קי) שב לימיני. וכן צריך לשתף האהבה עם היראה כדי שיתעבד רעמים. וזה: מסטרא דימינא מחא חורא ככספא (תיקון ע). וזה (שמות יד): וישב הים, הינו ים החכמה וכו'' ע"ש. יש רמז לזה במשלי יב:יד מפרי פי איש ישבע טוב – הקול שפוגע בגלגלתא ומוציא נוזלים מן הלבנון בחי' טוב – וגמול ידי אדם ישיב לו, כי הרעמים נעשים על ידי החסדים והגבורות בחי' אהבה ויראה שהם בחי' הידים, ובחי' שב לימיני, ובחי' וישב הים, זה בחי' ישיב לו. ועוד י"ל לשון 'ישיב לו' על פי המבואר יותר בתורה נו שרוח הדופק נושב בידים, והוא המטהר את הידים והוא בחי' הרעמים שהם הדיבורים מן השמים שמקבלים בידים. הרי שלשון 'שב' מרמז על כל השלושה בחי' אהבה וחסדים, בחי' שב לימיני, חכמה וישב הים, וטהרת הידים והרעמים בחי' נשיבת רוח הדופק.

ה:ה וכן צריך לשתף האהבה (- "כדי שיפגעו בכבוד בבחינת חכמה") עם היראה כדי שיתעבד רעמים. וזה מסטרא דימינא מחא חורא ככספא וכו' ע"ש. והנה רבינו מדמה המוחין חוורין ככספא לעננים מלאים מים. וצריך להבין את זה שברוחניות מה שיותר דק ונקי הוא מלא יותר, ולכן דוקא המוחין חוורין ככספא הם מלאים חכמת השם, ולהיפוך בגשמיות, רק כאשר העננים מלאים וטעונים מים אז הם מלאים. ולכן י"ל שגם לענין הרעמים, שבגשמי נעשין על ידי פגיעה ממש, ברוחני, אין הפגיעה של היראה פגיעה ממש במוחין, אלא השתתפות. ולפי זה יתכן שבאמת דברי חכמים בנחת נשמעים בלי פגיעה ממש, עמש"כ לעיל.

ה:ה ואף על פי כן צריך לאקדמא את היראה כי בעל אבדה מחזיר על אבדתו וכו' פרוש כי אהבה הוא בחינת איש ויראה היא בחינת אשה כידוע, ועל כן צריך להקדים את היראה כי אז תבוא אליו האהבה ממילא, כי האהבה הולכת ומחזרת אחר היראה תמיד, כי בעל אבדה מחזיר וכו' ע"ש.

ציינו שם (אות ז) 'עיין תיקונים בהקדמה', והנה בתיקונים שם מאריך בענין יראת השם, ובכלל הדברים מובא שם (דף ה ע"א) מה שנראה בפשטות לטעם אחר למה שצריכים להקדים היראה, וז"ל בגין דמעלין בקדש ולא מורידין, ובדין דא אקדימו שס"ה לא תעשה דאינו דחילו, לרמ"ח פקודין דאינון רחימו (- פירוש כי מדת האהבה למעלה ממדת היראה, ובהפירוש שם כתב שהטעם כדי להשתמר מהחיצונים), ע"ש.

תורה ו'

פירוש נ נח נחמ נחמן מאומן על פי תורה ו' עיין ערך כבוד – נ נח נחמ נחמן מאומן, כבוד אלוהי שעל ידי כוונות אלול!

ועמש"כ בערך כבוד – כבוד אלוקי שעל ידי כוונות אלול - והמראה מקומות שהבאתי שם. ועמש"כ במסכת ברכות לג: ובמסכת נדה דף ה.

ידוע שתורה זו הוא תיקון היסוד, שהוא המדה הו'. והנה תורה זו נאמרה על הכסא ע"ש, ועיין בזוהר ח"ג מח. ז"ל תאנא, בששי נברא אדם, בשעה שנשלם הכסא, ונקרא כסא דכתיב (מלכים א:י:יט) שש מעלות לכסא, ולפיכך נברא האדם בששי, שהוא ראוי לישב על הכסא. ותאנא כיון דנברא אדם אתתקן כלא, וכל מה דלעילא ותתא, וכלא אתכליל באדם, ע"ש.