אות לה. אמר על איגערקעס (מלפפון) שצריכין שלא לטל קלפתם לגמרי, כי קלפתם היא קלפת נגה, וצריכין לברר ממנו הטוב. ומשמע שבכל דבר שראוי לאכל הקלפה שלו צריכים להניח קצת מהקלפה כדי לברר הטוב, ע"כ.

נלע"ד שמה שמקלפים גזר, אין בזה דין של קליפה – להצטרך להניח קצת, כי אין זה אלא נקיון בעלמא. (ומה שחותכין את הראש, אין הראש קליפה אלא חלק מהצומח שלא ניתן לאכילה).

משל מווערדא

אחד נסע עם בעל עגלה (לבערלין או שאר עירות הגדולות) וכו' וכו' ושאלו מדוע עומד שם, ואמר לו ווערדא (מי כאן), והוא חושב ששואלו את שמו, ואומר לו, יוואן, והוא מכה אותו ואומר ווערדא וכו' וכו' שם נקרא ווערדא ושם נקרא יוואן, עיין שם.

מצינו בגמרא, גיטין סוף סד: רב חיננא וורדאן, ופרש"י מאנשי וורדניא, מקום, וביאר המהרש"ל שלא נפרש וורדאן מלשון 'עדשים', שהיו בפניו כתמים ממין עדשים, שאם כן לא יתכן מה שאמר רב חסדא להלן, אישתיק וורדאן [, מאי הוה ליה למימר, כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון].

ששון ושמחה יא – כי זה כלל גדול שכל מי שלומד תורה נביאים וכו' הוא אומר שרק אז היו מעשיות כאלה, ועכשו לא, הוא בהמה ממש. כי כל הקלקולים המובאים בהם כלם נמצאים בם היום בכמה בחינות בכלליות ובפרטיות וכו' עיין שם.

בהמה ממש – עיין במסכת סוטה דף כב. לא קרא ולא שנה עליו הכתוב אומר (ירמיה לא) וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה, ע"כ.

עיין אוצר היראה, גלות וגאולה יח ז"ל כי התורה היא בכל אדם ובכל זמן, וכל אחד ואחד מישראל מי שרוצה לכנס בדרך הישראלי באמת, בדרך הקדש באמת – עוברין עליו כל הגליות וכל המלחמות והספורים המבארים בכל תורה כלה ובנביאים ובכתובים, ע"כ.

שיחות וספורים מרבנו ז"ל אות ט, שרבינו בילדותו היה עושה כאילו הוא משחק עם הנערים הקטנים, ופעם אחת נתאכסן אצל חתנו אחד מתלמידי המגיד, וספר לפניו צערו שלקח לחתן נגד הבעל שם טוב, אבל אינו לומד כלל, ואפלו העברי בודאי שכח. ואמר הוארח שבודאי אינו כן, כי ירא לדבר על נכד הבעל שם טוב. וחותנו של רבנו ז"ל התוכח אתו, עד שאמר לו האורח אם כן אתן לו ליינען והתחיל לנסות את רבנו זצוק"ל בהמשנה (בבא קמא כא:) הכלב והגדי שקפצו מראש הגג, והתחיל רבנו ז"ל ואמר: הכל והגדי שקפצו מארש (סוג ריקוד, ועיין במקומו שהארכנו בנפלאות הפירוש הזה שהוא ממש מימות המשיח), ונתביש האורח הנ"ל מאד. ויאמר לו חותנו הלא אמרתי לכם שאפלו העברי שכח. ועם כל זה לא הקפיד על רבנו זצוק"ל לפני חותנו, מפני שהיה ירא לעשות איבה ושנאה לחותנו עליו, מחמת שהוא מזרע הבעל שם טוב. אבל אחר כך פגע ברבנו זצוק"ל תחת כתל הבית בהצנע, שאלו 'היתכן כזאת? הלא אתה נכד הבעל שם טוב ונכד רבי נחמן מהארידענקא! וחותנכם פזר לנדן סך רב מחמת היחוס, ואתה לא תלמד כלל עד שאפלו העברי שכחת'. ובתוך אלו הדברי נתן לו שני פעטש הכאות על הלחי. ורבנו ז"ל בכה הרבה ולא ענה אותו דבר, עיין שם כל הסיפור.

עיין מש"כ במסכת בבא מציעא נט. שכך נהג דוד המלך ע"ה להתבייש על תוכחה שהיה צדיק ממנו.

ובמקום אחר כתבנו איך הפירוש הזה של הכלב והגדי שקפצו מארש, הוא ממש תורת משיח, עי' בחלק ה' מאומן בפרק על מתי רבינו זכה להשם נ נח נחמ נחמן מאומן.

תיקוני הר"ן

הקדמה ד"ה גם (עמ' ד): 'גם נטה הכותב הרבה להגיד בסברותיו: 'שמדת אדם להטיב כפי הנגת השם יתברך עמו להטיב', אשר לא כן הוא, רק כמו שמתנהג ה' יתברך עם האדם, בין בעניות בין בעשירות – הכל בשביל הבחירה והנסיון, לזה מנסה בעניות וכו', ע"ש.

איני יודע מה כתב הכותב, אבל לפי המוצג, יותר נראים דבריו בלי שום חכמות, שעיקר ההנהגה ותכלית ההשגחה זה להיטיב, אלא שכדי להיטיב יסובב כל המדות וכן הבחירה, אבל בודאי העיקר לתפוס את ההטבה.

א – 'דרך הר"ן היה בענוה גדלה בביתו. ועלם אחד משמשו. וביתו פתוח לרוחה – בלתי שומר הסף. וגם בלכתו בדרך לא היה תפארתו בעגלת צב, ולא אנשים רצים לפניו' ע"כ. תמוה מאד איך יכתוב כן. כי ידוע שר' שמעון היה משמשו, ור' שמעון לא היה סתם עלם. ומעולם לא שמענו שביתו היה פתוח לרוחה, האמנם לא היה לו שמירה יתירה. ועל אף שהרבה פעמים רבינו נסע בהסתר ובהתחבא כאיש סוחר, לכאו' שאר נסיעותיו נסע כאדמו"ר. וכן יש לראות מהמעשה שכת חסידים התנכלו לארב את רבינו ביער, וכאשר בא עגלת צב נפלו עליה וכו'. ואם רבינו לא היה נוסע לפעמים בעגלת צב מה היה ההוה אמינא שלהם להתנפל עליה.

לא. 'עם מראה מקומות של 'באר הגולה', וטעמו: כדי להזכיר שם המחבר שחדש אותו הדין (כן מובא בספר שיח שרפי קודש ב:ב:כה). ועל רוב נזכר הרמב"ם בבאר הגולה יותר משארי הפוסקים, ע"כ. נראה מתוך דבריו שהוא בא להתנצל על כבוד הרמב"ם (וכמו שרואים השתדלותו בזה בעוד מקומות, למשל באות עא). אכן מה שכתב שעל פי רוב נזכר הרמב"ם, חסר קצת הבנה, כי ממש סותר טעמו שענין לימוד באר הגולה הוא להזכיר שם המחבר שחדש אותו הדין, דהינו התנא או אמורא (ע' לקוטי מוהר"ן תורה קצב, ולקוטי תפילות קלא), רק שלפעמים יהיה מקור ההלכה חידוש של הרמב"ם. ונראה שכוונת המחבר פה הוא סתם להראות שרבינו רצה שיעסקו עם פירוש באר הגולה, והרי הבאר הגולה מביא הרבה מהרמב"ם, ואם כן מוכח שרבינו לא היה נגד הרמב"ם.

נא. 'וכפי המבאר בשלחן ערוך שיזהר בשעת השתטחותו לבל ישים מגמתו נגד המתים וכו'. נכר זה ביותר אצל אנשי וכו' כי יום פטירת רבינו וכו' ואין באים אז על קברו וכו' והולכים על קברו בערב ראש השנה, ובראש השנה מתאספים בבית המדרש המיחד להם בעיר וכו' ע"ש.

הנה היום זה על הפנים ממש, וביאור הדברים תמצא במש"כ לפנים בספר בעזה"י בערך מסורה בברסלב אות כ.

נב. 'עוד מתקוני הרב רבי נחמן: שאדם ישמח את עצמו רק בתכלית הנצחי וכו', ע"ש.

תמוה מאד איך כותבים כך. כי רבינו הזהיר מאד להיות שמח תמיד, וגילה בפירוש שעל פי רוב צריכים מילתא דשטותא. והגם שרבינו גם כן זלזל וביטל שמחה של הוללות ושמחה חנם, וכמו שיש לראות בסיפורי מעשיות, בסיפור של הבעל תפילה, שמדינה אחת בחרו להם את השמחה ומשתה לתכלית, וקבלו עליהם איזה שכור אחד, שהוא בשמחה תמיד, ורבינו הוכיח שהשמחה שיש בשלא עשני גוי יכול להעלות את האדם לתכלית המעלה, כל זמן שהאדם מכוון להגיע לשמחה מחמת כי כן הורה רבינו, בודאי ישמח את עצמו אפילו במילתא דשטותא (ובלבד שלא ישתכר).

סב. תשובת הרא"ש שחכמה חיצוניות הוא ממש ענין אחר רחוקה ואפילו מתנגדת לתורתינו הקדושה, עיין מש"כ בס"ד בהקדמת הספר אות ב'.

ספר אבי הנח"ל

בענין איבה של הנחש נגד השכינה ובניה, עיין בזוהר חדש דף עא. ואכן אבי ה –נחל סגולה בטוחה נגד האיב"ה.

ספר אבי הנחל שהוא בעיקר מכתבים מהסבא, בעל הפתק, לנשיא מדינת ישראל, זלמן שזר ז"ל, הוא אשר קרא את הספר על שם היידיש של הסבא ישראל בער אודסר, ושילם על הדפסתו, ועזר ותמך את הסבא, וגם הגיע להקיבוץ וגרשו אותו. הוא זכה להיות על המעות קונות הכי יקר, השטר מאתים (בעת כתבי את זאת, אבל בימינו כבר החליפו בעוה"ר). והנה על כל השטרות כותבים דברי דופי, ויש מהם אפילו שבתמונה לובש כיפה. ולמשל על אחת מהם יש דרשה איך שהמגן דוד היה אתנו בכל הגלויות ועוד דברי שטות. אכן על שטר המאתים מופיע זלמן שזר בלי כיפה, ומכל דיבוריו וכתביו הרבים לא מצאו הציונם להדפיס אלא כאלו דברים, שמזכירים צדיקים ותורתם, החיוב ללמוד תורה וללמדה, חיוב אמונה ולצפות לישועה והגאולה (מדפיסים מנשיא הציונים שאין להם הדרך לגאולה!):

על צד א': והלא ענין לנו עם האומה העברית, האומה שידעה את החוק של 'ושננתם לבניך' עוד מראשית עלייתה על הבמה ההסטורית. ואומה זו הן ידעה גם בשנות האפלה שלה לשמור על נכס זה של לימוד-חובה לכל ילדיה: ועוד בימי ר' שמעון בן שטח, בשעת התכנסותה מן הגולה חזרה לארץ ישראל, ידעה להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר ובכל כפר (ע' ב"ב כ: על ר' יהושע בן גמלא), בכל גליל ובכל מדינה, וקבעה שכל עיר שאין בה מלמד תינוקות אין דינה כדין עיר, ואף בחשכת פזוריה, ובכל קהילותיה, ידעה להטיל על כל קהילה להכניס לקרבה מלמדי תינוקות על חשבון כל יושביה. עשיר ורש, בין עקר ובין מרובה ילדים], רווק ולא רווק - כולם יחד צריכים לשאת בעול לימוד תורה, ע"כ.

ועל צד א': קדמונינו קבעו סימנים לבחון באמצעותם את מידת נאמנותו השורשית של היהודי השלם, העמידו אותו בפני השאלה היסודית: ציפית לישועה? כלומר, לא רק האם רצית בה או קיווית לה או האמונה בה, בכל אלה לא די, אלא האם העמדת את עצמך על החומה ובריכוז כל החושים ובכליון עינים ציפית לו, כאשר יצפה בשעת הסכנה הצופה לישועה המצילה. וצופי צפת העמידו עצמם על המצפה הרם ההוא, וצפו גם ציפו, ע"כ.

והנה זה פלא שכל זה על השטר מאתים, מאתים בגימטריא בדיוק, נ נח נחמ נחמן מאומן.

וגם שמעתי מאחד מהחבירים באומן לפני כמה שנים שהוא או אשתו שפעם סבלו מכמה בזיונות או כדומה ומתוך חלישות הדעת נפלו לשינה וחלמו שפייגא, אמו של רבינו, אמר לו, למה יש לכם חלישות הדעת, כל פעם שאתם אומרים נ נח נחמ נחמן מאומן מאתים אנשים מקבלים הרהור תשובה, ע"כ סיפרו לי, ואז אמרתי לו שנראין הדברים כי נ נח נחמ נחמן מאומן בדיוק בגימטריא מאתים כנ"ל.

ועוד שמעתי ממרדכי הגר באבי הנח"ל שכל המופיעים על שטרות מעות מדינת ישראל היה להם חלק בהוצאת הספר הקדוש אבי הנחל (שי אגנון, ובן צבי, והשלישי איני זוכר).

נ נח נחמ נחמן מאומן