אות ח: אנא בריה קלה שבים – הינו שאני למעלה מכל העולמות וכו' עכ"ל. וק"ק שרבינו כותב שהנשמה אפילו למעלה מאצילות, ואין הכוונה אלא ששורש הנשמה הוא למעלה מאצילות. כי הנשמה מושרשת ומקבלת לכל מעשה אלקים מראשית נטיית הרצון, אף על פי שאינה אלא בריאה שנבראת מתחת האצילות. ויש טועים בזה ח"ו [וכן בספר נתיב מצותיך, שביל ג- אמונה אות יב, כתב ז"ל אור אין סוף והיה ממלא הכל וכו' וכו' צמצם עוצם בהירותו בנקודת המרכז שהי' כמוס עמדו, והיא נקודת ציון, נקודת בת עין יהודי, שורש ישראל, ונתגלה שלימות נקודת ישראל קיום כל העולם וכו' וכו' ע"ש, על כרחך אין כוונתו אלא להשורש באלקות, כי ישראל אינם אלא נבראים]. ובמקום אחר (חיי מוהר"ן רסז) פרשנו בס"ד. והפשטות כי קודם שעלה ברצונו יתברך לברוא את העולם היה הוא ושמו אחד, ורק מרצונו יתברך היה הצמצום שבו השם יתברך נתן את האצילות להיראות (כמבואר בקל"ח), על כן על אף שבודאי האצילות הוא אלקות, ובאלקות אין רק אחד ואין בלתיו ח"ו, עכ"ז המציאות שיש לאצילות שיש לו את הבחי' הזו להיראות זה ממה שהשם יתברך רצה בנבראים, הרי שיש צד חשיבות להנבראים אפילו מעל האצילות, אבל בודאי עצם האצילות הוא אלקות ולו אנחנו עבדים. ואכן עמש"כ בחיי מוהר"ן שם, כי זה מה שהספירות ניתנות להיראות, זה בחי' מציאות ב' שלהם, ואילו המציאות א' שלהם, העצמי, הוא אינו מושג בחי' עדן, והרמח"ל כתב בספר אדיר במרום, שהנשמות נגזרות מבחי' המציאות א' ע"ש [סוף דבר מה שלכאורה מבואר הוא ששורש הנשמה בבחי' המציאות א' הוא ממש חלק אלוה ממעל, אלא שעליה יש צמצומים עד שאינה אלא בריאה, ובריאה היא לגמרי מתחת כל האצילות, אלא שהיא מקבלת לכל הדרגות, ובגמר התיקון הנשמה תצא מהצימצומים ותהיה נצחיות במציאותה הא'. ולפי זה יש לפרש דברי רבינו שהנשמה למעלה אפילו מאצילות בשני דרכים, או שמדובר על בחינה זו שהנשמה מקבלת לכל הדרגות אפילו לאלו למעלה מהאצילות, או שרבינו מכוון למציאות הא' של הנשמה].

והכי קרוב לזה תמצא ברזין גניזין של הרמח"ל (נדפס לבד וגם בספר גנזי רמח"ל) על הפסוקים (מערכה א) לא יסור שבט יהודה – הנה ישכיל עבדי, עבדי דא משיח בן דוד ומשה וכו' שבזמן הגאולה ז"ל מסתלקין מתמן וסלקין לדרגא דאצילות, בגין כן ירום ונשא וגבה מאד. אלין ד' דרגין דאינו ד' עלמין אצילות בריאה יצירה עשיה, דבהו עברין לאסתלקא לעילא וכו' וכו' מאד מסטרא דאצילות רזא דאבא עילאה וכו' וכדין אינון בדרגא דבן. ורזא דא ומ"ה שם בנו (משלי ל:ד), מאד ודאי, ע"ש. ולעיל מיניה כז"ל אבל בזמנא דפורקנא לדרגא דבן יסתלקון ורזא דא בת יחידה מסטרא דאצילות דעלייהו תשרי וכו' ע"ש. הרי מדוייק הלשון שלענין דרגא זו של אצילות אינו אלא השראה מאצילות. [אכן לפי מה שהוספתי על פי מש"כ באדיר במרום שהנשמות הם ממש בחי' מציאות א' העצמי של הספירות, מבואר לכאורה שכל זה שהוכחתי שאין האצילות אלא השראה, זה אינו אלא לעת הזאת, אבל לעתיד לבוא הנשמות יחזרו להיות ממש למציאות הא'].

יז:ח אנא בריה קלה שבים וכו'. בי"ם, ב"י פעמים מ' בגמטריא ת"פ, עם הב"י, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע"ה.

תורה יח

בסוף אות א'. כז"ל שהתכלית הוא קרוב למחשבה ביותר מהתחלת המעשה, ע"כ. ובריש אות ב' כז"ל ודע שהתכלית של הבריאה הוא שעשוע עולם הבא ואי אפשר לקרב זאת התכלית למחשבות בני אדם וכו' עכ"ל. וזה דבר נפלא להתבונן איך שמצד אחד זאת התכלית היה צריך להיות הכי קרוב למחשבה ומכל מקום הוא מן הנמנה – ואי אפשר להיות קרוב.

יח:ד כז"ל נמצא זה שאין לו אמונה בשלמות מחמת דרכי האמורי, כשבא לקח לעצמו המלכות וההנהגה, והוא אין ראוי לה, אזי האמונה שסביב ההנהגה, המחזיק בההנהגה שלא יגע בה זר, הוא מפיל לאיש זה לשנאת חכמים, כדי שלא יתקיים בידו המלכות והמנהיגות וכו' עכ"ל.

ונראה שזה הענין מה שקורה להרבה ננח, כי ננח הוא מלכות כמו שסבא אמר – אני נ נח, ומי שמתחיל ליכנס לננח פותח את האישיות והמלכות שלו ואין גבול לעצור התפשטות המלכות שלו, על כן האמונה מפילו לשנאת חכמים, אכן מכיון שמלכותו בנוי על נ נח – יסוד הקדושה והאמונה, לכן האמונה מפילו לשנאת המפורסמים של שקר.

[ואולי יש להטעים את הדבר על פי הסיפור ממלך וקיסר שהבת קיסר חיכה עד שהבן מלך עלה לראש התורן ואז שרף מוחו עם הזכוכית, והפילו לתוך המים, וכל זה על מחמת שהבן מלך הפשיט את בגדיו, אבל מי שלבוש, היינו בחי' כסותה, בחי' נ נח נחמ נחמן מאומן, לא תבוא לו מפלה כזו].

וע"ע מש"כ רבינו הקדוש בתורה קעא ז"ל ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם – היינו לחרף ולבזות העולם, כי אינם משתמשים עם זה השכל החדש רק לבזות ולחרף העולם על ידי שהם יודעים מזה והעולם הם ריקים וחסרים מזה עכ"ל. ולכאו' לזו המכה נשלכים כמה מחבירינו, שהש"י יעזור לנו רק לתקן ולהאיר מכאן ולהבא.

תורה יט

פירוש נ נח נחמ נחמן מאומן על פי תורה יט, עיין ערך לשון הקודש – נ נח נחמ נחמן מאומן הוא שלמות לשון הקודש.

בשיח שרפי קודש (ו:ל) כז"ל כשאמר רבנו תורה יט מענין השבעים לשון וכללות תאותיהן שהיא תאות נאוף וכו' אמר אחר כך על מלכות רוסיה, "בעצם לשון רוסיה מנח כבר פגם הברית" – "אין לשון רוסיא ליגט פגם הברית" עכ"ל. ושמעתי שברוסית אין להם אותיות י"ה ממש, רק מה שהוא קרוב או לוי (כפי מה שהבנתי) ויותר מזה כל היום הם מקללים זה את זה באמירת "חרשה", ויותר גרוע מה שהם תמיד אומרים "דוי" שהיא מילה מאד מוכרת לנו לדונינו ממגילת איכה – כל היום דוה – שהיא ממש הפגם במדת הוד (והנני מעתיק את החידוש הזה ביום ה' לעומר, שהוא נגד הוד) – אותיות דין כאותיות דין, בסוד הודו נהפך עליו למשחית (ע"פ דניאל י:ח). ענין של מדוה וחולי.

ע' מש"כ בסיפורי מעשיות, סיפור יג, יום ב' מהקבצן החרש, שהיראה תליא באזנים, ועל היראה יזכה להחיים טובים של הקבצן החרש ע"ש.

וע"ע מש"כ בערך לשון הקודש, איך נ נח נחמ נחמן מאומן הוא השלמות של לשון הקודש.

בתורה יט רבינו מגלה שכל חמימות היצר בענין תיקון הברית צריך להעלותו לשורשו בדיבורים קדושים להשי"ת, והדיבורים הם בחי' אשה. ובזה א"ש מה שידוע מהגר"א שתמיד מעריך את עבירת נאוף לבחינת עבירה שבין אדם לעצמו (מלבד מה שפגע בהאשה שזה ודאי בין אדם לחבירו).

יט:ג רבינו מגלה שנאוף הוא שורש שבו כלול כל התאוות. וכן ע' בצוואת הריב"ש (יב:) ז"ל וכשנמאס בעיניו העבירה ההוא, נמאסים בעיניו כל העבירות, כי מכוחה נוצר האדם, והאדם יש בו שס"ה גידים מרומזים על שס"ה מצוות לא תעשה, ונתבטלו התאוות של כל השס"ה לא תעשה, עכ"ל.

וכן בתורה לו רבינו מגלה ז"ל שעקר הנסיון והצרוף שמנסין לאדם אין מנסין אותו אלא בנאוף וכו' ע"כ. וכן בעוד מקומות דברי רבינו ז"ל.

יט:ו לאמר דא גלוי עריות (כמו שאמרו רבותינו ז"ל סנהדרין נו:)

עיין בזוהר הקדוש פרשת נח (חק לישראל יום א' - נט:) ויקרא את שמו נח לאמר זה וגו' אמאי הכא, לאמר, ואמאי זה, אלא לאמר - דא אתתא, זה דא צדיק.

תורה כ

תורה כ' בלקוטי מוהר"ן מיוחד בזה שהוא פירוש על חלום שרבינו סיפר (ואף שרבינו אמר שבכל התורות שלו יהיה פירוש על אותו חלום, אבל למעשה בעיקרון הוא תורה כ'), והוא התורה של הדרך לארץ ישראל. וי"ל כי באמת מצינו שהדרך לארץ ישראל הוא בחי' רוח הקודש של חלום, יעו' ביחוד היראה להרמח"ל (עמ' קמו) ד"ה וגם יש בכאן סוד החלום שהוא חיבור ע"ב וב"ן, זווג א"א בנוק' וכו' וזה היה מה שהיה מחכים את ישראל במדבר, אע"פ שהיו חוטאים, ונשארו אעפי"כ דור דעה, והוא סוד המדבר שהיו הולכים שם לעבור הס"א במקומה וכו'. ואחר כך חוזר ז"א ומזדווג עמה, מה שהיה רק בסוד התלבשות בדמיון וכו' חזר להיות מראה ממש בסוד הנבואה וכו' מפני כחו של משה ע"ש כדה"ק. הרי שדרך לארץ ישראל מתחיל עם בחי' של חלום ואז צריכים לממש את החלום בז”א – שהוא בחי' התורה, והכל בכחו של משה, ולכן רבינו בתורה כ' שהוא דרך לארץ ישראל, ממש מימש את התהליך של גילוי תורה זו, שהתחיל עם חלום, ואז מימש אותו בתורה כ'.

ובפשטות כיון שמבואר שכל ביאורי התורה נמשכים על ידי אותה נשמה הסובלת, ממילא כל הביאורים שרבינו יתן יהיה להם שייכות לאותו גילוי.

כ:א דע שיש נשמה בעולם, שעל ידה נתגלה ביאורי ופירושי התורה, והיא מסובלת ביסורין וכו' עיין שם. עיין בהספד על אחותי בת שבע רוזא ע"ה – במסכת נדרים דף פט:.

תפוחין – זה בחינת מפתחי הלב שנפתחים. כן מצינו בחז"ל שפרשו תפוח לשון פתח. עיין בספר יהושע (טו:לד) תפוח והעינם (וברש"י שם פסוק לו, שזה מקום אחד), ובמסכת סוטה (י.) ותשב בפתח עינים (בראשית לח:יד) אמר רבי אלכסנדרי מלמד שהלכה וישבה לה בפתחו של אברהם אבינו, מקום שכל ענים צופות לראות, רבי חנין אמר רבי מקום הוא שמו עינים, וכן הוא אומר תפוח והעינם, ע"כ.

כ:ה שהכה לב עליון, כמו שלוקחין איזה דבר בכח ובאונס, כי בא בכח מעשיו הטובים וכו' ע"ש.

עיין במסכת ברכות, סוף פרק שני (יז:) שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה (ישעיה מו:יב) רב ושמואל ואמרי לה רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר כל העולם כולו נזונין בצדקה והם נזונין בזרוע, פרש"י בזכות שבידם, ובצדיקים משתעי קרא וקרי להו רחוקים מצדקתו של הקדוש ב"ה, עכ"ל. וחד אמר כל העולם כולו נזונין בזכותם והם אפילו בזכות עצמן אין נזונין וכו' ופליגא דרב יהודה וכו' ע"ש.

תורה כא

(בקיצור ליקוטי מוהר"ן הקדים לתורה זו את תורה קנ"ו שע"י התלהבות זוכים לטהרת הלב ע"ש)

א:א כתיב: אחור וקדם צרתני (תהלים קלט). כי יש שכל שאדם משיג אותו על ידי הקדמות רבות, והשכל הזה מכנה בשם אחור. ויש שכל שבא לאדם בלא שום הקדמה, אלא על ידי שפע אלקי, וזה מכנה בשם קדם בשם פנים, ע"ש.

ע' דעת תבונות ח"ב סימן לח: אמר השכל: הבנינים הרחבים אי אפשר לקבצם תחת הראיה ברגע אחד, כי אם מעט מעט, עד שיתקבצו בשכל ואז יצטיירו בו כולם בשלימותם. וכן לימודי החכמה הרבה אי אפשר להציעם בהצעה אחת פשוטה, כי לא יכילם השכל לעולם, אלא מעט מעט יכנסו בו, ושם יתקבצו בו כל החלקים כאחד, עד שיהיה לשכל בלימוד ההוא ציור שלם וידיעה שלימה, ע"כ.

ושם סימן סד: וגם כח הדיבור מוגבל הרבה, שאי אפשר לומר כמו הקב"ה זכור ושמור בדיבור אחד. ועל כן צריך בזמן אחד להתרחב על צד אחד מן הנושא, ובזמן אחד על צד אחר וכו' ע"ש.

וע' סוד המרכבה דמות האדם והיחוד להרמח"ל (גנזי רמח"ל עמ' רסב) ז"ל ותראה ההפרש שבין זה השכל למאורות אחרים, כי המאורות אחרים, מה שיש במאור אחד אין יש במאור אחר, וכן המחשבות הנה פועלות כל אחת בפני עצמה, בכמה טורח להכין הדברים מעט מעט. ואך רוח הקדש מבין את הדבר בבת אחת, בלא שיראה איך הידיעה נולדה. וגם פה "רוח השכל" יוצא, והדבר בו מתוקן בבת אחת עכ"ל ע"ש.

ועיין בתקט"ו תפילות של הרמח"ל תפילה שר"י איך שלכל הדברים יש סדר, מה ראשון ומה אחרון, לא יש מי שמקדים ולא יש מי שמאחר, אבל שם הקדוש מצד היחוד שלך אחד הוא שאין לו שינוי כלל ואין לערוך אותו או לסדר אותו.

עיין במבוא לספרי הקנה (על ידי ש. בויאר וש. אייזנבך) שהאריך לפרש שני סוגי השגה, השגה דרך לימוד, והשגה דרך התכללות (ועיין בליקוטי נ נח חלק ה' מאומן, בפרק גמרא או קבלה, שיתכן שאלו הדרכים הם עיקר החילוק בין דרך חב"ד לדרך זידיטשוב). ולכאורה שכל הקדם הוא בחי' של התכללות, ועכ"ז נקראת שכל, ומוליד חום בלב, וכל צדיק נכוה מחופתו של חבירו מזה. ולכאורה ענין זה קשור למה שהרחבנו בהקדמה ובעוד מקומות שמצינו צדיקים גדולים שלא היו עוסקים בלמדנות כלל, ואע"פ שרבינו אמר להיות בעל השגה צריכים להיות למדן בגפ"ת במקומות אחרים מבואר שרוח נבואה אינה תלויה בזה, והאם נבואה תהיה נכללת ומכונה בשם שכל שמוליד חום? וע"ע במבוא שם שחילק בין נבואה (וחילק שם בין נבואת משה באספקלריא המאירה ולא בחידות, שאינו דרך שכל ולימוד, לבין נבואת שאר הנביאים) לבין ענין למטה ממנה של בני הנביאים, לראות בחוש עין גשמי מלאך בלבוש אדם, ומפרש שזה על ידי עבודת השם וחסידות עד שזוכים לגילוי אלקות. ויהי רצון שנזכה להרחיב הדיבור בזה בעזה"י.

בענין אור פנימי ומקיף, שפנימי לזה מקיף לזה תחתיו

בספר עמק המלך בכמה מקומות לכאורה מבואר הבנה אחרת, כאילו כל האור שוה, ורק שהעליונים יש להם כלים יותר גדולים, להכיל יותר, ומה שיותר ממה שהם יכולים להכיל הולך למטה, עיין למשל בשער ו' – עולם התוהו פרק כא.

כא:ד ועטרותיהם בראשיהם (ברכות יז.) – 'על ראשיהם' הצריך לומר, כי לעתיד יתבטל הבחירה וכו' וזה מחמת ועטרותיהם, הינו המקיפים וכו' בראשיהם ולא על ראשיהם, ע"ש.

בספר אדיר במרום (עמ' יג בהוצאת מכון רמח"ל) כז"ל והקביעות יראה בהם אחר כך בעולם הנשמות בסוד: צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, שהם התיקונים שתקנו בחייהם, כי כל זמן הבחירה הדבר צריך להיות מסור ביד האדם וכו' ע"ש.

ויש להעיר ממה דאיתא במסכת ראש השנה (ח:) מכאן אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא מר"ה עד יוה"כ לא היו עבדים נפטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן כיון שהגיע יוה"כ תקעו ב"ד בשופר ונפטרו עבדים לבתיהן וכו', ופרש"י ז"ל ועטרותיהן בראשיהן, אם רצה לשום עטרה בראשו להראות שיצא חפשי, עכ"ל. וכאן מה ענין יש שהעטרה יכנס בתוך ראשו, והעבד אינו שם אותו אלא על ראשו. ואולי כיון שנעשה בן חורין זוכה שמקיפי השכל יכנסו בפנים, אכן קשה לפרש כן לפי פרש"י.

כא:ד ישיבה הוא מורה על העדר הבחירה. ולקמן רבינו דיבר על השגות הגוים לעתיד. עיין אסתר רבה (איא) אמר רבי יצחק אמות העול אין להם ישיבה, איתיבון הוכתיב (אסתר א:ב) כשבת המלך, אמר להם בשבת המלך אין כתיב כאן, אלא כשבת המלך, ישיבה שאינה ישיבה, אבל ישיבתן של ישראל ישיבה, שנאמר (שופטים יא:כו) בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה, ע"כ.

כא:ד ישיבה מורה על העדר השתנות. עיין שמו"ר (כה:ב) אלקי הצבאות (הושע יב:ו) שהוא עושה צביונו (רצונו וחפצו) במלאכיו, כשהוא מבקש הוא עושה אותם יושבים שנאמר (שופטים ו:יא) ויבא מלאך ה' וישב תחת האלה, ופעמים עושה אותן עומדים, שנאמר (ישעיה ו:ב) שרפים עומדים, עכ"ל.

כא:ה והשכל שהוא מקיף לזה הוא פנימי לזה, ע"ש.

יש להעיר שמצינו באורות הפה של א"ק שתחתון שבמקיפים הוא עליון מן עליון שבפנימיים (לשון הרמח"ל אגרות פתחי חכמה ודעת סי' כה, שערי רמח"ל עמ' שפב). אלא ששם כל האורות הם לבחי' כלי אחד.

כא:יא כל הצרות והיסורים והגלות אינו אלא לפי ערך חסרון הדעת, וכשנשלם הדעת אזי נשלם כל החסרונות בבחינת (נדרים מא) אם דעת קנית מה חסרת, וכתיב (ישעיה ה) לכן גלה עמי מבלי דעת וכו'.

עיין בספר דגל מחנה אפרים פרשת בא: בחינת אבדה, הוא מכלל הסרת הדעת של האדם מן הדבר, ויכול להאבד, מה שאין כן אם יתן האדם דעתו עליו לשומרו, אי אפשר להאבד כלל, ובהדרת הדעת הוא נאבד, לכן נקראים ישראל בגלות 'אובדים' (ישעיה כז:יג), מחמת חסרון הדעת שזהו בחינת אבדה, ובבא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן, ואז יתפשט ויתגלה הדעת כמו שכתוב (ישעיה יא:ט) כי מלאה הארץ דעה, ע"כ.

כא:יא וכן אצל עכו"ם יהיה זה אצלם השגה גדולה כשיבואו על סתם יהדות פשוט של איש הישראלי שיש לו בזה העולם, הינו שידעו מעבודות ישראל ומקדושת המצוות שלהם שעשו בעולם הזה יהיה אצלם השגה מה שידעו וירגישו קצת קדשה כמו איש כשר פשוט וכו' עיין שם.

ויתכן אולי על פי זה להמשיך, שמה שברסלבר מרגיש כאשר הוא לומד לקוטי הלכות וקורא עלים לתרופה יהיה עוד נחשב להשגה גדולה לשאר העולם לעתיד.

ובשבילו יהיה השגה נוראה בלי סוף כשיזכה לעתיד בעזרת השם להרגיש מה שאיזה נ נח פשוט מרגיש מהפתק הקדוש ומאמירת נ נח נחמ נחמן מאומן.

תורה כא:יא חיים נצחיים הם רק להשם יתברך כי הוא חי לנצח ומי שנכלל בשרשו דהינו בו ית' הוא גם כן חי לנצח וכו'. וע"ש אות ד' ז"ל ודע שזה עקר כח הבחירה כל זמן שהשכל אין כל כך גדול להבין הידיעה ובחירה אז כח הבחירה על מקומו וכו', ע"כ.

הנה אדה"ר היה אמור לחיות לנצח אם לא היה חוטא, וגם אח"כ אם היה אוכל מעץ החיים, שהיה נכלל בשרשו דהינו בו יתברך. ובחטאו באכילת עץ הדעת נגזרה עליו מיתה. ואדם שזוכה לעלות למעלה מהחטא, להכניס המקיפים של הידיעה והבחירה, שוב יצא מגזירת המיתה ויחיה לנצח. אלא שאדם הראשון קודם שחטא, אף על פי שלא השיג המקיפים של בחירה וידיעה, עוד לא נגזרה עליו מיתה, ומן הסתם היה חי לנצח כי השם יתברך היה מאציל לו את הדעת הזו. אכן לאחר שכבר נגזרה המיתה, אי אפשר לזכות להפטר מן המיתה עד שזוכים להמקיפים של הבחירה והידיעה.

כי עיקר האדם הוא השכל, ועל כן במקום שחושב השכל שם כל האדם, וכשיודע ומשיג בידיעת השם יתברך, הוא שם ממש עיין שם.

בעולם המעשה והגשמי המקום הוא הארץ. ויש ללמוד מזה לרוחני. כי הארץ בחי' יראה כמש"כ ארץ יראה. ולכן מה שיקבע מקומו של האדם ברוחני יהיה מצב ומדרגת היראה שלו. והיראה הולך עם הדעת, וזה כל הסוד שהרמח"ל האריך לגלות ביחוד היראה (נדפס בסוף קיצור הכוונות, ובספרים הישנים בסוף אדיר במרום). שאם האדם יהיה ירא באמת ממילא ישיג ידיעות עצומות עיין שם.

תורה כב חותם בתוך חותם