אות ה. אנחה שוברת עזות הגוף. אכן צריכים להזהר לכוון היטב באנחות להגביר רוח של הקדושה, דאם לא כן ח"ו תשלוט העצבות, וז"ל הספרי מוסר מובא בחק לישראל (משפטים יום שני) יזהר האדם מלהיות עצב ונאנח כי העצבות והאנחה גורמין להטמא כי היא מדת פלונית כשמה ובהיותו תופס אומנותה נותן לה יד לעשות בו תאותה כיון דהוא מסטרא דילה, ע"ש.

כב:ה וצריך כל אדם לרחם מאד על בשר הגוף וכו' לראות לזככו, כדי שיוכל להודע לו מכל ההארות וההשגות שהנשמה משגת וכו' ע"ש.

ע' פירוש מאמר הזוהר ריש משפטים של הרמח"ל (גנזי רמח"ל עמ' רפ-רפא) ז"ל וזה סוד גדול, כי לא תאמר שכשבא רוח הקודש אפילו בנשמה שפלה – יזככנה, וימצא – יפתח מיד נעשה כשמואל ממש. אלא אדרבא הנשמה נשארת כמות שהיא, וכו' ע"ש. ואחר כך (עמ' רפא) כז"ל שאין כל הגופים שוים במהותם, אף על פי שהם שוים בצורתם השטחיית. והיינו כי יש גופים שנכנסת בבנינם הס"א ממש, דהיינו קליפות נוגה בסוד משכא דחויא. ויש גופים אחרים שהם בנוים מעצמות קדוש הבא מן היסודות העליונים וכו' והתיקון הוא בב' דרכים: או שרוח הקודש, כשיורד להזדווג עם הבת יחידה יתחבר גם בגוף ויאיר בו. או שיכניע הגוף תחת הנשמה, והוא סוד "עני ורוכב על החמור" ע"ש (וע"ע מש"כ בתורה קט).

ועיין בספר שרשי המצוות לרמח"ל סוף כלל נו, ז"ל ולבחי' הגוף הוזהרנו 'שלא יחסום שור בדישו', וזה כי הנה הבמה נבראת לתשמיש האדם ונתקנת בזה, אמנם הנה בשעת ההשתמש בה צריך שלא ליטול ממנה ההנאה ממלאכתה, אלא כמו שנהנה האדם ממנה כך צריך שתהנה היא מן האדם, ואז נתקנות המדריגות זו בזו, וכנגד זה ניתן לגופו של אדם להיות גם הוא מקבל הארות מתיקוני המצות גם בזמן עבודתו, עכ"ל.

כב:ו עקר עצמיות האדם, מה שנקרא אצל האדם "אני", הוא הנשמה ע"ש (וכן בחיי מוהר"ן אות קמז ז"ל ואני אין לי כלום, אך זאת כל נחמתי כשאני מזכיר שבעלמא דקשוט יהיו כלם צריכים לי וישתוקקו כלם לשמע החדושים שאני מחדש וכו' מהו אני, רק מה שהנשמה שלי מחדש, ע"כ). [עיין בספר ראשית חכמה, שער היראה ב:יט, ז:י – הנשמה היא הנקראת אדם באמתות, כי מה שנאמר (בראשית א:כז) ויברא אלקים את האדם בצלמו, הוא על הנשמה, כי הגוף נקרא בשר אדם וכו' ע"ש].

קשה מנוסח אלהי נשמה שנתתה בי, הרי שהנשמה אינה אלא נתון בי, בעקר עצמיותי. וי"ל דמבואר בכוונות שאותה הנשמה היא הנשמה לנשמה, ולכן י"ל שעיקר האני הוא הנשמה כמש"כ רבינו, מה שאין כן הנשמה לנשמה היא תוספת.

וכעין זה יש ליישב על פי המבואר בכתבי האר"י, בשער מאמרי רשב"י זיע"א (עמ' קמח) ז"ל ודע כי יש שתי נקודות אמצעיות בגוף. אם נקודת ציון שבה, והיא אמצעית לגוף לבד, מכף רגל ועד הכתפים לבד. ואם נקודה אמצעית מכל הגוף, מכף רגל ועד ראש, והוא הטיבור. ושתי נקודות אלו, הם, כנגד א"י וג"ע. כי ארץ ישראל אמצעית לישוב לבד. וגן עדן, אמצע כל העולם בכללו. ונקודת ארץ ישראל, כנגד מלכות. ונקודת ג"ע, כנגד בינה וכו' וכו' וכו' ושתי נקודות אלו, כל אחת נקראת אני, וזהו סוד ראו עתה כי אני אני הוא כו', והבן כל זה וכו' עיין שם, שבינה היא בחינת הנשמה, ומלכות בחינת הנפש. ולפי זה יש לומר שהברכה מדבר על עצמיות האדם מצד נפשו, ורבינו דיבר מבחינת הנשמה.

וע"ע בספר לקוטי תורה של האריז"ל, פרשת בראשית, ד"ה הנה באדם יש ארץ ושמים שכז"ל כי בצלמנו הוא בחי' נשמה, שהיא נקרא אדם, כמ"ש על בשר אדם לא ייסך. והגוף אינו אדם, אלא בשר אדם. ומלת נעשה, אמר על הגוף, שנעשה מחומר העולם הגשמי. וכמו שהמלאכים כשבאים לעולם הזה עולם התחתון, מתלבשים (בגוף) בעולם הזה החומרי, לכן אכלו בבית אברהם, כן נשמת האדם, מתלבשת באויר עולם הזה, לכן אמר נעשה לשון רבים, כי ע"י שמתלבשת הנשמה שהיא מאתו יתברך, באויר העולמות, אמר נעשה אדם, נעשה ללבוש בעולם העשיה אדם שהיא הנשמה, ויהיה בצלמינו שהוא הרוחניות המלאכים, כדמותינו, שהוא התלבשות שמתלבשות באויר עולם הזה כשבאים כאן. הרי שיש בזה האדם ב' בחינות: אדם עליון, שהוא הנשמה. ואדם התחתון, שהוא הגוף, הרי ב' מיני אדם זה תוך זה, עכ"ל.

ונראה שאפילו לפי פשוטן של דברי רבינו שאני הוא הנשמה, זה לא רק הנשמה, עיין בשיחות הר"ן אות נד ז"ל השם יתברך אינו עושה שנים פעמים דבר אחד, כי אפלו גלגולים אין זאת הנשמה נתגלגלת פעם שניה כמו שהיא, רק זאת הנפש עם זה הרוח וכו' ע"ש. וכל פרט בזה חשוב, וכל האילן נכלל בשם העליון – הנשמה, שהיא בחי' אני.

עצמי היא הנשמה שהיא עצם האדם כי עקר עצמיות האדם מה שנקרא אצל האדם אני הוא הנשמה, ע"כ. עיין בספר חרדים דף ע: (חק לישראל עש"ק פרשת וירא) העולם ים סוער, הגוף תל עפר, בתוכו הנשמה, איש עומד על התל ועץ החיים נטוי עליו, אם הוא חכם לב יתחזק ויתשב באילן וכו', ע"ש.

ועיין בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות מהז' קבצנים, יום ראשון – הקבצן העור, כתוב שם ז"ל ואמר להם: חזרו אל הספינות שלכם, שהם הגופים שלכם שנשבו, שיחזרו ויבנו, עתה חזרו אליהם, ע"כ. כן מבואר בתיקוני זוהר (תיקון כא, דף נג.) והאניה, דאיהי גופא, חשבה להשבר (אכן לעיל מיניה ביאר בדרך אחר, שספינה רומזת לקרקפתא, שהיא סוד הכתר אשר בו המח שהוא משכן הנשמה, ועיין שם – דספינה איהי רישא ואיהי לבא ואיהי גופא, ובפירוש הסבירו, כי הספינה רומזת לשכינה, ויש משכן של הנר"נ בשלושה אלו). וכמדומני שגם בפירוש האגדות של רבה בר בר חנה פירש הגר"א ענין יורדי הים בספינה הוא ענין ירידות הנשמות לגופים בעוה"ז.

והנה ספינה נקראת אני, כמש"כ (מלכים א:ט:כו) ואני עשה המלך שלמה. ולפי דברי רבינו כאן צריכים לאמר שנקראת על שם הנשמה צפונה, ודו"ק. ומובא מספר מעשה שושן שהשורש של אניה הוא: אנה, והוא ענין יגון ואבל, כמו (ישעיה ג:כו) ואנו ואבלו פתחיה, והשאל השרש הזה לספינה מפני שהיורדים בה בים הם ביגון ואבל מחמת סכנת הים. וכן י"ל לענין הנשמה בגוף בעולם הזה, אבל מלשון רבינו בחיי מוהר"ן שהבאתי, שקרא לנשמתו בעולם הבא אני, לא משמע כן.

והנה כתוב בספר ישעיה (מח:יג) אף ידי יסדה ארץ (-בחי' גוף) וימיני טפחה שמים (-בחי' נשמה) קורא אני אליהם יעמדו יחדו, קורא אני, אני דייקא, כאשר הם עומדים יחדו (וכדרשת חכמים במסכת חגיגה דף יב על פסוק זה, זה וזה כאחת נבראו).

כב:ז וזה (ראש השנה כז:) התוקע בבור וכו', עמש"כ שם במסכת ראש השנה.

כב:ז ענין שקול הקדשה מעורר התנגדות עצום שתכף מתעורר כנגדו, עיין פנה ראשונה של פנות המרכבה להרמח"ל ומש"כ שם.