אות ד - עכשיו בעתים הללו קשה מאד מאד שיהיה מעות לאיש כשר וכו' על כן בהכרח שיהיה לו חס ושלום ירידה גדולה מאד קודם שבא לעשירות ע"ש. י"ל שזה ממש הענין שמצינו כאשר בני ישראל באו להנחיל את ארץ ישראל קבלו בשורה בפרשת מצורע (ויקרא יד:לד) כי תבאו אל ארץ כנען וכו' ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, ופרש"י ז"ל בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן, ע"כ. ובזוהר (תזריע נ.) ובמפרשים פרשו למה דוקא היו צריכים למצוא את האוצרות דרך טומאת נגע צרעת, ע"ש, ועל כל פנים כן הוא הדבר, כי רבינו התחיל לכבוש את ארץ כידוע, ולכן כמו אז בכיבוש הראשון, כן עכשיו בכיבוש האחרון, האוצרות של כסף מתגלים בירידה לטומאה לא עלינו.

וע"ש בזוהר, שכמו שכאשר בנו המשכן על כל דבר היו אומרים מיחדים ומזמנים בפיהם לקדשה, לעומת זה העכו"ם בארץ ישראל היו מקדישים לעבודה זרה, ולכן היה שורה שם הטומאה, ולכן השם יתברך הצרעת היה בא, והיו פונים את הטומאה, ומוצאים מאותה מקום נפולה את העשירות. וא"ש כדברי רבינו פה.

ואף על פי שנמצאים גם צדיקים ואנשים כשרים שיש להם מעות, אבל הוא כבד וקשה מאד מאד, ע"כ.

שנמצאים צדיקים וכו', עיין לקוטי מוהר"ן תורה ר: הטעם שהצדיקים שבזמן הזה הם עשירים ובזמנים הקודמים היו רבם עניים ואביונים זה מרמז במשנה: כל המקים את התורה מעני וכו' ע"ש. והפשטות מלשונו הוא שאוחז שהם צדיקים, ולא סתם מפרסמים של שקר, כי הרי אמר שנתקיים בהם כל המקים את התורה וכו' סופו לקימה, הרי שקורא אותם מקיימי התורה. ואולי זה מה שכתב רבינו כאן "אבל הוא כבד וקשה מאד מאד" וכידוע שכל ענין הגלגול הוא ענין קשה מאד.

והנה מה שאנחנו רואים היום לכאורה שיש אנשים כשרים עם עשירות מופלגת, יתכן שזה כבר מבחינת התנוצצות של בנין בית המקדש בב"א.

וע' מש"כ במסכת שבת דף קיט. איך זכו העשירים המופלגים אחר החורבן לעשירותם.

שמיום שחרב בית המקדש נפל העשירות בעמקי הקלפות בבחינת ותרד פלאים וכו' ע"ש.

הרמח"ל בספר אדיר במרום (עמ' תסח, מכון רמח"ל) שעשירות תלוי בעינים, בסוד (משלי כ:יג) אל תאהב שינה פן תורש פקח עיניך שבע לחם, ע"ש. והנה רבינו כתב כמה פעמים שבית המקדש (לקוטי מוהר"ן תנינא תורה סז) שבית המקדש הוא בחי' מאור העינים, ולפי זה גם כן מובן שחורבן בית המקדש הוא גרם לעוני.

אבל הוא כבד וקשה מאד מאד. וגם העשירות שיש להם לצדיקים הוא מזיק להם לעבודותם, ע"כ. עיין בחיי מוהר"ן תצט-תקא בענין ההנהגה לא להחזיק ממון מיום ליום, ושם כתוב שקשה לצדיק להחזיק ממון.

ה. ומי שלומד חס ושלום בספרי המחקרים והפילוסופים נכנס בלבו ספקות וכפירות. כי כל אדם נולד עם רשעות, כי טבע כל אדם נמשך אחר רשעות, הינו אחר תאוות רעות של עולם הזה רחמנא לצלן. רק מחמת יראת הענש הוא שובר תאותו ונכנס בדרכי ה'. אבל כשלומד באותן הספרים של חקירות חס ושלום, אזי מוצא לעצמו ספקות וכפירותו שהם סיוע לרשעות שלו שיש בו בטבעו וכו' ע"ש.

יש לציין שאכן הלכה כמו ר' אליעזר (סוטה כא:) שאומר כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תיפלות, א"ר אבהו מאי טעמא דר"א דכתיב (משלי ח:יב) אני חכמה שכנתי ערמה, כיון שנכנסה חכה באדם נכנסה עמו ערמומית, ופרש"י כאילו – שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע, ע"כ. הרי שאפילו לימוד התורה הקדושה, טבע האדם לקחת את החכמה בידי התאוה.

ובכלל רבינו הזהיר שאפילו חכמה אמיתית של התורה הקדושה יכול להתעות את האדם, עי' לקוטי מוהר"ן תנינא תורה ע"ח ובעוד מקומות, והזהיר ללכת רק בפשיטות ותמימות בלי שום חכמות.

ה. ואמר: אשרי מי שאינו יודע כלל מספריהם, רק הולך בתמימות וי לו יראת הענש. כי עקר העבודה בתחלה היא רק מחמת יראת הענש, ובלי יראת הענש אי אפשר להתחיל כלל בעבדת ה' וכו' ע"ש.

ותראה בספר עמק המלך, שבו גילה נוראות, לא התחיל הספר אלא בשער תיקוני התשובה, שמתחלת בענין יראת העונש.

בענין יראת העונש ויראת הרוממות, עמש"כ בחלק מאומן – ח"ה – בערך תיקונים, פרק תיקון הראש והסוף, אות ג. וב"ה באנגלית סיכמתי יפה, איך שאדרבה ממה שרבי שמעון בכה ואמר וי אי גלינא, והרמח"ל ביאר כי השם יתברך רוצה בטהר המעשים של בני אדם, מבואר היטב כרבינו שהעיקר אינו יראת הרוממות. ונשאר רק השאלה שהלוא רבינו תמיד מגלה ומדריך אותנו לתכלית ההתקרבות להשם יתברך, ואיך מנה ממנו העיקר הזה של יראת הרוממות, ועל זה תירצנו שכל דבר במקומו, פה רבינו היה צריך לקבוע חזק את העיקר הזה, ובכמה מקומות אחרים רבינו גילה את הדרך של יראת הרוממות, והדרך של הרצון שממנו בכלל נולד היראה.

ועוד כמה הערות ומראה מקומות באנגלית.

וע"ע באגרות פתחי חכמה ודעת סימן מ' (סוף ספר שערי רמח"ל) שכז"ל וצריך עתה לפרש מה ר"ל ליראה מספירה זאת או ספירה זאת. אך הענין הוא, כי יראת העונש סוף סוף אינו רע. ועוד שאפילו שיהיה רע, הוא רק אם שעובדים להקב"ה רק בעבור זאת. אבל לעבוד לעשות נחת רוח ליוצרו, ואח"כ להיות מפחדים מן העונש – אדרבה זה טוב, ועל זה נאמר אשרי אדם פמחד תמיד, ע"ש שממשיך ומסביר שהיראה במלכות דעשיה הוא יראה ממה שנראה לכאורה שליטת הרע כאילו היא רשות בפני עצמה ח"ו, ואילו היראה של מלכות דיצירה היא יראת העונש בעצמו שבא לתקן.

ה. התחבולות וההמצאות שהמציאו הפילוסופים בחכמתם, כגון כלי מלחמה נפלאים ושאר כלים העשויים בתחבולות על פי חכמה וכיוצא בזה שאר עניני חדושים שלהם וכו' שהכל מלמעלה וכו', ע"ש.

עיין בחיי מוהר"ן תקמ"ו – ואמר בלשון ליצנות שהם חכמים גדולים וחושבים וחוקרים בחכמתם איך לעשות כלי זין נפלא שיוכל להרג אלפים נפשות בפעם אחת. וכי יש שטות יותר מזה לאבד ולהרג נפשות רבות בחנם, ע"כ.

שאלו התחבולות וההמצאות שהמציאו הפילוסופים בחכמתם, כגון כלי מלחמה נפלאים ושאר כלים העשויים בתחבולות על פי חכמה וכיוצא בזה שאר עניני חדושים שלהם שהמציא כל אחד ואחד מחכמיהם, אמר שהכל מלמעלה, כי לא היה אפשר להם לבוא על זה רק על ידי שהתנוצץ להם השכל בזאת החכמה, שבא לאותו החכם התנוצצות מלמעלה. כי כשהגיע העת והזמן שיתגלה אותה החכמה או התחבולה בעולם על כן שלחו להם מלמעלה בשכלם זאת התחבולה כדי שיתגלה בעולם וכו' וכו' רק באמת הכל מלמעלה, וכשבא העת שיתגלה זאת הדבר, אזי מתנוצץ לו השכל ואז בא אותו החכם על אותה התחבולה כי נשלח לו מלמעלה ממקום שהגיע לו. כי בודאי אינם מקבלים דרך הקדושה רק דרך הסטרא אחרא וזה פשוט, ע"כ.

כיון שזה בא דרך הסטרא אחרא איני רוצה להזכיר כאן הרבה שמות יוצרים והמצאותיהם, בחיפוש קל במחשב תמצא מיד המון שהודו שבא להם פתאום במוח כל הענין.

שאלו התחבולות וההמצאות שהמציאו הפילוסופים בחכמתם, כגון כלי מלחמה נפלאים ושאר כלים העשויים בתחבולות על פי חכמה וכו'.

מוכח מזה שאפילו מהנדס וכדומה נקרא פילוספר. אוי לאותה בושה, השם ירחם.

ו. מה שהתאוות עולם הזה אינם כלום, עיין לקוטי מוהר"ן תורה עב, שרבי שמעון בר יוחאי כד חזא נשין שפירין, אמר "אל תפנו אל האלילים", כם הם בחינת אלילים וכמו שהרהורי עבודה זרה הם שטות נגלה לכל העולם, כן אלו ההרהורי זנות וכו' ע"ש. ובאנגלית ציינתי לעוד תאוות. וכן ציינתי למעשה הפלומף הנדפס לאחורי הסיפורי מעשיות.

ז. טוב מאד שיכול לשפך שיחו לפני השם יתברך ברחמים ותחנונים כבן המתחטא לפני אביו וכו' וכו' ע"ש.

עיין משלי יז:ח אבן חן השחד בעיני בעליו אל כל אשר יפנה ישכיל, ע"כ. ופרש"י ז"ל אבן חן, כשהאדם בא לפני הקב"ה ומפייסו בדברים ושב לו, אבן חן ומרגליות היא בעיניו: אל כל אשר יפנה ישכיל. בכל מה שיבקש ממנו מצליחו, עכ"ל.

ח. כשלומדין מלי דפורענותא כגון כשלומדין הלכות אבלות וכיוצא, אין לעין שם הרבה, כין אין צריכין להעמיק המחשבה במקומות כאלו, כי המחשבה יש לה תקף גדול וכו' ע"כ.

ראיתי פעם מאיזה צדיק, שכאשר רב העיר לומד היטב כל ההלכות של אותו הפרק, למשל הלכות פסח, אז ממילא לא יעוררו קושיות ושאלות וספקות בעיר בהלכות פסח. וזה קצת דומה למה שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן תורה רפ, שמי שעוקר המשא ומתן מן התורה ואינו מקשר מחשבתו אל התורה המלבש שם, אז ענשו, שאחר כך הוא צריך לדון בדין תורה ע"ש. ולפי זה סלקא דעתך אמינא שגם בלימוד מלי דפורענותא עדיף ללמוד בעיון היטב, ועי"ז לא יבואו אותן הדברים, ועל זה רבינו מגלה שעם כל זה יצא שכרו בהפסדו.

ט. לא ליתן סכין במתנה. בפשטות זה מטעם שהוא כלי השחתה. אכן הערתי באנגלית ש"סכין" אותיות נכסי, דהיינו נכס פרטי, ואולי זה הסיבה שלא ליתנה במתנה. ויש נפקא מינות גדולות בין הטעמים כמובן.

ועוד י"ל שמצינו בחז"ל הובא ברש"י סוף פרשת וירא (כב:ו) ז"ל המאכלת, סכין, על שם שאוכלת את הבשר וכו' דבר אחר, זאת נקראת מאכלת, על שם שישראל אוכלים מתן שכרה, עכ"ל. הרי ענין של הסכין הוא ענין של שכר היפוך מתנה בעלמא.

י. הרשעים מלאים חרטות וכו' כי מחמת שבא בדעתם חרטות על כן הם מתגברים ברשעתם וכו' ע"ש. ובאנגלית הערתי שעל ידי זה יכולים ללמד עליהם זכות להחזירם למוטב ע"ש.