אות צב (לקוטי הלכות, חושן משפט, לכות נחלות, הלכה ד)

כי סדור שבחו של מקום קודם ואחר כך שאלת צריכו הוא גם כן ענין זה כי על ידי שמזכירין בשבחיו יתברך שהוא אלקי אבותינו וכו' גומל חסדים טובים שגמל עמהם חסד ושמע תפלתם תמיד שעל ידי זה נתיחד שמו בעולם, על ידי זה נתחזק אצלנו האמונה בעצמנו שירחם גם עלינו וישמע תפלתנו בשאלת צרכינו ע"ש.

עיין ברש"י (ברכות ד: ד"ה זה הסומך) שכז"ל אלא יהיה אדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו ע"ש.

ליקוטי תפילות

תפלה קצרה שנדפס אחר התיקון הכללי

עלת העלות וסבת כל הסבות: ע' בשער הפסוקים פ' בראשית בריש דרוש ב' ז"ל מה שכתוב בזהר (תיקוני זוהר חדש קלה:), כי יש עילת העילות ויש עילת "על כל" העילות, הענין הוא הוא כי האין סוף (פי' האדם קדמון), שהוא למעלה מעתיק יומין דעולם האצילות, הוא הנקרא עילת על כל העילות, לפי שהוא העילה הראשונה, שכל שאר העילות נמצאו ממנו והוא המציאם, וכל שאר הבחינות שלמטה מעילת על כל העילות, נקראים עילות סתם, עכ"ל.

ומסביר יותר בליקוטי תורה, בראשית ד"ה גם אמרו בתיקונים, ז"ל אמנם עילתת העילות, הוא צודק בהרבה מקומות, כי כל מדרגה שיהיה למטה ממנה עילות אחרות, תקרא אותה המדרגה, עילת העילות. והנה ז"א, תקרא אמא בערך שלו, עילת העילות, כי היא עילת של העילות דזו"נ, ע"ש.

כפי רצון מבחר הברואים – כאן נהגו להוסיף: נ נח נחמ נחמן מאומן.

הט לבי אל עדותיך – ראיתי בהוצאה אחד שכתבו: (קוראים כמו עדבותיך), וחשבתי שטעות הוא, כי הרבה פעמים בתורה כתוב חסר הו' לגמרי, וע"כ אין מבטאים את הו' רק את החולם. אכן באמת יש מילים כאלו, כמו וענתך תרבני (שמואל ב:כב:לו) וכתב במנחת שי, וענתך, בלא מאריך בנו"ן. ובתהלים (יח:לו) 'וענותך' בקריאת הוא"ו, ע"כ. וכן הוא להדיא במנחת שי בתיבה דילן, עה"פ בדרך עדותיך ששתי (קיט:יד), ז"ל הוא"ו נקראת, כן הוא בשמונה אותיות באלפ"א בית"א זאת, וסימנם פר"ץ ב"ן דמ"ה, בר מן אחד 'צוית צדק עדתיך' (קיט:קלח). ונמצאו עוד שנים אחרים במסרת. 'ולשלמה בני תן לבב שלם לשמור מצותיך עדותיך' (דה"י א:כט:יט) 'ולא הקשיבו אל מצותיך ולעדותיך (נחמיה ט:לד). ומה שכתוב במסרת הדפוס 'בדרך עדותיך ששתי ט' מפקין וא"ו', צריך להגיה 'י' מפקין וא"ו ולהוסיף 'ולעדותיך' דנחמיה, עכ"ל.

אכן נלע"ד שתפילה הקצרה אינה התהלים, רק הביא לשון הפסוק בחציו, על כן אין מוכרח שיהא מתבטא שונה מהרגלו – עדתיך.

כל ימי היותי על פני האדמה. מעניין שבתפלה קצרה, ששומרים על הקיצור, עכ"ז ראה צורך לכתוב "פני". ואולי זה תפלה אגב אורחא לזכות לעשירות (עיין רש"י בראשית מא:נו על כל פני הארץ, מי הם פני הארץ אלו העשירים. ועיין מסכת פרה ג:ט במפרשים שלומדים הזאות כנגד בית קודש הקדשים ממש"כ פני אהל מועד, ופרשו שפני לשון חשיבות, וציינו לבראשית רבה מקץ א:נו). ועוד י"ל על פני האדמה בגמטריא ברסלב ע"ה.

ואולי יש ללמוד מזה גם שאפילו מי שמזדרז לעשות הכל בזריזות גדול, אין לו להפריז ולהשתמט מאורח העולם לגמרי.

ימי התלאות

בהוספות אות ז (נמצא גם בסיפורים מר' שמואל הוררויץ, בסוף אות ה) ז"ל פ"א שאל מוהרנ"ת ז"ל מה רואין אצל הרב מסווראן מגדולתו והשיבו לו שהתעוררות אצל קידוש מליל שבת שהוא בהתלהבות וכו' והתנועות שלו אז וכו' ענה מוהרנ"ת זל ואמר שזה לא אמת, שאם היה באמת לא היה תמיד זה ההתעוררות במקום א' ובזמן א' רק אצל קידוש ולא יותר, כי איך תמיד רק שם מתעורר ולא במקום אחר (הלא האדם הוא הולך ואינו במדריגה האחת ופעם הוא בהתעוררות במקום זה ופעם במקום זה אבל לא כנ"ל וכו'), עכ"ל.

ותמוה קצת, כי הלוא יכול להיות שסווראנר קיבל על עצמו דוקא אז להתאמץ ולכוון באיזה כוונות מסוימות, וכמו למשל מקובל (ובפרט מהר"ר שמלקא מניקלסבורג להתאמץ ולבכות באהבה רבה שלפני קריאת שמע), ואולי י"ל שהנה האדם המקבל על עצמו להתאמץ באיזה ענין זה הקבלה הוא רק ההתחלה, כי בודאי האיש הזה רוצה בקבלתו לזכות ליותר ויותר, רק שמקבל על עצמו שלכל הפחות באיזה ענין הוא יתאמץ, ועל כן בודאי יקרה הרבה פעמים שהאיש באמת יזכה להתלהב יותר, ועל כן הבחין מוהרנ"ת כנ"ל.

ועם כל זה קשה, כי ידוע שצדיקים גדולים היו מסתירים עבודתן, וכמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה רמג ז"ל דע שיש צדיק גדול מאד שאין העולם יכול לסבל קדשתו על כן הוא מתעלם מאד ואין רואים ממנו שום קדשה ופרישות יתרה וכו', ע"כ. והנה צדיק כזה בודאי יכול לבחור מה ומתי הוא רוצה לגלות שום עבודה, ובידו לגלות כל פעם בדיוק מה שהוא רוצה, כי עבודתו הוא בהסתרת מעשיו ולמעלה בקודש, וקל להבין. וצריך לומר שמוהרנ"ת ידע בבירור שהסווראנר לא היה צדיק כזה גבוה.

לקוטי תפילות

תפילה נד, רבי נתן קובע בתפילתו להתפלל לא להוציא שום דיבור רע על שום ישראל שבעולם, הן על גדולים הן על קטנים. ואז אחר כמה שורות הוא מגנה את התלמידי חכמים שאינם הגונים במעשיהם, ומתפלל שלא ישמע שום דבר מהם וכו'. אז כנראה למרות שצריכים להיזהר ולרחק מאד מלדבר רע על שום ישראל, עם כל זאת צריכים לגנות את המפרסמים של שקר.

לקוטי הלכות

בלקוטי הלכות הלכות שחיטה ריש יו"ד מוהרנ"ת מאריך להסביר למה העולם הזה נקרא על שם החולדה ע"ש. ומעניין שעכשיו (תשע"ד) חכמי אומות העולם גילה שהחולדה יש לה חרטה! וזה בעצמו טעם הגון לכנות את העולם הזה שהוא מלא חרטות, על שם חידוש זה השייך להחולדה שיש לה חרטה.

ובענין המשל לחולדה עיין בפסחים קיח: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע שמוני בניך כחולדה זו הדרה בעיקרי בתים, עיין שם כמה פירושים בזה.

ועיין בספר סודי רזיי לבעל הרוקח (ח"א סוף אות ה', עמ' לג) ז"ל למעלה מן תבל תהום על תהום וכו' חלד, וחלד תלויה בשערה וקשור בכיפת וילון, ומלאך הממונה על חלד חלדיא"ל שמו, ולמה נקרא שמא חלד, שמחלידין אותן בני אדם במעשיהם הרעים, ואין חלד אלא הגוף. ועל חלד אדם, ובהמה, וחיה, ועוף, ודגים, ורמש, ושקץ, ורשע, וצדיק, תורה ומעשים טובים, ויראת שמים שנאמר (תהלים מט:ב) שמעו זאת כל העמים האזינו כל יושבי חלד, ע"כ.

הבדל בין חיה לבהמה: לקוטי הלכות יורה דעה א', הלכות סימני בהמה וחיה טהורה א:ו – שחיה מסטרא דימין, ואילו בהמה משמאל. ולכן החלב מותר בחיה וחייב בכיסוי הדם.

שם ד:לא – הבהמה מביאים לקרבן ולא חיה. כי המבהמה קרובה לטובה רק שמתגבר עליה הרע, ולכן החלב אסור.

משכני עליון, גנזי רמח"ל קעה. הבהמות בבריאה, והעופות ביצירה, והחיות בעשיה. ומפני רוב שפלותם לא ילקח מהם לקרבן, כי שם תוקף הטומאה רב, ולא יעצרו כח לעלות אל מקום רם כזה.

בזוהר תנינא, סוף פרשת בראשית: חיון ובירן היך מתפרשאן? אלא אע"ג דכלא לבר, דא לגו מן דא אינון, בגין כן אית בעירן לגו, וקיימין בישובא, וחיון לבר במדברא, אלין דלגו לא טרפין, דלבר טרפין, דכל כמה דאתפשטו מילין לסטרא דלבר, אתתקפו בדינא יתיר וכו', עכ"ל.

יורה דעה ח"ב, הלכות כלאי בהמה ד:יד-טו, ותראה שדבריו הקדושים ממש מפרשים היטב את חותם היראה שגילה הרמח"ל ביחוד היראה הנדפס בסוף ספר קיצור הכוונות. פלאי פלאות, על פי מה שגילה רבינו הקדוש בספר לקוטי מוהר"ן תנינא, תורה ב, ועל פי הכוונות שגילה האריז"ל לחנוכה.

לקוטי הלכות, יורה דעה ב, הלכות נדרים ושבועות ד:כ כז"ל כי עקר תקון התשובה נמשך על ידי הצדיקים האמתים שזכו לקבל מרבם בחינת הארת בן ותלמיד שיודעים להוציא ישראל מעונות ע"ש. וצ"ע למי התכוון מוהרנ"ת, כי על רבינו לא ראינו ולא שמענו שהוא קבל ענינו משום רבי, ואדרבה רבינו אמר שהוא קיבל מהשם יתברך, ואולי עם כל זה הכוונה לרבינו, או שצריכים לומר שמוהרנ"ת כיוון על עצמו, מה שאינו נמצא בשום מקום שיגיד דבר כזה. וצ"ע.

הלכות שבועות ב:יז ז"ל אי אפשר להאדם בשום אפן בזה העולם שידע היכן הוא אוחז, כמו ששמעתי בשמו ז"ל: וזה מעקרי הנסיונות שלו, מה שאינו יודע היכן הוא עומד ואוחז, עכ"ל. ועי' בליקוטי הלכות, אורח חיים א', תפילין ה:מג ז"ל וגם כי אי אפשר להאדם לידע כלל בזה הגוף אם פעל בעבודת ה' אם לאו. כי אפילו אם לא פעל כי אם כחוט השערה אחת פעם אחת כל ימי חייו גם זה יקר מכל חיי עולם הזה וכו' ע"כ.

ועיין ברש"י ריש פרשת וישלח (פסוק יא) ז"ל קטנתי מכל החסדים, נתמעטו זיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו, עכ"ל.

וראיתי בסוף ספר כוכבי אור הוצאת משך הנחל, מתוך רשימותיו של הרה"ח ר' שלמה וועקסלר ז"ל, אות ה' ז"ל ספיר (ר' אברהם בן הר"ן) בשם רבינו ז"ל, שאמר פעם אחת לתלמידיו: "איך קען אייך, והלוואי איר זאלט אייך קענען א שעה פאר דעם טויט אזוי וויא איך קען אייך אצינד" (- אני מכיר אתכם, והלוואי תכירו אתם את עצמכם שעה אחת לפני המיתה כמו שאני מכיר אתכם כעת). כלומר, כי קשה להאדם להכיר את מקומו, כי האדם כשטועה בדרכים נבוכים סובר כי הולך בדרך ישר, וכמובא בלק"מ סימן נ"ו, כי יש הסתרה בתוך הסתרה, וכל הדברים רעים דומים למישור גמור ח"ו, והכל הוא ישר בעיניו ח"ו. ה' ישלח לנו משיחו הולך תמים וינחנו בדרך הישר אכי"ר, עכ"ל.

ולכאורה זה סותר קצת מה שרבי נתן כתב בהלכות שבועות שאי אפשר לדעת בזה העולם, נקודה. אכן יתכן שהדיבור הזה שהביא ר' אברהם בן הר"ן הוא הדיבור שכיוון רבי נתן עליה בהלכות שבועות, שהבין כוונת רבינו כמו שכתב שאי אפשר לדעת באמת, אלא שסמוך למיתה ממש יש איזה יכולת. [ושוב מצאתי מפירוש משפט וצדקה על תנא דבי אליהו רבא פ"ה שחילק כן]

וע' בחיי מוהר"ן אות תרב שעכ"פ צדיק כמו רבי יוחנן בן זכאי ידע צדקתו, אכן זה גופא היה סמוך למיתתו שאז יש איזה יכולת לכולם לדעת.

ויעקב אבינו, שלכאורה סימן היה מסור בידיו מפי הגבורה, אם לא ימות אחד מבניו בחייו מובטח שאינו רואה גיהנם (רש"י עה"פ כי ארד אל בני אבל שאלה – בראשית לז:ה. אכן יתכן שהבטחה זו היה לאחר שניצל מעשו) והיה לו הבטחה מהשם יתברך לשמרו עד שיחזור לשלום לבית אביו, עם כל זה היה ירא שמא נתקלקל בחטא ויגרם לו להמסר ביד עשו (רש"י עה"פ קטנתי מכל החסדים, בראשית לב:יא, שבת דף לב). והמשכיל לדוד (על רש"י שם) כתב שודאי היה צדיק גמור, רק מרוב ענוותנותו היה רואה את עצמו כבינוני וכו' ע"ש.

וע"ע אצל אברהם אבינו (בראשית טו:א) ברש"י ז"ל אחר הדברים האלה, אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים, והיה דואג ואומר שמא קבלתי שכר על כל צדקותי, לכך אמר לו המקום אל תירא אברה. אנכי מגן לך, מן העונש, שלא תענש על כל אותן נפשות שהרגת, ומה שאתה דואג על קבול שכרך, שכרך הרבה מאד, עכ"ל.

שוב מצאתי בתנא דבי אליהו רבא פ"ה ז"ל וכשסרחו במעשיהן הוציאן לבקעה והרגן, ובשעה שהיו נהרגין אמרו (יחזקאל לז:יא) אוי לנו 'יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו'. מכאן אמרו: יודע אדם בעצמו אם בן עולם הבא הוא אם לאו, ואם עשה עברות גדולות כאלו עוקר את עצמו מן העולם וכו' ע"כ. ובהערות שם ביארו שהאדם יודע בעצמו לפי ערך מעשיו אם בן עולם הבא הוא אם לאו. ובמאורי אש ביאר עוד, שישנן עבירות כמו ע"ז וכדומה, שכשהאדם אדוק בהם שוב אינו יכול להתנתק מהם, וממילא עם ידם הוא נכרת גם מן העולם הבא. וברמתים צופים (אות נו) כתב עוד, שיש לו לאדם להתבונן היטב במעשיו, ולא לסמוך ולהטעות את עצמו שבודאי הוא בן העולם הבא, וכמו שאמרו בגמרא (ברכות סא:): לידע אינש בנפשיה אם צדיק גמור הוא אם לאו. ובתוספות בן יחיאל כתב, שהאדם יכול לדעת ולהרגיש בנפשו אם הוא בן העולם הבא, שאם גם בשעה שהוא עובר עבירה הוא מתבלבל שוב ולבו בל עמו ונפשו עליו תאבל, זהו סימן שהוא בן העולם הבא. וכתב במשפט וצדקה, שמדבר על האדם קודם מיתתו, שאז הנפרעים ממנו יוצאים לקראתו, ולכן אמר גם באותם שהרג נבוכדנצר 'ובשעה שהיו נהרגין אמרו'. [ומצינו שלפני הפטירה האדם יש לו ידיעה מעצמו, בהערות של ר' שלמה ווקסלר אות ה, שרבינו אמר שהוא יודע אותם, ומאחל שהם ידעו מעצמם ברגע שלפני פטירתם כמו שהוא יודע מהם עכשיו (עיין בזוהר פרשת לך לך עח: בההוא יומא דאשלימו יומוי דבר נש לאפקא מעלמא ההוא יומא דגופא אתבר ונפשא בעיא לאתפרשא מניה כדין אתיהיב רשו לבר נש למחמי מה דלא הוה ליה רשו למחמי בזמנא דגופא שלטא וקאי על בוריה, וכדין קימי עליה תלת שליחן וחשבי יומוי וחובוי וכל מה דעבד בהאי עלמא, והוא אודי על כלא בפומיה, ולבתר הוא חתים וכו' ע"ש. ובתנחומא בראשית א' הקב"ה הראה לרבי אבהו לפני הסתלקותו שכרו לעולם הבא]. וברמתים צופים (אות ס) כתב, שממתי יחזקאל הוא לומד, שאם אפילו הם שהיו במדרגה נמוכה כל כך ידעו אם הם בני העולם הבא, מכאן שכל אדם באשר הוא יש לו לידע אם הוא בן העולם הבא או לא, ואז יש לו עדיין תקוה שיהיה לו תיקון על ידי הצדיק, כענין שהיה במתי יחזקאל שהביא עליהם הקב"ה את יחזקאל שיעלה אותם עמו, כמו שמפרש והולך. אבל אם האדם בעצמו אינו יודע אם הוא בן העולם הבא או לא, אזי הוא בכלל מי שאין לו דעה שאסור לרחם עליו (ברכות לג. סנהדרין צב.) ואין לו תקנה וכו' עיין שם.

חושן משפט ח"ב

הלכות הפקר ונכסי הגר (פריקה וטעינה ד:יד)

"כי באמת אם היו הכל שומעים לקול הצדיקי אמת לילך בדרך זה להאמין תמיד בה' יתברך שהכל לטובה, ולתן שבח והודיה תמיד לה' יתברך בין בטובו בין בעקו, כמו שכתוב, בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר, בודאי היו מתבטלים כל הצרות וכל הגליות לגמרי וכבר היתה גאלה שלמה. אך עקר עכוב הגאלה בכלל ובפרט הוא על ידי רבוי החולקים וכו'" עכ"ל.

ובפשטות כוונתו כמו שכתב בכמה מקומות, יעו' למשל בספר עלים לתרופה, מכתב קכד ז"ל ויש לך במה להחיות את עצמך בכל עת, יהיה איך שיהיה לטובה, ולהביא תמיד תודה על העבר אפלו בעת הצרה רחמנא לצלן וכנ"ל, עכ"ל. ויבואר עוד לקמן בס"ד.

והנה בזמננו קמו אנשים שלא למדו ושמשו כל צרכן, ובדו מלבם פירוש עקום בדברים הנ"ל, #thankyouHashem , והקימו את הדברים הנ"ל לאות ומופת שיש עצה פלא לבטל כל הצרות והגלות, והוא על ידי שמשבחים ומהללים את השם יתברך על כל צרה וצרה, תיפח רוחם. והרי הגמרא כותב בפירוש, וכן מובא להדיא בלקוטי מוהר"ן ריש תורה ד', שהאידנא מברכין על הטובה הטוב והמטיב, ועל הרעה דין אמת, ורק לעתיד נוכל לברך על הרעה הטוב והמטיב [ומה שאומרים בשם הצל"ח הוא גם כן טעות גמורה, וז"ל הצל"ח במסכת פסחים דף נ – ולעולם הבא כלו הטוב והמטיב, פירוש שיראה למפרע שכלו הי' מדת טובה והיה לו לברך על הכל הטוב והמטיב, עכ"ל, ודבריו ברורים שעד שהאדם ישיג את השגת עולם הבא, רק אז למפרע ידע שהיה לטובה עד כדי כך לברך עליו הטוב והמטיב, אבל ח"ו להוציא מדבריו שהוא פוסק שיכולים כבר לברך הטוב והמטיב על סמך ההשגה העתידה. אכן לשון הקיצור ליקוטי מוהר"ן (תורה ד) מבואר שיכולים להשיג בעולם הזה השגה כזה לברך הטוב והמטיב על הכל, ז"ל ועל ידי זה זוכה לידע שכל מארעותיו הם לטובתו, ויברך על הכל הטוב והמטיב, שזאת הבחינה היא מעין עולם הבא, עכ"ל, וזה דרגה שלכאורה לא זכו אליה בכללי אפילו רבי עקיבא ורבו נחום איש גם זו, שהם סתם קבלו בשמחה ובאמונה את הגזירה, (ורבי עקיבא הפסיד את התרנגול והחמור אע"פ שזה היה לטובתו אבל הפסיד אותם – ובודאי גם זה היה תכלית הטוב אבל הוא לא ראה את הטוב בזה רק שעדיף לאבד אותם להינצל מהליסטים) אבל לא ממש ברכו עליה שהיא טובה], והמכחיש דברי חז"ל ודברי רבינו הקדוש בכלל אפיקורוס רחמנא ליצלן, ולא רק שמכחישים דברי חז"ל (וכן עיין במסכת מגילה דף לא ריש לקיש אמר לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות, ובתוספות שם פירשו משום דאמר הקב"ה אני אמרתי 'עמו אנכי בצרה' ואם כן אינו דין שיברכוני על הצרות שלהם. ועיין בשיח שרפי קודש ב:תרפד שפעם רבינו ביזה את רבי נתן, ורבי נתן המשיך לאכול, ורבינו הקפיד עליו וצוה אותו להפסיק. ועיין במסכת ברכות דף ס. שעל הרעה שיתהפך לטובה צריכים לברך ברוך דיין האמת), מכחישים את השכל, ופורקים עול מלכות שמים, שבן אדם בצער, על כרחך צריך לעשות חשבון נפש על מצבו, ולא חס ושלום לצאת מדעתו ולהשתגע ולהתחיל לשיר ולרנן [ומה שמצינו במסכת עירובין (יט.) אדם מתחייב הריגה למקום שותק שנאמר לך דומיה תהלה ולא עוד אלא שמשבח וכו', וברש"י שם נוחין לו יסורין שמקבלן באהבה, ע"כ, לכאורה היינו משום שדנו אותו בפירוט על עון מסויים, ומצוה עליו לקבל את פסק הדין, ולכן יש לו לשבח, אבל סתם יסורים מאמינים ואומרים שהם לטובה, אבל רק בעולם הבא משיגים באמת טובתם. ובזה י"ל הגמרא במסכת מגילה דף לא: אין מפסיקין בקללות, מנא הני מילי אמר ר' חייא בר גמדא אמר רבי אסי דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס, ר"ל אמר לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות [ובתוספות ד"ה אין הביא (מהמדרש דברים רבה פד:א ומסכת סופרים (יב:א)) ז"ל וא"ר יהושע דסכנין אני אמרתי עמו אנכי בצרה ואם כן אין דין שיברכוני בני על הצרות שלהם, עכ"ל, ובמפרשים שם ביארו שעכ"פ היחיד חייב לברך גם על הרע]. אמר אביי לא שנו אלא בקללות שבתו"כ אבל קללות שבמשנה תורה פוסק, מאי טעמא הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן, והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן, ע"כ. החילוק של אביי הוא שכל עוד שהיסורין הם כלליות ומן השמים אי אפשר להתיחס אליהם אלא כרעים, מה שאין כן מאחר שהם באים דרך משה, שהוא ראש סנהדרין, והם שייכים רק להיחיד, הוא בחטאו יומת, ומקבל עליו את הדין, אם כן שפיר יש היכולת להתיחס עליהם כתיקון. ושיטת הר"ן (ד"ה הללו) שדברי אביי הנ"ל אינם אלא לטעמו של ריש לקיש, שאין מברכים על הפורענות, אבל לרבי חייא בר גמדא, שיש בזה משום מוסר ה' בני אל תמאס, אין שייך לחלק. ועיין בשיחות הר"ן אות קב ז"ל ואפלו היסורין שיש לאיש כשר מחמת הצער של החרטה כשנזדמן לו איזה פגם או איזה עברה חס ושלום, אפלו אם חס ושלום עבר עברה ממש רחמנא לצלן, אחר כך כשזוכה להתחרט עליו אף על פי שיש לו צער גדול מאד ויסורים גדולים על שבא לידי מכשול או לידי עברה רחמנא לצלן, אף על פי כן גם אלו היסורין אינם יסורין כלל, כי זה הצער והיסורין שיש לו על שעבר עברה חס ושלום, אלו היסורין הם מוסיפים חיים להאדם בבחינת (משלי י:כז) יראת ה' תוסיף ימים, עכ"ל. הרי מדובר שהאדם מצטער ומתחרט על העברה שעשה, אז בודאי זה תקון ישר שאפילו בעולם הזה יש להכיר טובתו. ושוב ראיתי מש"כ בשערי תשובה (שער שני אות ד) שכאשר יקבל האדם את מוסר ה' וייטיב דרכיו ומעלליו ראוי לו שישמח ביסוריו, משום שהם מועילים לו תועלות, ויש לו להודות עליהם לה' יתברך כמו על שאר ההצלחות, שנאמר (תהלים קטו:יג – והוא בסוגיא דברכות ס:) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, (תהלים קטז:ג-ד) צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא וכו' ע"ש, הרי שכתב שיש לו להודות להשם יתברך כמו על שאר ההצלחות – אבל רק לאחר כך, לאחר שקיבל את מוסר ה' והטיב דרכיו, רק אז ראוי לו שישמח, כי אם יקבל את התיקון שלהם יש לו מה לשמוח בהם שהם חלק מהמצוה של תשובה שהוא עושה, וכמשנ"ל]. וכל הצדיקים כמו נחום איש גם זו, שהיה אומר שגם זו לטובה, דהינו שקיבל את הכל שהוא לטובה, אבל לא מצינו שהוא התחיל לשיר להשם יתברך ולהודות על הצרה, וכן רבי עקיבה, וכן רבינו הקדוש בעת שביתו נשרף, הוא קיבל את זה בשמחה, אבל לא התחיל לשיר ולהודות ולרנן להשם יתברך על זה, אפילו שהיה ממש בשמחה, כי עד שממש רואים ומרגישים הטובה אין זה שבח והלל להשם יתברך לשיר עליו, וזה פשוט וברור מאד. ואין כוונת רבי נתן פה (-דהיינו אפילו אם תמצא לאמר שאין כוונתו כמש"כ להודות על הטובות) אלא לקבל את הכל באמונה שלמה שהוא לטובה, ויכול להודות להשם שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע ר"ל, ואפילו להגיד תודה על המצב שלא טוב שאתה מאמין שהכל לטובה כי גם בעולם הזה מברכים על הרע ומודים שהכל לטובה – והנוסח לזה, יכול לאמר כמו איוב (א:כא) ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך, או יאמר כנוסח נחום איש גם זו: גם זו לטובה, או יאמר כנוסח רבי עקיבא: כל מה דעביד רחמנא לטב עביד (ברכות ס:), ולשיר ולהודות להשם על כל שאר הטובות שנעשים לו בכל עת, כמו שרבי נתן כתב בכמה מקומות שכן צריכים תמיד לעשות, למצוא דברים להודות עליהם להשם יתברך, ולהודות עליהם, וכן להודות על מה שלא הגיע לא יותר גרוע כמובא, ואז יכולים להתמודד עם כל מצב שבו נמצא, לצעוק להשם עליהם לישועה (לא לאבד את השכל ולהודות על הצרה, רק להאמין שהוא לטובה ועליו לצעוק להשם לישועה).

(בהשגחה, אחר שכתבתי את זה, מי שהוא הראה לי ממפרסם אחר, שכתב לפני ג' שבועות, בפרשת בשלח תשע"ט שאין עושים הודאה רק על הטובה, והביא (אות טז) איך שהשכינה מצטער כאשר יש צרות בעולם, ושאין הקב"ה מייחד שמו על הרעה (ב"ר ג:ו).) . ועיין במסכת שבת (קיח:) הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף, ופרש"י ז"ל, שנביאים הראשונים תיקנו לומר ברפקים לשבח והודיה, כדאמרינן בערבי פסחים, וזה הקוראה תמיד בלא עתה אינו אלא כמזמר שיר ומתלוצץ, עכ"ל. ומזה יכולים לדון קל וחומר ובן בנו של קל וחומר שהנותן שבחים להשם יתברך על הרעה, הוה ממש לץ גדול רחמנא ליצלן וכמחרף ומגדף, השם ירחם.

והם מפרסמים ומבטיחים נסים על זה, ואני מאמין להם, כי זה בדיוק מה שמבואר במסכת עבודה זרה (נה.), יסורין בשעה שמשגרין אותן על האדם משביעין אותן שלא תלכו אלא ביום פלוני ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית, ועל ידי פלוני, ועל ידי סם פלוני, כיון שהגיע זמנן לצאת – הלך זה לבית עבודת כוכבים! אמרו יסורין, דין הוא – שלא נצא, וחוזרין ואומרים, וכי מפני ששוטה זה עושה שלא כהוגן, אנו נאבד שבועתינו, ועיין שם שאדרבה העבודה מטעה את העולם לעבוד אותה רחמנא ליצלן בהראות להם קיום הדברים השם ירחם, וכן הוא ממש ככה, שזה רצון הסטרא אחרא להוציא בני אדם מהשכל, כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה א', שרוצה לעשות אותם משוגע ממש, וזה דרך שגעון להרבות בהודאה על יסורין – ועוד לחשוב שבאמת הגעת למדרגה כזו, השם ירחם.

וע"ע במסכת פסחים (נד:) ת"ר שבעה דברים מכוסים מבני אדם, אלו הן יום המיתה ויום הנחמה וכו' ע"ש ופרש"י ויום הנחמה, של כל אדם מתי יתנחם מדאגתו, ופירש הבן יהוידע (ד"ה שבעה) כיון שאם היה יודע, היה שמח בישועתו קודם שיגיע זמנה, וכיון שהקב"ה קצב לאדם מידה מסוימת של צער כדי שיתכפרו עוונותיו עד ליום ישועתו, ועל ידי ידיעתו את יום ישועתו יצטער פחות, אם כן נמצא שלא יתכפרו כל עוונותיו על ידי כך וכו' ע"ש. ובודאי על האדם להתגבר באמונה להאמין שהכל לטובה, ובזה בודאי יתכפר לו עונו. אבל על כל פנים מבואר שהאדם חייב להתיחס לגזירת השם יתברך שהוטל עליו לכפר עוונותיו. ועיין בשיחות הר"ן אות קב ז"ל אבל איש כשר מאחר שמאמין בהאמת, ועקר תקותו הוא לעולם הבא, על כן חייו טובים מאד. כי כל מה שעובר עליו הוא מאמין שהכל לטובה כדי להזכירו שישבו מעוונותיו או בשביל כפרה על עוונותיו כדי שיזכה לחיי עולם הבא לטוב הנצחי וכיוצא בזה (והמשך דבריו מה שנוגע כאן הבאתי למעלה בענין שהיסורין הם לטובה ע"ש), ע"ש.

ע"ע בברכות משנה ו:ג רבי יהודה אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו, ואע"פ שאין הלכה כמותו, הרי קם בשיטתו, על אף שלא מצינו שום תנא או אמורא שחולק על הכלל שהכל לטובה.

וע"ע ברש"י עה"פ (ויצא ל:לה) הפעם אודה את ה' על כן קראה שמו יהודה ז"ל שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות, עכ"ל. הרי שאפילו הודאה על חלקו כבר לפנים משורת הדין.

הלכות נחלות, הלכה ד' – מובא בספר השתפכות הנפש אות צא. שקליפת ישמעאל הוא שמתפללים ומסתספקים במה שמקבלים ומתרשלים מלהתפלל לזכות לכל הטוב.

עיין בספר קנאת ה"צ ח"ב להרמח"ל פרק יט, סוד החמה והלבנה, ב' בחי' הס"א: עשו וישמעאל. וכז"ל וישמעאל היא בחינתה הקרובה לקדושה המתדבקת בבחינת החסרון להמשיך לחוץ. וזה בסוד מיעוט הירח, שבעבורו היא חסירה בימי חסרונה, ע"ש.

ספר נר לצדיק, נלקט ונסדר על ידי יעקב קלמנוביץ מלמד (כך נדפס על הכריכה), על יסוד מה שר' משה ברסלבר אמר ששמע ממוהרנ"ת שנוסף על למוד משניות שנוהגם העולם לעלוי נשמת הנפטר, ילמדו גם כן איזה תורה מלקוטי מוהר"ן, ויאמרו בפרוש שלמוד זה יהא לעלוי נשמת הנפטר (שיח שרפי קודש אות קעג). והוא חלקים מלקוטי מוהר"ן מסודר על פי הא"ב כדי לקרוא וללמוד לעילוי נשמת הנפטר. נר לצדיק עם האותיות בגמטריא נ נח נחמ נחמן מאומן.

עלים לתרופה

רכח: ועתה תתחזק בישועת ה' אשר עזרנו עד הנה ותצפה לישועת תמיד שיזכך לבוא לאומאן על ראש השנה הבא עלינו לטובה בלי יסורים גדולים, והשם יתברך יעזרנו לפעל בקשתינו ברחמים בראש השנה הבא עלינו לטובה, ע"ש.

משמע שבעל כרחך יסורים יהיו, רק שמתפלל שלא יהיו גדולים. אבל לכאורה לא כן אנחנו, עלינו להתפלל להנצל לגמרי מהיסורים בזכות הפתק הקדוש. ועוד לכאורה בעל כרחך בנסיעות שלהם יסורין היו כרוכים, לא היה דרך בכלל לנסוע בלי יסורים, אבל היום ברוך השם כאשר השם יתברך עוזר יכולים לנסוע בנעימות.

ונראה מזה עוד כמו הכלל שיסדנו בעזה"י שהדרך שרבי נתן קיבל מרבינו, הוא דרך התורה, והוא מבוסס בעיקר על יראת העונש כמו שרבינו הדגיש והזהיר בשיחות הר"ן, ולכן היה פשוט לו שיסבול יסורים ורק התפלל שלא יהיו גדולים כנ"ל. אכן אלו שפורקים עול רחמנא ליצלן, אפילו בתקופת רבי נתן לא היה צריך שיהיה יסורים בדרך, כי הלוא הדרך של החפשים לצאת לאוות נפשם לטייל ולשחק וכדומה בלי שום תכלית ואחריות, וכן היום שכאשר רוב עולם בעוה"ר אין להם לקרב לרבינו אלא בדרך זו שקיבל סבא ישראל מרבינו בהנהגתו עם החפשים והמשכילים, הרי היום יכולים לנסוע בנעימות ולתענוג בקלות.

הסתלקות מוהרנ"ת

עשה לך רב, ואם אין אתה יודע מי הרב, ו'קנה לך חבר', פרוש תתחבר את עצמך להקלמוס, עיין שם.

כתב בתשובת מהר"ם מינץ [סימן ס"ה], שבזמנינו שיש הרבה ספרים ופירושים על הש"ס, אין קיים חשש זה של "היושבים בד בבד", כי הספרים הם חבריו. ופירש כך את המשנה במסכת אבות "וקנה לך חבר", דהיינו שיקנה לו ספרים.

שמות הצדיקים

בהזכרת שמות הצדיקים נראה לע"ד שיכולים לכוון בהזכרתם, שנשמותיהם יוצאים מפה עליון, והרי הם כלי לכל המציאות כפי השגתם.

הטעם מה שנלע"ד למה לא רשם הרמח"ל כתבתי במקומו ובקיצור כיון שהיה הרבה מוציא שם רע עליו, כאילו שהיה מגלח זקנו ח"ו (ובפירוש במכתב הוא כותב שמגדל זקנו) ושהוא חוקר ח"ו וכדומה, והספרים שלו עדיין לא היו מצויים לרבים, וברסלב כבר סבלו הרבה רדיפות במלוא המידה, לא היה כדאי לעורר עוד מחלקת אפילו מהצד השני כאילו הם בעד כל הדברים האלו שהם בניגוד לדרך רבינו.

בדפוס תקפ"א לא הוזכר ר' יעקב עמדין. באיזה דפוס אחר כך הוסיפו אותו, בסוף הקטע של האחרונים, כמה שורות אחרי אביו ר' צבי הירש אשכנזי החכם צבי (והנני נין ונכד לו).

ואכן נראה שרבי נתן בכוונה השמיט אותו, כי הזכיר את רבי יונתן איבשוץ, בר פלוגתו בקטע אחר החסידים בכותרת "אין מוקדם ומאוחר בתורה" – ר' יונתן מפרג. ולכאורה דייק לעשות כן כדי לא לעורר תשומת לב על השמטת ר' יעקב עמדין.

כי בחיי מוהר"ן אות תסג כז"ל בענין המחלקת הידוע שהיה בדורות שלפנינו על הרב הגאון מורנו הרב יונתן זכרונו לברכה, והיה לפני רבנו ז"ל הספר שהיה כתוב בו הקמיעות שנתן הרב הנ"ל וכו' ואמר שמזה אין ראיה וכו' ע"ש. הרי אף על פי שאין ראיה מגוף הסיפור מה דעת רבינו, אכן עצם הדבר שרבי נתן הקפיד לכתוב כל התוארים: הרב הגאון מורנו הרב ז"ל – מוכיח צדקו. ואם כן ממש לא נראה טוב העסק להשמיצו בשבתאות. וכן ר' יעקב עמדין חצף לכתוב הרבה דברים אסורים נגד משיח השם הרמח"ל (איגרות רמח"ל קכד), ממש כאילו מדבר על עמלק שצריכים לשרש אחריו לעקר כל זכר וכו' השם ירחם, והשם יכפר בעדו. והנה משה חאגיז ראש הרודפים של הרמח"ל לא נזכר בשמות הצדיקים, אף על פי שהיה מוחזק כאחד הגדולים, ולכן נראה שרבי נתן בכוונה לא הזכיר גם את ר' יעקב עמדין.

כוכבי אור – סיפורים נפלאים

אבניה ברזל – שיחות וספורים מרבנו ז"ל – מו – פעטערבורג עברתם אבל פעטער ברוך אתם לא תעבורו עיין שם.

הילולא של ר' ברוך בח"י כסלו, הבעל התניא יצא מהשבי בי"ט כסלו, וקבעו אותו יום חג לכת שלהם, ודו"ק.

אבניה ברזל - שיחות וספורים ממוהרנ"ת ז"ל - א -: פעם אחת שבא למדן גדול והיו אומרים עליו שהוא יכול אלף דף גמרא בעל פה, וענה רבי עוזר ואמר, עוזר קאן טויזינט מאל זאגין רבונו של עולם (עוזר יכול לומר אלף פעמים רבונו של עולם, ע"כ.

הנה סבא ישראל סיפר (ספר סבא ישראל, פרק שתיקה אחת) ז"ל פעם אחת ספרו מגאון אחד שיודע חמש מאות דפי גמרא בעל פה, אז כלם התפלאו מאד, 'איך אפשר דבר פלא כזה?!' הם השתוממו. אז אמר להם רבי נתן: משה'לה שלי יכול להגיד חמש מאות פעמים רבונו של עולם, ע"כ.

והשאלה אם מש"כ בספר אבניה ברזל הוא סיפור אחר או נוסח אחר - ומכאן יש עוד סמך שאין לסמוך מאה אחוז על הספר.

ומסיפור הזה רואים תוקף עוז וגבורה מרבי נתן, שלא פנה אל גדלות של הלמדן, ולראות רק את הטוב וכו', הם השתוממו, אבל רבי נתן גידע את כל הענין, לא כרע ולא השתחווה, ואמר את האמת מה שחשוב מה שעיקר מה הכוונה מה התפקיד בחיינו והרים לנס את ר' משה ברסלבר שהיה באמת גאון גדול מנעוריו ולא הראה את גאונותו ולמדנותו וכמה שהוא למד ולמדן, אלא חתר בהתבודדות בתחינה ובקשה להשם יתברך.

ד. און ווידער א קינד שלאגט מען? (ועוד לילד מכים?).

עיין במשלי כג:יג-יד אל תמנע מנער מוסר כי תכנו בשבט לא ימות. אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל, ע"כ. וי"ל שבזמנם כבר לא היה מציאות של לא ימות, ודו"ק.

המעשה שספר רבנו ז"ל שבזמן הבעש"ט ז"ל היה מנגן אחד שהיה עור וכו' והגביר הקמצן הזה שניהם הם במדרגה אחת ע"ש. רמז לזה בהנביא ישעיה (מב:יט – הפטרה לפרשת בראשית) מי עור כי אם עבדי וכו' מי עור כמשלם ועור כעבד ה'. כי הגביר רצה לעשות את הצדקה לשם שמים נקי בלי שום פניה, וזה שלמות המצוה, וזה מי עור כמשלם.

יש להעיר עוד שבגמרא (ברכות סא.) איתא המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים כמשה רבינו לא ינקה מדינה של גיהנם שנאמר (משלי יא-כא) יד ליד לא ינקה רע לא ינקה מדינה של גיהנם, ע"כ. והנה בודאי יש סוד בדבר כי מי שיש לו תורה ומעשים טובים כמשה רבינו לא יהיה לו שום הסתכלות בנשים לרע, אבל איך שיהיה הפירוש כך סתמה הגמרא [ונלע"ד שמדובר במי שנתעבר בו נשמת משה רבינו].

ובמסכת סוטה (ה.) איתא גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו וכו' ע"ש. והנה בודאי יש סוד בדבר כי גם משה רבינו צדקות השם עשה בסתר וכו', אבל איך שיהיה הפירוש, כך סתמה הגמרא.

הרי שענין נתינת צדקה בסתר נחשב כלמעלה ממשה רבינו, וכל עוד שהאדם שייך להסתכל בנשים עדיין יכול להיות בבחינת כמשה רבינו, אכן מי שלא יסתכל כל עיקר, י"ל שזה בחי' כמו במסכת סוטה שנחשב למעלה, והרי השוואת השני מדרגות כדברי הבעל שם טוב.

צריך עיון קצת מה החשיבות הזה בלא להסתכל כלל על נשים, הגם שודאי יש ענין בדבר, וידוע מרח"ו שמי שלא ראה צורת אשה ארבעים יום יכול להבחין בכלי אם נטבל, מ"מ איך זה מגיע למעלה כל כך חשובה ששוה לבעל צדקה גדול בסתר. וצע"ק גם כן הגמרא שהמסתכל בנשים שמכבסות הבגדים בנהר נקרא רשע. למה בראיה בעלמא שרואה יד אשה או קצת מרגלה יחשב לרשע?

ולכאורה הענין מבואר ע"פ מה שפירש ר' שמשון מאסטרופליא על הפסוק לא ילבש, שעל ידי שמסתכל באשה מתלבש בצורתה ר"ל. ולכן מי שלא מסתכל צדקות ה' עושה (בלק"מ לז, צדקה ותענית בחי' אחת, והרי זה בחי' תענית לעינים) כי הצדקה בחי' בגד כמש"כ (ישעיה סא) בגדע ישע מעיל צדקה יעטני, וכתיב (ישעיה נט:יז) וילבש צדקה כשריון.

ולפי זה מיושב מה שהקשיתי במקום אחר על מש"כ בצעטיל קטן שכל פעם שרואים אשה מיד לכוון שם אדנ"י, שלכאורה לענין שמירת הברית העיקר לכוון בשם ש"די. וי"ל שלא היה מתיחס לנסיון שמירת הברית – שהרי דיבר שם אפילו על הסתכלות בתינוקת, אלא שדאג על הפגם הגדול הזה של הלבשה בצורת נקבה.

א – מעשה מעני וחוזה בכוכבים

יא גיוואלט און ניט גיוואלט אין פארט גגאנגען (כן רצה או לא רצה ובכל זאת הלך), וכן בכל פעם אמר רבנו בזה הלשון, ע"כ. עיין ספר חסידים סי' צח (חק לישראל יום א' פרשת חקת): אהוב את השמא ושנוא את מה בכך. פירוש אהוב לומר שמא אם אומר דבר זה או אעשה או אלך לעשות או לראות דבר זה או אשמע דבר זה נעימות זמירות או אלך לטייל משא יבא לגרום לי לידי חטא. ושנוא לומר כי מה בכך לספר חידושים ולשמוע דברי הבאי בשרירות לבי ולא אבא לידי חטא, ע"כ.

מעשה ד' מעשה ממטר

מלך שהלך לצוד חיות וכו' וכל השרי מלוכה נתפזרו וכו' עד שמצא בית כפרי אחד וכו' והלבישו ונתן לו אכילה שלו וכו' כיון שאתם לא הצלתם אותי וכו' הוא יביא אותי בעלגלה שלו ובאלו המלבושים, והוא יושיב אותי על כסא המלוכה, ע"ש.

מזכיר לי המובא בכוונות על נטילת ידים לסעודה, ז"ל הרמח"ל וצריך להעלותם אל הראש, שהוא מקומם. כי בעת שנאצל ז"א ולא היו לו אל ו"ק, חג"ת היה משמש במקום הראש, ויסוד במקום גוף, ונ"ה במקום זרועות. ואחר שנכנסו המוין בז"א, אז חג"ת ירדו ושמשו לזרועות וגוף, ונה"י לשני ירכים ואות ברית. ולכן אנו מגביהים ידינו כנגד הראש, להעלותם למדריגתם הראשונה שהיו במקום הראש, ע"כ. הרי שמתחילה הידים היו במקום הראש, רק בגלל הקטנות, ועכ"ז לכן חוזרים להחזירם ולהעלותם לראש.

ספר כוכבי אור

ספורים נפלאים מרבנו ז"ל.

משל מהינדיק – תרנגול הודו. שפעם אחת בן המלך נפל לשגעון שהוא עוף הנקרא הינדיק וכו' ע"ש.

עיקר המשל הזה כבר חקק בספר דברי האדון של יעקב פרנק י"ש שלכאורה כוונתו היה שהיה צריך לשמור התורה ומצוות כדי להיות מעורב בין הבריות שיצאו משכלם.

וז"ל היה  סוחר אחד ולו כ־7 אניות בלב ים. בדרך כלל חוזרות האניות רק כעבור 7 שנים. חיכה אותו סוחר אחרי שבע השנים עוד שמונה שנים ולא שמע על אניותיו דבר. אף על פי שעשיר היה האיש, לא יכול היה לעמוד באבדה הגדולה ויצא מדעתו. הפשיט את בגדיו והתחיל נוהג כתרנגול: היה אוכל ושותה כתרנגול, וכשהגיע זמן קריאת התרנגול היה מכה בידיו על אחוריו כפי שעושה תרנגול בכנפיו וקרא. לא היה אף רופא שיצליח להעלות לו ארוכה עד שבא חכם אחד שהשתמש בתחבולה: התפשט מבגדיו ונכנס לאותו חדר אשר בו שהה הסוחר המטורף וגם הוא עשה את עצמו תרנגול אכל גרגירים כמו תרנגול. שאל אותו הסוחר התרנגולי מי אתה? ענה לו: אתה, תרנגול פשוט אתה, אבל אני תרנגול בר וזקן כל התרנגולים. בחצות העיר התרנגול החדש את הותיק כי הגיע זמן לקריאה. וכך קרא איתו כל פעם עד שהתרגלו זה לזה. אחר כך אמר אנו יכולים לעשות את הלחם פרורים פרורים ולאו דווקא לאכול גרגירים ובכל זאת נשאר תרנגולים, אחר כך אמר להביא מרק ואמר: אפשר להשרות את הלחם במרק ולאוכלו, ובכל זאת נהייה תרנגולים. אחר כך אמר: נוכל גם לאכול בשר ובכל זאת נשאר תרנגולים. השכיל לכל. אחר כך אמר: נוכל לישון במיטות ולהישאר תרנגולים, אך בחצות העיר אותו לקריאה אחר כך אמר אפשר לשתות גם יין טוב ולשכב במיטה ותרנגול יישאר תרנגול. שתו והסוחר נרדם שיכור. בחצות העיר אותו לקריאה והנה חזר אלי והשכל ואמר: תניח לי, תהיה אתה לבדך תרנגול אני איני רוצה עוד, ע"כ.

שיחות וסיפורים אות ו', וכאשר עינינו הרואות באלה הדורות, שבדעת האנושי מהפכים בתכלית ההפך, שחיוב גדול לגזל מהעשירים את ממונם, להשוות כל הכיסים... שזאת היתה מטרת חז"ל בדבריהם הנ"ל בעקבות משיחא (חוצפה יסגי)... ע"ש.

עיין במסכת שבת קיט: אמר ר' יצחק לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול שנאמר (ישעיה כד:ב) והיה כעם ככהן (כעבד כאדניו כשפחה כגברתה כקונה כמוכר כמלוה כלוה כנשה כאשר נשא בו) וכתיב בתריה הבוק תבוק (פירוש: תתרוקן) הארץ.

בריש ספר חכמה ובינה מובא שרבנו התפאר על עצמו ואמר: אין לי כלל שם (איך האב גאר קיין נאמין ניט), ע"כ. אין לי כלל שם עם הכולל בגמטריא לא נ נח נחמ נחמן מאומן [ביאור הדברים, כי בודאי יש לרבינו שם, והשם הכי חשוב זה הנ נח, ועם כל זה רבינו עלה למעלה כזה שאין לו שם, ולכן זה בגמטריא לא נ נח].

ספורים נפלאים מרבנו ז"ל – מהרש"א

אז ספר המרש"א וגלה לו כל הענין, היות שזה הבחור היה גלגול אחאב מלך ישראל, ומחמת זה חלק לו כבוד כל כך. ומחמת שאחאב מלך ישראל נהרג, היה מכרח הבחור להיות נהרג גם כן. ותכף שיצא לעולם זה הבחור, אזי תכף נברא משחית וכו' ע"ש.

כן תמצא בליקוטי תורה על נ"ך, מלכים א:כב:לד ואיש משך בקשת לתמו ויכה את מלך ישראל בין הדבקים ובין השרין וכו'ז"ל דע, כי אחאב גלגול קין, ונעמן גלגול למך, וכמו שלמך יצא לצוד ציד, והוא לא צדה והאלהים אנה לידו (שמות כא:יג), כן היה כאן, ע"כ.