אות ב.

ותיקון לזה, שיהפך דם לדם שיהיה מן השומעים חרפתם ואינם משיבים וכו' אז הקב"ה מפיל לו חללים וכו' ולבי חלל בקרבי (תהלים קט), היינו עי"ז נתמעט הדם שבחלל השמאלי. וזה בחי' זביחת היצה"ר, ועי"ז זוכה לכבוד אלקי, כמ"ש (תהלים נ) זובח תודה יכבדנני וכו' ע"ש.

ובאמת מצינו שגם זבח לשון דם, עיין בספר מלכים כאשר אליהו עבר לאלישע, בפסוק (א:יט:כא) וישב מאחריו ויקח את צמד הבקר ויזבחהו ובכלי הבקר בשלם וכו' ותרגום יונתן ונסי ית פדן תוריא והדמיה (-בפירוש יין הרקח: ולקח את זוג השוורים ונתחו. עיין בערוך ערך הדם ז"ל [אין שטיקען צערשניטען] (ע"ז לח) בגמרא ודלמא הדומי הדמי ועיליה, (קידושין עג) משלטי הדמיה אין בו משום אסופי ר"ח כתב משלבי הדמיה, כלומר אברים משולבות משלטי גדולות, וישסעהו כשסע הגדי (שופטים) תרגום והדמיה כמה דמהדמין גדיא, וינתחה לעצמיה (שופטים יט) תרגו' והדמ', עכ"ל).

ויש להעיר עוד, ם' בגמטריא ת"ר, יגביה כנשר, והרי דו"ם בגמטריא מצלת ים, וע"ה בגמטריא תורה ובגמטריא סמא"ל לילי"ת.

שיהיה מן השומעים חרפתם ואינם משיבים וכו'

גם זה ממידות השם יתברך, עיין במסכת גיטין נו: אבא חנן אומר מי כמוך חסין י"ה, מי כמוך חסין וקשה שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק, דבי רבי ישמעאל תנא מי כמוכה באלים ה' מי כמוכה באלמים, ע"כ.

בענין ההמתן, נראה לעניות דעתי שלכן היוד תחתונה של האלף אינו מכוון ישר עם היוד העליונה, כי זה לא הולך ישר, כי אם בהמתנה באמצע. ובזה יש להבין אולי הטעות של הנוצרים שאוחזים את עצמן עם השתי וערב (וע' בקיצור הכוונות של הרמח"ל ליום הכיפורים ז"ל תעינו, בסוד עובד ע"ז, שעולים לקדושה בלי תיקון בסוד כמתעתע ע"כ. והנה מתעתע הוא ג"כ פעמיים י' ואכמ"ל), ודוק.

עוד בענין המתן, הבא לטהר, שבא להשיג איזה דרגה של טהרה, אומרים לו המתן עד שאמדוד איתך, הרי שחוץ מהדרגה המבוקש, הוא זוכה שהמוכר, שהוא בחי' הכתר מתחבר לו, וזה עוד יותר גדול מהמדגרה שמבקש.

והנה בגמרא (יומא לח-לט) מביא את המשל הזה של תנא דבי אליהו – משל לאדם שהיה מוכר נפט וכו' לפרש המאמר של ריש לקיש של הבא לטמא והבא לטהר, וכבר הקשו איך מביאים מהתנא לסיוע את האמורא. ויש גירסאות אחרת, אבל לפי מה שלפנינו בגמרא יש לראות אותו ענין שעוד זוכים למה שהוא אפילו למעלה.

וזה הבחי' של המתן, כי זה לא השגת מדרגה מסויימת, אלא בחי' השגה של הכתר שלעולם היה איתו, ואין עולים אליה, אלא המתן עד שתשיג זה כבר איתך ואצלך.

אומרים לו המתן – עיין ברש"י בפרשת העקדה עה"פ (וירא כב:ב) ויאמר קח נא את בנך את יחידך וכו' ולך לך אל ארץ המריה והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך, ז"ל אחד ההרים, הקב"ה מתהא הצדיקים [ס"א משהא לצדיקים] ואחר כך מגלה להם, וכל זה כדי להרבות שכרן וכו', ע"ש. הרי לפי הס"א יש ענין ההמתן.

בענין שצריכים לעשות תשובה על תשובה, י"ל שלכן בשמונה עשרה מיד אחר ברכת השיבנו, שאנו חוזרים בתשובה שלמה, מיד אחר כך אנו מתוודים ומבקשים סליחה, והרי עכשיו ממש עשינו תשובה, ואולי אפילו זכינו לזדונות נעשו כזכויות, ועל מה יש לבקש סליחה, אלא ע"כ שאפילו הכי צריכים להתוודות ולעשות תשובה על תשובה.

בס"ד נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן תורה ו'

א] מבואר בתורה ו' הדרך להיות האדם היושב על הכסא (ע' סוף אות ו'), להיות שופט ודן כל באי עולם. וזה הדרגה מבואר בריש לקוטי מוהר"ן תנינא, שהיא דרגת מי שיכול לעשות ראש השנה לדון את הזולת, כי אי אפשר לדון את חבירו עד שיגיע למקומו, אז רק השי"ת שהוא מקומו של עולם יכול לדון (וברוך השם מצאתי בפירוש מהרמח”ל בפירוש הפיוטים שנדפסו בסוף קיצור הכוונות וז”ל והכסא מתפשט בהם להניגם – ואינו משתנה, והנה למעלה יש תמיד סוד “הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו.” וע”ש שכתב כמה דברים הנוגעים לתורה ו', למשל, שבחי' הדום רגליו זה בחי' מלכות, כסא זה בחי' תפארת), וגם הצדיק הוא בחי' וישת עליהם תבל, ולכן גם הצדיק יכול לעשות ראש השנה.

והנה ידוע שענין ראש השנה הוא של רבינו, שהש"י נתן לו במתנה, וידוע שרבינו גילה על עצמו שהוא בחי' בינה, ור' אברהם בן הר"ן האריך להביא רמזים על זה. ותורה ו' מפרש צורת אלף, וידוע שאלף בינה, זה חכמה ובינה. וכן מבואר בתורה ו' (בסוף מיד אחר סיום כ"י רבינו) שמדבר על בחי' למעלה מהבינה, כי מדבר מחכמה וביטול לאין סוף, וז"ל ואצנו – כי משה היה צריך אז למסר הכל ליהושע, ואין שלטון ביום המות, כי בשעת הסתלקות הצדיק אין לו שליטה וכח להאיר ליהושע, על כן דיק: ואצנו – אני בעצמי, כי חזרה הממשלה להקדוש ברוך הוא, עכ"ל. וזה ממש הבחי' שרבינו גילה בתורה ד' ע"ש באות ט, שמפרש איך שמשה רבינו ביטל כל ישותו, ובפרט בעת מיתתו התבטל לגמרי, וזה ולא ידע איש, אפילו משה לא ידע ע"ש. וזה הדרך שהאדם זוכה להעביר העוונות החקוקים בעצמותיו ע"י ווידוי להתלמיד חכם, בחי' ואיש חכם יכפרנו, בחי' נושא עון לשארית, להצדיק שהוא בחי' אין, ואז הצדיק מדריכו לדרך ה' עד ביטול להא"ס ב"ה. וזה בחי' המבואר כאן בתורה ו', שהו' שבאלף הוא בחי' הבושה והווידוי שהתלמיד – נקודה תחתונה – עושה בפני הרבי – נקודה עליונה, בחי' כסא ואין. ועי"ז זוכה להיות בקי בדרכי ה', והוא דרך הא"ס ב"ה.

ומבואר שתכלית הזה להיות אדם היושב על הכסא זה ע"י הרבי ותלמיד צורת א', הרבי בחי' משה ובחי' חמה.

ב] עוד בענין מה שרבינו הכניס בסוף התורה את הענין של אין שלטון ביום המיתה ולכן השם יתברך אמר ואצונו, שזה לא דרך של רבינו להכניס דברים שלא הקדים בבנין התורה מראש. וגם קצת קשה כי הרי משה רבינו כבר סמך את יהושע.

ואולי רבינו אגב ארחיה רמז לזה להיסוד הגדול שהוא גילה בתורה סו 'שצריך להשתדל תמיד להקביל פני רבו תמיד כי פן ואולי עכשו הוא עת של בחי' הסתלקות', אכן קשה קצת לפרש כן כי דשם כז"ל 'ואף על פי כן הכל יהיה בכחו של רבו' ואילו בתורה ו' כז"ל 'כי חזרה הממשלה להקב"ה' וי"ל.

ג] וע' בלקוטי מוהרן תנינא תורה פב שרבינו גם מפרש ומורה דרך בכוונות אלול על העליות והירידות, ושם כתב שענין הסגול למעלה הוא כי יש סכנה בהתקרבות ביותר אל האור אלהות, שהאור לא יכהה עיניו ויזיק לו וכז"ל אבל יש בחינת סגול כמו שכתוב וסגול כד איהי בין תרין דרועין דמלכא שזהו בחי' (שמות לג) ושכתי כפי עליך, כי בלא זה היה עצם אור הכבוד מזיק למשה, ,כמו שכתוב (שם) כי לא יראני האדם וחי, וראית את אחורי וכו' וזה שבקש דוד, ואחר כבוד תקחני (תהלים עג) תקרבני בהתקרבות של שבקש ממך הראני נא את כבודך, והראית לו את אחורי כבודך וכו' ע"ש. הרי מבואר שביום מיתת משה, הוא זכה לבחי' ראית ה' בפנים, שזה לא בחי' הסגול של כוונות אלול. ועל כן רבינו הוצרך לפרט את זה.

ד] בענין שעת הסתלקות הצדיק אין לו שליטה, ובילקוט הנח של פאר הליקוטים הביא ממבוי הנחל (אייר-סיון תשלט) לפרש איך רבינו פתאום הכניס ענין זה שלא כדרכו. ולא תירץ הבעיה כל כך, רק הציע ש-ו'אין ש'לטון ב'יום ה'מות ר"ת בושה, דהיינו שזה היה בחי' תשובה ועליה של משה רבינו.

אכן ע' בביאור הלקוטים תורה כא אות כח שכ' בפירוש שבדרגא של משה רבינו – במקיפים של עתיקא קדישא אין שום צער ובושה לגמרי חס ושלום. [והכרעת הדבר עיין בספר אדיר במרום (עמ' תי) ז"ל ועד שהיו אדם וחוה בסוד אצילות לבד, בסוד עץ חיים, היו בבחי' גוף ולא לבוש, ולכן: ולא יתבושש, כי השת תלוי בלבושים ששם הרע מתדבק. ואעפ"כ בבחי' פרטית היה להם לבוש שלהם, והוא בוד לבוש האצילות, שהוא כהדין קומצא, בסוד זהריאל, וכן להם היה כתנות אור מזוהר גופם ממש. אך כיון שכל האצילות נחש גוף, אפילו הלבוש שלו, על נקראים ערומים עכ"ל ע"ש].

וע"ע בתורה חותם בתוך חותם (כב:י) שצריכים לעלות בדרגות של נעשה ונשמע עד שמשיגים תורת ה' ותפילת ה' ממש. ומבואר שם שהתפילה והנשמע זה בחי' בושת. והפשטות בזה דלא כהביאור הלקוטים, כי מבואר דאף כאשר תפלתו הוא בדרגת תורה ה' וצריך לעלות עוד שתורתו יהיה תורת ה' ותפילתו תפילת ה', עוד יהיה לו בושה בזה. ואף שזה מוכח לגמרי שגם בדרגא זו יהיה בושה וגם יתכן שמקיפים דעתיקא עוד יותר גבוהים מתפילת ה' – עיין שם מה שהערנו שלכאו' תורת ה' ותפילת ה' קאי רק עד עולם האצילות, וכל העולמות למעלה הם בחי' אין סוף לענין זה. ועוד יתכן שאבדת השלטון אינו צער ובושה כלל רק בחי' בושה, אבל המשמעות של ר' אברהם בן הר”ן שצריך להיות שם כולו טוב לגמרי.

והנלע"ד בזה בעזה"י שמבואר להדיא כאן בתורה ו' שהיו"ד עליונה של האלף הוא בחי' עתיק יומין, שמי שמשיגו הוא בחי' אדם היושב על הכסא והרי הוא מכוסה בנשמות ישראל (כמבואר בתורה יג) שהם רק בבחינת תלמיד בנקודה – יו"ד – תחתונה של האלף. והנה זה הצדיק שזכה לזה גם כן יש לו עבודת ה' להיות בקי ברצוא ושוב, ויש לו עוד לעלות לא"ס בעבודת כי אסק שמים שם אתה ועוד הרבה למעלה עד א"ס ואין תכלית, ואין עליה בלי ירידה, וכיון שהגיע לרום המעלה של אדם העליון הוא צריך שוב להיות בקי בנפק, והגם שבעצמו בודאי הוא נקי וחף מכל פשע בלי ספק כלל, אכן – ובזה יתיישב ויקשר אחד ממש תורה ו' ותורה פב ששניהם ביאור על עבודת ה' בכוונות של אלול, כי הצדיק שלם, אכן כל הנשמות כלולים בו, והוא מחייבם כמבואר באופן נפלא בספר נתיב מצוותיך של קאמרנא, וכמובן על פי היסוד הידוע מהבעל שם טוב שכל הנגעים אדם רואה בחוץ הם ממנו, אז כל עוד שיש איזה בזיונות של עבירות וחסרון אמונה ופגם הברית בעולם סימן גם להצדיק, אז זה הצדיק שהגיע לרום המעלה של אדם העליון צריך שוב עבודת ה' של תורה פב לקשר את עצמו דייקא להגרועים שבישראל ובזה הוא מתחיל שוב לקיים תורה ו' שעיקר התשובה לשמוע בזיונו ולשתוק, שהוא מקיים את זה עכשיו בהתקשרות להפושעי ישראל וסובל בזיונם כאילו בנפשאי ממש קאעביד ליה, עד שממש מזכך את כל החלל פנוי לגמרי להיות טהור בבחי' דם לה' והתחלל לו (שרבינו מפרש את הפסוק הזה לידום על הבזיונות ועל ידי זה מטהר חלל שמאלי של הלב, ועל כן הצדיק שכולל כל נשמות ישראל, ולבו כבר מחלל כמו שדוד המלך העיד על עצמו, עם כל זה עדיין היו קיימים פושעי ישראל בחלל העולם, והם עוד נחשבים לבחי' חלל שמאלי של לב הצדיק, כי כל החלל פנוי בפקודת הצדיק, ועל כן הצדיק צריך לחפש אותם ולהתקשר עליהם כנ"ל) ויקויים הענין המבואר בתורה כב ז"ל כי לעלות מדרגא לדרגא צריך ירידה תחלה, שהיא המכשול. וזה (ירמיה נ): ביום ההוא יבקש עון ישראל ואיננו, כי לעתיד יהיה כלו תשובה, ועל ידי התשובה זדונות נעשין זכיות (עיין יומא פ"ו:), ויהיה נעשה מעברות ישראל תורה, ועל כן יבקשו אז העונות, כי יבקשו ויחפשו אז אחר עונות ישראל, איך לוקחין עוד איזה עון כדי לעשות ממנו תורה. [ויעו' עוד בתורה יב שהלמדן דובר רעות על הצדיק, והצדיק צריך להיות מהנעלבים וכו' שומעים חרפתם ואינם משיבים, והצדיק מצרף את האותיות לתורה ע"ש].

וכאשר כל עם ישראל יהיו צדיקים גמורים בודאי יתעלו כל העולמות להיות כלולים למעלה בא"ס וכמבואר מהעליות האלו בספר דעת תבונות מאלף השביעי ושמיני וע"ש שכותב שבכלל אי אפשר לנו להבין מצב העולם שיהיה אז. כי ידוע לנו שכל המדות נמצאים בא"ס ב"ה וצמצם באורו יתברך לגלותם, אז כל מהות הבושה נבחנת רק בהיות הצמצום שולט, אבל לאחר שכל העולמות שבחלל עולים להיות כלולים בא"ס ב"ה שוב אי אפשר להבחין מהותה.

והרי באמת בחי' עתיק הוא בחי' א"ס ואין שייך להבחין שם בושה, רק שכל עוד שהנשמות נשארים בעולם שיש לו סוף אז גם לעתיק יש להתקשר להם (ועתיק זה ענין העתקת הנעשה בעולם המצומצם לעולם הא"ס) ועל ידי זה יהיה הבחנה במדות השייכים לו כנ"ל.

והנה בתורה תנינא פב הגם שרבינו כאילו מורה לכל אחד מישראל לנהוג כמו משה רבינו לעסוק בהתקשרות להפושעי ישראל. לכאורה יש בזה גם הוראה מכיוון השני להבין שהוא בעצמו מלא בזיונות ובודאי הצדיק מקשר את עצמו אליו! - בחינת האומרים לו המתן (וכן לשון רבינו בתנינא ז:ז שהצדיק שזכה לבחי' כתר צריך להיות אחיד בשמיא וארעא ע"ש) - אז צריך להתחזק את עצמו עם הצדיק וככל המבואר בתורה ו' אות ה' - "ואז נעשה יחוד בין חמה ללבנה, שהשמש מאיר ללבנה, ונעשה יחוד בין משה ויהושע וכו'” ובאות ז ע”ש מה שפירשנו בס”ד. וכן יעו' בגמרא מסכת ברכות (ו:) מאי כי זה כל האדם א"ר אלעזר אמר הקב"ה כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה, רבי אבא בר כהנא אמר שקול זה כנגד כל העולם כלו, רבי שמעון בן עזאי אומר ואמרי לה רבי שמעון בן זומא אומר כל העולם כולו לא נברא אלא לצות לזה, ע"כ, הרי שכיון שזוכה להיות אדם בקיום תורה ו' כמבואר, אז דייקא הוא מקושר לכל העולם ככל הדעות המובאות שם.

ומכלל דברינו פה יוצא בעזה"י שבעצם הנקודה – יו"ד – תחתונה של האלף שהוא התלמיד, צריך להיות כולל בו כל כנסת ישראל בכלל. וכמבואר וידוע מהאריז"ל שכל מעשינו בתורה ובמצוות צריך להיות בהתקשרות ובכללות בשם כל ישראל. ויש רמז לזה בפסוק (תהלים קמז:ו) מעודד ענוים י-ה-ו-ה, כי כל תורה ו' מיוסד על מדת ענוה. שהר"ת עמי, והס"ת הדם, והאותיות שלפני האחרונות, שהם בחי' יסוד צדיק, רמוזים על היו"ד עליונה. ונראה עוד בענין הר"ת מעי, שזה מובן על פי השלוש בחי' מוח לב כבד, שהיו"ד עליונה בחי' מח, והו' אמצעי בחי' לב, וכל זה מפורש, אז יש לחדש שהיוד תחתונה בחי' כבד ומעים, ושכן מסתבר כי בכבד שוכן הדמים.

בס"ד נ נח נחמ נחמן מאומן

לקוטי מוהר"ן תורה ו'.

א] רבינו כותב שהתחלת התשובה, ועקר התשובה, כשישמע בזיונו ידם וישתק, כי לית כבוד בלא כ"ף, והכ"ף הוא כתר, בחינת אהיה, בחינת תשובה. ורבינו מסביר עוד שכתר הוא לשון המתנה. ומביא מהגמרא משל לאחד שבא לקנות אפרסמון, אומרים לו, המתן וכו' (וזה לשון רבינו, אכן בגמרא הגירסא אומר, דהיינו שבעל האפרסמון אומר שיעזור להקונה למדוד את המקח).

אכן מבואר שאחר שעושים תשובה זו צריכים לעשות תשובה על התשובה הראשונה, ורבי נתן מסביר (בסוף התורה סוד"ה והפרוש) שזה התשובה הראשונה רמוזה בהיוד התחתונה שבאלף, והתשובה על התשובה רמוזה ביו"ד עליונה (-וזה שרבינו כותב באות ה' שע”י הדם לה' נעשה אלף וכו' והנקדה העליונה הוא כסא דמתכסיא בחי' תשובה, - פירש מוהרנ”ת דהיינו תשובה על התשובה הראשונה. ולפי זה אינו כל כך מדויק שהאלף נעשה על ידי הדם לה', כי יש עוד עבודה של התשובה השניה, ולקמן איישב זה שפיר בעזה”י. ויש לשים לב גם ללשון רבינו באות ד' ז”ל וכשיש לו אלו השני בקיאות הנ”ל, אזי הוא הולך בדרכי התשובה וזוכה לכבוד ה', כמו שכתוב: וכבדתו מעשות דרכיך, הינו שזוכה לכתר, כי לית כבוד בלא כף, ואז ימין ה' פשוטה לקבל תשובתו, ע”ש. ומשמע קצת כפירושו ששני הבקיאות האלו הם שני תשובות, כי בתשובה ראשונה זוכים רק לכבוד מלכים, ופה רבינו כתב שזוכה לכבוד ה', ודו”ק). והיו"ד העליונה היא באמת בחי' כתר. וצריכים לומר שעכ"פ גם בהתחלת התשובה יש הארה מהכתר. ובאמת דם לה', דום פירושו המתן, כמפורש ברש”י ובמצודות בספר יהושע עה”פ שמש בגבעון דום (י:יב, וכן בספר שמואל ע"ה אם כה יאמרו אלינו דמו עד הגיענו אליכם – א:יד:ט ופרש"י המתינו וכו' וכן דום לה'). ולכאו' זה בסוד כתר מלכות, שכל האור הנשפע מהכתר הוא רק כפי המלכות, וגם מהתחלת המלכות כבר רואים הארה של הכתר כנ”ל [ובענין ההמתן, כתבו הפירושים מה שכתבו, לא לפרוץ את המדה, שאין נראין לענ"ד שום רמז על זה פה (אף שעצם הדבר נכון ומובא במ”א). ולפי הגמרא אפשר שזה ענין של והשיב לא נאמר אלא ושב, שהשי"ת יוצא עמנו מהגלות. ונראה שיש בזה הענין להמתין עד שיראה שגם הרעה שעשה היה רצון ה”י שיהיה ככה כמש”כ לקמן אות ז. וע”ע מש”כ באות ו']. ועוד, דהלוא ענין הדמימה הוא מסיבת ענוה, בהכרה על חסרונותיו (וע' לקמן נידון בזה), שהוא הכתר, וזה מפורש בההגה באות ו'. ועוד, כי הדם הוא הנפש, והנפש הוא הרצון (ע' תורה לא ובעוד כמה מקומות), והדם שבחלל השמאלי בחינת התנגדות הרצון (ע' תורה תנינא פב שמקושר לתורה ו'), ורצון הוא בחי' הכתר כידוע. נמצא שכל התיקון תשובה המבואר כאן לקיים דם לה' והתחולל לו, הוא להשקיט ולבטל את הבזיונות של הרצונות נגדיות, והוא תיקון בכתר.

ב] ונראה עוד שיש השוואה לתורה ו' בתורה יא, ששם רבינו אומר שעל ידי תתאה ויחוד עלאה זוכים לדיבורים המאירים, ולזה צריכים כבוד, ולית כבוד בלי ו'. ובלי ו' זה כבד פה. ונראה שבתורה ו' רבינו כותב שלית כבוד בלי כ"ף, דהיינו כפיפות היצר לדום ולקבל הבזיון, וזה להיות דום לגמרי, אבל אפילו כאשר יש הכ"ף, אז עדיין יכול להיות בבחינת כבד פה, אם לא זוכים להו' [ועיין בספר מלכים ב:יד:י הכה הכית את אדום ונשאך לבך הכבד ושב בביתך ולמה תתגרה ברעה וכו', והוא ביטוי בגמרא, עיין במסכת מועד קטן דף יז., אמר רב הונא באושא התקינו אב בית דין שסרח אין מנדין אותו אלא אומר לו, הכבד ושב בביתך, ובפירוש המיוחס לרש"י כז"ל בלשון הזה אומרים לו, עשה עצמך כאדם שכבד עליו ראשו ושב בביתך, בלשון כבוד אומר לו, לישנא אחרינא הכבד התכבד, כבודך שתשב בביתך, עכ"ל, והרי הוא ענין של עיכוב והמתנה]. ומבואר בתורה יא שם כענין תורה ו' – ז"ל באות ב', אך לדבור שיאיר לו אי אפשר לזכות כי אם על ידי כבוד, הינו שיראה שיהיה כבוד השם יתברך בשלמות, שיהיה כבודו לאין נגד כבוד הש"י, הינו על ידי ענוה וקטנות וכו' ע"ש, וזה ממש הענין של תורה ו' (ובתורה יא שם מביא על זה הענין של דיבור המאיר את הפסוק לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והוא מדיבור הש”י ליהושע אחרי מות משה רבינו) [גם 'דרך' ענינו ענוה, כדאיתא במדרש תהלים (ג:ג) וילך דוד ואנשיו בדרך (שמואל ב:טז:יג), וכי באויר העולם היה להם לילך, ומהו בדרך, שהלכו בדרך ענוה]. וגם זאת שבתורה ו' רבינו מלמד ומדריך איך להיות אדם היושב על הכסא, וזה ידוע שגדר אדם הוא מדבר, וזה המבואר בתורה יא איך לזכות לדיבור. וגם תורה ו' ידוע שהוא על תיקון הברית, בסוד דרך, אכן בכל התורה מבואר על קבלת בזיון ולהיות בקי ברצוא ובשוב ולא מבואר כל כך איך זה קשור לתיקון הברית, אכן זה המבואר בתורה יא, שכדי לזכות להדיבור צריכים את הו', שהוא תיקון הברית, וזה גם כן הענין בתורה ו' בענין הו' של האלף, שהוא קבלת הבזיונות (כמש"כ שם באות ה'), ועיקר הבזיון והחרפה הוא בפגם הברית, וכן במפורש על הו' הזה של הא' שהוא בחי' דרך כוכב יעקב, ושהוא בחי' אהל בחי' היריעה שמשפיע לארון הברית (תורה נ:ב), הרי מפורש שעיקר ענין של תיקון הברית בתורה ו', היא הו' של הא'.

והרי מבואר שאחר שיזכה לכבוד, עם כ' ועם ו', אז יהיה לו דיבורים שיאירו לו דרך ה'.

ג] ולפי משנ"ת אולי י"ל דהא דרבינו כותב בפירוש הפסוק (תהלים נ) אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך, כי האדם על ידי שמחריש נעשה בחינת אהי"ה כנ"ל, אבל הקב"ה מה שמחריש לאדם אין זה בשביל אהי"ה ח"ו, כי זה אין שיך אצל הקב"ה, אין זה אלא כדי שיקבלו ענשם בעולם הבא וכו' ע"ש (אות ג), זה רק מצד התשובה הראשונה, אבל מפאת התשובה על התשובה, שעל ידי זה זוכים להיות אדם היושב על הכסא, שרבינו כותב בפירוש (סוף אות ו) שזה פירוש אמר רבי אלעזר עתידין ישראל לתן עליהם את הדין, כי ישראל נקראים אדם וכו' וישראל יתנו דין לכל באי עולם, הינו הם ישפטו בעצמן כל הדינין, עכ"ל, הרי מבואר שישראל ג"כ יזכו לזה להיות הדיינים, וזה ע"י התשובה על התשובה, שעי"ז זוכים להיו"ד עליונה שבאלף, ונשלם האלף והאד"ם. אלא שנראה מבואר שהתשובה על התשובה אינה ענין של שתיקה וחרישה, ורבינו בפירוש מתאר את תשובה על תשובה: “וידוי” דהינו דיבורים. אף שעיקר התשובה הוא הדמימה, זאת אומרת שעיקר התשובה הוא התשובה הראשונה שכן ענינה, אבל התשובה על התשובה הוא מבואר באות ה' שם ז"ל וכסא העליון, הינו נקדה העליונה נחלקת לשלש טפין, כי תשובה צריך להיות בשלש תנאים כמו שכתוב (ישעיה ו) פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב, ואלו השלש בחינות הם נקדת סגו"ל, וסגול דא חמה, הינו פני משה כפני חמה, ע"כ. ואלו השלשה מבוארים קצת יותר בתורה ז' שמקבלים אותם מהצדיק (כמו שמבואר כאן שמקבלים אותם מנקודה העליונה בחי' משה), בחי' עצות של זרע אמת ע"ש. ולכן רבינו לא ביאר כל כך הענין של אלו השלשה דברים, א' כי הוא מדבר בעיקר התשובה, וגם שאלו השלושה צריכים לקבל ממש מהצדיק, בחי' עצות של זרע אמת, ואי אפשר לכתוב אותם סתם בכלליות, אלא כל אחד צריך לזכות לקבל אישי מהצדיק (ולאחר שכבר התחיל את עיקר התשובה).

וכן מבואר בתורה כט שבלי הצדיק ותיקון הכללי, הדיבור אסור - והשפחה בישא, עת רע שולטת, ונראה לע"ד שזה ממש הבחי' של החיריק כאן, שהוא נגד עמלק, שנראה שחייו במקרה תחת הכ"ח עתים, ולכן הולך רכיל מגלה סוד, כמבואר שם, כי מבואר שם שמחמת פגם בהדמים וגידין נעשה פירוד בין קב"ה והשכינה ח"ו, ולפ"ז נראה שהדיבור תהיה כמקרה לילה, ולכן צריכים לדום, עד שזוכין לתקון הכללי ודעת מהצדיק, שהוא בחי' הנקודה עליונה של האלף, ואז פתח פיך, כמבואר בריש תורה כט, שעם הדעת הנפש טוב, דהינו שהדיבור נשמעת, ונשמעת מלשון ביאה ויחוד כידוע.

[וע"ע בתורה פב, שרבינו מפרש את הענין של שומעים חרפתם ואינם משיבים (ואגב, עליהם הכתוב אומר ואהביו כצאת השמש בגבורתו, שרבינו מפרש שם שהוא ענין שלהבת י"ה, שזה יכול להיות הבושה, א"נ לענינינו יכולים לפרש שזה לכאו' ענין של פני משה, יוד עליונה) שזה בחי' חש-מל, חש לשון שתיקה, ומל לשון מילה – חתיכת הערלה, ובתורה יט רבינו מפרש שצריכים חשמל, חיות אש ממללות, שח"ש זה בחי' חוה, דיבור, חיות אש, שהדיבור של לשון הקודש ממללות, חותכים ומפילים המ"ל – ע' לשונות העכו"ם. והנה ח"ש בגמטריא חק"ר דבר – חרק – השתיקה של היוד התחתונה. ועוד רמז לזה בפסוק (תהלים צא) כי הוא יצילך מפח יקוש, שהר"ת בגמטריא פה, והס"ת הם ח"ש, א"ך בחי' אהי"ה. ואכמ"ל.]

ואגב יש לפרש בזה מה שאנו אומרים בתפילה, ומי דומה לך, ולשונות הכתוב כמש"כ (ישעיה מ:יח) ואל מי תדמיון אל וכדומה. שהם מרמזים על ענין זה של דום לה', עד כדי כך שתגיע לדרגה זו כביכול של הש"י, להיות בבחי' אדם היושב על הכסא. וכל אחד בזה כפום מה דמשער ליביה עד כמה לך דומיה תהלה אמרו לה' מה נורא מעשיך.

ונראה שזה ענין הקול דממה דקה (מלכים א:יט:יב) שבו שומעים את ה"י, דהיינו לשמוע המ"ה בד"ם (וכמבואר בתורה נו שהדיבור מן השמים הוא בדופק שיבידים), וזה דממ"ה, שם מ"ה, עם הא' של וא"ו ברבוע, שמקבל מאימא עלאה. וזה מי כמכה בעל גבורות ומי דומה לך, כמכה עם האותיות בגמטריא דממה.

והנראה לעניות דעתי, שיש לסדר תורה זו ככה, <בתחלה האדם הוא בחי' הדום רגליו של השי"ת, דהיינו שסובל מסיבותיו, וידמה לו כאילו קורות חייו במקרה ח"ו והוא תחת העת, בחי' שפחה בישא, ואז הדיבור אסור, כי הולך רכיל מגלה סוד (תורה כט), וכמקרה לילה ח"ו, וצריך דם לה' - להאמין שהכל בהשגחה ולקבל בשמחה מענוה, ואז עולה להיות בחי' כסא להשגחה עם נפש הצדיק, שהש”י מלביש ההנהגה דרכו, ואז עולה להיות בבחינת אדם היושב הכסא שהוא ממש עמו במלאכתו> שדם הוא פעמיים כ"ב אותיות, שהם הרצונות סתומות רותחין בדם. ודם גם מלשון אדמימות, ודינין שצריכים להמתיקן בשורשן, כדלקמן (ויש לכוון עוד שי”א פעמים דם עם ד' כוללים בגמטריא פחת, שענינו עצלות ועצבות כמבואר בתורה ד' (וכן הוא הגמטריא של הפסוק (ישעיה מג:כח) ואחלל שרי קדש ואתנה לחרם יעקב וישראל לגידופים), והרי זה הכבדות בדפק. וי”א פעמים דם עם הי”א כוללים בגמטריא המתן, שזה התיקון המבואר פה בתורה ו' (כי ענין י”א זה להכניע הקליפות שנאחזים רק בו”ה, וה”ס י”א יריעות המשכן (שבבחינתם הדם זורמת כמבואר ברמ”ד וואלי פרשת תרומה) וכן י”א סמני הקטרת, כמש”כ הרמח”ל לכוונת הקדיש, שלכן אותיות יתגדל ויתקדש הם י”א, כדי שיסתלקו משם י”א ניצוצות שבהם, ויעלו למעלה במקום הקדושה עכ”ל), וצריכים להפוך את הפח”ת לפת”ח, וזה גם בסוד הג' אבות, ג' תפ”חין קדישין בחקל, ופת”ח וג' בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן). והד' של דם, מורה על נטיה למטה – היינו צורת הד' שיש לו שני קירות שסוגרים מלמעלה, ועל ידי הדמימה (בחי' המתן, חיכוי ותקוה לישועת השם), בחי' דום, כאילו מיפן את הד' לנטות למעלה בכיוון החולם ו' <בחי' תפארת. וכן עין בשער רוח הקודש יחוד ד' – עמ' עז, שכז”ל אהי”ה כלו בנקוד חולם עולה אין בגמטריא, ולכן שם אהיה סודו הוא בכתר הנקרא אין>. וזה בכח אהי"ה ברבוע (דפ”ק, שהוא ע”ב בריבוע, שהוא חיות מאבא עילאה, עם הד”ם של אהי”ה ברבוע, שהוא מאימא עילאה, עולים דר”ך עם האותיות והכולל), וזה בחי' הכסא, שהוא ה'הסתר דבר' של כבוד אלקים, הס (לשון שתיקה) ת"ר <מלשון לתור את הארץ, שהדם מבקש תאוות, גם ת"ר בגמטריא ש"ך ופ"ר דינים> שמשיג שלום בעצמי, ואח"כ צריך <להתפלל על השכינה ולהשיג שלום כללי> להשלים את הא' על הדם, לעלות לדרגת אדם היושב על הכסא, ויש לו להתודות על התשובה הראשונה, וידוי זה לשון של מודה, שהוא בעצם אותיות ד"ם הפוכים – מ"ד. ומ"ד זה הוא הידוע למיין דוכרין, שמקבל הטיפות זרע מהצדיק נקודה עליונה. ועל כן פעמיים דם בגמטריא לובן, והוא תיקון על הפ”ח הנ”ל בחי' יפיח אמונה יגיד צדק (משלי יב:יז), ככל הנ"ל.

[וי"ל לשון התפילה: והחזירנו בתשובה שלמה לפניך, שבפשטות מכוונים לזכות לתשובה שלמה נוכח פני השם, אכן יש לפרש יותר לענין תשובה על תשובה, שמכוונים לחזור בתשובה עד כדי כך שנזכה להיות כביכול הפנים של השי"ת, וכמו שאיתא בזוהר הקדוש שהצדיקים הם אנפי השכינה (וכן עיין בלקוטי מוהר"ן סוף תורה קעב – ראה נתתי לפניכם וכו' לפנים שלכם וכו'), וא"ש בס"ד].

ד] הנה לעיל כתבנו שלכאו' תשובה על התשובה אינה ענין של שתיקה, וצריך עיון בזה כי מהכתוב בסוגריים באות ו' משמע שאכן הג' ענינים של התשובה הנ"ל הם פעולים בשביל הדמימה. וז"ל רבינו שם: וזה פרוש משמניהו – מלשון שמנת עבית (כלומר מחמת שאוחזין עצמן בבחינת (דברים לב) שמנת עבית), הינו בשביל זה שומעין חרפתן ואינם משיבים, כי זה עושין בשביל תשובה על עוונותם, כמו שכתוב (שם) וישמן ישורון (בחינת השמן לב וכו', ואזניו, וכו', פן יראה וכו', שהתשובה צריך להיות בשלשה תנאים אלו), עכ"ל.

אכן באמת יש לכאו' סתירה על דברים הנ"ל מסוף התורה, ששם מבואר שענין מה ששותקים לחבירו כשמבזין אותו הוא ענין של לדון לכף זכות, שעי"ז בונים כתר מפוארת להשי"ת ע"ש באריכות. ולכאורה הוא ממש טעם אחר לגמרי, ונפקא מינה כאשר הבזיון הוא מגוי או מעצם הכרת עוונות האדם בעצמו, כאשר המפרשים כתבו על התורה הזו שזה עיקר הבזיונות שצריכים לקבל בשתיקה [ונראה להוסיף שלעולם תהיה בושה בזה שהש”י כבודו מלא כל העולם, והנה האדם נמצא בעולם, וכאילו מציאותו של האדם חוצץ ואינו מראה כבודו, ודו”ק למעשה], והרי ממה נפשך, אם בזה הוא דן את עצמו לכף זכות איך הוא יתחיל לעשות תשובה בכלל (אכן זה לא פשוט, כי אדרבה האדם צריך לדון גם את עצמו לכף זכות, ואכמ”ל ויבואר מתוך דברינו בהמשך ב”ה)?

ה] ונראה לענ"ד בס"ד, שבתשובה הראשונה, מה ששותקין זה בגלל שאוחזין עצמן כמחויבים וכו', וע"י שתיקה זו, תשובה ראשונה זוכין לכבוד עולם הזה (כמש"כ אות ג'), וזה בעצמו בחי' השלמת הא' – וסתימת לשון רבינו באות ה' שעל ידי הדמימה עושין את האלף מדויק, אבל כל זה רק בזעיר אנפין, בבחי' הנקודה התחתונה, בחי' שלום בעצמי ושלום בית [וזה הענין של זביחת היצר, כי המזבח מביא שלום כידוע ואכמ"ל] ושצריכים לסבול הרבה בושות לנקות את עצמו מהבגדים הצואים שמונעים ומפסיקים מהקדושה של ארץ ישראל, כמבואר היטב כל זה בתורה יד. ורק אז זוכים לתפלה ע"ש כל דה"ק, כי ממש קשורים כאחד לפה. וממילא מובן גם כן שעדיין חוקרים אחר כבודו, כי רק השיג בחינת שלום בעצמותיו וביתו. ואז מתפללים על השכינה ולזכות לשלום הכללי [וממילא לא יחקרו אחר כבודו], כמבואר בתורה נז:ח בסוד אין בין חמץ למצה אלא משהו, שמפרש שם מי זה בא מאדום חמוץ בגדים, אדום זה בחי' כבד (הנ"ל) וחמץ זה בחי' הכנעתו בחי' תענית וכו' – זה בחי' תשובה ראשונה שהדם יוצא מהפנים, שמשתיק חרפות הרצונות רעות הרותחים בדם, בחי' תיקון הכבד, בחי' תענית הנ"ל. ואז יכולים לזכות שעל ידי ענג אכילת שבת נשלם הדבור לשלום. ואין דומה שלום של התענית שאין לו פה, לשלום של שבת שיש לו פה, ובבחי' מדבר. וע"ש שהחילוק ביניהם הוא משה"ו נוטריקון והיה מעשה הצדקה שלום, א"ש ממש לתורה ו', כי משהו זה – משה – ו', משה זה נקודה עליונה, וו'. כי הנקודה תחתונה היא הדמימה בחי' התיקון של חמץ בתענית, וכדי לזכות לשלום של שבת, בחי' תשובה על תשובה, בחי' יום שכולו שבת של עולם הבא, צריכים פה, וזה צריכים עוד את הו' וי' עליונה – משה, להשלים את האלף.

ואחר שמגיעים לעשות תשובה על התשובה, זה בחי' כבוד עולם הבא, ממש בחי' הנקודה העליונה של הא', ובזה זכה להשלים את הא' בפעם שניה, בבחי' עלאה, שבזה כבר מגיעים להיות אדם היושב על הכסא ודן ועושה משפט כנ"ל, אז עיקר הנסיון הוא לדון את המבזים לכף זכות, ויש בזה חכמה של השלשה דברים הנ"ל שצריכים לזכות לקבל מהצדיק כנ"ל.

ולפי זה י"ל ענין השלושה מצות שנצטווינו בכניסה לארץ ישראל, די"ל שהכניסה לארץ גופא בחי' תשובה הראשונה, כי ארץ לשון רצון וכתר, וכל העולה לגדולה בודקין אותו, וארץ ישראל בחי' של ארץ החיים, וכו'. ואז יש את הג' מצוות, תחילה למנות מלך – כי זה התשובה השניה שייך כבר לצדיק בחי' מלך שכבר השיג הכתר והכבוד של עולם הזה. גם מלך בחי' לב (כמובא בסוף תורה יב). והמלך צריך להמשיך רוח חיים (בחי' ו') לתוך ממלכתו על ידי שמוכיח את כל ממלכתו (כמבואר בתורה נו) שזה ממש הענין של הבושה בבחינת הואו. וכן מבואר בתורה לח:ו שמשה רבינו היה מאיר לעם ישראל את היראה והבושה והוא בחי' בהלו נרו עלי ראשי, וזה ענין האהל בתורה ו'.

ואם תאמר הלוא מבואר בתורה ו' שהצדיק הוא בחי' היוד עליונה של האלף, ואיך תאמר שמניית המלך, שהוא בחי' הצדיק, הוא בחינת הואו שבאלף? - ובאמת כן מצינו בכמה מקומות בלקוטי מוהר"ן שהצדיק נקרא שמים ('שמים הוא בחינת הצדיק על שם אש ומים' – תורה קיד), ושמים הינו רקיע כמו שכ' בתוה"ק ויקרא אלהים לרקיע שמים, והוא הו' שבאלף, ואיך מפורש כאן שבחי' משה הוא היוד עליונה? ונראה לעניות דעתי שהתירוץ לזה מפורש בתורה יג:ה שכתב ז"ל וכסא שבבחי' נפש הוא נפש החכם שנתכסה וכו', והאדם היושב על הכסא הוא דעתו של החכם, ע"ש, הרי מבואר להדיא כמו שמבואר בתורה ו', שהדעת של הצדיק הוא הבחינה של היוד עליונה של האלף שהוא בחי' היושב על הכסא, יוצא שהואו שהוא בחי' הכסא הוא בחינת נפש החכם, ונמצא שזה בחינת מלך – נפש החכם.

ואז יש מצות הכרתת עמלק, בחי' ויחלוש יהושע את עמלק לפי חרב, בחי' לחישה שאז נזכה להשתיקו לגמרי, בחי' דמימה. וזה גם כן בחי' וידוי כמו שמצינו (שמואל א:טו:יג) ששאול התודה (כמו הוידוי על מצות ביכורים שהוא חיוב לטובה, ואף שלשון רבינו בתורה ו' ברור מללו שהוידוי הוא על חסרונו שלעבר, ודוק, וגם תעמיק עם מה שמבואר אצלינו לקמן אות ז) 'הקימתי דבר ה',' הרי שמתודה על התשובה הראשונה. ואז יש מצות בנין בית המקדש שהוא על ידי בנין כל הנקודות טובות. כי עמלק לחם ושלט דוקא על הנחשלים בעם. וזה העבודה כאן בפרט בתשובה השניה כמבואר אצלינו לעיל בענין קשר תורה תנינא פב לכאן.

ה.ב] ולפי מה שפרשנו בס"ד י"ל כמין חומר מאמר חז"ל במסכת אבות (ב:ד) בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך, כי כבר פירשנו לעיל שתיקון של דם לה' הוא בדם, שהוא בחי' נפש ורצון. אז ככל אשר האדם מבטל את רצונו כהוראת רבינו כאן, ואז יזכה להיות צדיק כזה שאין בעצמו, בדמו, שום בזיון לקיים עיקר התשובה לידום לה', אלא בהתחבר לאנשים פחותים ממנו כמו שפירשנו, נמצא שמה שמעיקרא הוא בטל רצונו זה היה ממש כדי שישיג את העבודה הזאת שיביא לבטל רצון אחרים, הדם והבזיונות שלהם, מפני רצונו, בס"ד.

ו] ולפי זה אתי שפיר בענין המתן, שהוא גמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם ד' כוללים. וכן "מודד אפרסמון" שהוא המשל שרבינו הביא מהגמרא יומא, בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. כי כל הענין לתקן את הדם שהוא ריבוע אהי"ה, אז מתקנים על ידי הדמימה, אבל דמימה זו היא רק בבחי' התשובה הראשונה, אבל מצד תשובה על התשובה, יש דיבור דייקא, בחי' וידוי על זביחת היצר הרע שעשה בתשובה הראשונה, ובזה התשובה על התשובה צריכים לדון את המבזים לכף זכות, שזה הדרך לעשות נגינה, ובונים את המשכן (נקודה עליונה של הא') כמבואר במ"א. (וכן בענין תיקון החלל פנוי שצריכים דייקא לשתוק שם, זה רק מצד אדם פשוט, אבל מצד הצדיק בחי' משה, הוא דוקא יש לו שיר וניגון שמתקן שם, כמבואר בתורה סד). ולכן דייקא לזה שהתחיל לעשות תשובה אומרים לו המתן, דהיינו שיזכה לא סתם לשתוק, אלא להשיר פשוט כפול משולש מרובע (שהוא באמת יתן ריח טוב...).

וע' בערכין (יא.) שרב מתנה אומר ששירה היא בשמחה וטוב לבב, מה שאפילו לימוד תורה אינה אלא בשמחה (וע' תוספות שם שהקשו שמצינו שתורה ג"כ נקרא טוב, וע"ש מה שתירצו). וזה רב מתנה דייקה, מתנה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן עם הד' כוללים. ואולי זה מקור המילה של מתנה, כי נקרא על תכלית כל המתנות – נ נח נחמ נחמן מאומן.

ז]והנה י"ל שבתשובה לתשובה חוזרים להכרה שאפילו הרע שעשה בתחילה, שעליה הוא קיבל את תיקון הבזיונות של תהליך התשובה הראשונה, עכשיו בתשובה שניה חוזר להכרה שגם מה שעשה היה רצון השי"ת שיהיה נעשה כך, ובטוב ובצדק נעשה הכל בהשגחה אלהי. ואפילו אם נאמר שהתשובה על התשובה הוא עוד לא זה, אלא סתם חרטה על חוסר השגתו וקט עבודתו. י"ל שזה הענין שרבינו סתם באות ה' 'ואז נעשה יחוד בין חמה ללבנה שהשמש מאיר ללבנה ונעשה יחוד בין משה ויהושע' ולא פירש בכלל איך זה קשור לתהליך התשובה [וע' לעיל מה שפרשנו בענין התחברות תורה תנינא פב לכאן, שצריכים לכוון שגם הצדיק מקשר את עצמו אליך, בחינת אומרים לו המתן כדי להתבשם איתו, ובזה הצדיק בעצמו מקיים עיקר התשובה של דם לה', שלפי זה א”ש שעל ידי שמצליחים בתשובה מתיחדים ממש עם הצדיק. ועוד יש להזכיר הסיפור של שנים קדמוניות ממלך ענו, דהיינו שכל כמה שהאדם מכיר ומודה על חסרונו, בזה הוא מביא שהש”י יגלה את עצמו אליו. ועוד ענין חשוב כלול פה והוא ענין הקיווי של דם לה', שלא סתם שותקין אלא מקווים לה', ובעצם כל צמצמום ממילא הוא בקיווי לה', וישועת ה' בקו הא”ס מלשון קיווי, יעו' כל זה מבואר היטב בדרוש הקיווי של הרמח”ל המודפס בספר אוצרות רמח”ל]. ואולי י"ל כנ"ל שהאדם תמיד צריך לעשות תשובה על תשובה כפשוטו, אכן כל פעם שיזכה להתשובה העליונה, וישלים צורת האלף, יהיה נעשה היחוד הזה, שהיחוד הזה יאיר לו האמת הנ"ל.

וע' באות ד' לשון רבינו ז"ל וצריך להיות לו שני בקיאות, הינו בקי ברצוא, בקי בשוב, כמו שכתוב (זוהר ויקהל ריג: האזינו רצב.) זכאה מאן דעיל ונפק, וזה בחי' (תהלים קלט) אם אסק שמים שם אתה, בחי' עיל, בחי' בקי ברצוא, ואציעה שאול הנך – בחי' ונפק, בחי' בקי בשוב וזה אני לדודי ודודי לי. אני לדודי – זה בחי' עיל, ודודי לי – זה בחי' ונפק [וזה סוד כונת אלול], וזה עקר כבודו, עכ"ל ע"ש. והנה אף שרבינו משוה הלשונות של רצוה ושוב, לעיל ונפק, ומשוה את זה לאני לדודי, שבאמת קצת קשה להבין איך הבחי' של שוב, הבחי' של נפק, שכולו סג אחורה, איך זה בחי' ודודי לי, ומוהרנ"ת פירש שהוא עבודה לעמוד בנסיון ולהכיר שאף בהירידה הכי גדולה שנפלת השם יתברך אצלך, אבל הלשון קצת קשה, שמשמע כפשוטו שדודי לי במפורש, וי"ל שיש בזה רמז למה שכתבנו, שלאחר שזוכים להעיל והרצוא, יכולים לזכות לגרום להיחוד שיאיר לך איך שדודי לי, וכל זמן שהיית בשאול, הנך, הש"י היה אתך, וזה השני לשונות הנ"ל רמוזים על בחי' זאת, וכן מרומז במה שמקדים את הרצוא לשוב בדרכי התשובה, שלכאורה האדם מתחיל במצב של השוב. אלא שיש ענין של השוב והנפק שהוא עוד למעלה מהרצוא, וכמו שרבינו העיד על עצמו שאצלו הרצוא בנקל והעבודה הוא בשוב. [ואגב, בענין עיל ונפק ע' בלקוטי הלכות ריש יורה דעה (הלכות שחיטה א:ג) ז"ל הינו שמי שרוצה לעשות תשובה אי אפשר לו להתקרב פתאם אל הקדשה, עד שיעבר וילך בכל המקומות שהיה תחלה ויצטרף ויתלבן שם, כדי שיעלה משם כל הניצוצות שנפלו על ידו, וזהו בחינת עיל ונפק וכו' עכ"ל. ונלע"ד שמוהרנ"ת לא בא למעט פשטות הענין של עיל ונפק בכללותה, רק הוסיף שהוא גם כן, בפרטיות, סובב על תהליך התשובה של הבעל תשובה שיצטרך לחזור על כל המקומות וכו'].

אכן חייבים להעיר שמוהרנ"ת חידש הרבה בתורה זו, כי לולא דבריו הקדושים, היינו מפרשים שהשני בקיאות הם ממש בזה שעוסק בתשובה, והבקיאות של שוב הוא הבו"שה (אותיות דין כאותיות דין), דהיינו אפילו כאשר האדם עוסק בתשובה ומכיר ומתבייש מעוונותיו איך שהוא ירד לשאול תחתית, עם כל זה יתחזק להבין שגם זה היה רצונו יתברך. והבקיאות השני הוא לעלות מעלה מעלה שעי"ז שוב יבוא לבושה. אכן מוהרנ"ת מפרש שהשוב הוא על זה שס"ג לאחוריו שלא בתשובה, עליו להתחזק בבורא יתברך. וצריכים לומר שמקום הניח לו רבינו לפרש כן.

ויש להעיר עוד שבכמה מקומות (למשל עיין תורה נו) רבינו גילה איך שדוקא במקומות הנמוכות מקבלים חיות מתורה יותר גבוה, ואילו לפי הדרך שמוהרנ"ת חקק פה בהסכמת רבינו – שאיני רואה סותר ההבנה הפשוטה, רק מוסיף הרבה ברוחב ובאורך – יוצא שהאיש שס"ג מאחורי הקדושה, ממשיך ומקבל חיות משם השם שכביכול יותר נמוכה.

ח] ובענין ההמתן ע"ע בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה פב, שגם כן הציע פירוש ודרך בכוונות אלול, ובענין הס"ג גילה שם שזה ענין להתחבר אפילו להפחות שבפחותים בעם ישראל כי על כרחך יש בו אלהות. ולפ"ז נראה כעין מה שפרשנו למעלה, שההמתן הוא ענין לחכות עד שמשיגים את האלקות באותו מצב.

ט] ויש רמז לזה התורה בכלליות בא' עצמו, שאל"ף בגמטריא מאה ואחד עשרה – אאא, רמז להבחינה המשולשת שצריכים תמיד לעשות תשובה על תשובה (ולא מספיק לרמז בשתים, כי צריכים לרמז שלעולם יש עוד תשובה) בשלושה בחי' של האלף.

י] ענין הכף, לית כבוד בלי כף, שהוא הכתר, בחי' כי ימינך פשוטה (סוף אות ד), כי הכף הוא היד.

בענין הדמימה, שכתוב באות ו' שעל שם השתיקה נקראים חכמים כי סיג לחכמה שתיקה. יש לציין לנוסח התפלה בשמונה עשרה, ומי דומה לך מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה... אתה קדוש... אתה חונן לאדם דעת. דאיתא במסכת שבת (לא.) על הפסוק (ישעיה לג:ו) והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת וגו' אמונה זו סדר זרעים וכו' חוסן זה סדר נשים ישועות זה סדר נזיקין חכמת זה סדר קדשים ודעת זה סדר טהרות, ע"ש. והרי לפנינו, על ידי מי דומה לך, שהוא בחי' הדמימה של סייג לחכמה כנ"ל (לעיל בדברינו סוף אות א' וסוף אות ג'), שהוא בחי' שפיכת דמיו כמבואר באות א', שזה בחי' ומי דומה לך מלך (בחי' הו' שבאלף) ממית ומחיה (בחינת ישמע בזיונו וכו' -ויש להעיר עוד שדומה שמו של הממונה על בית הקברות והוא בחי' הדום רגליו כמבואר בריש שער רוה”ק תיקון יב. ויש להעיר עוד שזה ממש הענין המבואר בלקוטי מוהר”ן תנינא תורה עב ד”ה ועל ידי זה נעשה תשובה כי עקר התשובה היא על ידי הבושה ועל ידי זה המנהיג בחינת משה וכו' דהינו בחי' תשובה הוא בחינת שבת ובחינת חיים נצחיים של עולם הבא כנ”ל ועקר החיים הוא להשפלות של כל אחד, כי השפלות של כל אחד הוא יהיה נחיה, ויקום בתחיה כנ”ל וכו' וקם בתחיה השפלות של משה רבנו שיש בכל אחד מישראל בכל איבר ואיבר וכו' ע”ש כל דה”ק שכל הבחינות האלו הם נזכרים באותו סדר בשני התורות, ואכמ”ל), ועל ידי זה 'ומצמיח ישועה' בחי' הג' טיפי זרע שהם השלושה תנאים של התשובה בחי' סגול של היוד עליונה (סוף אות ה') שהם בחי' זרע של הצדיק כמבואר בתורה ז'. (וי"ל שפה נכלל סדר מועד, כי אדם מועד לעולם, אי נמי כי את ללדת ועת למות, וגם שכל הברכה תלוי בתקופת השנה) ומצמיח, בחי' סדר זרעים, ישועה זה סדר נזיקין כנ"ל, ואח"כ מברכים אתה קדוש, בחינת סדר קדשים, ואח"כ אתה חונן לאדם דעת בחי' סדר טהרות. וסדר נזיקין שדלגנו, מרומז בכללות הברכה שנקראת גבורת גשמים, בחי' חוסן שהוא סדר נזיקין.

ו:ב והכ"ף הוא כתר, בחי' אהיה, בחינת תשובה וכו' כי כתר לשון המתנה בחי' תשובה כמ"ש חז"ל הבא לטהר מסייעין לו משל לאחד וכו'.

בקיצור הכוונות של הרמח"ל ביום הכיפורים כז"ל ותטהרו גי' תצמ"ץ ע"כ. תצמ"ץ הוא אהי"ה בא"ת ב"ש, ובגמטריא כתר.

בפרשת נח (בראשית ח:י) ויחל עוד, פרש"י לשון המתנה, ובתרגום אונקלוס – ואוריך, והרי הפרצוף אריך הוא כתר. וכן בפרשת העקדה, עה"פ שבו לכם פה עם החמור (בראשית כב:ה), תרגם אונקלוס ז"ל אוריכו לכון הכא עם חמרא, הרי שתרגם לשון שבו, לשון המתנה, ולשון אריך. והרי שבו אותו שורש של תשובה.

המתן. במסכת טהרות ט:ה המניח זיתים בכותש שימתנו שיהו נוחין לכתש. פירוש רע"ב שימתונו, שיתרככו ותהיה בהן לחלוחית, ע"כ.

תורה ו' – להפוך מדם לדום, דם לה'. יש להעיר שדם בגמטריא א"ל אחד, שהוא ממש סוד התורה, כמבואר בספר אדיר במרום (עמ' קיא), והרי זאת התורה אדם.

בענין המילה דום ופירושו, עיין במועד קטן דף יח: דומי דמתא, פירושו חשודי העיר (פירוש המיוחס לרש"י, ורש"י ביבמות כה. ד"ה דומי), וביאור תיבת דומי כתב רש"י בסוטה (כז. ד"ה דומה) שהוא מלשון קילוס ודבור (-י"ל שהוא כענין התיבות ההפוכות, כמו לשרש שפירושו לעקור השורש), והיינו שהכל מדברים עליו כך. ועוד פירש ביבמות (שם) פירוש אחר, שדומי הוא מלשון 'בדדמי', והיינו שאין יודעים כן בודאות, אלא שאומרים כפי מה שנדמה.

תורה ו' ע' מש"כ במסכת בבא בתרא דף פב., ובברכות ה:ג מודים מודים משתקין אותו.

ו:ג תשובה על תשובה. עיין בספר סודי רזיי לבעל הרוקח (ח"א סוף אות ד' – עמ' כט.) שכז"ל והכסא עומד בדיבור פיו כי לא נבראו חיות הקודש עדיין, הגן מימינו ובאמצעו יריעה פרוסה של אור ומצוייר בו כל צלם ודמות בריות, ונשמות גנוזות באמתחת תחת הכסא. וגיהנם משמאלו ובו ז' מדורין, תשובה בין גן ובין עדן עומדת, ובית המקדש בנוי לפניו, ושכינת כבודו באמצעו. ושם מלך המשיח חקוק על אבן טובה שעל המזבח, ורוח אלקים מרחפת וסובל אותו וכו' ע"ש. והרי יש תשובה אחר שכבר מגיעים לגן.

תורה ו'.

מצאנו מהאריז"ל עוד יחוד להפסוק אם אסק שמים, והוא בשער רוח הקודש (יחוד ד' עמ' קד) על הפסוק תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם (שהם המדות י-יג של הי"ג מדות רחמים שבספר מיכה). אם אסק בחי' אהי"ה במילוי יודי"ן ומ"א אותיות של הפשוט ומילוי ומילוי דמילוי, ועם עוד עשר אותיות של קס"א בגמטריא רב"י שהוא גמטריא ליעקב, 'מאימא אל ז"א שהוא שמים והוא יעקב' וזה דומה להמבואר בתורה ו' שהשם קס"א נקודה עליונה, ויעקב הוא בחי' הרקיע שמים בחי' הו' שבאלף. גם אמת הוא בחי' אור הפנים, ומבואר שם שאמת הוא בחי' שם אהי"ה, וע"ש שדוקא צריכים להוריד ממשה.

ועע"ש שתתן אמת, תתן זה בחי' פעמיים שם כה"ת שבו משה הרג את המצרי, והרי זה בחי' הנקודה תחתונה שהוא בחי' מחיית עמלק (ובתורה ו' – 'הנותן' בים).

ועע"ש אשר נשבעת לאבותינו ר"ת בגמטריא כסא.

ונראה עוד שהחסד לאברהם שהוא בחי' הוי"ה כמבואר שם זה בחי' יו"י של האלף, גם בחי' הטיפין שיורדין מהצדיק הכלולים בהי' עליונה בחי' חסדים. וע"ש ליעקב חסד לאברהם שהר"ת בגמטריא חיים. וזה ג"כ ענין תורה ו' כמבואר אצלינו שזה ענין עיקר התחיה של הענוה.

ועוד שם מימי קדם בגמטריא קס"א עם עשר האותיות. אכן לפי דרכינו, שדרך בגמטריא ס"ג קס"א, ולכן אחד עשר אותיות, הרי מימי קדם. אכן זה רק הדרך, ומימי קדם זה סוף הדרך שמשם כבר לא נסוג אחור והוא בע"ב.

תורה ו

וזה בחי' (סנהדרין כ') שלשה דברים שנצטוו ישראל וכו'.

רבה בר בר חנה הלך לחקור במדבר – במידת ענוה. וכתיב (תהלים לז:יא) וענוים יירשו ארץ.

בספר חיי מוהר"ן אות ב' כז"ל ואז שאלתי אותו איך שלש מצוות אלו הם בחינת תשובה, ענה ואמר זה תאמר אתה וכו' וכו' וזה היה בתחחלת חנוכי לחדש בתורתו הקדושה, שחנך אותי וכו' ע"ש. ובברסלב ראו מהתורה זו – קרא את יהושע וכו' - איך שרבי נתן הוא בחי' יהושע לרבינו. והנה בתורה גם כן מזכיר ז"ל ואצונו כי משה היה צריך אז למסור הכל ליהושע, ואין שלטון ביום המות (קהלת ח), כי בשעת הסתלקות הצדיק אין לו שליטה וכח להאיר ליהושע, ע"כ דייק ואצונו, אני בעצמי, כי חזררה הממשלה להקב"ה, ע"כ. ועי' ברש"י (דברים לב:מד) ז"ל שבת של זיוזגי היתה, נטלה רשות מזה ונתנה לזה (סוטה יג:), העמיד לו משה מתורגמן ליהושע שיהא דורש בחייו, כדי שלא יאמרו וכו' ע"ש. (וע"ע בלקוטי תורה של האריז"ל פרשת ואתחנן ע"ה ויאמר ה' אלי רב לך, כי בתחלה היה רבן של כל נביאים, אח"כ בכל דור ודור, יצטרך לרב שילמדו, שיבא אליהו וילמדנו, ומתנוצץ בו הדור ואלם יהיה בתחלה לא יפתח פיו. ומצינו, שאף באותו זמן נתקיים בו קצת מזה, כמארז"ל לא אוכל עוד לצאת ולבא בדברי תורה, שנסתמו ממנו מעינות החכמה, והיה צריך ליהושע ללמוד ממנו, וזה ג"כ רב לך, שכבר יש לך רב, ומנו יהושע ע"ש).

לקוטי מוהר"ן תורה ו' – מרומז הרבה בפסוק ריש חומש ויקרא.

ויקרא (א:ה) ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם וזרקו את הדם על המזבח סביב אשר פתח אהל מועד.

עיקר תורה ו' הולך על זביחת היצר, שהוא בחי' קרבן, וכאן מרומז עוד על שני הדמים (כמו שדרשו חז"ל הובא ברש"י שלכאורה כתוב דם מיותר), דם אחד של דמימה, בחי' והקריבו בני אהרן, מלשון קרב ומלחמה ובחי' יז נצחם שהוא ענין של הדמים שעוד לא עבדו את השם יתברך (תורה עה), להפוך להארץ הדם רגלי בשתיקה של דום לה', שהוא ענין קיווי וצפיה לישועת השם בחי' המתן שהוא גם לשון מתנה של מתנת דמים, וזה בחי' וזרקו, בחי' השליך על ה' יהבך. וזה בני אהרן, מלשון זריחה, מהלבנת הפנים או מהכבוד הנישגת. סביב, זה בחי' הענוה המבואר. אשר פתח אהל מועד, גם כן מפורש להדיא בתורה.

ו:ג צריכים לעשות תשובה על התשובה הראשונה. ובזה מיושב השאלה המפורסמת על מה אנו מבקשים סלח לנו בתפילה שלאחר יום הכיפורים. ועל הקושיא הזו פעם תירצתי, שמבקשים סליחה על מה שחסר לנו באמונה שבאמת נסלח לנו.

ו:ג וצריך לאחז תמיד במדת התשובה וכו' כי מתחלה כשעשה תשובה עשה לפי השגתו, ואחר כך בודאי כשעושה תשובה, בודאי הוא מכיר ומשיג יותר את השם יתברך. נמצא לפי השגתו שמשיג עכשו, בודאי השגתו הראשונה הוא בבחינת גשמיות וכו' ע"ש.

עיין בזה בספר חובת הלבבות (שער עבודת האלוקים פ"ג, וע' בספר לקוטי בתר לקוטי להישמח משה, ד"ה מאי).

ו:ג כי על ידי תשובה זוכה לכבוד ה' וכו' צריך לעשות תשובה על תשובה הראשונה, כי מתחלה כשעשה תשובה, עשה לפי השגתו, ואח"כ בודאי כשעושה תשובה, בודאי הוא מכיר ומשיג יותר את השם יתברך, נמצא לפי השגתו שמשיג עכשיו, בודאי השגתו הראשונה הוא בבחי' גשמיות וכו' עיין שם.

לפי זה האדם עושה לעצמו מה שאסור לעשות לאחרים – עיין ברמב"ם הלכות תשובה ד:ד:ד ז"ל המתכבד בקלון חברו אומר בלבו שאינו חטא לפי שאין חברו עומד שם ולא הגיע לו בשת ולא בישו אלא ערך מעשיו הטובים וחכמתו למול מעשה חברו או חכמתו כדי שיראה מכללו שהוא מכבד וחברו בזוי, ע"כ. וכן מצינו שלעתיד לבוא כל אחד נכוה מחופתו של חבירו, מהבושה, וכן מצינו (יומא לה:) הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף וכו'.

בפירוש מאמר רבב"ח: וז"פ משמנייהו, מלשון שמנת עבית (כלומר מחמת שאוחזין עצמן בבחי' (דברים לב) שמנת עבית), היינו בשביל זה שומעין חרפתן ואינם משיבים, כי זה עושין בשביל תשובה על עוונותלם, כמ"ש (שם) וישמן ישורון, (בחי' השמן לב כו' ואזניו כו' פן יראה כו' שהתשובה צריך להיות בשלשה תנאים אלו), ונגדי נחלי דמשחא מתחותייהו, היינו על ידי השתיקה, זוכין לכבוד אלקי, שהוא בחי' שמן, כמ"ש (תהלים מה) אהבת צדק ותשנא רשע על כן משחך, וזה בחי' (שם כד) מלך הכבוד, ע"כ.

מצינו שמן רומז על תשובה, עיין בריש ספר ישעיה (פסוק ו) מכף רגל ועד ראש (-נקודה עליונה ותחתונה) אין בו מתם פצע וחבורה ומכה טריה לא זרו ולא חבשו ולא רככה בשמן, ותרגם יונתן ז"ל ולא מחמדין לתיובתא אף לא זכון להון לאגנא עליהון, ע"כ ורש"י פירש דבריו ז"ל לא זרו וגו', כלומר לא נתרפאו לשוב בתשובה שלמה, ולא רככה בשמן – אפלו צד הרהור תשובה אין בלבם, עכ"ל.

ד"ה וז"פ (תהלים מז) – את גאון יעקב זה בחי' וא"ו שבתוך אלף, בחי' אהל וכו' זה בחינת הרקיע בחינת הוא"ו שבתוך האלף וכו'.

מבואר שיעקב בחי' רקיע. יעק"ב, בחילוף אות ב' לאות ר', באותיות אי"ק בכ"ר, הרי יעק"ר אותיות רקיע.

ואגב, גם רבי עקיבה אותיות היעקב, יש ציון של הרמח"ל לידו, רמח"ל, מ"ל – בגמטריא ע', ח' מתחלף לק' באותיות א"ל ב"ם, הרי – רע"ק – רקע.

ד"ה וז"פ (תהלים מ"ז) וכו' בחי' משה, בחי' נקודה העליונה של האלף, בחי' וממעל לרקיע דמות כסא, וכסאו כשמש, פני משה כפני חמה, כמאמר חז"ל (זבחים קיט) ר' שמעון אומר נחלה זו שליה, שילה דא משה. את גאון יעקב, זה בחי' וא"ו שבתוך אלף, בחי' אהל, בחי' אור, שמשה מאיר ליהושע, כמ"ש (בראשית כה) ויעקב איש תם יושב אהלים וכו' ולמנות להם מלך זה בחי' גאון יעקב, בחי' (במדבר כד) דרך כוכב מיעקב, בחי' מלך, ולבנות להם בית הבחירה, זה בחי' משה, בחי' דעת וכו' ע"ש.

הרי מבואר ענין הא' שהוא יו"י בגמטריא הוי"ה, וזוכין לכל זה על ידי שם אהיה.

ועיין בדן ידין, על ספר קרנים מאמר ד', ז"ל מה שמקשי המקובלים והביאם בעל הפרדס בשער השמות פ"ג ד' הלא שם הוי"ה המקור אשר כל השמות מתפשטים ומסתעפים ממנו אפי' שם אהי"ה וק' למה שם אהיה בכתר שאין בו השגה כלל ונעלמה מעיני כל חי, ושם הוי"ה בת"ת, ונפלה מבוכה בין המקובלים ורבי' משה קורדואירו פירש בשם שערי אורה שבאמת שם אהיה בכתר בראש, אבל שם הוי"ה שבת"ת עיקר האילן כמו שרשים היוצאין מגוף האילן וע"ש. ובאמת אינו ק' מידי שסוד שם הוי"ה שבת"ת הוא סוד הדעת בסוד משה יעקב הם מרכבה ל"ת, והקשו המקובלים והלא אי אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר אחד, ומתרצים, משה מלגאו יעקב מלבר בסוד משה מרכבה לנשמת הת"ת הנק' תוך ואמצע סוד הדעת הנעלם העולה למעלה מן הכתר ויעקב גוף התפארת וסוד הוי"ה בניקוד חש"ק ר"ת חולם שבא קמץ הוא במרכבת יעקב אבינו שהוא מבחוץ מלבר, אבל הוי"ה שבנשמת ת"ת דעת הנעלם הקדוש שהוא סוד חולם כולו הוי"ה ב"ה שהוא בסוך עץ החיים ובאמצע שהוא מלגאו, ויש בזה רזין נפלאים וכו' , זה כוונת הקדוש, ראש הוא המקור באמצע פי' אהיה בכתר שהוא ראש לכל הספירות, ואם תקשה הלא הוי"ה הוא המקור ועיקר, ולמה הוא בת"ת, ומת' והוא המקור באמצע, ר"ל והוא סוד הת"ת נשמת ת"ת מרכבת משה שבו סוד אמצע כדפי' תוך עץ החיים שבו שם הוי"ה בחולם בסוד דעת הנעלם ע"ש.

בסוף התורה – והנה מבואר לעיל שעל ידי הדמימה והשתיקה ששותקין לחבירו כשמבזין אותו, על ידי זה זוכה לתשובה, שהיא בחי' כתר וכו' וכו' כך כל אחד מישראל הוא בחי' כתר להשם יתברך, וצריך להכניס בו כל מין אבנים טובות שאפשר למצוא, דהיינו שצריכין להשתדל לחפש ולבקש אחר כל צד זכות ודבר טוב שאפשר למצוא בישראל, ולדון את הכל לכף זכות וכו' וכו' כי לפי דעתו וסברתו נדמה לו שראוי לו לבזות אותו וכו' עיין שם.

על דרך צחות יש לפרש, דקיימא לן (משלי כא:א) לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפץ יטנו. ולכן כל מה שמחשיבים איש ישראלי להיות אבן טוב בכתר המלך, הרי יש לו יותר מבחינה זו שלבו נטוי על ידי השם יתברך, ולכן בודאי צריכים לדון אותו לכף זכות כי מבינים היטב שכל מה שעשה היה חפץ השם להשיגו.

בסוף התורה: שעל ידי הדמימה והשתיקה, ששותקין לחברו כשמבזין אותו, על ידי זה זוכה לתשובה, שהיא בחי' כתר וכו' כי צריכין להזהר מאד לדון את כל אדם לכף זכות, ואפלו החולקים עליו וכו' וכו' כך כל אחד מישראל הוא בחינת כתר להשם יתברך וכו' עיין שם.

משמע שכל ענין של ישמע בזיונו וישתוק אינו אלא כאשר הבזיון בא מיהודי, אבל אם הבזיון בא מגוי, שאין ענין לדון אותו לכף זכות, אין ענין. אם לא שנדחוק שענין זה המבואר בסוף התורה אינו אלא תוספת טעם על עיקר התורה.

אכן יש לפרש, כי כבר פירשו ומקובל אצל אנ"ש שהענין של ישמע בזיונו קאי בין אדם לעצמו, שהאדם שותק מול כל הרע שיודע בנפשו שנכשל בו, - והנה אפילו בזה יש להעמיק ששתיקה זה הוא ענין לדון את עצמו לכף זכות, ודוק, ועל כל פנים, כן יהיה כאשר הבזיון יבוא מגוי, שכיון שהאדם שומע את זה, באמת לא משנה מאיפה הוא בא, ועל פי יסוד הבעל שם טוב בקונטרס עקרי אמונה האדם יכול לקבל מסרים עליונים מגוי, והרי הוא דומה ממש לענין הנ"ל ששותק בינו לבין עצמו מלפני חטאותיו וחסרונותיו. אכן גם זה לכאורה תלוי במה שביארתי בס"ד בסוף מסכת גיטין – דף פח, שגט מעושה על ידי גוי אינו כלום, ואינו בכלל יסוד הבעל שם טוב הנ"ל, כי יסוד הנ"ל מיוסד על האיש שעולה לבחי' עולם אצילות ומבין שהכל מהשם יתברך, אבל אדם שצריכים לכופו ליתן גט, הרי המכות שהוא מקבל הם מגוי ממש (אפילו שהיהודי אומר רוצה אני, ודוק). וכן לענינינו, כל זמן שהאדם לא יבין שהגוי המבזה אותו אינו אלא שהשם יתברך מוסר לו רמזים, וחושב שהגוי עושה לו את הרע, אז יש לצדד כנ"ל שאין שום ענין לקבל הבזיון, ואדרבה יש למחות, כמו שאם יש גוי כופה יהודי ליתן גט, לכאורה צריכים למחות.

תורה ז'

ב"ה בקיצור נמרץ על ידי אמונה שזה רק על ידי אמת שזה רק על ידי הצדיק זוכים לגאולה ולכל התורה ע"ש וזה ממש הסדר של תשרי שמתחילים עם ראש השנה בחינת אמונה תשורי מראש אמנה ואז יש יום כיפור בחינת אמת כי היא בחינת החותם והחותם הוא אמת. ואז מצטרפים עלינו הצדיקים האושפיזין בסוכה וזוכים לגאולה ואז זוכים לכל התורה בשמחת תורה. והחכם עיניו בראשו ורואה ומבין שהכל על ידי הצדיק אז הוא כבר יודע להיות באומן ראש השנה.

מראה מקום: תהומות – ע' באדיר במרום (עמ' קלה) שתהומות הם יסודות הנוקבא המעלים מ"ן.

ז:ב אבל אי אפשר לבא לאמונה אלא על ידי אמת. כמובא בזוהר (בלק קצח:) והיה צדק אזור מתניו ואמונה וכו' (ישעיה יא:ח), היינו צדק היינו אמונה, ואמרו שם, אמונה אתקריאת, כד אתחבר בה אמת, ע"כ [לשון הזוהר אצלנו, בשעתא דאתחבר בה אמת לחדוה, וכל אנפין נהירין, כדין אקרי אמונה וכו'].

נראה לבאר בפשטות דברי הזוהר שהיה סלקא דעתיה שצדק ואמונה הם אותו דבר, והוא תמוה שלכאורה הם שני דברים שונים לגמרי, הגם ששניהם ממידת המלכות. אלא שכלפי המקבלים כל משפט שיצא מלמעלה, צריכים לקבלו כצדק באמונה. וכל משפט יצטרך את זה. ועוד קשה להבין את הזוהר, כי איך יהיה צדק בלי אמת. אלא שתירץ הזוהר שהאמת של הצדק הוא רק כלפי אותו ענין subjective, ואילו אמונה מושרשת באמת לאמיתו – objective.

בס"ד הבאתי כל דברי הזוהר בישעיה יא:ח והארכתי שם.

ז:ד כתב ז"ל ודע, שעל ידי מצות ציצית האדם נצול מעצת הנח, מנשואין של רשע, מבחינת נאוף, כי ציצית שמירה לנאוף, כמובא בתקונים (תיקון יח): ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם (בראשית ט) - זה בחינת ציצית. וערות אביהם לא ראו - כי ציצית מכסה על עריין עכ"ל ע"ש.

וצריכים להתבונן על זה שהציצית מכסה על הערוה ומציל מנאוף, כי הלוא עיני האדם מרגלים ומחפשים את הערוה חוץ ממנו, ומה שייך לזה הכיסוי של הציצית על גופו. אלא כבר ידוע מהגר"א שהגדיר את נאוף כעבירה בין אדם לעצמו (כי הוא הגדיר שלוש סוגים, בין אדם למקום, שהאדם פוגע רק בהשם יתברך ח"ו, ובין אדם לחבירו, שהאדם בעיקר פוגע רק בחברו, ובין אדם לעצמו, שהפגם והפגיע הוא בעיקר רק בעצמו). ועל כן מה שהאדם מצליח לכסות את ערותו, בודאי מתקן לו את הראיה והבטה והדעות שלו, ולא יכשל בנאוף. וכמו שמצינו אצל יהושע הכהן הגדול שהיה לבוש בגדים צואים מבחינת בניו שהיו נשואים לנכריות (ועי' בענינו בזוהר פרשת פנחס דף ריד, וכ' שם ז"ל אלבישיניה לבושין אחרנין מתתקנן, דבהו אסתכל בר נש בזיו יקרא דמאריה ע"כ, והרי גם כן מבואר שההסתכלות תלוי בלבוש) כי הפגם של עריות הוא פגם בלבוש האדם. וכאשר האדם זוכה לבגדים צחים וזכים, בבחינת כנפי מצוה של ציצית, אז בודאי יהיה שמור מכל פגם נאוף.

ויש לפרש בזה מה שכתוב בתהלים (כה - תחנון) עיני תמיד אל ה' כי הוא יוציא מרשת רגלי. רגלי זה בחי' לבושים, כי הוא בחינת הרגל, דהינו המדות של האדם והרגלו, יידוע שהמדות של האדם הם לבושו, ולכן דיקא על ידי הדבקת העינים אל השם יזכה לתקן המדות וההרגל.

ז:ה ז"ל מה שאין כן אם מאמין שיש מחדש הכל ברצונו בכל יום תמיד, והוא מחיה ומקים הכל תמיד, והוא למעלה מהזמן, אין כאן שכחה, עכ"ל. ולפ"ז יש להבין מה שהאריז"ל גילה (שער רוה"ק יחוד י"ח למהר"י גדליה, עמ' קא) שעקר שהכחה היא באה בעבור הכעס ובעבור שמוש בשמותיו יתברך, ע"כ. כי המשמש שמות השי"ת ממשיך הכח של חידוש העולם, ועל כן באשר האיש אינו ראוי ועומד על רמה זו, ישאר קרח משני צדדין, כי מצד אחד הוא המשיך עליו להיות חדש, ומאידך גיסא לא זכה לההתקשרות הדרושה כדי לידע דעת עליון.

ובזה מובן ביותר מה דאיתא בספר המידות (אות יב) שמי שאין לו זכרון יקדש את עצמו בקדשה גדולה, ע"כ כי צריכים לזכות למה שמבואר פה. וכן מש"כ שם (אות יג) שעל ידי שפלות תזכה לזכרון ע"כ. כי על ידי שפלות יכולים להביטול שצריכים כדי לקבל תמיד מחדש.

ויש להזכיר גם את ענין הקבצן העור שזכר לא כלום כי כל העולם לא עלה בעיניו כהרף עין, הרי מזה שהזוכה לתכלית הזכרון עד אין סוף, אין לו שום הסתכלות בעולם הזה, שזה עיקר הקדושה כידוע.

(השמטות השיכים להתורה הזאת): התפלה מסגל לזכרון כי תפלה הוא בחינת אמונה כנ"ל ושכחה הוא ענין שהיה לפנינו דבר מה ונשכח ועבר מאתנו והיא דרך ההנהגה על פי מערכת המזלות שמתנהג כסדר יום אחר יום והוא הפוך האמונה, מה שאין כן אם מאמין שיש מחדש הכל ברצונו בכל יום תמיד והוא מחיה ומקים הכל תמיד והוא למעלה מהזמן אין כאן שכחה, עיין שם.

עיין במסכת נדרים מא. אין החולה עומד מחליו עד שמוחלין לו על כל עונותיו שנאמר וכו' כל חוזר לימי עלומיו שנאמ' וכו', הפכת בחליו (תהלים מא:ד) אמר רב יוסף לומר דמשכח למודו, עיין שם. והמהר"ל (חידושי אגדות ד"ה עד) כתב לפרש למה משכח למודו, על פי מה שפירש בכל הענין הזה של מחילת העונות וחזרה לבריאות, משום שרפואת החולי באה על ידי שחוזר גופו וטבעו להתחלה ראשונה, כי לולא זה היה מתרפא ממחלתו לאחר שנתקלקל טבעו מפני מחלתו, וכשם שגופו וטבעו חוזרים להתחלה ראשונה כך גם נפשו חוזרת למצב שהיתה כשנולדה, דהיינו בלא תורה, עיין שם. ולפי זה לכאורה כדי להשיג הזכרון בלי שכחה היה צריך לחזור למציאות של לפני ההולדה, וכעין היניק וזקן במעשה של השבעה קבצנים. ויש לדחות שכיון שמגיע לבחינה של למעלה מהזמן, הרי גם גופו דהשתא שייך לזה כמו גופו דאז.

(השמטות השיכים להתורה הזאת): וכו' כי מס הוא בחינת השכחה וכו' ועד מאה שולט השר של שכחה וכו' וזה שהמתיקו חז"ל: מ"ם וסמ"ך, הינו מס שהוא בחינת השכחה, בנס היו עומדין, כי נס הוא הפך השכחה וכו' ע"ש.

עיין במסכת ברכות (לב:) התשכח אשה עולה (ישעיה מט:טו) אמר הקב"ה כלום אשכח עולות וכו' שמא לא תשכח לי מעשה העגל אמר לה גם אלה שכתחנה, אמרה לפניו רבש"ע הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני – ראשי תיבוות מ"ס – אמר לה (ישעיה מט:טו) ואנכי לא אשכחך ע"ש. עולה, ע"ל בגמטריא ק' בחי'' שכחה. ועכ"ז ואנכי לא אשכחך, זה מעשה נס הנ"ל (אנכי – אנכי ה', לא – לא יהיה לך).

תורה ח'

פירוש נ נח נחמ נחמן מאומן על פי תורה ח' עיין ערך תפלה – נ נח הרחב פיך ואמלאהו.

בענין רוח הצדיק בהי"ג מדות של רחמים עמש"כ שם בס"ד בפרשת שמות לד:ו.

ע"ע ברכת השיבה שופטינו, שפרשנו ע"פ תורה ח'.

בכמה תורות רבינו מביא שאין יסורין בלי עון (תורה נו, ב:ז, ב:ח), הגמרא במסכת שבת נה: כז"ל וש"מ יש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון ותיובתא דרב אמי תיובתא (ורע"א ציין להרא"ם פרשת וישלח ד"ה לכך אני ירא, ובפרשת שופטים ד"ה ריה"ג), ע"כ. אכן הקשו תוספות שהתיובתא שם אינה אלא לענין שאין מיתה בלא חטא, ודחו המפרשים ליישב. אמנם הרמב"ן (תורת האדם, דפוס וואשא דף נט.) כתב שלא נדחו דברי רב אמי לענין יסורין, ואף למסכנה נשארה כן בגמרא.

ח:ב דע שעיקר הרוח חיים מקבלין מהצדיק והרב שבדור וכו', ולקמן אות ח' – כי ארבע ציצית הם בחי' הרוח חיים, וכמ"ש (יחזקאל לז) כה אמר ה' מארבע רוחות באי הרוח וכו' עיין שם.

בספר מגלה עמוקות מהדורה תנינא, סוף פרשת חיי שרה כז"ל אני אומר שבמלת 'צדיק' נרמזין ד' רוחות כהווייתן, צפון דרום ים קדם כי הצדיק (חסר!)ח, עכ"ל.

ח:ב כי עקר רוח החיים הוא בהתורה, כמו שכתוב ורוח אלקים מרחפת על פני המים – הוא התורה וכו' וכו' וזה בחינת רוח צפונית המנשבת בכנור של דוד (ברכות ג: ) כי כנור של דוד היה של חמש נימין, כנגד חמשה חמשי תורה וכו'.

ויש לעיין בזה, כי בזוהר הקדוש משמע שהם אינם אותם בחי', ז"ל התיקוני זוהר (תיקון סט, קו: ) רוח צפונית נפיק לגבה (רוח הגבורות שבצד השמאל יוצא מז"א למלכות והיינו) דנשיב בכנור דוד (שנושב במלכות הנקראת כנור של דוד, ואז היא מזמרת ומשבחת לדוד כנ"ל, ור"ל שאחר שקבלה המלכות את הגבורות דרך נקב החזה של ז"א, ונתגדלה ונתקנה בכל פרצופה, אז היא חוזרת עמו פב"פ ומתייחדים, ואז) ורוח דרומית מסטרא דימינא (ואז היא מקבלת מז"א עצמות החסדים שבצד דרום שהוא בצד הימין, והוא בחינת מים שעליו נאמר) ורוח אלקים מרחפת על פני המים, דאינון מים מסטרא דחסד דתמן חכמה, ע"כ.

ח:ג רוח סערה שרשה מבחינת הגוף. על כן כל צדיק יכול להמשיך הרוח חיים אבל לא נוצר מהרוח סערה של הגוף רק כאשר תיקן לגמרי הד' יסודות. והשפלת הרוח סערה דיקא על ידי תיקון הד' יסודות שבזה סותם הצנורות של הרוח סערה. ועל כן הצלחת הרוח סערה הוא רק לשעה, בחינת כל דברים הגשמיים.

במעשה מבן מלך שנחלף יש גן שבתוכו רודפים את האדם, והנה האדם בעצם נמצא בגן דא אורייתא (ח:ז) ועיקר התורה אצל הצדיקים (ח:ב) על כן כאשר הרוח סערה רודפת את האדם העצה הוא לעמוד אצל המלך בחינת שבת כמבואר שם, בחי' אנחה של וי אבד נפש, שממשיך הרוח חיים של התורה מהצדיק ולא יאנה לצדיקיא כל און. ואם מכניסים את הצדיק הזה לתוך הגן יתבטל הרוח סערה לגמרי.

ח:ד מהצדיק רב דקדשה שהוא "רב חסד", ע"ש. וכן בספר אדיר במרום (עמ' פא, מכון רמח"ל) ז"ל כי רק הצדיק יש בו לפרות ולרבות, והפריה ורביה סודה: ורב חסד (שמות לד:ו), שהוא ריבוי החסדים, בסוד ור"ב חס"ד עולה פ"ר – פריה ורביה, ע"כ.

הצדיק הממשיך רוח החיים ומשלים החסרון מכפר העון וכו' והם ממשיכין רוח החיים אל החסרונות ובזה מכפרין העוונות (-ענין שהצדיק יכול לעשות תשובה בשביל אחרים – עיין חיי מוהר"ן אות ד"ש ומש"כ).

הרמח"ל כתב בכוונות לברכת סלח נא שבשמונה עשרה ובעוד מקומות, שהמחילה נמשך מתיקון חנון, והוא השביל שתחת החוטם – שרוח החוטם יוצא שמה.

סליחות ליום רביעי - באשמורת הבקר: חי רוכב על עב קל, אם תעלני במשקל צדקי כחול ים יתקל, ורשעי כנוצה ייקל. ואם נתיב ארצי מעגל ודיני כשור הנסקל. שקלה בפלס מהלל איש מפשעים מחולל, ע"כ. ולכאורה כל פעם שניצולין על ידי זכות אבות זה בחי' כפרת עונות. אם אינו אלא אריכת אפים.

נוצר חסד לאלפים – שחסד, בחינת הרב דקדשה נוצר וממתיק בחינת אלופי עשו עיין שם.

בבכוונות וביחודים של האריז"ל לכוון לד' יודין של ע"ב וכו' עיין שם. והרי הד' יודין הם בחי' בחי' הד' יסודות כאן.

ח:ה כדי להכניע הרשע צריך לרדת לתוך המדה והצינור וכו' – עמש"כ באות ח.

ח:ה כי באמת אין לו שום עברה רק שהוא ירא עדין מעברות שבידו וכחו לעשות כי הרע עדין בכח כי לא זכה עדין לבחינת לא יאנה לצדיק כל און ואינו בטוח עדין שלא יארע לו מכשול עברה חס ושלום ע"ש.

עמש"פ במסכת ברכות (לה:) שיש לפרש בזה מה שאביי אמר הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידן.

ח:ו להפריש ולהבדיל ולבטל הרע מהטוב הוא על ידי תורה ותפלה: וממשיך לגלות שתפלה הוא מחדש ממש את הבריאה. ומשמע שתורה בלבד לא מחדש וצ"ע. ולכאורה כי התורה בחי' יסוד אבא בחי' כח מה, בחי' הענוה והסובלת את הכל - בחי' הגן שכולם נמצאים בה, והם קובעים כביכול מהותה, כפי השגתם והאופי והשקפה שלהם כן יהיה להם. ורק על ידי התפלה שוברים את חותם הצמצום הזו של קטנות דעות הנמצאים, ומחדשים את ההשקפה שלהם וזה בריאה בכח, ואז כאשר יסתכלו וילמדו שוב בתורה יהיה בריאה בפועל. והתורה לא שינתה, רק השגתם והשקפתם נבראה מחדש, וכן יהיה ממש בטבע הנהגת העולם, שהוא כפי ההשגה של הנמצאים, כידוע בענין נסים להצדיקים. וממילא כאשר בא להשגה ובריאה החדשה נפלה מאליו ממילא הרע, כי כבר לא נמצא אותו סתימה וצמצום שהיה בתחילה בהשקפתו הראשונה. והוא לא חיפש אחר הרעה להסירו וכדומה, רק עלה וברא הכל מחדש, ובהחידוש כבר לא עמד הרע לסתום השגתו.

צריך עיון מה החילוק בין רוח חיים של התורה לבחי' מעין גנים של התורה שהיא תפילה. ולפי הנ"ל נראה לפרש שהמעין היא התפילה שקדמה לברוא את המציאות החדשה, ואילו האווירה של המציאות החדשה בכח ובפועל על ידי התורה הוא הרוח חיים.

וזה בחינת ציצית שנותן להאדם מעמד ברוח חיים של הד' יסודות המתוקנות על פי התורה הקדושה ולא כפי מציאותם בעולם הגשמי ששולטים בהם הרוח סערה כנ"ל.

ח:ח מבואר עוצם חטאת השותים יין ושכר וכל שכן סמים ח"ו שהם ממשיכים בזה את החיים שלהם מרברבי עשו הרשע רחמנא ליצלן.

תורה ח:ח כי על ידי הד' כפנות, שהם בחי' הרוח חיים דקדושה, שהם בחי' הארבע ראשים הנ"ל על ידם וינערו רשעים וכו'.

וכן בסוף ח:ח שעל ידי בחי' המשכת הרוח חיים הנ"ל שממשיך הצדיק גמור וכו' כנ"ל על ידי זה יכניע ויפיל כל השונאים וכו'.

וכן בסוף התורה בביאור הפסוק רכב אלקים רבותים אלפי שנאן, שעל ידי קבלת התורה ששם הרוח דהרב דקדושה על ידי זה נתבטלין ונכנעין אלופי עשו וכו'. משמע שאינו צריך אפילו לרדת להם.

וכן להלן שם בענין מכנף הארץ, שעל ידי הציצית מכניעים הרשעים.

ואילו באמצע כתב שהצדיק יורד לפסוק ולשבר המדה רעה והצינור של הרשע.

ואולי י"ל שרק כאשר רוח הרשע צלחה, אז הצדיק צריך לרדת להפסיק ולשבר, אבל תמיד העיקר הוא להגביר רוח החיים, שזה מכניע הרשעים, ורק כאשר בשעתו הרשע מצליח, שרוחו שגבה, אז צריך לרדת לתוך אותו רוח להכניעו כנ"ל. וכן הוא באות ה', שרבינו דיבר שם על הרשע שהשעה משחקת לו, ושם כתב – וכשהצדיק רוצה להשפילו הוא מוכרח לירד להמדה הרעה ההיא שהגביר עליו הרשע וכו' עיין שם. ולכן י"ל שזה דוקא ברשע המצליח אבל להכניע בדרך כללי אינו צריך לרדת ממש לתוך המדה והצינור.

ח:ט גם דבר אז מענין שתים עשרה שעות היום ושתים עשרה שעות הלילה שיש בהם שנים עשר צרופי הוי"ה, בכל שעה יש צרוף אחר, וכל שעה נחלקת לתתר"ף חלקים וכו':

מבואר בספר אדיר במרום (עמוד קצב) שהי"ב שעות היום מכוונים כנגד הי"ב תיקוני דיקנא, ואילו הי"ב של הלילה אינם אלא התפשטות של הי"ב של היום לחלק התחתון - כמו שרואים כאשר עבר היום בארץ ישראל ונעשה לילה הוא יום בעבר השני של כדור הארץ.

ומבואר עוד שם (קצ-) שאלו הי"ב הם של הזכר בההנהגה של הששה ימים - ששת אלפים שנה. ותיקון הי"ג ונקה, היא נוקבא שכוללת כל הי"ב והיא ההנהגה של שבת - אלף השביעי. עיין שם פלאות. (ובספר באור הלקוטים האריך בענין הי"ב והי"ג עיין שם, וקבע שהצדיק זוכה לבחינת ונקה, שנקי לגמרי. אותי שפיר לדברינו לעיל, שהצדיק בחי' שבת והוא המלך שמתקן את הגן ונוצרו מהרוח סערה).

ונקה - עם הד' אותיות בגמטריא אדנ"י ק', כמובא בהאריז"ל ורמח"ל שצריך לעשות את השם אדנ"י למאה, וכתבנו כמה פעמים בס"ד שלכאורה יש לעשות את זה ממש במדה היג של התיקוני דיקנא.

ח:ט אחרי מתן תורה הרחב פיך ואמלהו, וי"ל מה דאיתא בפסחים סח: שהכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם.

תורה ט – תהומות יכסיומו

הערות.