אות יא: מבואר שלעתיד ההשגה יהיה דוקא על ידי החטאים, שיתהפכו לזכויות. ולעתיד יבוקש עון ישראל, יחפשו את החטאים. וי"ל שזה השורש ליסוד שקיימא לן בהלכה שראות האנשים תמיד נמשכת אחר החסרונות (ולכן בעל מום אינו עולה לדוכן לברכת כהנים).

ורבינו גילה בהשיחות והתורות שלאחר הסיפורי מעשיות שעל ידי הכרת חסרון כל דבר ניכר מהותו (וכן הוא יסוד ועיקר בכל ספרי בעל הסולם). ומובן ג"כ ע"פ הנ"ל כי מה שחסר ויושלם בסוף בבחי' נהפך לזכויות. וע"כ יהיה אז במעלה יתירה, וע"כ יהיה עיקר המהות (כידוע ומוסבר היטב בספרי בעל הסולם שהדבר נקרא על פי מעלתה, כי מי שיש לו מאתים אינו נקרא על שם מאה).

וכן מצינו בסיפורי מעשיות מהז' קבצנים שמומיהם היה מעליותם.

הגן עדן והגיהנם הם בזה העולם אך אי אפשר לבוא לשם מחמת הקרירות שבצד צפון ודרום. עיין מסכת תמיד (לב:) שאלכסנדרוס מוקדון הגיע לפתחא של גן עדן (אמנם המהר"ל, חי' אגדות ד"ה ואמר דהוי, ביאר שזה לא היה בגשמי, רק ברוחו) – שוב מצאתי בספר סודי רזיי לבעל הרוקח (ח"א אות ו' ד"ה ודע כי גיהנם וגן עדן סמוכים וכו' וגן עדן מצד צפוני מזרחי וכו' ולצד צפוני מערבי גיהנם – ומשמע שאינם בדרום כלל, רק בצפון) שכז"ל ואלכסנדרוס שבא לפתח גן עדן משמע שתחת הרקיע הוא, אבל מצד אחד הוא נכנס בעולם ושאר חוץ לרקיע. והקליפות שבהן נהר דינור מקיפין אותו וכו' ע"ש עכ"ל, ועוד כתב שם (עמ' לד.) ז"ל ואי דבר מקיף את הקליפות, כי בפנים גן עדן וגיהנם ואדוקין בזה העולם, ע"ש, עכ"ל. ועוד שם במסכת תמיד, בתנא דבי אליהו גיהנם למעלה מן הרקיע ויש אומרים לאחורי חשך. והמהרש"א (ח"א ד"ה גיהנם) הביא סוגיית הגמרא במסכת חגיגה (יב:) שאמרו שבעה רקיעים הם, ומבואר בגמרא שם שיש שם אוצרות שלג אש וברד של פורענות, והקשתה הגמרא, שבתהלים (קמח:ז-ח) מבואר שהם בארץ. ותירצה הגמרא, שדוד ביקש עליהם רחמים והורידם לארץ. וביאר המהרש"א, שמה שאמרו בתחילת הברייתא שהגיהנום למעלה מן הרקיע, הוא קודם שביקש דוד רחמים, ומה שאמרו היש אומרים שהוא לאחורי הרי החושך, הוא לאחר שביקש דוד רחמים והרידם לארץ.

ועיין במסכת עירובין (יט.) בענין פתחו של גן עדן, אמר ריש לקיש אם בארץ ישראל הוא, בית שאן פתחו, ואם בערביא, בית גרם פתחו, ואם בין הנהרות הוא, דומסקנין פתחו (שבמקומות אלו היו פירות מתוקים ומשובחים ביותר – מהרש"א), ואם בבבל, אביי משתבח בפירי דמעבר ימינא, רבא משתבח בפירי דהרפניא, ע"כ. (ובזוהר פרשת וילך דף רפה: וכמה פתחין אית ליה לגיהנם, וכלהו פתחין לקבל פתחין דגן עדן ע"ש).

[בספר אדיר במרום (מכון רמח"ל עמ' ס) כז"ל ולולא הדבר ארוך מאד הייתי מראה לך היטב זה הדבר: איך גן הוא הוא פנימיות העולם הזה וכו' ע"ש. וביחוד היראה (עמ' שיד) כז"ל שהגן עדן מאיר ממש על ארץ ישראל וכו' ארץ ישראל נקרא למטה ביושר ע"כ].

עיין בזוהר ח"ב רעא. [תוספות] איכא בצואת ר"א הגדול קרקע הגן הוא כשברא הקב"ה גן עדן נטל שלג מתחת כסא הכבוד וממנה נעשה קרקע הגן וזהו קרקעיתו של ג"ע ואינו נוגע עם הארץ הזאת שהיא למעלה מכל הארצות, עכ"ל.

ועיין במסכת תענית (י.) ארץ מצרים הויא ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה, והוא אחד מששים בכוש, וכוש אחד מששים בעולם, ועולם א' מששים בגן, וגן אחד מששים לעדן, ועדן אחד מששים לגיהנם, ע"כ. והרי לפי זה אי אפשר לאמר שלא רואים ומגיעים שם כי הוא בקצה, הרי גדלו ענק יותר מכל היישוב. ועל כרחך יש בחינות בזה.

[ועיין בתוספות במסכת חגיגה דף יא: ד"ה יכול, שפירש האיסור לשאול מה לפנים ומה לאחור, היינו מה בסוף גבול העולם למזרח ולמערב. והוא הדין שאין לשאול מה לצפון ומה לדרום].

רמ"ק באור ישר פרשת תרומה כז"ל ואיהו מתתקן לגו לגו, הענין כי גן עדן עם היות שנראה מן הכתוב שהוא בארץ הזאת הגשמית והוא במזרחו של עולם, אין ספק שאינו מן העולם הזה הגשמי השקוע בעמקי הכליון וההפסד, אמנם הוא רוחני, וסודו הוא בסוד היות העולם הזה כולול ממש מתלבש רוחניות זה בתוך זה כגלדי בצלים, והרוחני שהוא לגו לגו, רוחני בתוך רוחני, ודאי כי יש לעשיה זו הגשמית המקוללת בקללות נחש וטבעו הרע עוד נפש רוחנית, ושם מדור נפשות הצדיקים, וזה מושד לקצת הצדיקים מכמה עובדי דאיתא בזוהר, ויש פנימה לנפש העשיה רוח, והוא דקות גן עדן זה שאנו בו, והיינו לגו לגו, דהיינו גו טמיר דרזא דלתתא, ועדיין יש מדרגות אחרות ששם משכן הכוחות המנהיגים העולם התחתון, שזהו סוד פרק שירה, והם שרי אילנות ודשאים, שרי הרים וגבעות, שרי הרים וגבעות, עץ פרי וכל אארזים, ואלו הם המשוררים ומהללים להקב"ה כאומרו הללו את ה' וכו', אמנם אין אלו משידים סוד גן עדן כלל, ע"כ.

ראיתי שטוענים שלא נותנים לראות דרך הלוויינים את אזור מוט צפונה ודרומה. והוא פלא.

בימי רבן גמליאל היה הדור שהיתה תורתם בחי' נשמע, בחי' תפלה וכו' ע"ש. לכאורה פה רבינו מחדש על כל מה שהוא גילה שלכל אדם, ואפילו להשם יתברך יש שני הבחי', תורה ותפלה, נעשה ונשמע, וצריכים תמיד לעלות מנעשה ונשמע זה להגבוה, עם כל זה, יש שאוחזים בעיקר בבחי' תורה, ויש שעיקר אחיזתם הוא בהתפלה והנשמע, ודו"ק.

תורה כג

עמש"כ בפסחים דף קד.

אימא לן מלי דכדיבי, אמר לוה הוי לן כדניתא וילדה, והוי תליה לה פתקא וכתיב בה דמסיק בבי אבא מאה אלפי זוזי וכו'. יש דעות בזה מי היה חייב למי. אכן יש שפרשו שהכריח אותם לאמר שהוא משקר, כי טען שהם חייבים לו את כל הכסף הזה. ועיין במדרש מה עשה דוד המלך כאשר ברח לאכיש והיה צריך לעשות את עצמו כמשוגע, ז"ל - והיה כותב על הדלתות: אכיש מלך גת חייב לי מאה רבוא ואשתו חמשים, ע"ש.

כג:א כי יש פנים דקדשה שהם אנפין נהורין וכו' בחינות שמחה וכו' ויש פנים דסטרא אחרא שהם אנפין חשוכין וכו' וכו' – כג:ב ודע שעל ידי תקון ברית קדש הוא נצול מפנים דסטרא אחרא וכו' – כג:ג וזהו (דברים לג) ויגרש מפניך אויב, מפניך דקדשך וכו' ע"ש.

עיין בכתבי האריז"ל שער הפסוקים פרשת שמות ז"ל כי בעת שנעשה זווג העליון דזו"ן, אז סטרא אחרא אינה שמחה בשמחת סטרא דקדושה, והיא הולכת ומתרחקת משם, בגין דלא למחדי בחדוה דילהון, עכ"ל. [ועיין שם בהמשך, ז"ל וסטרא אחרא אלו היה יודע, שהשמחה היא ענין זווג ממש, לא היה מסתלק משם, ואדרבא היה עומד שם, כדי לקחת חלקו מן השפע והברכות הנשפעות מן הזווג ההוא. אבל הוא חושב, שהיא שמחה אחרת, שכל בחי' הקדושה מתקבצים יחד, ולכן אין לבו עמהם, ונפרד מהם, כי אין לו שמחה בהם, והולך לו. וכאשר חוזר ובא מן השדה, ואומרים לו בא אחיך במרמה ולקח ברכותיך, וכו' ע"ש].

כג:א 'ובשביל זה ממון עם אותיותיו גימטריא ק"ם, כנגד ק"ם קלין, שהשכינה צווחת: קלני מראשי קלני מזרועי (סנהדרין מו) על אלו הנופלים בתאות ממון' ע"ש.

יש לזה רמז יפה בפסוק בתהלים (קמז:ט) נותן לבהמה לחמה לבני ערב אשר יקראו, שהר"ת נללל, בגמטריא ק"מ והם להערב שידוע מחז"ל שלא מפרנס ילדיו, והרי הוא בחי' בכלל נקי משום צדקה ולגמרי שקוע בתאות ממון שעל כזה השכינה צועקת ק"ם קלין. ולכן האותיות שלפני הס"ת (שהם בחי' יסוד צדיק) של לבהמ'ה לחמ'ה לבנ'י, אותיות ממן! וזה בחי' ערב, בחי' אנפין חשוכין. אשר אותיות ראש שהוא בחי' עבודה זרה (כמו שאמרו חז"ל הובא ברש"י עה"פ נתנה ראש במדבר יד:ד).

תורה כג.

יש הרבה רמזים לתורה זו בפרשת קין והבל, שקין היה קמצן בקרבנו, וגם חמד את התאום של הבל, שזה בחי' היורד לפרנסת חברו המוזכר בתורה. ונפלו פניו, בחי' אנפין חשוכין. וקול דמי אחיך בחי' הקם קולין. וקין נגרש, בחי' ויגרש מפניך אויב, וביקש אות מהשי"ת שזה בחי' דומה להאות שביקש רחב המוזכר בתורה. וישע ה' להבל, בחי' ש"ע אור הפנים. והשם יתברך אמר לקין, הלא אם תיטב שאת, בחי' טוב ואור, ואם לא תיטב לפתח חטאת רובץ, ממש המבואר בזו התורה שאל אחר אסתרס ואין לה דלתי רחם להוליד, ואילך תשוקתו, בחי' חובה לקיים דברי המת.

כג:ג פרנסה קשה כפלים כיולדה. י"ל כי הפרנסה בחי' האשה, והאשה היא המולדת - - וגם יש לה שני דלתות של הרחם, ולכן היא קשה להקים כפלים, כי אחר שיש את האשה הכל מוכשר כבר ללידה, והלידה אינה אלא חצי צערה.

כג:ג ואין טוב אלא צדיק (יומא לח:) הינו ברית. עי' בספר ערוך ערך טיב, שכן פירש שהוא האבר, וכן יש לפרש במסכת שבועות (יח.).

כג – יעקב אבינו תיקן תאות ממון בהכנסו לשכם, ובאות ג, רבינו מגלה יותר כשהקב"ה רוצה לגרש אויביו של צדיק הוא מפיל את האויב בתאות ממון ע"ש. וזה מה שהיה בשכם אחר שיעקב אבינו תיקן אצלו תאות ממון, ושכם נעשה אויב ליעקב, אז הקב"ה הפילם לתאוות ממון, ומרוב תאוותם לממון הסכימו להמול וכו'.

כג:ד וזה בחינת מזוזה. כי כל התורה הזו מפרש ענין הדלתות: דלתות הרחם, ושמח זבולון בצאתך. ולכן מובן היטב חשיבות תיקון המזוזה לענין הדלתות.

סוף התורה – שיך לאות ד'. ארטבן שלח לרבי מרגליתא טבא, ארטבן, אותיות אור טוב (סוף אות ג).

ארטבן שלח לרבי חד מרגליתא טבא, שלח ליה רבי חדא מזוזה, ולכאורה הוא פלא, מדוע שלח לו מזוזה וכו' עיין שם.

עיין במסכת כלים יז:טז מקל שיש בו בית קבול מזוזה ומרגליות. ופירש הרע"ב ז"ל עושין כן כדי לגנוב בו את המכס, ע"כ. ומשמע שמזוזה דבר יקרתי, ומתאים למרגליות.

שמעתי שלכן שד"י – השם שעל המזוזה, ראשי תיבות, שקל דולר יורו.

מי הוא זה שיכנס בהיכלי התמורות למקום הקלפות להעלות משם הקדשה – עמש"כ במסכת בפסחים פז-ח.

ע' מש"כ לקמן תורה כה, קשר בין התורות.

תורה כד

כמה השוואות ליחוד היראה של הרמח"ל, בדרך אפשר (מלמעלה למטה).

תורה כד: יחוד היראה:

אמונה עליונה

פנימיות ברכאין מ"ה – משה מאיר הידיעות

אמונה חי החיים מאיר בנ"ר

שכל בתים של הידיעות

ברכת ידים נ"ר אברהם יצחק

שמחה יראה

תמורות

תורה כה

תורה כה – קשר לתורה כג.

בתורה כג – על ידי האמת ותיקון הברית זוכים להנצל מפנים חשוכים של הס"א דהינו תאוות ממון וזכוים לאמונה ואנפין נהירין.

וזה המבואר בתורה כה שהכסף, כל זמן שהוא אצל העכו"ם – וזה גם הבחי' ביהודי שתאו לכסף וחסר אמונה, והרי הכסף אצלו לאנפין חשוכין. וכיון שנותן צדקה – בחי' אמונה ותיקון הברית, אזי הכסף מאיר בגווניו וזוכה לשבור הדמיון דהינו שזוכה לאמת.

ובתורה כג מבואר שאלו המשוקעים בתאוות ממון הם בדמיון שהם מרויחים ודלתי הרחם של הרווחה הם מדומינים. ובתורה כה גם מבאר (אות ד) סתירת הפתח שהוא המדמה שהוא הטמאה, על ידי הגוונים.

ולכאורה תורה כה מדבר על הדמיונות מבחינת הע' אומות ובזה יש בחי' ונוגשיך צדקה מה שאין כן תורה כג מדבר על הערב רב שהיא השקעה בתחתית הטומאה (כמבואר בלקוטי הלכות ליישב הסתירה איך תאוות ממון יותר גרוע מתאוות ניאוף). ודו"ק כי אכמ"ל.

כה:א ואחר כך כשמשיג בשכלו כל מה שיש ביד אנושי להשיג, אז שכלו שב שכל הנקנה. כמו שכתבו המחקרים, שיש שכל בכח, ושכל הפעל ושכל הנקנה. ועקר קיומו של אדם לאחר מיתתו, אינו אלא שכל הנקנה, השארותיו לאחר המיתה ע"ש.

הרי שקיים הענין הזה, אע"פ שאין הדבר תלוי בהשגת המשכלות כלל, אלא הכל לפי המעשה ולפי האמונה, כמו שרבינו מבאר וקבע היטב בתנינא תורה יט – שיש מחקרים שאומרים, שעקר התכלית והעולם הוא רק לדעת כל דבר כמות שהוא וכו' כי יש משכיל ומשכל ושכל, דהינו הכח המשכיל והשכל בעצמו והדבר המשכל, וזהו התכלית והעולם הבא אצלם, שיהיה נעשה אחד וכו' ע"ש.

כה:ב ודע שבכל עולם ועולם ובכל מדרגה ומדרגה, יש שם דמיונות אלו וכו' וכשאדם נעתק ממדרגה למדרגה, אז צריך לו לילך דרך אלו הדמיונות כדי להגיע אל הקדושה וכו' וכו', ע"ש. וכן בסוף התורה רבינו כותב ז"ל ובזה טועין החסידים הרבה, שפתאום נדמה להם שנפלו מעבודת השם, ובאמת אין זה נפילה כלל, רק מחמת שצריכין לעלות ממדרגה למדרגה, ואז מתעוררין ומתגברין מחדש הקליפות וכו' ע"ש.

ובאמת כעין זה מבואר בעוד כמה מקומות. עין תורה לו שכז"ל וזהו כלל שכל נפש מישראל קודם שיש לה התגלות בתורה ובעבודה, אזי מנסין ומצרפים את הנפש בגלות של ע' לשון, היינו בתאוותיהן וכו' ע"ש. וכן עיין בשיחות הר"ן (אות עט) מה שכשאדם מתחיל לכנס בעבודת השם ולהתקרב לצדיק האמת באים עליו הרהורים ובלבולים גדולים וכו', ע"ש. וכן בעוד כמה מקומות.

תורה כה בסוף לשון רבינו – וסתרי לפתח עם הכתל (כבר העירו שרבינו שינה מלשון רש"י שכתב 'פתח הבנין והכותל').

ענין הכותל, שהוא כ"ו ת"ל. ותל הוא שהכל פונים אליו.

[עיין ספר צמח צדיק לקוטים – יותם גמטריא כותל, המתקת ה' גבורות אלקים העולים ת"ל בשם הוי"ה ברוך הוא העולה כו, וראשי תיבות מן בן עזיהו הוא ע"ב, שם החסד, והראשי תבות מן יותם בן עזיהו גמטריא פב, אחד יותר ממספר אף, שנמתק האף בא' פלא עליון וכו' עיין שם, מובא בלקט קדמונים מלכים ב:טו:לב]

ענין ת"ל מבואר במסכת ברכות (ל.) על הפסוק (שיר השירים ד:ד) כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות ע"ש. 'לתלפיות' בגמטריא אני נ נח נחמ נחמן מאומן עם ד' כוללים.

כותל במילוי האותיות: כף ויו תיו למד, בגמטריא ברית. תיו למד ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן שמשותף בשם כ"ו. ואגב, בפירוש ענין תיו למד, ע' בס' אדיר במרום (עמ' קמג) שכז"ל תי"ו רצה לומר תמים, בסוד: תמים דעות (איוב לו:ד) להיות הדעת שבו מכוסה גם כן בקרום. ונמצא שכל בחינותיה נתנים ונמסרים לשורש שהוא עתיק יומין, וזהו בחינת התמימות. ובאמת מזה נמשך שהיא סתומה ושוקטת, הכל כנ"ל, ע"ש (ועמש"כ בערך מט"ט). והנה תמים ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, והוא מהעיקרים של רבינו להיות תמים. והרי תי"ו למ"ד שהוא בגמטריא ננננ"מ כנ"ל, הוא ממש בחי' תמים (-תי"ו, וע' בריש הערכים "א-ת", תיו בגמטריא רבינו נחמן) דעות (-למ"ד).

עוד בענין ת"ל, בגמטריא שקל, בסוד ארבע מאות שקל כסף (מבואר באדיר במרום עמ' קיז). (וע"ע מש"כ בתהלים קכד:ז).

תורה כה:ג (ובסוף התורה מה ששיך לאות ג): ודע שאין שני בני אדם שוין זה לזה, כי כל הנשמות הם זה למעלה מזה, וזה מלבוש לזה, ופנימית של תחתון נעשה לבוש וחיצוניות לחיצוניות עליון וכו' ע"ש.

מראה מקום: ע' בשער הכונות ח"א דרושי תפלת השחר, שעל ידי הקרבן התמיד כל העולמות עד אין סוף עולים באופן כזה. וע"ש שכז"ל ואף אם תראה עתה כי גם עולמות העליונים נתעלו ממדרגתם כנ"ל, אינו אלא לצורך העשיה עצמה, לתת מקום פנוי אל ג"ר דעשיה, שיעלו ביצירה. ולסיבתה הוכרחו כל העולמות להתעלות, מדרגה אחר מדרגה, על צד ההכרח, אף ע"פ שאין עתה זמן עלייתם מצד עצמן, ולכן הלואי שהעולמות העליונים יתוקנו עתה אע"פ שאינו זמנם, בבחינת חלק העשיה שבכל עולם מהם, שהוא מלכות שלהם, ויתוקן ע"י תיקון עולם העשיה התחתון, שהוא מן הסוג שלהם. ולכן אין כח בג"ר דיצירה לעלות, אלא עד המלכות דבריאה בלבד, אשר היא לבדה נתקנה, ע"י תיקון עולם העשיה התחתון, כי גם היא בחינת עשיה שבבריאה. אבל למעלה מזה א"א להם לעלות. ואמנם כשיהיה זמן תיקונם, אזי יהיו גם הם דומים אל תיקון העשיה, והוא, כי בתיקון ברוך שאמר שהוא תיקון היצירה, אז יוכלו ג"ר שבה, לעלות עד שלשה אחרונות דבריאה ממש וכו' ע"ש.

תורה כה:שייך לאות ג' ודע שאין שני בני אדם שוין וכו' נמצא כשאחד רוצה לעלו ממדרגתו למדרגה עליונה יותר אזי הולך ונעתק האדם העומד באותה המדרגה העליונה, והולך ונעתק למדרגה היותר עליונה וכו'. ואמר אז בזה הלשון: וזה בחי' הרמה, מה שאחד מרים ומגביה את חברו וכו' ע"ש.

נראה לע"ד שכמה פעמים רואים שאדם עושה איזה פעולה באופן מעולה, אכן באמת האיש הזה תפקידו ומדרגתו היה צריך להיות בעבודה יותר גבוה, ומי שהוא במדרגה פחותה היה צריך לעשות את הפעולה הזו, וכאשר האיש אשר תחתיו יעשה את הפעולה, בודאי לא יפעיל אותה במעלה כמו הראשון, אם לא אחר זיכוך ועליות הרבה. (למשל, איש אחד נעשה שמש לבית הכנסת, ומנהל את הכל הצד היותר טוב, אכן האיש הזה באמת במעלה מרומם מלהיות סתם שמש, וכאשר הוא יזכה לעלות למקומו להיות הרב של הבית הכנסת – בין שיהיה עליתו מכח עבודתו בעצמו והוא מרים את אלו שמתחתיו ובין שיהיה עליתו על ידי הרמה ממי שהוא תחתיו כמבואר בתורה כאן – ושוב יכנס איש אחר תחתיו להיות השמש של בית הכנסת, אז זה האיש השנה שנכנס לתפקידו של שמש, בודאי לא יהיה שמש מעולה כהראשון, אם לא אחר זיכוך ועליות כנ"ל). וראיתי את זה בעצמי כמה פעמים ואי אפשר לכתבם, רק שתדע לנפשך ויאיר לך תקוה והבנה.

כה:ג

ודע, שאין שני בני אדם שוין זה לזה, כי כל הנשמות הם זה למעלה מזה, וזה מלבוש לזה, ופנימית של תחתון נעשה לבוש וחיצוניות עליון. נמצא, כשאחד רוצה לעלות ממדרגתו למדרגה עליונה, אזי הולך ונעתק האדם העומד במדרגה העליונה, והולך ונעתק למדרגה היותר עליונה וכו' עכ"ל.

צ"ע יעו' בספר קל"ח פתחי חכמה פתח קלב ז"ל שם המאציל ית"ש חק אחד, שיהיה מציאות הנבראים עומד בלא שינוי, ואף על פי כן נשמתם תהיה נוספת בהם, ומקבלים מעלה יתירה, וגופם לא ישתנה, והוא ענין הנפש היתירה שניתנת באדם. ולכן גם למעלה בספירות שם זה הענין -שיהיה החיצוניות שלהם, שהוא שורש הגוף באדם, מקבל פנימיות, חוץ ממה שמגיע לו לפי ענינו, וזה נקרא לו עליה וכו' ע"כ, ובפירוש הפתח הזה כתב הרמח"ל ז"ל יש להקשות כי חילוקים רבים נמצאו בין הדבר הזה שלמטה ובין הענין שפירשנו למעלה. הא' כי למטה אין הנשמה הראשונה יוצאה מן הגוף, אלא שתי נשמות נמצאות כאחת, ולמעלה הפנימיות הראשונה ניתן לפרצוף שתחתיו, והפרצוף עולה ומקבל פנימיות אחר ע"ש עכ"ל. והרי לפי מה שכתב רבינו הקדוש פה, הרי הפנימיות הראשונה באמת ניתן לזה האדם שתחתיו.

כה:ג וגם האדם שבמדרגה התחתונה אינו נעתק ועולה אלא הפנימיות, והפנימיות של התחתון נעשה חיצוניות לחיצוניות עליון, ע"כ.

כן מבואר בספר לקוטי תורה של האריז"ל פרשת בראשית ז"ל גם יש הפרש עתה ממה שהיה מאז, כי היו כל עולמות עצמן כולם בכל בחי' למעלה. אך עתה אפילו ביום השבת, אין אנו יכולין להעלות, רק פנימיות העולמות, ולא החיצוניות, כמבואר אצלינו. כי אם היה החיצוניות עולים, היינו רואים בעינינו עליית העולמות בשבת, עכ"ל.

תורה כה:ד כמובא בכונות של הודו – ע' בקיצור כוונות לרמח"ל ז"ל וסודו היכל ק"ק דעשיה, שבו עולה העשיה אל היצירה. אבל אינה כמו העליה שזכרנו למעלה, כי שם עולים במדרגה – שנעשים מאותה המדרגה, דרך משל: פנימיות חב"ד דעשיה נעשה ממש חיצוניות לנה"י דיצירה, וכן כולם. אבל כאן עולם העשיה אינו עולה אל היצירה להעשות יצירה, אלא ר"ל שנכלל שם כענף שנכלל בשרשו. וכן הוא בעולמות האחרים שנכללים כולם זה בזה, עד שעולים ונכללים באצילות, שהוא השורש העליון של כולם, לקבל כל אחד השפע הראוי לו, עכ"ל.

והרי מבואר שהעליות שבהודו אינם כמו העליות שרבינו מדבר אודותם כאן, כי כאן רבינו כותב שממש עולים ומרימים לדרגה העליונה. ועל כל פנים אינו קשה, דהרי קל וחומר הוא, אם עליות כאלו שבהודו, שעולים רק כענף, ועם כל זה מתעוררים הקליפה שוב, כל שכן בעליה ממש יתעוררו (וצריכין לומר שעכ”פ לא יתעוררו יותר חזק באופן שלא יהני תיקון זה).

ומה שלא נמצא תיקון להתעוררות הקליפות כבר בקרבנות, י"ל ששם ממש כמו מלחמה עם הקליפה (והרמח”ל בכוונה הכוללת כותב שבקרבנות מתקנים הפגם, ובפסוקי דזמרה מסירים הקליפה. וצ”ל שהודו כבר דומה לפסוקי דזמרה בזה), ועוד י"ל ואכמ"ל.

והנה עוד כתב בקיצור כוונות ז"ל ועוד מכוונים לטהר חיצוניות הנ"י דיצירה, כי כיוון שנתלבש בפנימיות חב"ד דעשיה, היו יכולות הקליפות לינק מהם, עכ"ל. ומשמע שעיקר הסיבה שצריכים את הטהרה הוא לטהר מהתחתון, לא מהתחדשות הקליפה בהעליון, ועוד קשה יותר שמשמע שכל סיבת הצורך לטהר הוא מחמת שמדובר בעולם העשיה, וכמבואר שם לעיל (ד"ה ואחר כך מתחילים לסדר התפלה בארבעה חלקיה) שעיקר הטהרה שייך לגבי עולם העשיה), ואילו היה מדובר בעליה של עולם אחר לא היה צורך לטהרה, וי"ל. (וע' בשער הכוונות, דרוש לתפלת השחר א' עמ' עח – ומצויין שם לדרוש ענין שנוי התפלות דרוש א' ועולת תמיד, שער התפלה דף כה, שאפילו שהעולמות אינם עולים, הנשמות הנמצאים כן עולים).

ומה שרבינו מביא מהאריז"ל בזה נמצא בדרוש לתפילת שחרית שמיד אחר ענין הקדיש (בשער הכוונות עמ' קו, ובסתמא רבינו לא הביא אלא מפרי עץ חיים שהיה נמצא אצלהם), ע"ש ד"ה הנה כונת הודו כו'. שיכירו אלהותו וגדולתו ויתפרדו מעל הקדושה. ועיין בקיצור הכוונות לעלינו לשבח שכז"ל וכדי שקלי' לא יתאחזו בהם ח"ו אומרים עלינו לשבח, שהוא: בתחלה להזכיר שבח גדולת הקדושה וגנות הקליפה, ובזה נכנעת, ע"כ.

כה:ד, והם בחינת כותל, כו תל (זהר משפטים קטז) כ"ו זה בחינת שם הקדוש, שהוא בחינת גונין כמו שכתוב (תהלים כז) ה' אורי, שהוא אורות הגוונין, 'וישעי' שהוא בחינת בגדי ישע הנ"ל, והוא תל שהכל פונין לו, ותאבין להסתכל בו, עיין שם. הרי תל, תיו למד בגמטריא ת"ץ כנ"ל (ספר ניצוצי שמשון עיין בחלק ה' מאומן בערך הוי"ה) שהוא תוצץ ושובר את הפתח – שהוא המדמה כמבואר באריכות שם. וכן הוא ענין הבגדי ישע, כי ש"ע במילואו, שין עין, בגמטריא תץ.

(כו-תל בספר צמח צדיק, קונטרס מלאכת המשכן אות יד, פז"ל עבודת המשכן היה להמתיק הגבורות והדינים ברחמים וחסדים, וידוע כי ה' גבורות יוצאים מה' שמות אלקים העולים ת"ל, וצריכין להמתיקם בשם הוי"ה ב"ה העולה כ"ו בסוד כות"ל וכו' וזה סוד 'ויסב חזקיה פניו אל הקיר' (ישעיה לח:ב) שהוא הכתל. ולכן נכתב בכל פרט 'כאשר צוה ה' את משה' (שמות לט), רצה לומר האותיות שעם (-שאחרי) אותיות משה הם תנ"ו כמנין כותל, שבכל פרט עשו המתקה, ע"כ).

תורה כה – בסוף – שלא לקרותו עוד בשם יצר הרע רק בשם כח המדמה.

ע' בפרשת מצורע על הפסוק כנגע נראה לי בבית (ויקרא יד:לה) ופרש"י ז"ל אפלו תלמיד חכם שיודע שהוא נגע ודאי, לא יפסק דבר ברור לומר נגע נראה לי, אלא "כנגע נראה לי", עכ"ל. והמפרשים כתבו כי רק באמירת הכהן נעשה נגע ממש. אכן ראיתי מובא שהר"א מזרחי כתב בשם רבותיו שהטעם הוא מפני שלמדה תורה דרך ארץ, שלא יאמר אדם טמאה אפלו על הדבר הברור לו ודאי, אלא יאמר בלשון ספק. וזה שאמרו חז"ל (ברכות ד.) למד לשונך לומר איני יודע, ע"כ. והוא קצת תמוה, אלא שכותב כן בדרך קבלה. אכן לפי מה שגילה רבינו כאן י"ל שהרי הטומאה של הנגעים הוא מהס"א שכל כחו אינו אלא הדמיון, ובפרט הוא משתדל להחליש דעתינו ולהפיל אותנו בייאוש, ולכן דוקא כאשר הוא מראה כחו ואותותיו, אנו משתמשים בכלי זינו, ואומרים כנגע, בכ"ף הדמיון, שאפילו אם הוא באמת נגע ממש על פי הכהן, אינו אלא כפי דמיון הס"א, הגם שנהיה חייבים להתיחס להלכה לדמיון הזה, עם כל זה אינו אלא דמיון בעלמא, ואין להתפעל יותר מדי עליה.

תורה כו

הינו איך שנכנסים בו מחשבות זרות, וצריך להעלותם כידוע, ע"ש. עיין בזה בספר מגיד דבריו ליעקב (סימן לז) – היינו שידבק עצמו בבורא ית' לפי אותה המדה הנ"ל, אם באהבה או ביראה או בתפארת ובשאר מדות וכו' ע"ש. אכן עיין בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה קכב, שהעיקר לא להתיחס להמחשבות זרות ובזה הורג אותם ע"ש. וי"ל.

תורה כז

פירוש נ נח נחמ נחמן מאומן על פי תורה כז, עיין ערך גוים – שכל העולם יעבדו את השם יתברך שכם אחד.

ע' מש"כ סוף מס' קינים.

כז:ב ואי אפשר לבוא לבחינת שלום אלא על ידי הארת פנים ע"ש.

וזה מה שאנו מתפללים בסוף שמונה עשרה, ברכנו אבינו וכו' באור פניך, כי באור פניך נתת לנו וכו' ושלום ברוך אתה ה' המברך את עמו ישראל בשלום.

תורה כח

ע' מש"כ לעיל תורה ג:ז. ועמש"כ בפרשת ויחי על הפסוק כה תאמרו ליוסף (בראשית נ:יז). וע' מש"כ על סיפור ט – מעשה מחכם ותם, על מה שהתם היה מארח את החכם.

כח:א בקלות יכולים להבין תורה זו שמדבר על האדם עצמו מיניה וביה, דהינו שביתו זה לבו (תקוני זוהר, תקון ו' כב:), ונעשה לו עלית קיר, זה קירת לבו כמו שדרשו חז"ל על חזקיה (מלכים ב:כ:ב, ברכות י:), ומארח ומשמש התלמיד חכם שבו. ונראה שזה שהקרבן תמיד עושה אותו תיקון של הכנסת אורחים ת"ח אמיתיים, כי מבואר בכוונות שעל ידי קרבן התמיד עולים 'כל העולמות זה בזה, היינו פנימיות של התחתון בחיצוניות של העליון. וזה מתחילים בחב"ד דעשיה, ומכוונים להעלות פנימיות שלהם בחיצוניות נה"י דיצירה. וכן כל מדריגה עד האצילות, ומשם עד למעלה, למעלה' (לשון הרמח"ל), הרי שכל עליון מכניס לו האורח שפרח ועלה לו למעלה. ובזה מובן למה שחז”ל דקדקו שדוקא המכניס ת”ח אמתיים, ולא סתם אורחים, כאלו הקריב תמידין, כי התמיד העלה רק מחב”ד דעשיה כנ”ל. ולפי זה מובן שגם בהאדם גופא, מיניה וביה, יכול לקיים את זה כנ"ל. וע' מש”כ לקמן על מש”כ בלקוטי הלכות ששמואל הנביא היה מתקן את האלפין בנסיעותיו, וקשה כי הלוא שמואל הנביא לא היה נותן לשרתו, ולכאו' על כרחך שתורה זו ניתן לקיים בשרת הגוף את הנשמה והת”ח שבו.

וע' שער הכונות ח"ב ענין יוה"כ דרוש ג' שכז"ל והנה נתבאר בשער הדרושים כי אי אפשר שנתפשט ויתלבש אור הא"ס בשום א' מהי' ספירות אלא עד שיתלבש תחילה אור החכמה בהם, ואז אור הא"ס מתלבש בתוך החכמה, ומתפשט בתוך הספירה, וז"ס כולם בחכמה עשית. וכן על דרך זה, אין שום א' מהו"ק חג"ת נה"י, יכול להתלבש בו אור הא"ס, אם לא שיתלבש בהם בתחילה אור החסד. וז"ס יומם יצוה ה' חסדו, כי החסד נקרא יומם, יומא דכליל כולהו שיתא יומין, שהם ו"ק. ונמצא שבתחילה מתפשט אור החסד בתוך ו' ספירות תחתונות דאצילות, ובתוך החסד, מתלבש אור החכמה, ובתו החכמה, מתלבש אור א"ס, ע"ש. (וידוע שזה אחר מהיסודות שכל המהלך של בעל הסולם).

ובמדרש רבה, הלל כשרצה לאכול היה אומר איזל ואגמול חסד עם נפשי.

כי נפש הבהמית בחי' שד. וצריכים להכין הגוף להיות כסא להתארח הנשמה (וע' לק”מ תורה כב). והגוף מלומד בהבלי עולם הזה בחי' האלפין הנפולין.

ונראה לפי התורה כאן לפרש עוד בד"א, שהא"ד זה הד' אלפין שצריכים לתקן עבור הם' – לאה (ע' בריש פי' רמ"ד וואלי לספר יחזקאל פי' אד"ם, שהא' בחי' יו"י בחי' ז"א, ומתלבש בתוך הד' בחי' רחל, ובתוך הם' בחי' עלמא דאתכסיא בחי' לאה).

וע' בכוונות לברכות התורה ז"ל (הסידור): (לשמה -) לשם ה', להמשיך מיסוד אבא ששמו תורה אל ה' שבלאה להמתיק דינים, יומשך הי בחכמתה, הא בבינתה, הה בדעתה, ועם ה' השרשית גי' לא"ה. ויומשך ה – ה' בצורת ד"י בחסדה, וווו – ה' בצורת ג' ווין בגבורתה, וה ה' בצורת ד"ו בתפארתה, ועם ה' השרשית גי' הוי"ה אהיה, ועם לאה גי' ודייוי ודיאוי. ויומשך הי פעמים הי בנצחה, הא פעמים הא בהודה, והה פעמים הה ביסודה, ועם ודייוי ודיאוי ג' מד"ת ג' אלף אלף אלף אלף הניתנים ללאה ממספר תורה, וקס"ז נשאר בבינה המלבשת ליסוד אבא ולוקחת חלק מאורו העובר על ידה ללאה, ע"כ. ומבואר בקיצור הכוונות של הרמח"ל ובכוונות לשמע ישראל – אחד, שהד' אלפין הם בכתר של לאה, ולכאו' הענין הוא שהכתר הוא שורה על כל הפרצוף והתיקון של הפרצוף הוא להיות בנוי בסך כולה באותה משקל של הכתר.

ולקמן אות ג' פירשנו השני שלבים כדי לתקן האלפין, שעיקר התיקון הוא לעשות כר' מאיר שלקח הטוב הגנוז בגוה וזרק הקליפה, אכן כדי לקבל הכח לעשות את זה צריכים לבנות בית ועד לחכמים בהכנסת אורחים ת"ח אמתיים, וע"ש מה שפירשנו. ונראה עוד שבזה שלומד תורה לשמה הוא כאילו מארח ומשמש להשכינה הקדושה, כי הוא לומד לשם ה' ומכניס ללאה את האלפין ומנקה ומשמר אותה מקליפותיהן.

כח:א אלפין שזכה להן שלמה בקדשה. רמז להאלפין בברכה שניה שלפני קריאת שמע, ורחמיך ה' אלקינו וחסדיך הרבים אל יעזבונו נצח סלה ועד, אליע, י"ע = פ, הרי אלף זבונו, לשון קנין כמו שמצינו הרבה בגמרא, הרי שמתפללים ומבקשים לחסדי ה' להשיג האלפין, שיש להם על מי לסמוך נצח סלה ועד.

עוד רמז להד' אלפין, בספר שופטים (ו:טו) ויאמר אליו בי אדנ"י במה אושיע את ישראל הנה אלפי הדל במנשה ואני הצעיר בבית אבי. הדל במנשה, עם הח' אותיות, בגמטריא תמ"ד.ועיין שם שגדעון היה מבוקר על ידי מלאך והביא מנחה, בחי' הכנסת אורחים.

כח:א ואלו התלמידי חכמים נאמר עליהם (ישעיה ז) המעט מכם הלאות אנשים כי תלאו גם אלקים.

והנה מצינו כעין המבואר כאן לענין לימודן של נשים ז"ל הרמב"ם (ריש הלכות תלמוד תורה) צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין ידיעתן מכונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן, אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאלו למדה תפלות (ורש"י במס' סוטה כא: מפרש שהם משיגים איך לחטוא בסתר). והנה גם התיקון ללימוד כזו, שהוא הכנסת אורחים, לא בטבע של נשים, כמו שקי"ל (ב"מ פז.) מכאן שהאשה עיניה צרה באורחים יותר מן האיש.

כח:ב 'ובזה החסד הוא מתקן אלו האלפין הנפולים הנ"ל בבחי' (שמות כ) ועשה חסד לאלפים'. ואולי זה גם כן בחי' 'נוצר חסד לאלפים' שרבינו גילה במקום אחר שהוא התגברות הצדיק אמיתי על הרברבי עשו, שזה ממש כענין התורה כאן. והנה נוצר חסד לאלפים הם מדות של תיקונא דיקנא דז"א כאשר משתלשלין לו הי"ג מדות (ע' דברי הרמח"ל שהבאתי בפרשת הי"ג מדות – שמות לד:ו), ואילו במקורם בי"ג מדות של תיק"ד של א"א, מי א-ל כמוך וכו', נוצר חסד הוא יכבוש עוונותינו, לשון כבוש דייקא בחי' כבש אלוף, לאלפים הוא ותשליך במצולות ים וכו', בחי' יו"ד – ידו, לזרוק את הקליפה, וא"ש.

ועוד מצאנו בהי"ג שבחים שבישתבח שהם כנגד הי"ג מדות, שנוצר חסד לאלפים הם גדולה וגבורה, וזה ג"כ א"ש בפירוש התורה כאן, חסד של אברהם ובחי' ובגבורות ישע ימינו.

(ואם צדקנו שיש בהחסד הזה ענין של נוצר חסד, והרי החסד פה הוא בחי' תולע ובחי' ענוה, ולפ"ז יש להעמיק בסיפור של מלך הענו, ששלחו לבדוק שני מידות שהיה חותם עצמו בהם: אמת וענוה, אמת זה תיקון ז', וענוה לפי הנ"ל תיקון ח').

כח:ג 'כי המכניס אורחים תלמידי חכמים אמתיים לתוך ביתו כאלו הקריב תמידין', ע' ברש"י בריש פרשת התמיד (פנחס כח:ב) ז"ל צו את בני ישראל, מה אמור למעלה, יפקוד ה', אמר לו הקב"ה, עד שאתה מצוני על בני, צוה את בני עלי ע"ש. ונראה שבודאי הש"י לא היה סתם מדחה את משה רבינו, אלא שבזה הדיבור גופא הש"י ממציא עצה ותושיע שיהיה לעם ישראל הנהגה מצדיקים אמיתים. וזה מה שרבינו גילה לנו בתורה זו, שעל ידי בחינת פרשת התמיד ניצולין מהתורות של הרבנים שאינם ראוים, וזוכים להרים ולהאיר את התורה האמיתית.

ועוד יש להעיר בהקביל תורה זו לענין פרשת התמיד, שרשב"י אמר שאין צווי בכל מקום אל חסרון כיס, וכן מצינו שאין צו אלא עבודה זרה, ולכן בהכנסת אורחים כתוב אצל אברהם אבינו שהיה מקפיד להקדים שירחצו רגליהם שלא להכניס עבודת כוכבים לביתו, ובהכנסת אורחים יש את הנסיון של חסרון כיס כמו שלמדנו חז"ל שנשים עיניהן צרות באורחים מהפסוק ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת (וירא יח:ו), ודאגה על ממון הוא בחי' עבודה זרה של ממון שרבינו גילה (תורה כג) שחוב הוא עבודה זרה כי מצוה לקים דברי המת בחי' תאוות ממון. ובזה מובן מה שהעירו במדרש רבה (נשא ז) שאין צווי בכל מקום אלא חסרון כיס חוץ מאחת, ואי זה זה (במדבר לד:ב) צו את בני ישראל ואמרת אלהם כי אתם באים אל הארץ כנען, תיחס לענין חלוק הארץ ע"כ. כי ענין הכניסה וחלוקת ארץ ישראל, הוא בחינת הכנסת אורחים, ולכן אע"פ שבפועל לא היה שייך חסרון כיס, זה גופא הוא מחמת שירושת הארץ הוא מתנת חנם (כמו שאמרו רז"ל על ואתחנן), והוא בחי' תיקון תאוות ממון בשורשו, דייקא במקום שמצינו החשש של חסרון כיס, הש"י תיקן שהכל מתנת חנם ולא תהיה בו שום חסרון כיס כלל. ולכן בפרשת התמיד, שהוא בחי' הכנסת אורחים, צריכים לכוון בצו לשמות א"ל אדנ"י שהם בעשיה, להרוס את הצו של ע"ז, ולהאיר השורש של הממון שהוא אלקות (תורה כג:ה) וזה בחי' תמיד, שהוא בחי' ארץ ישראל, תמיד עיני ה"א בה, בחי' ועיני לאה רכות, בחינת הגוונים של הכסף. וא"ש מה שכתוב באברהם (וירא כח:ז) ויקח בן בקר רך וטוב. וכן אברהם שאל את הש"י (רש"י לך לך טו:ו) באיזה זכות יתקיימו בה (בני ישראל בארץ ישראל), אמר לו הקב"ה בזכות הקרבנות.

כח:ג ולבוא לחסד אי אפשר לבוא אלא על ידי שיכניס תלמידי חכמים צדיקים לתוך ביתו, ע"ש. ביאור הדברים בפשיטות הוא שבאות ב' כתב שהעצה ליראה השם הוא על ידי בחי' תולע שהוא בחי' אמונה שהוא בחי' חסד, ושוב מפרש איך להשיג החסד על ידי בחי' שימוש ת"ח בארוחתם, ואלו האנשים שהשיגו את החסד הזה זוכין לבחי' תולע שעל ידה הם מנצחים, והנצחון הוא על ידי שלוקחים את הטוב הגנוז בגוה, הינו האלפין הנפולין, וזורקים הקליפה.

והנה על ידי שמשמש ארחיו ת"ח אמיתיים זוכה לחסד, וי"ל שזה חסד שבגבורה (כמבואר בכוונות על קרבן התמיד, כי שם מ"ב הוא בגבורה, ושם אבגית"ץ הוא החסד שבו, ועל ידיה מתגבר על הכופרים בבחי' בגבורות ישע ימינו), כי בית בחי' יראה כמבואר בתורה הקדושה על המילדות וכן במסכת שבת (לא:), הרי זה שעושה בית ועד לחכמים, הבית גופא הוא בחי' יראה, וזוכה לחסד שבו. וע"ע בתורה נט שרבינו גילה שבית זה בחי' משפט ששורף כל הרע והקליפות של התלמידים וא"ש.

ולא מבואר איך האמונה תלוי בחסד הזה, וי"ל דקי"ל (סנהדרין צא:) כל המונע הלכה מפי תלמיד כאלו גוזלו מנחלת אבות, ונחלת אבות זה בחי' אמונה (ע' ברמזי מעשיות על סיפורי מעשיות מעשה ט' מחכם ותם, שכ' שהבתים שקבלו מאבותיהם הם בחי' אמונה, ועל אף שבית הוא בחי' חכמה או יראה, סמך לפרש כן מחמת שהבתים היו נחלת אבות), ועוד שכאן לא סתם משמש את הרב אלא גם מארחו שהוא בחי' צדקה וחסד בחי' אמונה. (ובלקוטי הלכות הל' חלוקת שותפין הלכה ב' מוהרנ"ת מפרש שהחצר של הבית הוא בחי' אמונה, ע"ש).

ומבואר שכדי להעלות את הד' אלפין צריכים קודם להשיג בית ועד לחכמים, שהבית גופא מוסד על חכמת התורה (ובלקוטי הלכות כ' שהבית גופא בחי' ד' אלפין דקדושה, ואיני רואה הכרח לפרש שכן מוכרח להיות, רק שהבית מוסד על תורת אמת, וצ"ע). ואז הש"י יהב חכמה לחכימא, וכולם בחכמה אתברירו, ויכולים לתקן האלפין.

אכן עדיין צריך עיון איך בדיוק יש את התיקון של האלפין, כי מצד אחד ההכנסת אורחים ת"ח אמיתים כמקריב תמידין, והתמיד היה מתקן את הכל, כמבואר שכל התורה כח מרומז בכוונות של התמיד, וא"כ מה זה שרבינו כותב בפירוש טי"ת יו"ד שהטוב הגנוז בגוה אלו האלפין הנפולין וזורקין את הקליפה, משמע שלא מספיק ההכנסת אורחים הנ"ל. ונלע"ד שההכנסת אורחים הוא כמקריב תמידין, והקרבת התמיד הוא הפעולה, ואז בהעלותה המשיך לעשות תיקונים גדולים, וכמו כן בהכנסת אורחים ת"ח זה פעולה שמתחיל ומפעיל תיקון גדול, וכמו שאכתוב לקמן איך שאני מבין את זה שמראה שהעולם נברא לתועלת ונברא לחסד, וזה המעשה יוצא לעולם המלא, ואלו התלמידים של השי"ח קשה להם זה הענין, וכמדויק בלשון רבינו שהם מחרפין ומבזין את היראי השם, ולא כתב את התלמידי חכמים, כי יש להם ערך לחכמה, רק שמעדיפים השי"ח מהת"ח אמיתים, אבל מה שקשה להם זה היראי השם, ואת ה' תירא, את לרבות תלמידי חכמים, הרי שאלו שמשמשים ת"ח הם הנקראים יראי השם, וזה מה שכואב להמחרפין. הרי שזה שמכניס את הת"ח אמיתים ומשמשם, הוא דייקא מביא על עצמו בזה החירופין והבזיונות, והתיקון לזה הוא התולע, והוא כבר הקדים לעסוק בתיקון הזה, והוא צריך לעמוד חזק, ומתוך החירופין והבזיונות ימצא הטוב בגוה ויזרוק השאר, וכעין המבואר בתורה יב שהצדיק שומע ומקבל באהבה את החירופין של הלמדן, ומצרף האותיות לטוב ע"ש. הרי שהכנסת אורחים ת"ח לא מסתיים בזה שהכניס אותם ושימש אותם, אלא עד שהוא סובל את החרפות ובזיונות על זה, וכאשר הוא עומד חזק ולוקח הטוב גם מזה, הרי נשלם התיקון של התמיד, אבל קודם שהוא סובל החרפות הוא כמקריב אבל לא ידוע אם יהיה לרצון, כך נלע"ד לעת עתה בעזה"י ובשיחת חבר אחד פה אצל ר' עקיבא והרמח"ל.

והשתא דאתית להכא יכולים להבין גם כן שהחרפות והבזיונות באו קודם, וכמו שסידר רבינו בתורה כאן שהכנסת אורחים ת"ח אמתיים הוא התיקון להחרפות (ומובן ג”כ שהחרפות והבזיונות לא צריכים להיות ממש בפועל להוטים נגדו, אלא עצם קלקול אויר העולם על ידי השמים והארץ של תבל שבנו הת”ח שדין יהודאין, זה גופא מבזה ומחרף להירא שמים), והרי זה הירא שמים שעומד בבזיונות והחרפות ובונה בית ועד לחכמים (שהוא התחזקות של יראת שמים כנ”ל. ואגב בענין מי לא להכניס כאורח, ע' מס' יבמות דף סג:, מובא בחק לישראל, להיום, יום ג' פ' ויצא: מנע רבים מתוך ביתך ולא הכל תביא ביתך. וע' ברכות דף סג. לעולם אל ירבה אדם רעים בתוך ביתו שנאמר איש רעים להתרועע (משלי יח:כד), וע' במשלי כב:כד אל תתרע את בעל אף – כב:כה פן תאלף ארחתיו, תאלף זה לעקור את האלף, שזה ממש ההיפוך של אירוח ת”ח אמיתים. וע' דרך ארץ רבה בענין כבדוהו וחשדוהו), הרי הוא לוקח את האלפין – הטוב הגנוז בגוה בהתורות של רודפיו והמבזין אותו. ובלקוטי הלכות מוהרנ"ת כותב שהבית גופא נבנה על ידי האלפין, בחי' ד' אמות שיעור של בית [ולשון רבינו ז”ל 'בית – מי שבונה ביתו בין שמיא לארעא, זה תקון האלפין']. ולפי זה י"ל שכן בהקרבת התמיד, עיקר ביטול החרפות של עבודת אלילים של הצו, הוא בהזריזות להקריב את הקרבן ובפרט שלא לדאוג על החסרון כיס, והעלאת העולה לשמים הוא בחי' העלאת האלפין.

ובהבנת הענין נראה עוד, שכל העולם נברא על ידי התורה, וכולם בחכמה עשית, ונפילת האלפין מחשיך מאד את הבריאה ומטרתה [וזה בחי' תולעת אותיות תועלת], וההשגחה נעלמה כמש"כ רבינו כאן. ובנין בית של הכנסת אורחים תלמידי חכמים אמתיים כמו בנין עולם קטן בתכלית, וזה מה שרבינו גילה העצה להיות כתולע, שהוא בחי' חסד ואמת, כי אלו הם בחי' חידוש העולם כמבואר בלקמ"ת תורה ח'. וזה הדרך לזרוק את הקליפה ולהעלות את הטוב הגנוז בגוה. ותכלית התיקון הזה הוא השיר פשוט כפול משולש מרובע [שהוא שיר של אמונה וחסד – לקמ”ת ח – וכבר ידוע שהשיר הוא 'נ נח נחמ נחמן מאומן' שעם האותיות בגמטריא אבגית”ץ ובגמטריא תול”ע]. וזה המשך הפסוקים בפרשת התמיד, 'את הכבש אחד … ועשירית האיפה סלת למנחה בלולה בשמן כתית רביעת ההין' – שכולו מורה בענין העשרה מיני נגינה, לעשות מד' -רביעת – ה' -ההין, ועל ידי זה מעלין את המלכות, ביתא תתאה עם ביתא עלאה, כמפורש באריכות בתורה מט:ז (וע' לק”מ תורה צז שכל אחד מישראל צריך לזרז את עצמו לעשות מד' ה' לחדש את העולם בי' מאמרות, שיהיה לתפילתו שררה ומלכות ע”ש. וזה בחי' שרה כמו שכתבתי באריכות לקמן בס”ד).

והנה רמז חזק להנ"ל לענין בריאת העולם מצאתי בפסוק (תהלים קמה) עשה שמים וארץ את הים ואת כל אשר בם השמר אמת לעולם, ובכוונות איתא שהר"ת של השמר אמת לעולם – לא"ה. והנה ידוע אמת זה בחי' יעקב, ולאה היא עלמא דאתכסיא בחי' עולם מלשון נעלם, ואותיות האמצעים של אמ'תלעו'לם אותיות תול"ע, והאותיות מבחוץ אמל"ם בגמטריא אל"ף, והס"ת של השומר אמת לעולם – הרמ"ת, שצריכים להרים את האלפין ע"י בחי' תולע (והוא ממש פלאי תודה לאל יתברך!). ואז המזמור ממשיך: עשה משפט לעשוקים, נתן לחם לרעבים, ה' מתיר אסורים וכו', שע"י נתן לחם לרעבים, בחי' הכנסת אורחים ע"י מתיר אסורים, היינו האלפין נפולין ועושה משפט להם שהם עשוקים, ועוד בכלליות, שכל אלו הדברים הנזכרים בפסוקים, הם בחי' והלכת בדרכיו בהנהגת העולם, ועל ידי שמקיימים אותם מגלים את התכלית והמטרה של העולם, ועי"ז יש תיקון ללאה. וכן יש לראות בפסוק הקודם לכל אלו: אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלקיו, שהוא בחי' אמונה הנדרשת להשיג בחי' האמנים עלי תולע.

וא"ש לשון הברכה ראשונה של ברכת המזון, הוא נותן – בגמטריא אבגית"ץ כמובא- לחם לכל בשר (עם האותיות והכולל ג"כ בגמטריא תולע, כי בשר מצינו תואר לשבח, בבחי' לב בשר, ומצינו כינוי לחיצוניות הגוף, וזה כשני הבחי' של תולע. זן ומפרנס עם האותיות והתיבות בגמטריא בשר), כי לעולם חסדו – בחי' הדרך ארץ שקדמה לתורה, בחינת הכנסת אורחים כפשוטו. ובטובו הגדול, אין טוב אלא תורה (גם הצדיק נקרא טוב, וזה בחי' הכנסת אורחים ת"ח אמתיים), תמיד לא חסר לנו, יש את התיקון של תמי"ד.

כח:ג 'למי שיח, הינו על ידי שיח, על ידי חכם שד יהודאי, על ידו מדנים על ידו בא התנגדות'.

יש לראות רמז לזה בתהלים (י:י) ידכה יש"ח (שי"ח) ונפל בעצומיו (בחי' האלוף, אלפין הנפולין) חל כאים, בחי' אנשי חיל מתלעים. (י:יא) אמר בלבו שכח אל וכו' – זה המבואר באות א' שעל ידי הלאה מתורתן של השי"ח בני אדם נופלים בכפירות גדולות וחושבים ח"ו לא יראה ולא יבין אלקים במעשה בני אדם. (י:יב) קומה ה' – אולי י"ל שזה בחי' ואמר שם וקם בין שמיא לארעא, 'א-ל נשא ידך', ידך בחי' היוד שעושה פלא וזורק את הקליפה, גם ידי השם אלו הצדיקים. 'אל תשכח ענוים' – בחי' תולע.

שי"ח – בלקוטי תורה ריש פרשת נח ז"ל ענין נח שהוא יסוד, לכן יש לו ג' בנים וכו', ג' פעמים ב"ן, והוא נגד ג' קוין נה"י, שכולם נכללים בו, וג' קוין הם ג' ווי"ן, גימטרי' ח"י, לכן היסוד נקרא איש חי. וכשמתחברין יחד נעשין ש', לכן ר"ת שם חם יפת שי"ח, כי ג' ווי"ן נעשין ח"י, ונעשה מהם אות ש', ע"כ.

שי"ח – בע"ב שמות, שמות ל"ב ול"ג: וש"ר יח"ו, אותיות רוו שיח. רוו, ענין שיכרות, למי מדנים וכו' למאחרים על היין.

כח:ג 'בני לן ביתא', יש לראות בלשון רבינו שבנין הבתים, מצד הקדושה וגם מצד התלמידי שי"ח הוה על ידי החכמים שמהם מקבלים תורתן, ועי"ז בנין הבית, וכמו שכתוב (משלי כד:ג) בחכמה יבנה בית. על 'בני ביתא באוירא דעלמא' כז"ל כי אלו בני אדם הרוצים לערך עבודתם על ידי התורה ששומעים מתלמידי חכמים שדין יהודאין ובאמת אין להם על מה שיסמכו והוי כאלו רוצים לבנות בית באוירא וכו' ע"כ, ומבואר שהבית שהם בונים הוא על ידי התורה שמקבלים. ולהבדיל מצד הקדושה כז"ל מי איכא דמצי למבני ביתא בין שמיא לארעא – הינו מי שבונה ביתו על ידי ת"ח האמתיים, כי יש להם על מה שיסמכו, כי ת"ח אמתיים הם יסוד כל דבר, ומי שביתו בית ועד לחכמים וכו', ע"כ, ומבואר כנ"ל. ובזה מובן לשון רבינו ז"ל ואמר שם וקם בין שמיא לארעא, הינו התלמיד חכם האמתי הוא בין שמיא לארעא, ע"כ. מדויק שלא מדברים על זה שמארח את התלמיד חכם בביתו, אלא על הת"ח בעצמו, כי הוא יסוד בחי' הבית שבין שמיא לארעא.

כח:ג 'בני לן ביתא באוירא דעלמא': הנה אחר שאמר שם וקם בין שמיא לארעא, הם אמרו מי איכא דמציא לאסוקי התם, דהינו שהם רצו לבנות באוירא שלהם, יעו' בעץ חיים (שער מט פרק ג) 'ומהבל טוב ורע זכר יוצאין השדים התלויין באוירא וכו'', ומבואר שם שיש כמה וכמה בחינות ומדרגות של אוירא, ואכן ההוא בנה באוירא של קדושה, והם תמהו איך יכולים להגיע שם, ואכן התלמיד צריך לזכות לזה שלבו יפרח באויר כמו שגילה רבינו בסוף לקמ”ת (תורה צא ד”ה כי). וזה המעלה של האמת, שאף על פי שהוא באוירא בין שמיא וארעא, יש לו על מה לסמוך וקושטא קאי, ורק התלמיד צריך לפרוח שמה. וכבר הארכנו לעיל בס"ד שבלימוד תורה נעשים שותפין במעשה בראשית ובזה פועלים התיקון של הכנסת אורחים, ואכן מעשה בראשית גופא הוא בחי' תולה ארץ על בלימה, וכדתניא רבי יוסי אוי להם לברית רואים ואינם יודעים מה הם רואים, עומדים ואינם יודעים על מה הם עומדים וכו'.

ובזה יש אולי לפרש לשון רבינו שכז"ל כמו (חגיגה טו:) רבי מאיר רמון מצא תוכו אכל כמו שכתוב (משלי כג) בני תנה לבך לי, וכתיב (שם כב) שמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי, ע"כ. והרי רבינו הוסיף את הפסוק בני תנה לבך לי מה שלא נמצא בגמרא. כי בין כך ובין כך צריכים בחי' לי, שהתלמיד יתן לב, והלב פורח באויר וכו' ע"ש. אכן מה שמבואר שם שהתלמיד מקבל בח' למד שהוא בחי' המגדל הפרח באויר, ולשון תלמיד הלמד מהרב, ונמצא שהרב והתלמיד הם בחינת חכמה עלאה וחכמה תתאה בחי' למד יוד, כאן בא זה ללמד ונמצא למוד, דהינו התלמיד מעלה עוד למעלה מזה ששומע התורה הנפולה ממנו, והוא בחי' היוד חכמה עלאה, כי האלפין הנפולין הם בחי' יוד כמש"כ רבינו (בחי' אודה שמך כי עשית פלא), ולכן התלמיד הזה יש לו הכח המבואר שם על הרבי האמיתי להעלות בחינת החכמה תתאה מכל הרעים ורשעים שבעולם.

כח:ג 'בני לן ביתא באוירא דעלמא' – ע' בכוונות האריז"ל על ברכת השחר, רוקע הארץ על המים. האר"ץ לאה, ע"ל המי"ם – ה' מים, חמשה פעמים מים מספרת דמות, ודמות זה הוא לאה, ע"כ. והרי דמת חסר, בגמטריא ד' אלפין שהם בכתר של לאה.

כח:ג – זין חית … מהם החרוף והבזיונות בבחינת (איוב לא:לד) ובוז משפחות יחתני, בחינת חית, ע"כ. ובאיוב פרש"י שאותן משפחות מהכשדים, וכשדים זה בבל, כי השדין יהודאין על ידי תלמוד בבלי [ועיין בספר עמק המלך א:לה ז"ל דע שאות ח' נעשה משתי נקודות, שהם בשיעור נקודה אחת, מפני שהם האומות, ומאלו הב' נקודות נעשה תרין זיינין וכו' ע"ש. וי"ל האומות שהזכיר הן הן המשפחות בפסוק]. וזה לעומת זה מצינו במפשחות של עם ישראל המכובדים, שהש"י מקיף שמם בי"ה שמו, (בראשית מו:ג, במדבר כו:ג) לבני יששכר משפחת תולע – התולעי. ובני יששכר יודעי בינה לעתים, בחי' קרבן התמיד במועדו. ותולע בן פואה שפט את ישראל כג שנים (2719-2742) אחר אבימלך בן גדעון (ראשי תיבות אב"ג...). (ועמש"כ שפואה אותיות והאף). וע' בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה א' שיששכר הוא נגד תאוות ממון שהוא משמר ראשונה של הלילה, בחי' חמור נעור, כי יששכר הוא חמור גרם ותרגם אונקלוס עתיר בנכסי. וזה הענין של הציווי של קרבן התמיד כמש"כ.

כח:ג 'ועל ידי זה יוד – הינו תתקן על ידי זה האלפין בחי' כי עשית פלא וכו' יוד בחינת וידו אבן – לשון השלכה הינו קלפתו זרק.' הרי שדוקא בחי' פלא זורק את הקליפה, וכן מצינו בכמה מקומות, למשל ברכת המינים לאבדם בשמונה עשרה מבואר בכוונות שהוא בכתר.

לקוטי הלכות, ברכת המזון ומים אחרונים הלכה ה:א. מוהרנ"ת מסביר איך שהתיקונים תורה כח נעשים על ידי תלמיד חכם הנודד. ובזה אתי שפיר שהד' אלפין הם בחי' הת"ם, מקומות אחרות. וב"ה הרבה מהחידושים שאני כותב כאן היה בנידודי הננח מטבריה להילולא של רחל אמנו, ועל הדרך הגענו גם למערת אליהו ששם בנו את הרצפה באויר. ושוב בנסיעה על הילולא של סבא ישראל תשע”ה.

בלקוטי הלכות, הלכות ברכת המזון ומים אחרונים הלכה ה:ב כז"ל וזה שאמרו רז"ל ארבעה פתחו באף וכו' ועל כן הם ד כנגד ד אלפין הנ"ל, כי הם פגמו באלפין הנ"ל ונעשה אצלם מאלף אף שהוא בחינת אף תקפא דדינא, ע"ש. ויש להוסיף שמצינו שאות למד הוא בחי' מגדל הפורח באויר [ע' לקוטי מוהר”ן תנינא תורה צא ז”ל ומה שהתלמיד מקבל ממנו שזה בחינת חכמה תתאה הוא בחינת למד שהוא בחי' מגדל הפורח באויר, כי הלב פורח באויר ושומע מה שהרב אומר ועל ידי זה מבין האדם השומע ע”ש. וי”ל שתולע, חסר הל' של הלב, לשון תועה בחי' ויהי כאשר התעו אתי (וירא כ:יג) שתרגם אונקלוס טעו], וע' בסנהדרין (דף קו:) א"ר ארבע מאה בעיי' בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר, ופרש"י ז"ל מתג עליונה שלמעלה מן הלמ"ד מפני מה כפופה למטה לשון מ"ר מפי השמועה, ל"א וכו' לעשות כישוף להעמיד מגדל באויר, ע"כ. וע' בזוהר הקדוש (משפטים קב.) ששלמה המלך ברר אותם ד' מאות הלכות, שזה המבואר כאן בתורה כח ובלקוטי הלכות ששלמה המלך זכה להם בקדושה.

[והנה כאשר אברהם ושרה עסקו בהכנסת אורחים עם הג' מלאכים, בחי' תלמידי חכמים אמיתיים, והם ממש בבחי' הקרבן תמיד, כי המלאכים לא היו צריכים את המאכל הזה, וכמו שאמרו חז”ל לענין הקרבן תמיד שאין לפני השם יתברך אכילה ושתיה אלא כאילו מארחים את השכינה הקדושה בבית המקדש, ושרה היתה באהל, בחי' לא"ה (לאה בא”ת ב”ש כתצ בגמטריא שיר, כי לאה שורש של השיר כמו שגילה רבינו בתורה רכו), שרה אמנו, ששרה לשון שיר (תורה מט), צחקה בקרבה, בחי' רדה בקרב איביך שנעשה על ידי התפלה של הבעל כח עד שזוכין להשיר פשוט כפול משולש מרובע (לקמ"ת ח:ג), פתחה ואמרה (וירא יח:יג) האף אמנם אלד וכו', שעברה על הד' אלפין להא' אלפין [והנה ראיה לדברינו שהאף היה לשון מרפא, הוא מה שמצינו מיד אחר כך שאברהם אבינו בתפלותיו להשם יתברך לרחם על סדום, השתמש פעמים במלת 'האף', ודו”ק. ועוד יש להעיר שאחד השופטים של בני ישראל היה תולע בן פואה, פואה זה אותיות והאף], וזה אמנם אלד, אותיות אמן א'למד (וע' בכוונות לתיקון חצות שהשם אל”ד בגמטריא לאה), וה' בחי' ד' עם י' (חכמה עילאה – תורה צא תנינא הנ”ל), בחי' השיר פשוט כפול משולש מרובע כמבואר בתורה מט. שרה אמרה (שם פסוק יב) אחרי בלתי (שזה ענין של חרופין כמו שכ' רש”י עה"פ אסף ה' את חרפתי, בראשית ל:כג) היתה לי עדנה ואדני זקן. הי-תהלי, תהלי בגמטריא ד' אלפין, והי, כנ”ל. עדנה לשון וסת כמו שפרש”י, שהוא לשון תמיד (ע' רש”י ריש פ' תצוה. וזה ג”כ בחי' תולע), ואדני זקן, והש”י שנה לשונה מפני השלום (רש”י שם פסוק יג), כי זה התיקון להאלפין נפולין, להעלות רק הטוב הגנוז בדבריה, ולכן הפסוק ממשיך (פסוק יד) היפלא מה' דבר, כמו שכ' רבינו ז”ל פלא דא אלף וזה יוד צורת אלף. וזה יוד, לשון אודה. יוד בחי' וידו אבן – לשון השלכה, הינו קליפתו זרק. ע”ש שזה תיקון האלפין. וזה 'ה-יפלא' שמפליא עם ה' הנ"ל (היפלא מ'השם ד'בר למועד, ר”ת למד. גם 'למה זה צחקה' למה בגמטריא למד עם הכולל). וזה 'למועד אשוב אילך כעת חיה' הרי כאן שלושה פעמים חזרה: למועד, אשוב, כעת. שזה בחי' השיר פכמ"מ שחוזרת על עצמה ג' פעמים. וזה 'כעת' בגמטריא ע"ה נ נח נחמ נחמן מאומן (וע' בספר אדיר במרום עמ' רנח-רנט בסוד ואל הבקר רץ אברהם, שהכל בנוי משם אהי”ה, ומסיים שם שכל זה נמשך מן העת רצון, והוא כי ע”ת הוא ת”ע ע”ש, והנה ע”ת עם אהי”ה שהוא השורש, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן).ובודאי מה ששרה אמנו התעבר עם יצחק וארחו בכריסה ז' חדשים הוא בבחי' הכנסת אורח ת"ח אמיתי. וזה מה שאמר הש"י 'למועד' בחי' קרבן תמיד שכתוב בו 'במועדו', ושרה נפקדה בראש השנה עם יצחק, שהוא בחי' ראש השנה, בחי' תמיד, תמיד עיני ה”א בה מראשית השנה ועד אחרית שנה (לקמ”ת ח:י). אמנם (פסוק טו) ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה, ואילו התיקון של האלפין הוא מבחי' חסד. כי שרה באמת לא טעה בהאלפין הנפולין כמו שביארנו, כי שרה אחזה בה' אלפין, בחי' השיר פשוט כפול משולש מרובע, ואף על פי ששיר זה מכונה שיר של חסד, יש בה גם את הכח של יראה כמבואר בלקוטי מוהר”ן תנינא תורה ח' כי הוא קול המוכיח שעושה תפילה בדין. כי שרה עשה דין ותפלה עם הש”י כאשר הכניסה את הגר, שהיא בת פרעה להיות צרה בביתה (כמבואר ברש”י פ' ויצא ל:ג-ו – ואבנה גם אנכי ממנה כשרה, דנני אלקים וכו' נפתולי וכו' נתעקשתי והפצרתי וכו' כמה בקשות וכו'). וזה בחי' הה' הנ"ל, כי יוסף הצדיק ג"כ עסק בתיקון של מצרים דייקא בה' כמש"כ הא לכם זרע (בראשית מו:כג), ואברהם ושרה לא הולידו עד שהגיעו לה"א הזאת (לק"מ נג), וה"א הזאת הוא שלמות הדיבור של שלום (לק"מ תורה נז).

ולפי זה יש לפרש ותכחש שרה, היינו שההתנהגות עם שרה היה מכחיש אותה, לשון חולשה, כי רק דרך השיר פכמ”מ המוכיח נותן כח, וכאן היתה הטענה שצריכים לשנות ולתקן דבריה כאילו שרה לא צחקה, כאילו לא זכתה לדרך של השיר פכמ”מ (ומה שפירשנו למעלה שהאף זה בחי' השיר פכמ”מ, זה היה ג”כ טענינן דיבורה לטובה, א”נ צריכים לפרש שם סתם שהאף אינו דומה לאף, אלא בחי' החמשה יתרים מהד' אלפין כדלקמן), וטעה כטעות של שלמה, וזה האף, ה' אף, כי על שלמה כתיב ויהי שירו חמשה ואלף, חמש יותר מהד' אלפין, שרצה לתקן גם עם בת פרעה (בחי' ערף, בחי' אחוריים), ושוב השם יתברך הצדיק את שרה, ויאמר לא – כי יש את הל' ואת הא', כי צחקת, זכית לבחי' השיר פכמ"מ. ויש לי בס"ד כמה דרכים לפרש את זה, כי יש עוד כמה דקדוקים חזקים, א'מה שהש"י אמר למה זה צחקה שרה, שתיבת זה לכאו' מיותרת לגמרי, וי"ל שמרמז על הזין והא של האלפין נפולין. וב' מה שהש"י לא הוכיח את שרה, רק העיר לאברהם, ולא כתוב בתורה בכלל שהוכיחו את שרה, ושפיר י"ל שבאמת הש"י האיר לאברהם על מעלת שרה אמנו, ושרה כיחשה שצחקה לאלף – ל"א, ל-א' צחקתי, היינו רק להרים את האלפין, ויאמר לא כי צחקת, כי בחי' כתר וי' מיני נגינה, וגם כ"י בחינת שמן המשחה, ואכמ"ל יותר].

וזה בחי' הד' הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא, כנגד הד' אלפין --- ועליהם גופא הגמרא אומרת (חגיגה טו:) שטינא היה בלבם, כלשון רבינו כאן. וגם הג' מלכים יש בהם בחי' ד', כי אמר רב יהודה אמר רב בקשו עוד למנות אחד (פרש"י שלמה), הרי שיש בחי' ששלמה המלך גם כן נכנס לטעות בהאלפין, וכמבואר כאן בלקוטי הלכות אות ז'.

בלקוטי הלכות, הלכות ברכת המזון ומים אחרונים הלכה ה:ו בסוף כז"ל וזהו 'ותשבתו הרמתה כי שם ביתו', בכל מקום שבא שם ביתו, כי בכל מקום שבא הכניס את התורות הנפולות הנזכרות לעיל מבחינת אוירא דעלמא לבחינת בית. ועל כן בכל מקום שבא שם ביתו וכנ"ל, ע"כ. ויש להוסיף שהרמתה לשון להרים מתה – אותיות הת"ם בחי' הד' אלפין, וא"ש בס"ד.

בלקוטי הלכות שם, מוהרנ"ת מפרש שעל ידי שהאדם נותן מנוחה להתלמיד חכם הנודד, בזה עוזר להתלמיד חכם כי עכשיו יכול לעסוק בבנין התורה ולהרים האלפין. וסיים עם ענין של הנסיעות של שמואל, ע"ש. הנה לכאו' מוהרנ"ת מראה בענין של ששמואל שעיקר התיקון של האלפין אינו מההכנסת אורחים אלא מהנייחא של התלמיד חכם כאשר הוא מטולטל בדרך ושובת בבית, כי שמואל הנביא היה מקפיד לא להנאות מאף אחד, והיה עושה לעצמו בית. והגמרא (ברכות י:) מבחנת בין שיטתו של שמואל הנביא שלא רצה להנות כלום מבני אדם לאלישע הנביא, שהרוצה להנות יהנה כמוהו, וכל התורה כאן בנוי על הדרך של אלישע הנביא, וקשה מאד לפרש שהדרך של שמואל הנביא הוא זה היסוד דברי רבינו כאן בתורה כח, שרבינו כותב בפירוש שהעיקר תלוי בהחסד, אלא שכדי לבוא לחסד צריכים להכניס ת"ח צדיקים. וכיון שמסורה בידינו שהלקוטי הלכות הוא פירוש בסיסי ללקוטי מוהר"ן נראה מוכרח מזה כמו שכתבנו בס"ד בריש התורה שקיים דברי התורה הזו יכולים בהאדם מיניה וביה, שגופו ישרת את נפשו, ע”ש מש”כ בס”ד וע' בלקוטי מוהר”ן תורה כב:ה.

ובהבנת התורה כאן בפשטות נראה, כי תורתן של השדין יהודאין היא בלי תועלת ותלאה את אלהים ואנשים, והתיקון לזה להחזיק את התורה בחסד, שתורה תחילתה וסופה גמילות חסדים (סוטה יד.). היינו שכל מהותה ותכליתה חסד. ורבינו מגלה שאיך מחזיקים את התורה שתראה מציאותה של חסד. ועמש"כ כח:ג.

תורה כח – מרומז היטב במשלי ריש פרק יד

פסוק א: חכמות נשים בנתה ביתה – לבנות לאה בחי' נשים ע"י שמביאים חכמים לבית.

פסוק ב: הולך בישרו ירא ה' ונלוז דרכיו בוזהו – בחי' החרופין.

פסוק ג: בפי אויל חטר גאוה – הפך תולע דקדשה.

פסוק ד: באין אלפים אבוס בר – אלו האלפין. ופ' רש"י כלומר במקום שאין ת"ח...

ורב תבואות בכח שור – שור בגמטריא תול"ע ואבגית"ץ.

פסוק ה: עד אמנים לא יכזב – בחי' אמנים עלי תולע.

פסוק יא: בית רשעים ישמד ואהל ישרים יפריח, בחי' בית באויר של קדשה ולהשמיד הבית באוירא של הבל הקליפה.

תורה כח-כט

סמיכות תורה כט לתורה כח, כי תורה כח מדבר על תיקון של התולע, ותורה כט גם כן (סוף אות ה') – אם יאדימו כתולע כצמר יהיו. גם בחי' כבש, ולמכסה עתיק. ועוד רמזים ואכמ"ל.

תורה כט

ע' מש"כ בתורה ו:ג.

בספר פרפראות לחכמה כז"ל זה המאמר נאמר בקיץ שנת תקס"ו בחג השבועות שחל אז ביום ו' ז', ובאותו העת לבש פעם ראשונה בגדים לבנים, ואזי נכלל בהמאמר הזה בגדים לבנים כמבואר באות ג', גם איש אחד הביא בתו הבתולה שהיה לה חולי נופל רחמנא ליצלן, וגם הביא יין וכל זה נכלל שם באות ז' ח' וכו' וכו', ועוד כמה דברים נפלאים שראינו בעינינו שנכללו בהתורה הזאת, מלבד הנסתרות כי עצם כוונתו בכלל ופרט אי אפשר להשיג גם אמר שהתורה הזאת עומדת על ענין הצרפת, כי מדבר שם מכסף וממון דהיינו מענין תיקון הכללי של המשא ומתן, וכן מדבר שם מענין תיקון הדיבור שהוא על ידי שבח הצדיקים, ומבגדים לבנים היינו מתקון הכללי שהוא תקון הברית שזה עיקר בחינת צדיק כידוע, וזה כסף נבחר לשון צדיק סופי תיבות פרנק (כל זה הועתק מספר חיי מוהר"ן, אכן הוא הוסיף שזה חל ביום ו' ז'): ע"כ מהספר הנ"ל.

והנה פרנק זה בעצמו רמז על רבינו הקדוש, כי ק' זה ב"ן, כי ב' פעמים נ' = ק. אז פרנ"ק זה ר'בינו ב"ן פייגא.

גם האותיות האמצעיות של כסף נבחר לשון צדיק, סבחשודי - והק' האחרון, הם בגמטריא (ע"ה) נ נח נחמ נחמן מאומן. גם "לשון צדי" ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

הרי הראית עוד רמז שעיקר תיקון הברית זה ע"י השבח שמשבחין את הש"י וצדיקו רבינו נחמן בן פייגא - בשמו המיוחד והמסוגל - נ נח נחמ נחמן מאומן!

תורה כט:א 'ועקר מה שנתקבל הדבור הוא מחמת הטוב שיש בו' – ע' תורה א' שע"י חן הדבור נתקבל ע"ש. וע' בזוהר הקדוש פ' בראשית (לו.) נאלמתי דומיה וגו' מאי טעמא בגין דהחשיתי מטוב דלא אזיל קול בהדה ע"כ, היינו שהדבור היא המלכות וטוב ז"א.

ונראה לעניות דעתי שענין 'דבור שאינו נשמע' הוא כנ"ל, כי הלוא רואים שרוב העולם מדברים תמיד בלי דעת ושומעים דבריהם, אלא ענין שמיעה הוא ענין תשמיש וזיווג כידוע (רש"י בראשית ד:כג), דהינו שהדיבור, שהוא בחי' האותיות, הנפש, והמלכות, מקבלת את הקול, שהוא נמשך מהדעת, והכיסופין טובים, והרוח. וע' בתורה יט, שכאשר הדיבור אינו בשלמות לשון הקודש אז שולט עליה הנחש, שהוא הרע הכולל, רוח סערה, רוח שטות. ומטיל בה זהמא, שזה בחי' דם נדה המבואר כאן.

וע"ש בתורה יט ששלמות הדיבור תלוי ביראת שמים, ואילו כאן רבינו גילה ששלימות הדיבור תלוי בדעת. וי"ל על פי המבואר בתורה טו, ששורש היראה הוא בדעת, וכן מביא שם את הגמרא (ברכות ו) שמי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים. וגם בתורה יט רבינו מבאר איך שצריכים לדעת את הטוב שבתרגום להעלותו ולבררו מהרע, וענין היראת שמים הוא תלוי באודניא, בשמיעת הדיבור. וע"ש ששמיעת הדיבור הוא על ידי הצדיק שעשה את הדיבור. וזה כמו שנתבאר לעיל, שענין השמיעה הוא חיבור הקול והדיבור.

ולכן מצינו בכמה מקומות שהקורא צריך להשמיע לאזנו, כמו בקריאת שמו – ברכות ב:ג. וז”ל רבינו בתורה נ: מיין מתיקין זה בחינת מיין דדכין, זרע קדש, שמירת הברית... אזי דבוריו מתוקים וטובים, וכשיוצאים מפיו ומשמיע לאזניו, כמו שאמרו (ברכות טו) השמע לאזנך וכו', אזי נכנסים מתיקות המיין לתוך עצמותיו, בבחינת (משלי טו:ל) ושמועה טובה תדשן עצם (ואגב, אותיות היסוד של מאור עינים ישמח ל'ב ושמוע'ה טוב'ה תדש'ן עצ'ם, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן ע”הג, וכן באמת מצינו התרגום יונתן בן עוזיאל עה”פ בישעיה (סב, הפטרה לפרשת נצבים) עברו עברו בשערים פנו דרך העם סלו סלו המסלה וכו' שתירגם ז”ל בשרו בשורן טבן ונחמן לצדיקיא וכו' ע”ש, הרי שאין לך שמועה טובה מנחמן). וכשעצמות מרגישין מתיקות הדבורים, זה בחינת: כל עצמותי תאמרנה, ואז אריה נחת ואכל קרבנו ע”ש. הרי מבואר עוד שכל עצמותי תאמרנה הוא דייקא על ידי השמיעה, כנלע"ד.

תורה כט:א 'על ידי שלוקחין הדבור מהדעת' – ע' משלי טז:א לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון. וידוע שהלב הוא הדעת. ולפי המבואר כאן י"ל לאדם, הכוונה להצדיק, שעל ידי שמשבחים ומתקשרים להצדיק זוכים למערכי לב.

תורה כט – י"ל בכמה אופנים מש"כ (משלי טו:כב-) הפר מחשבות באין סוד וברב יועצים תקום, זה בחינת הקמת הברית על ידי הצדיק, שבלי זה אין סוד, כי הולך רכיל מגלה סוד. (פסוק כג) שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב. דבר בעתו מה טוב, מראה לכל התורה כאן, שהדיבור צריך להיות עם טוב, ועי"ז לא שולט העת רע של השפחה בישא.

תורה כט:ב 'ולהקים ולרומם את הדעת הוא על ידי שבח הצדיקים' הינו שלא מספיק להמשיך טוב מהדעת לתוך הדיבור אלא צריכים להקים ולרומם את הדעת ממוחין דקטנות עד כדי כך שהדיבור בעצמו ימשך מהדעת (וכן משמע מהפרפראות לחכמה כאן). ובזה יש לראות שיש ג' בחינות של דיבורים. יש דיבור של דם נדה, של דמים סתם וזה בחי' מוחין דקטנות, ויש דיבור של דם נעכר ונעשה חלב – וזה בגדלות המוחין ובחיבור גמור של קב"ה ושכינתיה.

ולפי זה נתברר ומחוור כמה דברים בתורה זו.

באות א' רבינו מגלה שדיבור בלא דעת אינה נשמעת, אבל לא משמע שיש פגם בזה. אכן בהמשך התורה רבינו מבאר הענין של הולך רכיל מגלה סתם, שדברי תורה הם אסורים להגיד סתם באופן שאינם נשמעים. ונראה לע"ד כי כיון שהדיבור גופא הוא תורה, אז צריך לבוא מהדעת, ומי שרק ממשיך דעת וטוב, בחי' סוד, לתוך דיבור בעלמא, שאינו משורש קדוש, הרי מפיל הסוד בגלותא, וכמוצא זרע לבטלה ח"ו. ולכן דברי תורה מותרין רק בבחי' ביומי דרשב"י.

וכמו שדברי תורה חייבין להיות נמשכין מהרמת המוחין בדעת, הגמרא לומדת שכמו כן האי מאן דבעי וכו', שמי שכבר פגם, ואינו רק בבחי' מוחין דקטנות, אלא בבחי' דם נדה, כדי שהוא יזכה לדיבור הנשמעת הוא צריך לתיקון הכללי, להרמת המוחין. כי בשבילו כמו בדברי תורה לא מספיק להמשיך טוב לתוך הדיבור, אלא צריכים לדאוג שהדיבור בעצמו תהיה מתוקן. מה שאין כן מי שלא פגם וצריך איזה דיבור בעלמא, מותר לו לדבר ואין בזה שום פגם, רק לא תהיה בחי' דיבור הנשמעת, כן נלע"ד. אכן כל מי שהוא ת"ח יותר, צריך להקפיד יותר על דיבורו – בגדיו, כי דיבורו תהיה יותר בבחינת דברי תורה, כי אפילו שיחתן של ת"ח צריך לימוד כידוע, עד כדי כך שיבוא לבחינת שיצטרך לבכל עת יהיו בגדיך לבנים, שידבר רק במוחין דגדלות, ואם לאו מתחייב בנפשו כעובר על דם נדה, אף על פי שבגדיו אינם ממש פגומים בבחי' דם נדה, אלא בבחי' דמים בעלמא בבחי' מוחין דקטנות, אבל לעומת התורה שהוא מוציא וממשיך לתוך הדיבור, אותם דמים ודיבור אינן אלא פגומים כנ"ל.

ועוד נתברר, דהנה יש לעיין למה בענין תיקון הכללי של הדיבור צריכים קודם כל לדבר בשבח הצדיק ורק אח"כ יכולים לדבר, ואילו לענין התיקון הכללי של משא ומתן מספיק מחשבה וכוונה ובשעת מעשה בלי שום הקדמה (ואפילו בהדיבורים של המשא ומתן מספיק כנ”ל). ולפי משנ"ל מבואר הדבר, שכדי להוציא דיבור הנשמעת צריכים קודם לתקן כלליות הגידין, שיהיה נעכר הדם ונעשה חלב, ולכן צריכים קודם לדבר בשבח הצדיק, ורק אח”כ ימשך מהדעת דיבורים הנשמעים ביחוד הקול והדיבור כנ”ל. אכן במשא ומתן בעלמא אין המטרה לזכות לדיבור הנשמעת באופן כנ”ל, רק שהדיבור לא תהיה פגומה בדמים של גניבה, ותהיה דיבור באמונה מכוונת אל התכלית ליתן צדקה, ולכן מספיק להמשיך לתוך הדיבורים, והמעשה של המשא ומתן, את הדעת וטוב הכוונה. כי משא ומתן בכלל אינו מעשה של קדושה כמו דיבור הנשמעת ביחוד קודשא בריך הוא ושכינתי', רק טהרתה מדמים וכוונתה ומטרתה הם קדושים, וכן הצדקה שנותן בסוף, ועליהם יתיחד שמו יתברך.

תורה כט:ד תיקון הברית שהוא כלליות הגידין.

דבר זה מבואר יפה בריש ספר אדיר במרום (עמ' ו) ז"ל נמצא ששני תרי"ג הם. התרי"ג הא' הוא מה שעשה הקב"ה, והוא בחינת מלכות בפני עצמה, והוא הגוף הניתן לאדם. ויש תרי"ג אחר שהוא מה שעושה האדם והוא בחינת מלכות בסוד מצוה, וזהו התרי"ג מצות. אך האמת הוא שהכל נכלל בתרי"ג, אלא שבאחד מן המאורות האלו נכללים התרי"ג השניים, והוא עטרת הברית שהיא לבדה מקבלת לכל התרי"ג, עכ"ל, ע"ש.

תורה כט:ד 'שד"י על שם ששדי ויורה כחץ לבנונית ותקונין לכל פרט ופרט' – ע' בכוונות לברכת איבוד המינים, שהר"ת של 'שובר איובים ומכניע זדים' בגמטריא שד"י.

כט:ד ולתקן כל העבירות בפרטיות הם רבים מאוד, וכבד על האדם, וא"א לתקן אותם, כי יש דיקדוקים ופרטים רבים בכל לאו ולאו, בכן צריך לתקן כלליות הגידים, שהוא בחי' (דברים ד) ויגד לכם את בריתו, ואז ע"י תיקון הברית שהוא כלליות הגידין, נתתקן ממילא כל הלאווין שעבר, ונמשך להם לבנונית וכו' ויורה כחץ לבנונית ותיקונין לכל פרט ופרט כפי צורכו, ואפי' למקומות הצרים והדקים, כי יש מקומות צרים ודקים שא"א לבא לשם שום תיקון כ"א ע"י תיקון הכלל וכו' ע"ש.

עיין מש"כ בשיחות הר"ן רלה, שזה הדרך והאופן לבוא גם לדקדק, אבל אי אפשר להיפוך – להתחיל עם דקדוקים כדי לבוא לידיע או השגה וכדומה.

כט:ד תינוק יונק משדי אמו (ברכות ג), תינוק היינו המוחין דקטנות שהוא יונק ונגדל מקטנותו, ע"י תיקון הכללי שהוא שדי ויורה כחץ, וזה אמו דא כנסיה כמ"ש (משלי כג) אל תבוז כי זקנה אמך) פי' רש"י כנסייתך, ששם נתכנסין ונכללים כל התיקונים, ע"כ.

עיין ברזין גניזין, מערכה ו' עה"פ ויזכר אלקים את רחל, דרוש א', איך שאימא מסירה את הערלה, ועל ידי זה הטיפה יכולה לצאת לנוקבא. (ושם מבאר שמשיח בן יוסף בחי' יסוד, מסטרא דדינא).

וע"ע בדרוש ב' שכז"ל וישמע אליה אלקים, דהא כד אהבה אשתכחת ושכינתא סלקת, כדין כולהו בירורין דברירת כל זמנא דגלותא מכתנשין בגווה. בגין כן וישמע אליה אלקים, כמד"א (שמואל א:טו:ד) וישמע שאול וכו' (-שתרגם יונתן, וכנש, כלום אספם שיהיו נשמעים אליו. וגם מצינו ששמע לשון ביאה).

כט:ט 'וזה שתרגום יונתן (על פסוק ובגד בוגדים בגדו הנ"ל ובסנהדרין צד): בזוזי ובזוזי דבזוזי, הינו בחי' תאות ממון.'

ואין מקרא יוצא מידי פשוטו שהוא לשון בזיון, שהוא ג"כ פגם בדמים כידוע. וכן תראה בספר משלי בפסוק לפני 'הולך רכיל מגלה סוד' (משלי יא: פסוק יג), כתוב (פסוק יב) בז לרעהו חסר לב ואיש תבונות יחריש. וע"ש בפסוקים הקודמים שיש בהם הרבה רמזים למה שרבינו גילה כאן, ואכמ"ל.

כט:י 'כסף נבחר לשון צדיק' – ע' ברש"י שם (משלי י:כ) שכז"ל שיודע להוכיח עכ"ל. וידוע ענין הידיעה להוכיח מלקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח', שהוא ענין השיר פשוט כפול משולש מרובע, שהוא נ נח נחמ נחמן מאומן, שהוא תיקון הכללי.

כט:שייך לאות ח: ועל כן אשה שדמיה מרבים ואין לה וסת אף שיין מזיק לה כנ"ל בחינת יין כי יתאדם, שאחריתו דם, בחינת נכנס יין יצא סוד כנ"ל, עם כל זה רפואתה על ידי יין שהסתכל בו צדיק אמתי וכו' ע"כ.

עיין במסכת שבת רפואה לזבה, שהגמרא מציעה רפואה אחת, ואם זה לא עובד, מציעה עוד רפואה, וכן כמה וכמה רפואות זה אחר זה, ואז מציעה ז"ל ואי לא, ליפתח לה חביתא דחמרא לשמה ופרש"י כלומר יין הרבה תשתה תמיד עכ"ל. ומשמע שאדרבה בשלב הזה היין רפואה לה, כי דוחק לפרש שזה רמז ליין שהצדיק הסתכל בו, לפי מה שפרש"י, ואולי זה רפואה ומועלת לה רק לאחר שנסיתה בכל הרפואות הקודמות, אבל לכתחילה מזקת.

כט:שייך לאות ח: רפואתה על ידי יין שהסתכל בו צדיק אמתי, כי העינים הם בחינת שערות וכו' ע"ש.

רמז לזה מהפסוקים בברכת יעקב ליהודה (ויחי מט:יא-יב) אסרי לגפן (בחי' אשה) עירה ולשרקה בני אתנו כבס ביין לבשו ובדם ענבים סותה. חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב. והמעיין בתורה כאן יראה להוציא הרבה רמזים ואכמ"ל.

והנה הבאתי כמה פעמים מה שאמרו לי בשם הגר"א שסוד תיקון הברית בסוד כי הוא כסותה לבדה (שמות כב:כו – ופרש"י זו טלית), כסותה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן (וע' בספר חרדים דף עב – חק לישראל פ' שמות ליום ד' – שפירש: שארה – מעשה, כסותה – דיבור, עונתה - מחשבה). ולשון סותה פרש"י ז"ל לשון מין בגד הוא, ואין לו דמיון במקרא וכו' וצבעונין הוא לשון סותה, שהאשה לובשתן, ומסיתה בהן את הזכר ליתן עיניו בה. ואף רבותינו פירשו בגמרא לשון הסתת שכרות במסכת כתובות (קיא:), ועל היין, שמא תאמר אינו מרוה, תלמוד לומר סותה, עכ"ל. סותה זה בחי' וסת, ובגמטריא עת ע"ה, והוא בחי' פגם ודם נדה, ובחי' אל תרא יין כי יתאדם שאחריתו דם, כי היין בוגד (אות ח), שכל זה נרמז ברש"י הנ"ל. כי לית כבוד בלא כ"ף (תורה ו' – וע"ש באריכות בענין תיקון הברית) ועם הכ"ף, סותה נעשה כסותה שהוא בחי' תיקון הברית ותיקון הבגדים. ודו"ק בלשון רש"י שאין לו 'דמיון במקרא', ויש עוד הרבה רמזים ואכמ"ל.

והנה בענין לבוש הנשמה ארחיב קצת פה בעזה"י, ע"פ המבואר בשער הכוונות ענין סוכות דרוש ז', שלכל נפש אדם יש לו לבוש אחד הנקראת צלם (ולא זו הצל”ם של המוחין ע”ש), ועוד שני לבושים הנקראים צללים, והם מחות"ם – נה"י דאימא, צלם – מקס"א, וצל אחד מקמ"ג – בצ"ל אהי"ה, והוא מהזכר, וצל אחד מקנ"א כמנין בצל-אל, והוא מהנוקבא. ואלו השני צללים הם בחי' בבואה ובבואה דבבואה, וכמו דאי' בגמרא (במס' כתובות קכב. ובגיטין סו.) שבני אדם יש להם בבואה וגם בבואה דבבואה, אבל השדים בבואה אית להו בבואה דבבואה לית להו. וע"ש באריכות איך שאין דבר בעולם שנברא אלא על ידי זו"ן, אכן כאשר יוצא הזרע חוץ מהנוקבא – לבטלה, נוצרים משם שדין ורוחין וכו'. ונמצא שעיקר ההבדל בין האדם הנולד מאשה לשד שנולד מזרע לבטלה, הוא הצל השני מקנ"א הנ"ל. וזה הצל השני הוא ממש כח המהווה את גוף האדם, אותו גוף שחסר להשדין, ועל כן הסתלקותו ממש הוראת המיתה ר"ל, ע"ש כל זה ביותר ביאור.

הרי שעיקר הקמת האדם, ובשמירת הברית, הוא בחותם בבואה דדבואה. חותם בבואה דבבואה ע"ה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן!

והנה ע"ש בכוונות ענין סוכות דרוש ו', והוא דרוש ליל הושענא רבא. ובו נתבאר ענין הלילה הזה הנקרא ליל החותם, ומפרש שם הענין שבליל הושענא רבא יש מסירת הפתקים, או כפי לשון אחר שם אז נכתבים הפתקים, ומסירתם ביום. ומפרש שם את הענין להסתכל אחר חצות לילה לראות אם יש בבואה דבבואה, כי אם נסתלק זה מורה שנגזר עליו לתת רשות אל החיצונים לשלוט עליו ולהמיתו ע"ש. והיוצא מדבריו שהחותם של כתיבת ומסירת הפתק, הוא חותם בבואה דבבואה, שהוא בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן – שהוא החותם של הפתק הקדוש של רבינו!!!

כט:שייך לאות ח: רפואתה על ידי יין שהסתכל בו צדיק אמתי, כי העינים הם בחינת שערות וכו' ע"ש.

מצאתי בעזה"י בסוף ספר אדיר במרום ביאור ארוך שממש מתאים להתורה פה, כי הרמח"ל כותב שם ממש בענין "התיקון הכללי", וכותב שצריכים לתקן את הדיבור והצדק על ידי העינים.

ז"ל המלך הח' הוא המלך הדר, והוא התיקון הכללי לכל קלקולי השבירה. וכאן נזכרו אשתו כידוע, שכבר נתקנו הדברים בסוד דוכרא ונוקבא. וגם שם העיר (-ע' בתורה כט:ג שצריכים ואז היא נקראת עיר הדמים), כי קבע זה בהנהגת המלכות מה שקבע, כמש"כ לך עוד בס"ד. הנה כשנשלמו כל הענינים האלה שזכרנו לימצא למעלה בסוד הפה, נקרא שנשלם כל מעשה הפה. וסודו צדק (ע' כט:ג בחי' צדק מכותא קדישא, שזה בחינת הבגדים וכו'), וסוד זה (משלי ח:ח) בצדק כל אמרי פי. וכן אמר (ב"מ מט) שיהיה הין שלך צדק, וכן (שמות כג:ח) דברי צדיקים. וסוד זה הוא התלהטות שנעשה מן הקול המתלהב באויר, והוא סוד (תהלים כט:ז) קול ה' חוצב להבות אש. כי נדחק הקול מן השפתים הנסתמים, ומורר בו סוד החום, ומתלהט ונבקע באויר, והוא סוד הקולות והלפידים והלהבה המתלהבת, בכללות כל מה שזכרנו למעלה בכל עניני הקול. ומכאן שכינה ההנהגה למטה בסוד צדק, שאינו מהפך בזכות כנ"ל, אלא מעניש מיד. והנה זה סוד ירושלים, שהיא עיר הצדק, והוא תוקף הדין, כמו … … (חסר בספר). אך המשפט הוא מיתוק בזכות הרבה, וממעט בעונשים ,והוא סוד (זכריה ח:טז) ומשפט שלום וצריך שזה יתחבר עם הצדק, ויצא הדין במיתוק וזה סוד חיבור דו"ן ,וצדק נעשה צדקה. והוא סוד (תהלים נא:כ) תבנה חומות ירושלים. והוא מ"ש באדר"ז: וקרתא קדישא ושורוי לא אזדמנו. כי הדין בתחלתו אין בו כל כך סדרים בסוד (אבות פ"א) והוו מתונים בדין, אלא יקוב הדין את ההר (יבמות צב). וזהו צדק שהוא שירותא. אבל בסוד המשפט נתקן הצדק ג"כ, ומזדמנים בו סדרים ותיקונים גדולים, שאין הדבר נעשה במהירות ובהלה. ואלה הסדרים הם בנין העיר. והעיקר בנין החומות, שהם סדרים גדולים לתת מעצר לכח הדין. וסוד זה (משלי כה:כח) עיר פרוצה אין חומה, אחר כך: אשר אין מעצור לרוחו והנה סדו צד"ק נודע למטה בסוד ג' אדנ'. והיינו כי האורות למעלה הם נשגבים מאד, ואין נודע להם שם, אלא כשמגיעים למטה, נסדרים השמות לפי השרש שהיו מאירים גם למעלה. והנה זה הצדק המתגלה למטה, הוא עצמו הנשרש למעלה, בסוד (משלי ח:ח) בצדק כל אמרי פי, כמש"ל. ואחר כך כשנסדר בסדרים בסוד החומות – נקראת צדקה. ואמנם סוד תיקון הצדק תלוי בעינים, והוא סוד שפי' (ישעיה לג:כ) עיניך תראינה ירושלים נוה שאנן והארת העינים בה, הוא שם יק. והנה בהתחבר שם יק אל צדק הוא כמנין הד"ר. וזה סוד המלך הדר כי הנה ההבלים של הפה היו מתלהטים כנ"ל, בסוד צדק. ושם ע"ב שנסתם בתוך הפה, לא נתגלה עוד דרך שם, אלא יעלה למקומות למחשבה, ומשם היה מאיר דרך הפנים בסוד (קהלת ח:א) חכמת אדם תאיר פניו. והנה תראה כי הפה היא סוף הפנים והיא הגילוי שלהם. והאמת כי הפה מהבינה, והפנים מחכמה. ובהתפשט אור הפה דרך הפנים, היה מתחבר באורות של הפה שהם למטה, ומתקן אותם ומחזיק אותם. ומכאן יוצא התיקון למטה של הדר, שהוא חיבור דו"ן. כי גם למעלה כשהאיר אור זה, גרם למה שנסתלק מן ההבלים דהיינו הפשוט שלהם שיחזור ויתחבר עם ההבלים אבל יש הפרש גדול ממה שהיה בתחלה. שבתחלה היו גוף אחד, שלא נתפרשו זה מזה כלל, ומצד עצמם היו אחד. אבל אחר כך חיבורם היה תלוי באור הפנים המאיר עליהם. והנה כנגד זה יצא המלך הדר הזה למטה. והוקבעה ההנהגה בסוד דו"ן. והנה ענין תיקון זה של הצדק ויק, שזכרנו, היה בהדר. אבל היה מתחלק בין הוא ואשתו, והוא סוד המתקלא דו"ן. ונקרא הזכר צדיק, דהיינו צדק י', והנוק' צדקה. ואמנם המתקלא, שהיא מ"ה וב"ן, סודה הדר ומהיטבאל. וסוד זה כי ב"ן הוא שרש הקלקולים, כמ"ש במ"א. והוא בסוד מלכות בלא בחי' היסוד עמה. והיינו עד לא קבילת דכורא. אבל בהיסוד עמה, אדרבא בה תלוי כל החמדה, כמפורש במקומו. והנה נוק' בבחי' ב"ן לבדו נקראת בן טבאל, פירוש – שהטוב נעלם והרע שולט. אבל כשנתחבר עמה היסוד, חוזרת ג"כ היא להתחדש מציאותה בבחי' מ"ה. ואז היא מהיטבאל (מ”ה-ב”ן). ומה שהיא טבאל, שר"ל לא טוב, הוא טובאל, שר"ל טוב גדול. וזה בן טבאל. וזה מה טבאל. והי' נוספת בו, שהוא בחי' היסוד שנתחבר עמה. שאז חוזרת גם היא לבחי' מ"ה.

והנה מכאן נמשכה הנהגת המלכות המשפעת, בסוד רוח הקדש, וזהו: ושם עירו פעו. וסוד זה כי כיון שנסתמו הפתחים, דהיינו סתימת הפה, וכל הנ"ל, הנה מכאן נשרשה הבריאה להיותה גסה וחשוכה מצד עצמה. אבל ניתן לה תיקון בסוד השפעה הבאה ממלכות, בסוד רוח הזה שמאיר חשכה. ולפי שיעור ההשפעה, כך היא ההארה הנמצאת. והנך רואה ההפרש בין היות הפתחים נפתחים מתחילה, או בהיות הרוח נשפע עתה. כי מתחלה היתה הבריאה בהירה וזכה מצד עצמה. אבל עתה מצד עצמה היא חשוכה. אלא שבאה לה הארה ממקום אחר. והנה מלך הדר זה צריך לתקן כל קלקולי השבירה כנ"ל. והוא שצריך מ"ה לשלוט על ב"ן שליטה גדולה, עד שב"ן עצמו ישוב להיות משפיע לעולמות, בסוד (תהלים קיד:ח) ההפכי הצור אגם מים. והוא סוד מהיטבאל, שהנוק' עצמה חוזרת ליקרא בסוד מ"ה (- אולי זה בחי' דם נעכר ונעשה חלב בתורה כט). וכללות התיקונים הנעשים בענין זה הוא מה שהוזכר בפסוק, בסוד: מטרד ומי זהב. ואפרש לך כל ענין זה הסדר על פי לשון המאמר אשר אנחנו בו, ע"כ.

(וע' בקיצור הכוונות של הרמח"ל בענין קידוש ליל שבת, 'ותתן עין בכוס ותכוין וכו' עוד תכוין ע"י ראית העין להמשיך לה הארות מבחינת כתר וכו' ע"ש).

כט:שייך לאות ח: רפואתה על ידי יין שהסתכל בו צדיק אמתי, כי העינים הם בחינת שערות וכו' ע"ש. בתורה טו – שרבינו מגלה איך לזכות לסודות התורה, שצריכים להעלות היראה לשורשה בדעת, וזה ענין התורה שלפנינו, כי יראה הוא בחי' הדיבור, שצריכים להמשיכו מהדעת. ובסוף התורה רבינו מפרש את הפסוק עיני בנאמני ארץ וכו' הוא ישרתני, עיני זה בחי' דעת וכו'. הוא ישרתני זה בחי' סתרי אורייתא.

כט:שייך לאות ח: רפואתה על ידי יין שהסתכל בו צדיק אמתי, כי העינים הם בחינת שערות וכו' ע"ש.

נראה לע"ד על דרך אפשר, שהאשה היא בחי' דיבור שכבר יצא, והרי בכל התורה רבינו דיבור על איך להוציא את הדיבור לכתחילה, שצריכים להמשיכה מהדעת, וכאן יש פגם בהדיבור שכבר יצא. ובודאי צריכים להמשיך לה דעת, וזה בחי' עינים של הצדיק (כמו שהבאתי לעיל מתורה טו). אכן כאן צריכים לתקן את עצם הלבוש. כי רבינו דיבור על רבב ופגם בהבגדים, ולכאו' הפגם בהבגדים הוא מראה על מהות הדיבורים כמו שכתבנו לעיל. אכן עצם הבגדים שהם ממלכות, נראה לעניות דעתי ששורשם הם מבחי' בינה וחשמ"ל, כי המלכות הוא למעלה מהנשמות, והיא בחי' בינה וחשמ"ל להנשמות (כן נראה לענ"ד). וזה בחי' השערות שהם ממותרי המוחין שנה”י דאימא מתלבשת במוחין ומזה תוצאת הבגדים יעו' בכוונות למצות ציצית כמה אופנים ובחינות בזה (ועוד ראוי לציין שלבישת הטלית בבקר מטהר את הג”ת של עולם יצירה, שהוא עולם הדיבור). ועל כן כיון שצריכים לתקן הדיבור שכבר יצא, צריכים לתקן בהבגדים ממש, וזה על ידי הסתכלות הצדיק שהוא בחי' תיקון השערות.

מה שהתיקון תלוי דייקא בעינים של הצדיק, ולא בשערו, נראה משום שהסתכלות עושה כלי, ובנידון דידן – וסת.

כי העינים הם בחינת שערות – עיין בבא בתרא טז. שלכל שערה יש גומא בפני עצמה, ואילו היו יונקות שנים מגומא אחת, היו מחשיכות מאור עיניו של אדם. ועיין בנדרים פא. ערבוביתא דרישא מתיא לידי עוירא, ופירש הר"ן ז"ל כשאינו מסרק ראשו תמיד ומתוך כך איכא ערבוביתא ברישא, מביאו לידי סמוי עינים, שזוהמת הראש מכהה מאור עיניו, ע"כ.

תורה ל

פירוש על נ נח נחמ נחמן מאומן על פי תורה ל' – עיין ערך מלכות: להעלות המלכות וחכמה תתאה על ידי חסד לקבל חיות מאור הפנים.

ל:ב וצריך כל אחד לבקש מאוד מלמד הגון כזה, שיוכל להסביר ולהבין אותו שכל עליון וגדול כזה, דהיינו השגות אלקות, כי צריך לזה רבי גדול מאוד מאוד, שיוכל להסביר שכל גדול כזה על ידי השכל התחתון וכו' כמו שמצינו בעת שהיו ישראל במדרגה קטנה מאוד, דהינו במצרים שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה, היו צריכים רבי גדול ומלמד גדול ונורא מאוד, דהיינו משה רבינו עליו השלום, כי כל מה שהוא קטן ומרוחק ביותר, צריך מלמד גדול ביותר וכו' ע"ש.

צ"ע בדברי רבינו מה כוונתו מה שהשוה ענין הצורך לרבי גדול כדי להשיג שכל עליון למה שישראל במ"ט שערי טומאה במצרים הוצטרכו למשה רבינו, אם זה רק השוואה בעלמא או שזה אותו דבר. כי בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ח' רבינו גילה הענין שצריכים צדיק כמו משה רבינו כדי לתקן את הדמיון של העם, כדי שיזכו לנבואה. ורבי נתן כתב על זה התורה תנינא ח' בליקוטי הלכות (אורח חיים ב, ברכת הריח וברכת הודאה ד:ט) ז"ל על כן צריכין לחפש ולבקש מאד ולהתפלל לה' יתברך הרבה מאד שיזכה להתקרב לצדיק אמתי שיש לו בחינת רוח נבואה. כדי שיתברר המדמה שלו, כדי שיזכה לאמונה שלמה, ואז זוכין לאמונת חדוש העולם וכו' ע"ש. ועיין מש"כ בתורה רמה, שהשכל והנבואה דרך אמונה הם לכאורה שני ענינים שונים לגמרי.

ועיין מש"כ בשיחות הר"ן אות עו, ודנתי שם בענין השגה דרך שכל או דרך נבואה, והבאתי שם מש"כ בספר המדות, ערך דעת ב:ט חכמי הדור הם כנפי הדור, לפי חכמתם כן התקרבות הדור והשגתם או להפך, הינו התרחקות חס ושלום מהשם יתברך. ולעתיד לא יצטרכו להשיג אלקותו על ידי חכמות, כי יקוים בנו: "ולא יכנף עוד מורך וכו'" עכ"ל. וצ"ע גם בזה, שהרי מבואר שלא יצטרכו להשכל – והוא לכאורה כענין המבואר בתורה ל' כאן, אכן האם הנבואה לא יהיה דרך הצדיק, כמו שמצינו בזוהר הקדוש שכל הנביאים נבאו רק דרך משה רבינו. ועמש"כ בספר המדות, ערך אמונה מא – לעתיד לבוא כל אחד הזעיר מחברו בשנים, יהיה יותר למעלה.

מצאתי בספר יד יוסף (פרשת בלק דרוש ב', מובא בלקט קדמונים על ספר שמואל א:ג:ג) ז"ל ונר אלקים טרם יכבה, נראה שזה הפסוק בא לתת טעם וסבה כיון שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר וענו, מוכן בכמה הכנות, אם כן איך שרתה הנבואה על שמואל שהיה נער עדין... לזה בא ונתן סבה כי באמצעות המכון יחול השפע על בלתי מוכן, ובאמצעות עלי הכהן זכה שמואל שרתה עליו נבואה. ולזה אמר, ונר אלקים טרם יכבה, ירצה להיות שנבואה זאת היתה טרם שיכבה נר אלקים, דהינו עלי שהיה נר אלקים, דנר ה' נשמת אדם. ועוד סבה שנית כי, שמואל שכב בהיכל ה' אשר שם ארון (ה)אלקים וכו' ובאמצעות הכנת המקום וכו' שרתה עליו הנבואה, ע"כ. ולכאורה זה בענין הנבואה השייך לתורה תנינא ח', לא לענין השגה בדרך השכל המבואר כאן בתורה ל.

ל:ב וכל מה שהוא קטן ביותר ומרחק ביותר מהשם יתברך, הוא צריך רבי גדול ביותר, כמו שמצינו בעת שהיו ישראל במדרגה קטנה מאד, דהינו במצרים, שהיו משקעים במ"ט שערי טמאה, היו צריכים רבי גדול ומלמד גדול ונורא מאד, דהינו משה רבנו ע"ה, כי כל מה שהוא קטן ומרחק ביותר, צריך מלמד גדול ביותר, שיהיה אמן כזה, שיוכל להלביש שכל עליון כזה, דהינו השגתו יתברך שמו, לקטן ומרחק כמותו, ע"כ.

ע' בזוהר הקדוש פרשת פקודי (רמא.) תא חזי כד פקיד קב"ה למשה על משכנא, לא הוה יכיל למיקם ביה, עד דקב"ה אחמי ליה כלא בדיוקניה, כל מלה ומלה, ע"ש. ופרשו המפרשים שם (מתוק מדבש) שהטעם שמשה רבינו לא היה יכול לעמוד בו, לפי שהוא היה מושרש בתפארת דאצילות, והיה רגיל בשיעור קומה העליונה דאצילות, ועתה צוהו הקב"ה לעשות משכן התחתון שהוא סוד משכנו של מט"ט שבעולם היצירה, והוא לא היה רגיל בשיעור מדות הקטנות של שם, ע"כ.

וע' בזוהר הקדוש פרשת תרומה (קמה.) שמגלה שם מעליותא שהיה לשיר השירים של שלמה המלך אפילו יותר מהשיר של משה רבינו, ואביא עיקרי הדברים הנוגעים לענינינו. כי שלמה המלך גרם לזווג זו"נ, כי השכינה היתה כבר מתוקנת לפניו. ואילו משה רבינו היה מתקן עוד את השכינה, 'משה זווג למטרוניתא בהאי עלמא לתתא' פירוש המתוק מדבש, כי כל מגמתו היה להוריד את השכינה שתשרה בתוך בני ישראל, כאומרו אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, ומפרש התרגום אם לית שכינתך וכו'. 'למהוי בהאי עלמא בזווגא שלים בתתאי'. והזוהר ממשכת 'ואי תימא היך עייל משה למטרוניתא בלחודא בהאי עלמא, דהא אתחזי פרודא', 'תא חזי קב"ה זווג לה במשה בקדמיתא, ואיהו הוות כלת משה כמה דאתמר (פירוש: כי משה היה מרכבה לז"א בתחתונים, וברדת השכינה לשרות על משה הרי היא מתיחדת למטה עם ז"א), כיון דאזדווגת ביה במשה, נחתת בהאי עלמא בזווגא דהאי עלמא, ואתתקנת בהאי עלמא מה דלא הוות מקדמת דנא', ע"ש. ולכאו' מבואר עוצם גדלותו של משה, על דרך שכתב רבינו, שבני ישראל היו צריכים צדקותו של משה רבינו, שהיה יכול להיות מרכבה לז"א ולהשלים בעצמו היחוד של זו"נ, כדי להמציא את השכינה לבנ"י שיהיו מקושרים בשכינה, ואילו שלמה המלך רק העלה את השכינה ליחדא ביחוד עליון.

ל:ב וכל מה שהוא קטן ביותר ומרחק ביותר מהשם יתברך, הוא צריך רבי גדול ביותר, כמו שמצינו בעת שהיו ישראל במדרגה קטנה מאד, דהינו במצרים, שהיו משקעים במ"ט שערי טמאה, היו צריכים רבי גדול ומלמד גדול ונורא מאד וכו' כי כל מה שהחולה נחלה ביותר צריך רופא גדול ביותר וכו' ע"ש.

בזה מובן מה שמצינו בקריאת שמע שעל המטה של האריז"ל שמכוונים לקבל ד' מיתות ב"ד, סקילה שריפה הרג וחנק, כנגד ד' אותיות של שם ה', י"א – סקילה, ה"ד – שריפה,, ו"נ – הרג, ה"י – חנק. הרי כל מה שהפגם יותר חמור והעונש יותר חמור, הרי צריכים לכוון כנגדו באות יותר עליון ומעולה.

תורה ל:ד שונא בצע הוא מסטרא דמלכות – וכן ע' תורה נו:ה ומלכות דס"א הוא מאסף ממון.

ל:ד ולבא להשכל התחתון הזה, אי אפשר כ"א ע"י שונא בצע, שישנוא הממון בתכלית השנאה וכו' ע"ש.

ועיין בתורה ס – דע שיש שבילי התורה, שיש בהם התבוננות גדול מאד, שא"א לבא להתבוננות הזאת, כ"א ע"י עשירות, כמו שבפשטי אורייתא, אם אין קמח אין תורה וכו' ע"ש. הרי מבואר שעכ"פ בכל התורה צריך איזה מעמד כסף. וע' ספר המידות, ממון טו, שכל הבנה חדשה כרוך בעקבו ממון רב.

ל:ה ז"ל והשמחה של כל המצוות שעושין בכל השנה הוא מתקבץ אל הלב, שהם השלש רגלים ועל כן הם ימי שמחה כמו שכתבו (דבירם טז) ושמחת בחגך, ואז מאיר הפנים על ידי השמחה, ע"ש. הרי שכל המצות הם עולים לרגל. וסמך לזה מצאנו במסכת פסחים, עמשכ"ש בדף ח:.

ל:ו "וצריך לראות לחתך ולהבדיל את בחינות המלכות הנ"ל מבין הארבע גליות, ולהעלותה משם. ועקר עליתה 'על ידי בחינות החסד", על פי מה שרבינו גילה בתורה לד:ז (ע"ש מש"כ וכן לעיל ב:ב) שיש לקשר האור בכלים הנשברים, יש להעיר גם כאן שכלי מלכות נשבר וירד הכלי במקום חסד דבריאה (והאור עלה בדעת דר הקו אמצעי כמו היסוד), כמבואר בספרי קבלה (ובכתבי זאת אני סומך על כללי חכמת האמת לרמח"ל אות ל).

ל:ו ועקר התשובה היא בבחינת שאינו יודע לשאל. הינו לעשות תשובה ולשאל כפרה מהשם יתברך על שאינם ידועים, שזה עקר התשובה, בבחינת (תהלים סט) אשר לא גזלתי אז אשיב, עכ"ל. בשיח שרפי קודש ד:לו כשיחפץ האדם לחזור בתשובה שלמה ויחפש לנקות עצמו מחטאיו בשלמות בלי שום ערמה, ימצא פשעים עוונות ועולות ששכח מהם לגמרי ולא שם לבו להרגיש בהם, ורק מחמת רוב עסקו בתשובה יבחין עוד ועוד בחסרונותיו שכבר שכח מהם זמן רב, ואף עליהם מחיב לעשות תשובה. וזהו 'אשר לא גזלתי אז אשיב' כי כשיבדק עצמו היטב היטב, יראה שאכן גזל ועות. רק שלרב הזמן והשכחה היה נדמה לו שלא גזל, ע"כ.

שבת בחי' תשובה (ליקוטי מוהר"ן נח, מט, ו, עט, ב:עב), וקדושת שבת זה בחי' תכלית הידיעה ותכלית הידיעה שלא נדע, ובשביל זה שבת נקרא תכלית שמים וארץ וכו', לשון רבינו בלקמ"ת פג.

[עיין במסכת ברכות (כג.) מתת הכסילים זבח (קהלת ד) אל תהי ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן ואין עושין תשובה. כי אינם יודעין לעשות רע, אי הכי צדיקים נינהו, אלא אל תהיה ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן ואינם יודעים אם על הטובה הם מביאים אם על הרעה הם מביאים. אמר הקב"ה בין טוב לרע אין מבחינים והם מביאין קרבן לפני, ע"כ.]

יש לציין דאביי קבע במסכת כריתות (יב:) שהאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת, ולא יתחייב שני חטאות רק אם תהיה בשני העלמות, כי העלמות מחולקות (\מחלקין) להיות חייב חטאת על כל העלם והעלם. הרי שמה שמחייב החטאת הוא האי ידיעה, וכן פירש רש"י במסכת שבת (עב. ד"ה ופליגי) שחיוב הקרבן הוא על השגגה, כלומר על חסרון הידיעה הגורם לחטא, וכיון שנודע לו החטא בין הפעם הראשונה לשניה, ואחר כך שוב נעלמה ממנו אותה ידיעה, נמצא שהיו כאן שתי שגגות שגרמו לשני חטאים, וחייב שני קרבנות. אמנם לשון הרמב"ם (שגגות ה:א) היא "שהידיעות מחלקות השגגות", ודייק האבני נזר (שו"ת חושן משפט סי' קצא אות ב' ד"ה והנה), שמשמע שידעת כל חטא היא סיבה לחייבו בקרבן.

ובכריתות (דף יח:) אמר אביי ומאן לימא לן דיום הכיפורים מכפר על דלא מתידע ליה, דילמא והוא דמתידע ליה, א"ל רבא, תרדא (-שוטה) הודע ולא הודע תנן (שבועות ב:), ע"כ.

ובכריתות (יט.) תניא א"ר אליעזר מה נפשך אי חלב אכל חייב אי נותר אכל חייב וכו' אמר לו רבי יהושע הרי הוא אומר אשר חטא בה, עד שיודע לו במה חטא.

ובמגלה עמקות (אופן קו) ז"ל כמו שדין ביעור חמץ מן הגוף, שאין מבערין את החמץ לא בחורין עילאין ולא בתתאין במקום שאין בן אדם שולטת בהן (כדאיתא בפסחים ח') כן גם כן העבירות שאין אדם זוכר מה שעשה בימי נערותו, אינו נענש עליהם, ע"כ.

תורה ל:ז ועקר התגלות החסד וכו' הוא על ידי תוכחה וכו' וצריכין אנו לקבל תוכחתם, אף על פי שתוכחה שלהם היא לפעמים דרך בזיון, שמבזים אותנו, אעפ"כ צריכין אנו לקבל תוכחתם כדי לקבל על ידו את החסד כנ"ל. כי מה שתוכחתם הולכת לפעמים בדרך בזוי, צריך לדון אותם לכף זכות, כי אין אדם נתפס על צערו וכו' ע"ש.

והוא קצת פלא לאור מה שרבינו גילה בתורה רפ"ב ובתנינא תורה ח', שהדרך היחיד ליתן תוכחה הוא בדרך של השיר של חסד, שאינו מבזה ומביש כלל את ריח השומעו, וצריכים לבנות את האדם על ידי הנקודות טובות, ואילו כאן רבינו מטיל את החיפוש לזכיות על השומע התוכחה, שהוא צריך לדון המוכיח המבזה אותו לכף זכות.

וי"ל שכאן התוכחה הוא על מעשה המצוה, כמבואר שהצדיק קיבל בלבולים מהתפלות, והצדיק מבחין בין המתפללים כפי בחינת העזות דקדושה שיש בהתפלה ובהתורה של כל אחד, ואז הצדיק מוכיח את המתפלל על תפילתו שלא היה בשלימות כמו שצריך, והרי מבואר שהתוכחה בא על טוהר המעשה והתפלה של אותו אדם, ואולי כביכול ניתן לומר שהצדיק קצת אשם בזה שהוא מוכיח את העושה מצוה. ולכן על האדם השומע להיות עכשיו כאילו הוא הצדיק, ולהתחזק באותו עזות דקדשה שלו (כמו שמבואר בתנינא תורה ח' שזוכין להשיר פשוט כש"ר על ידי עזות דקדשה) ולחפש רק את הזכות והטוב - לדון את הצדיק המוכיחו לכף זכות. ואז החסד נתגלה על ידי התוכחה, ודו"ק.

וי"ל שזה בחי' את אשר אהב ה' יוכיח, כי כאשר אהבתי הוא מפקודין דעשה (זוה"ק מובא בלק"מ כ"פ), היינו דוקא זה שעובד את השם, הש"י מוכיחו, ואילו אלו שלא עובדים אותו יתברך, הרי משגיא לגוים ויאבדם. ואולי י"ל בזה מה שהש"י אמר למשה רבינו (ריש פ' בשלח פסוק טו) ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו, ואיתא בזוהר הקדוש (נב:) בעתיקא תליא כלא, ואפילו אותה תפילה של משה רבינו לא היה זכה לבחינת עתיקא, ולכן בא התוכחה, ותכליתה לגאול את המלכות, ולכן דבר אל בני ישראל ויסעו.

וכן מה שרבינו הביא מאברהם אבינו שרדף אחר הד' מלכים, נראה שאותם מלכים היו כעין בלבול של תפילה. כי מלכות בית דוד יצא מלוט. והרי (בראשית יד:ד) המלכים היו עבדים לכדרלעומר שתים עשרה שנה, ומרדו בשנת הי"ג, ומהיכא יצא להם למרוד, לכאו' זה היה כאשר לוט הפרד מאברהם ובחר לשבת איתם, והרי צעקת המושל בכסילים, צעקת שורש המלכות שבלוט, וכמש"כ (יח:כא) הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה. ולכן נראה לע"ד שדייקא על ידי ביאת לוט היה המרידה. ובזה י"ל מה שכתוב בספר מי השילוח שעל ידי מחשבה אחת שהיה לאברהם אבינו לא לרדוף אחרי המלכים נולדו כל השני מיליון ארבעה מאות נפשות שלא רצו לצאת ממצרים ומתו במכת חשך, כי זה המחשבה היה להניח המלכות תחת שלטון הד' מלכים (ולא יהיה תיקון להד' בנים כמבואר, ועל כרחך ימותו מהם). (וחשך הוא ענין של ספק, וגם הפוך של קצירה כמו שקי"ל (ב"ב טז:) אידלי יומא אדלי קצירא).

ולפי מש"כ לפרש שכאשר מוכיחין את העושה מצוה יש אפשרות לבזותו ועל השומע להתחזק ולדון המוכיחו לכף זכות, יתכן ללמוד מזה להוכיח את המפרסמים של שקר אפילו בבזיונות, כי הם ממש באים מכח המצות שלהם, הענוה והתפילות והתורה וכו', ואם כן עליהם לעמוד בזה, עד שיזכו באמת לעזות דקדשה ולגלות את החסד של השיר פשוט כפול משולש מרובע – נ נח נחמ נחמן מאומן.

תורה ל:ז כל הבלבולים באים על מחשבת המתפלל בבחי' מי ימלל גבורת ה' ישמיע כל תהילתו ע"ש. ע' בספר החרדים (סט: מובא בחק לישראל, ויגש יום ב') ז"ל מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו (משלי כז) כלומר לפי כוונתו בתפלתו מהללו, שאם באים לו מחשבות מהעולם נראה כי הוא כסף מלא סיגים לא יטהר לבבו ורחוק הוא לכן ישתדל באומץ להתרחק מהקליפות ולהטהר ולהדבק ביוצרו יתברך, ע"כ.

עיין מש"כ לעיל ט:ג שתפלה מלשון פלל, לשון מחשבה.

תורה ל:ח אמנם לכאורה איך אפשר לו להוכיח את כל אחד ואחד, הלא כל התפלות באין אצלו ביחד – של הכשרים ושל אותם שאינן כשרים – ואיך יודע איזה תפלה באה מזה או מזה, כדי להוכיח אותו. אך יודע זאת על ידי העזות והתורה של כל אחד ואחד, אם תפלתו היתה כהגן אם לאו, ע"כ.

בספר אמרי קדוש, עמוד התפילה כז"ל: אמר רבי אורי מסטרעליסק זי"ע: שבכל יום ויום קודם התפלה הוא מעיין על נפשות האנשים אשר הם יושבים אצלו, כל אשר עבר עליהם בכל יום ויום או בלילה בבחינת נר"נ של כל אחד ואחד בכל עולם ועולם שכל אחד שורש נשמתו הוא שם, והעביר חטאתו מהם.. ואח"כ בעת התפלה הוא מעיין גם כן על נפשות האנשים אשר יושבים אצלו, על הבל התפלה של כל אחד ואחד איך הוא נובע מליבו לפיו, ואם הוא רואה באיזה תיבה שאינו נובע מליבו לפיו ועי"ז יצאה התיבה מפיו באיזה סירכא, הוא מעיין באיזה און נעשה הסירכא ומפריד אותה ומדיח את נפשם כמו שמדיחים קרביים ובני מעיים.

“אמר: הטעם שהוא מאריך בעזרת אבותינו עד גאל ישראל, מפני שאז הוא מעיין על כל נפשות המפללים עמו ביחד בכמה גלגולים היה, והקלקולים של כל אחד ואחד איך הוא, ואיך שיתן התיקון לכל אחד ואחד כמו שצריך לו.

“אמר: אני אוהב שיעמדו האנשים לפני בתפלה ולא מאחורי, כמאמר חז"ל (ברכות כז:) אסור להתפלל אחורי רבו, כי אם עומדים לפני אז אפשר לי ליקח אותם איתי ולהעלותם, אבל בבחינת אחוריים בקושי הוא ליקח את האדם ולהעלותו, ע"כ.

ולכאורה מבואר הדבר שמעלה זו שהיה עושה ר' אורי היה רק עם אלו שהיו איתו ממש באותו חדר, ועדיף שיהיו עומדים לפניו ממש. ואילו רבינו מדבר על כל המתפללים שבכל העולם כולו, שכל תפילותם באים להצדיק, ואיך יבחן.

ל:ח ויש לו תורה מסטרא אחרא הנקראין פסילין שהוא הפך מן התורה הקדושה שלנו שהוא בחי': 'פסל לך', כי היא נקראת פסלת על שם העתיד וכו' עיין שם.

לכאורה גם פסולת מורה על ענין הסיבובים של פילפול התורה המבואר לעיל אות ג. ודבר זה כמעט מפורש במהרש"א במסכת נדרים לח. אמר רבי יוסי בר' חנינא לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר כתב לך פסל לך, מה פסולתן שלך אף כתבן שלך וכו' והגמרא מסקת: אלא פילפולא בעלמא. וביאר המהרש"א כמו שב'פסל לך' קבל משה רק הפסולת שהוא הנשאר מהלוחות מבחוץ ולא את גוף הלוחות, כמו כן ב'כתב לך' מפרשים שקבל רק הפלפול, והיינו הבנת דבר מתוך דבר שהוא מבחוץ ולא גוף התורה, עיין שם.

תורה לא – אית לן בירא

הצדקה מנהגת כל גלגלי הרקיע. עיין תקונים חדשים של הרמח"ל, סוף תקון לט (עמ' רפז) ז"ל ועוד, רקיע בה קימין כוכבים ומזלות ודא צדיק. ומתמן נטלין כמה מלאכיא לאחתא מילין לעלמא כל חד בדרגיה. וישראל אתמר בהו אין מזל לישראל וכו' ע"ש.

בהתחלת התורה רבינו מייסד: 'צדקה – רחמי, ועקר הרחמים על ידי הדעת' (וזה פשוט שדעת כולל כל הטבות וגמילת חסד שבעולם, כי דעת קנית מה חסרת), ובאות ב' רבינו מייסד : 'עקר החשיבות הצדקה היא האמונה'', ולפי זה עקר החשיבות של הדעת (הרחמים שעל ידי הדעת, ולכאורה היה צ"ל שהדעת הוא עיקר החשיבות של הרחמים שהוא פועל, אלא ע"כ שהאמונה היא עקר החשיבות של הדעת) היא האמונה. ובאמת דבר זה מבואר בכמה מקומות בדברי רבינו, שצריכים תמיד להעלות את האמונה, דהינו לעשות ממה שהוא רק מאמין לידיעה, ושוב להאמין עוד יותר.

אכן כמה דברים צריכים עיון, ובפרט לאור מה שאיתא בגמרא מסכת סוכה (מט:) ז"ל וא"ר אלעזר גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד, אם אדם זורע ספק אוכל ספק אינו אוכל, אדם קוצר ודאי אוכל. וא"ר אלעזר אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה, שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד, ע"כ. ופרש"י ז"ל אלא לפי גמילות חסדים שבה, הנתינה היא הצדקה, והטורח הוא החסד, כגון מוליכה לביתו או טורח שתעלה לו להרבה, כגון נותן לו פת אפויה או בגד ללבוש או מעות בעת שהתבואה מצויה שלא יוציא מעותיו לאיבוד, שנותן לבו ודעתו לטובתו של עני, עכ"ל. והנה הבניהו לא פירש כמו רש"י אלא פירש שמשתלמת לפי התוצאה, כמה עזר באמת. ואילו רש"י לא תולה התשלום על התוצאה דוקא, רק בכמות שהאדם השקיעה וטרח שיהיה תוצאה טובה. ונלע"ד לפי רש"י אדם שהיה עובד וכל כוונתו להרויח כסף ליתן לצדקה גם כן חשוב כטורח. ועכ"פ מבואר שתכלית הצדקה נמדדת לפי מטרת התוצאה, דהינו או התוצאה עצמה, אי נמי על כל פנים הטורח לקראת התוצאה. ואיך רבינו קובע שעיקר חשיבות הצדקה היא אמונה, למה כל כך חשוב האמונה של הנותן, אם הצדקה אינה משתלמת אלא לפי הגמילות חסדים שבה (ואכן באמת אמונה חשובה יותר לזריעה, כמו שדרשו חז”ל והיה אמונת עתיך – זו סדר זרעים). ואולי יש לדחות, שכפי האמונה של הנותן כך הוא טורח. ועוד יש לדחות שהרי הגמרא מיירי רק לענין תשלום הצדקה (דהיינו לכאורה בעולם הזה בבחי' אוכל פירותיהם בעולם הזה של גמילות חסדים), דודאי יש הבדל עצום בין מי שהוא נותן אלפים ורבבות למי שנותן פרוטה. וזה עיקר הצדקה גופא, לא הגמילות חסדים שבה, ועיקר חשיבותה היא אמונה, הגם שזה גופא צ"ב למה.

ועוד י"ל שבאמת כוונת רבינו הוא רק שהאמונה הוא שלמות של הצדקה, ולכן גם כן נחשב כעיקר חשיבותה, אבל עיקר הצדקה אינה אלא כפי הגמילת חסד שבה.

ומה שרבינו ייסד שצדקה זה רחמים שע"י דעת, גם כן צ"ב ככל הנ"ל אם הרחמים והדעת הזו הוא ענין הגמילות חסדים הנ"ל (ובאמת רש"י כתב שנותן לבו ודעתו).

והנה רבינו כותב עוד ז"ל ואין שלמות להברכות אלא עד שיקבלו ממקור הברכות, ע"כ. הרי שהנותן צדקה משפיע על עצמו מאמונה שהיא מקור הברכות, וידוע שעל ידי אמונה זוכים לדעת כנ"ל, כי כל מה שזוכים ליותר אמונה, האמונה הישנה נעשה ידיעה. וידיעה זו גופא מראה את עצמה בעשיה, וכמש"כ אצל השם יתברך וכל מעשהו באמונה, והרי עיקר מעשהו של הש"י הוא מקדש ה' כוננו ידיך, ובית המקדש היא בחי' דעת כדאיתא בכ"מ בכתבי רבינו.

ולכן נראה שאלו הברכות שהנותן צדקה ומפייס את העני מקבל, רבינו מגלה שבאמת על הנותן והמפייס לעורר ולהאיר את הברכות האלו מראש, ולעשות כן בשלמות כראוי אי אפשר אלא בכח שבת בכח האמונה, ועל ידי הארת האמונה הוא יכול להשפיע דעת-בדעת. והרי העיקר הוא האמונה שהוא יכול להאיר, שכפי מעלת האמונה כן יזכה לדעת עליון להשפיע.

והרי לפי דברינו עיקר הטורח להגמילת חסדים שהזכיר רש"י הנ"ל הוא להשיג אמונה שלמה (וכמו שהמפייס מקבל יותר ברכות מהנותן סתם, כמו כן העיקר הוא השפעת האמונה), ורבינו כבר גילה בלקוטי מוהר"ן עה"פ מקצר רוח ועבודה קשה, שבאמת כל הטרחה היא מחוסר האמונה, הרי שעיקר הטרחה באמת היא השגת אמונה שבזה כולל ומבטל כל הטרחה שבעולם.

ולפי מה שפירשנו א"ש מה שרבינו כתב (אות ב) וזה שמסמיך התנא יציאות השבת שתים שהן ארבע ומסיך לה פשט העני, כי עקר וכו', ולכאו' קשה, דאדרבה התנא קובע שיש חילול שבת בדבר, אלא שלפי משנ"ל א"ש, כי התנא מרמז שעיקר הצדקה הוא השפעה מברכת האמונה, משבת, ומקיום שבת גופא, ודו"ק.

ובכלל אתי שפיר, כי הנה הצדקה היתה עלולה לגרום חוסר אמונה להמקבל, שסומך על הנותן ולא השם יתברך, ובאמת הרבה נותנים צדקה ומפרנסים אחרים כדי להשתלט עליהם. ולכן ממש צריכים בזה את בחי' שבת, דהינו הוראה שהשפע באה מביטול מלאכה, רק מאמונה. וזה עיקר חשיבות הצדקה.

והרי כל מצותיך אמונה, ורבינו גילה שעיקר שם עשיה דקדושה הוא צדקה (חיי מוהר"ן תקסז) אז בודאי עיקר הצדקה זה אמונה.

לא:ב

שמש בשבת - צדקה בשבת

בחי' יסוד במלכות, ולכן לא יכנף, וכמו שאומרים בתפלה המלך המרומם לבדו מאז, שהמלך המרומם זה חיבור יסוד ומלכות - הוי"ה ואדנ"י בשילוב א"ז אותיות, ולכן זה בחי' לבדו, יחוד שלא יכנף.

לא:ב וזה שאמרו חז"ל (מכות כד) בא דוד והעמידן על אחד עשר, בא ישעיה והעמידן על שש, בא חבקוק והעמידן על אמונה, להורות שאין שלימות להדעת שהוא התורה, ואין שלימות לגלגלים אלא על ידי אמונה, ע"ש.

בלקוטי שושנים בסוף ספר קרנים, אות ב' כז"ל איתא בפליאה הנ"ל יש ששה פסוקים שהם מקורי' לכל התורה, והם כבד את אביך וכו', תמים תהיה וכו', יערוף כמטר וכו', ואהבת את ה' וכו', עלה אל הר העברים וכו', מי יתן והיה לבבם וכו', אלו ו' פסוקים הם מקורים לכל התורה, זה סוד גדול גילה לנו דוד המלך (תהלים מ:ט – לעשות רצונך אלקי חפצתי) ותורתך בתוך מעי, נוטריקון (של "תוך מעי") ת'מים ו'אהבת כ'בד מ'י ע'לה י'ערוף, הרי כל התורה נכללה בתוך מעי והענין פלא גדול, עכ"ל. והנה יש לראות מזה שגם יש חשיבות להאות ב' של בתוך מעי, שהוא היד לכל הששה. וי"ל שזה אות ב'רית, שעל ידו האמונה כמבואר כאן בתורה לא.

לא:א-ג מבואר שהגלגלים מתנהגים ע"י צדקה בחי' רחמי בחי' דעת, והתורה היא שלמות הדעת, ואם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. והנה איתא בספרי קבלה של הקדמונים בענין צירופי האותיות שצריכים לגלגל אותם. והנה בתורה הקדושה כתיב (פרשת וזאת הברכה) מימינו אשדת למו. וי"ל אשדת, ידות של הגלגל, יעו' בתרגום יב"ע על בנין בית המקדש בספר מלכים (א' פרק ז – הפטרה לפרשת ויקהל) וידות האופנים במכונה, תרגם, ואשדת גלגליא בבסיסא, ודוק.

לא:ד אין לך דבר מלמטה שאין לו כוכב מלמעלה וכו'. מבואר בספר דעת תבונות (אות קעד) ז"ל הכוכבים והמזלות הם משפיעים כל אחד ואחד על דבר מיוחד ופרטי בעולם השפל הזה. ומי שהוא מושפע מכוכב אחד אינו מושפע מחבירו. וכל המקבלים מקבלים ממשפיעיהם תמיד בכל מקום שהם. אמנם מלבד הפקודה הזאת אשר להם, הנה יש להם ממשלה ושליטה בסיבוב הזמן, שכל אחד שולט בשעה ועת אשר הוחק לו, וזה ידוע. ואמנם יש הפרש גדול בין שתי השליטות האלה, כי השליטה שיש להם כל אחד על הדברים המיוחדים לו, היא שליטה מגעת בעצם המקבלים, שכל ענינם תלוי בהם, ומתפעלים בתוכיות עצמותם מן ההשפעה שהם משפיעים להם. אך השליטה של ההיקף היא שליטה כללית, שכל השולט שולט על כל העולם, בין על הבריות המיוחדות לו, בין על הבריות שאינן מיוחדות. אך מצד אחר, אין השליטה ההיא שליטה גמורה על שום אחד מהם וכו' ואמנם זאת היא דוגמא עשויה להראות ענינים יותר גבוהים ונעלמים וכו' ע"ש.