אות יא. שכל התנועות וכל המחשבות וכל מיני העבודות שעושין בשביל אזיה עובדה שבקדושה, אין שום תנועה ואין שום מחשבה נאבדת כלל, ע"ש.

עיין בספר אדיר במרום (עמ' רי, מכון רמח"ל) ז"ל דע, כי אין שום ענין של קדושה מתבטל, וכל פעולה נשארת תמיד, עכ"ל.

טז. דע שיכולין לצעק בקול דממה דקה בצעקה גדולה מאד ולא ישמע שום אדם כלל וכו' ע"ש. וכן בחיי מוהר"ן אות רמא.

עיין בזוהר (פרשת בראשית דף נ:) והובא בפירוש מהרח"ו לספר יצירה (א:ט) בזה"ל והאי קול פנימאה איהו דלא אשתמע ולא אתגלי וכו', ואיהי דקה פנימאה דלא אשתמע לעלמין, ומהכא נפקא אורייתא דאיהו קול יעקב, והאי דאשתמע נפקא מהאי דלא אשתמע. ולבתר אתאחיד דיבור בהדיה ונפיק לבר מחיליה ומתקפיה וכו', עכ"ל.

עיין בצוואת הריב"ש (אות לג) ז"ל צריך האדם ללמוד ולהרגיל את עצמו שיתפלל אפילו הזמירות בקול נמוך ויצעק בלחש, ויאמר הדבר בין בזמירות בין בלימוד בכל כחו כדכתיב כל עצמותי תאמרנה וגו', עכ"ל.

ועיין בתרגום יונתן עה"פ (מלכים א:יט:יב) ואחר האש קול דממה דקה, ז"ל ובתר משרית (-מחנה) מלאכי אשתא קל דמשבחין בחשאי, ע"כ. ובזוהר (ח"ג רכז:) תמן קאתי מלכא, כמאן דמליל עם מלכא באודנוהי בלחש וכו'. וע' בספר סודי רזיי לבעל הרוקח (ח"א ריש אות ז', עמ' לה.) ז"ל וברא סביב ארץ תחתונה לאחוריו מקיפי אש ומים, אחורי האש וכו' וכו' אחוריהם דמות חיות מקיפין רצוא ושוב, אחוריהם מקיפין אומרי המולה, אחוריהם קול דממה דקה, אחוריהם אומרים קדוש, אחוריהם אומרים ברוך וכו' ע"ש. ועמש"כ שם (עמ' לז הבאתיו בחלק ה' מאומן) שיש אומרים שעולמות שבמזרח מלאים שיר חדש כתר מלכות וקול דממה דקה ע"ש.

ובליקוטים יקרים אות ד' כז"ל כשהאדם הוא בדביקות ה' יכול לצעוק בלחש, אמנם מי שאינו במדרגה זו אז אדרבה הקול מעורר הכוונה, וצריך להתפלל בקול רם חוץ משמונה עשרה וכו', עכ"ל.

ועיין מש"כ לקמן אות רצג. ועיין מש"כ בפרשת לך לך עה"פ (יב:ח) ויקרא בשם י', שהכהן גדול היה צועק שם המפורש.

כ. לזכות לשמחה זה קשה וכבד להאדם לזכות לזה יותר משאר כל העבודות. ענה ואמר: כפי הנראה שאי אפשר לבוא לשמחה כי אם על ידי עניני שטות, לעשות עצמו כשוטה ולעשות עניני צחוק ושטות וכו' כמבאר במקום אחר (עי' ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה כד, מח), ע"כ.

בחלק ד' הארכתי בענין הזה שהוא ממש כנגד הקליפה של הפלשתים.

ועיין במשלי טו:כא אולת שמחה לחסר לב ואיש תבונה יישר לכת. וי"ל שמי שחסר לב – ועיקר השמחה בלב, אז עצתו לעשות אולת להשיג שמחה. ועוד י"ל ואיש תבונה יישר לכת, על פי המבואר בתורה ל:ה ז"ל ועיקר השמחה הוא בלב, כמ" (תהלים ד) נתת שמחה בלבי, והלב של כל השנה הם השלש רגלים, בחינות (במדבר כג) אלה מועדי ה' ר"ת אמ"י כמובא, שהיא אם לבינה, ובינא לבא, והשמחה של כל המצות שעושין בכל השנה הוא מתקבץ אל הלב וכו' ע"ש. הרי שעל ידי האולת שיביא שמחה, האדם יזכה ליישר לכת בבחי' עליה לרגל, שהוא להשלים השמחה בלב, בחי' תובנה ובינה.

כשהאדם זוכה לשמחה אזי השם יתברך בעצמו שומר אותו ומציל לאותו מפגם הברית, ע"כ. וכן בליקוטי מוהר"ן קסט. ומבואר גם כן בלקמ"ת ה:יג ששמחה מביא לתיקון הברית.

שמחה, זה ש' מחה. ש' בגמטריא ערל, שהשמחה מוחה ומבטל הערלה.

כג. עיין שם באריכות שבעולם האמת, הצדיק יכול ליתן לבוש לנשמה ערומה. וכן הוא בספר עמק המלך, שער ו – עולם התוהו, פרק מג ז"ל ופעולתו שם, שעובר דרך גיהנם, ומוציא משם בכח מעשיו, לאיזה רשע מישראל אשר שם, שאין לו לבוש, והוא לוקחו תחת לבושו ומעילו, וזה גם כן עושים הצדיקים בחייהם בעולם הזה, כי הם גולים אצל האומות, כדי להוציא אותם הניצוצות וכו' ע"ש.

כג. ענה ואמר אשרי מי שזוכה לאכל כמה פרקים משניות ולשתות אחר כך איזה קפיטליך תהלים, ולהתלבש באיזה מצוות, עכ"ל. עיין ליקוטי מוהר"ן נח:ה ז"ל ע"י הדעת באים תלת הנ"ל, שהם אכילה ושתיה ומלבושים, כי בו כלולים בבחי' (משלי ט) לכו לחמו לבחמי, בחי' אכילה, בחי' מן הכלול בדעת התורה. שתיה כלול בדעת, בבחי' (ישעה נה) הוי כל צמא לכו למים, שהיא באר, בחי' (משלי ה') ונוזלים מתוך בארך. מלבושים, בבחי' (ישעיה ג) שמלה לכה קצין תהיה לנו, בחי' ענן, בחי' לבוש, בחי' (איוב לח) בשומי ענן לבושו ע"כ.

עמש"כ במסכת סוכה דף נב. על פי חגיגה דף יד, שהלכה דומה ללחם ואגדה דומה למים, ואילו תהלים, דוד המלך ביקש שיהיה חשוב כנגעים ואהלות, ולכאורה הרי זה כמו לחם.

כד. מעלת הזוכה לתן מעות לצדיקי אמת וכו' למשל בן שנתרחק מאביו וכו' והלכו ונסעו זה לזה וכו' והבין האב בגדל הגעגועים שלו שאם יניח עצמו להיות נמשך אחר הגעגועים לא יהיה לו כח לסבל הגעגועים של אלו השתי פרסאות וכן הבן הבין וכו' וישבו עצמן להשליך לגמרי כל הגעגועים מדעתם. בתוך כך בא אחד עם עגלה וחטף את הבן והביאו לאביו במהירות גדול וכו' ע"ש.

ובזה י"ל הזמר ידיד נפש, “נפשי חולת אהבתך, אנא א-ל נא רפא נא לה" שממנ"פ אם יש ענין להיות חולת אהבה, למה מבקשים להתרפאות ממנה? ועל פי הנ"ל מבואר שהחולאת היא הגעגועים ויש השגת אורות הצחצחות שמבטלים המסך ונתקרב הצדיק להש"י.

מעלת הזוכה לתן מעות לצדיקי אמת היא גדולה ויקרה מאד מאד. – עיין שם המשל באריכות - - ואז הנמשל ז"ל וכן הצדיק שהוא בן להשם יתברך, ומחמת מסך המבדיל נתרחק מאביו יתברך. ויש געגועים כביכול לשם יתברך וכן להצדיק לחזר ולהתקרב להשם יתברך. ובתוך שהם מתקרבים זה לזה עד שהגיעו סמוכים זה לזה ואין ביניהם רק הרחק מעט כנ"ל. והבינו שלגדל הגעגועים אי אפשר לסבל עוד והסכימו להשליך הגעגועים מדעתם. כי הוא יתברך אמר: האם אין לו רק עסק זה? הלא יש לו כמה וכמה עולמות וכו'?! וכן הצדיק אמר בדעתו: וכי אין לו רק זאת? (דהינו געגועים הנ"ל) הלא יש כמה עובדות אחרות שצריך לעשות כגון ציצית ותפלין ושאר מצוות?! והסכימו להעביר הגעגועים מדעתם. בתוך כך בא איש ישראלי אחד עם עגלה. והביא להצדיק פרנסה ועל ידי זה קרבו והביאו אליו יתברך. (מד) כי "צדיק אוכל לשבע נפשו" (משלי י"ג כה) וזה בחינת "והשביע בצחצחות נפשך" (ישעיה נ"ח יא). ונמצא שהצדיק הגדול האמתי זוכה על ידי פרנסתו ואכילתו לבחינת אורות הצחצחות (מד) ועל ידי אלו הצחצחות נתבטל מסך המבדיל ועל ידי זה נתקרב הצדיק להשם יתברך. נמצא כמה וכמה תענוג גרם זה האיש שהביא פרנסה להצדיק האמתי שעל ידי זה הוא מביא ומקרב את הצדיק להשם יתברך כנ"ל, עכ"ל.

בליקוטי מוהר"ן עו מבואר שגם צמאון להשם יתברך אינו מושלם, ושאלנו שם אם כל כיסופים של קדושה וגעגועים וכו' בכלל, כי יש לחלק עיין שם, ועל פי הכתוב כאן יש לחלק עוד, שבכיסופין של הצדיק יש כנגדו הכיסופין של הקב"ה, מה שאין כן בבחינת הצמאון. ואלו הכיסופין של הקב"ה י"ל בבחי' נפש עמל עמלה לו (משלי טז ועיין בסנהדרין צט) ועיין בליקוטי מוהר"ן לא שהביא מהזוהר תאבותה דנוקבא עבד נפש נוקבא ותאבותה דדכר עבד נפש דכר עיין שם. ובענין הצמאון עוד עיין בליקוטי מוהר"ן סוף תורה נ, שזה ענין צורבא מרבנן דיתיב בתעניתא ליכול כלבא שירותא עיין שם.

והנה כאן יש משמעות שגם געגועים של קדושה יש להגביל, ויתכן שזה רק בשביל שהוא במצב של התרחקות. ומבואר בתורה עו שהצדיק יודע איך להביא את העבודה לתוך הגבול והזמן, שלא יהיה צמאון. וכאן הצדיק לא מצליח, מחמת התרחקותו לכאורה, ועם כל זה הוא שומר עצמו שלא יהיה בבחי' צמאון, ועוזב את הגעגועים.

והנה הצדיק עוזב קצת את הגעגועים לעסוק בשאר תורה ומצות (-קצת דומה למה שרבינו אמר בענין הבטחון, שמי שאינו במדרגה כל כך לזה, וילך בלי פרנסה ורק סומך על בטחון, הרי זה יתפוס כל מחשבתו, ועדיף שיתפרנס ולעסוק בכל התורה ומצותיה), אף על פי שלכאורה גם בעסק קיום התורה והמצות יש כיסופים וגעגועים, אבל על כל פנים אינו מרוכז בהם.

ואז בא מישהו ומפרנס את הצדיק ומביאו להשם יתברך וזוכה לבחי' השביע בצחצחות, שהוא בחי' למעלה מסתם כיסופים ורצונות. בחי' שאי אפשר להבין במוחין של עולם הזה.

וכל זה עולה יפה למה שביארנו בתורה עו שזה מסגולת הצדיק אמת בבחינת בית המקדש, שמביאים שם הרצונות אפילו של צמאון, ומקבלים שם כיוון שמכניס אותם לתוך הגבול והזמן. וזה הענין שהאדם שבא ונתן ממון להצדיק, זה בחי' המתנדבים לבית המקדש, וכיון שהוקם הכל יבוא על שלום.

כד. מעלת ה מ. רבינו גילה הטעם שיש אנשים שאינם סובלים הספרים הקדושים, שזה מחמת מזגם הרע שנולדו ככה, ואילו אשרי אדם שנולד בקדושה וכו' ע"ש.

רמז בעלמא מצאתי ליסוד זה בריש תיקוני הזהר (הקדמה דף ה.) ז"ל זאת התורה אדם דא יו"ד וכו' ובגין דא (משלי ג:לה) כבוד חכמים ינחלו, ואוקמוהו רבנן דמתניתין (אבות ו:ג) אין כבוד אלא תורה, ואית כבוד נברא, ואית כבוד נאצל, מסטרא דאוריתא דבריאה, אתמר בישראל (ויקרא כה:נה) כי לי בני ישראל עבדים, ומסטרא דאצילות (דברים יד:א) בנים אתה לי' וגומר ע"ש. הרי שהזוהר מגלה שהנשמה השייך לאצילות נקרא בן, הרי שזה תלוי בהלידה.

כו. ודע שלעתיד מזכירין את האדם כלמה שלמד, אף עם שכח, ע"כ. רא"ק כבר ציין את הזוהר פרשת וישב עמ' קפה. ועיין בספר זיז שדי (עמ' יב) שמפרשו קצת. ועיין ספר המידות זכירה יא, שמי שיש לו שכחה יתן צדקה. והרי מבואר בכמה מקומות ומהן בפרק השותפין שמונבז גנז למעלה, שצדקה בחי' אמת, ובחי' עולם הבא.

רבינו מחזק כאן ללמוד תורה אף על פי ששוכח. ומצינו שכן משה רבינו חיזק את בני ישראל בענין זה, כי קי"ל (נדרים לח.) בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה, ובירושלמי (הוריות ג:ה) נתנו טעם לדבר, שהיה כדי להחזיר את הטפשים. וביאר שם הפני משה, שהכוונה בזה, שאלו הלומדים ושכוחים לא יאמרו למה לנו להתייגע וללמוד בחנם כיון שממילא נשכח, ועל זה משיבים להם ממשה שאע"פ שהיה שוכח היה חוזר ולומד עד שנתנה לו במתנה. והירושלמי קורא אותם טפשים, שאפילו אם לא זוכים לבחי' המתנה בעולם הזה, בודאי ראוי מאד מאד להתמיד בתורה, ובפרט מהטעמים שרבינו מגלה כאן.

ל. ... ועתה הוא יודע ואומר שהכל שגעון וחלילה לבלות זמן היקר על זה. ובאמת אי אפשר בשום אופן שיהיה הגוף נקי לגמרי ולא ישאר בתוכו כלום וכו' וכו, ע"ש. ומצאתי שהוא גמרא מפורשת במסכת מעילה (יב:) ז"ל הכא נמי לא מקיים בלא פרש – ופרש"י ז"ל לא מקיימא הבהמה בלא פרש, שלא יהא קצת פרש במעיה, וכגופה הוא וכו', עכ"ל.

ומכל מקום, אעפ"כ מצינו בסיפור הלחם שיש אפשרות ויש ענין לנקות לגמרי, כי לא נתנה התורה אלא לאוכלי המן וכו'.

לב. וכשאדם הולך בתמימות באמונה לבד בלי שום חקירות יכול לזכות שיעזר לו השם יתברך שיבוא לבחינת רצון שהוא למעלה מחכמה וכו' וכו' כי אמונה הוא דבר חזק מאד וכו' וכו' עיין שם.

עיין לקמן אות קא, שפשיטות הוא גבוה מן הכל. ולכן אין צריכים חכמות כלל רק תמימות ופשיטות ואמונה. וצריך תלמוד לשוות השני דיבורים, כי כאן משמע שאמונה היא חזקה ועל ידיה באים לרצון שהוא למעלה מהחכמה. אז מה השיווי בין פשיטות ורצון, או שהם אותו דבר, כי כן מצינו בספרים הקדושים "רצונו הפשוט". ולכאורה אצל השם יתברך הפשיטות יכול להיות רצון מתחילה ועד הסוף, ותמיד יהיה למעלה מחכמה וכל המידות, אבל אצל האדם, הפשיטות שלו עדיין לא מגיע לרצון, האמונה והפשיטות שלו היא חזק מאד, עד שיצמח ויתגדל להיות ממש רצון, ודו"ק.

עיין במכתב של ר' אברהם קליסקר (ספר אגרות חסידים מארץ ישראל, אגרת ס"ה, שנת תקנז) שכז"ל כי התחלת הרע היא מן השכל דמיני' דינין מתערין ומרגלא בפומייהו דצדיקייא שיחת חולין על פ' (ויקרא כא:ט) ובת איש כהן כי תחל לזנות. כי ההתחלה שהיא השכל ממנו נמשך הזנות, וכמה נאבדו ונתפקרו מן השכליים. ודור המדבר שהיה דור דיעה לא היו כי אם חכמים וידועים (דברים א:טו) ונבונים לא אשכח כי פחדו ורהו (?) להתבונן בבינה יתירה (עיין מש"כ בזה במסכת עירובין דף ק:). וכמעט רגע הכריעו בדעת ישרה הוא קו היושר המכריע ועמדו רגליהם על האמונה הגדולה כאמור שהיא למעלה מן השכל. הנה כי כן היא דרך האמונה. כי המאמין לא יחוש לשום דבר שאין אחר האמונה כלום וכו' ע"ש באריכות (וכן בלקוטי מוהר"ן תורה לא: שלמות כל הדברים היא האמונה וכו').

ורואים מזה שאע"פ שרבינו הזהיר בליקוטי מוהר"ן תורה סא לא לזלזל בשום ספר שלא נכתב בדרך חקירות ופגם אמונה, עכ"ז יש עדיין הקפדות לבחור בדרך הטוב.

ועיין בהדקמה לספר עמק המלך ז"ל ומפני שראו מקצתם, שנאספו נפטרו יודעי סודות האר"י זלה"ה, חזרו מקצתם אל בעלי עולם התוהו, ומקצתם היו מרכיבים דברי הרב משה קורדואירו עם דברי האר"י, עונם גדול מנשוא, 'כי לא תהו בראה לשבת יצרה' (ישעיה מה:יח) בעולם התיקון, וכדי שלא לעסוק בספרים כאלו וכו' ע"ש. [בענין השוואת קבלת הרמ"ק למה שגילה האריז"ל, עיין חיי מוהר"ן שסד].

ולהלן שם כז"ל והורצה לצאת ידי חובתו הוא הלומד לשם שמים, לעשות מהבל פיו רקיעים ושמים החדשים, לא יעסוק בספרים הללו הן חדשים גם ישנים, ואין בכלל אלא מה שבפרט, ספרי המחברים של עולם התוהו לא יועילו כי תהו המה, וכוונתינו לתקן בעולם התיקון, והשומע לי ישכן לבטח וכו' ע"ש.

ולהלן שם ז"ל אבל אין דעתי נוחה מן הפירושים שחיבר הרב רבי משה וכו' וכו' ע"ש.

ובהקדמה שניה, פרק ב, דברי שבח על הרמ"ק אע"פ שלא ידע מסודות האר"י.

ובהקדמה שלישית פרק ו ד"ה וזה הדבר וכו' ואינם מפרשים אותו על הדרך של מורנו הר"ר משה וכו' וכו' להיות שניכרים יתרון הסודות של האר"י ז"ל, כיתרון אור השמש על אור הלבנה, והוא ניכר שעדיין לא היתה מתגלה העת רצון מלמעלה בזמן מורנן הרמ"ק ז"ל כמו בזמן האר"י ז"ל, ולא ינתן רשות לפי מדריגתו יותר לגלות. וכן מצאתי שגם הר"ר יוסף וכו' נתגלה עליו רוח הקודש מלמעלה, ובא אליו המגיד בכל יום וגילה לו סתרי תורה, והרי הוא כתב בעצמו 'ידוע מתוך דברי הפרדס שבכמה מקומות לא חש לקמחיה', ע"כ.

ושם ד"ה וכל הדברים כז"ל והאר"י ז"ל לא רצה ללמדו (-ר' יוסף קארו) ואמר שנשמתו אינה מסוגלת לקבל חכמה יותר אלא על פי הדרך של רמ"ק ז"ל. וסימן לדבר שבכל פעם שישב כבוד מרונו הר"ר יוסף קארו לפני ללמוד, תכף כשהתחיל לגלות לו סוד אחד, התחיל כבוד מורנו הר"ר יוסף קארו לישן ולהתנמנם, ע"כ. וע"ש ד"ה וכן היה שכתב שקבלת הרמ"ק בבחי' חד סמכא. וע"ש ד"ה וגם החכם מורנו הר"ר עמנואל (הרמ"ע מפאנו, הילולה שלו היום ד' אב, ערב הילולה של האריז"ל), לאחר שמסר המון כסף להשיג ספר הרמ"ק, זכה לקבלת האר"י וכ' אילו לא זכינו שבא אלינו וכו' לא זכינו לאור התורה מעולם.

בענין קושיות על השם יתברך – עיין לקמן אות מ, קיח, קמו, ועיין ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה נב ומש"כ שם.

לה. ואמר שהולך אפיקורסות גדול על העולם וכו' עיין שם. ועיין לקמן אות קכו, ואות רכ.

עיין בספר ברית מנוחה, דרך האהבה, נקוד השביעי ז"ל כי בהגיע הזמן הזה גאלה מתפשטת בכל פנות העולם ממזרח שמש עד מבואו (מלאכי א:יא) ובן דוד יוצא ממקומו לפקד את עון אדום עליו, וגם להשיב תגמולו בראשו ולשלם אליו כפעלו וכמעלליו אשר עשו לבני ישראל אחיו, ותהיה מהומה גדולה לכל הממלכות, אין שלום ליוצא ולבא, ובקרוביו יקדש לקבץ את ישראל, והמאור אשר פזרם נתפשט ממשלתו בגבורת 'יום ואשמורה' למה, מפני שכאשר האור בא, החשך מתאמץ מאד (עיין ליקוטי מוהר"ן סה – כדרך שני אנשים שמתאבקים ונלחמים ונתגברים זה כנגד זה, שכשאחד רואה שחברו מתגבר עליו, אזי הוא מתחזק מאד וכו'), ומלאכי המשחית מתפשטות בעולם, וזהו רמז הגאלה, כאשר יבא יתאמץ הגלות, ורבים מן המשכילים יכשלו בראותם בלבול הגלות והצרות גדולות, וכדי להנצל פני חרב היונה, יצאו מן הדת, וזהו שכתוב, ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע (ירמיה ל:ז), שיושיעם הקדוש ברוך הוא ברב רחמיו ולא ימאסם לכלתם להפר בריתו אתם, כי מלא רחמים הוא ויחנן שם צבאות שארית יוסף, ואשרי האדם המחזיק בתמתו ללכת בדרך הטובה ולהרחיק את עצמו מן הרעה בימים האלה, אולי ימלט מן הצרות הנקראים חבלי משיח. ובשמן הגאלה כתיב, וזכסכתי מצרים במצרים עיר בעיר ממלכה בממלכה (ישעיה יט:כ), ואחר כך יהיה שלום ושלוה ומנוחה, ע"כ.

לו. ואמר: עוד יהיה זמן שמי שיהיה איש כשר פשוט, יהיה חדוש גדול כמו הבעל שם טוב ז"ל, ע"כ. ומובא שהיום המעשים הקטנים שלנו יש להם כח גדול וכו'.

אכן עיין במסכת יומא ט: אמר רבי יוחנן טובה צפורנן של ראשונים מכריסו של אחרונים, א"ל ריש לקיש אדרבה אחרונים עדיפי עף על גב דאיכא שעבוד מלכיות קא עסקי בתורה, אמר ליה, בירה (-בית המקדש) תוכיח שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים, שאלו את רבי אלעזר ראשונים גדולים או אחרונים גדולים, אמר להם תנו עיניכם בבירה, איכא דאמרי אמר להם עידיכם בירה, ע"כ.

עוד יהיה זמן שמי שיהיה איש כשר פשוט יהיה חדוש גדול כמו הבעל שם טוב ז"ל, ע"כ.

ויש להבין את זה על פי המבואר לקמן אות מח, שכל אדם אפלו איש פשוט אי אפשר להיות איש כשר באמת כי אם כשיכול לעמד בכל זה – דהיינו מה שהביא שם מהבעל שם טוב שפעם אחת נפל בדעתו מאד מאד עד שנדמה לו שבודאי לא יהיה לו עולם הבא ח"ו ולא היה לו במה להחיות את עצמו כלל, ואמר, אני אוהב את השם יתברך בלא עולם הבא, עיין שם, וכן היה עם רבינו בעצמו, בחיי מוהר"ן צא ע"ש. והרי רבינו אמר בליקוטי מוהר"ן תנינא קח, האדם בשביל תענוג קטן אחד של רבע שעה הוא יכול לאבד ולהפסיד כל העולם הזה עם העולם הבא – והביא שם לשון רבינו ביידיש. והיום בעוה"ר אנחנו כל כך עבדים להתאוות, כל התאוות, ויש נסיון הזה לעמוד תקיף באמונה ובאהבת השם, ואין דבר כזה סתם איש פשוט שאין לו את הנסיון העצום הזה להישאר בתמימות האמונה ואהבת השם, ולאמר יהיה מה שיהיה, חלקי רק בעבודת השם.

מ. בעניין הדריידל שרשום עליו הנג"ש עיין שם שזה בחי' תכלית הבריאה ע"ש. הנג"ש בגמטריא נ נח נחמ נחמן עם ד' כוללים. ואתי שפיר גם לפי מש"פ באריכות שענין הצדיק הוא לשמח את עם ישראל, והנה כל משחק הדריידל על שם נ נח. ובחילוף של אותיות הסמוכות, להחליף ג' עם ב', הנג"ש נעשה הנב"ש ראשי תיבות הרב נחמן בן שמחה.

בענין קושיות על השם יתברך – עיין לעיל אות לב, ולקמן קיח, קמו, ועיין ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה נב ומש"כ שם.

מד. שמעון היא צרוף עו"ן מ"ש ולא רצה לבאר באור הדבר ואמר שצרוף הנ"ל זהו ממש כל ענינו ובחינתו של רבי שמעון וכו' ואמר שאל תטעה אם אמר לך היכן אתה מרומז, שגם אדם אחר ששמו כשמך אחיזתו גם כן שם, אל תאמר כן, ומכלל דבריו הבנו שכל אחד כפי ענינו ומדרגתו ובחינתו כן יש לו איזה צרוף ורמז וכו' ע"ש. ע' שער הגלגולים הקדמה לד סוד"ה והנה שמאי, שהצרוף של שמעון בן עזאי, ש"מ מן שמאי, ושלשה אותיות עון. ועיין במאמר פסיעותיו של אברהם אבינו ע"ה (אות מה) בענין שמעון שהוא בחי' גבורה ונשא דינה, והוא צורישדי אביו של הנשיא שלומיאל, והוא זמרי בן סלוא וכו' ע"ש, וכתב ז"ל וזהו סוד שמעון נוטריקון שם עון, כי שם העון שהוא הסט"א נאחז ע"ש.

ועיין מש"כ בסוף פרשת בשלח, כי יד על כס י-ה, יהושע אותיות י"ה עשו, ושמעון אותיות עשו מ"ן, ושמעון בגמטריא ליקוטי מוהר"ן, אלא שלא היה על ידו כי אם על ידי רבי נתן שהיה בחינת יהושע.

מז. גם כבר הוכיח את אחד מאנשים כאלו שהתאוה להיות מפורסם ואמר לו: הלא לא תוכל אפלו לברך ברכת המזון באמת ע"ש.

עיין במסכת ברכות דף מט. אמר ליה רבי זירא לרב חסדא ניתי מר ונתני אמר ליה ברכת מזונאלא גמרינא ותנויי מתנינ' ע"ש (שלא הזכיר ברית תורה ומלכות). הרי שרב חסדא טען שכיון שלא יודע כביכול לברך ברכת המזון כמו שצריך אינו ראוי ללמדם תורה, והתליה זה בזה ממש כנ"ל בדברי רבינו.

מח. שפעם אחת נפל בדעתו מאד מאד עד שנדמה לו שבודאי לא יהיה לו עולם הבא.

צריך ביאור שהרי בברסלב מספרים שזה היה כאשר הבטיח ילד לעקרה באיסטנבול בדרכו לארץ ישראל, ושמע למעלה שעבור זה יפסיד חלקו, ואילו מהלשון כאן משמע שהיה מסיבה אחרת, שהיה לו חלישות הדעת.

עד שהוא מוכרח להיות מרוצה לעבד את ה' תמיד כל ימי חייו על מנת שלא לקבל פרס וכו' בלא עולם הבא וכו' ע"ש.

ועם כל זה מצינו בחיי מוהר"ן תקצד, ואז ספר לי מצדיק אחד גדול שכמה פעמים היה חושב בדעתו ואפלו אם יהיה נעשה ממני חס ושלום אפר תחת כפות רגלי הצדיקים וכו' על כל פנים אין ואפס לא יהיה ממני וכו' והנראה מדבריו שכמה וכמה פעמים החיה עצמו בזה וכו' עיין שם.

מט. ז"ל בענין קדוש השם שאמרו רז"ל (כתובות לג:) אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה וכו', אמר שאינו חיוב כי אף על פי כן יכול להיות שימצא אחד שיקדש השם אפלו אם יעשו לו כל היסורים והכאות שבעולם וכו' עיין שם. לפי מה שרבינו העיד על עצמו בחיי מוהר"ן קצז, שכל היסורים שבעולם – כפי מה שהוא יודע מה זה יסורים וכו', הרי פשוט היה לו שכיון שיודע שזה רצון השם היה יכול לעמוד בהם. ועמש"כ שם.

ואציין את דברי תוספות (ע"ז ג.) ז"ל שלא השתחוו לצלם. אומר ר''ת דצלם דנבוכדנצר לאו עבודת כוכבים הוא אלא אנדרטי עשוי לכבוד המלך ובהכי ניחא דנקט גבי אברהם שלא עבד עבודת כוכבים ובחנניה מישאל ועזריה שלא השתחוו לצלם וניחא נמי הא דאמרינן בפרק אלו נערות (כתובות דף לג:) אלמלי נגדו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא ואילו היה עבודת כוכבים ממש חס ושלום כי מדאגת שום יסורין שבעולם לא היו משתחוים לצלם כר' חנינא בן תרדיון (לקמן יח.) ששמו ספוגין על לבו ליסרו ור''ע (ברכות סא:) שסרקו בשרו במסרקות פיות והיינו הא דפריך פרק מקום שנהגו (פסחים דף נג:) מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן לתוך כבשן האש פירוש היה להם להשתחוות לצלם כיון שלא היה עבודת כוכבים ממש ועוד ראיה מפ''ק דמגילה (דף יב.) מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה מפני שהשתחוו לצלם וכו' הם לא עשו אלא לפנים ואם היתה עבודת כוכבים היה להם למסור עצמן על קידוש השם ולישנא דקרא נמי משמע הכי דכתיב לאלהיך לית אנן פלחין ולצלמך לית אנן סגדין משמע דתרי מילי הוו, עכ"ל.

נ. מענין דוקטורים ורפואות הרבה לדבר עמנו מאד, והיה מגנה מאד מאד ענין רפואות ודוקטורים, ומזהיר מאד מאד וכו' עיין שם.

רא"ק בהערה צב – יש שיחה בין אנ"ש, שרביז"ל אמר שאם כן הולכים לרופא, יש ללכת אל הרופא הגדול והמומחה ביותר, עכ"ל וכעין זה בשיח שרפי קודש ב:ח – עם היידיש.

והאמת כן מבואר להדיא בשולחן ערוך, בהלכות הרופא, יורה דעה שלו:א ז"ל נתנה התורה רשות לרופא לרפאות וכו' וכו' ומיהו לא יתעסק ברפואה אלא אם כן הוא בקי ולא יהא שם גדול ממנו, שאם לא כן הרי זה שופך דמים, עכ"ל.

וצ"ב כיון שזה מפורש בשולחן ערוך למה רבינו ראה צורך לאמרו, וכאילו מאליו. ובפשטות נראה שכיון שרבינו ביטל כל הענין של הרופא, הוה אמינא שאין בהם כלום, ולכן היה צריך לבאר, שמי שכן הולך, כבר חוזר וחל כל הנאמר בו.

עוד י"ל שלפי השולחן ערוך אין קפידא רק אם יש באותו מקום, ורבינו הזהיר ללכת להמומחה הכי גדול בכל העולם.

נא. ענין שלא צריכים שום חכמות, עמש"כ בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה מד.

נא. גם אין טוב להיות זקן, הן חסיד זקן והן צדיק זקן, זקן אין טוב. כי צריך רק להתחדש בכל יום להתחיל בכל עת מחדש, ע"כ. ועיין בספר המידות, אמונה מא ז"ל לעתיד לבוא כל אחד הזעיר מחברו בשנים יהיה יותר למעלה, ע"כ ועמש"כ שם.

עי' בשיח שרפי קודש (ב-תקה – וגם אצל בעלי המוסר קיים כלל כזה): כשאדם הוא חסיד בצעירותו, אזי יש תקוה שבזקנותו יתנהג כבעל הבית פשוט, אולם כשהאדם בצעירותו נוהג כבעל הבית, אזי בזקנותו הוא כלום, ע"כ.

ורואים בזה היאוש של המחבר, שאפילו מי שיודע מרבינו לא יזכה לחדש עצמו.

ועיין בזוהר חדש (ח"א יג) אל הנער הזה התפללתי (שמואל א:א:כז) הוה ליה למימר, אל הבן הזה התפללתי, אלא אמרה חנה, יהי רצון שבשעה שיגדל ישתדל בעבודת המקום כמו עכשו שהוא נער. וכל אדם שיזכה להיות בזקנותו כמו בנערותו, יזכה למעלת שמואל הנביא, דכתיב (שמואל א:ב:יט) ומעיל קטן תעשה לו אמו והעלתה לו מימים ימימה, וכי תעלה על דעתך כך, אלא צדקתו וזכותו היה גדל עמו תמיד כתפלת אמו, ע"כ. ומסופו משמע שענין להיות בזקנותו כמו בנערותו, הוא בעצמו ענין להיות תמיד מתחדש ועולה.

ועיין בספר המדות, תשובה עג ז"ל העבדות שאדם עובד את ד' בבחרותו כל יום ערכו יקר משנים רבות של עבודה לעת זקנותו, ע"כ.

ועיין בפירוש הרע"ב על המשנה במסכת אבות (ג:יב) רבי ישמעאל אומר: הוי קל לראש, ונוח לתשחרת, ז"ל פירוש אחר, הוי קל לראש, בראשיתך כשאתה בחור הוי קל לעשות רצון בוראך, ובזקנותך כשהושחרו פניך מפני הזקנה תהא נוח לו, ע"כ.

נא. גם הפקרות אין צריכים, אף על פי שבאמת אצלי אינו נקרא הפקרות כלל, אדרבא להפך, כשרודף אחר עסקי עולם הזה ורחוק מעבודתו יתברך זהו מופקר באמת, אך אף על פי כן אפלו מה שנקרא אצל העולם הפקרות דהינו מי שמפקיר כל עסקי עולם הזה מכל וכל ועוסק רק בעבדת ה', שזה אצל העולם הפקרות, גם זה אין צריכים, כי יכולים להיות איש כשר בלי הפקרות, ע"כ.

עיין ספר המידות ערך למוד מה. כשעושה אדם את עצמו הפקר ללמד תורה לכל, התורה נתנה לו במתנה, ע"כ.

וי"ל שאין זה הפקרות לגמרי אלא לענין דבר אחד מסויים. אי נמי יש דברים מסויימים שאכן צריכים הפקרות.

נד. השם יתברך אינו עושה שנים פעמים דבר אחד, כי אפלו גלגולים אין זאת הנשמה נתגלגלת פעם שניה כמו שהיא, רק זאת הנפש עם זה הרוח וכו' ע"ש. ונראה שכל האילן הזה של כל גלגול וגלגול נקרא על שם הנשמה שהיא בחי' אני, עמש"כ בליקוטי מוהר"ן תורה כב.

נו. יש בני אדם שנדמה עליהם שהם רחוקים מאיזה תאוות גדולות כגון מתאות ממון וכיוצא בזה. דע שאף על פי כן יכול להיות שהוא גרוע יותר מחברו שהוא משוקע באותה התאוה, דהיינו שיש לו איזה תאוה אחרת שהוא משוקע בה כל כך עד שאפלות אות ממון וכיוצא בזה שהיא תאוה גדולה מאד נתבטלה אצלו כנגד אותה התאוה וכו' וכו' ע"ש.

נראה יש רמז יפה ליסוד זה בכמה פסוקי התורה שמספרים איך העמים גרשו הענקים וישבו תחתם, למשל בפרשת דברים (ב:ט-יא) אל תצר את מואב וכו' האמים לפנים ישבו בה עם גדול ורם כענקים, רפאים יחשבו אף הם כענקים והמאבים יקראו להם אמים, ע"ש, וידוע שכל אומה אחוזה במדה רעה שלה, והרי המדה רעה של מואב כבש את המדה רעה של הענקים, אף על פי שאותה מדה רעה ענקית וגדולה הרבה ממנה, עם כל זה המדה רעה יכולה לכבשה והשתלט בכל תוקף, וזה יותר גרוע, כמו שרבינו מגלה פה.

נח: כשחושבין תורה צריך להיות חושב הדבר תורה שרוצה לחדש בה לחשב ולחזר במחשבתו אותו הפסוק או אותו הענין כמה וכמה פעמים הרבה מאד, ולהיות נוקש ודופק על הפתח עד שיפתחו לו: יש דבר שפורח במחשבה כמו זריקה. ואחר כך פורח מהמחשבה וצריך שיהיה לזה בריה ואיש חיל כנזכר לעיל, לרדף ולרוץ אחריה להשיגה (קיד): עכ"ל (וע"ע בנוגע לשיחה זו, חיי מוהר"ן אות סט).

ע' בספר אדיר במרום דף לט ז"ל: הנה כתיב: הלא כה דברי כאש נאום ה׳ (ירמיה כג, כט). והענין כי מי שמשים עצמו להשכיל על דבר אחד ולהתבונן עליו, הנה הענין ההוא נעשה אליו בסוד ה׳ אחרונה של השם, דהיינו נוק׳, תאת שורה עליו. כי כל ההשגות והפעולות הם הכל על ידי הנוקבא תמיד. וכמו השלהבת העומדת קשורה בגחלת וכל גווניה מתקשרים בה, כי היא להם כבסיס, כך בכח ההשכלה מתלהטים אליו כל הגוונים בה׳ הזאת. וסוד הגוונים הם יה״ו, והם מתלהבים והולכים, והאדם משיג מהם מה שיוכל להשיג. והוא מה שישיג באותו הפעם בדבר ההוא. ועוד יאיר היסוד בזה הבסיס שהוא הפסוק או המאמר שזכרנו, שהוא הגחלת, ואז יתפשטו ניצוצות לכמה צדדים. וכל ניצק נקרא עולם אחד, והם כמה עולמות מתלהטים מן הפסוק ההוא, בסוד ע׳ אנפין, ובסוד מ״ט פנים טמא ומ׳׳ט פנים טהור, ומשיגים מכל אלה מה שמשיגים, עכ"ל. וע"ש (דף נא בענין הרומח) ז"ל וכשאינו משיגם היטב ישוב ויכה הכאה אחר הכאה ע"ש.

ועיין בזה בספר דרך עץ חיים (הנדפס עם ספר מסילת ישרים) שכז"ל ונשוב לענין, כי האורות עומדים על האותיות, ובאותם האורות כלולות כל הבחינות הפרטיות שיש על כל אותו ואות, כאשר זכרתי. אך אין מגיע לנשמת הרואה את האותיות ההן אלא אור אחד סתום, כמו הגחלת. אך כשמתדל האדם להבין, וקורא וחוזר וקורא, ומתחזק להתבונן, הנה כל כך מתלהטים האורות ההם ויוצאים כמו שלהבת מן הגחלת בנשמה. עול זה אמר התנא (אבות ה:כב) הפוך בה והפוך בה דכולה בה, כי צריכים העוסקים להיות הופכים והופכים, עד שתתלהב כמעשה האש ממש, עכ"ל.

ובענין זה שרבינו מתאר שהמחשבה בא לאדם ואח"כ פורח וצריכים לרדוף אחריה, נראה לע"ד שזה בחי' ביאה ראשונה שעושה כלי. (ומענין לענין ע"ע בספר אוצר החיים פ' נשא, והובא בספר בעש"ט אות א'קד, ושם א'קג, שבתחילה בעל החנות נותן לו לטעום מעט, ואח"כ הוא צריך לקנות ע"ש).

וכעין זה תמצא בלקוטי מוהר"ן תורה רסה בטעם שבירת כלי חרס בשעת התקשרות השדוך, שאז אור האחדות שלהם נתגלה בבחינת החיות רצוא ושוב, ע"ש.

ועוד י"ל שזה ענין המובא בבראשית רבה (ב:ה, סט:ז) ומבואר בספר אדיר במרום (עמ' תמד\תרעה) שכל הדברים נבראו בסוד בנוי חרוב ובנוי.

בענין שפורח וצריך להשיגה שנית, עמש"כ רמז לזה בריש ספר יחזקאל בענין נהר כבר, שהיה כבר.

נט. מסוגל יותר לבנים [שיתקימו אצלו] להיות רחוק מהם, לבלי להיות דבוק בהם לשעשע בהם בכל פעם. רק לבלי להסתכל עליהם כלל, ע"כ. הסוגריים הוספתי מספר לקוטי עצות, בנים אות טו, ומבואר שהבין שהסגולה הוא שלא ימותו הבנים, ואינו ענין כללי של שיטה בדרך חינוך (וטעה בזה בשיח שרפי קודש ב:רבי ז"ל כידוע שלל רבנו מאד בחנוך הבנים, הן את ענין השעשוע עמהם, כמבואר בספר שיחות הר"ן סימן נ"ט, והן את ההכאות לילדים, ע"כ).

ובפשטות הסגולה לזכות לבנים, להולדת בנים, אלא שיתכן שאדרבה, לענין הולדת בנים דוקא מסוגל יותר לעסוק עם ילדים ולגדלם, עמש"כ בפרשת ויצא עה"פ ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה (בראשית ל:ג). ולכאורה זה מש"כ מסוגל 'יותר', דהיינו שהעולם טוענים שמי שאין לו בנים יעסוק בילדים וזה סגולה לבנים, ועל זה רבינו אומר, שיותר מסוגל להיפוך – לא לעסוק כלל עם ילדים.

ס: וגם במדינות האלו אם היו יודעין הלוך הגידים בפרטיות היטב היו יכולים לטעם גם כאן את הפרות שאינם גדלים פה, כי גם כאן אף על פי שהגיד ההולך למדינה זו הוא מסגל לפרי מיחדת, עם כל זה כל הגידין מתערבין ומתחברין יחד ע"ש.

ואולי זה כענין מה שרבינו בסיפורי מעשיות לענין זמן, במעשה של השבעה בעטלירס, הקבצן הכבד פה, שאפילו החכמות השייכים לימים אחרים יכולים לקבץ לתוך שעה אחת של איזה יום ע"ש, ועמש"כ בשבחי הר"ן אות י'.

על פי זה י"ל שיש דרכים להתקשר לכל צדיק וצדיק מכל עיר איפה שתהיה. כי הצדיקים הם בחי' אבן השתיה, כמו שארז"ל על הפסוק וישת עליהם תבל. ולפעמים זה קל לדעת, כמו בטבריה יש להתקשר למשה ואהרן דרך נשותיהם הטמונים פה. ואכן רבינו היה עושה שליח לזקנו הבעל שם טוב, ואחד מהטעמים שהלך לארץ ישראל היה לעשות דרך להיות בקשר עם זקנו ר' נחמן מהורדנקה.

סב: דע שיש בבני אדם סגולות גדולות כי יכולין לפעל על ידי מחשבתם מה שהם חושבים. ואפלו היקרות חס ושלום הוא בא ממחשבות בני אדם. כי כשהמחשבה היא כולה אחוזה ודבוקה בדבר אחד שיהיה כן, דהינו כל הבחינות שיש במחשבה דהינו פנימיות וחיצוניות ושאר הבחינות כולם עד הנקודה, וכשכולם כאחד אחוזים ודבוקים וחושבים שיהיה כן בלי בלבול ונטיה למחשבה אחרת, על ידי זה הם פועלים שבהכרח יהיה כן כמו שהם חושבים. וגם שהמחשבה תהיה בפרטי פרטיות, לא בדרך כלל כגון שיחשב שאם יהיה כן יהיה כך וכך בפרטיות. אבל כשחושב בדרך כלל הוא בחינת גלמי כלים (כלים י"ב ו חולין כה.) ויכול לטעות כמו שטעה נבט שראה אש יוצא כו' (סנהדרין קא:)

ויש להעיר ממש"כ בספר המדות (ערך תשובה אות ה') ז"ל כשאדם חושב כך וכך אעשה- כך וכך תעלה בידי, על ידי זה אין מחשבתו נתקיים, עכ"ל. הרי מבואר דרגה עוד יותר פחותה מדרך כלל, שכאשר האדם חושב בדרך כלל הוא יכול לטעות, אבל יש איזה דרך מחשבה, אולי מחשבה קלה או מחשבה של התפארות, שמחשבה כזו לא יתקיים.

ועוד י"ל דהנה צ"ב למה מקומה של הדיבור הנ"ל בערך תשובה. וי"ל דהנה הדיבור נמצא ברש"י בסנהדרין (כו:) בפירוש מש"כ שמחשבה מועלת לדברי תורה, וראיתי מובא מהמאירי שם, ויתכן שהוא בדרך פירוש רש"י, שהכוונה בזה שצריכים לעשות מיד, ולשקד ולהשתדל ולעמל בתורה, ולא סתם לעשות חשבונות. ולפ"ז י"ל שלכן בא הדיבור הזה בתשובה בכלליות, ולא סתם בערך למוד, כי הוא שייך לכל עבודת השם. וי"ל שזה גם כן הענין של הטעות של נבט, שסמך על מה שיהיה, ואף שבודאי היה לו השגה אמיתית עם כל זה, אי אפשר לסמוך חשבונות להבא, אלא צריכים בפועל לעשות מיד. וזה הכוונה כאן בשיחות ס”ב, לחשוב את הדבר בפרטי פרטיות, דהינו שיהיה ממש בתכלית המעשה בלא שום דחיה וכלליות שבו יכול ליפול מכל מיני סיבות.

סב. ויחשב ויציר בדעתו באיזה אפן ילמד אותם ובכמה זמן, כגון למשל שיזכה ללמד חמשה דפין וכו' וכיוצא בזה בשאר למודי התורה הקדושה כגון ש"ס עם הרי"ף והרא"ש וטורים וכו' ותנ"ך וכיוצא, ויכסף וישתוקק ויחשב בזה הרבה וכו'.

תמוה שכאן מזכיר לימוד הטורים ואילו לקמן באות עו כאשר האריך קצת לפרט כל מה שיש ללמוד כל יום, והזכיר את הש"ס עם הרי"ף והרא"ש והשולחן ערוך ולא הזכיר הטורים.

יתכן שהכיסופים זה ההבדל וההפרש למה ששאלנו.

סד. ומצינו במלכי ישראל שבשביל דבר אחד זכו למלוכה עד דור רביעי כמו שכתוב (מלכים ב:י:ל) "בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל". ודבר זה באמת קשה להבין. על כל פנים זה הדור רביעי מכרח שיפסק אצלו הגדלה והמלוכה, ואפלו אם יעשה דבר זה שעשה זקנו ויותר ויותר מזה לא יועיל, מחמת שנגזר כבר שאצלו יפסק המלוכה. והוא צריך לסבל ענש אבותיו, עכ"ל. צריך דהלוא קיימא לן (רמב"ם הלכות יסודי התורה י:ח-י) שנבואה לרעה חוזרת. (ויש אפילו שחולקים על דברי הרמב"ם וטוענים שאפילו לטובה יכול להשתנות, רק נבואה שהוא לאות אינה יכולה, וכן מצינו במהרש"א בפסחים דף פז: מה אעשה לו שכינה אמרה לו, אף על פי שהיה מובטח כדור ג' של ד' דורות). והגם שהדוגמא כאן הוא דוקא נבואה לטובה שהיה הבטחה שיהיה לו בני רבעים, האם זה יכריח המשמעות הרעה, שלא יותר, צע"ג. אכן נראה שההוכחה פה הוא אינו מצד הנבואה אלא מצד הגזר דין, שהנביא גילה שהיה פסק דין ככה, וגזר דין על יחיד (אף על פי שהוא מלך ישראל) לא יבוטל, עיין ספר המדות ערך המתקת הדין, אות י' צעקה מועיל ליחיד דוקא קדם גזר דין, ואות יא, גזר דין שיש עמו שבועה אפלו לצבור אינו מתקרע. וצ"ע.

ע' ברש"י פרשת בראשית על הפסוק (ד:כד) כי שבעתים יקם קין ולמך שבעים ושבעה ז"ל לא הרג למך כלום, ונשיו פורשות ממנו משקיימו פריה ורביה, לפי שנגזרה גזרה לכלות זרעו של קין לאחר שבעה דורות, אמרו מה אנו יולדות לבהלה, למחר המבול בא ושוטף את הכל, והוא אומר להן וכי איש הרגתי לפצעי, וכי אני הרתי א הבל, שהיה איש בקומה וילד בשנים, שיהא זרעי כלה באותו עון, ומה קין שהרג נתלה לו שבעה דורות, אני שלא הרגתי לא כל שכן שיתלו לי שביעיות הרבה.וזהו קל וחומר של שטות, אם כן אין הקדוש ברוך הוא גובה את חובו ומקיים את דברו, עכ"ל. הרי שלא מלבד שרש"י תפס שהענין מובן, אלא קורא להטענה נגדו שטות. וצריך עיון.

שיחות הר"ן ע: כשאחד מישראל רוצה לדבר עם השם יתברך לפרש שיחתו לפניו יתברך, אזי השם יתברך משליך כל עניניו וכל הגזרות וכו' ופונה עצמו רק לזה האיש וכו' ע"ש.

דבר זה מבואר בספר אדיר במרום (רמב-ג) ז"ל ותיקון לזה הלב בדרך זה הוא ענין התפלה, כי העיקר בתפלה הוא כוונת הלב, ואז ניתן הלב להקב"ה. כי הלא באותו הזמן מסירים ההבנה מכל ענין אחר, ומישרים אותה אל הקב"ה לבד, כי צריך להסיר כל המחשבות. אך ענין התפלה לבוא לשאול דברים מה ששואלין מלפני המלך. ונמצא שהיא הסרת ההבנה משאר הדברים, והישרתה אל המלך לקבל הדברים שמבקשים. ואפילו התורה איננה כך, כי אין הכוונה שם אלא לדעת. אבל כאן לוקחים למבט חסד הקב"ה, ונמצא שאליו היא הכוונה בכל השאלות ששואלים ממנו. ועל כן גורמת תיקון זה ממש, שהלב העליון ילקח מהז"א, ויהיה כולו פונה אליו ומנושא ממנו, ואז אין הס"א שולטת עוד ומסיר ממנו העצבון, וע"ש כל דבריו הקדושים.

וע"ע בספר חרדים (דף סט:) שכז"ל בן אדם הלא ידעת כי ה' מודד מדה כנגד מדה הטוב בעיניך כשתקראהו בצרתך שיפנה לבו ממך כביכול גם אתה כשתתפלל תפנה לבך מעסקיך, עכ"ל.

שיחות הר"ן עא. בענין מה שכתוב בזהר הקדוש שעל פגם הברית בפרט מאן דאושיד זרעא בריקניא ח"ו וכו' אין מועיל תשובה. אמר רבנו ז"ל שאין הדבר כן, רק על הכל מועיל תשובה. ואמר שבזה המאמר זהר אין שום אדם מבין הפשט רק הוא לבד וכו' ע"ש.

מצאתי בספר פתוחי חותם (לר' יעקב אבוחצירא ז"ל) בפרשת חקת על הפסוק ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער (במדבר כא:טו) שהביא את הזוהר הנ"ל והקשה שבמקום אחר כתוב בזוהר דגם בזה תועיל התשובה, וכז"ל וכתבו הראשונים ז"ל דהתשובה תלויה באמא, והפוגם בברית קדש פוגם ביסוד אבא. ותקונו הוא שיעסק בתורה הבא מיסוד אבא, ובזה נתקן, ובהכרח צריך לצרף התשובה עם עסק התורה, דאי לאו הכי מה תועיל תורתו וכו' ע"ש, עכ"ל. ומשמע מדבריו שתירוץ זה הוא ישן, ולכאורה היה כבר בנמצא עוד בחיי רבינו. וכמדומני שראיתי כעין זה מהגר"א (שפגם הברית הוא ביסוד, ואילו תלמוד תורה למעלה בתפארת. אכן זה חסר הרבה כי קי"ל שיסוד עולה עוד הרבה למעלה, וצריך לראות בפנים כל דבריו). וצ"ע בדברי רבינו שאמר שאין אחד שיודע פירוש הזוהר, האם לדעתו תירוץ זה אינו נכון, או שאינו כוונת הזוהר, אלא המצאה ודרך לתקן שלא על דרך התשובה כמו שהסבירו, ואילו הזוהר קובע שיש על זה זה תשובה?

בספר פרי צדיק (ויגש אות ג בשם הרה"ק מאיזביצא), שהבעל תשובה יש לו תקיפות גדול בעצמו, שאליו '(לי) דבר צור ישראל (שמואל ב:כג:ג)' ביחוד בלשון עז ותקף, 'מושל באדם צדיק', הינו רבי שמעון בר יוחאי שאמר (זוהר ח"א ריט:) על פגם הברית שלא יועיל תשובה חס ושלום, שלא ישגיח על זה. וגם 'מושל (ב)יראת אלקים' אפילו בדבר שנשמע מהשם יתברך שלא יועיל לו תשובה, כענין אחר ששמע הבת קול שובו בנים שובבים חוץ מאחר (חגיגה טו.), עם כל זה אם היה דוחק עצמו לשוב בתשובה היה נתקבל, ע"כ.

וכן מצינו בדברי רבינו שצריכים להתעקש אפילו נגד הצדיק. וכן מצינו כאשר דוד צוה את יואב למנות את העם, ותהי ישראל שמנה מאות אלף וכו' (שמואל ב:כד:ט) איתא בפסיקתא רבתי פי"א ז"ל למה אמרו לשון נקבה, אמר הקב"ה, לא עמד אחד מכם כנגד יואב לומר לו למה אתה סופר אותי, אלא עשיתם עצמיכם כנשים, ע"כ.

עג. יש צדיקים שמגלין ואומרים תכף מה שהם רואים. ואלו הצדיקים נשמתם הוא מבחינת אותיות מנצפ"ך. וזהו: "מנצפ"ך צופים אמרום" (קלז). אלו שהם מבחינת מנצפ"ך, שהוא בחינת צמצום כידוע (קלח), מה שרואים וצופים הם אומרים ואינם יכולים להחזיק אצלם. אבל יש צדיקים ששרשם מבחינה גבוה יותר שהוא בחינת הרחבה, הם יכולים להחזיק אצלם כל מה שרואין, ע"כ.

עיין חיי מוהר"ן שסח ז"ל ואמר הלא אני יכול להחזיק אצלי הרבה מאד ואיני אומר כי אם כשהמים כבר עולים על כל גדותיו עד שיוצא לחוץ בעל כרחו, ע"כ.

בליקוטי מוהר"ן סו כז"ל כי כל המחשבות שיש לאדם, כלם באים בתוך הדבור, כדאיתא בזהר (עיין אדרא זוטא רצד) רחושי מרחשן שפותה, ואף שאין האדם מרגיש זאת, אף על פי כן הוא בדקות גדול וכו' עיין שם. ולכאורה אפילו אלו הצדיקים שיכולים להחזיק אצלם כל מה שרואים, עכ"ז בעל כרחך בדקות גדול יבואו בתוך הדבור שלהם.

עה. שאי אפשר להתפלל בכונה בכונה כראוי רק כל אחד ואחד אינו מתפלל כי אם קצת מהתפלה בכונה וכו' מה דאיתא בתקונים (תקון יח): דאית מארי דידין ואית מארי דרלגין וכו'. וזה בחינה הנ"ל, שכל אחד מתעורר וזוכה להתפלל בכונה חלק מהתפלה כפי בחינתו וכו' ע"ש. והנה ע' לקמן אות רלה, שכל אחד יבחר במצוה אחד להתהדר בה ע"ש. וצ"ע אם זה אותו ענין, ואם כן היה ראוי גם לענין תפילה לבחור חלק להתהדר בה. אכן בלקוטי מוהר"ן תנינא, תורה קכא, רבינו נתן עצה שבכל חלק וחלק מהתפילה לחשוב שאולי בשביל לתקן חלק זו הוא בא לעולם, עיין שם. ועכ"ז נראה שזה עצה טובה לקחת איזה חלק מהתפלה להתמקד בה ביותר (חוץ מהעצה של תורה כו – שצריכים למסור נפשו ביותר איפה שנכנסים בו מחשבות זרות).

שיחות הר"ן עה. כי תפלה גבוה מאד מאד, וגבוה יותר מלמוד תורה, ע"כ. כן נכתב בפירוש בעוד כמה מקומות. והא דאיתא בברייתא דפאה שתלמוד תורה כנגד כולם, זה רק נגד עיון תפילה, אבל התפלה עצמה יותר גבוה. ועוד דהרי קדושת בית מדרש יותר מקדושת בית הכנסת (אלא שבאמת יש כמה דינים שמקפידים יותר על קדושת התפלה, כגון לענין הפחה, שממשיכים ללמוד אבל לא להתפלל), כי קדושת התפלה עד אין סוף ממש, ואין לה שיעור כלל, והוא בחי' סתרי תורה (ע' לק”מ תורה כב) שמחיה אפילו המקומות המטונפות (לק”מ נו, תנינא יב), ולכן במסכת שבת (פט:) בטענת יצחק אבינו לפני השם יתברך בחשבון כמה מזמן חיינו נשאר לחטא ח"ו,לוקחים חצי הזמן עבור שינה ועוד חצי מהנשאר לתפלה אכילה ובית הכסא, ורואים מזה שתפלה בכלל אינה בחשבון של טוב ורע, כי היא משהוא עיקרי ובסיסי לכל התהוות הגוף בכלל, וכהא דאיתא במסכת שבת (דף י) מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, והוא סבר זמן תפלה לחוד ע"ש, שזמן תפלה בכלל לא עולה בחשבון, ואפילו לרבא שחולק על זה, מבואר בלקוטי הלכות (הלכות ראש חדש הלכה ה', מובא בסוף ספר השתפכות הנפש אות א) שזה מיירי בתפלה על צרכי הגוף, אבל תפלה לצורך גבוה, 'היא בחינה אחת עם התורה ממש, וגם היא גבוהה מהתורה'.

והא דקיימא לן שמי שתורתו אומנותו פטור מתפלה, ורבי נתן מפרש בלקוטי הלכות שתורתו גופא בבחינת תפלה, בבחינת תורה דעתיקא סתימאה ע"ש, והוא האמת פשוט, כי הפטור מהתפלה, הוא מהשלוש תפילות הקבועות של שחרית מנחה וערבית, אבל על עצם התפלה אי אפשר בכלל פטור, כי ממש חלק מהחיים וכמו השינה כנ"ל, ועוד הרי הרמח"ל באדיר במרום מסביר שהסודות הכי גבוהות בזוהר היה אי אפשר לדבר מהם רק בצורה של תפלה, וכמו המאמר 'ארימת ידי בצלו', שמרמז שם על מדותיו של השם יתברך שלמעלה מהצחצחות שר' חיים ויטל בכלל מסתיר, לא היה אפשר לדבר מהם בכלל ולגלות סודות כל כך גבוהות ונעלמות רק בדרך תפלה. הרי שרשב"י, שתורתו אומנותו, היה דוקא חותר ושואף דייקא לתפלה, ותכלית כל תורתו בשורשו היה תפלה, אלא שהיה פטור מהתפילות הקבועות.

ומצינו כמעט בפירוש בתורה הקדושה ענין זה, כי משה רבינו אחר שכבר למד וקיבל את כל התורה מהשם יתברך בעלותו להר סיני פעם ראשונה, עוד ביקש מהשם יתברך לראות את כבודו (כי תשא, שמות לג:יח), ופרש"י (לג:יט) ז"ל הגיעה שעה שתראה בכבודי מה שארשה אותך לראות, לפי שאני רוצה וצריך ללמדך סדר תפלה וכו' ע"ש. הרי שכל מה שמשה רבינו למד וקיבל את כל התורה מהשם יתברך עוד לא הגיע לסדר התפלה.

שיחות הר"ן עו – ולבלי לבלבל דעתו בדקדוקים – עיין לקמן אות רלה.

במדרש שיר השירים, הובא בליקוטי מוהר"ן תורה כא, ודגלו עלי אהבה, אל תקרי ודגלו אלא ולגלוגו. ועיין בזוהר פרשת קדושים (ויקרא פה: הובא בסוף הקדמה שניה של ספר עמק המלך) ומאן דתאובתיה למלעי באורייתא ולא אשכח מאן דאוליף ליה, והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה, ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע, כל מלה ומלה סלקא וקב"ה חדי בההוא מלה, וקביל לה סחרניה דההוא נחלא, ואתעבידו מאלין מלין אילנין רברבין ואקרון ערבי נחל, הדא הוא דכתיב: 'באהבתה תשגה תמיד' עכ"ל.

עיין בספר הקנה שכז"ל הראית בני אלו עמי הארצות דלא רדפי אחר שרשי ידיעות התורה אבל נתפשין ומדקדקים דיוק אחר דיוק מדברי חז"ל ואם דברו בזמן המנוחה והם מחליפין בזמן הגלות חילוף אחר חילוף עד שמוציאין היתר מאיסר מה שלא עלה על דעת רז"ל וחומסים וגוזלים וכו' ע"כ.

שיחות הר"ן עו. בענין דרך הלימוד ע' בפנים הספר מה שביארנו באריכות בס"ד. ורק אציין פה למש"כ הרמח"ל באדיר במרום (עמ' תכא) ז"ל ואפילו במקום המותר, הודיענו מאמרם ז"ל (חגיגה יג.): אין לך עסק בנסתרות, דהיינו שהדבר שהשכל של האדם ההוא המתבונן אינו יוכל להשיג – ימנע ממנו, כי זה ראייה שאינו צריך לדעת, ואינו מתוקן בידיעתו, כי אם היה תיקון – לא היה נמנע ממנו, עכ"ל (וע' באבן שלמה ריש פרק ח', שעל האדם לקחת לימוד קל ע"ש). וזה עולה קנה אחד עם הדרך שרבינו גילה והציעה, ואכמ"ל.

וזה גם כן עולה אחד עם מה שרבינו גילה שהנסתר של התורה הוא בחי' תפילה. כי מה שאין בהשגת האדם, לפי הרמח"ל הנ"ל אין עליו לטרוח כל כך בשכלו, אלא מאי, עליו להתפלל שיעלה ויגיע להשגה זו, או על כל פנים להשגה גבוה כפי התיקון שלו, והעליה יהיה דרך תפילה ולא דרך טירחה בשכלו.

שוב ראיתי לאיתמר שוורץ מחבר ספרים בלבבי משכן אבנה, בספר שכתבו משיעוריו על רחובות הנהר של הרש"ש, שמפרש כל ענין שבירת המלכים, הוא ענין של השגת התחתון את הראשון, כי תכלית הידיעה שלא נדע, והעליון למעלה מהשגת התחתון, ומה שהתחתון משיג את העליון ע"כ הוא שבירתו, אלא אם כן משיגו בדרך של מ"ה וכו'. ולפי זה מובן עוד יותר עצת רבינו והרמח"ל להישמר משבירה.

שוב יצא לאור הזכרונות של יעקב שילוח עם סבא ישראל: פעם שאלתי אותו איזה פשט בליקוטי מוהר"ן 'אין יסורין בלי עוון', היה שם איזה קטע שלא הבנתי, אז הוא רתח ואמר, 'מה יש להבין?' מה שכתוב תבין. אמרתי לו, 'אולי תסביר?' לא רצה ואמר, 'מה שכתוב תנסה להבין ותאמין'. אין מילים לתאר, ע"כ.

עו. לגמר בכל שנה ש"ס עם הרי"ף והרא"ש וארבעה שולחן ערוך הגדולים – עמש"כ לעיל אות סב.

עו. גם לא היה מצוה לחזר תכף על למודו, רק רצונו תמיד היה ללמד הספר או הפוסק שלומד כסדר מראשו לסופו בזריזות ואחר כך יתחיל פעם שני ויגמר אותו כלו. וכן פעם אחר פעם, ע"כ.

מי שתמיד הולך לאיזה מקום ואינו חוזר דרך שבא, רק בדרך אחר, אף על פי שכבר מכיר טוב את כל הסביבה שבדרכו, יתכן מאד שאם יראה את הדרך מכיוון השני, לא יכירו בכלל. ונראה שכן בענין הלימוד, שמי שרק חוזר על אותו לימוד עד שאפילו יודע אותו בעל פה, אבל כל ידיעתו הוא רק מצד אחד. (וכעי"ז מסופר ששני רבנים קבלו על עצמם ללמוד ש"ס משניות בעל פה, ואחד מהם קיבל מהגר"א שעדיף שישנן אותם בשפה המדוברת שלו. וכאשר הגיע איזה שאלה שמפורשת באיזה משנה, זה שהיה חוזר על המשניות בתרגום מיד הראה את המשנה, ואילו זה שהיה משנן אותם כלשונם לקח לו זמן עד שזכר המשנה. ויתכן שאפילו אם זה נכון, הרי עדיף לשנן את המשניות כלשונם). ולכן עדיף ללמוד כסדר, ובינתים ירכיש ידיעות ולימודים ממקומות אחרים, וכאשר הוא חוזר לאותו לימוד הוא כבר רואה את הענינים מתוך הבנה אחרת. ועיין בזה בלקוטי מוהר"ן (נד:ג) ז"ל וכל דבר יש לו שעה (אבות ד) וצריך לבוא בשעה זו לאדם זה שהוא משרש אחד עם אותן הניצוצות שיש בזה הדבר וכשמגיע זה הדבר לאדם זה והוא מקבל חיות מזה הדבר הינו מהאותיות הנשברים שיש שם על ידי זה נכללין האותיות הנשברים בזה האדם, בחיות שלו, ונעשה מהם קומה שלמה, ומתפשט בחיות של כל הגוף, ועל ידי זה נשלמין האותיות ויש להם שלמות, וצריך לשהות הדבר אצל זה האדם להשתמש בו עד שנפסקין האותיות והניצוצות השיכין לשרשו, ואחר כך יוצא מרשותו לאדם אחר שהגיע העת שיהיה עליה להאותיות הנשארים שהם משרש אחד עם האדם האחר, ועל כן יוצא לרשותו, ולפעמים חוזר הדבר ובא לאותו האדם שהיה שלו מתחלה כי מחמת שלא היה לו אז חלקי נפש רוח נשמה אלו לא היה יכול אז להשלים האותיות אלו עד עתה שהגיעו לו אלו חלקי נפש רוח נשמה שעל ידם יכול להשלים אלו האותיות הנשארים, ובין כך הכרח להשהות אצל אחר, וכשלמשלים האותיות אלו נתוסף לו וכו' ע"ש. והוא ממש הענין שכתבתי.

עו. גם אמר לבל יהיה נבהל מזה שהזהיר שצריכין ללמד כל כך בכל יום, כי גם אם אינו זוכה וכו' 'ולא עליך המלאכה לגמר ואי אתה בן חורין להבטל ממנה (אבות ב:טז)', ע"ש.

ונראה שזה הענין מבואר בלקוטי מוהר"ן תורה מט, שאור להביות הלב של איש הישראל הוא עד אין סוף, וכמו שהשם יתברך צמצם אלוהותו כביכול ועשה חלל פנוי כדי לגלות מלכותו, כן האדם צריך לצמצם ההתלהבות ע"ש. והרי הקב"ה ברא את העולם לעשות, דהיינו שהניח את בני אדם לגמור את תיקון העולם, וזה מה שחז"ל הורו לנו גם כן במסכת אבות הנ"ל שלא עלינו המלאכה לגמר, ודוק.

כי גם אם אינו זוכה ללמד כל כך, אף על פי כן הוא יכול להיות איש כשר באמת, וגם כבר ספר מזה שיכולין להיות איש כשר אפילו אם אינו יכול ללמד כלל, ואפלו צדיק יכולין להיות אף על פי שאינו למדן כלל ע"ש.

וכן מבואר בפסוקים במשלי, עיין מה שהבאתי בליקוטי מוהר"ן תנינא סוף תורה ה'.

עיין במסכת אבות (ב:ה) הוא (-הלל) היה אומר, אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד. ופירש הרע"ב ז"ל בור, ריק מכל דבר, ואפילו בטיב משא ומתן אינו יודע. והוא גרוע מעם הארץ. תרגום והאדמה לא תשם (בראשית מז), וארעא לא תבור. ולא עם הארץ חסיד, אבל ירא חטא אפשר שיהיה, שהרי הוא בקי בטיב משא ומתן, ע"כ.

להיות בעל השגה

עו: בעל השגה אין יכולין להיות כי אם כשהו למדן בגמרא פרוש רש"י ותוספות, ע"כ (וע' פרפראות לחכמה על תורה כא:ה שציין לזה ולתורה נג). והנה עיין בספר המדות, ערך דעת ב:ט חכמי הדור הם כנפי הדור, לפי חכמתם כן התקרבות הדור והשגתם או להפך, הינו התרחקות חס ושלום מהשם יתברך. ולעתיד לא יצטרכו להשיג אלקותו על ידי חכמות, כי יקוים בנו: "ולא יכנף עוד מורך וכו'" עכ"ל, ועמש"כ בליקוטי מוהר"ן תורה ל:ב וצריך כל אחד לבקש מאוד מלמד הגון כזה שיוכל וכו'. וצ"ע מה זה ההשגות אלקות שיהיה לעתיד שלא על ידי חכמות, האם זה גם בלי למדנות הנ"ל משיחות הר"ן. וכן מה שראתה שפחה על הים, האם זה היה בחי' השגת אלקות הזה שלעתיד שלא על ידי חכמות? ואיזה השגה יש אם לא חכמת אלקות, שהוא יתברך וידיעתו אחד. או שלא ישיגו דרך חכמות, אבל עצם ההשגה בודאי יהיה ידיעה? ועמש"כ בהקדמה לספר שגם כן הנחנו בצ"ע איך להגדיר הענין שמצינו צדיקים גדולים שלא היו ידועים כלמדנים מופלגים ע"ש.

ועיין ברבינו בחיי (בראשית מא.) שכתב שמצינו (ב"ב יב.) 'נבואה קטנה' שנתנה לשוטים ולתינוקות, והיינו שהיא דמיון אמיתי, ושייכת רק באלו שאין להם דעת ולא הטריחו חושיהן בהקיץ להש-כיל בדברים המורגשים ולעצור אותם בדמיונם וכו' ע"ש. ובספר יואל (ג:א) כתיב ונבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלמות יחלמון, בחוריכם חזינות יראו. והביאו את זה למקור דברי רבינו בספר המידות ערך אמונה אות מא ז"ל לעתיד לבוא כל אחד הזעיר מחברו בשנים יהיה יותר למעלה ועמש"כ. שם.

ומה שהרמח"ל גילה ביחוד היראה שמיד כאשר בן אדם יראה מהש"י וכו' זוכה לידיעות, הלוא זה ידיעות.

וספר השגת אלקות שלפני כמה שנים עיינתי בו ומסקנתי היה שהוא מדומיין לגמרי, וכמה דברים שהוא כותב שם נגד השכל וכמעט כפירה (למשל שכל רוחני הוא אלקות חס ושלום ומש"כ שם על החלל פנוי), אכן בעיקר טענתו שכל אחד יכול סתם להשיג השגה נפלאה, לכאורה אי אפשר לפסול טענתו רק ממה שרואים שהוא בכלל רחוק מלהיות למדן, והרי רבינו קבע בשיחות הר"ן הנ"ל שלהיות בעל השגה צריכים להיות למדן, שלכאורה רק מזה יצא בדאי, כי לפי הספר המדות, יתכן הדבר מאד, ואדרבה נראה שעכשיו באחרית הימים זה כבר התחיל ויפרח מאד. וצ"ע.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה טל שמערב שם שני הענינים, ידיעה והשגה ונבואה.

והנה בשער רוח הקודש ר' חיים וויטל מבאר קצת מהסוד של האותיות המופיעות במצח האדם ואיך להבין ענינם. ואחר כך כותב שם ז"ל והנה עוד היתה לו (להאריז"ל ידיעה אחרת, והוא שהיה קורא לנפש האדם, או לרוחו, או לנשמתו, והיה מדבר עמה, ושואל וחוקר אותה, והיא משיבה אותו כל מה שהיה שואל ממנה וכל מה שאירע לה, וכל פרטי הדברים. וא"ל, כי כשהוא רואה העניינים באותיות המצח, יש דברים שאיננו יוכל להבין אותם מרוב דקותם והעלמם וכיסויים והפוכם וכיוצא. אבל כששואל וחוקר את נפש האדם, אז יודע הדברים באמיתות גדול ובבירור, עכ"ל.

ולכאורה מזה יש ליישב היטב, שלהשיג ידיעות וקשרים רוחנים לא צריכים דוקא למדנות, ואולי נכנה את זה רוח נבואה (כי כן כתבו שראית נשמה זה כמו נבואה כי הנשמה נשמת אלוה ממעל), אבל השגות זה רק חכמה, ואפילו האריז"ל לא תמיד הצליח מחמת עומק המושג ודרך השכל בזה.

וכן עיין בחיי מוהר"ן אות תקכא ז"ל ואמר אתם יכולים להשיג בכח המדמה שלכם מה שאני יכול להשיג בשכל, ע"כ.

ועוד עיין בתורה (טו) אור הגנוז, מובא בלקוטי עצות, ערך דעת, אות א' ז"ל עקר הדעת היא בלב, כי גם הגויים יש להם דעת, אבל הוא בלא לב וכו' ע"ש. והרי גם לגויים יש להם סמים, וע"כ אין זה רוח נבואה והשגה הדמיונות והתמורות שמשיגים דרכם רחמנא ליצלן.

עז. – שכל העולם במחלקת וכו' ואינם שמים על לב שלמחר הם בקבר – זה כענין התרגום יונתן בן עוזיאל (בהפטרה לפרשת עקב, ישעיה נ:יא) שלעתיד לבוא האומות יאמרו שלא היה להם פנאי ללמוד תורה כי היו עוסקים במלחמה ע"ש.

מכל שכן האדם וביתו שנכללין בהם כל האומות ונלחמין ומתגרין זה בזה כנ"ל. ועל כן לפעמים כשאחד יושב לבדו ביער יכול להיות שיהיה נעשה משוגע. וזה נעשה מחמת שהוא לבדו ונכללין בו לבד כל האומות, והם מתגרין זה בזה והוא מוכרח להשתנות בכל פעם לבחינת אומה אחרת כפי התגברות אומה על אומה שהם כולם נכללין בו לבדו. ומחמת זה יכול להשתגע לגמרי מחמת התהפכות הדעות שבו על ידי התגרות האומות שנכללין בו לבדו כנ"ל.

ובזה אתי שפיר מה שכתוב (ירמיה נ:לו, ועיין בתענית ז) חרב על הבדים ונואלו.

ועל הגמרא הנ"ל שלמדו מזה איסור ללמוד לבד, הביאו מהר' חיים פלאגי מה שמצינו בגמרא ש"חד מינייהו כתרי מינן", והיינו, שאחד מבני ארץ ישראל הרי הוא כשנים מבני בבל, היינו לענין זה, שעל בני ארץ ישראל לא נאמר מקרא זה "חרב על הבדים ונואלו". ויש להפעיל דבריו לדברי שיחות הר"ן הנ"ל שהיושב בארץ ישראל או בבחינת ארץ ישראל שעוסק בהתבודדות, יכול לעלות מעל כל המלחמות שנתקיימים בין האומות. ויכול לעשות שלום בין עצמותיו, ומזה לבוא להביא שלום להעולם (על פי תורה יד).

עט. מה שכשאדם מתחיל לכנס בעבודת השם ולהתקרב לצדיק האמת באים עליו הרהורים ובלבולים גדולים, זה כמו למשל כלי מים, שמתחלה נראה כאלו המים צלולים, ואחר כך כששופתין ומעמידין המים אצל האש ומתחיל להתבשל אזי מתבלבל המים, ומעלה הרתיחה כל הפסלת שהיה במים וכו' ע"ש.

עיין ספר שערי קדושה הובא בחק לישראל לערב שבת קודש פרשת לך לך בחלק המוסר. ז"ל וגם יש רשע וכו' ואחר כך שב מרשעו וכו' ונתחייב שילקה על זדונו בזה העולם וכו' התחילו היסורים לבא עליו וכו' תמהו כל רואיו ממעשיו וחשבו בלבם שמא אלו היסורים הם פרי הצדקות וכו' ועושה תשובה כבר בטלו מלשמור אותם לעולם הבא, ונידון עליהם בעולם הזה, ע"ש.

וע"ע בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה קיז ז"ל שלפעמים יש באדם טמאה טמונה, שאין יודעין לה שום תקון וכו' ועל כן זהו טובה מה שארע לו כשמתקרב אל הקדשה, כי יוצא ממנו הטמאה הטמונה הנ"ל ,כי אזי כשיוצאת, יכולין למצא לה תקון, מה שאין כן מקדם כשהיתה טמונה ע"ש.

ונלע"ד שכל זה לענין התעוררות קצת פסולת, אכן יש עוד ענין שהרמח"ל מדגיש (עיין קל"ח פתחי חכמה, פתח מט:ב ובעוד מקומות), שעיקר מציאות הרע כנפרד בפני עצמו, לא היה ולא נתהוה בשבירת הכלים אלא רק אחר כך בהתחלת התיקון, כאשר מעולמות בריאה יצירה ועשיה, נעשו מחדש אצילות בריאה יצירה עשיה, אז נשאר התחתית של עשיה לבד, והרע עמד ונתהוה בפני עצמה. ונראה שזה מרומז גם כן בלשון המשנה (אבות ה:טו) ארבע מדות בתלמידים וכו' קשה לשמוע ומהיר לאבד זה חלק רע, עכ"ל. דהיינו שזה קורה לאנשים שכאשר התחילו כבר לתקן ולבנות בקדושה, לא שיש להם רק שבירה, אלא מתגלה בהם ממש חלק רע. ויש להם נסיון גדול לעלות מזה.

ויש לציין עוד סיבה, והוא המבואר בספר אדיר במרום (עמ' תקב – מכון רמח"ל) שבהיות החטאים גורמים לסתימת העינים של ז"א, העינים מכוסים ואין פעולה נמשכת מהם, רק כאשר יפתחו – וזה על ידי השגת גדלות, אז כל הדינים שנאספו שמה ימטירו מעטה ר"ל, וכתב שם (עמ' תקג) גם העושה תשובה יגרום פקיחת העינים, כי ימשיך בזכותו מוחי הגדלות והעין נפקח עליו לטובה. כי האדמימות ממילא הלך לו, בהמחות החטא שהיה גורם אותו וכו' ע"ש. הרי מבואר שמי שלא זכה לעשות תשובה שלמה לגמרי, הרי על ידי התשובה שהוא עושה הוא יגרום לפקיחת העינים, אבל יהיה נשאר שם דינים מהחטאים שלו, וכיון שעכשיו העינים פקוחות לא ימנעו מלבקרו ר"ל.

ועוד יש לציין למה שכתב המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב הליצנות פ"א) ז"ל וישב יהודה וישראל לבטח (מלכים א:ה:ה) ויקם ה' שטן לשלמה (מלכים א:יא:יד, ובמסכת סנהדרין קו. דרשו הפסוקים כאלו הם סמוכים ע"ש אמר רבי יוחנן, כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער שנאמר וכו', והביא שני הפסוקים האלו) כי האדם כאשר האדם עצמו הוא בשלמותו ויש לו ישיבה ומנוחה, ואז השטן הוא ההעדר, שהוא השטן, כאשר ידוע כי השטן הוא ההעדר שהוא דבק בנבראים, אבל כאשר אינו בשלמות אין דבק בו ההעדר כל כך, ואלו דברים ברורים וכבר הארכנו בזה, ע"כ.

וע"ע בספר המדות ערך תשובה אות עה. ז"ל מה שאנו רואים שמי שמתחיל לעבד את ה' יסורין באין עליו, זה מחמת שהתחיל מתוך יראה של צדק, ע"כ. ודבריו מבוארים באריכות בלקוטי מוהר"ן תורה פז, ומבואר שאף על פי שבדרך זה יקבל יסורין, עם כל זה הוא הדרך הנכונה, כמבואר שם. ולכאורה כאן בשיחות מבואר שזה לכל המתחילים אפילו לא מתוך יראה של צדק, אכן י"ל שלא אמר שזה יסורים ממש, אלא הרהורים ובלבולים.

וע"ע במסכת תענית דף ח. אמר רבי יוחנן כל המצדיק את עצמו [פרש"י: שמכשיר ומקשט מעשיו] מלמטה מצדיקין עליו [פרש"י מדקדין עמו אפילו כחוט השערה יותר משאילו מקלקל מעשיו, כדי למרק עונותיו] הדין מלמעלה שנאמר (תהלים פה:יב) אמת מארץ תצמח [פרש"י: אז] וצדק משמים נשקף [פרש"י צדקה אין כתיב אלא צדק דמשמע דין]. רבי חייא בר אין אמר רב הונא מהכא (תלהים צ:יא) וכיראתך עברתך [פרש"י: על מי שהוא ירא אותך אתה מחזיק עברתך, כדי למרק עונותיו]. ריש לקיש אמר מהכא (ישעיה סד:ד) פגעת את שש ועושה צדק [פרש"י: במי ששמת ועושה צדק שהן העושים כך] בדרכיך יזכרוך [פרש"י: אתה פוגע בו אם חוטא כלום, כמו ויפגע בו וימת. קרא הכי הוא – פגעת את שש ועושה צדק, והן העושין כך, בדרכיך יכזירוך, באותם דרכים שאתה מייסרן ביסורין יזכירוך לטובה, ואומרים, הן אתה קצפת, בשביל שחטאנו, בהם, עולם ונושע, בשבילם נושע לעולם הבא] הן אתה קצפת ונחטא בהם עולם ונושע.

בליקוטי מוהר"ן עד מביא הגמרא הנ"ל שעל כן המתחיל להתקרב מרחיקים אותו.

ועיין קידושין לט: כל שזכיותיו מרובין מעונותיו מריעין לו ודומה כמי ששרף כל התורה כולה ולא שייר ממנה אפילו אות אחת, ע"כ.

שיחות הר"ן פג. ז"ל כי יש דבר אצל האדם שמאותו הדבר הוא מתירא ומתפחד ממיני הפחדים שהוא מתפחד מהם. ואף על פי שהוא יודע בדעתו בברור חזק שאותו הענין שהוא מתפחד ממנו אינו יכול לעשות לו כלל, אף על פי כן יש לו פחד גדול מאד ממנו, כי אותו הדבר שיש אצל האדם הוא מתפחד. כמו שאנו רואין שנמצאים כמה בני אדם שהם פחדנים גדולים שיש להם פחדים של שטות. והם בעצמן יודעים שזה הדבר אינו כלום, ואף על פי כן הם מתפחדים מאד. וכן אנו רואים שכשמפחידין את האדם מאחריו, שבאין עליו מאחוריו פתאם בבהלה בקול פחד, אזי הוא תכף מתפחד מאד קדם שמתחיל הדבר לכנס בדעתו כלל. שעדין אינו יודע כלל שום דבר כי באו עליו פתאם מאחוריו. ואף על פי כן הוא מתפחד תכף ומיד קדם שהתחיל הדתע לידע מענין הפחד. ומאחר שעדין לא התחיל דבר הפחד לכנס בהדעת כלל, אם כן איך שיך להתפחד? אך באמת עקר הפחד של האדם הוא, שיש דבר עצל האדם שמאותו הדבר הוא מתפחד, וכו' ע"ש.

יסוד זה ממש מפרש את הגמרא במסכת קידושין דף כד: ת"ר הכהו וכו' כנגד עינו ואינו רואה, כנגד אזנו ואינו שומע, אין עבד יוצא בהן לחירות, אמר רב שמן לרב אשי, למימרא דקלא לאו כלום הוא וכו' א"ל שאני אדם דכיון דבר דעת הוא איהו מיבעית נפשיה, ע"כ. פרש"י ז"ל וכי מבעית מדעתי הקא מיבעית, שנותן לבו אל פחד קול הבא פתאום, עכ"ל.

שיחות הר"ן פה: מבואר שדיקא כאשר האדם מתחיל לטהר את עצמו, דיקא אז הוא רואה את כל הפסולת. וע' ברמח"ל בספר פתחי חכמה ודעת (נדפס בספר שערי רמח"ל שגילה שורש ענין זה, עיין שם סי' לה, ואביא קצת מדבריו הקדושים ז"ל הנה הכלים בהיותם בפני עצמם בלא האור, לא היה השורש הוא (של הסטרא אחרא פוגם בהם, כי כבר בעצמם הם כך (-מוגבלים כדי שיוכל השורש ההוא לימצא בהם . רק בבוא האור, שהוא בבחינה מה שאין בו קליפה, אז לא יוכלו להתחבר ביחד האורות והכלים. ועל כן יצטרך שידחה מן הכלים אותו הדבר המעכב עליהם. ואז ישתוו עם האורות ויתחברו יחדיו וכו' ע"ש.

ומבואר עוד שם, שאפילו זה השבירה היה רק שורש להס"א, אבל עוד לא יצאה, עד עולם התיקון, כי אז הכלים שנפלו לג' עולמות בריאה יצירה עשיה, נעשו מהם ד' עולמות אצילות בי"ע, ונמצאת עשיה שניה תחתונה מהראשונה, ומסופה הרע יוצא, הרי שרק מכח הסדר שהיה נעשה בעולם התיקון, יצא מזה הסטרא אחרא.

ועוד עיין בספר אדיר במרום (עמוד נה שמפרש שם הזוהר הקדוש (פרשת פנחס רלח: ברעיא מהימנא ז"ל אדהכי הא רעיא מהימנא נפיק מההוא סלע ואמר, בוצינא קדישא מה מועיל לי לאתטמרא מקמך וכו' ודרך המאמר הזה עמוק, כי איך נבין שירצה הרעיא מהימנא ללכת להסתתר בכל מקום אשר יוכל מלפני בוצינא קדישא, וכי היה מכריח אותו או מיצר לו? אך הענין הוא, דע כי השכינה נסתרת בתוך הקליפות. וכאשר יתעורר עליה המלך לבקש אותה, הנה לא תמציא עצמה מיד, אלא אדרבא נכנסת מקליפה לקליפה, כדי שיצטרך כביכול המלך ללכת בכל הקליפות למצוא אותה, ואז כל קליפה נכנעת לפניו ונשברת. ונמצא שכאשר יוצאה על ידו אחר כך, אינה יוצאת מקליפה א' לבד, אלא מכל הקליפות. כי בראותה עת רצון והאהבה מתחזקת בסוד היחוד, אז הוא זמן שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור (ירושלים פסחים י:ה . ולכן אפילו שלפי אותה קליפה שהיא שם לא היה צריך כל כך טורח, וכו' ע"ש כל דבריו הנפלאים.

ויש לציין עוד, למש"כ בספר המדות ערך ענש אות א', שלפעמים כאשר האדם עושה מצוה מקבל עונש על מה שהוא לא עשה אותה מקודם. אבל כאן רבינו לא מדבר על עונשין.

שיחות הר"ן פה: כשרואה אדם נסיעה לפניו אין לו להתעקש למנע מזה לישב בביתו דוקא וכו' ע"ש כל הענין. ויש שם ציון של רא"ק אות קסד אבל לא השגתי מה כתוב שם. ואולי הוא כבר ציין שם את מש"כ בצוואת הריב"ש (סי' ג' והובא בספר בעל שם טוב א'צו) כעי"ז ע"ש.

שיחות הר"ן פז, מבאר באריכות מה דאמרי אנשי 'כל נער יש לו אשה נאה', ומבואר שפירושו בעולם הזה הוא ממש לגריעותא, שכיון שהנער לא משתמש בשכלו ומוחו, נשאר הלחות בהעצמות, וממילא כל אותו הלחות לוקחת אשתו, ומזה קונה לעצמה יופי. ואילו בקדושה יש דרך לשבח, בחי' הנה נער בוכה ביום הכיפורים, מיד ותחמול עליו, עם אתרוג יפה, ומבאר עוד שבכל הסוכות אנו עוסקים להמשיך הדעת הזו להאתרוג.

עיין מה שפרשתי בזה בס"ד בפרשת לך לך עה"פ הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את (יב:יא).

שיחות הר"ן צא: סגולה להתמדה לא לראות שום חסרון בשום ישראלי, כי כל יהודי הוא אות בתורה ע"ש, ועיין בזה בחיי מוהר"ן אות לד. ע' באדיר במרום (עמ' קי-א) שמפרש שהתורה היא התפשטות מהמאורות להוציא הנשמות. והרי מבואר שכל מהות התורה היא המצאת הנשמות, ולפי זה בודאי הזכיה בתורה ממש תלוי בהכרת מעלת כל נשמה ונשמה.

ועיין בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה פג שכז"ל ואז יכול הלב להתלהב בלמוד התורה בשלהובין דרחימותא וכו', ע"ש שכדי לבוא לזה צריכים לבער השאור וחמץ שבלב האדם, שהוא המסית את האדם שיהרהר אחר תלמידי חכמים שבדור, ולומר זה נאה וזה לא נאה ע"ש. והנה מסורה בידינו (וכן ראיתי לאחרונה מבערל העונג יום טוב, בהקדמה לספר שער אפרים) שתלמידי חכמים שבדור הם הננחים הפשוטים, ומבואר גודל הענין שיהיה אהבת חברים הננחים בלי להרהר אחר השני כל עיקר, וזה כדי לזכות לא רק להתמדה, השייך לכלל ישראל, אלא גם להתלהבות – וזה צריך שמירה גם על המחשבה והרהורים, כי התמדה רבינו תלה רק על הדיבור.

והנה בחיי מוהר"ן, מובא ששאלו את רבינו מה לעשות כאשר יש רשע, ורבינו הזכיר לו הענין של הנקודה טובה, ותורת אזמרה – תורה רפ"ב. ואילו בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה פג רבינו גילה שכאשר אדם גדול מתבייש, שזה בחי' שפיכות דמים, והשכינה מכסה דמהון באהבה, ונתהפכין הזדונות לזכיות, ונתעלו הנשמות הנפולות, שהן בחינת פשעים, כי נתעלין ונתהפכין לזכיות וכו' עיין שם. והוא פלא, איך הבושה של זה מהפך נשמה נפולה לצד זכות, ואולי מובן על פי הדרך השני להבין תורת אזמרה על פי הרמח"ל עמשכ"ש בס"ד.

מובא מספר תפארת שמואל פרשת קרח – לפרש הפסוק בישעיה (כז:ה) או יחזק במעזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי, היינו מי שרוצה להתחזק עצמו בתורה הקדושה שנקראת עז, על דרך ה' עז לעמו יתן (תהלים כט:יא), יעשה שלום לי, צריך להיות באהבה ואחוה ורעות עם הכלל ישראל, כמו שכתבו חז"ל (ירושלמי נדרים ט:ד) ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט:יח) זה כלל גדול בתורה, ע"כ.

צג. דע שיש אור שהוא מאיר באלף עולמות וכו' וצריך לזה חכם גדול שיוכל לחלק אלפים למאות וכו' תלמיד חכם שהוא נוקם ונוטר וכו' כמו שכתוב (משלי יז:ט) ושנה בדבר מפריד אלוף וכו' אם ראית תלמיד חכם שהוא נוקם ונוטר כנחש חגרהו על מתניך לסוף שתהנה מתלמודו (שבת סג.) וכו' ודע מי שיודע זאת הוא יכול להחיות מתים וכו' נעשה ממות מאות על ידי שנכנסו האלפים לתוכם וכו' וכו' ע"ש.

הנראה לעניות דעתי בזה בס"ד ובקיצור גדול, שעיקר הנקימה והנטירה הוא נגד היצר הרע, שכל פעם שהתלמיד חכם מקבל איזה התגברות של היצר הרע או מפלה ח"ו עליו לנקום ולנטור, והיינו לעשות עבודת השם יתברך יותר לשמה, נקי לשם שמים. [והנה שמעתי מר' שלמה קרלבך שכל פעם שהאדם מקבל איזה מכה מהסטרא אחרא ר"ל הוא רוצה להטמין את עצמו, ואז דייקא ר' שלמה קבע כלל, שאז דייקא עליו לצאת יותר בהפצת האמת עם אנשים. ונראה לעניות דעתי שזה לא דוקא הענין להיות יותר עם הציבור - אלא יותר בעד הציבור, דהיינו יותר לשמה, דהיינו יותר לשם השכינה שהיא כנסת ישראל].

וזה הענין של האלפים והמאות, כי האלפים בא"א והמאות באבא (ע' אדיר במרום עמוד קיז, הגם שלפעמים האלפים זה באבא כמש"כ שם ואכמ"ל), וארך אנפין זה בחי' אין, ואבא זה בחי' יש, כי אבא הוא פנימיות המהות של הספירות ואילו א"א הוא ממש המציאות שלהם בבחי' אין. ותחית המתים זה בחי' אין כמבואר בלקוטי מוהר"ן שהתחיה יהיה על הבחי' של האין עיין שם. וזה ענין לעשות ממה מאה, הוא לכאורה בנין המלכות - אדנ"י בגמטריא מאה (כמובא - בציור של הא' יו"י והנ' עם י') על ידי אבא, ובהגיע למאה אז היא ממש בבחי' אשת חיל עטרת בעלה בסוד רישא דלא אתידע, שעוד בכתר של ארך אנפין.

צה. עמש"כ על ישעיה (סב:ב).

צו. כי יש מלאך גדול מאד שיש לו אלף ראשים, וכל ראש יש לו אלף לשונות וכל לשון יש לו אלף קולות, וכל קול יש לו אלף נגונים וכו' עכ"ל. עיין במסכת ערכין (י:-יא.) אמר רב מתנה אמר שמואל מגריפה היתה במקדש עשרה נקבים היו בה כל אחד ואחד מוציא עשרה מיני זמר, נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר. במתינתא תנא היא אמה וגבוה (\וגמדה) אמה וקתא יוצא הימנה ועשרה נקבים היו בה כל אחד מוציא מאה מיני זמר, נמצאת כולה מוציאה אלף מיני זמר, אמר רב נחמן בר יצחק וסימניך, מתניתא גוזמא, עכ"ל.

שיחות הר"ן צח: אמירת תהלים מעלה גדולה כאלו אמרם דוד המלך בעצמו. כי הוא אמרם ברוח הקדש (ריז), והרוח הקדש מונח בתוך התבות וכשאומרם הוא מעורר ברוח פיו את הרוח הקדש עד שנחשב כאלו אמרם דוד המלך עליו השלום בעצמו. והוא מסוגל מאד לרפאות החולה להיות לו בטחון רק על השם יתברך, שעל ידי אמירת תהלים יושיעו ה'.

והבטחון הוא בחינת משענת כמו שהאדם נשען על המטה כן הוא נשען על הבטחון שבוטח שיושיעו ה' כמו שאמר דוד (תהלים יח יט): "ויהי ה' למשען לי". ועל כן על ידי זה נתרפא החולה כמו שכתוב (שמות כא יט): "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה". וזה בחינת (ישעיה יא א): "ויצא חטר מגזע ישי" הנאמר על משיח שהוא דוד בחינת (איכה ד כ): "רוח אפינו משיח ה'". וזה בחינת (פסחים סח. זהר א קיד: קלה.): 'עתידין צדיקים שיחיו מתים על ידי המשענת' בחינת "ואיש משענתו בידו" בחינת "ונתת המשענת על פני הנער" עד כאן. (כל זה לא נכתב בשלמות. וחסר הרב רק מה שנתפס במח קצת נכתב).

יש פה נקודה מעניינת שהבטחון של אחד יכול להחיות את השני (וכעין זה מצאנו שבודאי יכולים להתפלל על יראת שמים, ע' בריש הקדמה להשתפכות הנפש, וקטני אמונה דנו הרבה בזה), ואכמ"ל.

ועוד יש להבין שמה שרבינו גילה כאן אינו בכלל עיון תפלה שחשוב עבירה (בבא בתרא דף קסד:) ופרש הרשב"ם שם ז"ל יש מפרשין שלאחר שהתפלל דן בלבו שישלם לו הקב''ה שכרו ויעשה הקב''ה צרכיו וישמע תפלתו לפי שהתפלל בכוונה: ע"כ. ויש לחלק בין צפית שכר לבטחון פשוטה.

וע"ע ספר המדות ערך תפלה אות לא – על ידי בטחון הקב"ה שומע תפלתו (וציינו שם לפסוק בדה”י א:ה:כ ונעתור להם כי בטחו בו). ושם אות סח: על ידי בטחון תפלתו של אדם נשמעת (וציינו שם לתהלים מ:ב קוה קויתי ה' ויט אלי וישמע שועתי). וע' במכתב טז מהספר נתיב צדיק שכז"ל ואנו צריכין להכין כלינו לקבל, והכלי שלנו הוא תפליה בטחון ואמונה, ואנו צריכין לעשות כמו שספר רבנו ז"ל המעשה משני נערים קטנים שהיו אוהבים זה לזה מאד, עד שלא היו יכולין לחיות זה בלא זה, ופעם אחד נחלש אחד מהם והיה השני בצער גדול עד למאד, ושאל מה לעשות שיבריא חברי, ואמרו לו שיאמר תהלים, והוא בתמימות התחיל לומר תהלים, ובכל פעם שאמר כמה קפיטליך שאל את חברו אם הבריא, והיה כך כמה פעמים, ואמרו שעדין הוא חולה, ואמר עוד עד שהיתה לו רפואה בשלמות, וכל מה שספר רבנו ז"ל בזה הורה לנו דרך התפילה בתמימות, שצריכין אנו להתפלל ולהתפלל בתמימות עד שתמשך הישועה בשלמות, ולהאמין שבכל תפילה ממתיקין מעט מעט הדינים עד שימתיקו כל הדינים בשלמות … וקוה וחזר וקוה וכו' ע"ש.

שיחות הר"ן אות ק: "ותתפשהו בבגדו" (בראשית לט יב), שהבעל דבר והסטרא אחרא תופסת את האדם בבגדו, דהינו שמטריד אותו בטרדת בגדיו ומלבושיו, ע"ש כל דה"ק. ויש להעמיק בזה כי לכאו' אין זה מוגבל לעולם הגשמי בלבד, אלא בכל דרגה ודרגה יש את פנימיות העבודה בדביקות להאין סוף ב"ה כמו שהוא מוצג באותה דרגה, ויש גם את הלבושים השייכים לאותה העבודה, וצריכים לא להיות נטרד מהן, אלא להתאמץ בעצם העבודה.

וע' במסכת עבודה זרה (דף טז:) – הבאתי כל הלשון שם על מקומו ע"ש, שרש"י כתב ז"ל דרכן של תלמידי חכמים שמצטערין על לימוד תורה ואינם מכבסים בגדיהם ע"כ. והרי זה ממש הקצה האחרון במה שרבינו כתב כאן לא להיות טרוד כלל בבגדים. אכן נראה לעניות דעתי שלפי דעת רבינו יש דייקא לשמור על הנקיון של הבגדים, עיין מש"כ בפרק על הבגדים. והנה מצינו שהלבושים הם מעשה המצות, ועיין בלקוטי מוהר"ן שהביא את הגמרא (תענית ד) האי צורבא מרבנן דרתח אוריתא דקא מרתחא בה, ורבינו גילה שזה בגלל שגדלה תורתו מאד יותר ממעשיו, ועל ידי שמשוה צדקת מעשיו לתורתו יהיה דעתו נוחה עם הבריות ע"ש. והיה נראה שדברי רש"י הנ"ל שייכים לאותם שתורתם עוד שגבה הרבה ממעשיהם הטובים. רק שצע"ג כי כאן מדובר על ר' זירא, ואולי זה היה כינוי שרכש מתחילת שימושו בבית המדרש (כמו שרבינו אמר על עצמו, שבתחילה היה כעסן, עיין שבחי הר"ן אות כב).

עיין במסכת שבת דף קי. האי איתתא דחזיא חיויא ולא ידעה אי יהיב דעתיה עילוה אי לא יהיב דעתיה עילוה תשלח מאנה ונשדייה קמיה, אי מכרך בהו דעתיה עילוה ואי לא לא יהיב דעתיה עילוה.

קא. תמימות ופשיטות ואמונה. עיין מש"כ לעיל אות לב.

קג. טוב יותר להיות פתי יאמין לכל דבר, דהינו להאמין אפלו בשטותים ושקרים כדי להאמין גם בהאמת, מלהיות חכם ולכפר בכל חס ושלום וכו' ע"ש.

ר' יעקב ווינברג אח הצעיר של הסבא שלי, אמר בשם אביו, הסבא רבה שלי, שאמר בשם הבעל שם טוב, נאך (אחר) עלא (כל) מיינא גילוים (הגילויים שלי), ונאך עלא מיינא השגות (ואחר כל ההשגות שלי), בין איך א נער און גליבט, (אני נער ומאמין), אי איט שטייט (וקשה כי כתוב) פתי יאמין לכל דבר, איז דירעיבאר (לכן) שטייט (כתוב) שומר פתאים השם, ע"כ.

קד. אם פגע בך מנול זה משכהו לבית המדרש (קדושין ל:), כי לפעמים הו(-הבעל דבר) מתפלל מתוך האדם, ואזי האדם כמו בית הכנסת ואחד מתפלל בתוכו. וכן בלמוד לפעמים האדם הוא כמו בית המדרש ואחד לומד בתוכו. אך אף על פי כן למוד כזה טוב יותר מתפלה כזו, כמו שאמרו רז"ל (קדושין ל:) אם אבן הוא נמוח אם ברזל הוא מתפוצץ. וזהו אם פגע בך מנול זה, פגיעה לשון תפלה כמו שאמרו רז"ל (ברכות כו:), היינו כשהמנול מתפלל מתוכך ואתה רק כמו בית הכנסת, משכהו לבית המדרש, כי טוב יותר שיהיה נעשה בחינת בית המדרש כי הלמוד טוב יותר כנ"ל, עכ"ל.

עיין בבא מציעא דף כג: שבית כנסת שייך לנכרים מה שאין כן בית המדרש.

קז – אסתר בינונית היתה לא ארכה ולא קצרה (מגילה יג), ע"ש שביאר רבינו שכיון שיצאה בזכות רחל שהיתה קטנה ובזכות שאול שהיה גבוה, יצאה בינונית. ויש להעיר, הרי קצת קשה מיניה וביה, כי מובא שמה – בשביל צניעות שהיתה ברחל זכתה ויצאה ממנה שאול ובשביל צניעות שהיתה בשאול וכו', הרי ששאול שהיה גבוה יצא מרחל שהיה קטנה, אז אם כן לכאורה רואים שאין קשר בין זה לזה, ומזה ששאול היה גבוה לא מעלה ומוריד על מידת רחל. ואולי י"ל שודאי גדול יכול לצאת מקטן, אבל איך קטן יצא מגדול, ואיך יצאה אסתר בינוני משאול שהיה גבוה, ועל כרחך זה מכח שזה וזה גרם, הקטנות של רחל עיכב על הגבהות של שאול עד שהיא יצאה בינונית.

אסתר בינונית – עיין במסכת שבת דף קטז: רש"י ד"ה יומא דאסתנא, רוח צפונית שהיא בינונית ע"ש, הרי שפירש אסתנא לשון בינונית.

[בספר נצח ישראל פרק נה כתב שכל היוצא מן הממוצע, רע]

קט. שרבי שמעון קדש כל כך את לשון התרגום עד שאפלו שאר דברים הנכתבים בלשון תרגום יש להם כח לעורר להשם יתברך עכ"ל. צריך עיון מהרא"ש ראש פ"ב דמסכת ברכות שכתב שלשון ארמי יותר מגונה מכל הלשונות בעיני המלאכים ואינם נזקקים לו. וי"ל אולי שזה היה כל עוד שלא נתגלה הזוהר, אז התיקון של רבי שמעון לא היה בפועל. ועמש"כ בערך התבודדות, בפרק לדבר עם השם יתברך בלשון האם.

ר' אריה קפלן ציין למש"כ באבי הנחל על ליקוטי מוהר"ן תורה יט, וז"ל וזה ענין החלום השני של נבוכדנצר שכתב שם ואלו עיר וקדיש מן שמיא נחית ואמר גודו אילנא, ומבואר בדברי רבינו ז"ל שהוא ר"ת שמעון, שקאי על רשב"י, היינו כי רשב"י חידש הלשון תרגום שחיבר ס' הזוהר ותיקונים בלשון תרגום כמובא בהשיחות, ועי"ז העלה הטוב שבתרגום שהוא הטוב שבנוגה והרע שבו נפל ונתבטל, ע"כ אמר גודו אילנא שהוא נ"נ שהוא הרע שבנוגה שנפל ונתבטל לגמרי. אבל אעפי"כ כתיב ברם עיקר שרשוהי שבוקו, שעדיין לא נתבטל לגמרי כי צריכין להעלות גם הטוב שבשאר לשונות היינו הניצוצות הקדושים שנפלו להקליפות הטמאות, כי מה שמבואר בפנים שהלשונות העכו"ם צריכין לכלותם לגמרי, היינו שאין מעלין הלשון בעצמו אל הק' כמו הלשון תרגום שצריכין לקרות התורה שמו"ת, נמצא שהלשון תרגום כמו שהוא נכלל בק', אבל שאר לשונות אינם נכללים בק' שיהי' מצוה בקריאת התורה בשאר לשונות, אבל בוודאי יש גם בשאר לשונות ניצוצי קדושה שמזה אריכת הגלות עד שיתבררו כל הנה"ק ואז יכלו ויתבטלו לגמרי, וזהו פי' המבפ"נ ושאר לשונות העמים שהם בחי' רע גמור צריכין לכלותם לגמרי, היינו על ידי שמעלין הטוב שבהם, עי"ז ממילא יכלו ויתבטלו, כי הם בעצמם רע גמור רק שנפלו נ"ק על ידי חטא עץ הדעת וחטאי הדורות, ע"כ כל זמן שלא נתבטלו עדיין שאר לשונות העכו"ם אזי ממילא קליפות נוגה לא נתבטלה לגמרי, כי עיקר יניקתם מהקדושה הוא על ידי קליפת נוגה, וע"כ כתיב ברם עיקר שרשוהי שביקו בארעא, כי אח"כ חזרה ונתגברה קליפת נוגה, כי חזר למלכותו כמקדם, רק שלא הי' רע כמקדם, כי שיבח להשי"ת כמבואר בדניאל, וזה שסיים רבינו ז"ל אבל עכשיו יש נחל נובע מקור חכמה כו' כמבואר בחיי מוהר"ן, היינו שהוא העלה גם הטוב שבשאר לשונות העמים על ידי ריבוי ההתבודדות שלו בלשון אשכנז שהוא שאר לשונות העמים, ועי"ז יכלו ויתבטלו הלשונות העמים וממילא גם הרע שבקליפת נוגה תפול ותתבטל לגמרי והטוב שבו יוכלל בקדושה ועי"ז תהי' הגאולה בבי"א, עכ"ל.

עוד ציין ר' אריה קפלן לספר כוכבי אור אות פו, ולא מצאתי מקום כזה, ולכאורה הכוונה לחלק אמת ואמונה, אות ג' הערה ו' ז"ל לשון חכמים – ברכה, לשון חכמים – עשר, לשון חכמים – מרפא. ובאמת כל דרכי לשונותיהם שבתלמוד ומדרש קדושים בקדשת תורה שבכתב ממש, וחביבים דברי סופרים יותר מדברי תורה. ועין בשיחות הר"ן (אות כט – לכאורה טעות וצריך להיות קט שלפנינו) מה שאמר אדמו"ר ז"ל על לשון תרגום, שרבי שמעון בן יוחאי קדש כל כך את לשון תרגום, עד שגם שאר דברים הנכתבים בלשון תרגום יש להם כח לעורר את האדם, ע"כ.

ועוד עיין במסכת גיטין דף יז. למימרא דארומאי מעלו מפרסאי והתני וכו' יודע הקב"ה בישראל שאין יכולין לקבל גזירת ארומיים עמד והגלה אותם לבבל, לא קשיא, הא מקמי דניתו חברי (רש"י פירש פרסאים וזה היה כבר בימי כורש, ובתוספות פירש ר"י אומה אחרת שבאה בימי רבי יוחנן) לבבל הא לבתר דאתו חברי לבבל, עיין שם. ולפי פירוש ר"י י"ל שאע"פ שרבי שמעון תיקן, חזר ונתקלקל.

שיחות הר"ן קיב, יש עברה שענשה של עברה ההיא שיהא בעל חוב תמיד ע"ש. ע' בספר המדות ערך ממון (עז) מי שעושה מעשיו במהירות בלי ישוב הדעת נעשה בעל חוב ע"כ. אבל זה לא מעשה עבירה ממש, ולא נעשה בעל חוב תמיד. וע"ש ערך נאוף (לו) שעל ידי נאוף באים לגלות תחת יד שרים לצים, ונעשה בעל חוב, ע"כ.

וע' בחיי מוהר"ן אות סו, ודע שיש מצוה שעל ידה יוצאים מבחינת עבד והיא מצות פדיון שבויים.

קיב: לשוב מהעברה שגורם להיות בעל חוב. ע' בספר המדות ערך תשובה (מו) מי שרוצה לשוב יזהר מלהיות בעל חוב.

קטז. אומות העולם יש להם הנהגות נימוסיות מה שהשכל והישר מחיב, שזה נקרא ארינטליך. אבל ישראל עם קדוש אפלו אלה המצוות שהם מצד דרך ארץ מה שהישר והשל מחיב, אפלו אלו המצוות אין עושין מחמת דרך ארץ, ע"ש.

עיין בזה בריש השיר נעים שבהקדמה לספר לקוטי מוהר"ן - נמוסי הדתות כולם לא ישוו לדתינו, חכמיהם בדו מלבם נמוסים בשכלם האנושי, ע"כ.

ועמש"כ במסכת עירובין סוף דף ק:

ועיין מש"כ הרע"ב בריש מסכת אבות ז"ל אומר אני, לפי שמסכת זו אינה מיוסדת על פירוש מצוה ממצות התורה כשאר מסכתות שבמשנה, אלא כולה מוסרים ומדות, וחכמי אומות העולם ג"כ חברו ספרים כמו שבדו מלבם בדרכי המוסר כיצד יתנהג האדם עם חבירו, לפיכך התחיל התנא במסכת זו, משה קבל תורה מסיני, לומר לך שהמדות והמוסרים שבזו המסכת לא בדו אותם חכמי המשנה מלבם, אלא עף אלו נאמרו בסיני, עכ"ל.

קיח. בענין קושיות על השם יתברך – עיין לעיל אות לב, מ, ולקמן אות קמו, ועיין ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה נב ומש"כ שם.

קכו. ענין האפיקורסות שמתפשט בעולם – עיין לעיל לה ומש"כ שם, ולקמן רכ.

קלז. [ליקוטי מוהר"ן רד]. חברך קבע עתים לתורה וקבל על עצמו חק ולא יעבר ללמד בכל יום כך וכך. אבל אתה אינך עוסק בתורה. ועל כן נותנין לחברך מעות אף על פי שעבר עברה. כי 'עברה מכבה מצות ואין עברה מכבה תורה' (סוטה כא.). "ואין "עברה "מכבה "תורה ראשי תבות מעות, ע"כ.

עיין ישעיה לג:טו-טז כמה תנאים שעל ידם האדם זוכה שמספיקים לו כל צרכיו מן השמים. ואחד מהתנאים, ועצם עיניו מראות ברע, סופי תיבות מעות, ומובא שם מספר אמרי נועם פרשת בראשית, שעל ידי זה ממשיך העינא פקיחא דלעילא אות עי"ן, ולכן הראשי תיבות הם יעקב, בחין וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב (דברים לג:כח) עיין שם.

ויש לפרש, כי רבינו גילה בליקוטי מוהר"ן שהפרנסה של האדם בא מאשתו. וענין עוצם עיניו מראות ברע פירשו בגמרא לא להסתכל בנשים הכובסים בנהר. והרי המסתכל בנשים מחליש קשרו עם אשתו וחשיבותה, ועל ידי שעצם עיניו מראות בנשים אחרות, מחזק קשרו עם אשתו ומגביר חשיבותה, ולכן בעקבותיו יש מעות. ולפי זה נראה שהוא ענין יותר שלא להרוס סיבת השפע, ואינו כל כך ענין של זכות לזכות לשפע.

קלט: כשיש להאדם לב של ישראלי אין שיך אצלו מקום וכו'. כי הלב הוא אלקות וכו'. במקום אחר ביארנו באריכות שע"כ אינו אלקות ממש חלילה, וכן הלשון בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה נו "כי האלקות הוא בלב". ועמש"כ שם.

קמ. ואם יש לך אמונה, אין לך אמונה בעצמך, והזכיר מיד מאמר רז"ל כי מי בז ליום קטנות, מי גרם לצדיקים שיתבזבז שלחנם לעתיד לבוא קטנות שהיה בהם בעצמן, שלא האמינו בעצמן וכו' עיין שם.

במשנה סוף מסכת סוטה מח. משמת ר' חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה – פרש"י ז"ל בטוח בחשיבותו ועושה מעשים מופלאים וכו' עיין שם. ודייקא ר' חנינא בן דוסא במסכת תענית כה דאג שלא יהא שולחנו מעט מרגל.

קמא. תיקון הכלל הוא תקון גמור ותקון חדש – עיין מש"כ בחלק ה' מאומן בערך תיקון הכללי.

קמא. ויש מי שיקרה לו על ידי רבוי אכילה ושתיה או על ידי חולשה ועיפות או על ידי שאינו שוכבר כראוי, וכל זה אינו כלום (והוא כמו תינוק שמשתין בשנה). גם יש ששומרים אותו מלמעלה ונצול מן המקרה או שהמזל שומר אותו ונצול, ע"כ. וכן איתא בגמרא (שבת קכז:) קרי בא על ידי טורח הדרך ואין בכך כלום, וזה היה עם התנא הקדוש ר' יהושע. ועם כל זה מצינו שצדיקים גדולים ניצולים מכל קרי, כמו יעקב אבינו שלא ראה קרי מימיו, וכן אלישע, כדאיתא במסכת ברכות (י:) ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלקים קדוש הוא (מלכים ב:ד:ט) מנא ידעה וכו' וחד אמר סדין של פשתן הציעה על מטתו ולא ראתה קרי עליו, ע"כ.

קמא. ז"ל גם לפעמים נדמה להאדם בשנה בחלום כאלו הוא נופל ואחר כך מתעורר משנתו, גם זה מן השמים שמצילין אותו מזה (קרי), עכ"ל. פעם הייתי יושן אצל רשב"י על הכסא, ובחלום הרגשתי שאני נזרק.... ובאמת נפלתי על הרצפה - הכסא התהפך.... אז האם יש פה קל וחומר, שאם מי שרק מרגיש שהוא נופל זה סימן שהצילו אותו, אז מי שבאמת נופל???

פעם חלמתי שהייתי ברכב עם משיהו שהיה נוהג במהירות ופחיזות גדול, והיה לי הרגש אולי כמו מי שנופל, אז האם עיקר הסימן הוא ההרגש שיש בנפילה, או שצריך להיות דוקא מנפילה?

קמג. (כתב יד החברים והוא שיך לסימן רס"ג בחלק ראשון):

כי יש שני מיני אכילת הבהמיות. דהינו שיש אדם שאוכל בתאוה גדולה כבהמה והמאכל הוא מאכל אדם, ויש אדם שאוכל כאדם אבל המאכל אינו מאכל אדם דהינו שהניצוצות לא נתבררו כל כך שראוי לאדם, אלא הוא מאכל בהמה. והאוכל משני המאכלים האלו בא לידי חלי הקדחת. וזה שכתוב (תהלים סו יב): "הרכבת אנוש לראשנו" דהינו כשאנו במדרגה קטנה שאדם גדול ממנו שאנו אוכלים משני המאכלים הנ"ל, אזי "באנו באש ובמים" הינו קר וחם דהינו קדחת. ואפלו הרופאים אומרים גם כן כך, שקדחת בא מן מאכל יותר. עיין שם.

עיין במסכת גיטין ריש דף ע. תנא והממלא כריסו מכל דבר – פרש"י ז"ל מכל דבר שהוא טוב לו ומתוק לחיכו ואוכל ממנו כל תאוותו מביאו לידי חולי ששמו אחילו, ע"כ, אחזתו אחילו. אמר רב פפא, אפילו מתמרי (-תמרים יביאו לחולאת הזו), פשיטא, סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר מר (פרש"י ז"ל שהתמרים יפין לגוף כל כך) תמרי משבען ומשחנן (-פרש"י מחממות) ומשלשלן ומאשרן ולא מפנקן אימא לא קמ"ל, מאי אחילו, א"ר אלעזר אש של עצמות, מאי אש של עצמות, אמר אביי אש גרמי, מאי אסותיה, אמר אביי אמרה לי אם כולהו שקייני תלתא ושבעא ותריסר, והאי עד דמתסי כולהו שקיינאי אליבא ריקנא וכו' עיין שם.

קמה. לעשות מהתורה תפלה. כמבואר גם בליקוטי מוהר"ן תנינא כה.

בזה אתי שפיר מה דאיתא במדרש שוחר טוב תהלים כה, שבשעת מתן תורה נעקר הר המוריה ובא להר סיני, ועיין בזה באריכות בספר מגלה עמוקות מהדורא תנינא פרשת ויצא עמ' פז-ח, ופירש שם המדרש רבה (ברשאית סח:ב), אשא עיני אל ההורים – למלפני ולמעבדני, דהיינו ענין של לימוד ושל עבודה זו תפילה, ולפי רבינו צריכים ממש לבנות את התפלה מעל להתורה.

קמו. בענין קושיות על השם יתברך – עיין לעיל אות ל, מ, קיח, ועיין ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה נב ומש"כ שם.

קנב. שמעתי בשמו שאמר לאחד שמי שהיה בעל מחלקת בלגלול העבר אזי כשנתגלגל נעשה אטר יד וכו' ע"ש.

עיין השמטות לספר חיי מוהר"ן (הוספות מספרי כוכבי אור ואבניה ברזל) אות רעט ז"ל פעם אחת היה רבנו ז"ל אצל דודו רבי ברוך ז"ל ואמר אז דודו ז"ל תורה, ורבנו ז"ל לא נתפעל מהתורה שלו וספרו להרב ר' ברוך ז"ל. ואמר הר' ברוך ז"ל ואם אין יכולים לומר תורה (איז מען שוין קיין גוטער יוד ניט) אז הוא כבר לא אדמו"ר. הלא המגיד ז"ל ממעזריטש לא ידע מהו ענין אטר יד (איז ער שוין קיין גוטער יוד ניט גיווען) אז הוא לא היה אדמו"ר. שמע רבנו ז"ל ואמר אם כן נתנו לי ליינען [לקרא משימה] שצריך אני לידע מהו ענין אטר יד. ובקרוב אמר התורה סו ושם מדבר מענין אטר יד, ע"כ [תורה סו סוף אות א. והמשמעות שם כי אטר יד הוא כמו תלמיד שמקבל פי שנים מרבו, ומבואר שם שיד ימין בחי' בכח, ויד שמאל בחי' בפועל, ומתחילה הם ביחד, וצריכים לחלקם, הרי בחי' מחלקת]. ויש להעיר שר' ברוך היה ידוע אודות הכעס הקדוש שלו וכו'.

בענין אם אין יכולים לומר תורה אז הוא כבר לא אדמו"ר, עיין חיי מוהר"ן תכא, ז"ל שוב אמר שגם הצדיקים של עכשו הם גם כן בבחינת התערבות עמהם (-הגוים), כי הם מנהיגים בביתם כמו מנהגי השרים וכו' ועל ידי זה אינם יכולים לומר תורה וכו' וכו' ומאחר שאינם יודעים תורה על ידי זה הם מנהיגים עצמם במנהגי השרים. כי מאחר שאינם יודעים תורה, הם מכרחים על כל פנים לנהג עצמם במנהגים הנ"ל. (כי בלא זה במה יהיה נכר מעלתם וחשיבותם מאחר שאינם בני תורה) ע"ש.

ועיין בספר חיי מוהר"ן נב מעשה מהדרשן שהיה אוכל הרבה בשולחן של הבעל שם טוב, ובשביל ליצנות הפצירו אותו שיאמר לפניהם תורה, וז"ל והוא נהג בתמימותו והתחיל לומר בפניהם תורה, והתחילו לשחק ממנו בתוך פסת ידיהם והיה בעיניהם לאחוכא ואטלולא [לשחוק וליצנות]. והבין הדרשן שהם מתלוצצים ממנו בשביל שאוכל הרבה, ענה הדרשן ואמר, וכי אם אין יכולים לומר תורה אסור לאכל חתיכה דג. אחר כךהתסכל הבעל שם טוב וכו' ושמע תורתו של הדרשן והוטב בעיניו מאד, ואמר הבעל שם טוב שזה הדרשן אומר תורה מפי אליהו ז"ל ע"ש.

עיין בספר עמק המלך, שער תיקוני התשובה פ"ג ז"ל ומרנו ורבנו האר"י זלה"ה מסר סימן לתלמידיו שיכירו נפשות האלו (-של החוטאים הגדולים, ובכללם התתקע"ד דורות ע"ש), ואמר: כשתראו בני אדם שהם עזי פנים ואין להם בושה מבני אדם, תדעו נאמנה, בבירור, שקודם זה הגלגול היו גלגול בהמה, חיה, ועוף טמא, וכמו שלהם אין בושה, גם להם אין בושה, והם הולכים אחר לימודם הראשון, עכ"ל.

קנג. עיין בזה בחיי מוהר"ן אות רטו.

והתפאר בעצמו שהוא עתה בשמחה גדולה, ואמר שהוא ביראה ובשמחה. ואמר בלשון אשכנז: איך בין היינט פרום פריילך, עכ"ל, ובספר חיי מוהר"ן רטו ז"ל שהוא עתה יראה שקורין פרום, ושמח, ע"כ.

[עיין במאור ושמש פרשת ויחי ז"ל וזהו שאמר להם יעקב אבינו 'שמעון ולי אחים כלי חמס מכרותיהם' שהם תמיד ביראה גדולה, ועל ידי כן היו בכעס על עצמם כנזכר לעיל, ויקרא בלשון אשכנז – פרום, ועל ידי כן אי אפשר להם להתערב עם הבריות כנזכר לעיל, והם בפני עצמם בהתבודדות ובסוד, וזהו 'בסודם אל תבוא נפשי' שאין רצוני בהם בהנהגתם, לפי שהוא מסטרא דמרה שחורה, והגם שמקהילים את עצמם לפעמים ביחד – גם כן הוא במרה שחורה, ואינם אז בשמחה כדמבעיא להוי, וזה 'ובקהלם אל תחד כבודי, פירוש תחד הוא לשון שמחה וחדוה וכו' עיין שם].

עיין לקמן אות קנה שרבינו אמר לר' נתן שהעיקר הוא השמחה, ועל ידי השמחה מעלין את היראה, ועמש"כ שם.

קנד. שמעתי שאמר, שעקר מה שהגיע למדרגתו הוא רק על ידי ענין פראסטיק (פשיטות) שהיה מדבר הרבה ומשיח הרבה בינו לבין קונו, ע"ש. עיין לקמן אות קסו.

קנה. ובתחלה שאל אותי: האתה שמח בשבת? השבתי: אני לפעמים נתעורר עלי איזה יראה בשבת שקורין (פרום). ואמרתי לו בזה הלשון: איך בין אמאל פרום. והשיב: לא כך הוא, העקר הוא שמחה: ואז הוכיח אותי הרבה להיות בשמחה דיקא בשבת. ואז אמר כל הענין הנדפס בלקוטי תנינא סימן יז הנ"ל מענין מעלת השמחה בשבת. ונכלל שם שגם היראה עקר עליתה על ידי השמחה של שבת דיקא, הינו שעקר הוא רק השמחה בשבת. ואז דיקא עולה היראה שהוא בחינת מה שקורין פרום, ע"ש.

עיין לעיל אות קנג, שרבינו היה בשמחה גדולה ואמר על עצמו שהוא ירא ושמח, ע"ש. והרי הקדים יראה לשמחה.

ועיין באבניה ברזל, אות כח ז"ל מוהרנ"ת זצוק"ל כתב לרבי עוזר, שמעתי שר' עוזר איז נאר פרום (הוא רק ירא) לא כך קבלתי מרבנו זצוק"ל, דער עקר איז נאר פרייליך, און פרום אויך (העיקר הוא רק שמחה ויראה גם), עכ"ל. ומסתימת הציטוט משמע שמדבר אפילו לימות החול, ואילו כאן בשיחות הר"ן מפורש שמדובר דייקא בשבת קודש.

עיין בשיח שרפי קודש ג-קלד ז"ל מוהרנ"ת ז"ל לא היה נוהג לזמר בלילה שבת את הזמר הנקרא "דער פרומער נגון" המושר בפי אנ"ש על זמר "מעין עולם הבא", בהטעימו שמחמת קדשת ומעלת שמחת שבת, אינו חפץ לזמר נגוני התעוררות אלא רק נגוני שמחה וחדוה, אולם בסעודה שלישית עת רעוא דרעוין דביקות והתעוררות, אז היה מזמרו, ע"כ.

דבר זה תמוה מאד, כי הלוא רבינו בעצמו היה נוהג לזמרו, ותמוה מאד שרבי נתן לא יעשה מה שראה הנהגתו של רבינו (שיחות קסט – "ומי שלא ראה זאת, לא ראה טוב מעולם" ע"ש). ועוד קשה כי רבינו גילה בתורה רכו ז"ל יש נגונים של יללה ועצבות שהם מבחינת הסטרא אחרא, ודרך בני אדם למשך אחר נגונים האלה, וכשמזמרין הנגונים האלה בשבת, על ידי זה מעלין אותם, ע"כ. הרי שלפי רבינו יש ענין אפילו לשיר נגונים עצובים, ואיך ימנע לשיר שירי דבקות.

שיחות הר"ן אות קנו. ואמר אז שטוב כשבאים על קברי אבות לומר להמתים השוכנים סביב סביב לקבר אביהם ואמם וכיוצא שבאים אליו, לבקש מהם שיודיעו לו שבא בנם או בתם אליו וכו' וכו' ואמר אז: אבל אצל הצדיק אין צריכים לחשש על זה שמא אינו שם. כי מיתת הצדיק הוא רק כמו מי שיוצא מחדר לחדר אחר וכו' ע"ש.

בספר האחים הקדושים (עמ' 293) כז"ל רבי משה טיטלבום מאוהל, בעל "ישמח משה" זכה גם הוא להצלה בזכות רבי אלימלך. היה זה כאשר בנו ר' אליעזר ניסן חלה וכו' הוא שגר שני שליחים אל קברו של רבי אלימלך בליז'נסק וכו' שכאשר יבואו אל בית החיים, יגידו: "אנחנו מנדרים פרוטה לצדקה בעד הנשמה, שתלך ותודיע לנשמת רבי אלימלך, כי באנו אל הציון שלו להתפלל לרפואת החולה". "כאשר תעשו כך", הסביר, "ירוצו בודאי כל הנשמות הנמצאות שם להודיע לרבי הקדוש, כדי לזכות בשתי הפרוטות לעלוי נשמתן", ע"כ. הרי שהישמח משה לא ידע להחזיק את הנועם אלימלך בדרגה הזה שגילה רבינו כאן.

והנה יש ללמוד מדברי רבינו שאין חשש של דורש אל המתים אפילו לאדם רגיל שאינו בבחינת צדיק, כי אם לא כן איך נתן עצה כזו לכל אדם איך להזמין ולהיות בטוחים שנשמות המת שם. ואין ההיתר מוגבל רק לצדיקים שנקראים חיים אפילו במיתתם, אלא אפילו לכל מת, והאיסור אינו אלא על הדורש דרך טומאה, וכלשון השולחן ערוך (יו"ד קעט:יג) ז"ל דורש אל המתים (דברים יח:יא) זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטמאה, עכ"ל (ועיין שם סעיף יד ברמ"א שיש מתירין אפילו להשביע את המת, אם אינו משביע גופו של מת רק רוחו).

והנה עיין בספר המדות ערך צדיק ח"ב יט. כשהולכין על קברי צדיקים, צריך לזה זכות, שיוכל לאסף רוחו ונשמתו לקבר, שיהיה כאלו הוא חי, כי אם אין זכות, אזי רוחו ונשמתו עולין למעלה לתוך שאר הצדיקים, ע"כ. ולכאורה מדובר בצדיק שאינו במעלה של יוצא מחדר לחדר, ולכן אינו כאלו חי, עד שיכולים לאסף רוחו ונשמתו לקבר.

ואמר אז: אבל אצל הצדיק אין צריכים לחשש על זה שמא אינו שם. כי מיתת הצדיק הוא רק כמו מי שיוצא מחדר לחדר אחר. והמשיל אז לבתו על עצמו: כמו שאני עתה בחדר זה ואחר כך אני יוצא מחדר זה ונכנס לחדר השני וסוגר הדלת אחרי. אם אתה (-לכאורה צריך להיות: את, וכן לקמן לתקן ללשון נקבה) תבוא אצל הדלת ותצעק, אבי אבי וכו' לא אשמע דבריך?!

ק"ק מהמדרשים בענין אשת עבדיה, שבא הנושה לקחת שני ילדיה (מלכים ב:ד:א), עיין בזוהר חדש לח:, וביותר אריכות עיין בתרגום של תוספתא שהביא הרד"ק ז"ל מאתן ושתין וחמשא זמנין צוחת אתת עובדיה כהאי גונא, ולא הוה משגח ולא ידע מה למעבד, עד דאזלא לבי קבריה וצוחא, דחלא דה' דחלא דה', ואשתמע לה קלא מביני מתיא (-קול נשמע מבין המתים), מאן הדין דחלא דה' דקא בעית? ארבעה איקרו דחלא דה', אברהם ויוסף ואיוב ועובדיה. אותיבה ואמרה, לא בעינא אלא האי דכתיב ביה דחלא דה' לחדא. וכד אודעוה קבריה הוה קא מתפלשה בקבריה וקא צוחא ואמרה, מרי מרי היכא רוחציך לי בשעתא וכו' עיין שם.

ואם אלישע היה שם סתם כמו שהיה בבית בחיותו, למה היתה צריכה לצעוק כל כך, ולמה יסתפקו למי היא מכוונת. ואולי י"ל שהיה מניעות מהס"א.

שיחות הר"ן קנו: אבל אצל הצדיק אין צריכים לחשש על זה שמא אינו שם. כי מיתת הצדיק הוא רק כמו מי שיוצא מחדר לחדר אחר ע"ש. והנה צ"ע בדיוק הגדר שהצדיק תמיד שם, כי מצינו בכתבי האריז"ל שבשבתות ויו"ט הצדיק לא נמצא בקברו, ועוד מצינו בהאריז"ל הקפדה שכאשר באים לקבר של צדיק שצריכים להמשיך לתוך הצדיק את הנר"נ שלו (וע' משנת חסידים, מס' היחודים א:ב). וי"ל שרבינו מכוון להקיסטא דחיי, וע' בלקוטי תורה (איוב יד:כב) ובטעמי המצות (פרשת ויחי) של האריז"ל שמקיפים של הנפש מתקשרים עם הנפש בקבר, ובשביל זה יש מצוה לעשות ציון על הקבר, וקצת קשה א"כ למה האריז"ל אומר שאין שום ענין בשבת וכו', או שרבינו כוון רק לצדיקים גבוהים מאד במעלה שלא עליהם כוון האריז"ל (או שהאריז"ל אמר לא פלוג לכבודן, כמו שמצינו ברבינו הקדוש שהסתיר ענין ביאתו לעולם אחר פטירתו).

ואולי משום דמצינו בחז"ל במיתת צדיקים דשבק חיים לכל חי, ואיתא בזוהר דצדיקא דאתפטר אשתכח בכלהו עלמין יתיר מבחיוהי, וצדיק גדול כזה, שבאמת מושג בכל מקום, הרי ההגשה לקברו אפילו בלי שום המשכת נר"ן, כבר נעשה בזה התחברות מספיקה. ובשבת י"ל שהצדיק לא מרוצה להתחבר בכה"ג.

והנה בסוף תשפ"ד שמעתי בשם ש"ט שהיה עם סבא ישראל באומן, והוא טוען שסבא "אמר לא ללכת לרבנו בראש השנה עצמו, כי זה מפריע לצדיקים. ראש חודש וראש השנה, הוא אומר לא ללכת בראש השנה, כי הייתי איתו באומן, הוא אמר מפורש לא ללכת לרבנו, זה מפריע לו, הוא מתעסק עכשיו עם העולם, רק ערב ראש חודש. אז אין ענין ללכת בראש חודש, הוא לא נמצא שם, הוא אמר לי מפורש 'רבנו לא נמצא איתנו בראש השנה עצמו'. אותו דבר בראש חודש – צדיקים פועלים על כל העולם, ע"כ. והדברים מוזרים ואי אפשר לקבלם כפשוטן, כי איך תפילה אצלם מפריע להם, אפילו שיהיו עסוקים במה שהם עסוקים. ואם יבוא מיליארדי אנשים על הציון, זה כבר יהיה הפרעה לצדיק ח"ו. ואם זה הפרעה לאליהו הנביא להגיע להרבה בריתות בכל העולם בבת אחת. אכן לפי מש"כ יש לפרש שלא דייק במה שאמר כי הוא מתעסק עכשיו, אלא הטעם הוא שבאלו הימים אין הצדיק מרוצה להתחבר בכה"ג.

ועיין בשש"ק ד-תרכו, מוהרנ"ת אמר שלולא המתנגדים היה הולך לציון רבנו ביום ראש השנה להתפלל שם (רש"ש בשם ר"מ טשנסטחובער ששמע מרבי אברהם בן ר' נחמן), ע"כ. ואולי מה שסבא אמר שזה מפריע לרבינו, הוא כוון למה שרבי נתן אמר – לולא המתנגדים, ודו"ק.

והנה מענין לענין אביא כאן חידוש בטעם שקברי צדיקים אינם מטמאים, ולכן מיושב כמה קושיות על שיטה זו, ומבואר כוונת הטענה של למה נגרע.

בפרשת בהעלותך (במדבר פרק ט:ו) כאשר בני ישראל נצטוו להביא קרבן פסח כתוב: ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במעדו בתוך בני ישראל.

וכבר עמדו על זה בספרים הקדושים מה הענין של טענה זו "למה נגרע" הלוא פטורים הם, ולא מצינו כמעט דבר דומה לזה.

ולולא דמסתפינא נראה לפרש שהאנשים אמרו אנחנו טמאים לנפש אדם, משמעו גם בלשון תמיהה, כי לפי ר' עקיבא מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהו, ולפי ר' יוסי הגלילי נושאי ארונו של יוסף היו, והרי צדיקים כאלו אינם מטמאים. וכבר הביאו כמה פוסקים את זה לראיה מוכחת שבאמת אפילו צדיקים גדולים מטמאים, ואכמ"ל בדבריהם.

והנראה לעניות דעתי שצדיקים במיתתן נקראים חיים (והתורה אסרה – ויקרא כא:יא 'ועל כל נפשת מת לא יבא'. וע' רמב”ן ריש פרשת חקת, וצוין שם: רקאנטי מ,א. זהר בראשית נג:, זהר וישלח קסח.. תוספות ב”מ קיד: ד”ה מהו. כתובות קג: ד”ה אותו היום, תוס' יבמות סא., וע' בפנים יפות פח: ובכלי חמדה ריש פ' חקת), ומבואר בכתבי האריז"ל שמי שבא לקבר של צדיק צריך להמשיך נפש ורוח הצדיק לתוך גוויתו, ואכן מצינו ברבינו נ נח נחמ נחמן מאומן שאפילו אחר פטירתו הוא תמיד יהיה נמצא אצל גופו, שלא יהיה אלא כאדם ההולך מחדר לחדר, וכל מי שיבוא לקברו ויקרא לו הרי ישמע. ולשונו (שיחות הר"ן קנו) משמע שכן הוא אצל כל צדיק, שכל צדיק גדול יש בחי' כזו, ויש לעיין בזה בגדרי האריז"ל הנ"ל, ואכמ"ל.

ועל כל פנים ניתן מקום לומר שאפילו הצדיק מצד גוויתו הרי הוא כמת וטמא, אלא מצד עוצם כח נפש ורוח הצדיק מחיים את הגוויה באופן שעל כרחך אין הגוויה חשוב מת, ולא חל טומאה עליה.

ולפי זה י"ל שעל כרחך לא פלוג שאפילו צדיקים מטמאים מצד גוויתן, אכן יהיה ספק או אסור להביא קרבן על טומאה זו, ולא יהיה איסור לכהן להתקרב כיון שבאמת הצדיק הוא חי, ודו"ק.

ולכן התורה אומרת שהיו טמאים לנפש אדם, בחי' אדם השלם, והם אמרו אנחנו טמאים לנפש אדם, כנ"ל וגם בלשון תמיה, כי באמת אינם טמאים כל עיקר, כי אין הצדיק מת וטמא אלא חי.

ולכן למה נגרע להפסיד את שום מצוה מזה, כי לעולם לא מפסידים מהצדיק.

שיחות קנז. ואמר שכפי רבוי התורות שאמר על זה כבר היה ראוי להתרפא אך החסרון הוא מחמת חסרון אמונה של השומעים וכו', ע"כ.

כמו שבמתן תורה נתרפאו. וכן כתיב רפאות תהיה לשריך (משלי ג:ח), וכן מבואר בתורה עד שכיון שבא לחכמה נתרפא.

ועיין באוהב ישראל (ליקוטים חדשים משפטים) ז"ל יש לומר 'והסרתי מחלה מקרבך' (שמות כג:כה), עד דרך אומרו (ישעיה יב:ו) בקרבך קדוש, הינו שהשכינה ברוך הוא שורה בתוך גופו של אדם (ראה תענית יא:), ומזה בא לו רפואה. וזה אומרו 'והסרתי מחלה' על ידי 'מקרבך' הינו ממה ששורה בקרבך, ממנו יבוא לך רפואה, ע"כ.

קנח: ואמר שאז עדין לא היה אוחז במדרגה זו של עכשו שיוכל לדבר עם העולם ואף על פי כן יהיה דבוק בהשם יתברך ועוסק בתורה ממש וכו' ע"ש.

ע' בספר שבחי בעל שם טוב אות עח שכז"ל שמעתי מהרב דק"ק פולנאה שהבעש"ט לא היה יכול לדבר עם בני אדם מחמת דבקותו, והיה מדבר חוץ לשיטה (נלע"ד על פי המבואר בהחוברת דרך אמונה, שהבעל שם טוב לימד את עצמו לראות בכל דבר האלקות, מה השם יתברך אומר לו, ולכן כאשר היה מדבר עם בני אדם היה מדבר כפי מה שהיה צריך לאמר להשם יתברך, וזה היה יוצא חוץ מהשיטה של מה האנשים היו מבינים, עד שזכה לדבר גם שניהם כאחת). ולמד אותו רבו שלו הידוע שיאמר בכל יום קפיטל אשרי תמימי דרך ועוד כמה קפיטלאך תהלים רשומים, והראה לו חכמה, ועל ידי כן התחיל לדבר עם בני אדם ולא נתבטלה דבקותו. והיה אומר בכל יום אותן הקפיטלעך תהלים, עכ"ל.

ובספר דברי משה (פ' וירא ופ' חיי) כז"ל שמעתי מפי קדוש הבעל שם טוב ז"ל על מאמר רז"ל (סוכה כא:) שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכין לימוד, והוא כי עיקר שלימות כל צדיק וצדיק הוא שלא יפסק הדביקות שלו מאתו אפילו רגע אחת, גם בכל דיבוריו כאשר יצטרך לדבר עם בני אדם דברים הצריכים לעניני העולם, יראה שידבר בענין של איפסק הדביקות חלילה כו', וזהו שכוונו רז"ל שצריך ללמוד לדבר שיחת חולין המוכרחים לדיבורו, שלא יפסק הדבקות כנ"ל, עכ"ל.

ואילו רבינו כיוון לא רק שלא יפסק הדבקות, אלא שעוד יהיה לומד ועובד השם ממש.

ועמש"כ באריכות בזה בלקוטי מוהר"ן תורה רלג (שאי אפשר שני מחשבות בבת אחת).

וע"ע בליקוטי מוהר"ן תורה נד, שרבינו גילה שם הענין להבין שכל מחשבה דיבור ומעשה הם רמזים מהשם יתברך, ועכ"ז הזהיר לא לעסוק יותר מדי מזה, כי א' זה מקום מסוכן, ב' עיקר עבודת השם יותר גבוה.

קס. ובאמצע השבוע ביום רביעי יצא ממנו דם וכו' ופיס אותו בחכמתו, ואמר לו: כך הדרך, שמכבידין התענית באמצע השבוע. הלא תראה ביום מחר יקל עלי ע"ש. [ויש מי שהעיר שיום רביעי בחי' נצח].

מובא שהרב מבראד היה מתענה תמיד משבת לשבת, והיה צריך לטעום משהו ביום ד', עיין כל הסיפור בספר האחים הקדושים (עמוד 400-). (יום רביעי הוא בחי' מלכות, זוה"ק דף כ., זוהר תניינא מאמר ה).

קסא. פעם אחד היה מסכן מאד מאד בליל שבת אחר התענית משבת לשבת. כי לא היה מכין לעצמו שום דבר אחר התענית משבת לשבת. כדרך העולם שמכינין לעצמן חלב ומשקאות חמין וכיוצא והוא לא הכין לעצמו כלל וכו' ע"כ.

ולקמן אות רסה הערנו שהרי רבינו הקפיד שלא יאכלו מאכלים מזיקים אפילו ביום שבת, ובזה שלא הכין לעצמו אוכל הראוי אחר התענית הרי כאילו אוכל דברים מזיקים, וע"כ שגם זה היה בכלל קבלת התענית.

שיחות הר"ן קסג: ספר לי איש אחד מזלאטיפאלע שבהיות יושב רבנו ז"ל בזלאטיפאלע וכו' והלך עמו חוץ לעיר וכו' אחר כך הלכו יותר ובאו סמוך להר אחד שקורין "מאגילא," שהיה סמוך לעיר. ושאל אותו מה זאת, וספר לו האיש ענין אותו המאגילא, ואמר לו שילך עמו לשם וכו', ע"ש.

והנה פה רבי נתן השמיט הרבה, ממש פלא, כי עכשיו ישבתי עם חבר נחמן יצחק נ"י שגידל באוקרינא כגוי, והוא סיפר לי שכולם שם יודעים מה זה, ופירושו הפשוט, קבר, ויש כמעט אצל כל עיר ועיר דבר כזה (mohyla). והענין הוא שבנו ערימה עגולה להדמות לנחש, ראשו אצל זנבו, ושם קברו, ולפעמים גם הרגו ילדים במיוחד, או מה שבא להם, ועל פי רוב שרפו את הגופים וקברו אותם שם. וזה היה כמין תקרובת להנחש. וכל פעם שעשו את זה באותו מקום, עד שהערמה עלה בגובה. ועם כל זה לא אמור להיות הר בכלל, אכן יתכן שזה עשו אותו מתחילה על הר. ומצאנו כתבה ותמונות של כלי כסף עם צורות של סוסים שמצאו במאגילא שסמוך לזלאטיפאלע. והחבר הנ"ל חושש שיתכן מאד שהנהרגים והקבורים שם היו כוזרים.

ועל כל פנים מבואר שזה לא היה סתם התבודדות רגילה, אלא תיקון מיוחד במינו.

אכן עיין במבוא משך הנחל לספר ביאור הלקוטים עמ' כו-ז שרבינו היה מרבה להתבודד דוקא ביער גרעקוב הקרוב לאומן – ובקמיע מר' נפתלי כ"ץ היה כתוב בו "לך לאומאן יער גרעקוב כי שם מקומך" ומשמע שזה היה דוקא מקום של הקליפות וכו', ודוקא שם רבינו היה מתבודד.

קסג, קסה: כל אחד ואחד … כמוני ממש. ע' מש"כ בחיי מוהר"ן אות רסז.

קסה. בכל פעם שהיה מספר מעצם הפלגת מעלתו ומדרגתו הגבוה מאד מאד, היה אומר בכל פעם, אבל מאד יגעתי על זה וכו' ועקר ספורו בפנינו דברים כאלו היה בשביל קנאת סופרים כדי שנהיה מקנאים עצמנו במעלתו הגדולה כדי שגם אנחנו נעשה כמותו ונלך בדרכיו להתיגע וכו' ולעבד ה' כמותו ע"ש.

עמש"כ בערך מסורה בברסלב (אות כ') שהיה לרבינו עוד דרך כללי וראשי לכל ההתנהגות, ובו הוא היה הפטרון והראש אפילו לאלו שנפלו לגמרי מכל ע' פנים של התורה, ולכאורה לכאלו אנשים אי אפשר לפרש שהתפארותו היה בשביל קנאת סופרים [ואף על פי שרבי נתן כתב בפירוש "בפנינו" לכאורה אין הכוונה שרק לפניהם התפאר, אלא שהתועלת בשביל מה שהדיבור היה בפניהם היה כך, והתועלת בשביל מה שהדיבור היה בפני אחרים היה כפי רוחם וכדלקמן]. אלא י"ל שהיה לחזק אותם שידעו ויאמינו שיש להם על מי לסמוך. ויודע אני בעצמי, שלהיות כמו רבינו לא באמת עולה על לבי – רק בשביל שרבינו אמר שיכולים – אז כיון שהוא אמר הוא יודע מה שאמר, אבל הלואי שאזכה להיות אפילו כחסידיו הנאמנים שלא נגעו אפילו באצבעות רגליו. ואדרבה מזה גופא אני ואנשים כמוני מקבלים חיזוק עצום בכל ההתפארות שרבינו גילה על עצמו, כי בזה אנו יודעים ומאמינים עוד יותר שיש לנו על מי לסמוך, ולא לסור ממנו כלל, ולהתחזק בכל דבריו. ועוד שכל פעם שרבינו התפאר הוא גילה בזה נוראות בתכלית אותו דבר, אין דוגמתו. ורבי נתן בעצמו כתב כעין טעמים האלו בחיי מוהר"ן (אות קב) ז"ל וספר זאת לענין עצם כח הצדיק האמת להציל אנשיו בעלמא דקשוט, ע"כ.

בספר חסידים סי' תקכג – אדם מגיד לבניו או לתלמידיו כך אני עושה, כך היה אבי עושה, כך היה בי עושה, כדי שהם יעשו כך, דכתיב (שמואל ב:כב:כב) כי שמרתי דרכי ה' ולא רשעתי מאלקי, ע"כ.

קסה. האיש אמר לו: מי יוכל לבוא לזה לזכות למדרגתכם כי יש לכם נשמה גבוהה מאד בודאי?! והקפיד רבנו זכרונו לברכה מאד על זה. ואמר: זהו החסרון שלכם, שנדמה לכם שעקר גדולת והשגת הצדיקים הגבוהים הוא רק מצד הנשמה הגבוהה שיש להם כי באמת לא כן הדבר, רק כל אחד ואחד יכול לזכות לבוא למדרגתי להיות כמוני ממש. כי העקר תלוי רק ביגיעות ועבודות באמת. וכן שמעתי גם כן כדברים האלה מפיו הקדוש כמה פעמים שהעקר תלוי רק ביגיעות ועבודות וכו' (שמ), עכ"ל.

מבואר הדבר שהעיקר תלוי ביגיע, וטעות לומר שהוא רק מצד הנשמה, אבל בודאי זה וזה גרם, כי הצדיק בגלל נשמתו היה משתדל יותר, ומסוגל יותר, והיה ראוי יותר, אלא שעם כל זה, העיקר הולך אחר היגיעה והעבודה, וק"ל. וכן תמצא בספר עזרא בפירושו של ר’ משה דוד וואלי ז"ל, שבתחילת פרק ז (פסוק ו) הוא מפרש מעלתו של עזרא הסופר שהיה מפני שרש נשמתו ופי שנשמתו היתה מתוקנת בתיקון השלם, ואילו אחר כך (פסוק י) הוא כז"ל טעם בסמוך למה עזרא הסופר זכה שתשרה עליו השראה כל כך יקרה וחשובה. והוא, לפי שטרח הרבה ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, ולפום צערא אגרא, דהא באיתערותא דלתתא איתער לעילא, וזהוא שאמר: כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורה ה’ ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט. והסוד הוא, שטרח הרבה מאד להמשיך את האורות של היסוד והת"ת דאינו רזא "דחוק ומשפט", ולכן נמשכו לו לשרות עליו בקביעות ולהיות הוא דוגמתן למטה, כי פועל אדם ישלם לו וכארח איש ימציאנו, עכ"ל. והרי מבואר שזה וזה גרם לו, מצד נשמתו היה כבר מוכשר לזה, והוא קיים תפקידו בפעולה שלים ביגיעה וטירחא, וזכה.

בהקדמה לספר עמק המלך יצא להוכיח שכמה ספרים לא נכתבו על יסוד אמת, והביא פירוש מאחד על מה שאיתא בריש ספרא דצניעותא, שרבי יהודה שאל: אי כלילין הני (-ה' פרקים של ספרא דצניעותא) מכלהו עדיפי, אמר רבי שמעון: הכי הוא למאן דעאל ונפיק, למאן דלא עאל ונפיק לאו הכי, ע"כ. ופירוש בעל הספר ההוא על לשון 'לא דמי מאן דעאל' בעולם הזה בסודות וחידושי רזין דאורייתא, מעולם הנשמות קודם בריאתו, עד שמפני זה זכה דנפק בחידושי רזין דאורייתא לעולם הבא, למאן דלא עאל ונפיק ולא הביא עמו לא לעולם הזה ולא לעולם הבא, וסברתו בזה, שזאת הסיבה למי שמתגלים לו שערי החכמה, ולמי שנשאר יתום ממנה, ע"כ הוא הביא דעת אותו הספר, ומה שהבנתי בזה, שכאילו הכל נפסק מראש, שרק נשמה שבא לעולם הזה עם הסודות יכול לזכות לעסוק בהם בעולם הזה, אבל נשמה שלא בא לעולם הזה עם סודות לא יכול לזכות להם בעולם הזה.

ועל זה כתב ז"ל אבל מעיד אני עלי שמים וארץ כי הוא נשאר יתום מזה הסוד, ואין דעתינו להאריך בענין הזה, אין כאן מקומו, יבוא ביאורו בספר גן המלך, חלק שני מזה הספר, רק צריכין אנו 'למודעי' חלק קטן ממנו, כדי שנבטל דבריו. הגם כי מי שיש לו עינים בראשו ומוח בקדקדו, יודע שענין זה אינו תלוי בבחירה, מאחר שתורתנו מוכרחת ואין זה דרך האר"י זלה"ה ודרך תורתנו הקדושה, ואינו צריך לפירוש על זה במקצת, ע"כ.

ולז"ל בשלמות את דבריו, ומה שנראה לענ"ד שהוא שולל פירוש אותו ספר כי אותו פירוש שולל את הבחירה, ודרך האר"י ודרך התורה הוא דוקא בדרך בחירה, וכל אחד שבא לעולם, איך שבא, יכול לזכות לסודות התורה.

אכן עיין שם להלן שכז" ויש גם כן קצת בני אדם שנשמתם היא מעולם התוהו, ואינם מסוגלים לסודות האר"י זלה"ה, ויש לנו ראיה מרבי יוסף קארו ז"ל וכו' ע"ש.

קסו. שמענו בשמו שאמר, העולם סוברים שמחמת שאני נכד הבעל שם טוב ז"ל מחמת זה זכיתי למדרגתי. לא כן הוא, רק עם דבר אחד הצלחתי. ועל ידי זה זכיתי לעלות למה שזכיתי, ע"ש. [ועיין לעיל אות קנד – שעקר מה שהגיע למדרגתו הוא רק על ידי ענין פראסטיק (פשיטות) שהיה מדבר הרבה ומשיח הרבה בינו לבין קונו].

והנה בכוכבי אור (בסוף מעשה מעני וחוזה בכוכבים) כז"ל ולא נתפרש שם מהו הדבר, ושמעתי שאמר כי איתא בדברי המקבלים אשר אדם הראשון בעת שאכל מעץ הדעת טעמו כל הנשמות, אבל נשמתו הקדושה זכתה שלא טעמה כלל מעץ הדעת, עכ"ל. ולא הבנתי מי אמר את זה, אכן מלשון המובא בהשמטות לחיי מוהר"ן סוף אות רצ, משמע שרבינו הקדוש בעצמו אמר את זה. וקשה שהרי איתא בשער הגלגולים על עוד כמה צדיקים שנשמתם מחלק שפרחה מאדם הראשון קודם שאכל. ועוד הרי רבינו הקפיד על אלו שתלו גדולתו על עילוי נשמתו, ואף שיכולים לחלק לא נראה. ובפשטות הכוונה למה שרבינו אמר בעצמו כמה פעמים שהוא זכה לכל מה שזכה על ידי ההתבודדות שלו עם השם יתברך בתמימות ופשיטות מפרש שיחתו לפני השם יתברך. וכן הלשון שם (לקוטי מוהר"ן תורה כה) שלא באו למדרגתם רק על ידי הנהגה זו, ע"ש. וכן עיין בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ק ז"ל ספרו לי שאמר שמקטן ועד גדול אי אפשר להיות איש כשר באמת, כי אם על ידי התבודדות, והיה מזכיר כמה וכמה צדיקים מפרסמים אמתיים ואמר, שכלם לא באו למדרגתם כי אם על ידי התבודדות וכו' ע"ש.

[ואולי י"ל שכל ענין אדם הראשון קודם החטא היה תמימות ופשיטות, ובמקום אחר הבאתי מספר אדיר במרום ומספר בלבבי משכן אבנה על הקדמות הרש"ש מהות העבודה הזו בלי חב"ד, ואכמ"ל].

קסז. לענין מה שאמרו רז"ל (ברכות נה: כתובות סב.) 'אנחה שוברת גופו של אדם', ספר שאצלו היה כך ממש. כי בימי נעוריו בעת שיגע בעבודת ה' היה לפעמים עושה איזה אנחה, ואחר כך היה מנסה עצמו אם יוכל להגביה ידיו ולא היה יכול אז להגביה ידיו, כי גופו היה משתבר ממש מחמת אנחתו, ע"כ.

עיין שם במסכת שאנחה שוברת חצי גופו של אדם, הני מילי מילתא חדתי אבל במה שהורגל בו אינו אלא מחליש כחו קצת. ואכן אצל רבינו שהיה תמיד מחדש את עצמו לגמרי, הרי היה מתאנח על דבר חדש.

קעב. הזהר מאד לכבד הטלית הזה, כי כמו מספר שערות שיש בהטלית כל כך דמעות שפכתי עד שידעתי מהו טלית, ע"כ. יש בזה רמז גם להשגת נ נח נחמ נחמן מאומן, כי מספר שערות, זה בחי' של מספר הגמטריא, מספר הבחינות שבונים ומקימים איזה דבר. וטלית הוא בחי' כסות, וכמו שכתוב בתורה כי היא כסותה, ומובא בשם הגר"א ש'כסותה', הכסות של הנשמה, זה הסוד של תיקון הברית (ובספר אדיר במרום עמ' עד כז"ל בסוד לבושי הנשמות שלהן שהוא היסוד ע"כ), והרי כסותה בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן. וכסותה ענינה דבור, כמפורש בספר חרדים (דף עב. מובא בחק לישראל פרשת שמות יום ד'), וא"ש. וכן רבי נתן בלקוטי הלכות מרבה להראות איך שהציצית יש להם הכח של השיר פשוט כפול משולש מרובע.

בספר עמק המלך, הקדמה שלישית פ"ד כתב על האריז"ל ז"ל והיה מספר לתלמידיו כי על כל סוד וסוד שגילו לו מן השמים, היה בוכה דמעות כמספר שער זקנו, וכן כשרוצה לגלות סוד אחד לתלמידיו, אינם רוצים ליתן לו רשות, עד שהוא מתפלל תפילות אין מספר, ובוכה דמעות הרבה כשערות ראשו, עכ"ל.

קעג-ד: ע"ש איך שרבינו היה עולה ועולה כל פעם, בעליה כל כך שהיה מתביש ממדרגתו הקודם. וזה חידוש ורום מעלת רבינו מה שזכה יותר מכל הצדיקים, דיעו' בספר עבודת ישראל (פ' שמיני, הובא בספר בעש"ט א'קו) ז"ל אני בעצמי פעם אחד ראיתי הריב"ש ז"ל בחלום, ושאלתי אותו מפני מה בתחילת עבודתי כאשר נכנסתי אל הצדיקים ללמוד ממעשיהם, והרגלתי את עצמי לעבודת השם יתברך, הרגשתי בעצמי שינוי לטובה מיום ליום, בעסק התורה לשמה ובכוונת התפילה ושאר מעשים, ועתה אינני מרגיש כלל השינוי, ונדמה לי כמו יום אתמול כן היום, וכמו כן יום מחר, והשיב לי בדרך משל, כשהתינוק לומד אותיות א' ב' או סדור או חומש, מדי יום בומו ניכר השינוי בו שלומד יותר ממה שלמד אתמול, למשל בשבוע העבר למד פרשה אחת חומש ועתה לומד ב' פרשיות, וכיוצא בו, מה שאין כן כשהולך ומתגדל ולומד בעצמו גמרא עם פרש"י ותוספות עם הפוסקים, והוא מפלפל גדול, אין ניכר בו שינוי יום מיומו, אמנם לפי ראות עיני השכל בודאי מה שהאדם נעתק בגדלותו יום מיומו במדריגה, הוא גדול אלף אלפים פעמים מכל המדריגות שהתינוק נעתק בכל השנה כי המה בקטנות עכ"ל ודפח"ח, עכ"ל.

והנה התשובה שהוא קיבל מהבעש"ט לא הסתפק בו מוהר"ן, כי אילו מוהר"ן היה תמיד עולה כל כך עד שהוא ממש הרגיש והתבייש ממה שהיה קודם, והוא פלאי.

והנה בדברי העבודת ישראל יכולים לומר שמי שזוכה לבחי' זו של 'ראות עיני השכל' הוא יכול לראות היטב איך שהוא מתקדם, ויתכן לומר שבעל ראות עיני השכל יכול להתבייש ממדרגות קדומות אפילו לפי תשובת הבעש"ט. ובודאי אפילו בכה"ג היה חידוש גדול מי שהיה זוכה לבחינה כזו, ועם כל זה אינו נראה כן מדברי רבינו כלל, אלא שרבינו ממש היה עולה כל כך, עד שהרגיש כל כולו בושה ממדרגתו הקדומה.

קעה. ואני יכול לעשות אפילאציע (ערעור מבית דין לבית דין וכו') עד העשרים וארבעה בתי דינים, דהינו שאני יכול לומר שאינו נראה לי המשפט של בית דין זה ואני רוצה לדון בבית דין אחר. וכן מבית דין לבית דין עד כלם ומסתמא מועיל בודאי, כי על כל פנים בין ובין כך נמשך ונדחה המשפט, וכשנמשך קל יותר הדבר. כי בתוך כך עושה אותו האדם איזה מצוה וכיוצא, ואפלו אם אינו מועיל אני יכול לעשות וכו' ע"ש.

עיין סנהדרין צה. אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי, בת דינא בטל דינא. ופרש"י כיון שלן דינא בטל הריב, וכן מפני שלא נכבשה בו ביום לא הצליח ממחרת, עכ"ל.

והנה לכאורה ענין זה לעשות אנדענסעניא, דהינו לשלח הדבר להקיסר בעצמו, הוא כי הכ"ד בתי דינים הם כ"ד צירופי אדנ"י שבמצח ז"א, ושם כח הדין מתחזק, ואילו במצח הרצון של א"א כלהו משתככין קמיה. ולשון רבינו בלקוטי מוהר"ן תורה רטו: אך דע, שיש פדיון אחד שכולל את כל העשרים וארבעה בתי דינין ויכול להמתיק כל העשרים וארבעה בתי דינים ולזה הפדיון צריך עת רצון בחינת התגלות הרצון כמו בשבת במנחה וכו' אך אפלו הצדיקים לא כל אחד יודע זה הפדיון ולא נמצא כי אם חד בדרא שידע זה הפדיון וכו' ע"ש. ואילו כאן בענין אנדענסעניא רבינו אמר: לא ידע עדין מזה שום אדם. ולכאורה מבואר שענין האנדענסעניא עוד למעלה מהפדיון שכולל כל הכ"ד. ואף על פי שאותו פדיון הכולל כל הכ"ד גם כן כבר פועל במצח הרצון של א"א. וא"כ יש להבין שמה שרבינו אמר כאן: לשלח הדבר להקיסר בעצמו, היינו עוד למעלה מאריך אנפין. ויתכן שזה הענין שמצינו בספר אדיר במרום, כאשר מפרש את סדר הדין של הבתי דינים במצח, ומסביר שם איך הדין נחתם ויוצא לפועל על ידי שהשכינה מתלבשת במלאכים, שזה נקרא מסירת פתקין, הוא כותב ז"ל (עמ' תד-ה, מכון רמח"ל)כי עד שלא נמסרו הפתקין נקל הוא להחזיר הגזירה, אבל אחר שנמסרו, הוא קשה מאד וכו' ולהחזירו הנה צריך כח האי"ן המבליע הדבר בשרשו, וקשה לעשות זאת הפעולה. ואעפ"כ בקושי גדול תוכל להמצא, עכ"ל. ויתכן שלזה כוון רבינו, שיודע לעשות אפילו את זה.

והנה הרמח"ל ממשיך שם "אך בגליוי הרצון וכו'" שבגילוי מצח רצון א"א יש בחי' דינא יתיב, שהדין עומד במקומו ואינו מתפשט וכותב, (עמ' תו) "אף שכבר נתעורר התולדה לצאת, הנה יהיה שב להיות יושב במקומו, בלא גילוי כלל. ואז אף על פי שנתעוררה המחשבה והתחילה הטפה להנתן, תשב במקומה ושם תבלע שנית ולא תמשך למטה ע"ש כל דה"ק שמסביר הענין של הסרת כח הצמצום ע"ש.

וצ"ע בהבנת דבריו אם ההמשך בא להסביר הפעולה הזאת של "האי"ן המבליע הדבר בשרשו", כי כן הוא כותב לשון בליעה, אבל לעומת זה יש לדייק קצת מלשונו שכתב "אך", שמשמע קצת שהוא דרך אחרינא. ויתכן שאלו השני דרגות שפירט רבינו. כי מה שהרמח"ל המשיך להסביר איך שבכח רצון מצח א"א דינא יתיב, זה הדרגה שכיוון עליה רבינו בתורה רטו, שהוא פדיון הכולל כל הכ"ד וצריך עת רצון, שהוא מצח א"א. ואילו "כח האי"ן המבליע הדבר בשרשו" הוא עוד למעלה מזה, וקשה הדבר לעשותו בכלל, ורק רבינו ידע לשלוח להקיסר עצמו.

קעו. קדם ארץ ישראל אמר, אינייכול לישן מחמת שקדם השנה באים ועומדים לפני כל הששים רבוא אותיות של התורה, ע"כ (רא"ק ציין לאות צ – דע שכל אדם קדם השנה הוא רואה כל הנשמות של המתים של קרובים שלו או אותן שהם משרשו, כמו שקדם המיתה וכו' ע"ש. ולאות צא – וכל אחד מישראל יש לו אות בתורה, כי ששים רבוא אותיו התורה וכו' ע"ש. ולאות קפה – ואמר רבנו ז"ל שהוא יודע כל שרשי נשמות ישראל. ומתחלה אמר שיודע אותם מתורה שבכתב וכו' ע"ש).

מזכיר לי הדרגה של רבי מאיר, שאף על פי שצריכים לכתוב את המגילה מן הכתב, לרבי מאיר היה מותר אפילו בעל פה, כי היה בדרגה של "עפעפיך יישירו נגדך", עיין במסכת מגילה יח:, שהוא ענין שהתורה היה ממש תמיד לפני עיניו.

קעט. קדם הסתלקותו אמר שכבר הוא עומד עכשו על מדרגה כזו שאי אפשר להשיג יותר בשום אפן כל זמן שמלבשין בהגוף. ואמר שמתגעגע מאד מאד להפשיט גופו, כי אי אפשר לו לעמד על מדרגה אחת בשום אפן, כי כל ימי חייו מעולם לא עמד על מדרגה אחת וכו' ע"ש.

עמש"כ בספר חיי מוהר"ן אות טו.

בספר מגלה עמוקות, אופן יב, יד שהסתלקותו של משה היה כדי שישיג מה שלא היה יכול בעודו בחיים. וכן באופן ט' כז"ל כי כל מה שאפשר לשכל האנושי להשיג השגת, ע"כ.

[ועיין שם באופן יב ז"ל לכן בשביל צו את יהושע וחזקהו, בשביל זה רב לך, אי אפשר לך עתה להשיג יותר, כי יהושע לא נקרא רק בן נון בחיר"ק, מלשון בין תבין אשר לפניך (משלי כג:א), נ' שערי בינה ולא יותר, ע"ש. והוא פלא שקטנות התלמיד יעכב השגות הרב, ועכ"פ היה דין מיוחד למשה ויהושע, ואין ללמוד לאחריני].

בספר נזר ישראל טשורסקוב כז"ל מה עשה אלישע בנגיעה שנגעו עצמות המת בעצמותיו (מלכים ב:יג:כא) הוא, כאשר השליכוהו לקבר בנוסם מפני הגדוד, קם האיש וחי, אם כן אם יכל אלישע אחרי מותו להחיות את המת, למה לא החיה את עצמו, למה לא קם בעצמו מקברו ויחי (-ותמוה השאלה מאד, כידוע שאין חבוש מתיר עצמו, חוץ משאר דחויים), מכאן שאלו באמת יכול היה להשיג גדלות רבה יותר בחייו, היה עושה כן, אלא שגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן, ועל כן העדיף אלישע להחיות את האחר, ואלו הוא עצמו נשאר מת, שכן אז משיג הוא יותר גדלות מאשר בחייו, ע"כ.

להפשיט גופו כדי להמשיך להעלות. עמש"כ בלקוטי מוהר"ן תורה קט.

קפא. שמעתי בשמו שאמר בזו הלשון אני יודע חכמות שאם הייתי מתחיל לגלות מעט מהחכמות שאני יודע היו יכולים לחיות על ידי התענוג של השגת החכמות האלו לבד בלי שום אכילה ושתיה. והיה כל העולם בטלים בכלות הנפש לשמע חכמתי והיו בני אדם יוצאים מחיותם מעצם הפלגת מתיקת נעימת עריבת החכמות שהייתי מגלה, ע"כ.

צע"ק כי כלל יש שהקב"ה יהיב חכמה לחכימא, ואיך יבוא לגלות חכמה למי שאינו חכם. וכי למדן גדול יכול למסור חידושיו העמוקים למי שאינו בקי בלימוד. ולהבדיל, וכי יכולים למסור חידושים במתמטיקה וקוונטים פסיקה למי שבכלל לא יודע ענינים אלו ואין לו שכל מיוחד. (ובמגילת סתרים גם כן כתוב שהמשיח יתן נאומים לכל העולם ויגלה להם דברים נפלאים, אבל שם יכול להיות בהדרגה, שילמד אותם לאט לאט כפי שכלם, מה שאין כן לשון רבינו כאן משמע שמיד הוא יקח אותם לרמה גבוה כזה שמיד יהיו בטלים וכו'). [ועיין ביחוד היראה עמ' שה ז"ל כין אין החכמה מאירה כי אם בסוד הישיבות וכו' שהוא בית קיבול, וכו' ואם לאו אי אפשר לקבל החכמה, עכ"ל, ואכן שם מבואר שמי שהוא ירא באמת מיד מקבל החכמה].

ואולי יש חכמות פשוטות שהם ממש מול עינינו ולא ידענו מהם.

ואולי החכמות האלו הם ממש בבחי' החכמה תחיה את בעליה, שהשכל בא עם החכמה, וממילא מובן שמיד יהיו בטלים להחכמה. [אבל אין לפרש שרבינו בעצמו היה נותן להשומעים חכמה, וכמו שמצינו שאמר לרבי נתן – אתה תחשוב שזה ממך וכו', וכן מצינו בעלמא בסיפורי צדיקים, כי אין הלשון כאן משמע כן כלל, רק שרבינו היה מגלה החכמה, ומהחכמה יהיו בטלים].

אך איני יכול לגלותם לבני אדם כי תמיד כשאני מתחיל לדבר עם אחד אני חפץ לשמע ולקבל ממנו דברים עליונים (שנט), ע"כ. [שנט – רא"ק ציין לאות צט – שהמדבר עם חבירו מקבל אור חוזר, עיין שם, ולא נראה שיש לו שום שייכות לכאן].

עיין חיי מוהר"ן רמ (ומה שציינתי שם), מה שרבינו גילה סודות גדולות מהשיחת חולין שהיה מדברים אצלו בשבת קודש.

קפד: שמעתי בשמו שאמר שתכף כשאחד בא אליו והוא נותן לו שלום ופושט ידו לידו (כמנהג העולם בשעת נתינת שלום) אז תכף הוא יודע כל מה שעבר אותו האיש. ואמר רמז על זה "יד ליד לא ינקה רע" (משלי יא כא) שתכף כשפושט "יד ליד" דהינו נתינת שלום, שוב "לא ינקה רע" כי תכף נתגלה לו הכל:

גם כבר שמעתי קצת מזה. ועשה זאת כלאחר יד והיה נחשב אצלו לדבר פשוט וקל מה שיודע את כל אחד ואחד כפי מה שהוא מתחלה ועד סוף כל מה שעשה ועבר וכו'. ואמר שבלתי ידיעה בדרך השגה, יכולים גם כן להבין ולידע על פי חכמה. עיין שם.

ממה שאמר שיכולים לדעת כל זה גם על ידי חכמה, לכאורה מבואר הענין שאין הידיעה הזו על כל סיפורי חיי האדם, אלא מה שנרשם תוצאות של עבירות ומדות רעות.

בחיי מוהר"ן אות תנ, תקס"א אחר שבועות בסמוך ספר זאת: מעשה באחד מאנשי שלומנו היה הולך כמה שנים עם מחשבה של עולם הבא, והיה רוצה לדבר עמו מזה ולא אסתיעא מלתא. ומי ידע מזה כי מי הוא נביא שידע מחשבתו וכו' ואזי בשבועות חלם לו שבאו וכו' וספר לי אותו האיש הנ"ל שבא עכשיו את המחשבה שהולך עמה האיש מאנשי שלומנו הנ"ל עיין שם.

הרי שרבינו לא ידע כלל מאותו המחשבה, ואדרבה אמר שהיה צריך נביא לדעת ממנה. רק שגילו לו בחלום.

קפה. וכל מה שצוה לעשות וכו' היה כבד מאד על האדם וכו' ע"ש. י"ל כי הציווי הרי הוא מכניס ומקשר את האדם לרבינו, ולרבינו בעצמו היה קושי גדול על כל דבר כמבואר בחיי מוהר"ן אות י' ע"ש.

דיבור זה של רבינו הוא עוד מראה קצת על ענינו בבחינת עתיק, עמש"כ בלקוטי מוהר"ן תנינא תורה מח.

התבודדות ולימוד שולחן ערוך הם הנהגות כלליות ע"ש. בספר השתפכות הנפש (אות לא ואות סא) כתב ששינהם תלוים זה בזה, ולפי מה שביאר מובן שאינם ממש תלוים בזה, וק"ל.

קצב. אם מאמינים בהשם יתברך צריכים להאמין שיש צדיקים גם כן. כי כמו שהש"י נמצא בודאי כמו כן נמצאים צדיקים בודאי בכל דור ודור, והבן מאד, ע"כ.

עיין ספר המידות, הרהורים אות ז: מי שאינו מאמין בצדיק, על ידי זה אין לבו נכון עם השם יתברך, ע"כ.

ויש ליתן רמז לדברי רבינו במה שאמר רבי יוחנן (סוף מסכת מגילה לא.) כל מקום שאתה מוצא גבורתו (-במוצאי שבת הנוסח גדולתו) של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו, ע"ש. הרי כל מה שאנו יודעים מהשם יתברך הכל רק על ידי אמונה, הרי שכל מקום שאתה מוצא גבורתו – שאתה מאמין בהשם יתברך, שאם אתה מוצא ענוותנותו – זה הצדיק שהוא הענו של השם יתברך.

קצח. כי מתחלה היה קשה לי קצת מפני מה יהיה כך, דהינו שאין לנו שום חשיבות בעולם וכו'. אבל עכשו, על פי המעשה הנ"ל שוב אינו קשה לי כלל. וכבר היה מוכן לספר מעשה זו, אך אעפ"כ וכו' עיין שם.

עיין בספר חיי מוהר"ן שמה ז"ל ענה ואמר אנחנו איננו כלל מזה העולם של עכשו, ומחמת זה אין העולם יכולים לסבל אותנו, וראשות (הינו ראש ומנהיג) אין שיך לי כלל, כי אין מגיע לי שום ראשות בהעולם של עכשו. וגם מעט הראשות שיש לי באמת אין זה ראשות כלל, אדרבא זהו חוכא ואטלולא [שחוק וליצנות] ממש. וגם אותו המעט שיש לי הוא רק נגד הטבע שכפיתי את טבעי לזה, אשר מחמת זה יכול לבוא איזה דבור ממני בתוך העולם, עיין שם.

קצט. אמר: אין מי שיוכל להבין בהספר (הינו בספר לקוטי מוהר"ן) כי אם מי שיכול לומר כל תורה ותורה פנים ואחור, עכ"ל. ובמקום אחר רבינו גילה שרק מי שזכה לתיקון הברית בשלמות יכול להבין את תורת הצדיק. ואכן אין הכוונה אלא לתכלית הכוונה, אבל בודאי כל אחד מבין מה שהוא צריך כפי מדרגתו, כמבואר בסוף הספר, שמי שאין יכול למצא עצמו בדברי תורתו הוא אפיקורס, ע"ש.

שיחות הר"ן ריא: תורות כאלו מכון ממש לכל ענין וענין שיהיה מענינא דיומא. וכפי מה שצריכין להאנשים השומעים וכו' עיין שם באריכות. וזה דבר ידוע ומוכר בתורת רבינו איך שכל אחד רואה במה שהוא לומד ממנו את מה שקורה אז בחייו.

והנה האמת הוא שכך היה צריך להיות בכל מקצות התורה, שכל מה שהאדם לומד היה צריך לראות בו קורות חייו, וזה לשון הבעל שם טוב (אגרת ב' לבנו): ודע שמכח התורה שלמד אדם היום, ואחר כך באותו יום מזדמן לו דבר לעשות, ואינו יודע אם לעשות אם לא, יוכל להבין מכח אותו הענין שלמד איך יעשה. ובלבד שיהיה תמיד דבוק בה' יתברך, אז יזמין לו ה' יתברך תמיד שידע מכח התורה, עכ"ל. ולכאורה זה מענין מה שכתב רבינו בספר המדו (דעת יד) שיכולים לדעת איך להתנהג על ידי פתיחת ספר עמש"כ שם. אכן כפי מה שכתב הבעל שם טוב, זה בתנאי שיהיה תמיד דבוק בה' יתברך, ואילו סגולת התורה של רבינו הקדוש פועל בכל אחד ואחד אפילו בהרחוקים והמנותקים רחמנא ליצלן, הרי שהתורה של רבינו בבחינת דבקות תמידית לה' יתברך.

ריט. והיה רגיל להזכיר כמה פעמים גדל עצם נפלאות הטובה שעשה לנו משה רבנו עליו השלום, שנתן לו את התורה ופתח בה, בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, וגלה לנו האמונה הקדושה בלי שום חכמות וחקירות, ע"כ.

רבינו שבח את פתיחת התורה משום שקובע האמונה בפשיטות, אכן עיקר הטעם שהתורה פתחתה כך אינה אלא משום שרצה לקבוע זכותם של בני ישראל לארץ ישראל כמבואר ברש"י בהתחלת התורה ז"ל לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם (שמות יב:ב) שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קיא:ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל, ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו וכו', ע"ש (וירשת הארץ היא משכר המצות וחושבה כמצוה, ועיין מזה באריכות ברא"ם ויפ"ת) ורבינו בעצמו מביא את במ"א. הרי מבואר שעיקר התורה הוא המצות, ואפילו כל ענין של התחלת התורה במעשה בראשית אינה אלא להקים זכותם של בני ישראל בארץ ישראל מקום המצות.

ולכאורה מבואר מזה גודל חשיבות עם ישראל, שהם חשובים אפילו יותר מהמסר שרבינו שבח, ודו"ק.

רכ. ענין האפיקורסות שמתפשט. עיין לעיל לה ומשכ"ש. ולעיל קכו.

שיחות הר"ן רכא. היה מתלוצץ מאד מהלוחות שלנו או שלהם להבדיל, שכותבים המארעות והשנויים כגון קר וחם וכו'. ועל פי הרב אינם מכונים דבריהם כלל. ענה ואמר אם כן שיודעין, יאמרו נא השנויים שיש בעולם בכל יום ויום בעצמו. כיכמעט בכל יום ויום משתנים בעולם וכו' וכו' ומי יוכל לכון ולידע זאת? מה רבו מעשי ה' וכו' על פי חכמות חיצוניות שלהם כל השנויים הנעשים ביום אחד וכו' עיין שם.

והנה היום כבר אומרים השנויים בכל העולם בכל שעה, ובהרבה אחוזים צודקים – לא מחמת שמנחשים מה יהיה נגזר, אלא מחמת שיש להם כלים בכל העולם ובשמים למדוד האויר וכדומה עד שהם יכולים לראות מה הולך ולאיפה הולך ובאיזה מהירות הולך וכו' וכו'.

ולפי זה מבואר לכאורה שאנחנו בעידן חדש לגמרי מאותו עידן של רבינו. וצ"ע אם כן גם לעוד הרבה ענינים של חכמות חיצוניות, כמו ברפואה, אולי יש מקום לסמוך על כמה מהכלי מדידה שלהם [אכן הרופאים עצמם ראינו עין בעין היום כמה צדקו דברי חז"ל שטוב שבהם לגיהנם, כי ראינו במחלת השקרונה איך שהתנהגו בשקר וברשעות ובאכזריות וברציחה ממש], ודבר זה לא יפתר בעצה אחת לכולם, לא ישתוו הדעות בזה, כל אחד כפי האמת שלו. ואכמ"ל.

וכן עיין מש"כ בענין הצלחה בעיר גדול מקום העסקים הגדולים, אם זה שייך היום – חיי מוהר"ן תסה.

שיחות הר"ן רכה. וכן פעם אחת ראה ספר אחד שמלקט מכתבי האר"י ז"ל שאינם מצויים שמדבר מהשתלשלות והמדרגות שקדם האצילות שהוא עולם המלבוש וכו' כמו שכתוב בספר ויקהל משה וכו'. ודבר עמי מזה ונפלאתי מאד עד זה מה שיש למוד בקבלה גם למעלה מאצילות ונדמה לי שאין גבוה יותר, ושחק, ע"כ.

הלשון צ"ע קצת, כי מצד אחד מבואר שרבי נתן הכיר טוב את עולם המלבוש וספר ויקהל משה (ועיין בעלים לתרופה סד, אכן נכתב בתקצ"ב) ואם כן מה זה שנפלאה לו. ואחד תירץ שנפלאה לו שיש למוד באלו הדברים, אכן גם זה נראה דוחק, כי הרי ידע שיש ספר שמורה עליהם, אכן י"ל שעד שלא ידע שהאריז"ל בעצמו גילה ולימד מהם לא החשיב אותו כלימוד אלא השגה פרטי. ונראה יותר, שאף על פי שידע מהם לא היו רמיא על דעתיה, ובפרט מחמת הנ"ל שלא ידע שהאריז"ל דיבר מהם, ורק כאשר הוא שמע רבינו מדבר מהם אז התחיל להבין בפועל יותר בהתפעלות עליהם.

ואכן בשער ההקדמות, בדרושי א"ק כתוב להדיא כי א"ק הוא בחי' זו"ן, מ"ה וב"ן, בערך הקודם, עכ"ל, והרש"ש הביא את זה ובונה על זה (רחובות הנהר דף ג ע"ב).

בספר לקוטי תורה, שכל כתבי האריז"ל, פרשת בראשית ד"ה למה התחילה התורה בב' כז"ל ולפי שלפני א' אין רשות לדבר, שהיא נוגע במה שלמעלה ובמה שלמטה. וא' נגד עולם אצילות שהיא עולם הראשון, והיה מקום לאדם לחשוב קודם לזה מה היה, לכן התחיל התורה בב', שהוא נגד עולם הבריאה, שהוא עולם הב', להורות כי זאת התורה הוא מעולם הבריאה, לכן אמר הלשון ברא, כי בזה העולם יש רשות לדבר, ולכן התחיל התורה בב', ולפי שבעולם האצילות אין לנו רשות לדבר, וכ"ש בשלמעלה הימנו, לכן התורה שהיא נגד עולם הראשון עולם אצילות, אין שייך בו רק מחשבה, ע"ש.

ובשטחיות נראה כאילו סותר א"ע מיניה וביה, שבתחילה כותב שרק למעלה מהא' אסור, ולכן לא התחיל עם א' כי היו שואלים מה לפניה, שמשמע שבא' עצמו יש רשות, ואחר כך כותב שבא' גופא אין רשות. וי"ל שגם בריש דבריו שכאילו מותר בא', עם כל זה לא שייך דיבור רק מחשבה כמו שסיים לבאר. אכן כל הדברים האלו תמוהים מאד, כי הלוא כל כתבי האריז"ל מדברים על עולם אצילות ואפילו למעלה. וע"כ כוונתו אינו לשטחיות הלימוד. ובלימוד אמיתי כזה אין שייך דיבור באצילות, רק מחשבה, ולמעלה מעולם אצילות אסור אפילו מחשבה, אבל יתכן שעל כל פנים לימוד שטחי אפילו בדיבור תהיה מותר, ועל כן מותר ללמוד מענין עולם המלבוש וכדומה. וקצת ראיה לדברי מסוף דבריו שם ז"ל והיינו נגד ד' עולמות, וכנגדם אמר הכתוב, אז ראה – מחשבה. ויספרה – הרהור. הכינה – דיבור. וגם חקרה – מעשה. אח"כ ויאמר לאדם, עכ"ל. הרי שלאחר כל הד' עולמות יש בחי' אמירה בעלמא שמספרת מכל מה שלפניה, ודו"ק.

ובעיקר הגדר מה כן מותר ומה אסור, ומה שבאמת מרבים ללמוד מעולמות שהם בחי' כתר, הרמח"ל ביאר היטב בספר אדיר במרום עיין שם (ובספר זה הרמח"ל גילה יותר למעלה מכולם).

וכונתו היה כמו כן אפלו בידיעת האמת למעלה למעלה יש עוד גבוה מעל גבוה בלי שעור וערך וכו', כי לגדלתו אין חקר, וענין זה אי אפשר לבאר בכתב, ע"כ.

עיין בספר עמק המלך (שער ו' – עולם התוהו – פרק כט) ז"ל הגם שיש דוגמת אחרת יותר גבוה מזה, כמו שנמצא בזוהר תרומה, שאומר: שמתוך דבריו משמע למבינים שאויר קדמון עם כל מה שבתוכו הוא בערך מלכות לגבי הגליפו, שהוא סוד אין סוף המוקף הנקרא גליפו והמלבוש, לערך זעיר, ואין לנו רשות לדבר למעלה מזה, עכ"ל.

רכח. שמעתי בשמו שאמר: בודאי נמצאים כשרים אף על פי שאין להם התבודדות. אבל אני קורא אותם "פלייטיס" מבהלים ומבולבלים. ופתאם כשיבוא משיח ויקרא אותם יהיו מעורבבים ומבולבלים. אבל אנחנו נהיה דומים כמו האדם אחר השנה שדעתו נוחה ומיושבת היטב כן תהיה דעתנו נוחה ומיושבת עלינו בלי מהומה ובלבול, ע"כ.

צ"ב רבינו אמר שהוא קורא אותם מבהלים, משמע שעכשיו הם מבהלים, ואמר כאשר יבוא משיח ויקרא אותם, יהיו מבולבלים, משמע שרק אז. ולכאורה הענין שעמוק בעיקר עצמיותם הם מבוהלים, ויש על זה הרבה כיסוים בהנהגתם, אבל לפני משיח העצמיות מופיע בכל תוקף.

שיחות הר"ן רלב: העקר הוא הדיבור ע"ש. יש להביא סמוכין לזה מהמדרש רבה (ויצא פרשה עא) אמר רבי יצחק רחל היתה עקרו של בית, כמה שנאמר, ורחל עקרה, עקרה רחל, ע"כ. וידוע שרחל מכוונת כנגד הדיבור ולאה מכוונת כנגד המחשבה. הרי מבואר שהדיבור עיקר.

במקום אחר הארכתי קצת כי מבואר שעיקר מציאות העולם שאנו נמצאים הוא בבחינת הז' הבלים של הפה העליון, עיין בזה באריכות בספר אדיר במרום (פרק כ – עמ' תרעה, מכון רמח"ל). שמחמת סתימת הפה היה שבירה וכו', ולכן בודאי העיקר הוא הדיבור.

וע"ע בריש ספר לקוטי תורה של כתבי האריז"ל שהאריך לבאר כל מעשה בראשית שבתחילה נבראו אדם דבריאה ואדם דעשיה, וז"ל חוץ מיצירה, שעלה תחלה במחשבה, להיות העשיה נקבה ליצירה, וגם שלא ירדו העולמות אלא עד מלכות שביצירה, והעון גרם לירד, ע"ש באריכות. הרי שהעיקר הוא בחי' יצירה שהוא בחי' דיבור.

ויש עוד כמה הוכחות שעולה על מחשבתי, ובעזה"י אכתבם בהזדמנות.

גם ספר לי האיש הנ"ל שרבנו צוה לו שיהיה לו התבודדות שתי שעות ביום. שעה אחת שילך וישתוקק ויכין עצמו לדבר ויערך לבו לכך, אחר כך ידבר שעה אחת, ע"כ.

בעזה"י עוד אזכה להרחיב דיבור על ענין הכנה.

רבינו הראה ענין התבודדות ממש"כ ויצא יצחק לשוח בשדה, ועיין בספר מגלה עמוקות מהדורה תנינא פרשת חיי שרה, שדרש כמה אופנים בתיבת לשוח, וביניהם דרש שהוא נוטריקון שעתים וחצי, וכתב שוח בגמטריא מט"ט שר היצירה (-וידוע שעולם יצירה כנגד הדיבור), שהוא העבד שיצא לקראת יצחק רבקה (=תפל"ה) עיין שם. עוד כתב שם ז"ל 'לשוח בשדה' מכאן נרמז סוד אדם שלם ר"ל – אל"ף דל"ת מ"ם הוא בגימטריא תרכ"ה מנין שו"ח בשד"ה וכו' עיין שם שזה מנין אברים החיצונים והפנימים עם כל גידים של האדם.

רלג. ואמר לו שעל כל דבר צריכין להתפלל. הינו אם בגדו קרוע וצריך לבגד יתפלל להשם יתברך שיתן לו בגד ללבש, וכן בכל כיוצא בזה דבר גדול ודבר קטן. על הכל ירגיל עצמו להתפלל תמיד להשם יתברך על כל מה שיחסר לו אף על פי שהעקר להתפלל על העקר, דהינו על עבודת השם יתברך לזכות להתקרב אליו יתברך, עף על פי כן גם על זה צריכין להתפלל. ואמר: שמי שאינו מתנהג כך, אף על פי שהשם יתברך נותן לו וכו' וכו'. וכן שמעתי אנכי גם כן מפיו הקדוש על דבר קטן ופחות מאד שהיה קצת מוכרח לי. אמר: תתפלל על זה להשם יתברך. ועמדתי משתומם. כי היה לי לדבר פלא בעיני להתפלל להשם יתברך על דבר פחות כזה. וגם כי לא היה מוכרח ביותר. ענה ואמר (בלשון תמה): אין זה כבודך שתתפלל להשם יתברך על דבר קטן כזה?! ואחר כך ספר מעשה קטנה מענין בטחון אפלו על דברים קטנים מאיד אחד ממז'בוז'. והכלל שעל כל הדברים שבעולם צריכין להתפלל להשם יתברך, וכן מבאר באלף בית עין שם (תפלה אות לז), עכ"ל.

וכן ראיתי סיפור מובא על ר' פנחס קוריצר ז"ל שפעם ראו אחר שסיים שמונה עשרה שמעו שהוא ביקש מהשם יתברך למצוא שפחה עוזרת בבית. ומבין חסידיו היו מקובלים גדולים ולא מצאו ידיהם למה יכול להתכוון בזה, ושאלו אותו, וענה להם כפשוטו שאשתו צריכה עוזרת בבית כי קשה עליה וכו' ועל כל דבר צריכים לבקש מהשם יתברך.

וברוך השם שזכינו לדיבור חשוב זה מרבינו הקדוש להאיר לנו את האמת ודרך האמת, כי כבר מצאתי מפרשים שהסתבכו בזה רחמנא ליצלן, משום דאיתא במסכת ברכות ריש דף סא. ואמר רב הונא אמר רב משום ר' מאיר לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקב"ה שנאמר (קהלת ה:א) אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים, ע"כ. והנה רבו המפרשים, ובאמת יש לפרש שאין זה ציווי אלא הנחה, שלהיות שהלקים בשמים ואתה על הארץ, כל מה שתדבר לעולם יחשב רק מעט. ועיין במפרשים כמה דרכים בזה, המהרש"א פירש שהוא קשור למה שמבואר למעלה, ליזהר מלערער על קורות חייו שהרי הכל לטובה. ובחידושי הרא"ה (ד"ה ולעולם) ביאר שאפילו אדם שיודע שהוא צדיק גמור לא יתפאר בכך, אלא יהא נראה בעיניו שעדיין לא הגיע אפילו לחלק אחד ממה שמחויב לעשות, וזה הכוונה שיהיו דבריו מועטין, שירגיש הוא שפל. וכעין זה פירש בספר מעון ברכות, שהאדם שהגיע למדרגה עליונה ראוי לו לעמוד לפני המקום ולהתפלל בענוה וכניעה וכו'. וכן זוכרני שהריז'נער תירץ את דרכו על פי הפסוק הזה, שכאשר יש לאדם הכרה שהאלקים בשמים והאדם על הארץ, אז אדם כזה עליו לצמצם דבריו.

אמנם בפירוש מאמר זו גם ראיתי שכמה הוציאו מזה כמה מסכנות לא טובות רחמנא ליצלן, כאילו חס ושלום לא להתפלל הרבה, ומובא מספר בן יהוידע (ד"ה לעולם): שהתפילה שאם מתפלל על צרכיו אין בה צורך כי הקב"ה יודע הנסתרות ויודע העתידות ויודע מה שצריך לאדם יותר ממה שיודע האדם על עצמו, והצורך בתפילה הוא כדי שיתברר על ידה אמונת האדם בהשגחה העליונה [וחלילה לומר כדבריו, והרי רבינו כבר גילה שהתפילה גם כן עושה הכלים שבהם השם יתברך מוריד השפע, בסוד אני], כי כשהוא מתפלל לה' על צרכיו, נמצא שמאמין הוא שהכל מסור בידו יתרך, ואפילו הטבע, והכל נעשה בהשגחתו, ולכן אין להאריך בפרטי בקשתו [-ואילו הזוהר הקדוש הקפיד שיפרט בדיוק ומפורסם דבר זה אפילו בספר בית הלוי כאשר העמלקים באו ללחום וכו']. ועל זה הזהיר שיהיו דבריו מועטים. ומה שבמואר ליעל (נ.) שירחיב את פיו בבקשתו כמו שנאמר (תהלים פא:יא) הרחב פיך ואמלאהו, זה רק בדברי תורה, אבל על צרכיו יקצר, והקב"ה יתן כל הפרטים הצריכים לו, אפיל ושלא פירש אותם בתפילתו, עד כאן ראיתי מובא מדבריו. השם יצילנו, ויכפר בעדו כי לא זכה לדעת מרבינו כל כך (וכמו שמבואר אצלנו על פירושו במסכת סנהדרין על מה שכתוב אדם לעמל יולד). ודברי רבינו הקדוש ברורים מיללו, ומאירים לנצח.

שוב ראיתי פירוש שני מהספר בן יהוידע הנ"ל שגם כן עדיף לא להזכירו, אמנם בסוף הוא כותב שנראה לו שכל הקפידא היא בתפילה בקול, אך בלחש מותר להאריך, ואם כן יתכן שזה מוסב גם על הפירוש הראשון שלו הנ"ל. וזה ממתיק קצת.

רלה. כבר מבאר בלקוטי תנינא סימן מד שרבנו ז"ל הזהיר מאד לבלי להחמיר חמרות יתרות בשום דבר וכו' ע"ש.

עיין במסכת פסחים (צא:) א"ר יעקב א"ר יוחנן אין עושין חבורה שכולה גרים שמא ידקדקו בו ויביאוהו לידי פסול, ופרש"י ז"ל ידקדקו בו, משום שאינן בני תורה יחמירו עליו לדקדק ויפסילוהו על חנם, עכ"ל.

וע"ע לעיל אות עו שרבינו כתב ללמוד בלי דקדוקים ע"ש.

אכן בענין תיקון הברית רבינו אמר לדקדק ככל האפשר.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה סב:ב שכז"ל אם היה יודע האדם ידיעה בלב שלם, שמלא כל הארץ כבודו, והקב"ה עומד בשעת התפילה, ושומע התפילה, וודאי היה מתפלל בהתלהבות גדול, והי' מדקדק מאוד לכוין את דבריו, ובשביל שהאדם אינו יודע זאת ידיעה בלב שלם, בשביל זה אינו מתלהב כ"כ, ואינו מדקדק כ"כ וכו' ע"ש.

ובהספד לאמא שלי הכ"מ ביארתי שמבואר שהיכא שעוצם הכרה וידיעה במציאות השם מביא האדם לדקדק, הרי זה מעולה, וזה המכוון. אבל לא להיפוך, לא לדקדק סתם אפילו כדי להשיג הידיעה, כי לא זה הדרך לבוא ולהשיג הידיעה. ולכן רבינו הזהיר נגד הדקדוקים, ואפילו אמר על עצמו שאין לו את הדקדוקים, כי כן היה דרכו לתפוס דרך הפשוט, וכמו שאמר על עצמו (חיי מוהר"ן קנח) בליל שבועות כאשר היו מביאים לו אוכל, מנה אחר מנה, והוא היה עוסק בלימוד, ואמר שהם מחזיקים בו שהוא לומד על מנת לדעת לאכול, כדרך הגדולים, ואילו הוא אוכל על מנת שיהיה לו כח ללמוד, כפשוטי העם. אכן כאשר האדם יזכה לידיעה בלב שלם שמלא כל הארץ כבודו כנ"ל אז מאליו הוא כבר יעשה כל הדקדוקים, ולא יהיו נחשבים כעסק בקטנות כלל. וכמו שרבינו גילה בענין תיקון הכללי (ליקוטי מוהר"ן כט:ד) ז"ל ולתקן כל העבירות בפרטיות הם רבים מאוד, וכבד על האדם, וא"א לתקן אותם, כי יש דיקדוקים ופרטים רבים בכל לאו ולאו, בכן צריך לתקן כלליות הגידים, שהוא בחי' (דברים ד) ויגד לכם את בריתו, ואז ע"י תיקון הברית שהוא כלליות הגידין, נתתקן ממילא כל הלאווין שעבר, ונמשך להם לבנונית וכו' ויורה כחץ לבנונית ותיקונין לכל פרט ופרט כפי צורכו, ואפי' למקומות הצרים והדקים, כי יש מקומות צרים ודקים שא"א לבא לשם שום תיקון כ"א ע"י תיקון הכלל וכו' ע"ש. [והשתא דאתית להכי, נראה כאילו הדקדוקים הם מאת ה', שאדם מדביק עצמו להשם, וממילא בא לדייק. כי ודאי השם יתברך מדייק בהשגחה בתכלית הדיוק].

וע' בהקדמת ספרא דצניעותא (זהר פרשת תרומה קעו.) אמר רבי יהודה אי כלילן הני, מכלהו עדיפי. אמר רבי שמעון הכי הוא למען דעאל ונפק. מתלא לבר נש דהוה דיוריה ביני טורין, ולא ידע ביורי מתא, זרע חטין ואכיל חטי בגופייהו. יומא חד עאל למתא, אקריבו ליה נהמא טבא, מאר ההוא בר נש, דנא למה, אמרו נהמא הוא למיכל, אכל וטעם לחדא לחכיה, אמר וממה אתעביד דא, אמרו מחטין, לבתר אקריבו ליה גריצין דלישין במשחא, טעם מנייהו, אמר ואלין ממה אתעבידו, אמרו מחטין וכו' אמר ודאי אנא מארי דכל אלין, דאנא אכיל עקרא דכל אלין, דאיהו חטה. בגין ההוא דעתא, מעדוני עלמא לא ידע ואתאבידו מנה. כך מאן דנקיט כלל, ולא ידע בכלהו עדונין דמהניין, דנפקין מההוא כללא, ע"כ. והנה מסוף הדברים מבואר כדברינו, שצריכים להבין את הכלל כל כך עד שידע אותו לכל פעולותיו ותוצאתיו. וזה למאן דעאל ונפק, שהוא חי את התורה והסודות האלו למעשה, וזה בחי' הידיעה שרבינו דיבר עליה, שיודע בלב שלם שמלא כל הארץ כבודו והקב"ה עומד וכו'. ולכן ממילא יבין מהכלל כל מה שצריך למעשה. אכן מאן דלא עאל ונפק לא ישיג את המבוקש בלימוד רק את הכללים שם, והוא יצטרך ללמוד מכל שאר המקומות, אין זאת אומרת שיעסוק בדקדוקים ופרטים ממש, אלא יצטרך לרכוש ידיעות בהפעולות והתוצאות. שצריכים לעשות כאלו, כאלו הוא חי את זה.

ועוד עיין בספר אדיר במרום (תל-תלא, מכון רמח"ל) בענין ראית העינים, ז"ל כי הפרטים הם חלקי הכלל, ובנשמה מושרש הכל, הכלל והפרטים. והנה בכל פרט שתראה, תסתכל עליו עד שתדבקהו וכו' ואמר לך ענין הכללים איך נודעים. כי באמת מציור הפרטים בכח ההסתכלות עליהם, יצטייר גם הכלל הבונה אותם, כי שורש הכלל גם כן מושרש בנשמה. וסוד הדבר, כי אף על פי שלא נמצאים בעה"ז אלא הפרטים, אך בשורש דהיינו במאורות יש כח הכלל וכח הפרט, וכן מושרש גם כן בנשמה וכו' וכו' כי מכח הפרטים מצטייר בנשמה ציור הכלל ואז היא יודעת, ע"ש. הרי שיש כח בראית הפרטים לחזור להיות כלל.

ויש לעיין בזה גם כן בענין יחוד היראה של הרמח"ל שבו הוא כותב שכל מי שירא את השם יתברך ביראת הרוממות תקיפה, מיד נחתם בחותם ומגלים לו סודות ע"ש. ולפי זה צע"ק למה הקפיד במכתבו שהלוה להיחוד ז"ל הזהר והזהר מאד ושמור את נפשך, ולא תכוין זה היחוד עד שתדעהו בעל פה, ותחזור עליו כמה פעמים עד שתהיה שגורה בפיך, ותדע מקודם כל פירשו של מאמר ע"ש. אם באמת החותם והגילוים הם ממילא, למה יש כל כך הקפדה על כל הפרטים. ולכאורה הענין כמו מי שפותח סכר של הרבה מים, שמיד עצומה של מים משתחרר ושוטף בכח אדיר, וחייבים להכין היטב דרכי מסלול לזרימת המים. והרי כאשר באים מכח עוצם הכלל היטב, אז כבר צריכים לדעת לדייק ולדקדק היטב. ומענין לענין זה קרוב לענין וסביביו נשערה מאד, מה שהקב"ה מדייק עם הצדיקים, ובאשר משפטו שם פעלו (יבמות עח).

וי"ל בזה לשון חז"ל בריש פ"ו דמסכת אבות, ומלבשתו ענוה ויראה, כי יש דרך להשיג ענוה על ידי הליכה והנהגה תמידית של ענוה כמפורש באגרת הרמב"ן, כל דבריך יהיו בנחת, וראשך כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ וכו' ע"ש. והרי בזה האדם עוסק ללבוש את מדת הענוה. אכן על ידי לימוד תורה לשמה זוכה שהענוה מלבשתו – השראה של ענוה ויראה. ואז הלומד, מכח עוצם ההשראה יבוא לקיים כל דקדוקי הליכות ודרכי ההנהגה של ענוה ויראה.

רלה. שאיתא שראוי לכל אדם שיבחר לעצמו מצוה אחת, שבאותה המצוה ידקדק הרבה ויקים אותה המצוה עם כל החומרות והדקדוקים וכו' ע"ש. עיין מסכת שבת (קיח:) אמר רב נחמן תיתי (תית"י ע"ה בגמטריא רבינו נחמן בן שמחה) לי דקיימית שלש סעודות בשבת וכו' וכו' אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה, אבוך במאי זהיר טפי וכו' ע"ש. ופרש הריטב"א [החדש] שבמצוות אלו הם דקדקו מאד לקיימם בכל פרטיהם בשלימות, וכתב שכל תלמיד חכם ראוי שיקח לו מצוה אחת לדקדק בה לקיימה בשלימות, וכך פירש בספר חרדים (סוף הפרק על חיבת ארץ ישראל), ע"ש.

(סבא סיפר על ר' ישראל קרדונר שהיה לו הרבה חומרות על פסח, שלכאורה זה בניגוד לדרך ברסלב, ואולי זה היה המצוה שלו). ועיין לעיל אות עה, שכן מצינו בתפלה, שכל אחד מתעורר וזוכה להתפלל בכונה חלק מהתפלה כפי בחינתו, ועמש"כ שם.

בציונים של רא"ק ציין לספר החסידים תקכט, ולפירוש המשנה של הרמב"ם מסכת מכות ג:טז (וכתבתי את זה, כי בטעות כתבו ג:טו). וזה לשון הרמב"ם מעקרי האמונה בתורה כשיקיים אדם מצוה מתרי״ג מצות כראוי וכהוגן ולא ישתף עמה כוונה מכוונת העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך הנה זכה בה לחיי העולם הבא ועל זה אמר רבי חנניא כי המצות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו באותו מעשה, ע"ש.

ועיין בלקוטי מוהר"ן תורה רפ"ב, ומה שביארנו שם, ומה שהבאתי מהרמח"ל, שלכל יהודי יש נקודה טובה בשורשו, וידוע כבר מהאריז"ל ששים רבוא נשמות ישראל מששים רבוא אותיות התורה, הרי פשוט שלכל יהודי יש ענין להתחזק ולהשלים נקודת שרשו בענין שלו.

והנה עיין במסכת מכות (כד.) שמבואר שם בפירוש הקונטרס גישה ממש להיפוך, שחז"ל רצו להעמיד את כל התורה על אחת, כי בדורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה וכו' ע"ש.

וכעין השני אופנים האלו מצינו בענין החזקת ממון, שיש צדיקים שאין מניחים אצלם ממון מיום לחברו (חיי מוהר"ן אות תצט) ורבינו היה משתוקק לזכות אותנו להגיע להנהגה הקדושה הזאת למדרגת בטחון הנ"ל (חיי מוהר"ן תק). אכן עם כל זה רבינו העדיף (חיי מוהר"ן אות תקא) שיהיה לאדם פרנסה, כי במקום עבודת הבטחון במקום זה יעשה עבודה אחרת בשאר עניני עבודת השם, ואעפ"כ אמר שהעקר הוא בטחון עיין שם. וממש מבואר היטב כנ"ל, שמצד אחד חז"ל רצו שיתפסו את העיקר שבו כלול הכל, ולאידך גיסא יכולים לזכות הכל דרך מצוה אחת, וזה הדרך היועץ כמש"נ.

בענין אישה חומרה בפסח איך להתנהג וכו' וכו' כי אין צריכין לחפש אחר חומרות יתרו אפלו בפסח, וכו' וכו' בלי לחפש לחדש דוקא חומרות יתרות, רק לילך בדרך אבותינו הקדמונים וכו' וכו' ע"ש.

כבר הזכרתי לעיל שר' ישראל קרדונר שמר הרבה חומרות בפסח. ובספר מגלה עמוקות (מהדורה תנינא, פרשת וירא, סוף ד"ה ומה שאמר, כז"ל וקיים אברהם כל החומרות של אחרונים בפסח, ע"ש לעיל שתיאר הזהירות והזריזות של אברהם אבינו להישמר מחמץ.

רלז. אמר שצריך להזהר מאד לבלי להוציא מפיו דבור של רשעות חס ושלום אפלו בדרך ליצנות וכו' ואין בלבו כלל לעשות זאת, אף על פי כן זה הדבור מזיק לו מאד ויכול להכריחו ח"ו אחר כך לעשות זאת שהוציא מפיו וכו' ע"ש.

עיין באגרא דפרקא (עם ביאור הצבי והצדק, עמ' 157) ז"ל ותעיין בזה בספרי תלמידי הבעש"ט, ועיין בספר חסידים (סי' תע"ט ותרל"ז – (רלז!)) הזהיר שלא יוציא אדם מפיו שום דבר לא טוב אפילו דרך גוזמא, שכל דבור בודאי לא יצא לריק, עכ"ל.

רמא. שמעתי בשמו שהקפיד מאד על המלמדים שלומדים בעיר אחרת חוץ לביתם וקרא אותם בלשון גנאי גדול. ואמר שהמלמד שלומד חוץ לביתו דומה אצלו כמו שפחה כנענית, ע"כ [-רבינו בכלל לא רצו שאנשיו יהיו מלמדים, עיין לעיל רמ, ובספר חיי מוהר"ן תסה, תקצא].

עיין במסכת גיטין ו: בני אדם העולין משם לכאן הן קיימו בעצמן (יואל ד:ג) ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו, וכתב ליה בלא שירטוט.

פרש"י ז"ל שהיו משתהין בארץ ישראל ומניחין נשותיהן עגונות ובטלים מפריה ורביה, שנקל בעיניהם ילדים וילדות, ע"כ.

ותוספות פירשו ז"ל לפי שהן משתהין בארץ ישראל היו בניהם ובנותיהם משתעבדים בשביל מזונות והיינו בזונה, בשביל מזונות, ועוד כדאמר בירושלמי עובדא הוה בחד שמכר בתו ללמוד תורה והלך ולמד, עכ"ל.

ועמש"כ שם.

רמג. בענין שיר השירים שכולל כל הרפואות, עמש"כ בהקדמה לשיר השירים.

רמז. אמר: כל מי שיש לו כבוד ועשירות יותר, הכבוד רחוק ממנו ביותר. כי כשאחד יש לו מעט מעות הוא יכול להחזיק המעות אצלו סמוך לבשרו. אבל כשיש לו הרבה מעות, המעות שלו מנח בתבה. נמצא שהכבוד שהוא העשירות רחוק ממנו ביותר. וכן כשיש לו עוד יותר עשירות אזי מעותיו וסחורותיו מנחים בחנות וכיוצא ורחוק ממנו עוד יותר. וכשיש לו עוד יותר ויותר עשירות אזי הונו ועשירות שלו מנח במקומות ועירים אחרים רחוק עוד יותר ויותר ממנו וכו' ע"ש.

והנה כבוד ועשירות מבואר בכמה מקומות הם בחי' הנפש (עיין ליקוטי מוהר"ן נט), ועיין בפירוש הרע"ב על המשנה במסכת אבות ב:ז מרבה נכסים מרבה דאגה ז"ל וחסיד אחד היה מתפלל, המקום יצילני מפיזור הנפש. ושאלו ממנו מהו פיזור הנפש, אמר להם שיהיו לו נכסים מרובים מפוזרים במקומות הרבה וצריך לפזר נפשו לחשוב לכאן ולכאן, עכ"ל.

רמז. כל מי שיש לו כבוד ועשירות יותר, הכבוד רחוק ממנו ביותר וכו' וכו' אבל תורה ומעשים טובים כל מה שיש לו יותר הם סמוכים אליו ביותר, ע"ש. ע' ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ע' ז"ל כל מי שגדול יותר, צריך לבקש מבקשו ברחוק מקום יותר וכו' ע"ש. ונראה שזה הולך ביחד עם מה שרבינו גילה כאן והרי כל מי שגדול יותר צריך להביא ממרחק שיהיה תחת ידו וסמוך לו.

רמח. אמר: טוב היה להאדם שיבחר לו איזה מקום וישב שם יומם ולילה ויעסק בתורה ותפלה ועבודת ה'. וכשצריך לאכל ירוץ לתוך איזה בית ויקח שם בחפזון איזה חתיכת לחם וכיוצא להעביר רעבונו, ואחר כך יחזר לעבודתו, ע"כ.

עיין במסכת עירובין דף נד. א"ל שמואל לרב יהודה שיננא חטוף ואכול חטוף ואישתי דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי, ע"כ, יש לפרש על פי דברי רבינו הנ"ל. אכן מבואר שם בסוף העמוד אפילו יותר ז"ל אמר רב הונא מ"ד חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלקים, אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת ואיכא דאמרי שמסרחת ואוכלת, תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו וכו', ופרש"י שדורסת ואוכלת, מיד לאחר הריגתה, שאינו מקפיד על תענוגים אלא אוכל בשר בלא תבלין, וכן שאר עינוגין. שמסרחת, בטיט, היינו נמי שאינו הולך אחר גבהות לקוץ במאכלו אם לא נתבשל כל צרכו, עכ"ל ואחר כך כתב שנראה לו לפרש בדרך אחר לפי שמצינו בכל הש"ס שדרך תלמידי חכמים להקפיד על מאכן דרך גדולה וכבוד ועל מלבושיהן ע"ש. והמהרש"א יישב שאכן ודאי דרך תלמידי חכמים להקפיד על מאכלם ומלבושיהם במתכוין, אבל שלא במתכוין לעתים אינם מקפידים על כך משום טרדתם בתורה ע"ש. ועיין מש"כ בערך בגדים, שנראה שרבינו העדיף לענין אוכל וביגוד שלא נבחר בדרך גדולה וכבוד.

רמט. אחד עמד לפניו בכפר ושמו וכו'. וההי מקבול גדול ולמדן. אבל דרכו היה שהיה בכעס תמיד וכו' וכו' איש רע וכו'. עיין חיי מוהר"ן תקכו.

רנה. ענין בלבול העצה, י"ל שזה בבחינת הספקות שיש ברישא דלא אתידע דעתיק, כי כן מצינו בכמה מקומות שרבינו מתיחס דייקא לבחי' עתיק (עיין מש"כ בלקוטי מוהר"ן תנינא מח, בענין הגשר, ובעוד כמה מקומות בס"ד).

רנח. הוכיח אותנו מאד לעשות מצוות הרבה וכו' עיין שם.

עיין בתיקוני זוהר דף ג: זכאה איהו מאן דתקין לה כרסיא (-שמתקן את הכסא שהיא השכינה) בצלותא דיליה בפקודין דיליה, ע"כ ובמפרשים כתוב דהיינו מצות מעשיות. ובלדיהן אין התפלה נשמעת.

רנט. צמאון הוא תאוה גדולה. ולפי הבנתי, כונתו היתה לרמז לנו מענין השתוקקות וכסופין וצמאון להשם יתברך שההוא דבר נפלא מאד. כמו הצמא מאד כשהוא בא אל המים, שיש לו תענוג גדול משתיתו לגדל צמאונו, נמצא שעקר תענוג הגדול הוא על ידי הצמאון וכו' ע"ש.

עיין ליקוטי מהור"ן תורה עו מעלת התקרבות לצדיקים לבל יהיה בבחי' צמאון בלא זמן ושכל.

רסה. הזהיר מאד לבלי לאכל בצלים חיים כלל וכו' ואפלו בשבת. והלעיג על האומרים שבשבת מצוה לאכל דבר המזיק וכו' ע"ש. [והא דאמר ר' יוחנן משמיה דר' יהודה בר' אילעי (פסחים קיד.) אכול בצל ושב בצל (פירש רשב"ם אכול בצל או ירקות, ותשב בצל ביתך, ואל תצטרך למכור ביתך, ע"כ) צ"ל בצל מבושל].

הרי שאין אומרים בזה שומר מצוה לא ידע דבר רע, כי ההיזק קבוע, וכעין זה עיין במסכת ברכות סוף פרק שביעי (נא:) שאין לברך ברכת המזון על כוס של פורענות, ע"ש.

ועיין ביורה דעה רלד:ס אמרה קונם פרות העולם עלי, או אפלו פרות מדינה אחת, או אפלו אסרה עליה פרות של איש אחד לבדו, הוי ענוי נפש וכו', רלד:סא אפלו נדרה ממין שהוא רע לה ולא טעמה אותו מעולם, הוי ענוי נפש! עכ"ל. וכ' הבאר היטב (אות נב) ז"ל פי' הט"ז היינו ליום א' דאם לא כן לא הוי נדר כלל וכו' ע"ש. אות נג ז"ל רע, פי' שהוא מזיק לה לבריאותה אבל מ"מ יש לה חשק לאכלו דאם לא כן למה יקרא עינוי נפש, ט"ז, עכ"ל.

הרי מבואר שבמניעת אכילת בצל חי בשבת יש עינוי נפש, והבעל ואב מותרים להפר נדר בשבת להתיר אכילתו, ואם כל זה, רבינו אומר לא לאכלו.

ויש להעיר ממה שכתוב לעיל באות קסא ז"ל פעם אחד היה מסכן מאד מאד בליל שבת אחר התענית משבת לשבת. כי לא היה מכין לעצמו שום דבר אחר התענית משבת לשבת. כדרך העולם שמכינין לעצמן וכו' ע"ש הרי שרבינו בעצמו אכל בדרך מסכן, אכן כל ענין התענית היה סכנה וכך קיבל על עצמו (וגילה בליקוטי מוהר"ן תורה קכג שאין העבודות וסגופים שקורין האריוואני מזיקים כלל ע"ש, ואיני יודע עם תעניתים בכלל).

רסח: "אֵיכָה נֶחֱרָב הָאוּלָם" וְכוּ'. "עַד אָן יִצְעַק בַּשְּׁבִי" וְכוּ'. ע"ש. לפנינו נמצא בסדר הפוך.

רסט. לענין הבלבולים שמבלבלים את האדם בעבודתו, שלפעמים נדמה שכך הוא צריך לעשות ולהתנהג, ואחר כך נדמה לו שלא כן היה צריך להתנהג רק בדרך אחר וכו', ולפעמים יש להאדם בלבלולים גדולים מזה. ענה ואמר: מה צריכין להתבלבל, איך שעושין – עושין, ובלבד שלא לעשות רע חס ושלום, עכ"ל.

נלע"ד שענין זה קשור מאד למה שרבינו גילה באות ב', למסור המעשה דיבור ומחשבה להשם יתברך, שהכל יהיה כרצונו.ובזה רבינו ממש הראה איך לאחוז בדרך היחוד של קודם החטא ושלעתיד לבוא, עיין דברי הרמח"ל בספר אדיר במרום עמוד תיד והלאה ועמ' תטז-תיז.

שיחות הר"ן רעב: איש אחד מהקלי עולם נכנס אצלו בעיר אחת והתפאר לפניו על אשר הוא מלמד בלשונות הגויים וכו' והיה רבנו ז"ל מתלוצץ ממנו על שיש לו גדול כל כך משטותים כאלו וכו' אפשר טוב יותר מה שיש לו גדלות מדברי שטות ממי שיש לו גדלות ח"ו מדברי תורה? ושתק רבנו ז"ל איזה שעה קלה. ואחר כך ענה ואמר: אדרבא נהפוך הוא וכמו שאמרו חז"ל (ברכות סא) לענין רבי עקיבא שנתפס בתפיסה שאמר לו פפוס: אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה ואוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים. כי ענש הגדלות הוא תפיסה. וכמו שמבר בהתורה חותם בתוך חותם סימן כב לקוטי מוהר"ן ח"א, וע' בלקוטי תנינא סימן ס וכו' נמצא שהגדלות שענשו תפיסה כשהוא על דברי תורה טוב יותר מהגדלות על דברים בטלים, ע"כ.

והנה ע' תוספות בכתובות דף סב: ד"ה דהוה (ר' עקיבא) צניע ומעלי ז"ל והא דאמר באלו עוברין (פסחים מט:) אמר ר"ע כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור משמע דלא הוה מעלי, איכא למימר דהתם לאו משום שהיה שונא תלמידי חכמים אלא משום שהי' סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן והיו תלמידי חכמים שונאים אותם וגם משום וכו' עכ"ל (וע' שו"ת רמ"ע מפאנו סג הבאתיו במסכת שבת דף קכז, ומה שדייקתי שם, כל ימי הייתי מצטער משמע שהיה לו מסירת נפש אפילו כאשר היה עם הארץ). ומבואר שר' עקיבא בהיותו עם הארץ ממש לא סבל מהגאוה של תלמידי חכמים, ובפשטות לא היה איכפת לו כל כך מסתם גאוותנים, ולכאו' זה קצת היפוך ממסקנת רבינו הנ"ל, על אף שיש לדחוק שזה רק סברת ר"ע בהיות עם הארץ. אלא נראה ששנאה חזקה כזו הוא שייך לד' דברים שאין הדעת סובלתן (פסחים קיג:) דל גאה ועשיר מכחיש וזקן מנאף ופרנס מתגאה על הציבור בחינם, שכיון שממש אין הדעת סובלתן ר"ע היה מוכן לנשוך אותם, וכן הדבר בכל אחד מהד', רק שהם דברים לא בנמצא כל כך, כיון שבאמת אין הדעת סובלתן, ולכן ר"ע התיחס להתלמידי חכמים שהיו מוכרים והאשימם בזה. אבל בודאי אין הוה אמינא שתלמיד חכם שסתם מתגאה יהיה באמת חייב בנפשו כל עיקר, ושוב יש להביא ראיה מהמעשה של פפוס, שהנדון הוא לענין סתם גאוה.

עוד יש להעיר, שרבינו בתורה ס' תנינא לא פירש שהתפיסה של ר"ע היה משום גדלות אלא משום שגילה תורה לאנשים לא מהוגנים, ויש לדחות קצת ג"כ שרבינו כותב שם שזה מה שר' שמעון חשב ואילו למעשה לא היה כן, ודוחק. ועוד שאילו אנחנו תופסים דברי רבינו בשיחות הנ"ל בפשוטן, יוצא שר' עקיבא נלכד בסוף באיזה בחינה באותו מידה שהוא כל כך שנא, והיה צודק בה עד כדי כך שאשתו הכירה בו שהוא צניע ומעלי. ובאמת אחר למדי את התוספות שאלתי את השאלה הזו, איזה גדר עשה ר' עקיבא כאשר הוא התחיל ללמוד שהוא לא יפול באותו פח, ואמרתי שאולי מזה יכולים ללמוד שעל דבר שהיה כ"כ שנאוי לו, לא היה חשש ולא היה צריך לעשות גדר. ואילו כאן בפשטות של רבינו בשיחות הרי באמת, באיזה בחינה ר' עקיבא נפל בו באותו מדה.

ולולא דמסתפינא הנראה בזה שר' עקיבא נתפס בעון הדור, בהגאווה של כל אותם תלמידי חכמים, ואת עוונותיהם הוא סבל ומרק, כי ידע בנפשו עד כמה הפגם שלהם מגיעים לחילול השם שנראה לעמי הארץ כדבר שאין הדעת סובלתן כלל, הרבה יותר גרוע מסתם גאוה. ור' עקיבא בעצמו נהג ממש להיפוך מהם שהוא לימד תורה בחביבות אפילו לאנשים שבאמת לא היו ראוים, ומזה נתפס כמו שרבינו קבע בתורה ס' תנינא, אבל רק מחמת חטא הגאווה של התלמידי חכמים שהיו בקצה אחרונה מתגאים על כל עמי הארץ ניגמר דינו, ולא היה ר' שמעון יכול להוציאו ממאסרו, כי ר' עקיבא קיבל עליו לתקן את ענין זה עד תכליתו. ולפי זה קשה איזה ראיה יש מדברי פפוס, הלוא ר"ע בכלל לא נתפס על גאווה שלו, ובודאי אשרי חלקו שקבל לתקן הגאוה של הלומדים. וצריך לדחות שעל כל פנים פפוס לא שיבח את ר"ע על זה שקיבל על עצמו לתקן את האחרים אלא כאילו ר"ע נתפס על עצמו, כי כיון שר"ע קיבל על עצמו לתקן הגאוה, אז כאילו הוא בעצמו פגם. וקצת סמוכין לדברינו ממה שמצינו שר' עקיבא ממש בחי' יוסף (ז"ל הרמח"ל בתקונים חדשים, תקון ארבע עשר: אבל יוסף אצטריך לה לאשתכחא תמן, בגין לאפקא לון ולאשלמא לון באתריהו כדקא יאות. ודא בעקיבא בן יוסף, בן יוסף ממש ע"ש), והנה יוסף נפטר בן מאה ועשר שנים (ויחי נ:כב) ואמרו חז"ל (ברכות נה.) שנפטר מוקדם מכל השבטים מחמת שהנהיג רבנות, (ובגמרא כת"י חילק בין בצנעא ובין בפרהסיא. וע' בריש פ”ו דכתובות בבושת ופגם האשה), ואיתא בפרקי דר"א (פרק לט) שעבור זה יוסף הקדים למות עשר שנים. והנה ר' עקיבא חי ק"כ שנה מלאים, סימן שלא ניכשל ברבנות.

עוד צ"ע בדברי רבינו איך הביא ראיה בכלל ממעשה של פפוס, אפילו אם נאמר שיש עון חמור מאד לת"ח להתגאות, אבל עכ"פ הוא נתפס בזה שהוא למד תורה ועל זה מוציאין אותו להרגו, ואילו מי שנתפס בדברים בטלים, והוא בכלל ארבעה שאין הדעת סובלתן (פסחים קיג:) דל גאה, עד כדי כך שגרם להיתפס למיתה, יש איזה הו"א שהוא משובח. אלא שיש לדחות שעכ"פ לא היה מקום לשבח את ר"ע בלשון אשריך. ויותר נראה שגם פפוס לא סתם נתפס על דברים בטלים, אלא בדבר מצוה, וכמו שפירש הגר"א, וכן יש רוצים לאמר שפפוס זה שמסר עצמו להציל לוד (ע' תענית יח:, פסחים נ., מדרש קהלת רבה פרשה ט, וע' ילקוט שמעוני פרשת בחוקתי רמז תרעג ז"ל אחרים אומרים ושברתי את גאון עוזכם אלו הגאים שהן גאונם של ישראל כגון פפוס בן יהודה ולוליינוס ואלכסנדרי וחבריו ע"כ), והרי שניהם היה להם גרמא משובחת שעליה נתפסו להריגה ר"ל, והרי קי"ל בושת הכל לפי המבייש והמתבייש (ריש פרק החובל – ב"ק פג: ודף פו), וכל מה שהאדם המבייש יותר מכובד יש פחות בושה, ולכן אשריך ר"ע שנתפסת על דברי תורה החשובים (ואי אפשר לומר שפפוס הרי גם כן לא בחטאו נתפס, כי מסר נפשו להציל לוד, ולכן שיבח את ר”ע שמיתתו תהיה לתקן את התורה שהוא תיקון יותר גדול מלתקן לוד, כי לשון פפוס, אוי לו, מוכיח שבאמת נכשל במשהו), ושפיר יש להביא ראיה שעדיף להתגאות על דברי תורה משאר דברים בעלמא הנחשבים כולם לדברים בטלים נגדו.

ולפי דברינו יכול לסכם שדברי המקשה בשיחות הנ"ל שאולי עדיף להתגאה בשאר ענין מלהתגאות בדברי תורה, סברא זו אולי היה קיים אצל ר' עקיבא, שהוא חשב תלמוד חכם גאוותן בכלל הד' שאין הדעת סובלתן, שזה עוד הרבה גרוע מסתם בעל גאוה. אכן מסיפור של פפוס בן יהודה רואים שר"ע היה יכול לתקן את גאוה זו ועוד לקבל שבח בענין תפיסתו על דברי תורה, ואילו בתפיסה וגאוה על דברים אחרים, אפילו דברי מצוה, פפוס גינהו, אוי לו.

רעג. כח הנגון. עיין מסכת פסחים קיז. מזמור לדוד מלמד שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו שכינה וכו' ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' וכו' ע"ש.

רעט – כשכבר רע מאד מתבטלים לגמרי וכו' סוגרין הפה והעינים עיין שם. יש לפרש על פי המבואר בספר קל"ח פתחי חכמה לרמח"ל (פתח מט ולפניה) שעולמות בריאה יצירה ועשיה אינם אלא לבושים לאצילות, רק שניתן להם ממשלה לעצמן, ואז מזה יוצא הרע עיין שם. וידועה שבריאה זה עולם המחשבה ויצירה דיבור ועשיה מעשה, והרי כדי לסתום את הרע יש לקחת את השליטה העצמאי של העולמות האלו ולהחזיר אותם להיות רק מלבושים לאצילות, וזה פועלים בהביטול הזה.

עוד נראה בזה שהוא כענין מה שרבינו גילה בליקוטי מוהר"ן תורה סט ד"ה ודע שלפעמים אף שנוטל ממנו ממון, עכ"ז לא יזיק לבניו, ולא יחסר אור נפשה, כי ברוחניות הנפש מרגשת הכאב והצער הגדול שיש לה, כשזה הגזלן שהוא כמו רוצח נפשות ממש, בא לחסר אורה ולגזול נפש בניה, וע"כ היא מצמצמת אורה, וממשכת ומכווצת עצמה, ומקבצת לעצמה חלקי נפשה, כדי שזה הגזלן לא יוכל לינק ממנה ולחסר אורה וכו', ע"ש.

רעט. יסוד זה שגילה רבינו כאן מרומז יפה במגילת איכה (ה:יח) עבדים משלו בנו – פרק אין מידם, על ידי אין, התבטלות פרק מעליו שעבודם.

רפ. לענין מה שהצדיקים הם נעים ונדים בדרך וכו'נע ונד בביתו. הינו, מה שהוא הולך הנה והנה בביתו זהו גם כן בחינת נע ונד, ע"כ.

עיין ליקוטי מוהר"ן תורה מ – כל הנסיעות של אדם הוא בשביל קלקול האמונה. ועיין תורה צב, והמראה מקומות שם.

עיין מש"כ במסכת יומא דף יט..

רפד. שלפעמים נותנין לאחד עשירות גדול, וכל העולם מתקנאין בו ורודפין אחר הממון והעשירות וכו' ע"ש.

עיין רש"י במסכת יומא בענין הקטרת המעשרת (כו. ד"ה לא שכיחא) ז"ל ומסתברא דכי כתיב עושר אדלא שכיחא דאם לא כן נמצאו הכל עשירים, עכ"ל. הרי שדעת רש"י שרחוק או נמנע מהמציאות שכולם יהיו עשירים. ואילו בתוספות ישנים שם מפרש שבאמת יכולים, כי גם יכולים להשיג עשירות על ידי עולות נדבה.

רצג. שכמו שהקול מעורר הכונה, כן להפך, הכונה מעורר הקול, שכשמתפלל בכונה ונזהר להכניס כל לבו ומחשבתו בתוך דבורי התפלה, אזי ממילא יתעורר קולו להתפלל בקול כראוי. וכן נראה בחוש כמה פעמים, עכ"ל.

מעין הענין הזה עיין בשיח שרפי קודש (ה:פט) ז"ל היה פעם מוהרנ"ת ז"ל עם כמה מאנ"ש אצל הצדיק רבי גדליה מליניץ זצ"ל, והתפללו כדרכם בכחות ובצעקות. אמרו אלו מהמתפללים כהערה לצעקותיהם: הרי אמרו רז"ל המגביה קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמונה. כששמע מוהרנ"ת הערתם זאת, נענה ואמר אחר כך: מתדמים הם לרבנו? רבנו התפלל אכן בשקט כי היה בחינת שמן בחשאי, (אבל הם) טוב יותר היה שיקרעו את גרונם בתפלתם בצעקות כמו שאני קורע אותו, ע"כ.

ועיין בריש שער הכוונת ז"ל גם מעולם לא התפלל תפילתו בקול רם, אפילו סדר התפילה של מיושב, כגון הזמירות וכיוצא בהם. להורות הכנעה ואימה ויראה לפני השם יתברך. ואמנם ביום שבת, היה מרים ומגביה קולו בנעימה בתפילה דמיושב, יותר מעט ממה שהיה עושה בחול. ואף זה לא היה עושה, אלא מפני כבוד השבת, עכ"ל.

ועיין בספר חסידים סי' לו ז"ל ברוב השתיקה יהיה המורא, הירא מאלקים השומעו ורואהו ויודעו וחוקרו והוא שותק מיראתו הוא המוסיף על המורא ואם מתנשא ומגביה קולו מפסיד את המורא כי שכח שהוא עומד לפני האלקים, הרי הוא כסומא העומד לפני המלך שמרבה דבריםואינו ירא ממנו לפי שאינו רואה מי שיש לו לירא ממנו, והמרבה לשתוק מחמת המורא לא במהרה הוא חוטא, עכ"ל.

סבא ישראל אמר ליעקב שילוח, למה אתה לא מרים את הקול שלך? בתפילה צריכים לצעוק. כתוב 'בקול רשע גדול... משבחים ואומרים'.

ועיין מש"כ לעיל אות טז.

רצו. בשעת התפלה צריכין לקשר עצמו להצדיקים שבדור, כמובא בסימן ב' ובסימן ט' בלקוטי מוהר"ן ח"א ובשאר מקומות, על כן הזהיר לאנשיו שיאמרו קדם התפלה, הריני מקשר עצמי לכל הצדיקים שבדורנו, ע"כ.

ועיין שיח שרפי קודש ו-רנו שגם לפני לימוד תורה צריך להתקשר לצדיק כנ"ל, ובאמת יש להתקשר בכל העתים. ובסר היום כתוב: יאמר: הרי מקשר את עצמי בתפילתי להצדיקים וכו' וציין שם בסוגריים למה שהאריז"ל צוה מהרח"ו להתדבק לצדיקים קודם התפילה, ע"ש. ובודאי עיקר הענין הוא לענין התפילה, אבל בודאי יש ענין לכל דבר כנ"ל.

והיום כבר נהגו לאמר: לכל הצדיקים אמיתיים וכו'.

בלילה ראיתי אחד שכתב גירסא, הריני מקשר את עצמי להשם יתברך ולכל הצדיקים. וזה ודאי אינו נכון לפי המסורה, אלא שיש לדון שדילמא הגירסא של המסורה הוא כאשר באים להתפלל או לעשות מצוה, שאז צריכים להתקשר להצדיק ולבוא עם הצדיק להתקשר להשם יתברך, אבל יתכן שאם בא סתם להתקשר להצדיק, הרי גם יש לו להתקשר להשם יתברך. אכן לא נראה לחלק כך. כי גם לענין התפילה רבינו גילה בספר המדות (תפילה עו) צריך קדם התפלה לדבק את רוחו בבורא ע"ש, אז למה באמת לא תקנו לאמר כן לפני התפילה. ולכן נראה שבודאי אין לאמר כן. וטעם הדבר נלע"ד הוא כמו האיסור הנפסק בשולחן ערוך (אורח חיים כז:יא) תלמיד בפני רבו אין דרך ארץ לגלות תפלין בפניו, ע"כ (ובשולחן ערוך הרב סימן כד הביא מספר ארחות חיים סי' כו, ז"ל שלא ישוה עצמו לרבו, ונראה כעזות פנים שהתפילין הן דרך כבוד כמו שאמר הכתוב וראו כל וגו', עכ"ל). ועיין בקיצור הכוונות של הרמח"ל בכוונה כללית, שגילה שני סדרי יחודים של התפילה יתירה מהסדר שגילה האריז"ל, והסדר השני הוא התקשרות לצדיקים, וכתב שם (עמ' קצט) ז"ל הנה החיבור של נשמה וגוף נעשה על ידי האבות ונביאים ובעלי חלומות ויוסף, יען הם היו בזה העולם בנשמה וגוף וכו', ע"ש. ועוד כתב שם (עמ' רב) ז"ל והנה כבר יש מציאות זה שהשכינה מקושרת עם האבות תמיד וכו' ע"ש. ולכן בודאי זה חוצפה ויהורא לעשות התקשרות להשם יתברך מול הזכרת והתקשרות להצדיקים שעל ידם עיקר ההתקשרות והיחוד. ולכן קודם כל עושים התקשרות להצדיקים, ואחר כך מתקשרים איתם להשם יתברך. אלא שבכללי יש הסדר הראשון של יחוד התפילה שגילה האריז"ל, וזאת אומרת, שלעולם יש ענין של מציאות השם יתברך, ושויתי השם לנגדי תמיד, ויש להתפלל תמיד אפילו בלי התקשרות להצדיקים, אלא כאשר רוצים להתפלל באמת, ולהתקשר להשם יתברך באמת, אז צריכים להתקשר להצדיקים כנ"ל , ואז לאמר: הריני מדביק רוחי בבורא יתברך כדי שמחמת הדבקות יצאו הדיבורים מעצמם מפי, ולהתפלל. ובאמת יש מדרגה להיות תמיד עם הצדיקים וכמובא בספר חיי מוהר"ן תקנג ז"ל על הרב המגיד הקדוש רבי דב הנ"ל שבכל הסתכלות שהיה המגיד זכרונו לברכה מסתכל ראה כל השבעה רועים, וע"ש מש"פ.

רחצ. למה אתם תולים הכבדת החולאת במצוות, טוב וראוי יותר שתתלו בעברות, ע"כ.

ועיין בליקוטי מוהר"ן תורה עד ז"ל וסימן שידע אדם אם הוא בבחינת דינא דמסאבא, ואם הוא בבחינת דינא קדישא, סימן לדבר, תפלה. כשאין בו בטול תפלה, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ה): איזהו יסורין של אהבה, כל שאין בו בטול תפלה, שנאמר (תהלים סו:כ) ברוך ה' אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי. ותפלה הוא בחי' פנים, כמו שכתוב (ישעיה לח): ויסב חזקיה פניו ויתפלל וכו' ע"ש.

רבינו בעצמו תלה מיתת בנו על מצוה שעשה [ועיין לקמן], וכן רבינו אמר שהוא לא יכול להגיד למישהו למסור נפשו על משהו כי יתכן שיצא איזהו משהו לא טוב מזה וכו', וכן יש כמה וכמה וכו'. אלא שכאשר האדם אינו ברור לו, ואפילו אם יודע אלא שיש אפשרות להאשים את העבירה, אפילו רק באתגליא, אז רבינו מורה לנו שבודאי זה מה שמוטל לעשות.

והנה ידוע שכאשר עושים טוב היצר הרע והס"מ מתגברים כנגדו, ולכאורה יכולים לתלות בזה, שאין הכוונה שהדבר טוב עשה ההיזק, אלא שלא היה מספיק זכויות להגן בעד הרע שהתעורר.

ועמש"כ בליקוטי מוהר"ן תורה קפז.

שא. שמעתי בשמו שאמר שעקר עבודת איש הישראלי הוא בחרף לקום בחצות לילה. ובקיץ בעת שהלילה קצר מאד (שאז אין עומדין בחצות (בחוץ לארץ) כמבאר במקום אחר) אז יזהר לעמד בבקר השכם כעלות השחר, ע"כ.

הנה תינח לעבודת השם, שכך יש לנהוג, אבל הקושיא במקומה עומדת, מתי ואיך נעשה התיקונים הגדולים הנצרכים בעולם שבחצות לילה רחל משפעת להעולם. וגם יש זווג יעקב ולאה וכו'.

ולכאורה העיקר הוא ארץ ישראל, וכל העולם מקבל ממנה. ועיין בזה בספר אדיר במרום עמ' קצא (ספינר) ז"ל וגם אפרש לך איך יהיה שבשעה שהוא לילה לחצי העולם הוא יום לחציו האחר וכך להיפך. אך סוד הענין הוא, כי המאציל ב"ה סידר הדברים בסוד עליון ותחתון. אך אין התחתון מקבל אלא מסוף העליון. ותראה שהנוקבא מקבלת השפע ביום ומחלקת בלילה, ונמצא שביום נוטלת היא, ובלילה נוטלין הענפים. ולכן הי"ב שעות הם עצמן אותן של היום ושל הלילה. והיינו כי היום אשר לחלק הב' מן העולם, בזמן שהוא לילה לחלק העליון אינו אלא התפשטות היום שהיה בחלק העליון. וכל שעה צריכה להתפשט בעליון ובתחתון. ואין ההנהגה אלא בי"ב תיקוני הדיקנא כנ"ל, אלא שהם עצמם מתפשטין בעליון ובתחתון. והתפשטם מן העליון לתחתון, הוא הלילה בעליון, וכך להיפך, והבן היטב, עכ"ל.

ולכאורה מה שכתב 'וכך להיפך', אינו השוואה גמורה, כי בודאי לעולם השפע דקדושה מתחלת בחצי העליון.

שז-שח. שז: ענה ואמר: הלא אדרבא השם יתברך מנהיג עתה העולם יפה יותר מקדם! ואמר בזה הלשון אדרבא דער אייבערשטער פירט היינט שעניר דיא וועלט (מובא גם כן בספר כוכבי אור, שיחות וסיפורים אות לג). שח: השם יתברך מנהיג העולם בכל פעם יפה יותר, ע"כ. שעניר, בגמטריא נון נון חית. דיא- שיר מרובע של י' מיני נגינה.

ע' בספר דעת תבונות לרמח"ל סי' מח: ואמנם בהיות הכוונה התכליתית רק גילוי היחוד, ולא העלמו, וכמו שביארנו לעיל, כי אין ההעלם הזה אלא אמצעי כדי לבא אל הסוף הזה של הגילוי, על כן אף על פי שהסתיר פניו לחדש בו דבר הנהגת הטוב ורע הזאת, שב על כל פנים והשקיף במדת טובו, ולפי חק ממשלתו, להשלים סיבוב כל ההנהגה הזאת בתיקון הכללי. וזה דבר פשוט, כי כבר שמעת איך קץ שם לחשך זה של הטוב ורע כל זמן השיתא אלפי שנין, וכבר גזר מראשית אחרית אשר תכלינה כל אלה, וישאר יחודו מגולה, וטובת העולם קבועה לנצח נצחים. אם כן, כל יום ויום שעובר, נמצא העולם קרב יותר אל שלמותו, ולא עוד, אלא שהקב"ה מסיבות מתהפך בעומק עצתו, ומגלגל גלגולים תמיד להביא העולם אל השלמות הזה וכו' ע"ש.

שח. אל תאמר שהימים הראשונים טובים מאלו וכו' ע"ש באריכות. עמש"כ במסכת ראש השנה דף כה:.

השתפכות הנפש

בהקדמה: בעת שדבר עמו אדוננו מורנו ורבנו זצוק"ל ממערת אליהו שהיה שם בעת היותו בארץ ישראל, אמר לו אדמו"ר זצוק"ל שאז בעת עמידתו שם נצטיר בעיניו מעמד אליהו שם להתפלל ולהתבודד שם ובזה הלשון אמר לו "איך האב מירא ויס גימאלט אט דא איז גישטאנין אליהו און האט זיך אויס גירעט דאס הארץ פאר השם יתברך", וספר מורנו הרב נתן זצ"ל שאז נתעורר ונתחדש ונתחזק ביותר לעסק תמיד לפרש שיחתו לפני השם יתברך וכו' ע"ש.

עיין מה שהבאתי בענין זה בליקוטי מוהר"ן תורה קצב.

בהקדמה: [והלאה טוב מאד כשמשיחין את לבו לפני השם יתברך כמו לפני חבר טוב אמתי] ע"ש, ונמצא גם בספר כוכבי אור, חלק א' אנשי מוהר"ן אות ד'.

הרי מצינו שהקב"ה נקרא חבר של בני ישראל, כמו שכתוב במשלי (כז:י) רעך ורע אביך אל תעזב, ופרש"י ז"ל הקב"ה שנקרא רע לישראל, ע"כ.

סבא ישראל דיבר כמה פעמים על ענין זה, ומה שראה אצל ר' ישראל קרדונר (שהרבה פעמים כיוון על עצמו), ולשונו – כמו עם חבר.

ירושלמי מסכת ברכות ט:א ראה כמה הוא גבה מעולמו, ואדם נכנס לבית הכנסת ועומד אחורי העמוד ומתפלל בלחישה והקב"ה מאזין את תפלתו, שנאמר (שמואל א:א:יג) וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע, והאזין הקב"ה את תפלתה. וכן כל בריותיו שנאמר (תהלים קב:א) תפלה לעני כי יעטף, כאדם המשיח באזן חברו והוא שמע, וכי יש לך אלוה קרוב מזה שהוא קרוב לבריותיו כפה לאזן, עכת"ד.

בריש ספר סודי רזיי לבעל הרוקח (עמ' ו' טור ב') כז"ל וכשמברך יכוין את לבו שכתוב שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טוז:ח) לכן תקנו ברוך אתה ה' כאדם שמדבר לחבירו, עכ"ל.

בספר אמרי טל מאמר כח: אדם שהוא מדבר עם מי שגדול ממנו, הלא הוא מרתיע כל גופו ונזדעזעין כל איבריו, היינו אולי לא יישר דבריו בעיני הגדול ממנו, המדבר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה שיהא מדבר באימה וביראה ברתת ובזיע, היינו מפני כי מי הוא זה אשר יחשב שבודאי יישר דבריו לפניו, לפיכך חלה חזקיהו חלי גדול שנאמר (מלכים ב:כ:א) בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו וגו', הנה אמר מפני שהיה נראה כאלו מדבר עם חברו שיכול להשיג דעתו חלה, ע"כ. ושוב מצאתי מקור דברים אלו בתנא דבי אליהו ריש פרק ח'. [ועיין בתנא דבי אליהו זוטא, סוף פרק ט, על בעל תשובה ז"ל ודברו עמי בדברי תורה כאדם המדבר עם חברו, עכ"ל, והרי על כרחך לפעמים מותר ולפעמים אסור].

ויש ליישב, שהתם כיון שבאו כל חיילות של סנחרב לאבד את ישראל, מן הראוי היה לקום ולהתפלל כראוי. אבל בעלמא, על דברים שבעלמא, יש לדבר עם הש"י כמו חבר.

עיין בבא בתרא טז. חברותא כלפי שמיא.

בהקדמה: וְשָׁמַעְתִּי שֶׁאָמַר בְּסוֹף יָמָיו, אִם הָיִיתִי יוֹדֵעַ מִקּדֶם בִּימֵי נְעוּרַי כְּמוֹ שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ עַתָּה מַה שֶּׁיְּכוֹלִין לִזְכּוֹת עַל-יְדֵי הִתְבּוֹדְדוּת לא הָיִיתִי מְאַבֵּד וּמַפְסִיד אֶת גּוּפִי הַיָּקָר כָּל כָּךְ בְּתַעֲנִיתִים וְסִגּוּפִים, עכ"ל.

עמש"כ בלקוטי מוהר"ן תורה קט. ויש להעיר עוד שבודאי ודבר פשוט הוא, שכח ההבל הרוחני יותר חזק מכח גשמי (ועיין דרך עץ חיים של הרמח"ל שנדפס בכמה הוצאות ביחד עם מסילת ישרים).

יש להעיר שאפילו מי שאינו עוסק בתעניתים וסגופים, על כל פנים יחליש גופו הרבה על ידי עבודת השם [ואולי משל למה הדבר דומה, לאלו שמתעמלים לבנות שרירים, ומרימים דברים כבדים וכדומה, ויש שיטה שלא ממש מרימים דברים כבדים אלא שהאדם מתאמץ בכל כוחו בינו ובין עצמו, דוחק או מושך ביד אחד נגד היד השני וכדומה, ודו"ק], וכמו שרבינו העיד על עצמו שאנחה שוברת גופו כפשוטו, וכמו שקיימא לן שתורה מתשת כחו של אדם, אלא שלא יהיה התשה יתירה.

ועיין בשיח שרפי קודש (ב:רחצ) סיפור שלם על זה, ובקיצור (לפי הספר הנ"ל) רבינו אמר, תעניות וסגופים הם היא דרך ומסע ישנה להתקרב על ידה לשם יתברך, תפלה והתבודדות היא דרך ומסע חדשה להתקרב על ידה לשם יתברך, אולם הכל חוזר ושב לדרך הישן.

ועיין במסכת תענית (כב: הבאתיו גם בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה מד) על כולן (-הצרות הנזכרות) יחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, רבי יוסי אומר אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו, אמר רב יהודה אמר רב, מ"ט דרב יוסי, דכתיב (בראשית ב:ז) ויהי האדם לנפש חיה, נשמה שנתתי בך החייה, ע"כ.

ועיין בספר החינוך (מצוה שעד) שהקדוש ברוך הוא חפץ שתהיה בעולמו בריה משותפת מחומר ושכל, וזהו האדם, וכל מה שיוכל האדם למעט בעבודת החומר ולשים מגמתו לעבודת קוקו, אז טוב לו, ובלבד שלא יזניח את גופו לגמרי ויחריבהו, כי גם זה יחשב לו עון, מאחר שהמלך חפץ להיות לו בריה כזו. ועל זה אמר שלמה המלך (קהלת ז:טז) 'אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם', וזו היא קדושת הנזיר ומעלתו (שנקרא 'קדוש' – במדבר ו:ה) שעוזב את מלאכת החומר ושובר תאוותיו בדברים שאינם חורבן גמור לגופו, ע"כ.

ועיין בסיפורי מעשיות משנים קדמוניות, מבעל תפילה, ואצל אלו האנשים שקרבם להשם יתברך, היה תענית או סגוף גדול יקר יותר מכל התענוגים שבעולם, כי היה להם תענוג מתענית יותר מכל התענוגים שבעולם, ע"ש.

ועיין בהקדמה לספר עצות ישרות שכז"ל יסוד התשובה ומעלות ההתחזקות למלט נפשו משחת הוא לא בצומות וסיגופים, אלא לחזק באלו שלשה דברים: אהבת השם ואהבת ישראל ואהבת התורה, כמו שמבאר בספר "בוצינא דנהורא", שפעם אחת שאלו להבעל שם טוב, זכרונו לברכה, מהו עקר העבודה הלא אנו יודעים ואבותינו ספרו לנו, שבימים הקדמונים היו אנשי מעשה מתענין משבת לשבת, ואתם בטלתם את הדבר הזה, שאמרתם, שכל אדם שהוא מתענה עתיד לתן את הדין, שנקרא חוטא, שמענה את נפשו על כן הגידו נא לנו מה עקר העבודה. והשיב להם הבעל שם טוב, זכרונו לברכה: אני באתי לעולם הזה להראות דרך אחר, שיראה אדם להמשיך על עצמו שלשה דברים הללו, הינו: אהבת השם ואהבת ישראל ואהבת התורה, ואין צריך לעשות סגופים, עין שם עוד מענין זה: עכ"ל.

בספר השתפכות הנפש מביא מחז"ל שכאשר השם יתברך אמר למשה מי יתן והיה לבבם זה אתי ליראה וכו' היו צריכים מיד לענות - תן לנו אתה!!!! ובאוצר היראה כתוב: תן אתה. ומצינו גם לשון דומה - תן לי אתה. וכבר כתבנו על זה שתן לי עם הכולל בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן, וכן אתה בא"ת ב"ש - תא"צ - בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

והנה תן לי אתה, יש בו הרבה משמעות לכמה דרכים - שיכולים לפרש ממש על פי המשמעות הפשוט:

שאתה תתן לי

תן לי אותך

תן אותי אתה - היינו שאתה תתן אותי

תן לי אתה - דומה להנ"ל שאתה תתן ל"י - עיין בלקוטי מוהר"ן של"י זה היחס בין הרב הגדול להתלמיד ההגון.

תן לי אתה - תן את הקשר שיהיה לי-אתה