אות ה: וכסא שבבחי' נפש הוא נפש החכם שנתכסה בבחי' (משלי ג) יקרה היא מפנינים, כי מחמת שנפש החכם הוא יקר, הוא נתכסה לפני ולפנים, וכל הנפשות נעשין לבושין אצלה, ע"כ.

עיין בזה בעטרא חמשין של הע' עיטרין לכבוד המלך (רזין גניזין עמ' רסה) ז"ל דהא משה איהו גופא דאילנא דמיניה מתפשטין ענפין לכל סטר, ואלין ישראל, דבמשה אשתרשו, ותיקונא דלהון לאתדבקא בשרשא דלהון, ולכסאה עליה. והכי הוה מקדמיתא דישראל הוו מתחברן במשה, וכדין תיקונא הוה סליק כדקא חזי וכו' ע"ש. ובעטרא חמשין ושיתא (עמ' רעב) כותב על דרך זה שמשיח בן יוסף מכסה את משה רבינו.

תורה יד – להמשיך שלום

תורה יד, ע' מש"כ במסכת ברכות דף ה. ושם דף ל: על המשנה ריש פרק ה' – אין עומדים להתפלל.

יד:ג ז"ל ואי אפשר לקרב את הגרים עם בעלי התשובה אלא על ידי תורה כמו שכתוב, יפוצו מעינותיך חוצה, שצריך להשקות אותם שהם מבחוץ, להודיע להם הדרך ילכו בה וכו' ע"ש.

קשה דבמסכת תענית דף ז. לכאורה מבואר שיפוצו מיענותיך חוצה היינו רק לתלמיד הגון, ע"ש מש"פ בס"ד .

יד:ג וכשנתעוררים הנשמות על ידי אותיות התורה שהוציא מפיו ומתנוצצים זה לזה, זה בחינת זווג, שזה מקבל הארה מזה, ועל ידי הזווג של התונצצות הנשמות שבמחשבה, נבראים נשמות גרים, עיין שם.

צ"ב שבתחלה רבינו כותב שהוציא מפיו ואחר כך כותב במחשבה. ואולי שסתם מחשבות בתורה אין מספיק לבראות גרים, רק כאשר גם מוציאים את דברי התורה בפיו, וצריך תלמוד.

יד:ג ואי אפשר לבא להתעוררות התשובה, הן לרשעי ישראל, הן לגרים, אלא על ידי התורה, שמאירין להם אל מקום שהם שם, כמ"ש יפוצו וכו' חוה, חוצה דייקא, כי התורה הם ששים רבו אותיות, כנגד ששים רבוא נשמות, ויש לכל הנשמות שרש למעלה וכו' וכו' ועל ידי זווג הנשמות , נבראים נשמת גרים וכו' עיין שם.

עיין באור החיים, שמות פרק יט סוף פסוק ה, זה לשונו - עוד ירמוז סתר עליון לפי מה שקדם לנו כי ענפי הקדושה נתפזרו בעולם ואין מציאות להם להתברר זולת באמצעות ישראל וביותר באמצעות עסק התורה שהיא כאבן השואבת ניצוציה במקום שהם, ואותם נצוצי הקדושה גם להם יקרא סגולה, והוא אומרו והייתם קרינן ביה והויתם פירוש בה"א מלאפו"ם כי הם יהיו הוית סגולה מכל העמים אשר נפוצו שם באמצעות התורה כמאמרם ז"ל וכמו שכתבנו כמה פעמים הדברים במעשה מצרים. ואומרו כי לי כל הארץ כאן רמז שיש לו סגולה מפוזרת בכל הארץ, וזה טעם פיזור ישראל בד' רוחות העולם לחזר אחר הסגולה שהיא אבידתם. והנה זולת עונם של ישראל היו יכולים השגת הדבר בלא פיזור בעולם אלא בכח עוצם תורתם היו מולכים בכל העולם ושואבים כל בחינות הקדושות מכל מקום שהם, ובאמצעות החטא תש כוחם וצריכין לרדת שמה לברר הטוב ההוא, עד כאן לשונו.

יד:ד שצריך כל אדם וכו' לברך ולהאיר בלמוד תורתו בשרש הנשמות הינו במחשבה תחלה עכ"ל. וי"ל בזה מה שחוגגים שמחת תורה ביחד עם שמיני עצרת, כי ידוע מהאריז"ל שבשמיני עצרת יורד הטפה הראשונה של הזווג. וכן עיין בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה קו שראוי להרהר בדברי תורה בשעת הזווג.

יד:ד מפני מה ת"ח אין בניהם ת"ח, מפני שלא ברכו בתורה תחלה, שצריך כל אדם, ובפרט ת"ח, לברך ולהאיר בלימוד תורתו בשרש הנשמות, היינו במחשבה תחלה, כי שם שרשינו, וכו' ע"ש.

עיין לקמן כב:י שרבינו פירש מאמר רז"ל (ב"ק צב) המבקש רחמים על חבירו, והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחלה, כי מה שצריך לאותו דבר, ואינו מבקש על עצמו, הוא מחמת שהוא בבחי' אין, הוא בחי' תחלה, היינו קודם הבריאה, ומחמת שהוא בבחי' תחלה, עי"ז הוא נענה תחלה, וע"ש שרבי נתן מסביר בסוגריים, איך שזה בחי' ענוה וביטול להא"ס ב"ה. אכן כאן משמע שרבינו לא מפרש שתחלה הוא ביטול לא"ס שלמעלה מהנשמות, אלא הנשמות בעצמם.

יד:ה רמא כופתא וסכרא לירדנא וכו' כי הירדן מפסיק בין קדשת ארץ ישראל לחוץ לארץ ע"כ. עיין במקום אחר שכתבנו רמזים על זה לענין הכיפה של נ נח, כי סבא אמר שהוא הגשר לרבינו הקדוש, וזה מרומז בירדנ"א ראשי תיבות רבי נחמן ישראל דוב אודסר וכו' עיין שם.

יד:ה וזה: וכבדתו – כבדהו בכסות נקי (כמו שדרשו רז"ל על פסוק: ולקדוש ה' מכבד וכו' (שבת קיט.)). כסות נקי – הינו השליך הבגדים הצואים, כי זה עקר כבוד השם יתברך – וזה פלא כי מתחלה וכן בהמשך ובכל התורה הזו רבינו אומר שעקר הכבוד הוא כשבני אדם שהם מחוץ לקדשה מקרבין את עצמן לפנים מהקדשה, הן גרים שמגירין הן בעלי תשובה, ואיך כותב כאן שעיקר הכבוד הוא כסות נקי? ומשמע שאפילו כסות נקי של האדם עצמו. וצריך לאמר לכאורה שענין הגרים ובעלי תשובה זה רק התחלה וממשיך הענין הזה עד שנכנסין לגמרי אל הקדשה בלי הלכלוך, כי הלכלוך הזה הוא גופא ריחוק מהשם יתברך, וכל מה שמנקים אותו הרי עוד קרבת רחוקים להקדשה ואתיקר שמא דקב"ה.

יד:ה – 'ולמה נקרא בר יומא – כי לא יתגלה הכבוד אלא בביאת משיחנו, וכתיב בה: אימתי יבוא מר – היום עכ"ל. צ"ב דלקמן אות רבינו כותב ז"ל ליום זה בחינת שלום בית, כי יום הוא בחינת אור וכו' עכ"ל. ולמה לא פירש כן לעיל באורזילא דבר יומא. ועוד שאור זילא הוא לכאורה בחינת כבוד של השלום הכללי שיותר גדול מהכבוד של שלום בית. ויש לדחות ואכמ"ל.

תורה יד:ה 'והתנוצצות שהשמות מתנוצצין ומאירין ומעוררין את הפושעי ישראל בתשובה ומלידין נשמות גרים, זה מכנה בשם פלגא, כי עדין רחוקים מקדשה מאד, ויכול להיות להם מניעות רבות, וצריך להם יגיעות רבות כדי להפשיט מהם הבגדים צואים שהלבישו, ע"כ.

ע' בשער הגלגולים (הקדמה לד) ז"ל דע כי כל החכמים או רובם הם בוראים נפשות לגרים ע"י עסקם בתורה. האמנם יש חלוק ביניהם, כי יש מי שאין בהם יכולת רק הביא נפשות אל הגרים, באותה הקליפה הנקראת נוגה כנזכר, אבל ר' עקיבא ובן עזאי, אחר שהיו מביאים אום משם, היו מכניסים אותה במקום הקדושה ונתקנת שם, ואח"כ היו ממשיכים אותם משם, ונותנים אל הגרים. ובבחינה זו היו מעולים ר' עקיבא ובן עזאי על כל חכמי הדור, וז"ש כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום, חוץ מן הקרח הזה (ואגב ע' מש"כ על שיחות הר"ן אות רצ). וסוד הדבר במה שידעת כי באבר אות ברית קדש שבאדם יש שתי נקבים, הימני מוציא טפת זרע קדוש, והשמאלי מוציא מי רגלים עכורים, מזון אל הקליפות. וביניהם קליפה דקה כקליפת השום, וקליפה זו היא הנקראת אצלינו קליפת נוה. והנה כל חכמי הדור ההוא, היו מוציאים נפשות הגרים מקליפת השום הנזכר בלבד. אבל הם היו מכניסים אותם אל נקב הקדושה הימיני, ומחזירין אותה לקדושה ממש. ואח"כ היו ממשיכים אותם משם לחוץ בגופות הגרים עכ"ל ע"ש.

ויתכן, לפי ריהטא, שבחי' זו של קליפת השום הוא בחינת הירדן המבואר פה שמפסיק בן קדשת א"י לחוץ לארץ.

יד:ו וכל אחד לפי בחינתו יכול לידע העלאת הכבוד לשרש היראה. לפי הכבוד שמכבד את יראי ה' וכו' – יש לעיין איך לעשות את זה מיניה וביה, כמה אתה מכבד את היראת שמים שבך.

יד:ח כשמחזיר הכבוד לשרשו, הינו ליראה כנ"ל ואז נשלם פגמי היראה, ואז זוכה לשלום וכו' בעצמיו – הרי שהחזרת הכבוד לשרשו הוא דוקא עסק בכל מיני רחוקים הפזורים על פני תבל להחזירם אל הקדושה, ועל ידי זה זוכה לשלום פרטי, ורק אחר כך עוד יזכה להתפלל ולזכות לשלום הכללי בעולם – אבל השלום בעצמיו דוקא תלוי בכל הפזורים, וזה עולה יחד עם המבואר בסוף התורה שענין להוציא יקר מזולל הוא תיקון קרי, הנצוצות שיצאו ונתפזרו, שזה בעצמו מחליש את האדם ושוברו וכו', ועל כן תיקונו הפרטי לעצמיו דוקא לקבץ את הפיזור. וזה עולה ביחד עם המבואר בתורה יג:ד שכל מה שהאדם קרוב אל התורה אזי הראות של שמים תופסו ומחזירו להצטייר בעיני ה', אבל כל מה שהאדם מתפזר זרעו רחמנא ליצלן לחוץ, כמו כן נתפזר עין הראות ולא יתפס אותו להחזירו כמבואר שם.

יד:ח מבואר שעל ידי יראה זוכים לשלום בית. ויש לציין שכן הוא מפורש במסכת יבמות (סב:) אמר רבי יהושע בן לוי כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה נקרא חוטא שנאמר (איוב ה) וידעת כי שלום אהלך וכו', ופרש"י ז"ל כי שלום אהלך, שלמה ביראת שמים, ע"כ.

יד:ח מבואר שצריכים לזכות קודם לשלום בית ורק אחר כך יכולים לזכות לשלום הכללי.

וכעין זה כתבו המפרשים עה"פ (מלכים א:יא:לז נבואת אחיה השילוני לירבעם) ואתך אקח ומלכת בכל אשר תאוה נפשך והיית מלך על ישראל, שקודם צריכים לשלוט על עצמך ורק אחר כך יכולים להיות מלך על ישראל (אהל יעקב פרשת שופטים, צוף דב"ש ירמיה לג:כ).

יד:ח אמר איכא גנבא הכא, שגונבים השפע שלי, השיב לו, גלגלא דרקיע דהדרא, היינו גילגולין דנשמתין, היא הגורמת, שאין לצדיק כדי פרנסתו וכו' עיין שם.

נראה לעניות דעתי, דהרי התורה הבטיחה לעולי רגל לבית המקדש שלא יחמוד איש את ארצך (שמות לד:כד), ולכאורה העולה לראות פני ה' בתפילה בכלל הבטחה זו, וזה בכלל התמיה – איכא גנבא הכא, ובא הישוב שלא ממש גנבו ממנו, אלא שבסוד גילגולי הנשמות הוא נשאר בלי פרנסה.

תורה יד:ט מבאר שרבה בר בר חנה היה מתפלל רק על צורך נשמתו, וכאשר לא מצא פרנסתו טען שגנבו ממנו השפע, והשיבו לו שגלגל הוא החוזר לעולם. ולולא דמסתפינא נראה לעניות דעתי, שכל זה רק על המתפלל לצורך נשמתו, כי גם זה לא תכלית המכוון כמבואר בספר הקדוש אדיר במרום (עמוד לז) ז"ל כי הנה מי שעושה מצות אפילו שלא על מנת לקבל פרס, אף שהוא עשה רק לתיקון נשמתו, הנה אמרו עליו בתיקונים: כל חסד דאינון עבדין לגרמייהו הוא דעבדין (תיקון ל׳ נתיב תניינא). רק צריך האדם לקחת על עצמו תיקון השכינה, וזהו נקרא באמת מחצדי חקלא, עכ"ל, ונראה שזה בחינת התפלה על שלום הכללי המבואר בתורה פה, ותפלה כזה שמתקן את כל העולם, ודאי ישמור על כל השפע של כולם אפילו מהגלגלים.

וי"ל שזה פירוש סיום המאמר שרבינו לא פירושה בפירוש 'נטר עד למחר כי השתא ומשכח לה' כי מחר הוא בחינת עולם הבא, בחינת עונג הנשמה, כי השתא הוא עולם הזה של הגוף, וצריכים לשמור שניהם על הצד ולא להתפלל רק על תיקון השכינה ועל ידי זה ודאי משכח לה, וא"ש בס"ד.

יד:ט מבואר ש"סלתא" זה פרנסה (וע' בכוונות האריז"ל לאשרי שחת"ך בא"ת ב"ש – סא"ל, אחד מהע"ב שמות), סלתא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

בתורה זו רבינו מביא שלעתיד תכלה רגל מן השוק ויתבטל המשא ומתן וכל העסקים כי ישתוו דעת המוכר ודעת הקונה.

ומאד מעניין לראות מה שהיה ברוסיא אחר כך, שהתחילו את הקומוניזם, שכל ענינו שכל הרכוש הוא של כולם, וכל הרוח של אותה תקופה שכולם היו מדברים על רעיונות כאלו מראה שאז היה הארה גדולה. ובאותה תקופה סבא קיבל את הפתק הקדוש. אבל לא אכשיר דורא.

יד:יב אבל לעתיד לבוא שיהיה השלום המפלא בעולם כמו שכתוב וגר זאב עם כלב ונמר עם גדי, אזי יתבטל המשא ומתן כמו שכתוב (זכריה יד:כא) ולא יהיה כנעני עוד כנ"ל, עכ"ל. צע"ק עיין שם כל הפסוק: ולא יהיה כנעני עוד בבית ה' צב"אות וכו', הרי מבואר שרק בבית המקדש יתבטל המשא ומתן וכמבואר במפרשים שם.

יד:יב כי כל המשא ומתן שבעולם הוא מהעדר השלום, כי אי אפשר שיהיה רצון המוכר והקונה שוה, כי זה רוצה למכר וזה רוצה לקנות – ק"ק כי למה לא יכולים להיות שווים ברצונם ששניהם רוצים למשל מידה מסויים של חטה, ולזה יש הרבה ולזה מעט, ועל כן שווים הם ברצונם שמה שיש יותר לאחד ילך להשני שיש לו פחות. וי"ל.

מצינו (ברכות ה.) שלענין התורה דעת המקנה ודעת הקונה שוים: אמר רבי זירא ואי תימא רבי חנינא בר פפא בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מדת בשר ודם אדם מוכר חפץ לחבירו, מוכר עצב ולוקח שמח, אבל הקב"ה אינו כן, נתן להם תורה לישראל ושמח שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, ע"כ.

והנראה בזה שכאשר יהיה השלום הכללי, העולם כבר יהיה בבחי' תורה, ועל כן ישוו הדעות.

עיין מש"כ במסכת שבת דף קיט: שלא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול.

יד – סוף התורה: יסוד הענין – חמשה דברים: להחזיר כבוד ליראה, ויראה אל הלב, ושלום הכללי, ושלום הפרטי, להחזיר בני אדם בתשובה, שזה בחינת וכו', ע"כ. וק"ק א' צריך לאמר שלהחזיר בני אדם בתשובה הוא במנין החמשה, כי בלתיה יש רק ד' דברים, והרי להחזיר בני אדם בתשובה הוא הדבר הראשון, וצריך לדחוק כי רצה להרחיב מילה עליה שהיא ענין תיקון קרי. וק"ק כי לכאורה השמיט דבר עיקרי והוא התפלה, ואילו מה שהזכיר "ויראה אל הלב" לכאורה בכלל אינו עיקרי, כי העיקר הוא להעלות את הכבוד ליראה, ואז רבינו כותב באותו ו' ואות ז' שיכולים למדוד ולידע מצבו בכמה הוא מכבד את יראי השם, אם זה בלב שלם, ומדבריו משמע שהעיקר להעלות את הכבוד, וזה מתקן את הכל וכמו שכותב באות ח' "כשמחזיר הבוד לשרשו וכו' ואז נשלם פגמי היראה", ואינו עובד על היראה בפני עצמו, רק בודק את היראה. ואולי "ויראה אל הלב" אין עיקר כוונתה להמבואר באות ו' ואות ז' – אלא לתפלה, שהיא עבודת הלב הבנוי על היראה כמבואר בתורה זו.

תורה טו

טו:א – מי שרוצה לטעם טעם אור הגנוז וכו' צריך להעלות מדת היראה לשרשה ע"כ. אתי שפיר ממש כהמשך מתורה יד, שבו מדובר על העלאת הכבוד לשורשה ביראה, וכן ממשיך בהוראה להעלות היראה לשרשה בדעת. אכן בתורה יד לכאו' גם כן כולל המדרגות המבוארות בתורה טו. כי שלום בעצמי בחי' שמים וארץ (יד:ט) הוא בחי' שמים וארץ קנין אחד בחי' העלאת היראה לדעת (טו:ו) והמשפט נכלל בבחינת הבחי' הד' של שפלות (יד:ה) וידמה בעיניו שהוא למטה ממדרגתו. וכן בחי' התורה והשפלות של תורה טו מפורשים בתורה יד, ואכמ"ל.

טו:א 'שישפט וידין בעצמו כל עסקיו, ובזה יסיר מעליו כל הפחדים ויעלה בחינת יראה ברה ונקיה, ותשאר אך יראת ה', ולא יראה אחרת. כי כשאין אדם דן ושופט את עצמו, אזי דנין ושופטין אותו למעלה, כי אם אין דין למטה, יש דין למעלה (מ"ר שופטים פ' ה') וכששופטין את האדם במשפט דלעלא, אזי הדין נתלבש בכל הדברים, וכל הדברים נעשים שלוחים למקום לעשות בזה האיש משפט וכו' אבל כששופט את עצמו, וכשיש דין למטה אין דין למעלה, ואין היראה מתלבש בשום דבר לעורר את האדם, כי הוא בעצמו נתעורר, ע"כ.

הנה אכתי צ"ב, האדם ששפט את עצמו ומצא את עצמו חייב, אז איך זה יועיל שהתעורר מעצמו, סוף סוף מגיע לו איזה עונש, ויש לו מקום לישאר ירא מהעונש שיבקר אותו. וקשה לקבוע כלל שכל כהאי גוונא לא תחל העונש רק ישר מהשם יתברך – כמו חולאת וכדומה, שלא רואים שום אמצעי. ולכן קשה כנ"ל.

וב"ה כעין הקושיא הנ"ל רבינו כבר יישב בחיי מוהר"ן (אות תקע"ה) בחשיבות הענין לשאול עצה מצדיקים שעל ידי זה ניצול מיסורים וכתב שם ז"ל ואפילו אם ח"ו יבואו עליו היסורים זוכה על ידי זה לקבל אותם באהבה ובשמחה וזוכה לראות התגלות אלקות איך שהשם יתברך מצמצם את עצמו כביכול, ומתלבש עצמו בהם, ועל ידי זה מגיע על ידי היסורים לרב טוב ולחסד גדול ע"כ. וכמו כן נוכל ליישב כאן, שהעונש שמגיע להאדם ששפט את עצמו הוא ממש כמו כעצת הצדיק, שבבוא היסורים יראה איך שהם ממש יד ה' וככל הנ"ל.

וזה מבואר יותר בלקוטי מוהר"ן תורה רנ, שכל מיני צער וכל היסורים אינם רק מחסרון הדעת, שמי שיש לו דעת שהכל בהשגחה, לא היה לו יסורים כלל ע"ש.

שוב חבר שלי הראה לי תשובה ויישוב אמיתי על שאלתי, והוא כי חלק ממה שהאדם דן את עצמו זה לא סתם לחייב את עצמו אלא גם להעניש את עצמו ולקבל תיקונים על מעשיו. ודבר זה מפורש בלקוטי הלכות (חושן משפט, הלכות כח והרשאה ג:ז) וז"ל ששופטין א"ע קודם שיבא הדין של מעלה ח"ו כדי לבטל הדין שלמעלה ע"י המשפט ששופט א"ע כנ"ל. כי לפעמים האדם רואה שאין די לו בדיבורים מה שהוא שופט א"ע ואזי הוא בעצמו נותן משפט ע"ע שיתענה ויסגף עצמו כך וכך על מעשיו שעשה ואע"פ שבאמת בוודאי אין זה מספיק אפילו חלק מאלף כנגד מה שפגם כי כל ימינו לא יספיקו להתענות ולסגוף עצמינו על פגם הרהור ומחשבה זרה אחת למי שמאמין בעוצם הפגם הנוגע במקום שנוגע כנ"ל מכ"ש וכ"ש מי שעשה איזה עבירה ח"ו מכ"ש וכ"ש מי שקלקל הרבה מאד ח"ו כמצוי עכשיו בדורות הללו בעו"ה וא"כ לכאורה מה יועילו לו אלו התעניתים והסיגופים כנגד מעשיו אך אעפ"כ יכול לזכות לכפרת עוונותיו על ידם. כי עיקר התיקון הוא המשפט דהיינו מה שהוא בעצמו שופט א"ע וע"כ מאחר שהוא בעצמו שופט א"ע ואינו ממתין על הדין שלמעלה עי"ז יכול לבטל הדין שלמעלה ע"י תעניתים וסיגופים שלו מאחר שהוא בעצמו שופט א"ע כי כשיש דין למטה אין דין למעלה כנ"ל. וזה בחי' מה שאדם יכול להנצל ע"י סגוף או תענית א' מדינים קשים ומרים הרבה מאד וגם לזכות על ידם לחיי עוה"ב, ע"ש כל דה"ק.

ב"ה שוב מצאתי מרבינו בעצמו את היישוב כנ"ל, ע' בלקוטי מוהר"ן תורה רנט ז"ל כשאדם מתבודד ומפרש שיחתו וצערו לפני השם יתברך ומתודה ומתחרט על גדל הפגמים שעשה, אזי גם השכינה כנגדו מפרשת לפניו שיחתה וצערה ומנחמת אותו וכו' שתבקש תחבולות לתקן כל הפגמים, עכ"ל. הרי בפירוש שעל ידי ההתבודדות יבוא לעשות תיקונים.

ואפילו לפי זה, שהאדם מקבל על עצמו תיקונים, נראה ששלמות התיקון הוא בזה שבוטח בהשם יתברך, בהמשא ומתן שנהג עם השם יתברך עד שבא לקבוע הלכה למעשה, כי צריכים להיות בטוחים שאלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפט (ואף שזה בעיקר נאמר על בית דין של שלושה, כדאיתא באבות, עם כל זה בודאי יש בחינה זו בכל משפט), וכשאדם חזק בבטחון אין מענישין אותו, כך מובא בספר המכתבים, נתיב צדיק מהספר תולדות יעקב יוסף בשם הבעש"ט, וכ' שכעין זה שמע ממוהרנ"ת מרבינו ז"ל, ורמז לדברינו ברש”י פ' ויצא (ל:כה) עה”פ ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ז”ל משנולד יוסף בטח יעקב בהקב”ה ע”ש, יעקב זה בחי' משפט, ויוסף הוא יסוד, היינו שמקיים ההתבודדות, אז שוב אין לפחד כלל משום דבר רק לבטח בה'.

טו:ג שמנצפ"ך הוא בדעת דזעיר אנפין כמו שכתוב אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא. ועקר הדעת הוא בלב וכו' עכ"ל. והנה בספר עץ חיים תמיד הדעת של ז"א הוא בראש, אלא שיש ענין ובחינה שז"א מתדמה לאריך אנפין שרק החכמה בראש והיא סגורה שם בקרומא דאוירא ואילו הבינה שלו בגרון או בלב, וכל זה מבואר באריכות בטוב טעם ודעת בספר אדיר במרום (מעמוד קמ-). נמצא שרבינו דוקא מתיחחס לבחינה זו הנ"ל. ועיין שם (עמוד קמג) שעל שם הקרום הזה החכמה סתימאה נקראת תמים דעות, וכן כאן בסוף התורה רבינו גילה שהתפלה (שזוכים על ידי התורה שהיא על ידי הדעת הנ"ל) היא בחי' הולך בדרך תמים.

טו:ג שמנצפך הוא בדעת דזעיר אנפין כמו שכתוב אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא. ועקר הדעת הוא בלב וכו' עכ"ל. והנה בספר עץ חיים תמיד הדעת של ז"א הוא בראש, אלא שיש ענין ובחינה שז"א מתדמה לאריך אנפין שרק החכמה בראש והיא סגורה שם בקרומא דאוירא ואילו הבינה שלו בגרון או בלב, וכל זה מבואר באריכות בספר אדיר במרום (כמדומני עד עמוד קמ). נמצא שרבינו דוקא מתייחס לבחינה זו הנ''ל.

טו:ד אבל בזה העולם זוכה לבחינת נסתר על ידי תפלה במסירת נפש, ע"כ.

עיין בסנהדרין מב. בטעם שהדנים בדיני נפשות לא היו שותים יין כל היום, ז"ל ולרוזנים אי שכר, העוסקין ברזו של עולם אל ישתכרו, ע"כ. ולכן שפיר יש להשיג סוד על ידי מסירת נפש.

טו:ד אבל התורה שבנסתר זעירין אנון דצריכין לה, ע"כ. הנה עכשיו יצא לאור אגרת של ר' געציל לראי"ה קוק ושם הוא כותב שבזמן האריז"ל היה מספיק שכמה יחידים ידעו את הסודות של התורה, ואחר כך בזמן הבעל שם טוב לא היה מספיק אלא בששים גבורים, ואחר כך גם זה לא היה מספיק, והעולם היה צריך לרבינו הקדוש להוריד את המושגות לכל העם. ונראה שעל כל פנים מה שגילו כבר יצא מבחינת סוד, עיין בזה בחיי מוהר"ן (אות תיט) שכמה דברים שהיו בבחינת סוד לפני הרשב"י והאר"י שוב לא היה סוד עיין שם. הרי שהסוד שהעולם היה צריך, ובאו הצדיקים וגילו להם, הרי שוב לא היה בבחינת סוד (ועיין במקומות אחרים בענין סוד אמיתי שלא פשוט בכלל למסור אותו, כי הוא נשאר סוד וכו' עיין שם), ומה שנשאר סוד, זעירין אנון דצריכין לה.

טו:ד ד"ה ובחינת סיני, כתב שעל ידי תפלה במסירת נפש בלי גבול זוכין לנסתר שהיא בלי גבול, ובאות ה' ד"ה ועל ידי זה כ' שעל ידי נקבה תסובב גבר הקב"ה נעשה בבחי' מלבוש נגלה, שלכאו' אינו כמש"כ מעיקרא שהאדם בעצמו עולה להשיג מה שבלי גבול, דאילו עכשיו מסביר שהקב"ה כביכול יורד להתלבש בגבול. ובא הכתוב השלישי בד"ה תא חזי שכז"ל כמה נפיש חילא דהאי סתרי תורה שאין יכולים להתלבש בשום דבר מגבל, בשום גוף, אלא במי שמשחיר פניו כעורב ונעשה כעורב על בניו, עכ"ל. שלכאורה מסביר שיש שני הבחינות, שעל ידי המסירת נפש האדם זוכה שישיג יותר מהרגיל, ומאידך גיסא על ידי התפלה הקב"ה כאילו נעשה בבחי' נקבה באופן שיכול להתגלות לזה שהתרומם ביכולת השגתו.

והנה עיין בתורה לא שכז"ל וזהו ענין הכתוב בזוה"ק (לך ךדף פה:) תאבותה דנוקבא עבד נפש נוקבא, ותאבותה דדכר עבד נפש דכר. כי מה שהוא נכסף הוא בחי' תאבותה דנוקבא, והוא עבד נפש נוקבא, ומה שהדבר חוזר ונכסף אליו, הוא בחי' תאבותה דדכר, ועבד נפש דכר. ואח"כ באים לבחי' עיבור ולדה, כמש"כ בזהר שם עכ"ל. והנה כאן בתורה טו, שרבינו כותב שהקב"ה כביכול נעשה בבחינת נקבה, זה לא רק סתם מחמת שתאבותה להתפלה, אלא על ידי שמקבל את התפלה ומתענג בה, שזה בחי' אשה שמקבלת הנאה. ועם כל זה, נראה לענ"ד שיתכן מאד שזה עדיין בחינת המבואר בתורה לא הנ"ל, ולפי זה רבינו קיצר פה בתורה טו במה שכ' שהקב"ה נעשה כביכול בבחי' אשה, אלא שעל ידי התאוה והעונג הזה נולד נפש נקבה וזה הנפש נעשה להישראל בבחינת נקבה תסובב גבר, וצריך תלמוד. ובזה אתי שפיר ביותר בהבנה הנכונה הנ"ל שהאדם לא סתם עולה להבין את הבלי גבול, אלא שעולה להבין את הנפש הזה שנולד על ידי התענוג שהש"י מקבל מתפלתו, והש"י יאיר עיני בתורתו.

והנה עוד יש להבין שגם הבחינה הזו של נקבה תסובב גבר, לכאו' היא עצמה בחי' כתר, אשת חיל עטרת בעלה, וידוע שאי אפשר להשיג את הכתר, ולכן מבואר עוד כנ"ל שרק על ידי מסירת נפש בלי גבול יכולים להשיג את ההשגה הזו.

והנה בהבנת איך משיגים השגה על ידי בחי' זו של נקבה תסובב גבר מצאתי כתוב על זה בספר אדיר במרום עמוד שסב שכז"ל כי נקבה תסובב גבר, והיינו שהז"א יהיה הפועל בכח הנוק' מה שהכינה היא כל זמן הגלות, כי כך היא עטרה בראשו, מה שמוכן בה הוא מה שיעשה, לא פחות ולא יותר. ונמצא, שלפי בחינתה נמשך לו כח תמיד, והוא פועל רק כפי מה שעשתה השכינה בגלות. ולכן: ולא יכנף עוד מוריך, כי עתה מקבלים על ידה יען...-- חסר תיבות בכתב יד –... גם ההנהגה היא הנהגתה, בסוד החזרת הרע לטוב. אך בסוף, ז"א ינהג בעטרתו זאת, והוא ממש: אשת חיל עטרת בעלה (משלי יב:ד), עכ"ל. ואם נאמר שהרמח"ל מדבר באותו בחי' התגלות שבו מדבר רבינו הקדוש, נמצא שעל ידי המסירות נפש בתפלה האדם ימצא שהנגתו ממש על ידי השכינה הקדושה, וזה בעצמו תהיה השגתו. וזה מקושר מאד סוף השגתו לתחילת עבודתו לשפוט את עצמו בכל עסקיו שעל ידי זה הוא זוכה לדעת וכו', ובסוף גם השגתו יהיה במה שהוא מבין בעסקיו, ודו"ק מאד בס"ד.

טו:ד זה חסד הש"י, כי אם לא היה חסדי הש"י, לא היה כדאי לקרוא ולכנות את השי"ת בתארים ושבחים ותיבות ואותיות וכו' ע"ש. ובקיצור לק"מ הוסיף ז"ל שהוא מרומם ומנשא מאד מכל אלו השבחים והתארים, רק באהבתו וחמלתו וחסדו הגדול נתן לנו רשות לקרוא אותו בתאריו אלו ולהתפלל לפניו וכו' ע"כ.

מקורות לזה – עיין מסכת מגילה דף יח. דא"ר אלעזר מאי דכתיב מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו, למי נאה למלל גבורות ה' למי שיכול להשמיע כל תהלתו, ופרש"י ואין מי שיכול לספר את כולו, לפיכך אין נראה לספר מדעתו אלא את מה שתקנו חכמים, ע"כ. (ובהמשך הגמרא המספר בשבחו של הקב"ה יותר מדאי נעקר מן העולם וכו' לך דומיה תהלה סמא דכולה משתוקא). והטורי אבן הקשה על רש"י א"כ כיצד תקנו חז"ל אותן התפילות שתקנו.

מגילה דף כה. השתא הני תלתא אי לאו דכתבינהו משה באורייתא ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו אנן לא אמרינן להו ואת אמרת כולי האי, משל לאדם שהיו לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אותו (באלף) דינרי כסף לא גנאי הוא לו.

בילקוט (תהלים רמז תחלט) ז"ל אמר רבי ברכיה, אמר הקב"ה לדוד קלס אותי איך שאתה מבקש, ואני מוחל לך בקלוסך, שאין אדם יכול למצוא אחד מכמה מיני שבח של הקב"ה וכו', ולמי נתן רשות, לדוד, שנאמר (תהלים פח:א) למנצח על מחלת, שאני מוחל בקלוסך, ע"כ. ובטורי אבן (מגילה יח. ד"ה למי) כתב שגם חכמים גדולים יש להם רשות לספר בשבחו של מקום, כמובא בירושלמי (ברכות ט:א) בשם רבי שמואל בר נחמן, מי ימלל גבורות ה', כגון אני וחבירי.

ספר ברית מנוחה, תפלה נוראה, ד"ה וכן הם מסדרים לעבודתך וכו' ולמהות יחודך השלם והנורא, לא נמצא לו שם, ולגבורות הנפלאות המתפשטים ממך, לכל אחד ואחד מן מאוריך, קראת שם כפי גבורתו, וכפי סוד מקום מעמדו וכו' עיין שם.

טו:ד ועל ידי תפלה שהיא במסירת נפש, שמבטל כל גשמיותו ואין גבול, וכשאין גבול, אזי יכול להשיג התורה שלעתיד, שהיא אינה גבול, ואין נתפסת בגבול ע"כ.

עיין ברזין גניזין של הרמח"ל (מערכה ב' – על הפסוק והיה בהניח, דרוש ו) שהחשמ"ל מתפשטת מאימא על זו"ן וכז"ל כגוונא דא בארץ ישראל יתפשט ההוא חופאה לעינא דכלא לחפאה עלה מאומין דעלמא. וכדין תהוה נחלה בלי מצרים (שבת קיח.). דהא מצר איהו חילא דס"א דסתמת תרעין. וכד יתפשט חופאה מאי, כלהו ס"א יתבדרן מינה. כדין נחלה בלי מצרים ודאי, ע"כ, ובסוף שם כז"ל דעד דעמלק אשתכח שכינתא אתפשטתבסתימו. וכד ישתיצי, כלא בגילויא, לא תשכח ודאי, ע"כ.

טו:ה הש"י נעשה כביכול בחי' אשה, ע' מש"כ בתורה עג.

ועיין בספר אדיר במרום (עמ' שפב, מכון רמח"ל) ז"ל שהתפלה היא ממש גילוי מליבא לפומא. והוא כי לב היא מלכות (-נוקבא) בבחינת ההבנה והשגחה, אבל הפה היא מלכות (-נוקבא) בבחי' גלותה הציווי ומקבלים אותו המשרתים. ונמצא שיוכנו הדברים בתחלה בבחינת לב, ויתגלו בסוד הפה בסוד הדבור. וכן הלב העליון ילקח מן הז"א, ומה שיצא ממנו אל הפה גם הוא לא יהיה רק טוב, עכ"ל.

טו:ה סליק ויתב באילנא – ששם מדור הנשמות וכו' והוא בחינת עולם הבא עכ"ל.

נראה לעניות דעתי שיש להבין מזה מהות סתרי תורה שהם קשורים בעיקר להנשמות, וכמו שמצינו אצל מהרח"ו שהיה תמיד מחפש אחר שורש נשמתו (וכמו שאמר בעל הסולם שהסוד הוא כאשר שומעים את שמך).

טו:ח הלך בדרך תמים – זה בחינות תפלה, בחינת אברהם כנ"ל, כמו שכתוב (בראשית יז) התלהך לפני והיה תמים, ע"כ. קשה ממה שרבינו גילה בתורה א' על הפסוק אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת השם שזה קאי דייקא על לימוד תורה, עיין שם בסוף התורה, הגם שכל התורה שם קאי על שאלת מה לעשות שהתפלה יתקבל, ועיין מה שכתבתי על זה בהקדמה ללקוטי נ נח אות ח.

תורה טז

ודמיא עיני' כתרי סיהרי. עיין בספר אדיר במרום (רעו-ז, ספינר. תלב, מכון רמח"ל) שכז"ל כי העין בנוי מליחות זכות הנמשכות מן המוח. וזה כי הלא לנשמה יש צלם שהוא לבושה, והוא המתקרב יותר אל הגוף, וחלקים מסוף הצלם הזה יורדין שם בחורי העינים וממשיכין עמהם מן המוח חלקים היותר נאותים ומתדבקים וכו' וכו' כי אפילו הצלם איננו מתגלה בכחו אלא מתוך העינים, כי אם היה מתגלה בכחו היו העינים כשתי אורים גדולים. ובהיות הגוף בתחילה בסוד: כתנות אור, היו עיניו של אדם הראשון שני מאורות גדולים שהיה צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, ע"ש.

אי אפשר לצדיק להיות מחשבו משוטט תמיד בחכמות עליונות, כי לפעמים צריך לצאת לחוץ לעסק בדברי העולם וכו' עד סוף התורה – ובשביל זה צריך הצדיק לבטל את דבקותו כדי שלא יתגברו האמין עשו וישמעאל על עיניו ויתבטל חס ושלום חכמתו לגמרי, אבל על ידי תרין משיחין וכו' לא יצטרך לבטל מדבקותו.

לכאורה רבינו נתן שני טעמים נפרדים – עיין בלקוטי הלכות שכבר מפרש את זה.

ובענין הצורך להפסיק, כן כתב רבינו בתנינא עח, ולכאורה יש למידק היטב שההפסקה הוא רק מהחכמה והלימודים של התורה, אבל לא מעצם הדבקות, כי ידוע מהראשונים כבר שהאבות הקדושים היו תמיד דבקים בהשם יתברך כל רגע מחייהם. וכן נראה מדברי רבי נתן בלקוטי הלכות בהלכות נדה שמפרש שעל כרחך צריכים ההפסקה בהזיווגים שנעשים בהמשכת הדעת להאמונה, אבל על כל פנים תמיד יהיו נשארים דבקים להאמונה הקדושה [וע' בריש ספר שיחות הר"ן שכבר מקטנותו רבינו היה מקיים שויתי ה' לנגדי תמיד בכל עת ממש, וכן ע' ב חיי מוהר"ן רמג – שתמיד היה מרתת ביראת שמים אפילו כאשר היה עוסק עם אנשים וכדומה, וכן ע' ב לקוטי הלכות, אורח חיים ג' תחומין כט – שהצדיק אפילו בעת אכילה ועוסק עם אנשים בודאי דבוק בה'].

ועיין בתורה רפ, שרבינו גילה שמשא ומתן הוא גופא תורה, ולפי זה אפילו כאשר הצדיק צריך לצאת לחוץ לעסק דברי העולם הוא יהיה דבוק בתורה, רק י"ל שהוא לא יהיה ממש בלימודים של התורה בהשגות חדשות ולא בחכמות עליונות, כי על כל פנים המשא ומתן הוא ניחא להמוחין כמבואר בתורה לה.

אכן קשה ממה שרבינו גילה בחיי מוהר"ן (אות פה) מהאיש שהשיג את לבוש גן עדן לנשמתו, והרי למעט עם גופו הוא היה מדבר עם בני אדם ואילו מצד נשמתו הוא היה משוטט בגן עדן ומשיג מה שהיה משיג. והרי מצד גופו היה יכול להיות נפסק לגמרי מהלימוד כאשר באותו רגע היה משוטט בנשמתו בהשגה (ולא נראה בכלל שהגיע לבחינת משיח, כי הוא בעצמו לא ידע את הענין). ולמה אין הצדיק יכול לעשות את זה כאשר הוא צריך להפסיק מלימודו על כל פנים ימשיך מצד נשמתו. ולכאורה צריכים לחלק שעל כל פנים מצד גופו יצטרך להפסיק. אי נמי שאפילו בכי האי גוונא על כרחך צריכים ההפסקה שלא יתגברו הקליפה של עשו וישמעאל ח"ו.

ויש לעיין לענין רבינו הקדוש בעצמו, כי מפשטות המבואר בתורה עח תנינא אפילו הצדיק הכי גדול במעלה צריך לפעמים להיות בטל מהלימוד, ואדרבה אז אותו הצדיק מחיה את כלם כמבואר שם, ועל פי פשוטו רבינו מגלה דבר זה על עצמו. אכן רבינו גילה על עצמו בשיחות הר"ן קנח שהיה יכול להיות דבוק בה' ועוסק בתורה ממש בעת שהיה מדבר עם העולם, וצריכים לאמר כנ"ל שעם כל זה על כל פנים היה צריך להיות בטל לפעמים. אלא שאכתי צריך לפרט כי רבינו גילה על עצמו שהשיג תכלית יחידה שביחידה שזה השגה השייך רק למשיח צדקינו אחר שיתגלה, ואם כן מה שמבואר לפנינו שעל ידי תרין משיחין לא יצטרך לבטל, היינו לאחר שיפעלו בפועל ממש להביא קיום של ונהרו אליו כל הגוים. ויש לסמוך על זה, ששיירי המן היה נמס ונוזל ומתערב בנהרות והגויים היו טועמים מעין דמעין של המן כמבואר במדרש, והרי רק אז כאשר משיח ממש יביא השראת קדושה שהצדיקים יזונו במן שנבלע באיברים, אז לא יצטרכו לבטל כלל אפילו בעשיית צרכים [ולכאורה אפילו בהשגת חיה לא תהיה שינה, והרי דוד המלך לא היה יושן יותר מששים נשימות].

ועוד יש לדייק מה שכתב רבינו שעל ידי תרין משיחין הצדיק לא יצטרך לבטל מלימודו כל עיקר, שהצדיק הוא עוד למעלה מהתרין משיחין, וכמו שמבואר בכתבי הרמח"ל שעל אף שהאריז"ל גילה שמשיח צדקנו גבוה במעלה אפילו ממשה רבינו, זה רק כפי דרגת משה רבינו מאז, אבל עם ביאת משיח צדקנו גם משה רבינו יעלה עוד במעלה וירום אפילו מהם.

ועינינו מאירות כשמש וכירח, לפעמים מאירות כשמש כד אנחנו דבקים בחכמה, ולפעמים מאירות כירח עד מסלקין וכו' ע"ש.

עיין במדרש פנחס בן יאיר (פ"ב) ששני עמודי האולם, יכין ובועז, יכין כנגד 'ירח יכון עולם' (תהלים פט:לח), וירח מכין לישראל מועדים ושנים, שנאמר (תהלים קד:יט) 'עשה ירח למועדים'. ובעז כנגד שמש שהוא יוצא בגבורה ובעז, שנאמר (תהלים יט:ו) 'ישיש כגבור לרוץ ארח', וכנגדם בגוף שתי עינים, שהעינים גבוהות ונתונות בראש כך היו שני העמודים גבוהים ועבים, ע"כ.

שאליהם העכו"ם ידרושו וימשכו את עצם אליהם וכו' והם נכללים בשתי אומות עשו וישמעאל וכו' אינו תרי עננין דמכסיין על העיינין, שאין יכולין להאיר תמיד בבחי' שמש וכו' ע"ש.

הרמח"ל בספר אדיר במרום (עמ' תסז, מכון רמח"ל) גילה הרבה בסוד העינים, ובסוד הפסוק (משלי יח:י) מגדל עוז שם י' בו ירוץ צדיק ונשגב, כי מגדל, האותיות מבחוץ – מ"ל – בגמטריא ע', ובפנים, ז' וכו' ע"ש סוד הז' מלכי אדום שמתו, ואיך שהע' אומות משתעבדים תחת ע"ז הזה של העינים. ויש להעיר שרומי נקרא מגדיאל, כידוע מרש"י בחומש.

אבל על ידי תרין משיחין שיפוצו מעינותיהם חוצה, ויהפך לכל שפה ברורה וכו' ע"ש.

קשה דבמסכת תענית דף ז. לכאורה מבואר שיפוצו מיענותיך חוצה היינו רק לתלמיד הגון, ע"ש מש"פ בס"ד .

תורה יז

יז:א כי יראה ואהבה, אי אפשר לקבל, כי אם על ידי צדיקי הדור, כי הצדיק הדור הוא המגלה היראה והאהבה ע"כ, וכן באות ב' כז"ל וכשנחשך אצל אחד היראה והאהבה וכו' זה מחמת שנחשך אצלו אור הצדיק, שממנו מקבלין יראה ואהבה כנ"ל.

וצ"ב דהגם שמבואר היטב בתורה פה איך שהצדיק הוא המגלה את היראה והאהבה, אבל מאחר שהוא גילה את זה למה לא יכולים לקבל את זה ישר מהשם יתברך. ועל זה פירשו המפרשים שהיראה והאהבה ממש קשורים להרצונות שהצדיק גילה.

יז:א כלל הבריאה, ופרטיה, ופרטי פרטיה הם כפי ההתפארות בישראל. עיין בזה בזוהר הקדוש פרשת תולדות (עמוד קלד) ולית לך כל שיפא ושיפא דקימא ביה בבר דלא הוי לקבליה בריה בעלמא דהא כמ דבר נש איהו מתפלג שיפין וכלהו קימין דרגין על דרגין מתתקנין אלין על אלין וכלהו חד גופא הכי נמי עלמא כל אנון ברין כלהו שיפין שיפין וקימין אלין על אלין וכד מתתקנן כלהו הא (חד) גופא ממש, ע"כ. וכן בעוד כמה מקומות.

והרמח"ל ביאר היטב, שגם ההנהגה מקבלת להבריאה גופא, שהבריות עצמם הרם רמזי ההנהגה, עיין קל"ח פתחי חכמה פתח יב, ובעוד כמה מקומות.

והנה שיעור קומה של כל העולמות הוא אדם, ואתם קרואים אדם, היינו ישראל, הרי שכל הבריאה, גם מצד מהותה גם מצד הנהגותה, תלויה בישראל. וזה מבואר בדעת תבונות אות קכח-, ובעוד כמה מקומות.

ועיין בזה נפלאות במש"כ הרמח"ל בפירוש הזוהר ריש משפטים (גנזי רמח"ל עמ' רעו-ז) שכל פניות של השם יתברך אינם אלא לישראל, כל ענין הבריאה והטבע אינו אלא התפשטות של קדושה שמתפשטת השכינה לתחתונים, אלא כיון שאין קנאת הס"א אלא על ישראל, צריכים להסתיר את זה, אז ההנהגה הנראית אינה אלא "עולם כמנהגו", אבל מבפנים האמת הוא שהכל הוא בשביל ישראל, והולך הכל לתיקונם של ישראל, ע"ש כדה"ק.

וע"ע מש"כ לקמן אות ו.

יז:א -הצדיק מגלה רצון השם יתברך בבריאה על ידי שמוציא התפארות ישראל. – ע' בישעיה (מה:יא) כה אמר ה' קדוש ישראל ויוצרו האתיות שאלוני על בני ועל פעל ידי תצוני, ופרש"י שזה תלונה על מה שהנביאים היו חוקרים אותיות בשמים ובסתם מצווים ישועה לעם ישראל ע"ש. ומובן היטב ע"פ התורה הנ"ל כי אדרבה היו צריכים לחפש ההתפארות של ישראל ועי"ז היו כבר משיגים ענין אותיות השמים והארץ.

ענין תכלית הפרטי פרטיות, הוא עוד הוכחה בענין תיקונא דסיפא, עין בערך תיקון רישא וסיפא מש"כ בס"ד.

יז:א והצדיק על ידי שמבקש ומחפש תמיד (לגלות הרצונות של הש"י), ומוצא ההתפארות שיש בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות – עד כאן לשונו, והוספתי את הסוגריים, כי לכאורה כן פירושו מדבריו הקודמים עיין שם, ועיין בספר ביאור הלקוטים שעמד על זה שהצדיק בעיקר מחפש אחר רצונות השם יתברך. ועל כל פנים זה העסק של הצדיק למצוא את הטוב אפילו בפושעי ישראל, והצדיק הולך ומחפש ומוצא. ואילו בתורה רפ"ב רבינו גילה שעל כל יהודי לדון את כל האדם לכף זכות, לכאורה אינו עסק לצאת ולחפש, אלא מדובר כאשר הוא פוגש במישהו או כדומה אז חל עליו העבודה להתיחס רק להטוב שיוכל למצוא בו. ושם מבואר שיש צדיק שיכול למצוא נקודות טובות בכולם והוא יכול להיות שליח ציבור, זה כבר בחי' צדיק כמו בתורה יז לפנינו, שמחפש ומוציא בכולם. ויתכן שיש עוד בחינה בתורה שלנו שההתפארות הוא רק על שם העתיד, עיין לקמן.

ושם בתורה רפ"ב רבינו גילה שאותו צדיק שיכול למצוא את הטוב בכולם הוא יודע מאיזה משכן הילד מקבל הבל פיו, וזה כעין המבואר בתורה יז לפנינו, כי המשכון הוא בתבנית העולם כולו, וכמו שהצדיק יודע רצון השם יתברך בבריאה מקביל לאיזה התפארות בישראל, כמו כן הוא ידע איזה ילד שייך לאיזה משכן.

ואם זה צודקת, שזה אותו בחי', לפי זה מבואר שהכח הזה המבואר בתורה יז שהצדיק משיג רצון הבורא בבריאה בההתפארות של ישראל, רק צדיק שיכול למצוא את הטוב בכולם יש לו את הכח הזה להבין את הקשר בין ההתפארות של ישראל להקבלתו בבריאה שגרמה לרצות ה' בה.

וכאן יש להעיר שאפילו בתורה ה' שרבינו גילה את הענין של חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, שלכאורה על כרחך הולך על כל אחד ואחד ישראל, עם כל זה במכתב של ר' געציל מאומן הוא מציין אותו כהוראה של גדלות הצדיק, כי באמת רק צדיק עצום יכול לזכות להמבואר שם, וכבר כתבתי על זה במקומו. וכמו כן ידוע שכל תורה של רבינו זה לא סתם לימוד אלא דרך עבודה שכל אחד צריך לקחת לעצמו. ומבואר שרבינו מכניס כל אחד בקטן לפעולותיו של הצדיק. וכמו כן תורה רפ"ב של אזמרה, באמת זה דרך נשגב מאד של הצדיק, אלא שרבינו מכניס כל אחד בקטן, ודוק.

יז:א והצדיק על ידי שמבקש ומחפש תמיד ומוצא ההתפארות שיש בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות בכל איבר ותנועה של כל אחד ואחד מישראל כנ"ל על ידי זה יודע ומשיג כל הרצונות של השם יתברך עכ"ל.

והנה לפי הפירושים כאן, הדיבורים של הצדיק שהולכים למרחוק ומעוררים את הטוב במקומו, הדיבורים האלו הם גופא ההתפארות שהצדיק מוציא. ולפי פירושם צריך ביאור, כי אפילו אם נאמר שהצדיק רואה אותם ברוח הקודש, אבל יש כאלו שהם לגמרי טמונים בגוים ובאמונות כזביות שלהם רחמנא ליצלן, והאם גם בהם באותה עת יש התפארות למעשה. ולכאורה ההתפארות עליהם זה רק על שם העתיד, כמו בבריאת העולם שהשם יתברך צפה שיהיה לו התפארות מנשמות ישראל לכן בראה אותם, אבל כל עוד שהם לא נתגדלו בעולם עוד לא מביאים התפארות. וכן הנשמות האלו שחלקם בטוב, אבל זה עוד לא יצא לפועל. ואם כן לפי הפירושים כאן מה רואה הצדיק בהם ואיזה דיבורים הוא שולח להם.

ולכאו' צריכים לומר שהצדיק מעודד אותם בכללי על כחם ומעלתם הגבוה, שראוים הם להיות תפארת להשם יתברך. ועל ידי שמזכיר להם את רום מעלתם, הם מתעוררים כמבואר.

אי נמי יתכן שאפילו בתוך טומאתם ממש, יש להם בחי' שם ישראל נקרא עליהם, ויש להשם יתברך התפארות מהם. וע' בריש סיפור מהשבעה בעטלירס שכז"ל והבן מלך, מחמת שהיה בו טוב, כי נולד עם טוב והיו לו מדות טובות וישרות היה נזכר לפעמים היכן הוא בעולם, ומה הוא עושה וו', והיה גונח ומתאנח על זה, על שנפל למבוכות כאלו ונתעה כל כך, והיה מתאנח מאד, אבל תכף כשהיה מתחיל להשתמש עם השכל חזר ונתחזק אצלו החכמות של אפיקורסות עכ"ל. הרי מבואר שאפילו שהיה אפיקורס עדיין היה לו מדות טובות וישרות, וכן בענין האמונה היה לו עליות והתקרבות לאמת לפעמים, אז יתכן שאפילו על הטמון בטמואה עדיין יש התפארות ממנו. והצדיק רואה את זה ומחזק את זה.

יז:א והצדיק על ידי שמבקש ומחפש תמיד ומוצא ההתפארות שיש בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות בכל איבר ותנועה של כל אחד ואחד מישראל כנ"ל – על ידי זה יודע ומשיג כל הרצונות של השם יתברך וכו' ע"כ.

והנה ע' בסוף תורה ו' ז"ל כל אחד מישראל הוא בחינת כתר להשם יתברך ע"ש. והנה כתר אי אפשר להשיג כידוע, ואסור אפילו לחקור. אלא שיש בחי' כתר שאדרבה היא בחי' מלבוש נגלה כמבואר בתורה טו – מי שרוצה לטעם טעם אור הגנוז הינו סודות התורה שיתגלה לעתיד, טו:ה ז"ל וכשישראל מתפללין לפניו וממלאין תאותו אזי נעשה כביכול בבחינת אשה וכו' ונקבה תסובב גבר, שהקב"ה נעשה בבחינת מלבוש נגלה וכו' ע"ש. וכן מבואר בתורה כא:ט שעם ישראל עם סגולה, וזה בחי' מקיפים ויכולים לזכות להשיג המקיפים, וכן לעתיד הגוים ישיגו גדולת ישראל שהיה להם בגלות.

יז:א והצדיק מחפש תמיד אחר אלו הרצונות, ומשיג ומוצא אותם על ידי ההתפארות שמוצא בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות. כי כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל ישראל, ע"ש. ע' בדעת תבונות (סוף סימן לו) ז"ל שכאשר נבין גילוי יחודו זה במה תלוי, נבין גם כן כל חוקות הנבראים האלה, איך הם מסודרים, ועל מה הם עומדים, ע"כ. והנה גילוי יחודו תלוי בישראל, וזה מה שרבינו מגלה שעל ידי שמכירים את תפארתם נבין הרצון והכוון בכל הבריאה.

תפילין של השם יתברך שמתפאר בישראל: ע' מאמר פירוש המצוות לרמח"ל מצוה יד – לקשור תפילין (אוצרות רמח"ל עמוד רלז).

וכמו שעל ידי התגלות ההתפארות של ישראל שהם מתפארים עמו יתברך על ידי זה נופל יראה וכו' כמו כן על ידי התגלות ההתפארות של השם יתברך שמתפאר בישראל וכו' מתגלה היראה של השם יתברך עכ"ל.

צ"ב דבשלמא כאשר ישראל מתפארים כי שם ה' נקרא עליהם ממילא מתגלה יראה, אבל למה ההתפארות של ישראל יגלה יראה. ורבינו גילה טעם הדבר, כי רואים את המלך בתפארתו, ואכן לכאורה זה אינו דומה לענין היראה שמתגלה על ידי הנחת תפילין שלנו.

וי"ל שבאמת היראה הראויה להאין סוף ב"ה הוא בודאי למעלה מהאפשריות והגבול של כל הבריאה (ורבינו כבר גילה שאפילו מדת היראה יש לה יראה מהשם יתברך), והרי כל מה שהברואים יש להם יראה מהש"י הוא מצומצם כפי מדותם (וע' בתורה מט, שקבלת מלכות שמים הוא רק על ידי שמצמצמים את האור אין סוף). ויראה זו היא דייקא כפי ההתפארות שיש להשם יתברך מישראל. ולכן דייקא על ידי התפילין של הקב"ה שזה ההתפארות בישראל, דייקא על ידי זה נופל יראתו.

הצדיק מגלה הרצונות של הש"י בבריאת העולם ע"י שהוא מוציא ההתפארות וכו', ועל ידי התגלות ההתפארות שהש"י מתפאר בישראל נולד יראה ואחר כך גם אהבה, שהש"י מגלה רצונו לכל אחד ואחד ונותן להם מתנות ומרומם קרנם, ע"ש כל זה באריכות. והרי יש שני בחינות רצון, עצם הרצון שהיה בבריאת העולם כמו שהוא, ואחר כך יש התחדשות כח בהתגלות הרצון, שאז הש"י שוב משפיע לכל אחד כרצונו.

וי"ל בזה את ברכת המחזיר שכינתו לציון: רצה י"א בעמך ישראל ובתפלתם וכו' ותפלתם – שהוא בחי' יראה כמובא כמה פעמים בלקוטי מוהר"ן – באהבה – הרי האהבה, תקבל ברצון – הרי קבלת ההתפארות, ותהי לרצון – התחדשות הרצון.

ובאמת כל ברכה שאנחנו מברכים הוא ממש בתוכנית הזה. כי במילה "ברוך" אנו מאירים אור מאימא עילאה להעלות את חסד גבורה תפארת של זעיר אנפין – שהם אברהם יצחק ויעקב, שהם נרמזים במלות "אתה ה' אלקינו", אליה, ואז היא נקראת "מלך העולם", כי עול"ם הם הג' אבות (כל זה מבואר בקיצור הכוונות להרמח"ל בכונת ברכת המוציא), והנה אחר כך יוצאים משם בשפע שקיבלו, ומורידים אותו אל נוק' המגלה כל הפעולות למטה וכו' עיין כל זה בריש ספר קיצור הכוונות להרמח"ל וההבדל בין ברכת המצות לברכת הנהנין וכו' (ובאמת ראוי לכל התפלות להיות מתתא לעילא ומעילא לתתא, רמד"ו נחמיה א:ה). ומבואר הענין שזה ממש התחדשות הרצון.

וכן בקריאת שמע שאנו מקבלים עול מלכות שמים, בחי' יראה בהמלכת השם יתברך (והוא גם בבחי' העלאת הג' אבות כמובא אברהם יצחק יעקב ראשי תיבות כמו הר"ת של י' אלקינו י'), אז ממשיכים "ואהבת".

ביום הלדת המלך ביום גנוסיא דמלכא שלובש המלך בגדי התפארות...

יום הלדת המלך יום גנוסיא דמלכא דהינו שנולד בחינת המלכות וכו' עיין שם.

רבים תופסים שיום גנוסיא דמלכא הוא יום ההולדת של המלך. ואינו כן פשטות לשון המשנה במסכת עבודה זרה דף ח. ז"ל ואלו אידיהן של עובדי כוכבים וכו' ויום גנוסיא של מלכיהם (ויש גורסים – של מלכים) ויום הלידה ויום המיתה, עיין שם. הרי יום גנוסיא ויום הלידה הם שני דברים נפרדים. והראב"ד (ד"ה יום) פירש כמבואר בגמרא שם (י.) שהוא יום שמעמידין בו עובדי כוכבים את מלכם. ויש לפרש שזה באמת כוונת רבינו וכלשונו בפעם השניה, שהוא יום הולדת המלכות, לא יום הולדת המלך.

אכן דעת הירושלמי שיום גנוסיא הוא יום הולדת המלך, וכן נאמר במדרש (ב"ר פח:ו) עה"פ (בראשית מ:כ) יום הולדת את פרעה, שהיה יום גינוסיא שלו (-אכן שם יכולים לדחוק שיום הולדת את פרעה היה יום שהקימו מלכותו), וכן הוא בערוך (ערך גנס) וברש"י שם. וכן בפירוש הר"י מלוניל במסכת עבודה זרה (ח. ד"ה ויום גנוסיא), ואין פירושו לפני לראות איך שפירש הגמרא ואיך פירש יום הלידה ויום המיתה. ואכן הרמב"ם (עבודת כוכבים ט:ה – שפירש יום גנוסיא – יום שמתכנסין בו עובדי כוכבים להעמיד להן מלך ומקריבין וכו') פירש יום הלידה, היינו שכל אחד ואחד מהעכו"ם עושה ביום הלידה שלו לעכו"ם. ויום המיתה פירש ז"ל וכן יום שימות להן בו מת ויעשוהו חג אותם העושים אסורין אותו היום, ע"כ.

יז:ג מזבח בחלקו של טרוף. דהינו בנימין. ומבואר בזה שהגדלת גבול הקדושה והצלה של אלו שיצאו מהקדושה הוא דיקא ענין של בנימין. ואכן רבינו גילה איך שכל זה נעשה בקדושה ובטהרה על ידי אכילה כראוי, ועל ידי צדקה, ועל ידי דיבורי הצדיק שרק הם היוצאים חוץ לגבול, בספרים אחרים רצו בחכמתם להורות בזה עבודות לשם שמים שהם לא בתכלית הקדושה וכו', עיין למשל בספר בית יעקב (בנו של המי שילוח – איז'ביץ) בפרשת ויגש (עמוד תלג-) ז"ל:

אמנם כאשר ירצה לברר זאת ולהוציא מהם זה המן אזי יצרך לו להכניס את עצמו בההסתר במעט רגע ולהתלבש בלבוש השכחה שהוא מדת העכו"ם ולעשות פעולות נסתרות עד שנדמה לעין אדם שלא תואר ולא הדר לאלו הפעולות ואין מהם כבוד שמים. ואף שלפי שעה יש לו היזקא מזה שמכניס את עצמו בההסתר וסובל מזה כי כאשר יתלבש באלו הלבושין אזי נדמה שנתפשט כל כך עד שאין לו תקנה ח"ו אמנם הוא מוכרח לזה כמו האדם ההולך בכפרים מוכרח להתלבש גם הוא בלבוש כפרי בשעה שהוא מהלך בהכפר כן כשירצה בנימין הצדיק לברר זאת מבין העכו"ם אזי מוכרח הוא להתלבש בלבושם אן על זה יביט שלא ישתקע בזו המדה ח"ו אך כרגע ואחר עבור הרגע אזי יפשוט את עצמו מהבגדים הצואים וילבש מחלצות. וזהו דאיתא בש"ס (מגילה יומא) חופף עליו כל היום רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין והיה בנימין הצדיק מצטער עליו כל היום לבלעה היינו שרצונו הוא לבלוע כל הכחות שיש להם שייכות לקדושה וכמו שנאמר בו ובין כתפיו שכן שלעולם הוא עומד ומביט להכניס וכו' עכ"ל

ועוד כתב שם ז"ל ובנימין מכניס את עצמו לבין העכו"ם ללקט הכלים והחן שמפוזר ביניהם ומכניס בישראל להרחיב את גבול ישראל, עכ"ל.

מזבח – בגמטריא ז"ן. שהוא מעיקרי כוונות האכילה. אכל מזבח (מלשון אוכל, אי נמי מלשון על כל כמו שאומרים אכל חד וחד) בגמטריא נ נח.

מנבז בגמטריא אומן. מנבז אותיות מזבח בחילוף אות נ'.

חלקי – בגמטרי נחמן

פגם המזבח. פגם בגמטריא 123. ד' פעמים בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

עיין בכתבי האר"י בספר טעמים המצות פרשת עקב, שיש לכוון בכל אחד מד' זוויות השלחן שם ב"ן ושם הוי"ה בריבוע בגמטריא ע"ב, ביחד בגמטריא קכ"ד, הרי השלמת הפג"ם.

וי"ל כי השיר והניגון יוצא בעיקר מבחינת חסרון ופגם, עיין במסכת ערכין דף י: ת''ר אבוב היה במקדש חלק היה דק היה של קנה היה ומימות משה היה צוה המלך וציפוהו זהב ולא היה קולו ערב נטלו את צפויו והיה קולו ערב כמות שהיה צלצול היה במקדש של נחושת היה והיה קולו ערב ונפגם ושלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוהו ולא היה קולו ערב נטלו את תיקונו והיה קולו ערב, ע"כ.

שלחן בגמטריא ד' פעמים זמן.

יז:ג ועל כן אפלו אחר אכילת איש הכשר, בהכרח שיהיה לו בלבול הדעת קצת אחר האכילה, ע"כ. ועם כל זה מצינו בספר המדות (אכילה ב:ז) ז"ל אכילת הצדיקים גדולה יותר מהקרבנות ומזווגן, ע"כ. ונראה שעל כן אחר האכילה מרבים בהודאה להשם יתברך. כי מבואר בלקוטי מוהר"ן תורה כה שכל פעם שעולים לאיזה קדושה נתעוררין הקלפות שבמדרגה ומסבבין אותו, והכנעתן על ידי שמזכירין גדלות הבורא. אז הכא נמי בעבודת בירור האכילה שמבלבלין את המוח התיקון לזה הוא להרבות בהודאה להש"י.

לקוטי מוהר"ן תורה יז:ה

לפי המבואר כאן י"ל חטאת בני ישראל בשאלם מלך ככל הגוים (ועמש"כ בערך מסורה בברסלב אות ח ובשמונה עשרה על הברכה השיבה שופטינו), כי כאשר לא רצו בהנהגת שמואל הנביא הרי מאסו בחכמים ואי אפשר א"כ לזכות למלכות אמיתי.