אות ב

ולפי הזווג שגורם בתפלתו כן זוכה לזווגו, והתפלה הם שתים עשרה נסחאות, לפיכך הזווג כקריעת ים סוף.

והנה לכאורה הזווג שגורם לא משנה מאיזה נוסח התפלל, כי הנוסח זה רק השער, והזווג נגרם מעבר לשער, ולא משנה מאיזה שער ניכנס לגרום אותו. ולפי זה עיקר הקישוי למצוא הזווג הוא בענין למצוא הנוסח והשער השייך לו, ולא בעצם התפלה שהוא צריך להתפלל - וכמו לשים כל כחו כנזכר כבר באיש התורה, זה שייך לעצם התפלה ולא למציאת הנוסח השייך לו.

ואילו לענין - וכפי שמפרנס לאביו שבשמים בתפלתו כן נותנים לו פרנסתו - לכאורה זה קאי על כח תוצאת התפלה ולא במציאת הנוסח הנכונה. ולפי צריך ביאור למה אם כן - מזונות נתחלק לשנים עשר שבילים לפי שתים עשרה תפלות שבטי י"ה. וי"ל שהשפע נשפע רק דרך השביל והנוסח שגרמה.

שלא תתרחק תפלתו ממטה שלו. לכאורה הלשון מוזר, כי הול"ל שיכניס התפלה דרך המטה שלו, ואו התפלה תיכנס או שלא תיכנס, ומה ענין שלא תתרחק?

מטה לשון זווג. לפי זה למדים שאין השערים - הנוסחאות - סתם דרך ושביל שמובילים לפנים ששם נעשה הזיווג. אלא שכל שער הוא זווג פרטי. וממילא מיושב שני הדיוקים הנ"ל. שהפרנסה כפי השער והנוסח דיקא. ואין הענין דוקא להכניס התפילה בשער, אלא השער הוא גופא הזווג, והענין לזכות להיות כמה שיותר סמוך ולא להתרחק.

וזה שכ"ם שפל, כוכב, מלאך, כי כל זה זכה על ידי תפלתו ע"ש.

ג' עולמות אלו נזכרים במגלה עמוקות (מהדורא תנינא, פרשת וירא ד"ה גם רמז) ז"ל שרצה הקב"ה להשליט את אברהם בג' עולמות, עיין שם שהם עולם המלאכים, עולם הגלגלים, עולם השפל, ע"כ. וכן הזכירם שם ד"ה אבל הענין הוא ידוע שג' עולמות הם, מתחילה השליט הקב"ה את אברהם על כל עולם השפל וכו' עיין שם.

ולכאורה הג' עולמות הם נזכרים במהרש"א סוף מסכת סוטה סוף מט. בפירוש ואין דורש ואין מבקש ואין שואל, כנגד הג' עולמות.

לקוטי מוהר"ן תורה ט

ט:ג כשאדם בא להתפלל אזי באים מחשבות זרות וקלפות ומסבבים אותו וכו' והדיבור האמת מאיר לו וזוכה למצוא הפתח. וצ"ב שמסתימת הלשון משמע שאינו מדבר על השערים של השבטים, אבל בסוף הקטע כותב ז"ל כי מתחלה לא היה יכול לדבר מחמת החשך הסובב אותו. ועל ידי שיוצא מתוך החשך ומתפלל היטב, על ידי זה הוא מתקן תחתים שנים ושלישים, הינו עולם השפל ועולם הגלגלים ועולם השכל עכ"ל, ומשמע שמדבר על השכ"ם – ש'פל כ'וכב מ'לאך שיעקב אבינו זכה על ידי תפילתו, שיעקב אבינו היה כלול כל השנים עשר שבטים והיה יודע כל מטה ומטה בשרשו

ולכאו' מבואר שיש ב' מדרגות, א' לצאת ממי המבול החושך הסובב, וזה על ידי האמת. ואז עדיין צריך להתפלל היטב, בכל כחו – דרך השער השבט שלו, שזה ענין קריעת ים סוף.

ובזה מובן ההשמטה בסוף אות ג' מכתב יד החברים שאי אפשר להתפלל רק כשלומד תורה, ורבינו לא כתב על זה אע"פ שמבואר לקמן בהתורה שכן הוא – שהו רחוקים ח' פרסאות. כי עיקר הענין של התורה הוא האמת שרבינו היה כותב עליה, שעל ידי האמת רואים הפתחים לצאת מהחשך.

ובזה מובן הסדר של רבה בר בר חנה שקשרו את עצמם להצדיק הדור, והוא אמר להם שהם רחוקים ח' פרסאות, דהיינו ה' חומשים וג' תפילות. והם למדו, והוא אמר להם שהם רחוקים רק הג' תפילות. שקודם צריכים האמת, לראות את הפתח לצאת מן החשך, ואז צריכים להתפלל היטב

ובזה מובן מה הסימן שהצדיק היה צריך ליתן להם שהם עדיין לא הגיעו למדרגה של שפכי כמים, כי מאחר שכבר היו מתפללים באמת והיו יוצאים מהחשך, היה מקום לטעות שכבר היו מכוונים בשער של השבט שלהם.

ט:ג אבל כשאדם עומד להתפלל אזי באים מחשבות וכו' ע"ש, וכן כתב בתורה ל:ז ובעוד מקומות. ויש להעיר שאכן בשורש לשון להתפלל, יש "פלל" שהוא לשון של מחשבה (רש"י ריש פרשת ויחי פסוק יא). וע"ע בספר איוב (א:כב) בכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תפלה לאלקים.

ג. ודע שיש פתחים הרבה בחשך לצאת משם ... הבא לטמא פותחין לו - יש לו פתחים הרבה. נמצא שיש פתחים הרבה בחשך גם לצאת וכו'.

דבר זה מובן ומדויק רק כפי מה שרבינו הסביר למוהרנ"ת בתורה קיב. כי לכאורה קשה דברי רבינו כי חז"ל דקדקו בדבריהם שרק הבא לטמא פותחים לו, ואילו הבא לטהר מסייעין לו, ואין מוכח כלל שיהיו כל הפתחים לצאת מהחשך. אלא שכבר מדויק פה שרבינו הסביר, שהפתחים הם בנפילת חברו. ואתי שפיר שכבר התורה מוכח מתוכו התירוץ שרבינו הסביר רק מחמת קושיא אחרת.

אחר שכתבתי את זה הדפיסו את הלוקטי מוהר"ן של דפוס רבי נתן שנת תקפ"א ושם כתוב יש לי, ועמש"כ לפרש את זה בתורה קיב.

ג. על ידי אמת הקב"ה חומד מלמעלה לשכן עם האדם וכו' התבה היוצאת באמת היא תשים לך פתח בחשך. צריך ביאור, אם האמת כבר מראה להאדם הדרך לצאת מן החשך, והקב"ה חומד לשכן אצלו, למה אינו כבר מראה להאדם המטה שער ונוסח תפילתו.

ואולי זה גם כן כמו שפרשתי כבר שיתכן שהאמת של חלון זה לעלות דרך הנפילה של חבירו ואילו האמת של אבן טוב זה לעלות למעלה מרגל הה' שלו, עיין שם, ואם כן י"ל כמו כן כאן, שהאמת של חלון שהוא דרך חבירו אינו מספיק רק להוציא אותו מהקליפה אבל אינו מכוון אותו כפי שורש נשמתו, בשבט שלו, מה שאין כן האמת של האבן טוב הוא דיקא מה שרבינו גילה באות ד שצריכים להתקשר תפלתו לצדיק הדור.

ט:ד כמה אנן מרחקינן ממיא, מבחי' (איכה ב:יט) שפכי לבך כמים נוכח פני ה' ע"ש. בפסוק כתוב שפכי כמים לבך. ועיין בתנא דבי אליהו רבה (ריש פרק יח) שדרש על פסוק זה ז"ל כל תלמיד חכם שיושב וקורא ושונה ועוסק בתורה, הקב"ה יושב כנגדו וקורא ושונה עמו וכו' מה להלן פניהם של אלו נכח פניהם של אלו, ופניהם של אלו כנגד פניהם של אלו, אף כאן וכו' ואלולי שהדבר כתוב אי אפשר לאמרו, וכל האומרו היה חיב מיתה, עכ"ל (ע' בתורה נד, פני ה' הוא חידושי תורה).

לקוטי מוהר"ן תורה ט

ט:ד ז"ל והראה לנו סימן על זה שעדין לא הגענו למדרגה זאת שנתפלל כל כך בכוונה עד שנשפך לבנו לפניו כמים, והא ראיה אפכית וכו', עכ"ל. והנה איזה ראיה צריכים לדעת עם הגיעו לבחינת שפכי כמים לבך, לא ידעו אם היו בוכים ממש או לא בוכים? אלא לכאו' מבואר שאע"פ שהיו ממש בוכים הרבה בתפלה עם כל זה הראה להם שזה היה עדיין עבודה שטחי ולא ממש בכוונה להיות בגדר של שפכי כמים לבך. וע' לקמ”ת תורה צה בענין לא לעסוק להביא הבכיה, ולפי מש"כ פה מובן ביותר, כי אפילו אם יביא את עצמו לבכיה, בסתמא לא זו תהיה הבכיה הדרושה של שפכי כמים לבך, רק בכיה חיצוני, ורבינו כותב שם שהמחשבה להביא את הבכיה נחשבת עוד כמחשבה מבלבלת, ואינה בכלל חלק מעבודת השם, ועמש"כ שם.

והנה מצינו שרבינו גילה (לקוטי מוהר"ן תורה נא) שהבכיה מוציא את המרה שחורה מעכירת הדם של האדם שנתהוה על ידי שקר, שאי אפשר לדבר שקר עד שיתעכר הדם ע”ש כי אי אפשר לדבר אמת כי אם כשמזכך מקדם את הדמים. הרי שמי שמתחיל להשתדל דיבורי אמת על כרחך יבכה הרבה, וכל הבכיה הזו הוא רק להוציא את השקר והעצבות שהוא תפוס בו בדם שלו, ועוד לא הגיע ממש לדיבורים אמיתים באמת. ועל זה שאלו ההוכחה לדעת אם הדמעות והבכי היה רק לאכשורי את הדם לטהר מהשקר, או כבר הגיעו לדיבורים אמיתים, והבכיה היא כבר אמיתי מצד עצמה. וממש אתי שפיר לשון הכתוב שפכי כמים לבך נוכח פני ה', כי זה ממש הענין המבואר בתורה נא שדובר שקרים לא יכון לפניו יתברך, הרי שבחי' שפכי כמים לבך, הוא בחי' של בכיה של אמת אחר שהדם כבר נזכך מעכירת השקר. וצריך תלמוד בכלל איזה מין בכיה זה, כי בתורה נא שם רבינו גילה שלאחר שהאדם מנוקה מהשקר שבדם, אז שוב לא יבכה, ולכן לעתיד לבוא יתבטל הדמעות כמו שכתוב ומחה ה"א דמעה מעל כל פנים. ואולי י"ל שכל זמן שיש שקר בעולם אפילו הצדיק אמיתי, שאין לו שום שקר, יכול לבכות, ובכיתו תהיה בחי' שפכי כמים לבך, אבל כיון שיתבטל השקר לגמרי מהעולם, שבכהאי גוונא דיבר רבינו בתורה נא, אז בכלל לא יהיה שייך בכיה בשום אופן, וצ"ע. א"נ בכיית הלב הוא בכיה אחרת לגמרי, וצ"ע.

וההוא טיעא הוכיח להם – והא ראיה אפכית כמו שכתוב (תהלים פט) אף תשיב צור חרבו ולא הקמותו במלחמה, כי כל התפלות הם בחי' חרב וכו' ע"כ. ונראה שהראה להם בחי' קליפת נגה בחי' להט החרב המתהפכת. וכענין המבואר בתורה נא שם, שהעינים כהות ומטעין את האדם.

לקוטי מוהר"ן תורה קיב, תורה ט - לעשות תשובה באמת - פתחי תשובה

ב"ה אור ליום ד' פרשת בלק תשע"ג ברשב"י

פרשת בלק כד:ב וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים, ובבא בתרא (ס.) איתא ז"ל מה ראה ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה אמר ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה, וע' בפרש"י ז"ל ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין, ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה שלא יציץ לתוך אהל חבירו, ותהי עליו רוח אלהים, עלה בלבו שלא יקללם, ע"כ. וע' בבעל שם טוב עה"ת שפירש פתחיהם לשון דיבוריהם דהיינו שאין כוונתם בפלפולם להתנגד ולקנטר זה כנגד זה רק כוונתם להודות על האמת. ובלקוטי הלכות פירש פתחיהם האמת שלהם, שלא שופטים את הזולת בהאמת שלו, כי האמת הפשוט של רב בני אדם אינו ברור וזך עדין כל כך עד שיהיה מאיר בעצמו רק שהוא בבחינת חלון ופתח שדרך שם נכנס האור ע"ש.

והנה מוהרנ"ת נזהר בזה לפרש ישר על פי המבואר בלקוטי מוהר"ן תורה קיב שפירושו של פתח הוא פתח חרטה ותשובה, כי אם נפרש על פי תורה קיב יצא שבלעם ניבא על עם ישראל שבכללות זכו כל אחד להאמת של אבן ולא רק של חלון, ולולא דמסתפינא, כיון שאנו מדברים על דור דעה, שרבינו בלקוטי מוהר”ן כותב עליהם שבודאי זכו להשגות בביטול אין סוף על ידי משה רבינו, וכן מבואר בספרים הקדושים על עוצם מעלתם בדעה את ה', ראוי לנו לפרש אפילו כזה, שזכו לבחי' אבן, ומה שמוהרנ”ת לא רצה לפרש כן, זה כי רצה להוציא משפטי אמת הנהגות למעשה להורות לעמינו היום, אז פירש בדרך השייך לנו. ולכן אפרשו בעזה"י דהנה בסוף תורה קיב מוהרנ"ת מביא ששאל את רבינו איך האמת מאיר כל הפתחים בהטומאה לצאת מהם, הלוא לא יוצאים דרך שנפל בתחתית הה' אלא למעלה בין הגג להרגל ורבינו אמר לו שיפה שאל ותירץ כלאחר יד שיוצא דרך הנפילה של חבירו, שלעומתו יהיה עליה. והנה מה שרבינו תירץ כלאחר יד, נלע"ד שבאמת רבינו ביאר למוהרנ"ת ענין של החלון, כי רבי נתן אף ששאל יפה לענין כלליות התשובה, הוא לא הבין מעיקרא מה שרבינו אמר בענין חלון, כי חשב שמה שהאדם זוכה לחלון לקבל אור האמת מהזולת, האור הזה יאיר ממש בנקודה שלו, ורבינו ענה לו שהענין של חלון הוא שמקבל את האור והאמת של חבירו, שזה הנפילה שהחבר כבר בירר ועלה ממנו, עכשיו יאיר לו. מה שאין כן ענין של האבן, בחי' אבנתא דלבא, פנימיות האמת, זה מאיר ממש בנקודת האיש בעצמו. ומי שזוכה לאבן הבוחן הזה, הרי הוא כבר יצא דרך הפתח העליון של ה' בין הגג להרגל. וזה דבר מוכרח להבין בתורה קיב, מיניה וביה, כי האמת לאמיתו אינו רק אלא אחד, ובפרט כאשר מדברים על אמת כזה, שהוא אור ה' ממש, שרבי נתן כותב שם בתורה קיב ז"ל והמשכיל המבין יש לו להתפלל כל ימיו שיזכה פעם חד כל ימי חייו לדבר דבור אחד של אמת לפני ה' כראוי עכ"ל, אז מי שזוכה לאמת כזה, איזה פתחים הוא צריך לחפש לצאת מהטומאה, אי אפשר בכלל שהוא נתפס בשום טומאה כלל ח"ו, כי מי יתן טהר מטמא לא אחד כמבואר בתורה נא, וממש מאיר לו ה' בעצמו, אז בודאי הכוונה במה שכתב רבינו שיאיר לו הדרכים לצאת מהטומאה, העיקר קאי על החלון, ואילו לענין האבן הלשון מהדוייק הוא, שהדרך שבו הוא סולל להגיע להאמת הזה מאיר לו הדרך – לא הדרכים – אלא הדרך של הפתח העליון של הה' כנ"ל. כי הדרכים שמאירים על ידי האמת, זה דרך החלונות, וגם מן הסתם בדרך להאמת של האבן יעבור ויעזר דרך חלונות.

וזה מה שניבא בלעם, שראה שאין פתחיהם זה כנגד זה, דהיינו שזכו לאור של האבן, ולא צריכים לחלונות, וכמו שכ' רש"י ז"ל שלא יציץ לתוך אהל – פירוש אור כמבואר בלקוטי מוהר"ן תורה ו – חבירו, אז א"כ שזכו לאמת של האבן, בודאי אין ראוי לקללם, וראוי שהשכינה תשרה בם.

וכיון דאתין לידן תורה קיב כדאי לציין שמדה השביעי בי"ג מדות, ואמת, בי"ג מדות של רחמים של מיכה (שהם במקומם באריך, והי"ג שבתורה הקדושה הם כאשר נתלבשים בז"א) היא "ישוב ירחמנו", ונלע"ד בזה רמז, שואמת הוא חלון בז"א, ועצם האמת הוא ממש תשובה ברחמים באור ה' (וי”ל שאבן בחי' פנים, כי ב' מתחלף בפ').

ונראה עוד לפי זה דידוע מה שדרשו חז"ל והשיב לא נאמר אלא ושב, שהש"י בעצמו כביכול חוזר איתנו בתשובה. והנה לפי מה שרבינו ענה לרבי נתן נמצא שבאופן של תשובה של חלון האדם כאלו חוזר בתשובה עם חבירו, שזה מעין תשובה שלמה של בחי' אבן, שאז כאילו חוזר עם הש"י, ודוק.

תורה י'

רבינו מגלה שהצדיקים הקימו את התפילה, ממושג רחוק לדבר שביד כל אדם, אפילו להעכו”ם שהם בחי' גאוה וגדלות (עיין תורה יא). ועכשיו עלינו להיות שמחים עם זה, לרקוד, ועי"ז אנו מעוררים עוד יותר את רוח של הצדיק, לעשות יחוד קב"ה ושכינתיה וממתיקים את הדינים. ולאידך גיסא, המפרסמים של שקר בחי' אבימלך, אוחזים כאילו הם מקימים את התפילה, והגאוה שלהם מביא חרון אף ודינים לעולם.

והנה בתורה שם מבואר שהסתרי תורה, הם בחי' אסתר בחי' אשה, ושזה עוד יותר חשוב מבחי' הידים, בחי' תורת הנגלה, בחי' מרדכי. וזה ידוע מרבינו שתפלה, זה בחי' סתרי תורה, וידוע שתפלה זה בחי' מלכות בחי' אשה, וידוע מרבינו שתפלה זה יותר חשוב מתורה.

הרי שלפי רבינו האשה עוד יותר חשוב מהאיש. אבל יש תנאי גדול על זה, שהאשה תהיה בסתר, בחי' אסתר, בחי' מה ירך בסתר. ואז, ורק אז, היא ממש בחי' כתר.

ועוד הערה בתורה, שרבינו כותב שעל ידי הגברת רוחו של הצדיק מבטל חרון אף. ועם כל זה רבינו אומר שרק על ידי הרקודים, היחוד קב"ה ושכינתיה הדינים נמתקים. הרי שהמתקת הידינים זה עוד יותר מביטול חרון אף, ולהמתיק את הדינים צריכים יחוד קבהו"ש (שזה ע"י הרקודים עם הידים והרגלים). ונראה כי הדינים הם באמת שורשן בקדושה, והמתקת הדינים זה בשרשן, ועל כן צריכים כח התורה בסתר ובגלוי, שדייקא בהתקשרותם נמצאים המתקה לשורש הדין, (והבן, כי זה ממש כמו שממתיקים הנגלות ע"י הסתרי תורה כנלע"ד). משא"כ החרון אף, צריכים רק להעביר על ידי ביטול העבודה זרה והגאוה, ע"י רוח של הצדיק.

תורה י'