אות נ' (ונמצא גם בסיפורים מר' שמואל הורוויץ אות א, ובשיח שרפי קודש ב:קכב) ז"ל סיפרו לפני רבינו ז"ל שהרב הצדיק מוואלטישסק (שהיה מחותנו של רבינו ז"ל) שאמר שארבעים שנה כבר כוסף ומשתוקק לעלות לארץ ישראל, ואמר הרה"צ מחמעלניק ז"ל (שהי' ג"כ מחותנו של רבינו ז"ל) למה צריכים כ"כ לכסוף, אם רוצים ליסע רק פותחים התיבה שמונה המעות, ולוקחים מעות ונוסעים. ואמר רבינו ז"ל שזה יסע ויבא לארץ ישראל, וזה לא, כי העיקר הוא הרצון והכיסופין, ע"כ.

בסוף ספר שיחות מתוך חיי הסבא (עמ' תמ) סבא ישראל אמר למישהו שביקש סגולה לעלות לארץ ישראל "תעלה! זה הסגולה!" ע"כ. ויש לעיין אם זה דבר כללי לימינו, שהיום כבר צריכים ליסע מיד (וכמו שסבא ישראל אמר שהיום כבר יש לצעוק בחוץ, עיין חיי מוהר"ן כג), או שסבא הכיר באותו האיש פרטי שלא היה הדבר תלוי אלא שיעלה.

הוספות אות רפז** ואמר שראית מת הוא גדול ששה פעמים מנבואה. כי הלא רואין הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל, ע"כ. צריך עיון, עיין למשל בקל"ח פתחי חכמה, פתח ז' שכז"ל אך יש הפרש גדול, שהנשמה היא על כל פנים ברואה, ואינה אלקות, ויתכן בה צורה ודמות ותמונה דקה, אלא שתהא צורה רוחנית, שלא כצורת הגו, אך אין שום מונע לומר שיש בה צורה ותמונה דקה. מה שאין כן בספירות, שהם כחות מחשבתו של הרצון ב"ה, שאי אפשר לומר שיהיה בהם שום צורה כלל, כיון שידענו שהמאציל ית"ש בכל עניניו הוא נשגב ומשולל מכל המקרים הנופלים בנבראים ממנו, ע"כ.

ונראה ליישב שהרי מצינו שנבואת יחזקאל היה רק בעולם יצירה, ואילו הנשמה בבחי' עולם בריאה, ובזה יש לפרש הלשון ששה פעמים דייקא, כי יצירה היא בבחי' שש קצוות כידוע.

יש דיבור במסורה בברסלב מרבינו, והובא במכתבים של שארית ישראל - והובא בשיח שרפי קודש (א:תקב) ז"ל:

הִנֵּה רָאִיתִי בְּמִכְתָּב הָעִתִּים מוּזֶעט הַנִּקְרָא יוּד מַה שֶּׁעַתָּה נִתְעוֹרְרוּ בְּחוּץ לַמְּדִינָה לַעֲשֹוֹת בָּאֲוִיר סְפִינָה עַל 500 אִישׁ וְלֵילֵךְ בְּשָׁעָה 150 וֶוערְסְט מַה שֶּׁזֶּה מִן הַסִּימָנִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל רַבֵּנוּ זְצַ"ל זִי"עַ קוֹדֶם בִּיאַת הַגּוֹאֵל וְאָמַר בִּלְשׁוֹנוֹ הַקָּדוֹשׁ עֶס וֶועט זַיין אַ סַאךְ מַאשִׁינֶען אִין עֶס וֶועט זַיין אַ מַאשִׁין צוּ פָארְן אִין דֶּער לוּפְטְן אִין אַ יוּד וֶועט זַיין אֵיינְג פַארְן דַּאוֶוענְן, וֶועט עֶר זִיךְ אוֹיף זֶעצְן נָאךְ פַארְן דַּאוֶוענְן קֵיין יְרוּשָׁלַיִם פְרֶעגְן מָשִׁיחַ הַקָּדוֹשׁ אַ עֵצָה וִויא אֲזוֹי צוּ דַאוֶוענְן אִין וֶועט נָאךְ צוּרִיק קוּמֶען צוּם דַּאוֶוענְן אַ הֵיים. וְיָדוּעַ מַה שֶּׁאָמַר רַבִּי נַפְתָּלִי זְצַ"ל שֶׁבְּאִם יִשְׁמַע מִזֶּה הַמַּאשִׁין אָז הָיָה מְרַקֵּד בִּכְלֵיזֶמֶר בְּהַשּׁוּק. (שָׁם צד).

וקצת פלא למה דוקא צריך להגיע אישית למשיח, ולא מספיק לדבר אליו בטלפון - ואפילו בווידיו טשאט. ואם תאמר אדרבה זה הוכחה שמשיח יהיה מהכת של הקנאים הקיצונים ולא יחזיק אפילו טלפון פשוטה, אז מה עם הרוח הקודש?

ואולי אם לא יגיע אישי אין סיכוי שיוכל לדבר עם המשיח, והרי המשיח יהיה מלך על כל העולם, ומי יכול סתם להתקשר ולדבר אליו, רק עם יבוא אישי אז יש סיכוי, ודוחק.

ונראה לענ"ד פשוט כי צריכים לקבל מאור פניו. (וכן אחד מהכוחות המיוחדות של משיח זה הריח, ועוד לא שמענו על ריח מרחוק, רק בקרוב, אישית).

במעשה הלחם הסודי, הוא זכה לשני דברים לאכול בחינת המן, ואז הוא זכה להתגלות נוראה מאד, שלכאורה היה הרבה הרבה יותר חשובה מסתם אכילת המן, הגם שאכילת המן היה גם כן חשוב, אבל לא בכלל ברמה לההתגלות שהוא זכה אחר כך. ולפי זה נמצא למוד, שהצדיק הזה היה כבר ראוי לההתגלות הזה לפני כן - ובסתמא לא בא על מדרגה כזו בבת אחת, ועל כרחך לאט לאט הוא זכה למדריגות עצומות, ולא ראה ההתגלות עליהם כמו שהיה באמת ראוי, עד שהוא זכה לנהר דינור ואכילת המן, ואז פתאום הוא זכה לההתגלות שהיה כבר ראוי לו.

מעשה הלחם, עיין ספר אדיר במרום (עמ' תנז, מכון רמח"ל) ז"ל ותורתך בתוך מעי (תהלים מ:ט), ודבר זה נתבאר במקום אחר, איך בחינת תרי"א (תור"ה) איברים נמצאים בסוד הבני מעיים, שבכח זה יכול המזון להתברר לצורך כל התרי"ג איברים של הגוף כידוע בסוד עיכול המזון. ושני איברים מן התרי"ג נמצאים בפה בסוד פה וגרון, והמאכל נכנס בדרך אלה הב', שהם כנגד: 'אנכי ולא יהיה לך' שניתנו מפי הגבורה (שמות רבא לג:ז, וכן ביחוד היראה מבואר שתורה, נשלם לתרי"ג על ידי אנכי ולא יהיה), ואחר כך נשלם הבירור בשאר המעיים, עכ"ל.

שבחי הר"ן

הספר הזה זכיתי לתרגם לאנגלית, והרבה מראה מקומות, ביאורים, והערות כתבתי באנגלית.

יש לשער שזה הספר הראשון שהקדימו להדפיס אחר פטירת רבינו, כי רבינו כבר אמר להם שיהיה להם מה לספר ממנו ולחבר ספר כמו שבחי הבעש"ט, כל זה מובא בספר אבניה ברזל, שיחות וסיפורים מרבינו ז"ל אות ל' (ובשינוים בשיח שרפי קודש ב:רכח). ועכשיו כמדומני בשנת תשע"ח חבר שלי מצא והוציא עוד הקדמה לספר שבחי הר"ן, ובו רבי נתן כותב על רבינו הריני כפרת משכבו, שזה סימן שהיה תוך שנה לפטירת רבינו, וראיה לדברינו הנ"ל.

א. ז"ל בהיותו בימי קטנותו בא על דעתו לפרש מהעולם, ורצה לשבר תאות אכילה, אך עדין היה בשכל קטן, ונדמה לו שזה אי אפשר שיניח מאכילתו כפי מה שהיה רגיל לאכל בבקר ובצהרים וכו'. על כן ישב עצמו שיהיה בולע כל מה שיאכל, דהינו שלא יהיה לועס מה שיאכל רק יבלע כמו שהוא וכו' עיין שם.

יש לעיין מה הקשר וההמשך – לפרש מהעולם ורצה לשבר תאות אכילה, או שהם שני דברים נפרדים.

ענין שהתחיל בענין אכילה, לכאורה על דרך המדרש שהביא תוספות (כתובות קד.) עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו.

ובענין שרבינו היה בולע האוכל צ"ב שהרי מבואר בספר חיי מוהר"ן רעג שלא עשה שום דבר עד שידע סודו, והרי סוד אכילה דוקא ללעוס ולהדק היטב את המאכל, עיין מש"כ שם.

ב. היה רוצה תמיד לקים (תהלים טז:ח) שויתי ה' לנגדי תמיד, ע"ש.

רבינו בעודו ילד היה מתפלל כל התפילות שבסידור שערי ציון, ושם יש תפילות לעשות כל הגוף מרכבה לשמות הקדושים, ובכלל מאתים מאה, דהיינו שבודאי רבינו היה משתדל לכוון תמיד הרבה שמות הקדושים להיות מרכבה בהם בגופו ובנפש רוח נשמה שלו, אלא שכאן תפס המחבר לציין מה שאפילו מובא בשולחן ערוך, ושוה לכל נפש להתחזק בו לקיים. ומן הסתם גם אצל רבינו שמעבר לכל השמות שיש לכוון, השורה תחתונה שלו היה שעל כל פנים לא יגרע משויתי ה', שם הוי"ה. ועמש"כ בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה קכ בענין לכוון בשאר שמות הקדושים, שלכאורה אינם בכלל האזהרה שלא לכוון כוונות האריז"ל בתפילה.

עוד יש לציין ללקוטי מוהר"ן תנינא סוף תורה פב ז"ל וזה פרוש מחשבה – חשב מה (זוהר בראשית כד ותיקון סט) כשתמשיך לך אלקות הוי"ה במלוי אלפין (-בגמטריא מ"ה) כשתקשר תמיד במחשבתך אלקותו וכו' ע"ש.

ועוד יש להעיר, הרי השם יתברך הוא תכלית הטוב והמיטיב, ולכן על ידי שויתי ה', האדם תמיד מסתכל על הטוב (וכן בדף שהשאיר ר' ישראל קרדונר שפירש שויתי וכו' תמ-יד, יעקב איש תם, עליה, והידים ידי עשו, ירידה), ויזכה לקיים תורת אזמרה – ליקוטי מוהר"ן רפב.

והנה המעריך של הספר פתח כמו השולחן ערוך, שמתחיל עם ענין שבירת התאוות – יתגבר כארי לעמד בבקר וכו', וכן כאן בסימן א' מספר על בוקרו של רבינו שכבר מקטנותו רצה להתגבר על כל התאוות, ובשולחן ערוך מיד אח"כ יש הגה מהרמ"א ז"ל שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים, כי אין ישבית האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו בישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול וכו' וכו' כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו וכו' עיין שם ומביא שם המקור בסוגריים – מורה נבוכים ח"ג פ' כב, הספר שרבינו הקדוש ממש אסר וגילה שמי שקורא בו זה כבר ניכר בפניו רחמנא ליצלן. ואכן בדברי המורה הנ"ל בעיקר מדגיש ענין של יראת הרוממות, ואילו רבינו הקדוש אמר וקבע שהעיקר הוא יראת העונש. וכאן בשבחי הר"ן מבואר שרבינו לקח את הענין של שויתי כדרך שמובא שם במגן אברהם (אות ג) מהראריז"ל, פשוט לצייר תמיד מול העינים שם הוי"ה ב"ה. ומחשבתו היתה טרודה בזה, ולא בהתבוננות של יראת הרוממות המתואר במורה והרמ"א. אלא שנראה לעניות דעתי שחלק מעבודת ציור האותיות הוא גם כן עבודה של יראת הרוממות, כי צריכים להאיר האותיות במהותם שהן אור אין סוף ב"ה כמבואר בליקוטי מוהר"ן, ואכמ"ל.

ויש לפרש בזה הטעות של שמואל הנביא ככתוב (שמואל א:טז:ו-ז) ויהי בבואם וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה' משיחו. (ז) ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו כי לא אשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב.

ועיין שם בכלי יקר ז"ל כי האיש השלם עמד לפני ה', על דרך שויתי ה' לנגדי תמיד, לא כן האיש הבליעל וכו' וכו' וזה שאמר כאן בחשבו שאליאב הגון אמר, אך נגד ה' משיחו, רצה לומר אך נגד ה' עמד, על דרך שויתי ה' לנגדי תמיד, ולא ישליך אותו אחרי גוו, ע"כ.

ועל פי מה שביארנו למעלה י"ל ששמואל היה מעריך ומחשב בחי' השויתי ה' לפי גודל יראת הרוממות, והשם יתברך ענה לו העיקר הוא התבטלות לאותיות הוי"ה עד אין סוף ב"ה. וזה מה שהשם יתברך אמר לשמואל, אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו – ענין של גודל שיעור קומת יראת הרוממות. כי לא אשר יראה האדם, האדם בחי' שם הוי"ה במילוי של אלפים, שם מ"ה, וכמו שהבאתי לעיל מרבינו ומהזוהר שצריכים מחשבה – חשב מ"ה, להמשיך אלקותו יתברך, אכן זה רק בחי' מחשבה ושכל, בחי' העינים, וזה מה שכפל, כי האדם יראה לעינים, אכן, וה' יראה ללבב, זה בחי' התבטלות להאין סוף בציור אותיות הוי"ה ב"ה כנ"ל, וזה תלוי באבנתא דלבא ממש. ובזה מיושב לשון הפסוק, כי לפי פשוטו אינו דומה ראית האדם מהעינים שלו, למה ה' רואה לב האדם (והרמח"ל בספר אדיר במרום כבר פירש זה על נכון, עיין שם), ולפי דברינו א"ש ששניהם מדברים על ראית האדם, הראיה בבחי' עינים לחשוב מ"ה, והראיה מהלב להתבטל לאותיות הוי"ה ב"ה עד אין סוף ב"ה. וי"ל שזה מש"כ רש"י כאן ז"ל כאן אני מודיעך שאינך רואה (ספרי דברים יז), עכ"ל, דהיינו שאתה צריך לראות האין סוף ב"ה.

אכן יש לנו דף מרבי ישראל קרדונר, שבו צייר לעצמו בענין השויתי, ה' – הטוב והמטיב. תמיד, זה תמ-יד, תם בחי' יעקב איש תם בחי' עליה, יד בחי' הידים ידי עשו, בחי' ירידה, ע"ש (נדפס בספר ישראל סבא). הרי שלקח לעצמו ענין השויתי להאמין שהשם יתברך טוב תמיד.

הרוצה לקיים שויתי, נלע"ד שטוב לכוון את הסוד המבואר בספר אדיר במרום של הר ה' יראה, שמסוד הראיה, מה שנראה צריך להופיע בעין הרואה ע"ש באריכות, ועי"ז מה שנראה מקבל תיקון מהרואה ע"ש. ולכן יש לכוון שלא רק שהשי"ת מסתכל עליו, אלא שגם הוא נחקק בבבת עינו כביכול. וקצרתי, כי יש הרבה עוד בזה, הכל כפי מה שתבין בסוד הנ"ל.

עוד מצאתי ענין לפעמים, לכוון על עצמו אותו אחד של הוי"ה, וללכת ככה מאות לאות.

ובענין שויתי, עיין ליקוטי מוהר"ן סוף תורה רכא ומש"כ שם.

וענין תמיד, לכאורה אינה ענין של המשכה בלי הפסקה, אלא התמדת הפעולה עוד הפעם ועוד הפעם, אפילו שיהיה הפסק זמן של יום או שבועה בין הפעולות, כמו שמוכח מעבודות בבית המקדש שכתוב עליהם תמיד.